הזכות להיות פסימי
אולי האירוע החשוב ביותר של השבוע הזה הוא מה שלא קרה. מזכיר המדינה האמריקאי ג'ון קרי לא נחת בנמל התעופה בן גוריון, ולא טס במסוק הלוך ושוב בין ירושלים ורמאללה, והכתבים לא באו לכסות את מסיבות העיתונאים שלו, והפרשנים לא כתבו מאמרים מלומדים על סיכויי שליחות השלום החיונית שלו.
כל זה בהחלט היה צריך לקרות השבוע. לפני כמה שבועות, קרי אמר במפורש שהוא מתכוון לשוב למזרח התיכון בשבוע השני של יוני, ושלא כמו בביקורים קודמים "הפעם הוא מצפה לשמוע תשובות ברורות." אבל כשהתקרב המועד, הודיע קרי בשקט שביקורו "ידחה", מבלי להכריז על תאריך חדש. כל כך בשקט נמסרה ההודעה, וכל כך מעט כבר היה מלכתחילה האמון במשימת התיווך שלו, שרוב כלי התקשורת בישראל אפילו לא טרחו לספר לקוראים ולמאזינים שאחרי הכל הוא לא יגיע.
אי-הגעתו של קרי השאירה חלל ריק מסוים בסדר יומם של הכתבים המדיניים - אבל הוא התמלא במהרה. מכל האנשים, דווקא דני דנון מילא אותו. דני דנון אינו בשום פנים הכוכב הזוהר ביותר בשמי הפוליטיקה ישראלית. עסקן ליכוד, שעלה בחריצות בסולם הדרגות המפלגתי ונכנס לכנסת ובסופו של דבר קיבל שדרוג לסגן שר ביטחון (לא ששר הביטחון יעלון חש איזה צורך מיוחד בסגן, או נטייה כלשהי להעניק לדנון סמכויות ממשיות). דנון בנה לעצמו מעמד באגף הימני קיצוני של מפלגת הליכוד, ועזר להפוך את האגף הזה לכח רב עוצמה במפלגת השלטון. ועדיין, הציבור הישראלי בקושי הבחין בקיומו.
דנון קיבל את הזדמנות לרגע של תהילה עם נאומו של נתניהו בשבוע שעבר, כאשר ראש הממשלה סיפר מעל דוכן הכנסת עד כמה הוא נכסף לחידוש המשא ומתן, והפציר מקרב לב באבו מאזן "תן צ'אנס לשלום!". דנון מיהר להנחית מכת נגד ובדרך אגב העניק סקופ ל"טיימס אוף ישראל", אתר חדשות בשפה האנגלית שבדרך כלל אינו זוכה להערכה רבה. "אנחנו ממשלה לאומית, לא אנחנו מי שנקים ממשלה פלסטינית בקווי 1967. מעולם לא היו בממשלת דיון, החלטה או הצבעה על פתרון של שתי מדינות. אילו היה מישהו מביא את זה להצבעה בממשלה - אף אחד לא יעשה את זה, זה לא יהיה חכם - אבל אם תהיה הצבעה, רוב מוצק של שרים יהיו נגד. (...) הקהילה הבינלאומית מתנגדת לבנייה במזרח ירושלים? הם יכולים להגיד מה שהם רוצים, ואנחנו יכולים לעשות כל מה שאנחנו רוצים. נתניהו רוצה לדבר עם הפלסטינים? בטוח שהוא רוצה, הרי הוא יודע שבכל מקרה שום דבר לא ייצא מזה".
הפצצה המילולית של דנון הגיעה חיש מהר לכותרות, ונתניהו מיהר להסיר אחריות מסגן השר השורר. שרת המשפטים ציפי לבני, שעם הרכבת הממשלה זכתה לתפקיד הנכסף של ניהול המשא ומתן עם הפלסטינים (אם וכאשר) אפילו איימה להתפטר (אך האם באמת תעשה זאת?). בסך הכל, דני דנון לא ממש חשף משהו שעוד לא ידענו. גם לג'ון קרי הוא ככל הנראה לא גילה שמשהו שהתחקירנים בוושינגטון עדיין לא ידעו. לכל היותר, זה אולי הוסיף ליטוש אחרון להערכת המצב החסויה שכבר הגיעה לשולחנו של מזכיר המדינה.
ומה עכשיו? האם באמת הכל נגמר, בצורה כל כך שקטה ופרוזאית?
עדיין בהחלט יתכן שבתוך שבועיים או שלושה בכל זאת נראה את קרי נוחת כאן בהמולה רבה, פותח בכל כוחו דילוגים אינטנסיבי ועושה מאמץ אדיר להוציא איזה שפן מהכובע שהוא לא חובש. ואולי אפילו זה יהיה שפן עם שיניים אמיתיות. אבל עם כל יום שחולף, מתגברת האפשרות השנייה: שאכן זהו הסוף, הסוף בהא הידיעה. סוף שבא לא בתרועה רמה אלא בקול ענות חלושה. לא תהיה שום הודעה נוספת, קרי פשוט לא יבוא יותר, ובודאי לא אובמה. ולאחר כמה שבועות או חודשים פתאום נשים לב שג'ון קרי משקיע את כל האנרגיה שלו בנושא אחר, בצד השני של העולם.
ואם כך יהיה, יכול להיות שבלי לשים לב עברנו נקודת מפנה היסטורי גדולה. אולי יום אחד יצביעו ההיסטוריונים על השבוע השני של יוני 2013 בתור הרגע המדויק שבו ארצות הברית סוף סוף משכה בכתפיה וויתרה על התפקיד אליו מינתה את עצמה, התפקיד של מתווך (לא לגמרי הוגן) בין הישראלים והערבים. הרגע בו ברק אובמה וג'ון קרי סגרו את הדלת שנפתחה, לפני ארבעה עשורים בדיוק, על ידי ריצ'רד ניקסון והנרי קיסינג'ר. ואם כן זה יהיה, יתכן אפילו שדני דנון יזכה לאזכור בהערת שוליים אחת או שתיים בספרי ההיסטוריה העתידיים...
ואם אכן יתברר כי הדוד סם עזב אותנו לנפשנו, את הישראלים והפלסטינים והסכסוך המייגע והאינסופי שלנו, האם זה בהכרח לרעה? לפחות ראובן קמינר, חושב שזה יכול לפתוח בפנינו הזדמנות חדשה ונפלאה. קמינר עזב את עיר מולדתו שיקגו בשנות החמישים של המאה שעברה מולדתו על מנת להימנע משירות צבאי במלחמת קוריאה, ובעשורים הבאים קנה עצמו שם בשמאל הישראלי כיריב עיקש ובלתי מתפשר לשאיפות האימפריאליסטיות של מולדתו לשעבר. "רואים את השמש דרך הסדקים בהגמוניה האמריקאית" היא הכותרת של המאמר שפרסם השבוע באתר השמאל הרדיקלי "הגדה השמאלית".
"מחנה השלום ציין השבוע 46 שנים לכיבוש. בקרב המשתתפים הורגשה תחושה עמוקה של אכזבה ופסימיות. הרגשה זו נובעת מהתחושה של היעדר כל סיכוי של התקדמות, ולו הזעירה ביותר, במאבק לחיסול הכיבוש. מאין הפסימיות הזו? המקור הוא התפיסה האופיינית לרבים במחנה השלום הקובעת כי השגת שלום, ועימו ביטול הכיבוש, תלויים בעיקר ברצון של ארה"ב ובנכונותה להפעיל לחץ מסיבי על ישראל. אם היו למישהו אשליות שנס כזה עוד יכול להתקיים, באה השליחות האחרונה של שר החוץ האמריקאי קרי וסטרה על פניהם. כל הסימנים מצביעים על כישלון חרוץ. קשה לדעת מדוע קרי ואובמה השלו את עצמם שהפעם תהיה תוצאה שונה מבעבר. ישראל רואה את עצמה כשותפה בכירה בפוליטיקה האזורית כתוצאה ממעמדה הצבאי. במצב האיזורי הרגיש הקיים אין סיכוי שוושינגטון תרשה לעצמה קרע עם ממשלת נתניהו, וללא קרע כזה לא יהיה חידוש של המשא ומתן. קרי לא היה יכול להוציא מישראל ולו הוויתור הקל ביותר לפלסטינים, והם מצידם לא יכלו להרשות לעצמם להיכנע כניעה מוחלטת לדרישות הישראליות".
אולם קמינר אינו שותף לפסימיות הרווחת בשמאל: "הסוגיה הישראלית-פלסטינית מושפעת מאוד מההתפתחויות המכריעות במזרח התיכון, ובמרכזן הסדקים הנבעים בהגמוניה האמריקאית. נכון שגם לאחר שנאלצה לבצע נסיגות בעיראק ואפגניסטאן, ארה"ב נשארת כוח אדיר שאין להתעלם מהאינטרסים שלו – אולם האופציה לשלום ישראלי-פלסטיני המבוסס כולו על הגמוניה ואפוטרופוסות דיפלומטית אמריקאית מתפוגגת והולכת. האמריקאים לבדם אינם יכולים להביא לשלום באזורנו. אם פניהם לשלום, הם יצטרכו להישען על קונצנזוס אירופאי ועולמי רחב. דווקא התמורות האלה מבשרות סיכוי לאיזון בין הכוחות בסכסוך הישראלי-פלסטיני. ואיזון כזה נחוץ כדי להניח יסודות לשלום אמת."
בינתיים, זכתה ח"כ אורית סטרוק לראיון מקיף ואוהד ב"מעריב" של סוף השבוע. סטרוק הוא מנהיגה בולט במובלעת המתנחלים בחברון. בשנים האחרונות, היא נודעה כפעילת זכויות אדם - כלומר, פעילה למען זכויות האדם של המתנחלים, אשר לטענתה נרמסות באכזריות. מאז שנבחרה לכנסת לפני כמה חודשים, כחלק ממפלגת הבית היהודי של נפתלי בנט, היא כבר הוכיחה עצמה בקידום הצעת חוק שתאפשר למתנחלים ביהודה ושומרון "לפעול בהגנה עצמית ולירות למוות בכל פולש הנכנס לרכושם". אבל לא עלול חוק כזה לפשר גם לפלסטינים לירות במתנחלים הפולשים לרכושם? לו היה חוק כזה בתוקף לפני כשנה, אולי היתה יכולה להיות לו השפעה שלילית על מצבו של צביקי, בנה של אורית סטרוק המרצה עונש של שנתיים וצחצי מאסר על תקיפה חמורה של רועה צאן פלסטיני? "אה, כמובן שהחוק הזה לא יחול על פלסטינים" עונה פעילת זכויות האדם בלי למצמץ.
אורית סטרוק בהחלט מאמינה בשלום. "השלום יבוא כאשר הערבים ישלימו עם העובדה שזאת היא ארצנו והם כאן לא יותר מאורחים נסבלים". ועד שהם יגיעו להכרה הזאת? "טוב, עד אז אין מה לעשות חוץ מאשר לשבת על חרבנו, ולשבת טוב".היה זה נפוליאון בונפרטה, אשר ידע לא מעט בנושאים צבאיים, שאמר כי "אפשר לעשות כל דבר עם כידון, מלבד לשבת עליו"...
בשבוע הזה הלך מאיתנו יורם קניוק, לוחם במלחמה שבה נוסדה מדינת ישראל, סופר ופעיל ציבור שובר מוסכמות כל חייו. הפעולה הגדולה האחרונה שלו היתה מאבק ממושך כדי להסיר מהרישום שלו במרשם האוכלוסין את הסעיף "דת: יהודי" ולהחליפו ב"דת : לא רשום". אבל זה לא התקבל כתובענה ייצוגית, שתפתח את השער בפני אחרים. כל מי שפנו אל משרד הפנים בבקשה לבצע שינוי דומה יצטרכו, כל אחד ואחת בנפרד, לקחת עורך דין ולעבור בעצמם דרך חתחתים של מאבק ארוך שנים בבתי המשפט.
בעשור האחרון קניוק הפך יותר ויותר מריר ומתוסכל. דפנה ברעם במאמרה ב"גרדיאן" הלונדוני ציטט את דבריו – אולי לא האחרונים ממש, אבל המשקפים בהחלט את הלך רוחו בתקופה האחרונה לחייו: "המדינה שלקחתי חלק בהקמתה נגמרה לפני זמן רב, ולא מענין אותי מה שהיא הפכה להיות. היא מגוחכת, בוטה, מגעילה, חשוכה, חולה, היא לא יחזיק מעמד. פעם חשבנו שזה יהיה אחרת."
ובינתיים, שלום עכשיו פרסמה קריאה לכל מי שאכפת להם - לצאת לרחובות. באופן ספציפי, לרחוב מול בית ראש הממשלה בירושלים. (בעצם, נתניהו לא יהיה שם הלילה, את סופי השבוע שלו הוא מבלה בביתו הפרטי המפואר בקיסריה העשירה - אבל הוא לא היה מקשיב, בכל מקרה).
במוצ"ש - מפגינים נגד ממשלת המחדל המדיני!
למרות הנסיונות חסרי התקדים של ג'ון קרי לחידוש התהליך המדיני. למרות יוזמת השלום של הליגה הערבית, הכוללת הכרה בגושי ההתנחלויות. למרות כל זאת, ממשלת ישראל אומרת לא!
הגיע הזמן לצאת לרחוב ולהבהיר לנתניהו, לפיד ובנט שהם האשמים הבלעדיים בקיפאון המדיני ובסרבנות השלום.
הם האשמים במחדל המדיני הפוגע באינטרסים הבטחוניים, המדיניים והכלכליים של מדינת ישראל.
אסור למדינת ישראל להחמיץ את ההזדמנות ההיסטוריות הניצבת בפינינו. רק אם נתניהו ולפיד ירגישו שהאצבע המאשימה של הציבור מופנית כלפיהם, יש סיכוי שמשהו יזוז!
ההפגנה תתקיים במוצ"ש 15.6 בשעה 20:00 מול בית ראש הממשלה בירושלים..
לעדכונים והרשמה להסעה מת"א, צרו קשר עם ענבל:
inbal@peacenow.org.il
שלום עכשיו כבר אינה תנועת המונים, המסוגלת להוציא עשרות אלפים לרחובות, ואף אחד לא מצפה שיהיו הלילה מספרים כאלה. ובכל זאת, אלה שעדיין לא וויתרו יהיו שם.
נ.ב.: תוך כדי כתיבת המאמר הזה התחילו להגיע התוצאות מן הבחירות לנשיאות באיראן. עדיין אין תוצאות סופיות, ומוקדם להעריך למשל את השפעת הבחירות האלה על התכניות שנתניהו עדיין רוקם לתקוף את המתקנים הגרעיניים באיראן. דבר אחד כבר ברור: עם כל הדברים הרעים שאפשר להגיד על איראן (ויש הרבה כאלה) מסתבר שהיא מסוג המדינות בהן לא יודעים את תוצאות הבחירות עד אשר נגמרה ספירת הקולות בכל הקלפיות.
