בידיים ריקות לשדה הקרב (2)
לפני אחת עשרה שנה, ב-16 למרס 2013, נהרגה צעירה אמריקאית בשם רייצ'ל קורי ברפיח שבדרום רצועת עזה, כאשר ניסתה לחסום בגופה דחפור צבאי ישראלי שעסק בהריסת בתים פלסטינים. פעילותו של הדחפור היתה חלק ממדיניות הצבא באותה תקופה, לקיים פרוזדור שנקרא "ציר פילדלפי" שתפריד בין הפלסטינים בעזה לבין מצרים – ולהרחיב אותו בהתמדה על ידי הרס שיטתי של בתים פלסטינים. המדיניות הזאת נכשלה וצה"ל יצא משם שנתיים וחצי מאוחר יותר. זה כבר היה מאוחר מדי בשביל רייצ'ל קורי ובשביל רבים אחרים שנהרגו במקום הזה.
שמה של רייצ'ל קורי לא נשכח. ההצגה "קוראים לי רייצ'ל קורי" הוצגה בלונדון ואחר כך בניו יורק ובחלקים אחרים בארצות הברית, זכתה לפרסום ועוררה מחלוקת עזה. זוהי הצגת יחיד לשחקנית אחת שכל הטכסט בה מבוסס על הדברים שכתבה רייצ'ל קורי, ביומניה האישיים ובמיילים ששגרה מרפיח אל בני משפחתה. אתמול בערב הועלתה ההצגה הזאת בעברית, בתיאטרון היהודי-ערבי ביפו, בביצוע מרשים של סיוון קרצ'נר. מההצגה הזאת עולה דמותה של אשה צעירה ומלאת חיים, אידאליסטית ונדיבה, שאותה הייתי שמח מאד להכיר גם בלי קשר לפוליטיקה.
הוריה של רייצ'ל קורי, קרייג וסינדי, הגישו תביעה אזרחית נגד מדינת ישראל – הערוץ היחיד בו יכלו לתבוע שיעשה צדק לבתם ולחייב קצינים בכירים בצה"ל שהיו מעורבים במדינות ברפיח להתיצב בבית המשפט. לפני שנתיים דחה בית המשפט המחוזי בחיפה את עתירתם וקבע כי רייצ'ל קורי עצמה היא האחראית למותה וכי לא מוטלת אחריות על רשויות הצבא.
מחר בבוקר, יום רביעי ה-21 במאי בשעה 11.30 בבוקר, ידון בית המשפט העליון בירושלים בערעור שהגישו בני המשפחה.
ביום לאחר שפורסמה החלטת בית המשפט בחיפה, כתבתי אני בבלוג הזה ערעור לא משפטי על מסקנותיו של השופט.
