על נכסים אסטרטגיים ובית שימוש מאיים
זה לא היה השבוע של לוחמי השייטת, הקומנדו הימי המהולל.
כבר שלוש עשרה שנה לוחמי שייטת שחלו בסרטן נאבקים ודורשים פיצויים. עורך הדין משה קפלנסקי, העובד על התיק בהתנדבות וללא תמורה, הצליח להביא שורה ארוכה של עדויות על השנים הארוכות בהן נדרשו הלוחמים לצלול ולהתאמן במימי נחל הקישון, המים המזוהמים ביותר במדינת ישראל ובין המזוהמים ביותר בעולם כולו. לתוך הנחל הקטן הזה נשפכו במשך שנים מבחר מרשים של חומרים מסרטנים מבסיסים צבאיים, ממפעלי הזיקוק, מפעלים פטרוכימיים, מחברת החשמל ומבתי חרושת ובתי מלאכה גדולים וקטנים.
אבל המדינה שכרה עורכי הדין ממולחים ומנוסים במשפטי נזיקין והם הטילו ספקות. ואכן, בית המשפט המחוזי קבע כי "לא הוכח קשר סיבתי". נכון, אין ספק שהיה במים האלה ריכוז אדיר של חומרים מסרטנים. אין ספק שחבורה של צעירים נלהבים וחדורי מוטיבציה עטו יום יום ציוד צלילה ובשמחה צייתו לפקודה לקפוץ לתוך המים האלה, בתחושה של סיפוק אדיר מהצלחתם להתקבל ליחידת עלית כה מהוללת ואגדית. אין גם ספק שבין אותם אנשים, שכיום כבר אינם כה צעירים ובודאי כבר לא כל כך נלהבים, מספר חולי סרטן עולה בהרבה על האחוז שלהם באוכלוסיה הכללית. אבל השופטים קבעו שלא הוכח קשר סיבתי בין התופעות האלה, וכך יוכל האוצר לחסוך כמה עשרות מליוני שקלים של תשלומי פיצויים.
זה לא סוף פסוק, הם יערערו לבית המשפט העליון, ויתכן שבעוד כמה וכמה שנים הוא גם יפסוק לטובתם. יתכן אפילו שכמה מלוחמי השייטת עדיין יהיו אז בחיים ועוד יוכלו להנות מן הפיצויים בשנותיהם האחרונות.
כבר נשכחו הימים בהם התנוססו על מכוניות סטיקרים המשבחים את השייטת, והפגנות תמיכה בלוחמיה נערכו מול השגרירות הטורקית. מדינת ישראל אוהבת את לוחמי השייטת שלה כגברים חסונים ללא חת, גיבורים אשר משתלשלים ממסוקים בלב ים ועולים של סיפון של משט בדרכו לעזה ונלחמים בטרוריסטים טורקים מסוכנים ומחסלים תוך חמש דקות תשעה מהם. אבל לוחמי שייטת נרגזים וממורמרים, שהסרטן הפך את גופם לשבר כלי? במאבק הזה הם נשארו לבד.
בכל מקרה, הנושא כולו נדחק מן הכותרות על ידי מסיבת יום ההולדת התשעים של נשיא מדינת ישראל שמעון פרס, שהועברה בשידור חי מבניני האומה בירושלים על ידי כל ערוצי הטלויזיה. גם ברברה סטרייסנד וגם רוברט דה נירו וגם שרון סטון וגם טוני בלייר וגם מיכאיל גורבצ'וב וגם כמובן הנשיא ביל קלינטון, שכידוע קיבל חצי מליון דולר כדי שיואיל להגיע לכאן. רק סטיבן הוקינג קצת קלקל את השמחה ואחרי שדיבר עם ידידיו הפלסטינים החליט שלא לבוא לחלוק כבוד לנשיא מדינת ישראל. (פלסטינאים לא היו שם בכלל, מלבד ילד אחד בן חמש מחברון שפעם טופל בבית חולים ישראלי).
גם כך, הרבה מאד שיבחו והללו את שמעון פרס איש השלום, והיתה גם להקת בנות ששרה לו "תנו צ'אנס לשלום". לפרס בהחלט לא אכפת לתת צ'אנס לשלום. במיוחד שכמה מהטייקונים וקברניטי המשק, שעימם פרס די מיודד, ציינו רק לפני כמה ימים כי העדר השלום מאיים על כלכלת ישראל.
כמובן, גם הוזכר בהרחבה שזהו יום הולדתו של מי שזכה בפרס נובל לשלום. נכון, היה לו שותף לפרס הזה, איזה מנהיג פלסטיני ששם משפחתו מתחיל בע', וזה היה קשור עם איזה הסכם שנקרא על שם איזו עיר בירה בצפון אירופה, אבל חבל להיכנס לנקודות קטנוניות ביום של שמחה בינלאומית אדירה כזאת. וכמובן שהנשיא חתן השמחה נשא בשיא הערב נאום ובו בהחלט כן הביע במפורש תקוה לעתיד טוב, לא רק לישראל אלא גם לפלסטין.
גם שר הכלכלה נפתלי בנט, ראש מפלגת הבית היהודי, בא להשתתף בחגיגת פרס הגדולה. נפתלי בנט אינו רוצה עתיד טוב לפלסטין. הוא לא רוצה שבכלל תהיה פלסטין. רק השבוע, בדבריו בפני מועצת יש"ע, בנט השתמש במשל מאד ציורי לגבי יחסה של מדינת ישראל לפלסטינים: "יש לי חבר שיש לו רסיס בישבן, ואמרו לו שאפשר לנתח אבל הוא יישאר נכה. אז הוא החליט להמשיך ולחיות עם זה."
הרסיס בישבן בהחלט לא הפריע לנפתלי בנט לבוא גם לחגיגה של פרס ולמחוא כפיים בנימוס ולספר למצלמות הטלויזיה כי אין ספק שהנשיא שמעון פרס מהווה נכס אסטרטגי ראשון במעלה. הרי ברור שבלעדי פרס היה הרבה יותר קשה להציג כלפי לעולם פנים יפות של מדינת ישראל, פנים כל כך חייכניות ושוחרות שלום. ובמיוחד בשבוע הזה שבו איבדה מדינת ישראל את הנכס האסטרטגי האחר שלה, מחמוד אחמדינג'אד, שלמרבה הצער כבר איננו נשיא איראן.
אילו לא היה אחמדינג'אד קיים היתה ההסברה הישראלית צריכה להמציא אותו - עם התכנית הגרעינית, הנאומים המתלהמים, וגולת הכותרת: הכחשת השואה! אבל עכשיו הוא הלך מאיתנו לבלי שוב, וצריך יהיה להתמודד עם נשיא איראני שנראה ונשמע מתון, וגם עם המונים שצוהלים ורוקדים ברחובות טהראן על נצחון העם בתיבת הקלפי. ואיך לשכנע עכשיו שעדיין צריך לשלוח את מטוסי חיל האויר לדרך הארוכה והמסוכנת אל התקפה מכרעת על מתקני הגרעין האיראנים? בינתיים כבר הזיז נתניהו את מועד "שנת ההכרעה" עוד קצת קדימה - אל שנת 2014.
בכותרות של עיתונים ישנים ומצהיבים אפשר לגלות שפעם 2012 היתה פעם שנת ההכרעה, וגם 2011 היתה בתפקיד הזה, וגם לפניה. האם בכלל נתניהו רוצה להגיע אל ההכרעה, או שבסך הכל הוא רוצה שהאיום האיראני ישאר תמיד תמיד על סדר היום וישיח את הדעת מכל מיני נושאים אחרים? הנה למשל השבוע הזה. בזמן שכותרות העיתונים עסקו בויכוח סוער על מה אומרת בחירתו של רוחאני לנשיאות איראן, עבר תקציב הגזרות החברתיות בהצבעה ראשונה בכנסת, כמעט בלי שמישהו ישים לב.
וזה היה גם השבוע שבו יצאו אנשי "תג מחיר" מן ההתנחלויות ונכנסו לתחומיה של מדינת ישראל והיכו בכפר אבו גוש. אבו גוש, המקום שבו יהודים מתקרבים לערבים יותר מאשר בכל מקום אחר בארץ הזאת. גם אם זה דו קיום שטחי שמבוסס בעיקר על ניגוב חומוס במסעדות טובות. מתברר שישנם בינינו גזענים שזה מאד מפריע להם, והם באו בלילה לנקב צמיגים של 28 מכוניות – ניקוב מאד שיטתי ועקבי, כל ארבעת הצמיגים בכל אחת מהמכוניות. הם גם כתבו על הקירות "ערבים החוצה" ו"גזענות או התבוללות". כלומר, ניגוב החומוס נחשב כ"התבוללות" ולמולו הגזענות היא הברירה העדיפה.
סיפור תג המחיר באבו גוש עלה לכותרות, ממש ביום חגו של הנשיא פרס. הרבה מאד אנשים חשו שבאמת מה שקורה בארצנו עובר וגולש מעבר לכל גבול שאפשר היה לתאר, אם אפילו אנשי אבו גוש נתונים למתקפה גזענית. והגינויים באו וזרמו מכל קצווי הקשת הפוליטית. גם ובמיוחד חברי כנסת ושרים מן הצד הימני של המפה השמיעו בקולי קולות את מחאתם וזעמם. כמובן, אותם אנשים באותו זמן עצמו חסמו את ההצעה להכריז על אנשי "תג מחיר" כעל ארגון טרור, וגם התנגדו למתן פיצויים מקופת המדינה ל-28 בעלי המכוניות שנפגעו באבו גוש לפי החוק הנוגע לנפגעי טרור. פיצויים? מה פתאום פיצויים?
והיה ארוע אחר שאולי אפשר לקרוא גם לו אירוע של “תג מחיר” ואשר איכשהו עבר לגמרי מתחת לרדאר של אמצעי התקשורת הישראלית. ארוע קטן וצנוע הקשור לתא של שרותים, ואשר נודע רק תודות לגיא גיא בוטביה הבלתי נלאה שמדי יום מפיץ בפייסבוק ידיעות ותמונות מארועים עלומים המתרחשים אי שם במרחבי הרסיס התקוע באחוריה של מדינת ישראל.
אום אל חייר הוא כפר פלסטיני קטן באזור דרום הר חברון, אחד הכפרים אשר לדעת המתנחלים באזור (וגם לדעת אנשי צבא באזור) בכלל אינם צריכים להיות קיימים. הכפר אום אל חייר אינו מחובר לחשמל וגם לא למים, וגם לא לביוב. אין בכפר הזה תאי שירותים, והתושבים נזקקים לגשת אל הואדי הסמוך. אבל הואדי הזה נמצא בטווח ראיה מן ההתנחלות כרמל השוכנת בראש גבעה. זאת לא רק בעיה של פרטיות אלא גם בעיה של אבנים שנזרקות באופן קבוע מן ההתנחלות אל כל מי שנראה בוואדי למטה.
ארגון הומניטארי בינלאומי הנקרא אי.סי.אף. תרם לתושבי הכפר תא שירותים קטן עשוי מעץ, ותושב הכפר ששמו בילאל חפר בריכת ספיגה. באותו היום בו נערכה בירושלים החגיגה הגדולה לכבוד נשיא מדינת ישראל שמעון פרס עמדו תושבי אום אל חייר לקיים חגיגה צנועה לציון התקנתו של תא השירותים הראשון בכפרם. אבל החגיגה לא התקיימה, כי בהתנחלות כרמל (כמו בכל התנחלות) ישנו אדם הנושא בתואר ובתפקיד של רבש"ץ, כלומר רכז ביטחון שוטף צבאי – והוא לוקח את תפקידו ברצינות.
הגדרת תפקידו של רבש"ץ קובעת כי הוא אחראי על השמירה ועל שלמות הגדר שסביב ההתנחלות, מקיים קשר עם גורמי הבטחון האזוריים ומדווח על כל מקרה גניבה או ארוע בטחוני. הרבש"ץ של התנחלות כרמל, ששמו הפרטי שמחה, ממלא באמונה ובמוטיבציה גבוהה את תפקידו. הוא הבחין כי לנגד עיניו מתרחש אירוע בטחוני חמור, כלומר שתושבי אום אל חייר מקימים תא שירותים בכפרם. מיהר הרבש"ץ שמחה להזעיק את כוחות הצבא והמינהל האזרחי שהוא חלק מהצבא אבל מקיים מערכת נפרדת משלו. חיש מהר הגיעו למקום סגן אסף שמעוני מטעם הצבא וסגן העונה לשם הפרטי משה מטעם המנהל.
שני הקצינים הציגו "צו תפיסה", תקף כדת וכדין בהתאם לחוקים ולצוים שהוציא צבא ההגנה לישראל לניהול היום יומי של השטח הנמצא בשליטתו מזה ארבעים ושש שנה ועוד שבועיים. בצו נכתב "שינוע יביל (שירותים) ללא היתר", ובהתאם לכך מבנה השירותים הוחרם והועמס על משאית צבאית ונלקח מהמקום. כך הוסר עוד איום חמור על בטחונה של מדינת ישראל.
הקצינים האלה הם חלק משרשרת פיקוד שבראשה עומד אלוף פיקוד המרכז, האלוף ניצן אלון. במקרה, יצא שבדיוק באותו יום דיבר אותו אלוף פיקוד עם כתבים זרים. "אם בשבועות הקרובים המאמצים של האמריקאים יסתיימו ב'כלום', אני מעריך שנראה את ההסלמה בשטח גוברת" אמר האלוף ניצן אלון, בהתייחסו למאמציו של שר החוץ האמריקאי ג'ון קרי. כמובן, הצהרתו של האלוף עוררה גל של מחאות זועמות של פוליטיקאים מהימין אשר ציינו כי האלוף הזה כבר ידוע לשמצה בדעותיו השמאלניות ושנאתו למתנחלים. והגינויים שהמטירו הפוליטיקאים האלה על אלוף פיקוד המרכז היו רמים אפילו יותר מן הגינויים שבהם גינו את פעולת תג המחיר באבו גוש.
ומזכיר המדינה ג'ון קרי? אנחנו עדיין מחכים בסבלנות להכרזה על בואו במהרה בימינו.
