ג'ון לנון והדפיקה בדלת בשעות הקטנות של הלילה
במוצאי שבת האחרונה הפגינו אלפי אנשים ברחובות תל אביב. שתי הפגנות התקיימו באותו הערב. האחת באה להזכיר כי מלאו ארבעים ושש שנה לכיבוש של השטחים הפלסטינים, ארבעים ושש שנים של משטר צבאי מדכא על מליוני אנשים וגזל נמשך של אדמתם. ההפגנה השניה באה למחות על העלאת מס ערך מוסף שנכנסה לתוקפה באותו לילה, מס רגרסיבי ובלתי צודק בעליל אשר מטיל את עומס כיסוי הבור בתקציב המדינה בעיקר על העניים והחלשים ומי שאין להם.
מאמץ גדול נעשה כדי לתאם בין שתי ההפגנות. נקבעו שעות שונות כדי שפעילים מלאי מרץ ומוטיבציה לא יצטרכו לבחור אלא יוכלו להשתתף בשתיהן, ונקודת הסיום של ההפגנה נגד הכיבוש מול מצודת זאב היתה במרחק הליכה קצר מנקודת הפתיחה של ההפגנה נגד המע"מ בכיכר הבימה. ואכן, לא מעט אנשים הלכו מההפגנה האחת לשניה, ונשאו שלטים המציינים שאין צדק חברתי בלי סיום הכיבוש והדיכוי, וכי עוולות חברתיות ועוני משווע הם כר נוח לדמגוגים המסיתים למלחמות ולגזענות, וכי שתי הסוגיות כרוכות זו בזו לבלי הפרד.
לבלי הפרד? כתבי עיתונות היו נוכחים בשתי ההפגנות, וגם הצלמים עשו את עבודתם וצלמו nמדגם מייצג של השלטים והכרזות וההמון הקורא ססמאות. אבל כשהגיע החומר למערכות כלי התקשורת, בהחלט היה מי שהפריד. ההפגנה נגד המע"מ זכתה לכתבות אוהדות ותמונות גדולות בכמה עיתונים בבוקר למחרת. וההפגנה השניה? מה, היתה עוד הפגנה? על הכיבוש? הכיבוש הוא לא חדשות, אלה חדשות מאד ישנות. חדשות בנות ארבעים ושש שנה בדיוק.
בכל מקרה, לתקשורת הישראלית השבוע הזה היה בעיקר שבוע טורקי. "האביב הטורקי!" זעקו כותרות ענקיות בעיתוני ישראל, ויום יום נמסר דיווח חדש ומעודכן ממוקד המחאה בכיכר טקסים שבלב איסטנבול, מלווה בצילומי ענק של הטורקים הצעירים הגיבורים העומדים אל מול מטחי הגז המדמיע. וכמובן שהיו שפע של קריקטורות ומאמרים הלועגים ושמחים לאידו של ראש ממשלת טורקיה ארדואן, האיש שישראלים ממש ממש אוהבים לשנוא.
ומה יהיה בעוד שבוע או שבועיים, כאשר טורקיה כבר תעלם מסדר היום הציבורי? סביר להניח שלפחות בחלק מהעיתונים יתמקמו, בדיוק באותו מקום בעמוד, התלונות החוזרות על אזלת ידו של הצבא אל מול הצעירים הפלסטינים החצופים והדרישות המתלהמות לשנות את הוראות הפתיחה באש ולא להסתפק עוד בגז מדמיע ולעבור לשימוש בתחמושת חיה.
בכל מקרה, יום השנה לתחילת הכיבוש – ה5 ביוני – עבר ללא תשומת לב רבה באמצעי התקשורת. זה כזכור לא תאריך עגול הדוחף לחשבון נפש היסטורי, והכיבוש בכללו הוא נושא שגור לעוס ונדוש ואין הרבה מה לחדש בו. מזל שבתחילת חודש יוני חל גם שבוע הספר העברי, ולרגל שבוע הספר דאגו העיתונים לראיין סופרים עברים, ודוד גרוסמן הצליח לנצל את הבמה שניתנה לו כדי להשחיל כמה מלים גם על "הפיל הענק שעומד כבר 46 שנה באמצע החדר שלנו, והישראלים מוצאים כל מיני דרכים לנהל את חייהם מסביבו".
פרופ' זאב צחור מאוניברסיטת בן גוריון מצא הזדמנות לספר זכרונות אישיים ולהראות שעדיין אנחנו לא יודעים כל מה שקרה אז, לפני 46 שנה, ובאיזו צורה התקבלו אז החלטות גורליות.
"ביום השלישי למלחמת ששת הימיםכ חציתי עם חטיבה 5 את הקו הירוק. יצאנו בדרך לשכם, אבל הכניסה אליה נחסמה בשלדי טנקים ישראלים שנשרפו בטעות בירי של כוחותינו. חזרנו אחורה לצומת ענבתא שהפכה לשטח כינוס. חייל שבחייו האזרחיים היה מורה החליט שענבתא היא ענתות המקראית. התגובה לגילוי הזה הייתה מיידית: כונסנו לקבוצת פקודות באוהל שבפתחו הוצב השלט 'ענבתא'. הקריקטוריסט רס"ן רענן לוריא מונה למפקד ענבתא וקיבל בו במקום פקודה לגרש מיד את התושבים ולהחריב את בתיהם. לוריא סירב אך לא היתה בעיה למצוא מתנדב שיבצע את הפקודה בהתלהבות.
שיירה ארוכה של פליטים ירדה מהעיירה לצומת, תחילה המכוניות, אחר כך העגלות, אחריהם בטור ארוך הולכי הרגל. אחרון ירד גבר נושא על גבו את אמו הנכה. בעודם חולפים לידנו הגיעה ממערב שיירה גדולה של מגורשי קלקיליה, שגם אותה הפקודה היתה להרוס.
התבוננו בשיירות הפליטים בזעזוע, גם אלה שהצדיקו את המעשה הודו שהמראה קשה והשתתפו בהעברת מנות הקרב שנועדו לנו, לפליטים. בתוך כך הגיעה הבשורה "הר הבית בידינו". שרשרת החיילים שהעבירו את מנות הקרב לפליטים התפוררה לאלו שרקדו בצהלה ולאלו שהחליטו להעביר במכוניות הגדוד את הזקנים והחולים מקרב הפליטים לכפר ראמין הסמוך, מחוץ לטווח העיניים של מחריבי ענבתא.
גיבורי הארוע הם אלה שהחליטו לספר. דן פרנק מגן שמואל הצליח להעביר ידיעה למנהיג מפ"ם מאיר יערי, וקצין אמיץ שלשמו הוצמד אחר כך התואר "בוגד" העביר במכשיר קשר צה"לי ידיעה לשגרירות ארצות הברית. לא ידוע מה בדיוק קרה בתל אביב, אך למחרת היום התקיימה ב"ענתות" קבוצת פקודות חוזרת. הפקודה הפעם היתה לבנות מיד את הבתים שאתמול הוחרבו. את המסע הרגלי של הפליטים חזרה הביתה לא ראינו. היינו בדרכנו לכותל."
עד כאן דבריו של זאב צחור במאמר "על חורבות ענבתא" שפורסם ב"ידיעות אחרונות" ביום שלישי השבוע. אכן, היה מזל גדול לתושבי ענבתא שבאותו רגע בא לעזרתם הבוגד האלמוני עם מכשיר הקשר שלו. אילו עברו עוד כמה ימים או כמה שבועות כבר היו הגירוש והחרבת העיירה נהפכים לעובדה קיימת, ולמדיניות רשמית ולענין של כבוד לאומי, ואחרי זמן לא רב בודאי היו מקימים שם התנחלות, והיום היו אומרים שזהו מצב בלתי הפיך. כמו בהרבה מקומות אחרים. כמו שקרה באותם הימים ממש בשלושת הכפרים עמואס, יאלו ובית-נובא שבאזור לטרון, ובשכונת המוגרבים בעיר העתיקה בירושלים, וגם בכמה כפרים בבקעת הירדן (שם נמשך גם בימים אלה המאמץ של השלטונות להרוס את מה שהחמיצו לפני 46 שנה...)
זה מה שקרה אז, בשבוע שבו התחיל הכיבוש. ומה קרה באותם השטחים בשבוע הזה? שום דבר דרמטי. רק מעצרים ומאסרים בלילה, כמו תמיד. בלילה בו מלאו 46 שנה לכיבוש בדיוק – בשעת לילה מאד מאוחרת, או אולי אפשר להגיד בשעת בוקר מאד מוקדמת – נכנסו חיילי צה"ל לרמאללה והגיעו לביתו של חבר הפרלמנט הפלסטיני עבדול ג'באר אל פוקהה שכבר ישב בכלא הישראלי בשנה שעברה ולקחו אותו לתקופת מעצר נוספת שאת אורכה איש לא ידע מלבד אולי כמה חוקרים בשב"כ. בשטחים הפלסטיניים, ישראל אינה מכירה בחסינות פרלמנטרית.
ובמחנה הפליטים אל ערוב באו החיילים לעצור את מוחמד חסאן עדלי בן 21 שגם לו זה כבר לא היה המאסר הראשון. ובמחנה הפליטים אל פוואר בא כוח שלם בג'יפים לעצור נער אחד בן 14 ששמו מוחמד יוסף ג'וואברה, ולםני שהועלה לג'יפ הוא נכבד ועיניו כוסו בפלנלית כנהוג. ובכפר אום סלאמונה מדרום לבית לחם עצרו את עלי אחמד טקטה בן ה-19 ולבית משפחת טקטה נגרם נזק במהלך החיפוש המאד אינטנסיבי. ורשימת העצורים שאותה אפשר למצוא באתרי החדשות הפלסטינים נמשכת עוד ועוד, אבל כמה ישראלים יטרחו להיכנס לשם ולקרוא?
פעם נהג צה"ל למסור כל בוקר את מספר העצורים שנעצרו בלילה שחלף. רק את מספרם, לא את שמותיהם או פרטים מזהים כלשהם. המספר הזה של הפלסטינים שנעצרו בלילה שחלף שודר בחדשות הראשונות של הבוקר, אלה ששומעים אותן אנשים משכימי קום שפותחים רדיו ברגע שבו הם קופצים מהמטה. אבל כבר הרבה זמן שצה"ל כבר לא מפרסם את המספרים. כבר הרבה זמן אזרחי ישראל, הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, באמת ובתמים אינם יודעים כלום על כך. באמת ובתמים אינם יודעים שפלסטינים תחת שלטון הכיבוש הישראלי, כמו תושבים תחת כל שלטון דיקטטורי אחר, חיים בפחד תמידי מן הדפיקה שתמיד עלולה להישמע בדלת בשעות הקטנות של הלילה.
ולאחר שזרחה השמש בבוקר, בדיוק בזמן שהעצורים החדשים שנלקחו מבתיהם וממיטותיהם כבר הגיעו למרכזי החקירות של השב"כ ושם דנו בכירי החוקרים מי מהם יזכו לטיפול מיוחד ב"לחץ פיזי מתון", עלה ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו על דוכן הנואמים בכנסת. הוא הוזעק לבוא לשם כדי לענות לדרישתם התקיפה של חברי האופוזיציה לדעת מה עמדת הממשלה לגבי יוזמת השלום של הליגה הערבית, הידועה גם בשם "היוזמה הסעודית" ועל פיה יסכימו כל ארצות ערב לחתום הסכמי שלום עם ישראל בתנאי שישראל מצידה תסיים את הכיבוש בכל השטחים שנכבשו בידי צבאה לפני 46 שנים.
כאשר שמו מדינות ערב לראשונה את ההצעה הזאת על השולחן, בועידת הפסגה בביירות בשנת 2002, היה הכיבוש רק בן 35. מאז אושרה יוזמת השלום הערבית בכל שנה מחדש בידי הליגה הערבית, והיא עדיין על הפרק למרות ששום ממשלה בישראל לא טרחה עד היום להתיחס אליה. גם בדיון שכונס במיוחד לצורך זה בכנסת לא אמר ראש הממשלה נתניהו שום דבר ברור על יוזמת השלום הערבית והאם הוא מוכן לראות בה בסיס למשא ומתן. וגם לא אמר אם הוא מוכן להפסיק בניה בהתנחלויות וקביעת עובדות בשטח בזמן שמתנהל משא ומתן על עתידו של השטח הזה. וגם לא אמר האם מוכנה ממשלתו לשחרר כמאה אסירים, רבים מהם קשישים וחולים, אשר כלואים עוד מלפני שנחתם הסכם אוסלו בשנת 1993 אשר על פיו היתה מדינת ישראל אמורה לשחרר אותם כבר מזמן.
אז מה כן אמר בנימין נתניהו בדיון המדיני המיוחד שקיימה הכנסת לפי דרישת האופוזיציה? ובכן, הוא קרא שוב לפלסטינים לחזור למשא ומתן ולסמוך על כך ששם בשולחן המו"מ יגלו ישראל אחרת ושונה לחלוטין מזו הנוקשת על דלתותיהם בשעות הקטנות של הלילה. וברוח טובה ציטט ראש ממשלת ישראל דברי שיר ידוע שהיה פעם המנונה הבלתי-רשמי של תנועת המחאה נגד מלחמת וייטנאם: Give peace a Chance!
האם לכך היתה כוונתו של ג'ון לנון?
בקרוב, אולי אפילו בשבוע הבא, עומד כנראה לחזור אלינו ג'ון קרי, שר החוץ של ארצות הברית. לפני כמה ימים הוא הזהיר בתקיפות את מדינת ישראל שאי אפשר להמשיך במצב הקיים. כנראה שגם הוא יפנה אל נתניהו סדרת שאלות מאותו סוג שהפנתה אליו האופוזיציה. ומה יעשה ג'ון קרי אם גם לו יענה ראש ממשלת ישראל בשירת שירי החיפושיות? האם רק ירים ידיים ויחזור לוושינגטון בבושת פנים? האם יטיל אשמה לכשלון, ועל מי יטיל את האשמה?
אם ימשיך נתניהו וגם יגביר את הבניה ההתנחלותית ומאמציו של קרי יכשלו סופית, עשויים הפלסטינים להפעיל את האמצעי המדיני האחרון שנותר להם ולפנות אל בית הדין הבינלאומי בהאג. וכפי שפורסם השבוע בכותרות העיתונות שלנו, ראשי האיחוד האירופי שסבלנותם הולכת ואוזלת הזהירו את נתניהו כי הם עשויים לתמוך במהלך הפלסטיניט בהאג. בהחלט סיבה לדאגה למקבלי ההחלטות בממשלתנו, אבל... דיה לצרה בשעתה.
בינתיים צעד אתמול בבוקר בתל אביב מצעד הגאווה – גדול מאי פעם וססגוני מאי פעם ועם מספר שיא של חברות מסחריות הנותנות לו חסות. דרך ארוכה ארוכה עבר מצעד הגאווה התל אביבי מהתחלותיו הצנועות כארוע נועז ורדיקלי שבו העזו כמה מאות פעילים רדיקליים לצאת לרחובות עוינים, בימים בהם עוד היו יחסי מין הונמוסקסואליים אסורים על פי חוקי מדינת ישראל. כיום, מצעד הגאווה זוכה לחיבוק חם הממסד העירוני והממשלתי. זהו מרכיב מרכזי בהסברה הישראלית ברחבי העולם, המספרת בפרוטרוט בעשר שפות על תל אביב הליברלית והידידותית לקהילה הלהט"בית.
כבר ימים רבים לפני הארוע הגדול מוצפים רחובות תל אביב בדגלי הגאווה עם ששת הצבעים ובכל פינה אפשר למצוא כרזות וחוברות בעברית ואנגלית המיועדות לקהל הצפוי של מבקרים ותיירים גאים. "שעה של צ'יל אאוט בשייט היחיד בעיר לקהילה הגאה. ההפלגה תצא מיפו העתיקה לעבר חופיה המרהיבים של תל אביב. ולמחרת, סיור של יום בירושלים. אל תפספסו את ירושלים הבירה. בה נמצא את הכותל המערבי המפורסם, את השווקים המסורתיים ואת עיר דוד הקסומה".
עיר דוד הקסומה? רגע, האם המארגנים של הסיור היפה הזה לקהילה הגאה הבינלאומית שכחו שניהול האתר הארכיאלוגי החשוב הידוע בשם "עיר דוד" נמסר בלעדית לידי עמותה של מתנחלים דתיים-לאומיים שנקראת אלע"ד. והאנשים האלה בהחלט לוקחים את התנ"ך מאד מאד ברצינות. במיוחד את ההבטחה שהבטיח אלוהים לצאצאי אברהם, יצחק ויעקב, אצלם זאת כבר הרשאה וממש מצווה להשליך פלסטינים החוצה מבתים שנבנו במקום בו היה ארמונו של המלך דוד לפני 3000 שנה. ואם כך, מה עם הדברים המאד חמורים שאמר עלוהים על החטא שנקרא "משכב זכר"?
טוב, אפשר רק לקוות שמתנחלי אלע"ד, שבידיהם הופקד ניהול עיר דוד הקסומה, לא יקלקלו את מסע ההסברה שמארגנים מיטב המומחים של ממשלת ישראל.
