לרכב על טילים בכיכר רבין

לרכב על טילים בכיכר רבין

בשנות השמונים של המאה שעברה נהגה עירית תל אביב להזמין מדי שנה את חיל השריון של צה"ל להביא לעיר עשרות טנקים, להציב אותם בכיכר הגדולה מול בנין העיריה, כיכר מלכי ישראל. הציבור נהג להגיע בהמוניו. במיוחד נהנו הילדים שטיפסו על הטנקים ונתלו על קני התותחים וחלקם אף זכו להצטלם כשאצבעם על הדק של מכונת יריה. 

עברו שנים והתצוגה השנתית של הטנקים קצת יצאה מהאופנה. בעצם, חיל השריון כולו יצא מהאופנה כאשר כבר מזה עשרות שנים לא הזדמן לצה"ל להילחם במלחמה חזיתית מול צבא אחר. גם בני ה-18 שהתנדבו לשריון גילו כי רוב הזמן הצבא מוציא אותם מן הטנקים ושולח אותם ברגל לעמוד במחסומי דרכים בכבישי הגדה המערבית ולירות גז מדמיע על צעירים זורקי אבנים. ובינתיים, הכיכר שבלב תל אביב הפכה מזוהה בעיקר עם הפגנות שלום המוניות ועם התקוה הגדולה שהבליחה לרגע בהסכמי אוסלו ועם ראש הממשלה יצחק רבין שנרצח בכיכר הזאת מאחורי בנין העיריה הזה ומאז ועד היום נקראת הכיכר על שמו. 

ואז עברו עוד שנים עם הכיבוש המתמשך וההתנחלות המתרחבת וההתנגדות הפלסטינית שנמשכה גם היא, והתקוה דעכה ונותרו ממנה רק גחלים לוחשות פה שם ומזכיר מדינה אמריקאי די עקשן. לרגל יום המדע הישראלי, חזרה השבוע התצוגה הצבאית אל הכיכר בלב תל אביב. 

לא טנקים הפעם. השנה הובאה לכיכר והוצגה בגאווה  מערכת טילי כיפת ברזל המיועדת לירט טילים קצרי טווח. ולדרישתה התקיפה של החברה המתחרה המייצרת את טילי החץ המיועדים לירט טילים ארוכי טווח, הפכו גם הטילים נגד טילים שלה לחלק מן התצוגה. עדיין לא הושלם פיתוח מערכת טילי מטה קסמים המיועדת לירט טילים לטווח בינוני, והמערכת הזאת תצטרך כנראה לחכות ליום המדע של השנה הבאה. לפי מקורות זרים, מדינת ישראל פתחה כבר לפני מספר שנים טילים התקפיים בשם "יריחו" המסוגלים לשאת ראשי נפץ גרעיניים לכל נקודה במזרח התיכון  וגם הרחק מעבר לו. אבל ישראל מעולם לא הודתה רשמית בקיומם של הטילים האלה, והם לא נכללו בתצוגה שבכיכר. 

קשה לילדים לטפס על טילים העומדים במאונך, אבל לרשות המבקרים ביום המדע בכיכר הועמדה אפשרות צילום בעזרת תפאורה שאיפשרה להם להראות כאילו הם רוכבים על טיל במרומי השמיים ממש. 

ראו גם מאמרו של רועי צ'יקי ארד ב"הארץ", באותו נושא

http://www.haaretz.co.il/news/education/.premium-1.2280709

המפץ הקטן

המפץ הקטן 

באותו היום שבו בא נשיא הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס להיועד עם נשיא ארצות הברית ברק אובמה בבית הלבן, ובו הודיע נשיא רוסיה ולדימיר פוטין כי מבחינתו חצי האי קרים שוב אינו חלק מאוקראינה, הגיעו חדשות מרעישות מעולם המדע שהצליחו לקבל תשומת לב מסוימת גם ממי שאינם עוסקים בפיזיקה ואסטרונומיה.

התצפיות העדינות של הטלסקופ שהוצב באויר הצח של אנטארטיקה נתנו ביסוס והוכחה אמפירית לקביעה כי לפני כארבעה עשר מיליארד שנה היה היקום שלנו כולו קטן מגודלו של אטום, ואז הוא התפוצץ במפץ הגדול והתחיל להתרחב ולהתרחב ולהתרחב והוא עדיין ממשיך להתרחב. "אישור התיאוריה פירושו שהיקום שאנחנו רואים, המתפרש על פני 14 מיליארד שנות אור ובו מאות מיליארדי גלקסיות, הוא רק פינה אפסית בקוסמוס גדול יותר שגודלו, מבנהו וגורלו בלתי נתפסים" ניסה להסביר כתבו המדעי של עיתון הארץ. 

לבדואים אזרחי ישראל החיים בנקודה קטנה במדבר הנגב שנקראת הכפר אל ערקיב, גילו וגודלו של היקום הינם בהחלט שאלה משנית לעומת המשטרה והדחפורים הממשלתיים שמבקרים בכפרם שוב ושוב. בפעם הבאה, כך הם מאיימים, הם מתכוונים לחדור ולהחריב גם את בית הקברות של הכפר, שעד כה ניצל מפגיעה.            

מבין היצורים הידועים לנו הנמלים הן היחידות, מלבד יצורי האנוש, אשר נוהגות  לצאת למלחמה. לא קרבות של אחד נגד אחד או שניים נגד שניים, אלא אלפים ועשרות אלפים, צבאות שלמים של נמלים יוצאים לשדה הקרב ונוקטים טקטיקות ואסטרטגיות מתוחכמות כדי להביס את צבאו של הקן היריב. 

כשהייתי בן עשר או אחת עשרה הייתי אני ויתר ילדי השכונה עדי ראיה למלחמה של נמלים. כל החצר היתה מלאה בנמלים, אלפי נמלים שנלחמו ביניהן לחיים ולמוות. החצר הצנועה של הבית ברחוב פילון בצפון הישן של תל אביב, שיצור אנוש יכול לחצות אותה לארכה ולרחבה בדקה אחת, היתה עבור הנמלים ארץ מולדת ונחלת אבות והארץ המובטחת וארץ הקודש ושטח כבוש ושטח משוחרר שלמענו בהחלט כדאי וראוי להקריב את החיים. אילן, הבן של השכנים, אסף כעשר נמלים והשליך אותן בפינה אחרת של החצר. לעינינו הן נראו כולן בדיוק אותו הדבר, אבל הן זיהו מיד מי ידיד ומי אויב ולאחר רגע של בלבול חדשו את הקרב ביניהן. כשהלכנו לישון עוד נמשך קרב הנמלים בכל עוזו. 

למחרת בבוקר היתה החצר ריקה מהן לחלוטין ואף לא נמלה אחת לא נראתה בשטח. לאחר כשבוע שוב הופיעו נמלים בחצר, עוסקות בחיי היום הנמליים הרגילים, מלקטות מזון והולכות בשיירה ארוכה אל הקן. האם היו אלה הנמלים הילידות שחיו כאן מזה זמן ואשר הדפו בגבורה את הפולשים לארצן? או שהיו אלה כובשים ומתנחלים שתפסו שליטה על השטח שזה עתה נכבש? לא היתה שום דרך לדעת, בעיני בני האדם כל הנמלים האלה נראו אותו דבר.   

"אנחנו לא פיראטים – אנחנו צבא ההגנה לישראל"

"אנחנו לא פיראטים – אנחנו צבא ההגנה לישראל" 

"אנחנו לא פיראטים – אנחנו צבא ההגנה לישראל" – כותרת ראשית ב"ידיעות אחרונות", 7.3.2014

בפעילותי הפוליטית התחלתי לפני הרבה שנים, כתלמיד תיכון בתל אביב שבא להתנדב במטה הבחירות של מפלגת "העולם הזה – כח חדש". היתה זו מפלגה קטנה ולה חבר כנסת אחד ויחיד, אורי אבנרי. מפלגה שוברת מוסכמות רבות, אשר נאבקה למען הפרדת הדת מהמדינה ואשר היתה הראשונה להעלות את הרעיון להקמת מדינה פלסטינית בגדה המערבית ורצועת עזה, מיד לאחר שהשטחים האלה נכבשו ביוני 1967. אורי אבנרי היה, גם לדעת יריביו המושבעים, חבר כנסת חרוץ ביותר. הוא הקפיד לשבת בכל הישיבות בלי יוצא מהכלל, באולם המליאה שהיה לרוב ריק, והביע ענין וגילה מעורבות רבה גם בדיונים טכניים משעממים (שלא פעם הם המשפיעים ביותר על חיי היום יום של אזרחי ישראל).

החל מן הבחירות הבאות כבר לא יוכל להיות בכנסת ישראל חבר כנסת נועז ושובר מוסכמות שכזה, שיוכל בעת הצורך לעמוד לבדו, "אחד מול 119". לפי החוק שהעביר השבוע הרוב הדורסני בכנסת ישראל, תהיה כל מפלגה חדשה שתקום בעתיד במדינת ישראל חייבת לעבור משוכה גבוהה ולזכות במספיק קולות כדי לקבל לפחות ארבעה מושבים בכנסת, אחרת כל הקולות שינתנו לה ילכו לאיבוד. משוכה גבוהה מאד למי שמביע דעות חדשניות ובלתי מקובלות. וגם מפלגה ותיקה שנקלעה למשבר, כפי שקרה למרצ בבחירות 2009, תימחק ותיעלם מן המפה הפוליטית וכבר לא ישאר לה מרווח נשימה להשתקם ולהחזיר לעצמה את אמון בוחריה. כמובן, גם עכשיו עדיין תישאר האפשרות למפלגות חדשות לצוץ מאי שם ולהמריא לגבהים כמו שעשו יאיר לפיד וחבורתו בבחירות האחרונות – בעיקר אם ידאגו שהמסר שלהם יהיה שטחי ופופוליסטי ולא ממש מחייב. יהיה זה צדק פואטי אם בבחירות הבאות ידעך כוכבו של יאיר לפיד ומפלגתו לא תצליח לעבור את אחוז החסימה שהוא עצמו העלה... (כבר היו דברים מעולם בפוליטיקה הישראלית, אפילו במשפחתו של לפיד עצמו.)

וכמובן, כפי שאיש לא התאמץ להסתיר, החוק החדש מכוון בראש ובראשונה לפגוע באזרחי ישראל הערבים, ולחסום את שערי הנכסת בפני המפלגות המייצגות אותם. אלא אם יחליטו מפלגות אלה להתאחד, או לפחות לכרות ברית להתמודדות משותפת בבחירות, למרות ההבדלים האידאולוגיים והמעשיים הגדולים בין מפלגה איסלאמית ומפלגה לאומנית ומפלגה קומוניסטית (אשר חרתה על דגלה את עקרון השותפות בין יהודים וערבים ומסרבת בתוקף להיות מסווגת כ"מפלגה ערבית"). 

כנראה, בבחירות הבאות לא תהיה למפלגות האלה ברירה אלא לגשר על חילוקי הדעות ביניהן וללכת ברשימה משותפת בבחירות. כבר היה יותר ממקרה אחד בהיסטוריה היהודית שבו לנוכח מתקפה אנטישמית נאלצו לשתף פעולה יהודים שמאליים ויהודים ימניים, יהודים דתיים ויהודים חילונים. גם למיעוטים נרדפים אחרים בכל מיני ארצות היו מקרים כאלה...

ובדיוק באותו זמן שבכנסת קיים הרוב הכוחני דיון בזק בהעלאת אחוז החסימה והאופוזיציה התאחדה לצעד מחאה חסר תקדים והחרימה את הדיונים וההצבעות, נכנסה לנמל אילת לקול תופים וחצוצרות הספינה קלוס סי, אשר נושאת דגל פנמה ומאוישת בימים רגילים בצוות טורקי ובימים האלה החליף אותו צוות של אנשי קומנדו מחיל הים הישראלי אשר השתלטו על הספינה במרחק 1500 קילומטר מחופי ישראל במבצע מסובך שתואר לפרטי פרטים בכל אמצעי התקשורת הישראלים במשך חמישה ימים רצופים. וחיכו לספינה כמה אזרחים מניפים בדגלים, וראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו וקצינים בכירים לרוב וגם עיתונאים זרים, אם כי לא במספר לו ציפו בלשכת ראש הממשלה. 

כל הבאים לנמל צפו בפריקת המטען ובספירה המדוקדקת של השלל: 40 טילים ו-181 פצצות מרגמה וגם 400 אלף כדורי 7.62 המיועדים למקלע בלגי מסוג מאג (בשירותי הסדיר בצה"ל הופקדתי פעם על ניקוי ושימון של מקלע כזה). וראש הממשלה נשא נאום נרגז בו תקף את אדישותו וצביעותו של העולם אשר אינו מזדעזע מן הפשע הנורא שפשעו האיראנים אשר שיגרו את הספינה ומטענה.  עמוס הראל, כתבו הותיק של עיתון הארץ, כתב: "פה ושם בעת השידור הישיר של מופע התעמולה הממשלתי מבסיס חיל הים באילת התעכבה המצלמה על פניו של סגן הרמטכ"ל גדי איזנקוט, ולרגעים נדמה היה שהאלוף היה מעדיף להיות במקום אחר. קצינים בכירים אמרו לי שהמבצע היה הצלחה מודיעינית ומבצעית יפה, אבל מה ששווק לציבור ולתקשורת נופח מעבר לפרופורציה הרצויה".

מה שאולי ישאר מהסיפור הזה צרוב בזכרון לטווח הארוך הוא דבריו של מפקד הכח הימי שצוטטו בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" בגליון סוף השבוע החגיגי: "אמרנו לקפטן: אנחנו לא פיראטים, אנחנו צבא ההגנה לישראל".  דברי ההבהרה נדרשו בהחלט, כי במים בהם נלכדה הספינה ישנם פיראטים מודרניים שנוהגים להגיע ולהשתלט על ספינות סוחר עוברות. אבל אלה הם בעיקר סומאלים מוכי עוני המפליגים בספינות קטנות מנמלים נידחים בארצם ההרוסה. ואילו במקרה הזה מדובר בספינות מלחמה של חיל הים הישראלי, חיל ים של מדינה ריבונית רבת עוצמה שבידיה כלי נשק למכביר ואפילו צוללות חמושות בטילים גרעיניים...  

כנראה לא כל הרבה השתנה בעולם מאז המאה ה-16, אז חי בעיר ונציה שבאיטליה רב מפורסם בשם יהודה אריה בן יצחק מודנה, והוא כתב בספרו "צמח צדיק" סיפור מעשיה שהיה עתיק כבר אז: בימי אלכסנדר מוקדון תפשו ריש בריוני אחד מן הגוזלים בים הנקראים קורסארי בלע"ז והביאוהו לפניו. וישאלהו אלכסנדר, למה ישוט בים כה וכה לגזול ולחמוס? השיב לו: "אתה, יען תגזול כל העולם בהמון עמים אחריך, קוראים אותך מלך, ואני מהיותי בים יחיד באניה אחת קוראים לי גזלן."

והשבוע הזה היה גם השבוע שבו ירו חיילי צה"ל למוות בפלסטיני ושמו ראיד זעיתר במעבר הגבול בגשר אלנבי. "הוא ניסה לחטוף את נשקו של אחד החיילים, נורה ונהרג" נאמר בהודעה קצרה שנשלחה לאמצעי התקשורת. בדרך כלל, בכך היה נגמר הסיפור, לפחות מבחינתה של דעת הקהל הישראלית. אזרחי ישראל ברובם הגדול מקבלים ללא פקפוק את מלתם של החיילים. אלה נהרגו מכיון שעמדו לשגר טיל וההוא נהרג מכיון שזרק אבנים והיא נהרגה מכיון שהתקרבה בלילה לגדר הגבול וזה נהרג מכיון שהחיילים בכנות חשדו שהוא מחבל ולא לקחו סיכונים, טעות לעולם חוזרת. רק קומץ שמאלנים ופעילי זכויות אדם משוקצים מעיזים לחלוק על התורה היורדת ממשרדי דובר צה"ל. 

אבל החיילים לא תמיד יודעים להבחין את את מי מותר להרוג ואת מי לא. במקרה הזה התברר שראיד זעיתר ההרוג לא היה סתם פלסטיני, אלא פלסטיני בעל אזרחות ירדנית הנושא במשרת שופט בעמאן, ושהריגתו מעוררת סערה גדולה בירדן ומעוררת הפגנות סוערות ומחזקת את החוגים שכבר מזמן אינם מתלהבים מהסכם השלום שמקיים מלכם עם מדינת ישראל. ואז מיהר ראש הממשלה נתניהו לפרסם התנצלות והשתתפות בצער ולאפשר לירדנים להשתתף בחקירת נסיבות האירוע. אולי במקרה המסוים הזה יקחו קצת ברצינות גרסא אחרת מאשר זאת של החיילים -  כלומר, את האפשרות טענה שלא השופט היה זה שתקף את החיילים אלא החיילים הם שדחפו בגסות את השופט ומכך החל העימות הקטלני. אילו רק כל הפלסטינים היו שופטים ירדנים...

השלושה שנהרגו השבוע ברצועת עזה לא היו שופטים. "חוסלה חולית מחבלים" נאמר בדיווח קצר וממצה. השלושה עמדו לירות פצצת מרגמה, צה"ל הקדים והרג אותם, חד וחלק. "פצצת המרגמה היתה עלולה ליפול חס וחלילה על גן ילדים, אי אפשר היה לקחת את הסיכון – היינו חייבים להרוג אותם" הסביר בטלויזיה אלוף פיקוד הדרום לשעבר יום טוב סמיה, אשר שנות שלטונו ביד ברזל ברצועה הפכו אותו מומחה מבוקש לעניני עזה. אבל מן האותיות הקטנות בשולי הידיעה התברר כי לא היה מדובר בסיכון לגן ילדים וישוביו, אלא בפלסטינים שביקשו לירות על חיילים ישראלים שחצו את גדר הגבול ונכנסו לתחומי הרצועה וביצעו שם פעילות הנדסית צבאית שטיבה לא פורט. 

למי בעצם עמדה כאן זכות ההגנה העצמית, לחיילים שחדרו לתחום השטח הפלסטיני או לפלסטינים שביקשו להתנגד לכניסתם לשם? סוגיה משפטית מענינת שהמומחים למשפט בינלאומי כנראה לא יזכו לדון בה. מה שכן קרה היה שבתגובה להריגת השלושה נורו לפתע עשרות טילים על הישובים הישראלים שבגבול הרצועה, ההתלקחות הנרחבת ביותר מאז נחתמה הספקת האש ב-2012. ובתגובה לתגובה, תוך שעות ספורות יצא חיל האויר הישראלי לעשרות גיחות הפצצה ברחבי הרצועה. "חיל האויר במהלומה נרחבת ברצועת עזה" התפארה למחרת בבוקר הכותרת הראשית ב"ישראל היום", הלא הוא הביביטון. אך כנראה דאג מישהו לבחור בקפדנות את המטרות ברחבי הרצועה ולדאוג שהפעם לא היו אבדות בנפש בצד הפלסטיני, ויהיה קל יותר לסיים במהירות את ההסלמה.  

במאמרו השבועי הפתיע אמנון לורד, מבעלי הטור המקורבים ביותר ללשכת נתניהו, בכמה דברי טעם: "הישראלים אוהבים כשהיחידות המיוחדות או צה"ל בחֵילו עושים תרגילים בנוסח לכידת ה'קלוס סי' בלב ים. האם הם יהיו מסוגלים לעמוד במערכה יקרה ואולי גם מדממת נגד הטרור בעזה?". ככל הנראה, הערכת המצב בממשלה ובצמרת צה"ל הגיעה לתשובה שלילית בשאלה הזאת, ולאחר כמה דברי רהב ואיומים מילוליים שוב השתררה רגיעה יחסית בגבול רצועת עזה, ככל הידוע ללא אבידות בנפש בשני הצדדים. תקדים חדש נקבע – לא רק עם חמאס יכולה מדינת ישראל לנהל משא ומתן עקיף באמצעות המצרים ולהגיע להסכמה על הפסקת אש. גם עם הג'יהאד האיסלאמי זה בהחלט אפשרי. הפסקת האש הגיע בדיוק בזמן כדי שהילדים הישראלים בעוטף עזה יוכלו לקיים את חגיגות חג הפורים תחת כיפת השמיים כמתוכנן. וגם ברצועת עזה חזרו החיים למסלולם הקבוע. בזמן הקרוב עדיין יהנו תושבי עזה מהמותרות של אספקת חשמל במשך שתים עשרה שעות ביממה. כאשר יאזל מלאי הדלק שתרמה קטאר לתושבי עזה, הם כנראה יחזרו למצב של שמונה שעות חשמל ביממה בלבד. 

ובין כל אירוע השבוע הזה היו גם חמישים הצעירים והצעירות הישראלים שחתמו על מכתב שמיניסטים חדש – הראשון מזה חמש שנים – והודיעו על סירובם להתגייס לצבא הכיבוש. "אנו החתומות/ים מטה מתכוונות/ים לסרב להתגייס, והסיבה העיקרית לסרובנו היא התנגדותנו לכיבוש השטחים הפלסטינים על ידי הצבא. הפלסטינים בשטחים הכבושים חיים תחת שלטון ממשלת ישראל, על אף שלא בחרו בה ואינם יכולים להשפיע באופן חוקי על קבלת ההחלטות שלה. מצב זה אינו שיוויוני ואינו צודק. בשטחים אלו מופרות זכויות אדם ומתבצעות פעולות הנחשבות לפשעי מלחמה על פי החוק הבינ"ל על בסיס קבוע, כגון חיסולים - הוצאות להורג ללא משפט, בניית התנחלויות בשטח כבוש, מעצרים מנהליים, עינויים, ענישה קולקטיבית וחלוקה לא שיוויונית של משאבים כמו מים וחשמל. הבעיה במערכת הצבאית אינה מסתכמת בגבולות הפגיעה בחברה הפלסטינית אלא מחלחלת לחיי היום יום בחברה בישראל: היא מעצבת את החינוך בבתי הספר, ההזדמנויות בשוק העבודה, וגורמת לגזענות ולאלימות בתוך החברה ולאפליה אתנית, לאומית ומגדרית. אנו מתנגדים/ות למערכת הכוח הדכאנית והמפלה מבחינה מגדרית המתקיימת גם בתוך המסגרת הצבאית עצמה. כל שירות צבאי תורם לשימור המצב הקיים, ולכן, על פי מצפוננו, איננו יכולות/ים לקחת חלק במערכת". 

כבר עשרות שנים מתעוררת החברה הישראלית מדי כמה שנים למכתב שמיניסטים חדש. המכתב הראשון  בשנת 1970 היה צנוע למדי ורק הביע דאגה מחוסר נכונותה של ממשלת ישראל דאז בראשות גולדה מאיר להתקדם לעבר השלום. באותם ימים גם זה הספיק לעורר סערה רבתי וזעקות שבר של פוליטיקאים שהשמיעו דאגה מן החינוך הלקוי לו זכו הצעירים החצופים. החל מ-1981 כללו מכתבי השמיניסטים הצהרת כוונות ברורה על סירוב לשירות צבאי בשטחים הכבושים ונכונות לשבת בשל כך בכלא, ובשנים מאוחרות יותר הגיעו דורות השמיניסטים הבאים עד סירוב מוחלט לשירות צבאי. וכמה מבוגרי הכלא הצבאי במחזורים הקודמים סייעו מנסיונם כדי שהצעירים של היום לא יאלצו ללמוד את הכל בכוחות עצמם. 

הצעירים הוזמנו לדבר באמצעי התקשורת, וכרגיל במקרים כאלה התעורר מולם גל של תגובות זעם כולל דברי נאצה וקללות גסות באמצעות הפייסבוק. שלא כרגיל בחר גם פוליטיקאי בכיר, שר האוצר יאיר לפיד בכבודו ובעצמו, להתעמת חזיתית באמצעות הפייסבוק עם הסרבנים הצעירים, והם השיבו לו במרץ וללא כל היסוס. "מפונקים" קרא להם שר האוצר, וגם השווה בינם לבין הצעירים החרדים המעדיפים את לימוד התורה על פני מדי הצבא. השוואה כוזבת בעליל – על פי החוק שהובילה מפלגתו של לפיד עצמו השבוע בכנסת, יזכו לומדי התורה החרדים לעוד ארבע שנים לפחות של פטור מלא משירות צבאי, ואילו לחילונים המסרבים לשרת את הכיבוש מחכה ככל הנראה תא בכלא 6 הצבאי. הבוקר הגיעו רבים מן הסרבנים החדשים, יחד עם ותיקי תנועת הסירוב, אל שערי הכלא בעתלית והעפילו אל ההר המשקיף עליו, כדי להביע תמיכה באסיר שכבר נמצא שם. כמו רבים יותר ויותר מבני העדה הדרוזית, המוזיקאי עומר סעד סרב לציית לחובת הגיוס המוטלת רק עליהם, מבין כל אזרחי ישראל הערבים. כבר חצי שנה הוא נכנס ויוצא ומיד שוב נכנס בשערי הכלא הצבאי. 

וכל האירועים של השבוע הצפוף הזה מהווים ככל הנראה את הקדימון לפגישה הצפויה בבית הלבן ביום שני הקרוב, בין נשיא הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס לבין הנשיא ברק אובמה. תוצאותיה יקבעו כנראה במידה לא מעטה אם היוזמה הדיפלומטית שמוביל בעקשנות מזיכר המדינה קרי תתחיל להתקדם קדימה כנגד כל הסיכויים, או תתמוטט סופית בתוך האשמות הדדיות ומשחקי הטלת אשמה שלאחריהם כנראה מערבולת דמים חדשה. 

עד החייל החילוני האחרון

עד החייל החילוני האחרון

ביום שישי שעבר ציינו תושבי בילעין תשע שנים למאבק המתמשך, אשר הפך את בילעין מכפר פלסטיני אחד בין מאות לשם דבר. ב-20 בפברואר 2005 החלו הדחפורים לעקור עצי זית בתוואי גדר/חומת/מחסום ההפרדה באדמות בלעין. באותו יום נערכה בכפר ההפגנה הראשונה נגד הגדר – הראשונה בין ההפגנות שהתקיימו מאז כל יום שישי, כאשר תושבי הכפר ומי שבאו להפגין איתם נתקלו באין ספור מטחים גז מדמיע וירי כדורי מתכת מצופי גומי. שניים מתושבי הכפר, באסם אבו רחמה ואחותו ג'וואהר, שלמו בחייהם. רבים אחרים ספגו פציעות קשות או בילו תקופות ממושכות במעצר הישראלי. 

מטרת הקמתה של הגדר בתוואי שנקבע באזור הזה היתה ברורה וגלויה לעין: לנתק את הכפר בילעין ממחצית אדמותיו החקלאיות ולהעביר אותן לרשותה של התנחלות מודיעין עלית. מודיעין עלית היא הגדולה בהתנחלויות בגדה המערבית, עיר של ממש, המונה כשלושים אלף וראש העיר שלה מדבר על תכניות להגיע בעתיד גם לשלוש מאות אלף תושבים. תושבי בילעין עתרו לבג"צ. לאחר שנים של התדיינות פסקו השופטים כי השטח שעליו עדיין לא הספיקו המתנחלים לבנות יוחזר לתושבי בילעין, ואילו החלק שבו כבר נעקרו עצי הזית והוקמו בו שכונות צפופות של בנינים בני ארבע קומות – בלי היתרי בנייה ובניגוד לחוק הישראלי והבינלאומי כאחד - ישאר בידי המתנחלים. עברו עוד שנתיים של גרירת רגליים בידי הצבא עד שמומשה פסיקת בג"צ ול לתושבי הכפר הוחזר כשליש מהאדמות שנגזלו מהם. התושבים החליטו שלא להסתפק בכך ולהמשיך במאבק העממי עד שהחומה תיפול, כל אדמות הכפר יוחזרו ויתם הכיבוש.

תמונה קבוצתית של המשלחת הבלגית בבילעין 

הפגנת השנה התשיעית בשבוע שעבר היתה קצת גדולה מהרגיל, בהשתתפות קבוצת פעילים מבלגיה שבאו במיוחד להשתתף באירוע, אבל מהלכה לא היה ממש שונה מהרגיל. כמו בכל יום שישי, התרכזו מאות אנשים ליד המסגד במרכז בילעין, תופפו בתופים והניפו דגלים וכרזות וצעדו לכיוון החומה. שם כרגיל התפתח במהרה עימות בין חיילים יורי גז מדמיע לבין צעירים זורקי אבנים. רוב הזמן, ראו המפגינים את החיילים כדמויות אנונימיות עטויות קסדות, שהזדקפו מאחורי החומה וירו עוד מטח גז ושוב התכופפו. רק לרגע קצר נוצר סוג של דו שיח: "די, די כבר, לכו הביתה!" קרא אחד החיילים. "כאן הבית שלנו!" ענה בעברית אחד מצעירי הכפר. החייל הגיב בעוד מטח של גז מדמיע.

סרטון מהפגנת בילעין ב-28 לפברואר 2014, הוכן בידי דיויד ריב 

http://www.youtube.com/watch?v=kQIXV7NZ_c8&feature=youtu.be

החיילים בשירות סדיר שעמדו על חומת ההפרדה וירו את הגז המדמיע הגיעו לשם מערים וכפרים בכל רחבי מדינת ישראל. ישנו מקום אחד ממנו לא הגיע אף אחד מהם: מההתנחלות הענקית מודיעין עלית שלהגנתה הם הוצבו. מודיעין עלית היא התנחלות חרדית. מוזר ככל שישמע הדבר, תושבי מודיעין עלית מגדירים עצמם כ"אנטי ציונים". כלומר, אין להם כל התנגדות לשבת על אדמה שנלקחה בכח הזרוע מכפריים פלסטינית ולקבל את הגנת הצבא הציוני מפני זעמם של בעלי הקרקע המקוריים, אבל יש להם התנגדות – התנגדות רבה מאד - לשרת בעצמם בצבא המגן עליהם. 

יומיים אחרי הפגנת תושבי בילעין שנתקלה במטחי גז מדמיע, יצאה מצידה השני של חומת ההפרדה שיירת אטובוסים להצטרף אל ההפגנה ההמונית של החרדים בירושלים, במחאה נגד החוק החדש האמור להחיל עליהם את חובת השירות בצה"ל. "אנא אל תנסו לכפות עלינו להתגייס לצבא" התחנן אחד המתנחלים הצעירים ממודיעין עלית בפני כתב הרדיו שבא להפגנה. "אנחנו רוצים להקדיש את חיינו ללימוד התורה הקדושה וללימוד התורה בלבד, אם תאלצו אותנו ללכת לצבא זה כמו להוציא דג מהמים". 

"לימוד התורה הוא חיוני לעתידו של העם היהודי, זה לא פחות חשוב מהצבא" אמר באותו שידור רדיו ח"כ ישראל אייכלר, אחד הבולטים בדוברי המחנה החרדי בישראל. "הנה למשל, עכשיו הנשיא אובמה זומם לגזול מאיתנו את אדמות אבותינו ביהודה ושומרון. אם לומדי התורה לא יתפללו ויבקשו את רחמי שמיים בפני הגזרה הזאת, מי יציל?". שדרן הרדיו הותיק אריה גולן שאל: "אז אתם תומכים בתכנית פוליטית ימנית ורוצים להילחם למענה עד החייל החילוני האחרון?". "חס וחלילה!" ענה אייכלר בלי להתבלבל לרגע. "אנחנו מתפללים יום יום למען החיילים, שישובו כולם בשלום ממשימתם".

ככל הנראה, מה שהיה הוא שיהיה. החוק החדש יחיל על החרדים את חובת השירות הצבאי רק בעוד ארבע שנים מהיום – ורבים מפקפקים אם זה בכלל יבוצע אי פעם. עוד הרבה זמן יוכלו המתנחלים החרדים במודיעין ללמוד בשלווה את התורה הקדושה על אדמות בילעין, תחת הגנתם של חיילים לא כל כך קדושים. 

לא מדינת אפרטהייד? בנט כבר יטפל בזה

לא מדינת אפרטהייד? בנט כבר יטפל בזה

להקת המחול בת שבע יצאה לניו זילנד, להציג יצירה המבטאת את עשרות שנות פעילותו האומנותית של מנהלה, הכוריאוגרף הידוע אוהד נהרין. אך גם שם, בצידו האחר של העולם, לא יכלו הרקדנים להתחמק מן הבעיות הפוליטיות של הארץ הזאת. מול בנין תיאטרון סנט ג'יימס בעיר וולינגטון חיכו להם עשרות מפגינים זועמים, אשר צעקו כי ההופעה נועדה להציג פנים יפות למדינת ישראל שיסתירו את הפרת זכויות האדם של הפלסטינים.  

מארגן ההפגנה היה ג'ון מינטו, שהתפרסם בתקופת המאבק נגד משטר האפרטהייד בדרום אפריקה כאשר הוא וחבריו הפריעו בגופם למשחקים של נבחרת הרוגבי של דרום אפריקה שבאה לשחק בניו זילנד. בהפגנה של השבוע טען מינטו כי גם ישראל היא מדינת אפרטהייד, שכן "ישראל מחשיבה רק יהודים בתור ישראלים אמיתיים, ויש בישראל מערכת שלמה של חוקים אשר יוצרים אפליה לרעה נגד האזרחים הערבים". ממול התקיימה הפגנת נגד על ידי חברים בקהילה היהודית המקומית. נציג הקהילה דיויד שוורץ מחה נגד דבריו של מינטו ואמר כי "ישראל היא מדינה דמוקרטית שבה כל האזרחים שווי זכויות לפי החוק", וכי אין חוקים המפלים לרעה נגד הערבים הישראלים. הוא אף יצא בהאשמה כי מינטו וחבריו בעצמם פועלים ממניעים גזעניים בהשמיעם את ההאשמות נגד ישראל.

מירושלים בירת ישראל הוסיף השר נפתלי בנט את קולו באותו יום עצמו לויכוח הסוער שהתנהל בוולינגטון בירת ניו זילנד. קולו של בנט, מנהיג מפלגת הבית היהודי ושר בכיר בממשלת נתניהו, היה רם וברור: "צריך לגלות אפס סובלנות לרצונות הלאומיים של ערביי ישראל. חייבים לסמן את יהדות המדינה, לחוקק חוק שיעגן את זהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. בישראל חוקקו אין סוף זכויות, אבל אין חוק על זהות המדינה" המשיך השר "יש כאן מי שחולמים שנהיה כמו שוודיה, אבל אנחנו לא שוודיה." שר הכלכלה תקף במיוחד את אהרן ברק, הנשיא לשעבר של בג"ץ, והאשים אותו ואת חבריו השופטים כי הם "פועלים בעקביות לשנות את האיזון ולרוקן משמעות יהודית במדינה". להשקפתו של בנט, יש לבטל פסקי דין מכריעים כמו זה שניתן בפרשת קעדאן. ייהוד צריך לחדול מלהיות רעיון מגונה כפי ששופטי בג"צ הפכו אותו. להיפך, הייהוד צריך להיות מעוגן ומקודש כיעד חוקתי עליון.

ראוי לחזור על פרטיו של פסק דין קעדאן, לטובת מי שלא זוכר. לפני יותר מעשרים שנה רצו עאדל ואימאן קעדאן, זוג צעיר ומצליח תושבי באקה אל-גרבייה, לבנות בית לעצמם ולילדיהם בישוב החדש קציר שהוקם סמוך למקום מגוריהם, שם יכלו לזכות לאיכות חיים גבוהה שאינה זמינה בבאקה אל-גרבייה הצפופה והעניה. בקשתם לרכוש מגרש בקציר נדחתה על הסף. הסיבות נמסרו להם במפורש ובמלים ברורות: בני הזוג קעדאן הם ערבים, ואילו הישוב קציר הוקם על קרקעות שנמסרו בידי מדינת ישראל לסוכנות היהודית. בהיותה ארגון יהודי לאומי המיועד לדאוג רק לאינטרסים של יהודים, הסוכנות עסקה בהקמת ישובים המיועדים אך ורק ליהודים.

בני הזוג קעדאן פנו לאגודה לזכויות האזרח ועתרו לבג"צ. בדיון העקרוני שנמשך חמש שנים הצהירו נציגי המדינה והסוכנות היהודית במפורש כי הקמת ישובים המיועדים ליהודים בלבד היא חלק מהותי מהגשמת הציונות, וכך היה מאז החלה ההתישבות הציונית בארץ ישראל. נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק עשה מאמצים גדולים להימנע מהכרעה שיפוטית בשאלה העקרונית, לתת לבני הזוג קעדאן פתרון אישי ולמצוא להם מגרש למשפחה "מער לגדר", דהיינו מחוץ לשטח היישוב קציר. אולם כל הנסיונות למצוא פשרה נכשלו, ובחודש מרס 2000 ניתנה ההחלטה העקרונית.

נשיא בית המשפט אהרון ברק כתב כי ההחלטה לקבל את עתירתם של בני הזוג קעדאן היתה ההחלטה הקשה בחייו, אך לא היה ממנה מנוס. "דווקא מפני שמדינת ישראל היא יהודית, עליה לקדש את ערך השוויון, והתרת התיישבות ליהודים בלבד היא בגדר הפרה של החוק. מערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית לא מתבקש כלל כי המדינה תנהג באפליה בין אזרחיה". 

"המדינה - מדינת יהודים היא; המשטר המתקיים בה - הוא משטר דמוקרטי נאור, המעניק זכויות לכלל האזרחים, יהודים כלא יהודים. אין, אפוא כל סתירה בין ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית לבין שוויון גמור בין כל אזרחיה. נהפוך הוא: שוויון הזכויות בין כל בני האדם בישראל, תהא דתם אשר תהא ותהא לאומיותם אשר תהא - נגזר מערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית."

סוף פסוק? לא בדיוק. בג"ץ הפנה את משפחת קעדאן לוועדת הקבלה של היישוב קציר עם הוראה שעובדת היותם ערבים לא תשמש קריטריון ישיר או עקיף לסירוב. הועדה שוב דחתה אותם, והפעם נאמר שזה לא בגלל שהם ערבים אלא מפני שהם פשוט "לא מתאימים". האגודה לזכויות האזרח פנתה שנית לבג"ץ בעניינם ובשנת 2004 הודיע המינהל שבעקבות גידול היישוב קציר כבר לא מופעלת בו ועדת קבלה ועל כן יוקצה למשפחת קעדאן מגרש ללא צורך בוועדת קבלה‏. 

באוגוסט 2007, למעלה מעשר שנים לאחר שהחלו במאבקם, קיבלו בני הזוג קעדאן את האישור לבנות את ביתם ביישוב קציר. אבל הדרך שפרצו בעמל כה רב לא נשארה פתוחה זמן רב לשימושם של אחרים. בחודש מרס 2011 אישרה הכנסת את חוק ועדות הקבלה, אשר מאפשר לממשלה להקצות קרקע להקמתם של "ישובים קהילתיים", בהם יכול לגור רק מי שיאושר בידי ועדת קבלה, וועדת הקבלה רשאית לדחות את מי ש"אינם מתאימים למרקם החברתי של הישוב". 

לשר נפתלי בנט זה לא מספיק. הוא רוצה להחזיר את הגלגל לאחור לתקופה שלפני בג"צ קעדאן. ישראל שלו לא תהיה כמו שוודיה, גם לא כמו כל מדינה דמוקרטית אחרת באירופה או בצפון אמריקה (או בניו זילנד). במדינת ישראל של נפתלי בנט יהיה  עיקרון חוקתי בסיסי, מוצהר ומעוגן בחוק, שיקבע כי מותר וראוי לרשויות המדינה להקים ישובים ליהודים בלבד כדי לקדם את יהוד הגליל ואת יהוד הנגב ואת יהוד המדינה כולה. ומה עם ערבי שיעז להרים קולו במחאה?  השר הבהיר בדיוק: אפס סובלנות. 

בינתיים, עמל מזכיר המדינה האמריקאי ג'ון קרי להתגבר על בעית ההכרה במדינה יהודית, שהפכה לאחת מאבני הנגף המרכזיות במשא ומתן. ראש הממשלה נתניהו דורש בתוקף שהפלסטינים יכירו במדינת ישראל כמדינה יהודית, כתנאי בל יעבור לכל הסכם, ואילו הפלסטינים עד כה סרבו מכל וכל להעניק הכרה כזאת. 

בשבוע האחרון הודלפו לתקשורת כמה נוסחאות פשרה אפשריות. למשל, שהפלסטינים יסכימו להכיר בישראל כמדינה יהודית בתנאי שיובטח חד משמעית שלא יפגעו זכויותיהם של הערבים אזרחי ישראל. אולי בסופו של דבר הפלסטינים יוכלו לחיות עם נוסחא כזאת. אבל האם יוכל גם בנט לחיות איתה? 

מכנען עד ספרד

מכנען עד ספרד 

לפני שבוע הטיח סאיב עריקאת, הנושא ונותן הפלסטיני הותיק, בפני חברי המשלחת הישראלים כי אבותיו היו בין הכנענים אשר חיו בעיר יריחו שלושת אלפים שנה קודם שהגיעו לשם בני ישראל הכובשים בראשותו של יהושע בן נון. לא ברור בתגובה למה נאמרו דבריו של עריקאת.  

ציפי לבני, הממונה על המשא ומתן מטעם ישראל, החליטה "לא להתווכח עם עריקאת על נרטיבים היסטוריים אלא להתרכז בבנית עתיד של שלום". על כך יצא עליה זעמו של שר הכלכלה נפתלי בנט, ראש מפלגת הבית היהודי.

בנט הזדרז להציג את הנרטיב ההיסטורי הציוני בכל אורכו ורוחבו ותפארתו -  התנ"ך וההבטחה האלוהית וארץ ישראל נחלת אבותינו מזה 3800 שנה (?) ו-2000 שנות כיסופים וכו' וכו'.  בביטאוני הימין בכתב וברשת עלו עשרות כותבים נזעמים ואזרו חילם במאמץ אדיר לפאר את הזכות היהודית הבלעדית האחת והיחידה ולרמוס עד עפר את כל טענותיהם של עריקאת והפלסטינים. (זמן קצר אחר כך קרא בנט הקנאי למרטין שולץ "שקרן" בפניו. שולץ, יושב ראש הפרלמנט האירופי, העז בנאומו בכנסת להזכיר את הבעיות הפרוזאיות של אי השוויון בחלוקת המים בין הישראלים לבין הפלסטינים החיים תחת הכיבוש.) 

האמנם נושא סאיב עריקאת בכיסו שושלת יוחסין המחברת אותו אל הכנענים שמלפני שלושת אלפים שנה? סביר להניח שלא. ומצד שני, האם יש בכיסו של נפתלי בנט שושלת יוחסין המחברת אותו אל לוחמיו צמאי הדם של יהושע בן נון? גם בכך אפשר להטיל ספק. אגב, שם המשפחה "בנט", הנפוץ בעולם הדובר אנגלית, קשור דווקא אל כובשים אחרים, הנורמנים שכבשו את אנגליה בשנת 1066 והביאו אתם מצרפת את השם הזה. (אם כי גם בכיוון הזה לא בטוח שיש לנפתלי בנט שושלת יוחסין ברורה...)

בספר התנ"ך החביב על שר הכלכלה מופיע תיאור מפורט של מה שעשו בני ישראל (אבותיו של בנט?) לכנענים (אבותיו של עריקאת?) לפני כשלושת אלפים שנה: 

"וַיָּרִיעוּ הָעָם תְּרוּעָה גְדוֹלָה, וַתִּפֹּל הַחוֹמָה תַּחְתֶּיהָ וַיַּעַל הָעָם הָעִירָה אִישׁ נֶגְדּוֹ, וַיִּלְכְּדוּ אֶת הָעִיר [יריחו] וַיַּחֲרִימוּ, [כלומר "וירצחו"] אֶת כָּל אֲשֶׁר בָּעִיר, מֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה, מִנַּעַר וְעַד זָקֵן; וְעַד שׁוֹר וָשֶׂה וַחֲמוֹר, לְפִי חָרֶב." ובהמשך עברו בני ישראל בהנהגתו של יהושע בן נון אל העי: "ויְהִי כְּכַלּוֹת יִשְׂרָאֵל לַהֲרֹג אֶת כָּל יֹשְׁבֵי הָעַי בַּשָּׂדֶה, בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר רְדָפוּם בּוֹ, וַיִּפְּלוּ כֻלָּם לְפִי חֶרֶב, עַד תֻּמָּם; וַיָּשֻׁבוּ כָל יִשְׂרָאֵל הָעַי, וַיַּכּוּ אֹתָהּ לְפִי-חָרֶב.  וַיְהִי כָל הַנֹּפְלִים בַּיּוֹם הַהוּא, מֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה, שנֵים עָשָׂר, אָלֶף:  כֹּל, אַנְשֵׁי הָעָי.  וִיהוֹשֻׁעַ לֹא הֵשִׁיב יָדוֹ, אֲשֶׁר נָטָה בַּכִּידוֹן, עַד אֲשֶׁר הֶחֱרִים, אֵת כָּל יֹשְׁבֵי הָעָי." והלאה אל מקדה "וְאֶת מַקֵּדָה לָכַד יְהוֹשֻׁעַ בַּיּוֹם הַהוּא, וַיַּכֶּהָ לְפִי חֶרֶב וְאֶת מַלְכָּהּ הֶחֱרִם אוֹתָם וְאֶת כָּל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר בָּהּ, לֹא הִשְׁאִיר שָׂרִיד". וכן הלאה וכן הלאה. 

למעשה, בקרב ההיסטוריונים המודרניים יש ספק רב באמינות התיאור הזה, ומעריכים כי הוא נובע מגוזמאות של כותב מאוחר קצת יותר מבין אבות אבותינו - כנראה מישהו בעל דמיון חולני במיוחד. אבל כדי לשמוע ספקות כאלה צריך להגיע עד לאוניברסיטה. לתלמידים בבתי הספר במדינת ישראל מוצגות המלחמות ומעשי הטבח של יהושע בן נון כעובדה לאמיתה, מעשים שבוצעו במצוותו הישירה של אלוהים.  

תודות לנצרות שאימצה את הברית החדשה כחלק מכתבי הקודש שלה, תורגם סיפור מלחמותיו העקובות מדם של יהושע לכל השפות בעולם, ובמשך מאות שנים שימש מקור השראה ולגיטימציה לכל מי שבאו לכבוש את ארצו של עם אחר ולהתנחל בה. למשל, מי שכבשו את אדמתם של אינדיאנים בצפון אמריקה ושל שחורים בדרום אפריקה. ואגב, דת האיסלאם אמצה דמויות תנ"כיות רבות אל בין נביאיה, אך היה לה הטעם הטוב לא לכלול את יהושע בן נון ביניהם.

ובכל זאת, מי אנחנו ומי היו אבותינו? ומי הם הפלסטינים ומי היו אבותיהם שלהם? במבט מפוכח, סביר להניח שאכן ליהודים החיים היום בישראל ובארצות רבות בעולם היו אבות שחיו בארץ הזאת לפני אלפיים שנה – והיו להם גם אבות אחרים שגרו בכל מיני מקומות אחרים. (לסבתא האישית שלי היו עצמות לחיים מאד מונגוליות, המעידות כנראה שכמה מאבות אבותי האישיים הגיעו למזרח אירופה מן המזרח הרחוק ולאו דווקא מן המזרח התיכון...) וכך כנראה גם הפלסטינים - חלקם מצאצאי מי שחיו כאן לפני אלפיים ושלושת אלפים שנה ויותר ואשר נשארו במהלך הדורות באותו כפר והשתמשו באותן שיטות עיבוד חקלאי, ואילו חלק אחר מאבותיהם קרוב לודאי הגיעו לכאן בכל מיני תקופות מאוחרות יותר. 

בשנת 1918 פרסמו המנהיגים הציונים דוד בן גוריון ויצחק בן צבי ספר שנקרא "ארץ ישראל בעבר ובהווה" ובו קבעו כי הערבים תושבי פלסטינה – במיוחד הכפריים שבהם – הינם מצאצאי היהודים שחיו בארץ בתקופה הרומית. כעדות לביסוס טענתם הם במיוחד הראו כי הניב של הפלחים בארץ שזור מלים בעברית וארמית. במסגרת המחקר התברר כי כ-10,000 שמות של כפרים, נחלים, מעיינות, הרים, עמקים, וגבעות בכל הארץ שמרו את השם העברי העתיק בפי התושבים הערבים.  

באותו זמן טפחו בן גוריון ובן צבי, שהיו עתידים להיות ראש ממשלה ונשיא במדינת ישראל, את התקוה שאם יוכיחו לתושבי הארץ הערבים שאבותיהם היו יהודים ירצו התושבים להיות יהודים גם בהווה ולקשור את גורלם עם הציונות. תקוה זאת נכזבה תוך זמן קצר. במיוחד מפני שהתנועה הציונית פעלה בכל כוחה לרכוש אדמות בכל רחבי הארץ ולהקים עליהן קיבוצים ומושבים ציונים-סוציאליסטים למהדרין, ובישובים האלה לא היה שום מקום לערבים תושבי הארץ, אפילו אם אבותיהם היו יהודים...

הנראטיב על מוצאם היהודי של הפלסטינים העלה אבק בבוידם, ואת מקומו תפס רעיון הפוך בדיוק. הפלסטינים בהחלט לא חיו כאן אלפיים שנה ולא קיימו שרידים של מורשת יהודית, הם בכלל לא היו כאן. הארץ היתה ריקה ושוממה כאשר הגיעו לכאן החלוצים הציונים בסוף המאה התשע עשרה. הפלסטינים הם עולים חדשים שבאו לכאן זה מקרוב, מהגרי עבודה שבאו בגלל שהציונים פיתחו את הארץ ויצרו להם מקומות עבודה. זה הנראטיב אותו פרש בהרחבה רבה נדב שרגאי, אחד מבעלי הטור הותיקים של הימין הישראלי, באחת מהתגובות על מוצאו הכנעני של סאיב עריקאת. במאמר שהשתרע על שלושה עמודים בגליון סוף השבוע של "ישראל היום" ("הביביטון") פרט שרגאי כמוצא שלל רב שמות משפחה הנפוצים בקרב הפלסטינים והמוכיחים כי באו לכאן מארצות אחרות. למשל, אלה הנקראים "אל מסרי" מוצאם ממצרים, והנקראים "מוגרבי" באו לכאן כל הדרך ממרוקו (שרגאי שכח להזכיר שגם בקרב יהודים ישראלים קיים השם הזה...)

כמה ימים אחר כך פורסמו החדשות המרעישות על כוונתה של ממשלת ספרד להעניק אזרחות ספרדית לכל מי שיוכל להוכיח כי מוצאו מן היהודים שגורשו מספרד בשנת 1492. יש לא מעט ישראלים ששמות משפחתם מעידים על העיר בספרד בה דרו אבותיהם, טולדנו וקורדוברו וסרגוסטי וולנסי ומורסיאנו, וחלק גדול מהם מתכוונים לסור אל הקונסוליה הספרדית בתל אביב ברגע שיאושר החוק החדש על ידי הפרלמנט במדריד. "עכשיו, לא רק לאשכנזים יהיה לאן לברוח מכאן" אמר אחד מהם לכתב "ידיעות אחרונות".  

משא ומתן עם אקדח לרקה

משא ומתן עם אקדח לרקה 

בתוך המתקפה האחרונה של שרים בממשלת ישראל נגד מזכיר המדינה האמריקאי ג'ון קרי זכו לתשומץ לב בינלאומית דבריו של יובל שטייניץ. האיש אשר ירד ממגדל השן האקדמי בחוג לפילוסופיה באוניברסיטה חיפה והיום הוא השר לעניינים אסטרטגיים ולענייני מודיעין בממשלת ישראל השמיע הצהרה שצוטטה בכלי תקשורת רבים בכל רחבי העולם: "אי אפשר לכפות את מדינת ישראל לנהל משא ומתן עם אקדח לרקה, כאשר הפלסטינים שומעים שבמקרה של כישלון בשיחות מדינת ישראל תיפגע מחרם בינלאומי". 

יומיים לפני שהשמיע השר הפילוסוף את מחאתו על התנאים הבלתי נסבלים בהם נדרשת ממשלת ישראל לקיים משא ומתן, הגיעו חיילי צבא ההגנה לישראל מלווים בדחפורים אל הכפר הקטן עין אל חילווה בצפון בקעת הירדן, ותוך שעה של עבודה נמחק הכפר כליל מעל פני האדמה. הכפר עין אל חילווה כבר נחרב מספר פעמים בעבר, אך הפעם נראה כי קובעי המדיניות בישראל נחושים בדעתם שהוא יותר לא  יבנה מחדש. על הצלב האדום הבינלאומי נאסר במפורש לספק אוהלים לשישים ושישה תושבים שנשארו תחת כיפת השמיים, ביניהם שלושים ושישה ילדים, והצבא הודיע כי כל אוהל שימצא בשטח יוחרם מיד. אחד התושבים שאל את החיילים שאלה נואשת "אז לאן נלך?" והחייל הצביע לכיוון העיירה טובאס, אחת המובלעות הפלסטיניות שנקבעו בהסכמי אוסלו, הנמצאת מחוץ לתחומי בקעת הירדן שנועדה להישאר בשליטה ישראלית לטווח ארוך.

זה לא היה המקרה הראשון וגם לא היחיד מסוגו. כבר שנים רבות יש למדינת ישראל מדיניות קבועה, למנוע כניסתם של פלסטינים לתחומי בקעת הירדן אם אינם גרים בה ולהרוס את בתיהם של מי שכן נמצאים שם. וכאשר הפכה בקעת הירדן לאחד ממוקדי הויכוח במשא ומתן, התגבר מאד קצב הריסת הבתים הפלסטינים בשטח הזה. 172 מבנים פלסטינים נהרסו בשנת 2012, 390 בשנת 2013 כולה. מאז כניסת השנה החדשה כבר הוחרבו 92 מבנים בחודש ינואר 2014 בלבד, ועוד היד נטויה. אלה הם התנאים בהם נדרשים הפלסטינים לנהל את המשא ומתן על עתידה של בקעת הירדן.  

הפלסטינים אמרו לא פעם ולא פעמיים שהם נדרשים לנהל משא ומתן עם אקדח על הרקה, אבל טענותיהם לא כל כך זכו לתשומת לב באמצעי התקשורת. כידוע, התקשורת מחפשת אדם שנשך כלב ולא להיפך. באינסוף סיבובי משא ומתן הנמשכים כבר יותר מעשרים שנה, השותף היושב מול הפלסטינים לשולחן המשא ומתן מחזיק בשליטה מלאה בשטח ואינו ממהר לוותר עליה. זהו שותף אשר צי הדחפורים שלו עובד ללא לאות בהריסת בתים פלסטינים והכשרת הקרקע להרחבת ההתנחלויות ישראליות. בכל סיבוב מוצגת לפלסטינים הברירה: לקבל את מה שמוצע להם או לעמוד בפני האפשרות שהכיבוש שכבר נמשך עשרות שנים ימשך עוד עשרות שנים נוספות. 

בכמה הזדמנויות מסוג זה בחרו הפלסטינים בדרך של התנגדות חמושה. אבל אז הנחית עליהם הצבא החזק ביותר במזרח התיכון את מכותיו, ובדעת הקהל העולמית הם הוצגו כטרוריסטים וסרבני השלום. ובמקרים אחרים ניסו שוב את דרך המשא ומתן ושוב גילו  כי "ישראל מנהלת משא ומתן על עתיד הפיצה ובו בזמן אוכלת את הפיצה", כפי שהגדיר זאת הנושא ונותן הותיק סאיב עריקאת. 

מאז ימי קיסינג'ר, המתווכת היחידה והבלעדית בין ישראל לערבים היתה תמיד ארצות הברית.   השותפות האחרות בקוורטט הבינלאומי – אירופה, רוסיה והאו"ם – נראו כקישוט. גם אם יתר העולם תמך בפלסטינים, ממשלת ישראל יכלה להרשות לעצמה להתעלם כל עוד חשה תמיכה מוצקה מצד ארצות הברית. אם מזכיר המדינה בא בטענות ודרישות, מיהרו לבדוק  אם הנשיא באמת עומד מאחוריו. (למשל, קולין פאוול וג'ורג' וו. בוש). ואם הנשיא כן עמד מאחורי מזכיר המדינה, תמיד היה איפ"ק שיארגן רוב בסנאט ובבית הנבחרים ומחיאות כפיים סוערות לכל ראש ממשלה ישראלי. בארצות הברית יש בחירות כל שנתיים, והמועמדים תמיד זקוקים לתמיכת הלובי הישראלי, ומערכת הבחירות נמשכת כמעט שנה, כך שממשלת ישראל צריכה רק לצלוח את השנה שבין בחירות לבחירות. וכך עברו להן ארבע שנות כהונתו הראשונה של ברק אובמה בבית הלבן, בלי שינוי בשטח מלבד גידול משמעותי במספר המתנחלים הישראלים. 

אבל "הממזרים שינו את הכללים". בשנה האחרונה, האירופים הפסיקו להיות קישוט והפכו להיות שותפים בעלי תפקיד מפתח בתהליך. מזכיר המדינה ג'ון קרי יחד עם שרת החוץ האירופית קתרין אשטון והקנצלרית אנגלה מרקל ועוד שורת מנהיגים אירופיים סללו בשקט דרך עוקפת איפ"ק, ופתאום עומד בנימין נתניהו בפני לחצים קשים וכואבים גם בשנת בחירות בארצות הברית. 

בועידת הביטחון במינכן הזהיר קרי כי "הסטטוס קוו בין ישראל לפלסטינים לא יכול להימשך. יש כרגע שגשוג וביטחון רגעיים בישראל, אבל זו אשליה. כל זה ישתנה אם השיחות ייכשלו. הסיכונים גבוהים מאוד עבור ישראל. ישנה מערכה הולכת וגוברת של דה-לגיטימציה נגד ישראל. אנשים מדברים על חרם. זה יחריף במקרה של כישלון ולכן לכולנו יש עניין חזק מאוד בפתרון הסכסוך הזה.". 

ארצות הברית תטיל חרם? ארצות הברית תלחץ? חס וחלילה, אמריקה מאד נגד חרם. האירופאים הם אלה שלוחצים ומאיימים. תדבר איתם, תקשיב להם, מר נתניהו, הם שותף הסחר הגדול ביותר של המדינה שלך. "האינתיפאדה השלישית כבר החלה. היא החלה באיחוד האירופי" כתב הפרשן רב ההשפעה תומס פרידמן.       

במשאל דעת הקהל שפורסם הבוקר בעיתון סופהשבוע התברר כי 70% מאזרחי ישראל כבר אינם רואים בארצות הברית מתווך הוגן. (קרוב לודאי שגם היום, בין הפלסטינים האחוז יהיה עדיין גבוה יותר...) ו-67% מאזרחי ישראל חוששים כי חרם כלכלי אירופי יפגע ישירות בהם ובמשפחותיהם. 

משא ומתן לעולם אינו מתנהל בחלל הריק. ההתפתחויות סביב השולחן תמיד משקפות את יחסי הכוחות הצבאיים, הפוליטיים והכלכליים בין שני הצדדים ואת יכולתם לאיים זה על זה ולפגוע זה בזה. בהיסטוריה ידועים שני סוגים של משא ומתן בסיומם של מלחמות וסכסוכים. כאשר רק צד אחד נדרש לנהל משא ומתן עם אקדח לרקה, מדובר במשא ומתן על תנאי כניעה. רק כאשר שני הצדדים למו"מ מרגישים מאוימים, אפשר אולי להגיע בסופו של דבר להסכם אשר בו שני הצדדים יורידו בהדרגה את האקדח המכוון לרקתו של האחר ויבנו לאט לאט יחסים של שלום.