על ציונות וקריעת ניירות
דיון סוער, עמדות מקוטבות, הצבעה מתוחה – ובשיא המתח, עולה נואם על הדוכן, וקורע בזעם ובהפגנתיות את נוסח ההחלטה שזה עתה אושרה.
כך זה היה לפני מספר ימים בכנסת ישראל, בהצבעה בקריאה ראשונה על מה שמכונה "החוק להסדרת התיישבות הבדואים בנגב". אבל מתי ראינו משהו כזה מקודם?
זה היה די מזמן, רגע שנחרת בזכרון הלאומי של מדינת ישראל. ה-10 בנובמבר 1975 בבנין האו"ם בניו יורק. בדיוק כמו ח"כ מוחמד ברקה וח"כ אחמד טיבי השבוע, עלה אז שגריר ישראל באו"ם חיים הרצוג (לימים נשיא המדינה) על הדוכן וקרע לגזרים את החלטת עצרת האו"ם. ההחלטה שקבעה כי "הציונות היא צורה של גזענות ושל אפליה גזעית".
בנוסח ההחלטה שהתקבלה אז באו"ם נטען כי ממשלת ישראל – כמו ממשלת דרום אפריקה דאז, שהיתה בעלת ברית קרובה של ישראל – "אוכפת ביטויים של אפליה גזענית ע"י חקיקה או הליכים מנהליים", וכי אפליה זאת נובעת במישרין מן הציונות שהיא האידאולוגיה הרשמית של מדינת ישראל.
בטרם קרע לגזרים את נוסח ההחלטה נשא השגריר הרצוג נאום מזהיר שבו הילל את הציונות כתנועת השחרור אצילה ונקייה מכל רבב, וטען כי יחסה של מדינת ישראל כלפי אזרחיה הערבים הוא דוגמא ומופת להגינות ושוויון מוחלט.
בדרך אגב התקבלו באותו יום בעצרת האו"ם גם החלטה שקבעה כי "יש להזמין את אש"ף להשתתף בכל הדיונים והוועידות, במעמד שווה עם הצדדים האחרים" ואחריה ההחלטה כי "יש להבטיח כי העם הפלסטיני ישיג מעמד של אומה בלתי תלויה". גם להחלטות אלה התנגדה ממשלת ישראל בתוקף, אבל אותן הרצוג לא קרע בהפגנתיות.
בתל אביב, ירושלים וחיפה הוחלף אז שמן של "שדרות האו"ם" ל"שדרות הציונות". מדינת ישראל פתחה במאבק בן שני עשורים נגד האו"ם ונגד ההחלטה האנטי-ציונית שלו, ובסופו של דבר הצליחה להשיג את ביטול ההחלטה הזאת. לא במקרה, ביטול ההחלטה ארע בשנות התשעים, בהן מדינת ישראל קיבלה את אש"ף כשותף למשא ומתן והסכימה (לפחות מילולית) כי העם הפלסטיני ישיג מעמד של אומה בלתי תלויה. זה היה זמן בו נראה כי מדינת ישראל, הרואה עצמה שחלק ממועדוןהדמוקרטיות המערביות, מתקרבת לעמידה בנורמות ההתנהגות המקובלות כיום במועדון הזה. .
ובחזרה לכנסת ישראל, ולדיון הסוער שהתנהל שם השבוע, ולהצבעה המתוחה שפילגה בין אופוזיציה לקואליציה ובה עבר החוק בקריאה ראשונה ברוב דחוק של 43 נגד 40. את משמעותו של החוק הזה – אותו החוק שאת הטכסט שלו קרעו חברי הכנסת הערבים לגזרים – תיאר הפרשן הותיק שלום ירושלמי מעל דפי מעריב:
"תכנית ההסדרה של הממשלה מבוססת על העיקרון הבא: קרוב למאה אלף בדואים גרים בישובים בלתי חוקיים בנגב. חלק מהם יקבלו בעלות על הקרקעות שעליהן הגישו תביעות. כל השאר יקבלו פיצוי כספי. כולם יעברו לישובים מוכרים ומודרניים שיבנו בהמשך, ועל השטחים שיפנו יבנו ישובים יהודיים. בדואי שלא יכנס לתוכנית בתוך תשעה חודשים ישאר בלי קרקע ובלי פיצוי, ואם יתעקש להישאר במקומו הנוכחי יהיה צפוי לעונש של שנתיים מאסר."
ולמה הפתרון צריך להיות בדרך כזאת? למה הבדואים צריכים לזוז ולעבור ל"ישובים מודרניים" שהממשלה תבנה להם אי פעם? ולמה התכניות שקובעות היכן בדיוק יוקמו הישובים המודרניים האלה הוכרזו כסוד מדינה וכל מי שיגלה מה שידוע לו עליהן צפוי לעונש לפי אותם סעיפי חוק כמו מי שיחשוף את כלי הנשק או תכניות המלחמה של צבא ההגנה לישראל? ומדוע מסרבת הממשלה בתוקף להודיע ולהסביר איזה כפרים בדואים קיימים יחרבו מכיון שהם "בלתי חוקיים" ו"בלתי מוכרים" וכמה מתושבי הכפרים האלה יצטרכו להעקר מביתם ומאדמתם – עשרים אלף, שלושים אלף, ארבעים אלף? ובכלל, מדוע מסרבת הממשלה להכיר בכפרים הבלתי מוכרים, אשר רבים מהם היו קיימים הרבה לפני שישראל עצמה הוקמה, לחבר אותם למים ולחשמל ולביוב ולכל התשתיות ולהפוך אותם עצמם לישובים מודרניים? מדוע להרוס כפרים בדואים ולהעביר את תושביהם למקום אחר ולהקים במקומם ישובים יהודים שיזכו כמובן לכל השירותים והתשתיות שמדינת ישראל מבטיחה לאזרחיה (היהודים)? מה היחס בין גודל השטח שהבדואים ידרשו לפנות לטובת ישובים יהודיים לבין השטח שעליו תקים הממשלה "ישובים מודרניים" לבדואים?
תשובה כלשהי לכל השאלות האלה נתן שר הרווחה מאיר כהן, חבר מפלגתו החדשה של יאיר לפיד, המפלגה המבטיחה לנו שיש עתיד ויש בישראל פוליטיקה חדשה. מאיר כהן, שהוא בעצמו תושב הנגב ועסק הרבה בעניני הבדואים, לקח על עצמו להציג את החוק הזה ולהביאו להצבעה בפני הכנסת. מאיר כהן אומר שהוא מכיר את הבדואים והוא יודע שהחוק הזה הוא לטובתם ולתועלתם וכל הצעקות נובעות רק מהסתה של איסלמיסטים קיצונים.
שר הרווחה מאיר כהן ממש לא מבין מדוע האופוזיציה הצביעה נגד החוק, מה פתאום חברי כנסת יהודים ממרצ והעבודה ואפילו ש"ס התגייסו נגד החוק הזה וכמעט הפילו אותו? לא מבין את זה. "איך הם קוראים לעצמם ציונים ומצביעים נגד?" שואל וזועק שר הרווחה כנגד מפלגת העבודה.
אז כאן כנראה מסתתרת התשובה. החוק הזה הוא חוק ציוני, חוק אשר ציונים אמורים לתמוך בו מתוקף ציונותם. זוהי הפרשנות הרשמית והמוסמכת שנותנת לציונות ממשלתה של מדינת היהודים, שהוקמה על פי חזונו של בנימין זאב הרצל. ומה יהיה אם יעבור החוק הזה גם בקריאה השניה והשלישית וירשם כדת וכדין בספר החוקים של מדינת ישראל? מה יהיה אם שר האוצר יענה לבקשתו של השר לבטחון פנים ויפנה תקציבים לגיוס מאות שוטרים חדשים, והשוטרים החדשים יצאו לאכוף את החוק הציוני החדש ברחבי הנגב לעיני מצלמות הטלויזיה מכל העולם, יום יום במשך חודשים ואולי שנים?
ומה אם אז תעלה בעצרת האו"ם ההצעה לחדש את תוקפה של אותה החלטה משנת 1975, ושוב להאשים כי ממשלת ישראל אוכפת ביטויים של אפליה גזענית ע"י חקיקה או הליכים מנהליים, וכי אפליה זאת נובעת במישרין מעקרונות הציונות?
