רב גזעני, שיחות שלום והחיילים בשטח
בערב בו נבחרו הרבנים הראשיים החדשים ישבתי מול הטלוויזיה יחד עם נ ', ידיד פלסטיני ותיק אשר הצליח להשיג אישור כניסה לישראל ולמצוא עבודות מזדמנות באזור תל אביב כדי לפרנס את משפחתו. שנינו, יהודי ישראלי שאינו צם ביום הכיפורים ופלסטיני מוסלמי שאינו מקפיד על צום הרמדאן, לא יכולנו להתעלם מהאירוע הדתי והפוליטי שהתרחש באותה שעה.
הרב שמואל אליהו מצפת היה בין המועמדים לתפקיד הרב הספרדי נראשי. אותו הרב אליהו שעמד מאחורי "מכתב הרבנים", וקרא לישראלים שלא להשכיר דירות לערבים. "מה רע בזה? זה בדיוק מה שההלכה אומרת. אסור לנו לאפשר להם לחיות בקרבנו".
הרב הראשי הוא מוסד עתיק, שתחילתו בימי האימפריה העות'מאנית. במקור נקרא התפקיד "חכם באשי", שפירושו בטורקית "ראש החכמים". המוסד הזה סיפק אוטונומיה קהילתית נרחבת ליהודים שנמלטו מאימת האינקוויזיציה בספרד ומצאו מקלט תחת שלטון העות'מאנים. האם מדינת ישראל במאה העשרים ואחת צריכה להמשיך לקיים את המוסד העותמאני הזה, לממן בשפע את הבירוקרטיה הנרחבת שלו, ולאכוף על פי חוק את שיפוטו בענייני נישואין וגירושין על אזרחיה היהודים שאינם דתיים? בכך הוטל ספק לעתים קרובות, עוד לפני הופעתו של הרב אליהו הנתעב.
בית המשפט העליון סרב לגעת בתפוח האדמה הלוהט הזה, דחה בנימוקים טכניים את העתירה נגד הרב אליהו, ואפשר לו לרוץ. אולם בפועל, הוא לא הצליח לכבוש את הכס הרבני הבכיר, וזכה לקולותיהם של "רק" כשליש מבין 150 חברי הגוף הבוחר.
לאחר שהקשבנו למבזקי החדשות מהכנס בירושלים, יכולנו נ ' ואני לפלוט אנחת רווחה ולפנות לנושאים אחרים. נ 'היה מוטרד מידיעה קטנה בעלת חשיבות גדולה לחיי היום יום של התושבים באזור מגוריו. שלטונות צה"ל הודיעו על הסרת מחסומי הבטון אשר מאז פרוץ האינתיפאדה השניה בשנת 2001 מנעו כל תנועה בכביש אל חראייק המחבר את העיר חברון אל כמה כפרים ועיירות שמדרום לה ועובר ליד התנחלות בית חגי. מעכשיו, הודיע הצבא, יהיה מותר לפלסטינים לנוע בכביש משעה 5.00 בבוקר ועד 9.00, ושוב בין 4.00 אחר הצהרים עד 8.00 בערב.
"קמצנים" הוא אמר. "אפילו אחרי 12 שנה הם לא פותחים את הכביש לכל שעות היום. הצבא רוצה להראות שהם בעלי הבית בשטח, והמתנחלים לא רוצים שאנחנו ניסע לידם. ואני רוצה לראות אם באמת יפתחו אותו בשעות האלה. כבר קרה שהודיעו בתקשורת על פתיחת כבישים ובשטח לא קרה כלום. מה שאני יכול להגיד לך, כשהייתי בדרך לתל אביב היה צריך לחכות יותר זמן מהרגיל במחסום בית לחם. בסביבות שעתיים עיכבו אותנו וטרטרו אותנו עד שהצלחנו לעבור. אני כבר רגיל לזה, בכל פעם שמודיעים בתקשורת על שיחות שלום ועל הקלות, החיילים בשטח עושים בדיוק להיפך".
ועם הכל, נ' אינו מספיד מראש את המשא ומתן בין ממשלת ישראל לבין הרשות הפלסטינית העומד להתחדש בוושינגטון בעקבות מאמציו הגדולים של מזכיר המדינה קרי. "נראה מה יצא מזה. לא יקח הרבה זמן. תוך שבועיים או שלושה נראה מה יקרה כשיתחילו לדבר על גבולות 1967, אם מתכוונים ברצינות או שזה יהיו עוד כמה פטפוטים".
לשמוע דברים כאלה מהאיש הזה, זה לא מעט. כבר די הרבה זמן נ' איבד תקווה לסיום הכיבוש. כבר כמה פעמים שמעתי אותו אומר שעדיף לפלסטינים לפרק את הרשות הפלסטינית ולוותר על הדרישה למדינה משלהם ולדרוש אזרחות ישראלית ושוויון זכויות אזרחי – והוא בהחלט לא היחיד. עכשיו הוא שוב מוכן להעניק סיכוי, גם אם מאד ספקני, למשא ומתן.
היום לפני שבוע, היום שבו בו סגר ג'ון קרי את הקצוות האחרונים לקראת ההצהרה על חידוש המשא ומתן, היה גם היום בו היום בו נפצעה שרית מיכאלי מפגיעת כדור מתכת מצופה גומי שנורה על ידי חייל. בתוקף תפקידה כדוברת "בצלם", מיכאלי תיעדה בווידיאו הפגנה פלסטינית בכפר נבי סאלח. כבר מזה שנים מפגינים שם התושבים מדי שבוע, בעזרתם של מתנדבים ישראלים ובינלאומיים, במחאה על שמתנחלים מהתנחלות חלמיש הקרובה השתלטו על המעין שסיפק מים לכפר במשך דורות.
"הירי התבצע בניגוד להוראות הצבא: הכדור נורה מטווח של פחות מעשרים מטר, הרבה מתחת לטווח המינימאלי של 50 מטר שמחייבות ההוראות, ולעבר צלמת שלא היוותה כל איום על החיילים" נאמר בהודעה שפרסם ארגון בצלם. הכדור חדר לירך של מיכאלי והוצא בניתוח בבית החולים איכילוב. הארוע קיבל כיסוי תקשורתי מסוים אך לא ממש הניע את אמות הסיפים. דוברת בצלם שרית מיכאלי החלימה וחזרה לתפקידה בתיעוד המתרחש בשטחים הכבושים. החייל שירה חזר גם הוא לתפקידו, וככל הנראה גם אתמול אחר הצהרים הוא השתתף בפיזור ההפגנה השבועית. ובינתיים, המתנחלים ממשיכים להחזיק שליטה במעין של הכפר נבי סלאח. האם השיחות בוושינגטון ישפיעו בסופו של דבר על המצב בנבי סלאח?
ועוד צירוף מקרים אחד: היום בו הכריז קרי על חידוש המשא ומתן היה גם היום בו התכנסו מאות שחקנים ואנשי תיאטרון ישראלים לעצרת מחאה על שמשטרת ישראל הוציאה צו סגירה לפסטיבל לתיאטרון בובות לילדים שעמד להתקיים בתיאטרון אל-חקוואטי במזרח ירושלים. חלק מהשחקנים נשאו נאומים, ואחרים הביעו מחאתם על ידי קטעי משחק מרשימים מעל הבמה. רבים מהם התקשו להבין מה הבהיל את השלטונות בתיאטרון בובות, ולמה דווקא השנה (הפסטיבל הזה כבר מתקיים 18 שנה). ומדוע למנוע מילדים פלסטינים במזרח ירושלים את מה שניתן בשפע לילדים ישראלים? (לא פחות משני פסטבלים לתיאטרון בובות מתקיימים בישראל בימים אלה ממש, אחד במערב ירושלים והשני בעיר חולון, לא רחוק מהחדר בו אני יושב וכותב את המאמר הזה).
לא, איש לא טען שבהצגות שנועדו להתקיים ולהנעים לילדי מזרח ירושלים ואשר המשטרה קטעה אותן בצו סגירה היה איזה תוכן פוליטי חתרני או מסוכן. כל מה שטען השר לבטחון הפנים יצחק אהרונוביץ היה שהרשות הפלסטינית (כן, בדיוק אותה רשות שעימה עומדת מדינת ישראל לפתוח בשעה טובה משא ומתן לשלום) היא אשר מימנה את תיאטרון הבובות. וזה, כפי שהצהיר כבוד השר, מנוגד ל"חוק למימוש הסכמי אוסלו" אשר נחקק בידי הכנסת בשנת 1994 ולפיו אסור לרשות הפלסטינית לקיים, לממן או לתת חסות לאירועים במזרח ירושלים.
לא עזר למנהל התיאטרון שהופיע במשטרה ומסר כי הרשות הפלסטינית, המתקשה גם לשלם את משכורות עובדיה, לא מימנה את הפסטיבל ולו בפרוטה אחת. המשטרה קבעה והחליטה שהרשות אכן היא זאת שמימנה, ומלתה של המשטרה היא הקובעת. לרשות מותר ורצוי לשלוח נציג לוושינגטון לנהל משא ומתן עם נציגת ממשלת ישראל, אך אסור לה באיסור חמור לממן תיאטרון בובות לילדים במזרח ירושלים במרחק חצי שעת נסיעה ממטהו של אבו מאזן ברמאללה. יקוב הדין את ההר.
אז איך בכל זאת להתיחס אל המשא ומתן הזה, שאמור (לא סופי) להיפתח ביום שלישי הקרוב? האם הויכוח שכבר החל להתלהט על חקיקת חוק לקיום משאל עם אומר שמישהו חושב ברצינות שהמשא ומתן אכן יוביל לחתימת הסכם מרחיק לכת? שאת ההסכם הזה שיחתם יהיה צריך להציג בפני אזרחי ישראל לאישור במשאל עם? או שזהו עוד אחד מהתעתועים ואחיזות העיניים אליהם כבר התרגלנו לעייפה?
תחת הכותרת "יש מקום לדאגה" כותב היום אורי אליצור, אחד החשובים בבעלי הטור של הימין הישראלי:"התסריט הראשון והסביר אומר שהולכים לעוד סיבוב של שיחות והזדמנויות צילום, שכמו כל קודמיו ב-20 השנים האחרונות לא יוביל לשום מקום. אם כך יקרה, יש בהחלט סיכוי שזה יהיה הסיבוב האחרון של שיחות סרק, וכל הנוגעים בדבר יתפכחו מאשליותיהם ויבינו שרעיון שתי המדינות עצמו הוא רעיון סרק".
זה בהחלט התסריט הרצוי לאליצור. הוא מציע כי במקרה כזה תיגש מדינת ישראל לסיפוח השטחים שכבשה ב-1967 ותעניק לפלסטינים זכויות אזרח ב"תהליך מדורג ומבוקר" שימשך כשלושים שנה. לדעתו, בדרך זאת תוכל ישראל "לעכל" בהדרגה את הפלסטינים ולהבטיח כי גם לאחר הסיפוח לא יעלה מספר חברי הכנסת הערבים על כעשרים מתוך מאה ועשרים. "המדינה היהודית תוכל לעמוד בזה".
אולם אליצור די חושש מתסריט שני: "רובה של החברה הישראלית, רוב מנהיגיה ורוב המדברים והכותבים שלה, ובתוכם גם בנימין נתניהו, אחוזים פחד לא רציונלי מהרגע הזה, שבו יתברר ויתבהר שחלום שתי המדינות לא יכול להתגשם. הפחד לפעמים סותם את השכל, ודוחף את האדם לשקר לעצמו ולהתעלם מכל סימני האזהרה. כן, יש חשש שנתניהו ילך לאופציות הזויות ואובדניות מרוב פחד להתמודד עם העובדה שמדינה פלסטינית בתנאים סבירים היא בלתי אפשרית. העובדה שראש הממשלה בעצמו טורח ודוחף קדימה את ההצעה למשאל עם היא בעיני דווקא סימן מדאיג. כשהפחד הוא המוטיבציה העיקרית לצעד בלתי אחראי, יותר קל להעביר אותו במשאל עם מאשר במפלגה או בכנסת. תחת הססמא המפחידה 'או מדינה פלסטינית שתחיה איתנו בשלום או מדינה דו-לאומית שתחריב את כל הציונות' רוב הציבור יסחף בפחד של מנהיגיו ויצביע בעד מדינה פלסטינית. בשורה התחתונה, לצערי, אני לא יכול להרגיע את מי שמרגיש מודאג מאז הודעת ג'ון קרי על חידוש השיחות. יש בהחלט מקום לדאגה".
אורי אליצור מכיר היטב את בנימין נתניהו. הוא היה פעם ראש לשכתו ושותף מלא בתכנון מהלכיו הפוליטיים – אם כי זה היה לפני לא מעט זמן. האם באמת יש לאליצור וחבריו סיבה לדאגה?
