על פילים וראשי ערים

על פילים וראשי ערים 

באופן מקרי, ביום שלאחר הבחירות המוניציפליות יצא לנו, פעילי שלום ופעילים חברתיים מכמה ערים, להיפגש באירוע לא פוליטי.ולהחליף חוויות.

התל אביבים בינינו הרגישו תסכול עמוק מכך שרון חולדאי שוב נבחר, האיש שמעדיף מגדלים יוקרתיים לעשירים על פני דיור בר השגה לאנשים רגילים, ושתנועת המחאה החברתית שהחלה בת"א לפני שנתיים התבטאה בעיקר בהצבעה ברגליים והעדרות מוחלטת מהקלפי (והצטופפות המונית בהופעה של ריחאנה). וכמה מהירושלמים שמו בקלפי פתק מחאה שנכתב בו "די לכיבוש". לא היתה הרבה ברירה אחרת כאשר היה צריך לבחור בין ראש העיר המכהן ניר ברקת שתומך תמיכה נמרצת בפעילות המתנחלים במזרח ירושלים לבין משה לאון, האיש של אביגדור ליברמן שבמערכת הבחירות קרא להקים גן לאומי במורדות הר הצופים "כדי למנוע בניה ערבית שתגביר את הפשע בשכונות היהודיות". בכרמיאל היתה רשימה משותפת ליהודים וערבים שלא זכתה ליצוג במועצת העיר אבל התייצבה נגד תופעות גזעניות ולהפוך אותן לנושא מהותי במסע הבחירות. ואנשי גבעתיים היו שמחים וטובי לב על מהפך מקומי וניצחון בלתי צפוי של אופוזיציונר בלתי תלוי על ראש עיר די לא סימפטי. 

די הרבה זמן דיברנו על הבחירות העירוניות ולשם שינוי לא צללנו מיד אל עניני הכיבוש.  אבל בסופו של דבר אי אפשר היה להמשיך להתעלם מהפיל שבאמצע החדר. ברשימת התוצאות הופיעו גם מקומות כמו אריאל, מעלה אדומים, קרני שומרון וקרית ארבע, התנחלויות במעמקי הגדה המערבית אשר נחשבות מבחינת חוק הבחירות כערים ישראליות לכל דבר. בקרית ארבע זכה בראשות העיר מלאכי לוינגר, בנו של הרב לוינגר הידוע, אשר כנראה זכה בנצחון דחוק מאד על יריב מקומי. לא שמאבק האיתנים הזה בין מנהיגי המתנחלים ממש ענין אותנו. אבל בהחלט נכנסנו לויכוח האם כבר עברו ההתנחלויות את נקודת האל-חזור ואיך לפרק אותן אם בכלל. 

הזכרתי בהיסוס את המשא ומתן ואת הבטחתו של קרי שהוא יסתיים בהסכם תוך תשעה חודשים. "מההריון הזה לא יצא תינוק" אמר פעיל ותיק מאד, אשר נאבק למען השלום עוד לפני 1967. "ואם יהיה, אנחנו נצטער שלא היתה הפלה". 

באותן השעות בהן הוזמנו אזרחי ישראל הוזמנו לבוא לקלפיות, התרחש מאבק לחיים ולמוות בשדות שליד הכפר בילעין בגדה המערבית. מאות רבות של חיילים ברגל ובג'יפים ובמסוקים משייטים מעל השתתפו במצוד אחר אדם אחד ויחיד, פלסטיני בן 28 ושמו מוחמד אסי. הוא סירב להיכנע והתחבא במערה ומשם השיב באש אל החיילים עד שהובאו למקום דחפורים והרסו את המערה עד שהחיילים יכלו לירות עליו טיל אנטי טנקי. 

לפי הודעת הצבא, מוחמד אסי היה פעיל בארגון הג'יהאד האיסלאמי, והיה אחד מאלה שתכננו התקפה על אוטובוס בתל אביב ב-21 לנובמבר 2012, בזמן שבו מטוסי חיל האויר הישראלי הפציצו את העיר עזה. מאז הפסקת האש בעזה, הוא ככל הנראה לא ניסה לארגן התקפות נוספות כאלה בתל אביב, אך לפי ההודעה "נשקפה ממנו בחודשים האחרונים סכנה חמורה לכוחות הצבא בשטחי יהודה ושומרון". בכותרות של הידיעות בעיתונים הנפוצים במדינת ישראל הובעה שביעות רצון מ"חיסולו" של המחבל המסוכן והצלחת הצבא לסגור חשבון. המלה "חיסול" מבטאת בדרך כלל מבצע בו הוחלט מראש שהאדם הנצוד מצוד לא יצא בחיים. ובהחלט, כאשר יורים על אדם בשר ודם טיל המיועד לחדור שריון פלדה של טנק, התוצאה אינה מוטלת בצל צילו של ספק. 

ובעקבות המאורעות האלה בשדותיהם, התעוררו צעירי בילעין, הרגילים בהתנגשויות עם הצבא, לשעות רבות של עימותים.  עליהם לא ירו החיילים טילים אנטי טנקיים, רק מטחים רבים מאד  של גז מדמיע וכדורי מתכת מצופים אשר שיגרו צלמי טלוזיה לכמה ימי אשפוז בבתי החולים.  ורק לפנות ערב הסתיים המאבק בשדות בילעין – עד לפעם הבאה. 

ובאותו יום הבחירות התנהל גם עוד מאבק אחד בשדות אחרים בגדה המערבית. אירוע קטן יותר מהמצוד הגדול ההוא, בסך הכל מרדף אחר רועים. רועי צאן מן הכפר הפלסטיני הקטנטן עין אל חילווה בבקעת הירדן, שאינו מופיע בשום מפה, התקרבו עם עדריהם אל גדרות התנחלות משכיות. קציני בטחון מן ההתנחלות הופיעו ופתחו במרדף, והזעיקו כוחות צבא להצטרף אליהם. החיילים שהגיעו למקום חיש מהר לקחו למעצר שני רועים צעירים ששמותיהם יאסר קאדרי וג'ילאל עאדל. את הרועים האחרים הזהירו החיילים לבל יעזו להתקרב שוב אל גדרות ההתנחלות. "אם זה יקרה שוב, הצבא לא רק יעצור את הרועים אלא יפתחו באש על כבשיהם". 

עין אל חילווה, מקום קטן ושכוח אל שאינו מופיע בשום מפה. אני הייתי שם לפני קצת יותר משנה, בחודש יולי 2012, וכך כתבתי אז: 

"כאשר תושבי עין אל חילווה מטים את אוזניהם לקרקע, הם יכולים לשמוע את פכפוך המים העוברים בצינורות מתחת - צינורות שאליהם אין להם גישה. מי המעין הסמוך, מעיין אשר עמד במרכז חיי הקהילה במשך דורות ואף נתן לה את שמה - "עין אל חילווה" פירושו בערבית "המעיין המתוק". השם עדיין ישנו - אבל המעיין עצמו, כמו כמעט כל מקורות המים בעמק הירדן, נלקח על ידי "מקורות", חברת המים הממשלתית של מדינת ישראל. המעיין המתוק כבר סגור ומוקף גדרות, והותקנו משאבות יעילות לתעל עד לטיפה האחרונה אל תוך מערכת הצינורות."

http://adam-keller1.blogspot.co.il/2012/07/blog-post_14.html

מאז נכתבו הדברים לא השתנה דבר, חוץ מן העובדה שהלחץ שמפעיל הצבא על תושבי הכפרים הפלסטינים הקטנים והמבודדים בבקעת הירדן התגבר מאד בחודשים האחרונים, מאז עלה נושא בקעת הירדן למקום גבוה בשיחות השלום. בדרך מקרה, בדיוק עכשיו מתרכז המו"מ בנושא המים. ד"ר סאיב עריקאת, הנושא ונותן הפלסטיני הותיק, העלה (ולא בפעם הראשונה) את הטענה כי חלוקת המים בגדה המערבית הינה בלתי הוגנת בצורה קיצונית ביותר, וכי ישראל נוטלת לעצמה את הרוב הגדול של המים הנובעים בשטח הפלסטיני או אגורים מתחתיו. לא נמסר מה היתה תגובתה של שרת המשפטים ציפי לבני מטעמו של ראש הממשלה נתניהו. 

יום אחר כך, הזמין מזכיר המדינה קרי את נתניהו עצמו לפגוש אותו ברומא ולשאול לתפיסתו לגבי הגבולות העתידיים בין מדינת ישראל ומדינת פלסטין ומה הוא מציע לעשות כדי להתגבר על המבוי הסתום בשיחות. שבע שעות נמשך הדיון בהשתתפותם של נתניהו וקרי ועוזריהם הבכירים ושגריר ארה"ב בישראל ושגריר ישראל בארה"ב. אבל הרבה תוצאות כנראה לא היו, לפחות אם לשפוט לפי דבריו של ראש הממשלה במסיבת העיתונאים המסכמת. כמו בהרבה מקרים קודמים הצהיר נתניהו על רצונו ושאיפתו ודבקותו בשלום, ובמקביל חזר והודיע כי לא יוותר בשום אופן על "שטחים חיוניים לבטחון מדינת ישראל" (כלומר, בקעת הירדן). 

ומה יהיה הצעד הבא של מזכיר המדינה קרי, וכיצד בכוונתו להגיע להסכם בתוך תשעת החודשים שנקבעו? נראה שאת השאלה הזאת לא שאל אף אחד במסיבת העיתונאים ברומא.  

מדינה בתוך כלוב נעול? לא, תודה.

מדינה בתוך כלוב נעול? לא, תודה.  

עד השבוע שעבר לא היה רב אלוף בני גנץ ידוע כדמגוג דווקא. קצין צבא מקצועי שעלה בסולם הדרגות והגיע עד לראש הפירמידה והופעותיו הפומביות היו די יבשות ועניניות. אבל בנאומו באוניברסיטת בר אילן הוא נכנס במיומנות רבה לתחום של תעמולת הזוועה ופרש שורה ארוכה של תסריטי אימה:  פגיעה קיברנטית בשירותים חיוניים לחיי היומיום בישראל, דם ואש ברמת הגולן, מטחי טילים הרסניים ומדויקים בכל רחבי המדינה, ועוד ועוד צרות ואסונות העומדים ליפול עלינו - אם לא יתעשתו שרי הממשלה ויבטלו מיד את הקיצוצים בתקצבי הביטחון...

http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2139019

בין הזוועות הצפויות הזכיר הרמטכ"ל גם את האפשרות של "פיצוץ מנהרת תופת שתוביל לקריסת גן ילדים בישוב ליד רצועת עזה". כאשר נשא הרמטכ"ל את נאומו הוא כבר ידע שיחידה של הצבא תחת פיקודו חשפה מנהרה ארוכה ובנויה היטב המתחילה ברצועת עזה וחודרת כמה מאות מטרים לשטח ישראל. הוא ידע היטב שהמנהרה מסתיימת תחת שדות חרושים ואינה מתקרבת לשום גן ילדים, ושאין כל סיבה ובסיס להניח שחופרי המנהרה התכוונו לפגוע דווקא בגן ילדים. בפעם האחרונה שנחפרה מנהרה כזאת מרצועת עזה השתמשו בה החופרים כדי להתקיף מחנה צבאי וללכוד חייל ישראלי כדי להחליפו באסירים פלסטינים שבידי ישראל. אבל "פיצוץ גן ילדים על ידי מנהרה מעזה" נשמע הרבה יותר דרמטי ומפחיד. 

כפי שהראו משאלי דעת קהל לאורך השנים וגם לאחרונה, אזרחי ישראל נותנים אמון בצה"ל ומפקדיו – הרבה יותר אמון ממה שהם נותנים בפוליטיקאים אזרחיים, אמצעי תקשורת, בתי משפט וכל מוסד אזרחי אחר. הרמטכ"ל אמר, ואין ספק שהרמטכ"ל יודע על מה הוא מדבר. כמה מאנשי הימין הנוהגים לכתוב לי כל שבוע כתבו השבוע "שמעת מה תכננו החברים שלך הפלסטינים? לפוצץ גן ילדים! עם אנשים כאלה אתה רוצה לעשות שלום?" 

בדיוק השבוע, חברי הכנסת של הימין הישראלי יצאו במתקפה גדולה כנגד "ההסתה שמשמעים ראשי הרשות הפלסטינית"... 

ובינתיים, מה קורה בשיחות השלום הישראליות-פלסטיניות? בינתיים כנראה שלא קורה הרבה. העיתונאי הותיק שלום ירושלמי הסיר השבוע הרבה מן האיפול מעל השיחות, בשתי כתבות נרחבות שזכו לכותרות ראשיות ב"מעריב". 

"המשא ומתן המדיני בין ישראל לפלסטינים עומד בפני פיצוץ בגלל שאלת הגבולות. ישראל דורשת להציב את צה"ל בגבול עם ירדן באופן קבוע, לא מוכנה לשום חלופה, ומתנגדת גם להצבת כוחות בינלאומיים בשטח. אחת 'ההצעות היצירתיות' שהביאו הנושאים ונותנים הישראלים היתה שהפלסטינים יחכירו את בקעת הירדן לישראל בהסכם החכרה לטווח ארוך. הפלסטינים דחו הצעות אלה על הסף ודרשו כי כוחותיהם בלבד הם אלה שיוצבו בבקעה, על קו הגבול, כפי שכל מדינה שומרת על גבולותיה העצמאיים. הישראלים סירבו בתוקף. 

" 'אנחנו מוכנים לתת לכם מדינה מפורזת', אמרו הישראלים בדיון האחרון. 'מה זו מדינה מפורזת?', התעניינו הפלסטינים. 'מדינה מפורזת היא כזו שבה אנחנו שולטים על המרחב האווירי, התנועה הימית ועל מעברי הגבול', ענו הישראלים. 'מדינה עם מגבלות כאלה אינה מדינה. זו אפילו לא אוטונומיה', ענו הפלסטינים ואיימו לנטוש את אולם הדיונים. 'אנחנו תובעים שליטה על הגבולות שלנו, שדה תעופה משלנו ונמל מים עמוק משלנו, בלי פיקוח שלכם. אנחנו מעדיפים את המצב הקיים מאשר לקבל מדינה מפורזת בתוך כלוב סגור'". 

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/514/006.html?hp=1&cat=404&loc=1

http://www.the7eye.org.il/81641 

במוצאי שבת האחרונה התכנסו כשלושים וחמישה אלף אנשים בכיכר רבין בתל אביב, לציין את יום השנה השמונה עשר לרצח ראש הממשלה יצחק רבין. רובם היו צעירים ובני נוער, חלק גדול מהם טרם נולדו  כאשר נרצח רבין. את הנאום המרכזי נשא נכדו של רבין, יונתן בן ארצי:   

"ראש הממשלה נתניהו! סבא שלי נרצח על השלום ואתה חייב לנו, לכולנו, את השלום. אדוני, יש לך הזדמנות ייחודית להביא לנו את השלום. לראשונה מזה שנים עומדת בפתחך הזדמנות מיוחדת במינה לנצל מצב מיוחד בעולם, לעשות שלום, ולהביא בו זמנית לפתרון בעיית איראן והפלסטינים, והכל במסגרת אחת, בתמיכה ועידוד של העולם כולו. זה לא יהיה קל ובטח גם לא תמיד פופולארי, אבל ההיסטוריה תוכיח כי מנהיגים נבחנים בשעות לא פופולאריות. נדמה לי כי זהו הזמן שלך. אני קורא לך מכאן לעשות שימוש בהזדמנות הזו, לסגור מעגל, ולהביא לנו שלום". 

"המילה 'שלום' הדליקה את הצעירים בכיכר עם סדרה ארוכה של מחיאות כפיים" דיווח אייל לוי באתר אן.אר.ג'י. כך גם דיווחו הפעילים מגוש שלום שהיו שם בקהל, כמו כל שנה, לחלק לצעירים את המדבקות עם שני הדגלים זה בצד זה, דגל ישראל ודגל פלסטין. 

http://www.thepost.co.il/news/new.aspx?pn6Vq=E&0r9VQ=EGGFF

http://www.haaretz.co.il/news/education/1.2138523

http://www.funder.co.il/article.aspx?idx=30120. 

כמה ימים אחר כך התקיימה בירושלים האזכרה הממלכתית. שם, אמרו ילדיו של רבין, דליה ויובל, דברים דומים בנוכחתו של נתניהו עצמו, וכמוהם גם הנשיא שמעון פרס שהיה יריבו ושותפו של רבין. לאחר מעט מס שפתיים של דברי הערכה ליצחק רבין האיש וגינוי כללי למעשי רצח פוליטי, התפנה ראש הממשלה לענות לכולם, תשובה ברורה ובוטה.  "שלום עושים עם אויבים, אך שלום עושים עם אויבים שרוצים בשלום. לא ניתן דריסת רגל לאויבים בשטחים שחיוניים למדינת ישראל". ובמלים אחרות – הפלסטינים נשארו אויבינו, איננו מאמינים ברצונם בשלום, ואת בקעת הירדן לא ניתן להם. 

אז מה יהיה? לפי כמה פרשנים יודעי דבר, איפה שהוא בתחילת השנה הבאה יביאו האמריקאים הצעות גישור משלהם. ואם בכל זאת המשא ומתן יסתיים בכישלון, נשאלת השאלה: על מי תוטל האשמה? "אנו עלולים להגיע למצב קשה" קונן אמנון לורד, הפרשן המקורב לנתניהו. "הפלסטינים עלולים להחזיר אותנו לשדה הקרב הדיפלומטי הקשה באו"ם, והפעם לא תיפרש עלינו מטרית ההגנה האמריקאית". 

כל זה יקרה אי שם בשנה הבאה. בינתיים, אתמול בבוקר ניסה פלסטיני רכוב על דחפור לפרוץ למחנה צבאי ישראלי בשטח הגדה המערבית שמצפון לירושלים, ונורה למוות בידי החיילים. הוא מצטרף לשורה מתארכת והולכת של פלסטינים אשר חברים בשום ארגון ואינם קשורים זה עם זה. לכולם נמאס לחיות תחת כיבוש, ואין להם ציפיות מן המשא ומתן הזה. הכתובת היא בהחלט על הקיר. 

על ילדה ועל ילד ועל 120 שנה של היסטוריה

על ילדה ועל ילד ועל 120 שנה של היסטוריה

פסגות היא התנחלות ישראלית שהוקמה בשנת  1981 על פסגת הר החולש על הערים הפלסטיניות התאומות רמאללה ואל-בירה. המתנחלים באו וקבעו עובדות בשטח והציבו קרוואנים בראש ההר. בעלי הקרקע הפלסטינים פנו לבית המשפט העליון בירושלים, אך עתירתם נדחתה. מאז גדלה ההתנחלות והתפתחה, וחיות בה כיום כשלוש מאות משפחות. כולן משפחות דתיות לאומיות המאמינות כי ארץ ישראל כולה הובטחה לעם היהודי וכי זכותם וחובתם של היהודים להתנחל בכל מקום בה. 

פעמים רבות היתה התנחלות פסגות במוקד של עימותים אלימים, בזמן האינתיפאדה הראשונה והשניה, וגם בין האינתיפאדות, גם לאחר הסכמי אוסלו והקמת הרשות הפלסטינית. תושבי רמאללה, בירת הרשות הפלסטינית, יכולים לראות מרחוק את פסגות שבראש ההר, מוקפת בגדרות גבוהות ושמורה על ידי חיילים.

בסוף השבוע האחרון חתך פלסטיני עוטה מסיכה את הגדר וחדר אל תחומי פסגות. הוא נתקל בילדה בת תשע בשם נועם גליק, ששיחקה בחצר, ופצע אותה. הילדה צעקה והפלסטיני נמלט. אבי הילדה ישראל גליק, שהוא בין מייסדי ההתנחלות, אמר לאמצעי התקשורת שהגיעו מיד: "הבת שלי גיבורה! היא הצילה את כולנו". הילדה נלקחה לבית חולים והתברר למרבה המזל כי פציעתה קלה. 

על המקרה הזה יודע כל אחד בישראל, גם מי שרק מעיף מבט חטוף בחדשות. זאת היתה הכותרת הראשית בכל העיתונים. ב"ידיעות אחרונות" הוקדשו כל שלושת העמודים הראשונים לילדה נועם גליק ולפציעתה ולגבורתה ולזעמם של הוריה ושל יתר תושבי התנחלות פסגות ושל  המתנחלים בכלל ושל הפוליטיקאים מן הימין שמיהרו לדרוש מסקנות מרחיקות לכת נגד הפלסטינים וגם של ראש הממשלה נתניהו. גם אמצעי התקשורת העולמיים, במיוחד האמריקאים, גילו ענין בידיעה הזאת. 

בדיוק באותו סוף שבוע התרחש אירוע נוסף שגם במרכזו ילד, בכניסה למחנה הפליטים אל-פוואר שמדרום לחברון. 

מחנה אל-פוואר הוקם בשנת 1949, כדי להעניק מחסה לפליטים פלסטינים מבית ג'יברין ובאר שבע. היום גרים שם בצפיפות כשבעת אלפים תושבים, הפליטים המקוריים ןצאצאיהם. כמו מחנות פליטים אחרים, אל-פוואר היה תמיד מוקד של תסיסה ושל לאומיות פלסטינית מיליטנטית. לעיתים קרובות מתעמתים צעירי המחנה עם חיילים ישראלים העוברים בכביש הראשי שליד המחנה או חודרים לתוכו. כך גם בחודשים האחרונים. בהחלט מורגשת שם ההתחממות הכללית של המצב בשטחים הכבושים. אותה הסלמה לגביה חוזרים ומצהירים  המומחים בישראל כי "(עדיין) לא מדובר באינתיפאדה שלישית". 

גם בסוף השבוע הזה התפתח עימות בין חיילים לבין צעירים זורקי אבנים, בשערי מחנה אל פוואר. החיילים חסמו את השער ופתחו בירי של גז מדמיע, וגם של מה שנקרא כדורי גומי. בעצם, אלה הם כדורי מתכת מצופים בשכבת גומי, ובהחלט יכולים להיות קטלניים כאשר משתמשים בהם לטווח קרוב.   

במקרה הזה, הטווח אפילו לא היה ממש קרוב. כארבעים מטר הפרידו בין החיילים לבין בני הזוג סראחנה, שחזרו מביקור משפחתי אל ביתם באל-פוואר. מוסאב סראחנה, בן שש, אחז בידה של אמו כאשר פגע כדור הגומי ישר בעינו. הוא נלקח מיד לבית החולים, אבל את העין כבר אי אפשר היה להציל. "קשה לי להאמין. יצאתי מהבית עם ילד בריא ושלם ואני חוזר עם בני הקטן שיצטרך לחיות עם עין אחת בלבד עד יומו האחרון" אמר האב לסוכנות הידיעות הפלסטינית מען. אמצעי התקשורת הפלסטינים, והם בלבד, דיווחו על המקרה הזה. 

יומיים אחרי סוף השבוע שבו נפצעו והילדה הישראלית והילד הפלסטיני, נשא ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו נאום באוניברסיטת בר אילן. הוא כבר פעם דיבר באותו מקום, לפני ארבע וחצי שנים. נאום בר אילן של 2009 היה הפעם הראשונה בה הוציא נתניהו מפיו את צמד המלים "מדינה פלסטינית" – אך מבלי לציין היכן בדיוק תקום המדינה הזאת ומה יהיו גבולותיה. גם בנאום בר אילן השני שנישא השבוע נתניהו לא הסיר את הערפל. לעומת זאת, הוא כן העמיד שורה ארוכה ונכבדה של תנאים מוקדמים שבהם יצטרכו הפלסטינים לעמוד לפני שתעלה האפשרות של הקמת מדינתם העצמאית. עליהם לוותר על זכות השיבה, ולהסכים שלמדינת ישראל יהיו סידורי ביטחון עמוקים ורחבים בשטח מדינתם, וכמובן "להכיר במדינת ישראל כמדינה יהודית".

נתניהו הביא נימוקים מן ההיסטוריה, כפי שהוא תופס אותה: "הסכסוך עם הפלסטינים החל בשנת 1921 כאשר התקיפו ערבים פלסטינים את בית העולים ביפו. זה לא היה בגלל כיבוש או שטחים אלא מפני שהם התנגדו לעלית יהודים לארץ". 

הפלסטינים בשנת 1921 התנגדו לעלית יהודים לארץ ותקפו את בית העולים. כיצד יתרגם נתניהו, שהאנגלית שגורה היטב בפיו, את המשפט הזה?  קשה מאד לתרגם את המונחים "עליה" ו"עולים" לאנגלית, או לכל שפה אחרת. 

המונח "עליה" פירושו שיהודי אשר מעביר את מגוריו מכל מקום אחר אל הארץ הזאת עלה כלפי מעלה, עשה מעשה טוב וחשוב הראוי לשבח. את המעשה הטוב הזה יכולים רק יהודים לבצע.  כך למשל, יהודים אשר הגיעו לכאן ממצרים הינם "עולים", כלומר: מי ששבו מן הגלות אל ארץ אבותיהם. לעומת זאת מוסלמים או נוצרים שעשו אותו מסלול ממצרים לכאן אינם נחשבים כ"עולים". באידאולוגיה הזאת הם נחשבים כ"פולשים ואורחים לא רצויים" בארץ אבותיהם של היהודים. 

את המונחים "עליה" ו"עולים" והאידאולוגיה העומדת מאחוריהם הפלסטינים סרבו ומוסיפים לסרב לקבל, משנת 1921 ועד כיום. גם בשנת 2013 הפלסטינים לא יסכימו לקבל כי המפעל הציוני היה מוצדק כולו, ולהכריז כי בצדק ובזכות באו היהודים לרשת את הארץ שבה גרו אבותיהם התנ"כיים – גם אם הפלסטינים כן מקבלים את העובדה הקיימת הנקראת מדינת ישראל ומוכנים לעשות עימה שלום בגבולותיה כפי שהיו עד יוני 1967. 

אנשי הימין, אשר קצת חששו מפני הנאום הזה, נאנחו אנחת רווחה לאחר ששמעו את נתניהו ומיהרו לברך את ראש הממשלה על "נאום ציוני חזק וטוב". רק יוסי ביילין, איש הסכמי אוסלו, בא לקלקל את שמחתם ולחדור עמוק יותר אל נבכי ההיסטוריה הציונית. 

בשנת 1891, בדיוק שלושים שנה לפני אותה התנפלות על בית העולים, הגיע לארץ אשר גינצבורג, הידוע בכינויו "אחד העם" - ממייסדי והוגי הדעות החשובים של התנועה הציונית. הוא ביקר במושבות הציוניות הראשונות ודי הוטרד ממה שראה. בשובו לרוסיה כתב מאמר שנקרא "אמת מארץ ישראל". את המאמר הזה בדרך כלל לא כוללים בתכנית הלימוד של בתי הספר בישראל, אשר מעדיפים ללמד ממנו מאמרים פחות שנויים במחלוקת. אבל יוסי ביילין דאג השבוע לפרסם ממנו קטעים נבחרים וניכרים:       

"רגילים אנו להאמין בחו"ל, כי הערביים הם כולם פראי מדבר, ואינם רואים ואינם מבינים את הנעשה מסביב להם. אבל שגיאה גדולה היא. הערבי, ככל בני שם, הוא בעל שכל חד ומלא ערמה. רואים ומבינים הערביים, ובייחוד יושבי הערים, את מעשינו וחפצנו בארץ, אבל הם מחשים ועושים עצמם כלא יודעים, לפי שאינם רואים במעשינו עתה שום סכנה לעתידותיהם, ואולם, אם תבוא עת אשר חיי בני עמנו בארץ ישראל יתפתחו כל כך, עד שידחקו מעט או הרבה רגלי עם הארץ, אז לא על נקלה יניח זה את מקומו(...) 

"הן זאת בודאי יכלנו ללמוד מדברי ימינו בעבר ובהווה, עד כמה מוכרחים אנו להיזהר לבלתי עורר עלינו חמת עם הארץ על ידי מעשים מגונים, עד כמה איפוא עלינו להיות זהירים בהנהגתנו עם עם נכרי שאנו באים לגור בתוכו מחדש, להתהלך איתו באהבה וכבוד, ואין צריך לאמר בצדק ובמשפט. ומה עושים אחינו בארץ ישראל? ההפך ממש! עבדים היו בארץ גלותם, ופתאום הם מוצאים עצמם בתוך חרות בלי גבול, חרות פרועה, שיכולה להימצא רק בארץ כטורקיא. השינוי הפתאומי הזה הוליד בלבם נטייה לדיספוטיסמוס, כאשר יקרה תמיד ל'עבד כי ימלוך', והנם מתהלכים עם הערביים באיבה ואכזריות, משיגים גבולם שלא בצדק, מכים אותם בחרפה בלי כל סיבה מספקת, ומתפארים עוד כי כן יעשו, ואיש אין אשר יעמוד בפרץ ויעצור בעד הנטייה הבזויה והמסוכנת הזאת. הן אמנם צדקו אחינו באמרם, כי הערבי מכבד רק מי שמראה לו גבורה ואומץ רוח; אבל במה דברים אמורים, כשמרגיש עם זה שהדין עם מתנגדו; לא כן אם יש לו צדקה לחשוב את מעשי מתנגדו לעושק וגזל משפט. אז, אם גם יחריש יתאפק עד עת קץ, אבל עברתו שמורה בלבו ונוקם ונוטר הוא מאין כמוהו."

http://benyehuda.org/ginzburg/Gnz019.html

מאה ועשרים ושתיים שנה לאחר שכתב אחד העם את הדברים האלה יצא ליאור דיין לרמאללה. ליאור דיין, סופר ועיתונאי ישראלי,  נכדו של המצביא והפוליטיקאי משה דיין ובנו של השחקן והבמאי אסי דיין, הכין כתבה טלויזיונית נרחבת על מה שראה בקרב הפלסטינים – בעיר הנמצאת חצי שעה שעת נסיעה ממרכז ירושלים ואשר מרבית הישראלים לא ביקרו בה מעולם.   

בנוסף למראות ששודרו בטלוזיה כתב ליאור דיין על רשמיו גם במלים: "ברמאללה הרגשתי זעם  ברחובות. בכל מקום אתה מקבל את התחושה שאתה נמצא על סף התלקחות. ההרגשה שלי כשהייתי שם הייתה שזה רק עניין של זמן עד שתפרוץ האינתיפאדה הבאה ביום שחזרתי מרמאללה כבר החלו הפגנות סוערות בעקבות שביתת הרעב של האסירים הפלסטינים בכלא עופר.

"לכן יש בעיניי חשיבות עליונה לחתירה להסכם עם הפלסטינים והתקדמות לכיוון פתרון שתי המדינות. זה מה שהבנתי שם ברמאללה, שאנחנו חיים על זמן שאול, שאנחנו שתי דקות לפני הפיצוץ הבא. ראיתי את זה במבטים של האנשים, בכתובות הגרפיטי על הקירות הלא מסוידים, בעיניהם של ערפאת ואבו מאזן שניבטו אליי מבעד לתמונות ממוסגרות בזהב בכל מקום שנכנסתי אליו, בייאוש של נהג המונית שסיפר לי ששני בניו לא מוצאים עבודה. 

"חשוב להודות שיש לזעם הזה סיבה טובה. לעבור במחסום קלנדיה זו חוויה מהנה בערך כמו לעבור במטחנת בשר, מיום ליום הנוף של רמאללה מתמלא בעוד מבנים חדשים בחסות מפעל ההתנחלויות הישראלי, ובדרך לרמאללה אתה חולף על פני מחנות פליטים שמסדרים לך מראות שהעין האנושית איננה יכולה לסבול."  

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/509/404.html

הדמיון לאזהרה שהשמיע אחד העם, ואשר בני דורו לא שמעו לה, אולי אינו מקרי לגמרי. 

על עמימות וצביעות

על עמימות וצביעות 

בעיצומו של הויכוח על התכנית הגרעינית האיראנית ו"הצנטריפוגות המעשירות אורניום המסתובבות במתקנים תת קרקעיים מוגנים בשכבות עבות של בטון" - לפתע פתאום,  חדשות גרעיניות מעברה של מדינת ישראל. בבת אחת בארצות הברית ובישראל פורסמה העדות המוקלטת שמסר ארנן עזריהו, שהיה יועץ מיניסטריאלי בכיר ושותף להרבה מאד סודות. הוא סיפר על מה שהתרחש ביום ה-7 לאוקטובר 1973, היום השני למלחמת יום הכיפורים – כאשר שר הביטחון הנערץ משה דיין איבד את עשתונותיו לנוכח הצלחותיהם הראשוניות של צבאות מצרים וסוריה וביקש מראש הממשלה גולדה מאיר לאשר "הדגמה" של הנשק הגרעיני הישראלי, וגם הביא איתו לישיבת הקבינט המצומצם את ראש  הועדה לאנרגיה אטומית כדי שיפתח מיד בהכנות לביצוע ההדגמה הגרעינית הזאת.

ומה היה קורה אילו קיבל דיין את האישור לפוצץ בהפגנתיות ראש נפץ גרעיני – ככל הנראה באויר מעל שטח לא מיושב במצרים או בסוריה או בשתיהן גם יחד? הסובייטים כבר הציבו אז במצרים (שעדיין היתה אז בת בריתם) טילים משלהם חמושים בנשק גרעיני. ארצות הברית הכריזה אז כוננות גבוהה יותר מאשר בכל רגע אחר מלבד משבר הטילים בקובה ב-1962. משה דיין בהחלט שיחק באש. למרבה המזל ראש הממשלה גולדה מאיר ויועצה השר ללא תיק ישראל גלילי, יחד עם השר יגאל אלון שהיה יריבו הגדול של דיין, הוציאו מיד מידיו של דיין את הגפרורים. אין ספק שעל כך מגיעה מלה טובה היסטורית למי שזכורים בעיקר על טיפוח מדיניות של יוהרה לאומנית לאחר 1967 והנחת היסוד למפעל ההתנחלויות בשטחים הכבושים. 

בסופו של דבר, מדינת ישראל ניהלה בהצלחה את המלחמה באמצעים קונבנציונליים, והיא הסתיימה ללא ניצחון חד משמעי לאחד הצדדים –  ומלחמות כאלה הן לעיתים קרובות הבסיס הטוב ביותר להגיע אחר כך לשלום. אבל הנשק הגרעיני הישראלי נותר במקומו, כחרב מונפת מעל המזרח התיכון, גם אם לא נשלפה מהנדן. 

לא היה זה הגילוי הראשון על תולדות הנשק הגרעיני הישראלי, מה שפרופ' אבנר כהן כינה "הסוד הכי פחות שמור של מדינת ישראל". כבר לא מעט התפרסם בדרך זו או אחרת. ידוע כי במסגרת הברית הצבאית שנכרתה בין ישראל לבין צרפת ובריטניה במתקפה נגד מצרים ב-1956 השיג שמעון פרס, אז סגן שר הביטחון, סיוע צרפתי בהקמת הכור הגרעיני בדימונה.  ידוע כי  ראש ממשלת ישראל דוד בן גוריון נקלע לעימות ממושך עם נשיא ארצות הברית ג'ון קנדי,  אשר דרש בתוקף לקיים פיקוח על הנעשה במה שכינתה אז מדינת ישראל "מפעל הטקסטיל בדימונה". ידוע על אמצעי הרמיה המתוכחמים שהופעלו, כולל בנית קומה שלמה מזויפת בכור בדימונה, במיוחד בכדי להציגה בפני הפקחים האמריקאים שהורשו בסופו של דבר להגיע לשם. (הדמיון לאמצעי הרמיה שנקטו ארבעים שנה אחר כך האיראנים כדי להסתיר תכנית גרעינית משלהם אולי אינו מקרי בלבד). ולמרות כל האמצעים המתוחכמים, נותר הנשיא קנדי חשדן כלפי הכור הישראלי בדימונה ממש עד לרגע בו השיגו כדור המתנקש בדאלאס שבטכסס. 

ואולם, בסופו של דבר נמצא הפתרון והמוצא מן הסבך. ראש הממשלה לוי אשכול שהחליף את בן גוריון הגיע להסכם עם הנשיא לינדון ג'ונסון שהחליף את קנדי, הסכם אשר יצר את "העמימות הגרעינית" אשר שרירה וקיימת עד היום. מדינת ישראל מעולם לא הודיעה רשמית על החזקתה בנשק גרעיני ולא קיימה שום ניסוי בנשק זה. (לפחות לא ניסוי שאפשר ליחס אותו אליה – השאלה מי הוא זה שפיצץ פעם מתקן גרעיני מעל מימי האוקינוס ההודי במרחק אלפי קילומטרים מחופי ישראל נותרה פתוחה וללא מענה.) 

כל עוד לא הודיעה מדינת ישראל על החזקתה בנשק גרעיני, אין סיבה להפעיל כלפיה את הסעיף בחוק האמריקאי אשר מחייב הפסקת כל סיוע למדינה שפיתחה נשק גרעיני. לכן כנראה ממשיכה ממשלת ישראל למנוע מן "המתריע הגרעיני" מרדכי וענונו לצאת מגבולות מדינת ישראל, גם שנים רבות לאחר שסיים לרצות את שמונה עשרה שנות המאסר שנגזרו עליו. אם יגיע וענונו לגבעת הקפיטול בוושינגטון ומסור לסנטורים וחברי בית הנבחרים הצהרה בשבועה כי היה נוכח ביצור נשק גרעיני בדימונה, האם יביא הדבר להפסקת כל סיוע אמריקאי לישראל? לא סביר, אבל זה יצור כאב ראש לא קטן לקובעי המדיניות בארצות הברית ובישראל, ויאלץ אותם לחפש  נוסחא יצירתית, כמו שנדרשו להסביר מדוע תפיסת השלטון על ידי צבא מצרים אינה בדיוק  הפיכה צבאית. הרבה יותר קל ופשוט להאריך מחדש בכל חודש אפריל את צו שר הפנים אשר אוסר על מרדכי וענונו לצאת מגבולות מדינת ישראל ואף להתקרב אל שעריה של שגרירות זרה כלשהי. 

פרופ' אבנר כהן, ישראלי השוכן בארצות הברית וחוקר משם את תכנית הגרעין הישראלית, הוא מתריע גרעיני מסוג אחר לגמרי  מאשר וענונו. לא לו ללכת בדרכו של וענונו, לצאת בהתנגשות ישירה עם המערכת הצבאית והפוליטית כולה, לחשוף בבת אחת את כל הידוע לו ולשלם את מלוא המחיר הכבד. אבנר כהן מלקט מסמכים כתובים ומראיין אנשים שהיו בצמתי הכרעות במדינת ישראל והסכימו בזקנתם לחשוף מעט ממה ששמעו וראו. הוא כותב מאמרים וספרים ומשחק כבר שנים רבות משחקי חתול ועכבר עם הרשויות השלטוניות והצנזורה הצבאית. אף אחד לא ישקול ברצינות לשלוח את סוכני המוסד לחטוף אותו ממכון המחקר על שם וודרו וילסון בוושינגטון ולהביאו למשפט ריגול בישראל. הוא ושותפו, העיתונאי רונן ברגמן מ"ידיעות אחרונות",  כרסמו לא מעט בעמימות הגרעינית של מדינת ישראל. כמוהם עשו עוד רבים אחרים. למעשה, לא נותר עוד הרבה מה לחשוף. 

מעל דפי "מקור ראשון" הצביע השבוע אמנון לורד על מה שנראה לו כסכנה חמורה חדשה ההולכת ומתפתחת: "אפשר כבר להבחין בקווי המתאר של האיסטרטגיה האיראנית המתוחכמת, שתהיה דומה לאיסטרטגיה של הפלסטינים.  נגד ישראל. כמו שהפלסטינים הצליחו לפעול לדה-לגיטימציה בינלאומית של ישראל באמצעות "הכיבוש" [מרכאות במקור], כך עלולה איראן לעשות בתחום הגרעין. (...) יש יסוד לחשוב שהאיראנים יתחילו לפעול לגיוס הקהילה הבינלאומית לפירוק ישראל מהאופציה הגרעינית שלה. זאת בהלט יכולה להיות המשימה שלהם לעשר השנים הבאות". 

 בינתיים, זוהי רק עננה קטנה בקצה האופק. בינתיים, מחויבת ארצות הברית רשמית ופומבית למנוע מאיראן השגת נשק גרעיני, בדרכים דיפלומטיות אם רק אפשר, ובו בזמן היא מקפידה לא להסתכל ולא לבדוק מה מסתתר מאחורי העמימות הגרעינית של מדינת ישראל. בינתיים יכולה מדינת ישראל לדרוש החרפה נוספת של הסנקציות הכלכליות שכבר הביאו את כלכלת איראן  אל סף התמוטטות ובאותו השבוע עצמו גם לתבוע במפגיע כי ממשלת הולנד תימנע מצעד מינימלי של סימון מוצרי ההתנחלויות, מה שעשוי להביא את הצרכנים באמסטרדם להחליט בעצמם אם לרכוש מוצרים כאלה. אפשר גם לדרוש שהאיראנים יקפיאו את העשרת האוראניום בעוד מתנהל משא ומתן על גורל תכנית הגרעין ולדחות  בתוקף את הדרישה שמדינת ישראל תקפיא הקמת התנחלויות בעוד היא מנהלת משא ומתן על גורל השטח בו מוקמות ההתנחלויות. 

ועם זאת, בסופו של דבר טענתה העיקרית של מדינת ישראל ליחס עדיף ולזכות הבלעדית להחזיק נשק גרעיני במזרח התיכון נשענת על היותה "הדמוקרטיה היחידה באזור", מי שאמורה להיות חברה מכובדת ואחראית במשפחת הדמוקרטיות המערביות. ככל שמשטר הכיבוש על מליוני פלסטינים נמשך ומעמיק, נשמע הטיעון הזה חלול יותר ויותר.    

סוכות בשדרות ובחברון והרס שנדחה באופן זמני

סוכות בשדרות ובחברון והרס שנדחה באופן זמני 

אתמול בבוקר היה אירוע בלתי שגרתי בעיר שדרות שבגבול רצועת עזה. חמישה עשר פעילים של מס"ד, המחנה הסוציאל-דמוקרטי, וחגגו שם את חג הסוכות. הם הקימו במרכז העיר סוכת שלום שמטרתה המוצהרת "להביע תמיכה בשיחות השלום, שכן רק השלום יכול להביא קץ לשפיכות הדמים". והם גם באו להביע תמיכה בעובדי מפעל "נגב טקסטיל" בשדרות, העומדים לאבד את מקום עבודתם. עובדים מהמפעל המאוים הגיעו למקום, בראשותה של המהנדסת הערביה רודינה מיסלח שהפכה למהיגת המאבק, ונשאו את השלט "מענקים למפעלים ולא למתנחלים". שר הכלכלה נפתלי בנט, המתגאה בתקציבי הענק שהשיג להתנחלויות וגם לישיבות, מסרב להעביר את המענק של שלושה מליון שקל הנדרש להצלת המפעל.   

ובכל זאת, פעילות ציבורית לתמיכה פומבית בשיחות השלום רחוקה מלהיות דבר קל ופשוט בחברה הישראלית כפי שהיא היום (וגם לא בחברה הפלסטינית של ימינו). רק אדם אופטימי מאד וממש בלתי נלאה ינסה זאת, אדם כמו הפעיל הותיק נפתלי רז, הרוח החיה בארגון מס"ד, החוזר תמיד על מלותיו של שיר השלום משנות השבעים של המאה שעברה - "אל תגידו 'יום יבוא' – הביאו את היום!". 

בינתיים, שיחות השלום בין ישראל לפלסטינים לא זכו לסיקור תקשורתי רב, ומה שמדי פעם דלף מהן לא ממש עורר התלהבות. השיחות מתנהלות בשקט ובפרופיל נמוך בכוונת מכוון, ואת קדמת הבמה תופסים אירועים שאינם ממש ברוח של שלום. 

כבר כמה וכמה שבועות, מאז שהצליח מזכיר המדינה קרי לחדש את המשא ומתן, שומעים קולות של מרמור בצד הפלסטיני "איזה שיחות שלום אלה, כאשר בו בזמן הישראלים בונים ומרחיבים התנחלויות, והחיילים שלהם פושטים ונכנסים כל לילה לערים ולכפרים ולמחנות הפליטים ועוצרים אנשים ויורים ופוצעים וגם הורגים?" וגם השבוע נשמעו הקולות האלה מהצד הפלסטיני, אבל מהצד הישראלי נשמעו קולות המרמור המקבילים: "איזה שיחות שלום אלה כאשר הם הרגו לנו שני חיילים?". שני חיילים הרוגים, בתוך ארבעים ושמונה שעות. התקשורת הישראלית נטתה לצרף ולחבר את שני המקרים, אבל בעצם היו אלה אירועים שונים מאד אחד מהשני. 

סמל תומר חזן מת רחוק מאד ממקום שירותו ותפקידו הצבאי. כאשר עבד בזמן חופשה במסעדה בבת ים פיתה אותו חבר לעבודה פלסטיני לבוא לכפר בגדה המערבית ושם הרג אותו. מעשה שפל לפי כל קנה מידה, שנראה כאילו תוכנן בכוונה כדי להרוס כל יחסי אמון שעוד נותרו בין ישראלים ופלסטינים.  

סמ"ר גל (גבריאל) קובי נהרג במהלך מילוי תפקידו הצבאי בצבא הכיבוש. מפקדיו שיגרו אותו 

  לשמור על מובלעת המתנחלים בלב חברון, משימה קשה במיוחד בחג הסוכות. בחג הזה מגיעים כל שנה המוני לקראת חגיגת חג הסוכות בדרכם.  מדי שנה מתקיים בחג הזה ביקור המוני של תומכיה המתנחלים מכל רחבי הארץ, המגיעים לריקודים תוקפניים המיועדים להראות לפלסטינים שחברון שייכת ליהודים ורק להם. סמ"ר קובי התגייס לפני שנתיים במוטיבציה גבוהה לשורות שנתיים בצבא ההגנה לישראל. כמה ימים לפני שנהרג בירי של צלף בחברון הוא כתב בדף הפייסבוק שלו "שוב אני מוצא את עצמי בלב הלילה בכפרים של ערבים. מה יהיה הסוף?" 

"האם זהו גל חדש? האם זאת דרך הפעולה החדשה של הפלסטינים?" תהו הפרשנים באמצעי התקשורת. "אין שום אינדיקציה לתכנון או תיאום,זה צירוף מקרים טראגי" הצהיר הרמטכ"ל גנץ.  האם הצליח להרגיע את כל ההורים לחיילים? ומצידו, ראש הממשלה נתניהו הבטיח להחיש את העברתו של בית נוסף לידי המתנחלים בחברון, ובאופן כללי הודיע כי "ידנו האחת נלחמת בטרור והשניה מחזקת את ההתיישבות בארץ". במשא ומתן עם הפלסטינים עוסקות כנראה רגליו של ראש הממשלה. 

האם יש קשר בין העובדה שפלסטינים מדי פעם הורגים חיילים ישראלים לבין העובדה שכוחות הצבא הישראלים מדי פעם הורסים ומחריבים כפרים פלסטינים? קרוב לודאי כי הישראלי הממוצע אליו תופנה שאלה כזאת ידחה על הסף וגם בזעם כל קשר כזה. ואכן, לפחות באופן ישיר אין שום סיבה להניח שיש קשר בין הריגת שני חיילים בתוך 48 שעות בתחילת השבוע הזה לבין החרבת הכפר ח'אלת מכחול בתחילת השבוע שעבר. חוץ מן העובדה שהכל קשור עם אותו כיבוש.

מעט מאד אנשים שמעו על הכפר הזה עד לשבוע שעבר, אפילו רק מעט מבין הפעילים; היה גם ויכוח איך בכלל צריך לאיית את שמו. מקום קטן, ביתם של כמאה ועשרים מבוגרים וילדים החיים בדלות ממרעה. כמו כפרים אחרים בבקעת הירדן, שלטונות הכיבוש רואים בח'אלת מכחול שצריך להיפטר ממנו – דווקא ובמיוחד כאשר מתנהל משא ומתן בו דורשת ישראלית להמשיך להחזיק לאורך זמן בבקעת הירדן. לפני שבועיים בית המשפט העליון, בפסיקה לא נאורה שלא זכתה לתשומת לב רבה, אישר את הריסת הכפר – ותוך מספר ימים הגיעו החיילים והדחפורים ומחקו אותו מעל פני האדמה. 

היה זה גדעון לוי המתמחה בהטלת אור על נקודות חשוכות ואפלות שהגיע למקום ופגש את התושבים שנותרו בחוסר כל תחת כיפת השמיים. לוי כתב דיווח נרחב בגליון חג הסוכות של "הארץ". ואנשי הצלב האדום הגיעו לחלק לתושבים אוהלים – אך הצבא חזר לאחר יומיים והחרים גם את האוהלים – וזה לא נחשב כחדשות בולטות במיוחד. 

ואז קרתה התקרית שהגיעה לכותרות – דיפלומטים מהאיחוד האירופי ומצרפת, בריטניה, אירלנד, ספרד ואוסטרליה גילו מעורבות ישירה מעל ומעבר למה שהיה נהוג במקרים דומים בעבר. הם יצאו אל ח'אלת מכחול עם משלוח חדש של אוהלים וציוד, ונתקלו בכוחות צבא שקיבלו אותם במטחים של רימוני הלם, כפי שנהוג כבר שנים לנהוג בזרים טרדנים מארגוני זכויות אדם. האוהלים והציוד הוחרמו בידי החיילים, והתמונה שזכתה לפרסום עולמי על ידי סוכנות רויטרס הראתה את מריון קסטיין, נספחית התרבות בקונסוליה הצרפתית במזרח ירושלים, מוטלת על הארץ כשחייל מכוון אליה את רובהו. 

קרוב לודאי שהחיילים לא ידעו שמדובר בנציגה רשמית של ממשלת צרפת וכי הם מפרים את אמנת וינה המחייבת מדינות לכבד את החסינות הדיפלומטית של הנציגים הזרים בתחומה. ממשלת צרפת הגישה מחאה, וכך גם האיחוד האירופי. נציגי ממשלת ישראל לא הראו נכונות  להתנצל, אלא איימו לגרש את קסטיין: "תפקידם של דיפלומטים לבנות גשרים ולא לעשות פרובוקציות". ואולם, הקונסוליה הצרפתית במזרח ירושלים אינה מואמנת למדינת ישראל, ומשמשת למעשה כשגרירות הצרפתית דה-פקטו למדינת פלסטין העתידית. אפשר להגיד שאת התפקיד לבנות גשרים עם הפלסטינים מילאה הגברת קסטיין בהצלחה לא מעטה. 

הבוקר הזה היתה צריכה לצאת הפגנת סולידריות גדולה של פעילי שלום ישראלים אל ח'אלת מכחול, שיירת אוטובוסים באותו הנתיב בו נחסמו הדיפלומטים. אילנה המרמן פרסמה אתמול ב"הארץ" מאמר בנושא בכותרת "יש חוקים שחייבים להפר". אבל אתמול אחר הצהרים נמסר כי עורך הדין תאופיק ג'בארין הצליח להביא את אותו בית המשפט העליון להוציא הפעם צו ביניים האוסר על הצבא לעת עתה להרוס את בתי הכפר או לגרש את תושביו. החרב הוסרה מן הצוואר – לפחות עד להמשך הדיון המשפטי בנושא.

מה זוכרים ומה לא זוכרים ביום כיפור

מה זוכרים ומה לא זוכרים ביום כיפור 

אחר הצהרים, יום שישי, 13 לספטמבר 2013. ערב יום הכיפורים. ברחובות משתתקים קולות המכוניות האחרונות ובעוד כמה שעות נשמע את צהלות הילדים הדוהרים באופניים במרכז הכביש. זהו יום הכיפורים הישראלי החילוני שאין לו קשר עם שום מסורת יהודית ואין דומה לו בשום קהילה יהודית מחוץ למדינה הזאת, ואשר נוצר במקרה מתוך פשרה מוזרה.  הישראלים החילונים והמסורתיים היו נכונים להסכים לתביעת הדתיים "לוותר לפחות ליום אחד על  המכוניות". וכך בלי תכנון מראש הגיעה מדינת ישראל אל מה שפעילי איכות הסביבה באירופה ואמריקה חולמים עליו. יום בלי מכוניות בו מולכים האופניים ללא מצרים גם על הכבישים הבינעירוניים המהירים. האופניים, וגם הסקטים והגלגיליות, וגם עגלות התינוקות שדוחפות אמהות וסבתות וזוגות צעירים, וגם הנשים הזקנות המטיילות בשלווה עם כלביהן באמצע הכביש. גם מכוניות נוסעות שם, אבל אך ורק מכוניות צעצוע קטנטנות המונעות בכח רגליהם המסתובבות של הזאטוטים. הרבנים ממש לא אהבו את כל זה, והצהירו חזור והצהר שגם נסיעה באופניים היא חילול היום הקדוש, וגם הסקטים. אבל זה היה מאוחר מדי, והישראלים אטמו אוזניהם מלשמוע.

וכל היום הזה היה יכול להראות אחרת לגמרי. היינו יכולים להתעורר הבוקר לגל פתוח ברדיו של דיווחים אינטיסיביים על טילי טומהוק אמריקאים הנוחתים על מטרות בסוריה, ודיון בלתי פוסק בין מומחים באולפן בשאלה האם יגיב אסאד בירי טילים על ישראל. ברגע הזה ממש היינו יכולים להיות עם אוזן כרויה לקול האזעקה העלול להישמע בכל שניה, והאמהות היו מזהירות את ילדיהן שלא יעזו לצאת מן הבית, והאופניים הקטנים היו נשארים מבויישים בפינה. במצב הזה בודאי היינו נמצאים אילו עדיין ישב ג'ורג' וו. בוש בבית הלבן. 

אבל הנשיא אובמה לא רצה באמת לתקוף, ובכוונת מכוון השאיר זמן ופתח לפתרון דיפלומטי. ובעוד הביקור הנשיאותי ברוסיה נראה כעימות חזיתי בסגנון המלחמה הקרה, בעצם נשארה לולדימיר פוטין האפשרות להציע מוצא של כבוד ולמנוע את התקיפה שאף אחד באמריקה לא רצה בה. את אנחת הרווחה אפשר היה לשמוע מן הבית הלבן ומן הקונגרס ומהציבור האמריקאי ולמעשה מרוב ארצות העולם. כמעט רק אצלנו בישראל השמיעו הממשלה וחלק גדול מהפרשנים קולות אכזבה וביקורת על הנשיא אובמה שלא מילא כיאות את תפקידו כשוטר של העולם.  

"אם אין אני לי – מי לי?" ציטט ראש הממשלה נתניהו את הילל הזקן (ויש אומרים שבכך סילף את כוונתו של אחד מגדולי אנשי הרוח בתולדות העם היהודי). אז האם חושש נתניהו כי מי מי שלא הפציץ בדמשק כעונש על שימוש בגז כנראה גם אינו עומד לשלוח מטוסים אמריקאים להרוס את פרויקט הגרעין האיראני? האם מתכוון נתניהו ליטול את המשימה על עצמו ועל חיל האויר הישראלי? בינתיים, בטווח הקרוב מתכונן ראש הממשלה לדו-קרב מילולי בעצרת האו"ם עם נשיא איראן החדש, כאשר רוחאני יעשה מאמץ גדול להציג פנים מתונות ופשרניות כלפי כל העולם. נתניהו ינסה לשכנע שהכל רמאות, אבל זה יהיה הרבה יותר קשה. איפה אחמידנג'אד כאשר צריכים אותו? 

בינתיים, סוריה ירדה מהכותרות ואיראן טרם עלתה אליהן, וכלי התקשורת מתמקדים במלחמה הטראומטית ההיא מ-1973 שעכשיו מלאו לה ארבעים שנה בדיוק. סיפורי קרב ישנים עולים ומתפרסמים שוב, וגם כמה גילויים חדשים. למשל על שר הביטחון משה דיין שביום השני למלחמה נמלא פאניקה וחש שהכל אבוד ושקל להשתמש באמצעים בלתי קובנציונליים (איזה אמצעים בדיוק? ביומני בר לב שעכשיו ראו אור לראשונה אין פירוט).  וביום האחרון למלחמה, לאחר שכבר הוכרזה הפסקת אש, שלח דיין חיילים לכבוש את העיר סואץ בלי תכנון והכנה מוקדמת "כדי להשיג הישג יוקרתי". הישג יוקרתי לא הושג ושמונים חיילים לא חזרו חיים מן המארב שלתוכו דהרו. משה דיין אשר זכה לתהילה והערצה ללא תקדים בשישה ימים של מלחמה ב-1967 איבד הכל בשלושה שבועות של 1973. גם אחריו היו גנרלים ישראלים שעברו בהצלחה לפוליטיקה, אבל תודה לאל איש מהם כבר לא זכה לכל כך הרבה תמיכה נלהבת ועיוורת כמו שניתנה לדיין בין 1967 ל-1973. 

הרבה הרבה מאמרים ופרסומים ופרשנויות על יום השנה הארבעים למלחמת יום הכיפורים. ומעט מאד מאמרים על יום השנה האחר אשר חל היום הזה בדיוק, יום השנה העשרים לחתימת הסכמי אוסלו. יום השנה העשרים לרגע בו התיצבו ראש ממשלת ישראל יצחק רבין ויושב ראש ארגון השחרור הפלסטיני יאסר ערפאת ולחצו ידיים על מדשאת הבית הלבן ואני ישבתי כאן בחדר הזה ליד השולחן הזה וכתבתי מאמר שכותרתו היתה "התקוה נולדה מחדש".  התקוה אכן נולדה אז מחדש, והיתה אווירה של איפוריה והתלהבות בקרב ישראלים ופלסטינים כאחד.  השלום נראה בהישג יד ומתנגדיו נדחקו לשוליים. אווירה שנמחקה ונעלמה ונקברה תחת גל אדיר של אכזבות ותסכולים והאשמות והאשמות שכנגד. והרבה הרבה שפיכות דמים – שלושה כדורי אקדח שנורו בכיכר בלב תל אביב בליל ה-4 בנובמבר 1995, ואוטובוסים מתפוצצים בערי ישראל, ומטר של פצצות נופל מן השמיים על עזה, והרבה מאד מקרי הרג קטנים יותר שרק משפחות ההרוגים הישראלים והפלסטינים עוד זוכרים אותם. ובשני הצדדים אומרים אותו דבר "שלום? זה בלתי אפשרי, הם לא רוצים שלום". הם - הפלסטינים, אומרים הישראלים. הם – הישראלים, אומרים הפלסטינים.

במקרה, בדיוק בשבוע הזה של יום השנה העשרים לאוסלו שרק מעטים טרחו להזכיר אותו, היו לי שתי שיחות מאד דומות עם שני אנשים שמעולם לא פגשו זה את זו, אם כי אני מכיר היטב את שניהם. 

"מהמשא ומתן הזה שהאמריקאים התחילו לא יצא כלום" אמר לי ג', בעל חנות קטנה למכשירי חשמל במרכז חולון. "ואם ניצא מהשטחים, מה יהיה? הם יתחילו לירות טילים, כמו אחרי שיצאנו מעזה. טילים על תל אביב, על חיפה, בכל מקום. למה לתת להם סיכוי לעשות את זה? שלום? איזה שלום? הם לא יקיימו שום הסכם, כבר ראינו אותם".  ואילו נ', תושבת רמאללה שבעלה היה מעורב באינתיפאדה הראשונה וגם היא השתתפה בהרבה הפגנות נגד הכיבוש, אמרה לי: "מה אם יהיה הסכם? זה רק יעשה את המצב שלנו יותר גרוע, תאמין לי. הם לא יתנו לנו מדינה עם רצף טריטוריאלי. בחיים לא! מה שיכול לקרות זה שיציירו לנו גבולות נוראים שחונקים אותנו. יהיו עוד יותר מחסומים, עוד יותר לחץ, יטילו עלינו מצור כמו בעזה. אני לא רוצה שהילדות שלי יגדלו באותה זוועה כמו הילדים בעזה! להסכם כזה אני אמורה לקוות?" 

השבוע הצהיר מזכיר המדינה ג'ון קרי, בפגישתו עם שרי החוץ הערבים בפאריז, כי מטרת המשא ומתן היא להגיע להסכם מלא בין ישראל לפלסטינים תוך תשעה חודשים. לא הסכם חלקי, לא הסכם ביניים, לא "מדינה פלסטינית בגבולות זמניים", אלא הסכם שלום מלא ומפורט שיטפל בכל היבטי הסכסוך וישביע את רצונם של ישראלים ופלסטינים כאחד. כדי להגיע לזה, הוא יצטרך להוציא שפן גדול ממדים מהכובע...  

ובינתיים ב-13 לספטמבר, יום השנה להסכמי אוסלו, ליוו כוחות צבא מאות מתנחלים ואנשי דת אל לב מחנה הפליטים בלטה בשכם, כדי שיתפללו באתר הקדוש הידוע בשם קבר יוסף. כניסת המתנחלים והצבא למחנה הפליטים עוררה מהומות והתנגשויות וזריקת אבנים וירי וכמה וכמה פצועים. "צה"ל מחויב לקיים את חופש הפולחן הדתי" הסביר הדובר הצבאי. רב סרן אבי אוחיון שפיקד על הכח הצבאי המלווה הוסיף בראיון לעיתון "מקור ראשון": "ליהודים יש כאן חוויה רוחנית עמוקה בקבר של אחד מאבות האומה, ולצה"ל זה נותן הזדמנות להגביר את הנוכחות הצבאית בשומרון. יותר מגדוד שלם מעורב בליווי המתפללים – פלוגות סדירות, פלס"ר, תצפית, כוחות עתודה ומודיעין. יותר חיילים בשטח זה טוב לבטחון ההתנחלויות". 

ועוד בשבוע הזה נודע כי הצבא סגר את תיק החקירה בנושא באסם אבו רחמה, תושב הכפר בילעין שנהרג באפריל 2009 מפגיעת רימון גז בחזהו במהלך הפגנה נגד גדר ההפרדה. שלושה סרטוני וידאו שצולמו בהפגנה הוכיחו כי אבו רחמה לא נהג באלימות ולא סיכן את החיילים בכל דרך, אך לא היה די בהם לזהות חייל כלשהו האחראי למותו ואשר ניתן להעמידו לדין. 

סגן אלוף שלום אייזנר, שהיכה בקת רובהו מפגין מדנמרק ואשר הצילומים מהאירוע לא השאירו כל מקום לספק על אשמתו, נדון בעסקת טיעון לחודשיים עבודות שירות וסוכם כי לא יקודם עוד ויפרוש מהצבא בעוד שנה וחצי. אנשי הימין הקימו מחאה קולנית על המשפט וטענו כי זוהי כניעה מחפירה לאנרכיסטים והיא עלולה להרתיע אנשי צבא מלמלא את תפקידם. 

והשבוע גם ניתן פסק הדין בתביעת דיבה שהגישה תנועת "אם תרצו". אנשי התנועה הזאת ניהלו מסע ציבורי רב ממדים נגד ארגוני זכויות אדם ונגד תיאטראות ומוסדות תרבות ונגד כל מי שבעיניהם לא היה די ציוני או לא פטריוט ישראל. אנשי אם תרצו דרשו מהאונברסיטאות בישראל להטיל פיקוח ברוח ציונית ופטריוטית ישראלית על חומר הלימוד ועל ההרצאות בחוגים שונים, במיוחד במדעי הרוח, ולפטר מרצים שאותם הגדירו כבלתי ציונים או בלתי פטריוטים או מסייעים לאויבי ישראל. כאשר נכתב בויקיפדיה העברית כי אם תרצו הוא ארגון ימני, איימו אנשי הארגון להגיש תביעת דיבה נגד עורכי ויקיפדיה. וכאשר התארגנו שמונה צעירים לקבוצה בפייסבוק שנקראה "אם תרצו תנועה פאשיסטית – אז יש" הגישו אנשי אם תרצו תביעת דיבה. בתום הליכים ארוכים ומסובכים דחה בית המשפט שבעה משמונת סעיפי התביעה וקבע כי אכן התגלו קווים משותפים מסוימים בין האידאולוגיה והמעשים של "אם תרצו" לבין אלה של תנועות פאשיסטיות. רק בסעיף אחד קיבל השופט את התביעה, וקבע כי לא נמצא קשר בין אם תרצו לבין תורת הגזע הנאצית, והאשמה כזאת נגדה היא אכן הוצאת דיבה. מה שנכון נכון. 

http://www.haaretz.co.il/news/law/1.2114427

ובבית משפט אחר הסתיים השבוע הדיון באירוע אשר התרחש בעיצומן של הפצצות "עופרת יצוקה"ברצועת עזה. ליתר דיוק, בתאריך 2.1.09, בשעות הבוקר המוקדמות, החל משעה 6:34, סמוך לכניסה לבסיס חיל האוויר בשדה דב שבצפון תל אביב. כפי שציין כתב האישום "היתה במקום התקהלות של קרוב ל-20 צעירים במקום, ביניהם הנאשמים, להבעת מחאה על פעילות צה"ל בעזה. רוב המתקהלים היו לבושים חלוקים לבנים מוכתמים בצבע אדום ועוטים מסכות על פניהם, כשבידי חלקם שלטים בגנות המבצע. רוב המשתתפים נשכבו על הכביש או זרקו לעבר חיילי הבסיס שעמדו בשער החיצוני, פליירים עליהם נרשם מספיק לפשעי מלחמה". 

לדעת המשטרה, גם אם היה מדובר בפעולה שנמשכה דקות ספורות, הרי הם "נשאו שלטים ובהם אמירות קשות אודות התנהלות צה"ל בפעילות בעזה, לבשו תלבושות פרובוקטיביות שנועדו לשלוח מסר לפיו צה"ל מבצע טבח בלתי ראוי בעזה ובכך ניסו לעורר אחרים להגיב ולהפר את השלום במקום". על כן, היתה למשטרה הצדקה לעצור מיד את כולם, להחזיקם מספר ימים במעצר ולהגיש נגדם כתבי אישום.  בית המשפט בהחלטה שניתנה השבוע החליט אחרת, לא מצא כל בסיס להאשמות ושלח את כל הנאשמים הביתה, חפים מכל אשמה. 

מעט עידוד למי שיצאו למחות נגד המלחמה הבאה... 

שבוע ראשון מטריד, וחדשות טובות דווקא מהביוב

שבוע ראשון מטריד, וחדשות טובות דווקא מהביוב  

ראש השנה. תחילת השנה העברית החדשה. יום חג רשמי בכל רחבי הארץ. אנשים מברכים אחד את השני ב"שנה טובה". התקשורת עסוקה בסיכום השנה החולפת בפוליטיקה ובכלכלה ובספורט. ובכל זאת, כמה ישראלים מחוץ למיעוט הדתי יכולים להגיד, מבלי לבדוק בכתובים, איזו שנה היא זאת שנגמרה עכשיו ואיזו שנה מתחילה? הא תו שין עין דלת, שמתורגמת על פי הערך המספרי של האותיות העבריות לשנת 5774 לבריאת העולם. תל אביבי ממוצע, אם ישאלו אותו איזו שנה עכשיו, סביר שיענה: 2013. השנה האזרחית שעדיין נותרו ממנה שלושה חודשים. את סיומה בליל הסילבסטר ב-31 לדצמבר יציינו הרבה ישראלים צעירים, למרות שזה לא חג רשמי ולמרות שהרבנות הראשית מאד מזעיפה פנים כלפי אלה המציינים אותו.

איך שלא נחשיב את השבוע הקרוב - כשבוע הראשון של שנת תשע"ד או כשבוע השני ברבעון האחרון של 2013 - זה יהיה כנראה שבוע של אירועים חשובים ומשמעותיים. תוך כמה ימים אנחנו עשויים לחזות בהנחתת מהלומה צבאית אמריקנית על משטרו של אסד בסוריה. זה יכול להסתיים כמצופה, כפעולה פשוטה ומהירה שתימשך לא יותר מכמה ימים. אבל גם יכולות להיות השפעות ותוצאות בלתי צפויות, השלכות וסיבוכים לא סימפטיים שחלקם עלול להגיע באופן ישיר אלינו בישראל. (היה זה הלמוט פון מולטקה, גנרל גרמני ידוע מן המאה ה-19 ולו ניסיון רב בהכנת תוכניות קרב ומימושן, שניסח את האמרה כי "אין תכנית מבצעית המשתרעת בודאות מעבר למפגש הראשון עם האויב".) 

לחלופין, יתכן כי בשבוע הקרוב לא יהיה עימות צבאי במזרח התיכון , אלא במקום זאת נחזה בהשפלה פומבית גדולה שתונחת על נשיא ארצות הברית על ידי הקונגרס של מדינתו. יתר על כן, השלכות ההצבעה הצפויה בשבוע הקרוב יכולות לחרוג מהשפעותיה על יתר תקופת כהונתו השנייה של ברק אובמה היה נראה. היא יכולה להוות, הלכה למעשה, התפטרות של ארצות הברית מתפקיד שליטת העולם, שבו החזיקה מאז שנת 1945. לכך בהחלט יהיו השלכות כבדות משקל למדינת ישראל, כמו לכל המזרח התיכון ולעולם כולו. 

כל זה לא אומר שכולם אצלנו מחכים בנשימה עצורה להצבעה הצפויה בגבעת הקפיטול. העניינים שלנו נמשכים במלוא הקיטור, בשעה שהעולם מסתכל בכיוונים אחרים. לדוגמה, מספר גדול למדי של לאומנים דתיים החשיב ראה את ערב ראש השנה כזמן המתאים לבצע פרובוקציה גדולה באחד המקומות הרגישים ביותר בעולם כולו: מתחם הר הבית הקדוש ליהדות כמקום בו עמד בית המקדש, ואילו בעיני מיליארד מוסלמים זהו  חראם א-שריף , שממנו עלה הנביא מוחמד לשמים.  

לציון ראש השנה, הגיעו כשלושת אלפים מ"שוחרי הר הבית " לצעוד סביב סביב שיכלו למתחם הרגיש הזה ותקעו בשופרות בקול רם ככל שיכלו. הרב שמואל אליהו הידוע לשמצה, שלא נרתע לנוכח כישלונו בבחירות לרבנות הראשית , הכריז " בראש השנה אנחנו ממליכים את ה' – והארמון של ה' הוא בית המקדש". וכמובן, בכדי שזה יהיה הארמון של ה', יצטרך מסגד אל אקצה בן ה-1300 שנה "להיעלם" בדרך זו או אחרת תיעלם.  

השייח ראאד סלאח מאום אל פחם כבר השמיע מזמן קול אזהרה כי "אל אקצה בסכנה !". מצעד השופרות ונאומו של הרב אליהו הוסיפו אמינות ודחיפות לאזהרתו של השייח , ורבים מחסידיו התעוררו לצאת לצעדה משלהם. משטרת ישראל עצרה מייד את השייח סלאח באשמת "נאומים מסיתים", אך רבים מתומכיו הצליחו להגיע להר. כך החלו כמה ימים של עימותים אלימים, יידוי אבנים ומעצרים בקנה מידה גדול . לא בדיוק תזמון מוצלח לקיומו של עוד סיבוב במשא ומתן בין ישראל לפלסטינים (אבל מתי היה תזמון כזה?) ראוי עם זאת לציין כי, שלא כמו בכמה הזדמנויות קודמות, המשטרה דאגה שלא להשתמש בתחמושת חיה ולא להפיל חללים פלסטינים חדשים. 

ועוד נימות צורמות נלוו אל סבב השיחות של השבוע. בעוד הסיבוב של השבוע שעבר לווה בהכרזה על בנייה חדשה של בתים בהתנחלויות ישראליות בגדה המערבית, השבוע הופיעה תמונת הראי שלה - הריסת בתיהם של  פלסטינים. באופן ספציפי, ביתה של משפחת רשאיידה בבקעת הירדן. 

בניגוד לאירועים בירושלים, זה לא היה מקום קדוש במיוחד. מקום בעל חשיבות בעיקר למשפחה של שתים עשרה נפשות שבנו הבית וגרו בו, שהיו רוצות לקבל היתר בנייה מהרשויות הישראליות, אבל גילו שזה בלתי אפשרי, ומחוסר ברירה בנו ללא היתר. לא מקום קדוש, אבל יקר לבני המשפחה שניסו להגן עליו ככל שיכלו. גם ובמיוחד הנשים של המשפחה. חמש מהנשים הללו נפצעו בעימות עם החיילים ונלקחו לבית החולים. לאחר שסולקו מהדרך, הדחפור הצה"לי השלים במהירות את מחיקת בית המשפחה. 

ד"ר סאיב עריקאת, ראש צוות המשא והמתן הפלסטיני, ודאי חש שלא בנוח להיכנס בדיוק באותו היום לחדר המשא ומתן עם נציגי ממשלת נתניהו . הוא פרסם הודעת גינוי חריפה וקבע כי "פעולת תוקפנות חדשה זאת, ההסלמה הברוטאלית שחלה היום באלימות הישראלית נגד האזרחים הפלסטינים, היא הוכחה נוספת לכך שחוגים בממשלת ישראל מבקשים לחתור תחת יסודות תהליך המשא ומתן." 

האיפול שהוטל על המשא ומתן בהתאם להנחיותיו של קרי לפני כחודש הוסר בשבוע האחרון באמצעות הדלפות ממוקדות מהצד הפלסטיני. כפי שניתן היה לצפות, בעצם לא היה כל כך הרבה מה לחשוף. למעשה נראה שעד כה המשא ומתן לא ממש התחיל, ושני הצדדים עוסקים בעיקר בדיון על קביעת סדר היום.

הנושאים ונותנים הפלסטינים רצו לשמוע עמדה ישראלית ברורה על הגבול העתידי בין ישראל ופלסטין, ובמיוחד האם מוכן הצד הישראלי לקבל את העיקרון של גבולות 1967. אילו היתה ציפי לבני מדברת בשם עצמה, אולי היתה נענית לאתגר הזה. אבל כשליחתו של נתניהו, ללא בסיס כוח ממשי משלה, היא הציעה במקום זאת לדבר בהתחלה על "סידורי ביטחון" -  כלומר, המשך הנוכחות של כוחות ישראליים בחלקים ניכרים של הגדה המערבית. ראשי ביניהם, ולא במקרה, היא בקעת הירדן שבה נהרס ביתה של משפחת רשאיידה – אזור שבו, בהתאם למדיניות ארוכת שנים, מתייחסים אל הנוכחות של פלסטינים כאל מטרד שיש להיפטר ממנו. 

לחלופין, הייתה הצעה ישראלית כן לדון בגבולות – אבל רק " זמניים". נתניהו יהיה מוכן כנראה לקבל "מדינה פלסטינית בגבולות זמניים", שתכלול כ-60% משטח הגדה המערבית. עד למשא ומתן על גבולות הקבע, שיתקיים או לפני או אחרי ביאת המשיח, תשאיר מדינת ישראל ברשותה את יתר ה-40% של הגדה המערבית: התנחלויות, בסיסים צבאיים, כבישים אסטרטגיים ו(שוב) - בקעת הירדן כולה. למותר לציין כי הפלסטינים דחו על הסף הצעה נדיבה זו.  

כל זה אינו מפתיע או בלתי צפוי. למעשה, זה בדיוק מה שהפרשנים חזו מראש כמעט פה אחד, על בסיס ניסיון קודם נרחב. מו הרגע הראשון היה אפשר להניח כי המשא ומתן יוכל לשאת פרי כלשהו אך ורק אם תהייה מעורבות אמריקנית בפרופיל גבוה. בפועל, מזכיר המדינה קרי השקיע תשומת לב אישית ואנרגיה רבה בהשקה מחודשת של המשא ומתן, אז מאז והלאה הוא נתן לו לו להיסחף בזרם.  

על פי דיווחים בתקשורת ביקש נשיא הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס לקיים פגישה דחופה עם קרי , לדון על מצב המשא ומתן, ונראה כי הם עומדים להיפגש בלונדון. סביר להניח כי עבאס יביא עמו עותק שלהמכתבש שלח קרי אליו לפני כחודשיים, ובו מצהירה ארה"ב על תמיכתה במשא ומתן המבוסס על גבולות 1967, וישאל עד כמה אפשר לקחת ברצינות התחייבויות אמריקניות מסוג זה. אבל כל זה יהיה ערב ההצבעה המכריעה בנושא הסורי, כאשר יותר מכל אחד אחר בממשל אובמה מחויב קרי להענשת אסד על השימוש בנשק כימי בדמשק. כך שיהיה די מפתיע לראות ברגע זה מעורבות אמריקנית ברמה גבוהה בסוגיה הישראלית-פלסטינית. .

כאשר מעורבותו שלהממשל האמריקאי היא במקרה הטוב בלתי ברורה, אפשר לחפש כמה ניצוצות מהבהבים במקום אחר. לדוגמה, בית המשפט העליון, אשר הימין לא הצליח (עד כה)  להתשלט על ההרכב והנטיה שלו, ופסקי הדין שלו מצליחים לפחות לפעמים לבלום את העוולות הגסות ביותר. 

דוגמה לכך היה הדיון שהתקיים השבוע בנושא הפלסטינים בדרום הר חברון , אשר סובלים מהטרדות יומיות אינסופיות מצד הצבא והמתנחלים. גם האזור הזה, כמו בקעת הירדן, נועד לסיפוח עתידי לישראל, וגם שם נחשבים הערבים למטרד. כאלף נפשות באזור זה חיות כבר ארבעה עשר שנה תחת האיום המתמיד של גירוש סיטוני. שתים עשרה קהילות פלסטיניות זעירות ועניות, הנמצאות בשוליים של החברה הפלסטינית עצמה וחלק שתושביהן חיים  במערות, נמצאות בסכנת הרס מוחלט. בעיני המדינה הם "פולשים ללא זכויות" והאזור, הידוע בשם "שטח אש 918",  הוכרז כשטח אימונים חיוני לכוחות הקרקע של צה"ל.  

פעילי שלום ישראלים ובינלאומים, ארגוני זכויות אדם וכן אמנים, סופרים ואנשי אקדמיה ידועים, כבר ניהלו קמפיין אינטנסיבי בתקשורת וגם מקיימים נוכחות מתמדת בשטח. לקראת הדיון המכריע בבית המשפט העליון, חתמו זוכי פרס נובל לשלום ואישים בינלאומיים בולטים על עצומה. ואילו נציגי המדינה השמיעו כמה אמירות ציניות כגון "אם יאפשרו לערבים להישאר בשטח, החיילים יצטרכו לנסוע זמן רב יותר אל האימונים ומהם". 

שופטי בית המשפט העליון בירור לא היו שבעי רצון מתפוח האדמה הלוהט שהושלך לחיקם, והציעו שהמדינה תיכנס להליך גישור עם התושבים ועורכי הדין שלהם. חרב דמוקלס, אם לא הוסרה לחלוטין מעל הראש, לפחות הורחקה.  

קרן קטנה של האור הגיעה השבוע גם מהולנד, ודווקא בנושא פרוזאי כמו טיפול בשפכים. 

בירושלים ובסביבותיה זורם ביוב גולמי לנחל קדרון, שהיה פעם מקום נחמד ויפה (ואפילו מוזכר בתנ"ך) . חלק מהביוב הזה מגיע מהקהילות הפלסטיניות ואחרים מהתנחלויות ישראליות, אלה וגם אלה מקומות המאוכלסים בידי יצורי אנוש שיש להם צנרת סניטרית בביתם. לכן, חברה הולנדית מכובדת בשם רויאל הסקונינג התבקשה על ידי ממשלת ישראל להכין תכניות להקמת מתקן לטיפול בשפכים.

כפי שחזו המתכננים הממשלתיים ,מערכת הטיפול בשפכים תוקם לשם התמודדות עם השפכים של ההתנחלויות והקהילות הפלסטיניות כמערכת אחת. במשתמע , קיבלה התכנית כמובן מאליו שההתנחלויות ישארו במקומן, כי השליטה הישראלית הכוללת תישאר על כנה, וכי החלטות תכנון אסטרטגיות (בתחום זה כמו בתחומים אחרים) תתקבלנה על ידי גורמים רשמיים בישראל אשר יואילו בטובם להודיע לפלסטינים מה החליטו. 

כמו על חברות אחרות באירופה שנכנסו לפרויקטים הקשורים להתנחלות בגדה המערבית,  על רויאל הסקונינג הופעל לחץ על ידי ממשלתה לסיים את המעורבות הזאת . מצדם, בני השיח של החברה בממשלת ישראל ביקשו ממנהליה "לשכוח מהפוליטיקה ולהמשיךבפרויקט לטיפול בשפכים".  

ללא הועיל. אתמול מסרה חברת רויאל הסקונינג  כי "הודיעה ללקוח על סיומו של חוזה קדרון", ופרטה. "רויאל הסקונינג מבצעת את עבודתה מתוך הקפדה מרובה על יושרה ועל ציות לחוקים ותקנות בינלאומיות. לאחר התייעצות עם בעלי עניין שונים, הגיעה החברה להבנה שהמשך מעורבותה בפרויקט עלולה להיות בניגוד לחוק הבינלאומי".  

נעשה יותר ויותר קשה להיפטר מהביוב של הכיבוש...