האביב הערבי ואנחנו
המונח "האביב הערבי" נוצר בהשראת האירוע ההיסטורי בשנת 1848 שנודע בשם "אביב העמים". כאשר נודע ברחבי אירופה כי בפאריס הופלה שלטון המלוכה וכוננה רפובליקה, קמו ההמונים בארצות רבות ושונות ויצאו לרחובות לחולל מהפכות משלהם. חלקם היו עמים משועבדים שנאנקו תחת שלטון זר, אחרים תחת מלכים ושליטים עריצים מבני עמם. בחלק מהמקומות היו המהפכות שלוות יחסית, באחרים פרצו מלחמות אזרחים עקובות מדם תוך התערבות של מעצמות זרות.
רובן הגדול של מהפכות 1848 באירופה הסתיימו בכשלון ומפח נפש. בחלק מהמקומות הצליחו השליטים הקודמים לקיים את שלטונם בכוח הזרוע. במקומות אחרים, בהם זכה העם לבחור את נציגיו, זכו בשלטון אנשים בלתי ראויים שהביאו את ארצותיהם לשפל המדרגה. אך למרות הכל, בראיה היסטורית אין ספק כי המהפכות האלה זרעו את הזרע לאירופה הדמוקרטית של ימינו.
שרשרת הארועים שנודעה בשם "האביב הערבי" החלה בצעיר טוניסאי בשם מוחמד בועזיזי, שהצית עצמו במחאה על עוול אישי שנגרם לו ולא זכה לראות כי במותו הצית גל מחאה שהביא להפלת שלטון עריצות בארצו טוניסיה והתפשטה חיש מהר לארצות אחרות.
נפילת המשטר בטוניסיה לא עוררה ענין גדול מדי בישראל. מרבית הישראלים מעולם לא שמעו על הרודן בן עלי עד היום שבו עלה על מטוס ונמלט מטוניסיה כל עוד נפשו בו. מצרים היתה דבר אחר לגמרי. ההפגנות בכיכר תחריר לפני שנתיים עלו לכותרות העיתונות הישראלית ודחקו משם את הפוליטיקה שלנו. ישראלים עקבו בנשימה עצורה אחר הדרמה המתפתחת, באהדה ברורה וניכרת, עד לרגע הפלתו של חוסני מובראק.
בלוגרים מצרים נדהמו לשמוע עד כמה ישראלים רבים התענינו ואהדו את מאבקם. המאבק בכיכרות של קהיר גם השפיע ישירות על תנועת המחאה החברתית שהתעוררה ברחובות ובשדרות של ערי ישראל כמה חודשים אחר כך. במאהל המחאה בשדרות רוטשילד התנוססו שלטים ומדבקות כמו "מקרית שמונה עד קהיר – העם דורש צרק חברתי", "שדרות רוטשילד פינת תחריר" ו"מחירים בשמיים – נאבק כמו במצרים".
אבל ירח הדבש הזה לא נמשך זמן רב. ככל שהתגברו הסימנים כי בבחירות חופשיות במצרים עתידים לנצח המפלגות והגורמים האיסלמיסטים, כך הצטננה התלהבותם של הישראלים מן הדמוקרטיה במצרים. עמוס עוז היה כנראה הראשון להשמיע את מטבע הלשון "זה לא אביב ערבי אלא חורף איסלאמי" ובמהירות הבזק הוא הפך להיות הקלישאה השחוקה ביותר במאמרי הפרשנות בישראל.
בינתיים עלתה לוב לזמן מה לראש הכותרות. ישראלים נטו באופן כללי לתמוך בהחלטת מדינות נאט"ו להתערב במלחמה שם ולספק למורדים הלובים סיוע אוירי, ובסופו של דבר להפיל את מועמר קדאפי ממרום שלטונו אל מוות בזוי בתעלת ביוב. היה אצלנו מעט מאד ענין בדיכוי האכזרי של תנועת המחאה הדמוקרטית בכיכר הפנינה בבחריין שבמפרץ, באישורן השקט של אותן מדינות נא"טו. מי שכן הזכיר את בחריין בתקשורת הישראלית בדרך כלל הגדירו את המפגינים השיעים בבחריין כ"אוהדי איראן" ובכך דיכויים המהיר נהפך בהגדרה לאינטרס ישראלי.
ובמהרה עברה תשומת הלב לסוריה ולמלחמה האכזרית שהתפתחה בה. מלכתחילה נטו לא מעט ישראלים לאהוד את המפגינים שיצאו לכיכרות בערי סוריה ונתקלו בדיכוי אלים ואכזרי. נתניהו וממשלתו קפצו על המציאה ומיהרו לגנות בקול רם עד מאד את הדיכוי בסוריה, ולציין בסיפוק עד כמה אלימותו ורצחנותו של צבא סוריה כנגד אזרחי ארצו גרועים יותר ממעשיו של צבא ההגנה לישראל בשטחים הפלסטינים. כאשר ביקשו פעילי זכויות אדם בינלאומיים להגיע אל חופי עזה הנצורה זכה כל אחד ואחת מהם לקבל בתא המעצר עותק של מכתב אישי מראש ממשלת ישראל המכוון אותם לפנות אל סוריה ולשכוח את ההתנחלויות הישראליות והמצור על עזה.
ובהדרגה, ככל שעלה משקלם של פעילי הג'יהאד העולמי בקרב המורדים בסוריה, התחלפה האהדה אל המורדים בהצגתם כאיום וסכנה לישראל, ואנשי הימין חזרו בתרועת ניצחון על הטענה "כמה טוב שלא עשינו שלום עם סוריה ולא החזרנו להם את הגולן". והטוקבקיסטים האלמונים הגיבו על כל פרסום בדבר נוראות מלחמת האזרחים בסוריה במלים "שימשיכו להרוג אלה את אלה".
ובינתיים, התפשטות האביב הערבי מארץ לארץ עוררה מחדש בקרב קבוצה מסוימת בימין הישראלי את התקוה הנושנה לנפילת השושלת ההאשמית בירדן והפיכתה למדינה פלסטינית תחליפית וכך תוכל ישראל לשמור בידיה את השטחים הפלסטינים שממערב לירדן. אבל בתוך כל המערבולת האזורית דווקא כסאו של המלך עבדאללה השני בעמאן התנדנד הרבה פחות מאלה של שליטים אחרים. יתר על כן, אתגרים לשלטונו הוצגו בעיקר דווקא מצד ירדנים שאינם פלסטינים כלל וכלל. ועדיין, בחוגי הימין בישראל עוד לא אבדה התקווה לאביב ירדני שססמתו "ירדן היא פלסטין" ולא עובר שבוע בלי מאמר באחד מבטאוניהם המביע את התקווה הזאת.
ובינתיים – חזרה למצרים. הבחירות אכן הסתיימו בתוצאה שהוצגה כתסריט הבלהות ומוחמד מורסי מן האחים המוסלמי תפס בהגה השלטון. להפתעת רבים אצלנו השמיים לא ממש נפלו והסכם השלום עם ישראל לא בוטל ולנשיא מורסי היה תפקיד מפתח בהשגת הסכם הפסקת האש בעזה בחודש נובמבר 2012 וסיום הלחימה לאחר שנהרגו "רק" עשירית ממספר ההרוגים של ינואר 2009. וגם אחר כך פעל הנשיא מורסי לשמירה על הפסקת האש בגבול עזה ותחת הנחיתו פעל הצבא המצרי נגד מנהרות ההברחה ברפיח, יותר ממה שעשה בתקופתו של מובארק. כל זה לא בדיוק הוסיף לפופולריות של מורסי במצרים עצמה, ובהפגנות המתלהמות נראתה תמונתו משולבת בדגל ישראלי ענקי, ממש במרכז המגן דוד. ועם זאת, בישראל הוא מעולם לא זכה לפופולריות של ממש.
במשך הרבה זמן לא כל כך שמענו על המתרחש במצרים. שמענו על החלטתו של מורסי בשנה שעברה לפזר את המועצה הצבאית השלטת ועל התמיכה שבאותו רגע העניקה לצעד הזה האופוזיציה החילונית והליברלית. אבל אחר כך התקשורת הישראלית די איבדה ענין בנפתולי הפוליטיקה המצרית, בצעדים הכוחניים יותר ויותר שנקט מורסי לביסוס שלטונו ובהתגברות הההתנגדות כלפיו ובמשבר המחריף בכלכלה המצרית ואי מילוי ההבטחות שהבטיחו האחים המוסלמים לבוחריהם (בכך, למען ההגינות, הם לא היו היחידים בין הממשלות הנבחרות בעולם).
ובשבוע האחרון, שוב מצרים במוקד. נראה כהצגה חוזרת מלפני שנתיים, שוב ההפגנות הענקיות בכיכר תחריר מגיעות לכותרות העיתונים בישראל ודוחקות את החדשות המקומיות שלנו ושוב ביטויים של שמחה מהדהדת לנפילתו של עוד נשיא מצרי. וגם בהפגנה השבועית של פעילים חברתיים מול ביתו של שר האוצר הופיע השלט הגדול "מורסי, ביבי, לפיד – אותה מהפיכה!".
בדרך כלל, הפרשנים הישראלים לא חשו יותר מאי נעימות קלה לגבי העובדה שנשיא שנבחר בבחירות חופשיות הודח בידי הצבא המצרי. חמי שלו מעל דפי הארץ אף העלה ספק בהנחה שהדמוקרטיה היא תמיד שיטת המשטר המועדפת, ובן כספית הידוע השתולל ממש משמחה למחשבה ש"האיסלמיסטים עם הגלביות נזרקו לפח האשפה". אבל לפי הידיעות האחרונות ממצרים, הם לא נמצאים בפח האשפה אלא ברחובות, הם בהחלט אינם מקבלים בהכנעה את הדחתם מן השלטון שאליו נבחרו, ומספר ההרוגים עולה ומאמיר. אז איך ידווחו אמצעי התקשורת שלנו על הפרקים הבאים בסאגה המצרית הבלתי נגמרת?
