ארץ משוגעת: עייפות כחול לבן

עייפות כחול לבן

ברחוב בן יהודה בתל אביב נתלה דגל ישראל ענקי המכסה בנין שלם, ועל הדגל נוספו המלים "כל הכבוד לצה"ל". מישהו כנראה שילם הרבה כסף עבור המיצג הפטריוטי הזה. אבל בחלונות ובמרפסות של הבתים הסמוכים בקושי אפשר היה להבחין בדגלים הפשוטים והרגילים שאזרחים פשוטים ורגילים אמורים לתלות ביום הזה. מספר הדגלים שנראו ברחובות העיר ביום העצמאות הזה היה קטן בצורה בולטת ממספרם בשנה שעברה ולפני שנתיים, וגם הנערים המוכרים דגלים למכוניות בצמתי הדרכים התאכזבו מרות מהירידה התלולה במכירות.

לא, אף אחד לא ארגן חרם. שום ארגון לא היה יכול לקרוא לחרם על הדגל הלאומי של מדינת ישראל ולהביא עשרות ומאות אלפי אזרחים ישראלים בכל רחבי המדינה להשתתף בו. ובכל זאת, העובדה היא שבימים לפני יום העצמאות, כל אזרח שקנה עיתון קיבל במתנה יחד איתו שי נאה, דגל לאום ישראלי כחול לבן שיוצר במתפרות שבסין הרחוקה. לכל אחד היה דגל בחינם, ובכל זאת מאות אלפים – כל אחד לחוד בביתו ובלי שמישהו יארגן זאת - פשוט בחרו להשאיר את הדגל ארוז בשקית הניילון המבריקה עם הלוגו של בנק הפועלים שהעניק להם את המתנה הזאת.הם לא הקדישו את חמש הדקות שנדרשו כדי לפתוח את האריזה ולהניף את הדגל בחלון ביתם בעזרת החבלים שגם אותם סיפק בנדיבות בנק הפועלים. ולמה נפלה העצלות והעייפות הזאת על כל כך רבים מאזרחי ישראל ביום העצמאות השישים ושישה של מדינתם? כדאי וראוי לבדוק את השאלה הזאת.

ביום העצמאות הזה נוסף טכס חדש למסכת הטכסים השנתיים שמתקיימים בישראל מדי יום עצמאות: חידון הציונות הראשון של ישראל נערך בתיאטרון ירושלים, בהנחיתו של הקומיקאי אלי יצפאן, הידוע בעיקר בארגון תכניות מצלמה נסתרת. אבל במקרה הזה, היה מדובר באירוע רציני לחלוטין שאותו יזמה ההסתדרות הציונית העולמית כדי להגביר ולהעמיק את תודעת הציונות בקרב אזרחי ישראל. החידון היה מיועד למשפחות שלמות, ואולי לא במפתיע זכו בו נילי ואריה רוקח מהתנחלות קדומים יחד עם שבעה ילדיהם ועשרים ושניים נכדיהם, אשר הוכיחו ידע מעמיק וממצה באידאולוגיה ובפרקטיקה הציונית. הם זכו רשמית בתואר "המשפחה הציונית של ישראל לשנת 2014" ויקבלו גם טיול משפחתי חוצה יבשות בעקבות תחנות חייו של חוזה המדינה בנימין זאב הרצל. (מהדיווח על דפי "ידיעות אחרונות" לא היה ברור אם כל עשרים ושניים הנכדים יזכו למימון הוצאות המסע...)

התנחלות קדומים, בה מתגוררת המשפחה הציונית של ישראל, הוקמה על אדמותיו של הכפר הפלסטיני קדום. הדרך הראשית שבעבר הובילה אל הכפר הופקעה לשימושם הבלעדי של המתנחלים, והתושבים הפלסטינים נדרשים לנסוע בדרך צדדית מפותלת ומשובשת. מדי שבוע הם מפגינים ומוחים – גם בשבוע של יום העצמאות הישראלי. הפעיל מוראד שטאווי מכפר קדום

דיווח: "הצעדה שלנו החלה כרגיל בשעת בוקר מוקדמת, עם בדיקת השטח כדי לראות אם יש מארבים של הצבא. אבל בזמן שעשינו את הבדיקה התקיפו אותנו הרבה חיילים שבאו עם בולדוזר גדול כדי להסיר את הסלעים שהונחו לחסום את הדרך לג'יפים הצבאיים. בצהרים הגיעו מאות פלסטינים להשתתף בצעדת הכפר קדום, יחד עם חברים מישראל ומתנועת הסולידריות הבינלאומית (איי.אס.אם.). לאחר התפילה התכנסנו, שיגרנו מסר סולידריות לאסירים בכלא והתחלנו לצעוד בנתיב ההפגנה. היו שם חיילים רבים שחיכו לנו והחלו לירות רימוני גז ורימוני הלם וכדורי גומי וגם ירו מיים מאד מסריחים ממתקן הבואש. הם ניסו לעצור בני נוער ממארב שהוצב מאחורי אחד הבתים, אך בני הנוער הצליחו להדוף אותם. היום לא היו מעצרים, רק מחנק קל מנשימת גז מדמיע. מאות סבלו מהמחנק."

במקרים אחרים, ההפגנות מסתיימות במעצרים ומאסרים, או שהחיילים באים בשעות הקטנות של הלילה לעצור בבתיהם את הפעילים שהתחמקו מהם בשעות היום.

בסך הכל, יום העצמאות השישים ושישה של המדינה הכובשת היה יום רגיל למדי בכפר קדום הכבוש, שלידו הקימו הכובשים את התנחלות קדומים. אין ספק שתושבי הכפר ימשיכו להפגין, גם בשבוע הבא וגם בעוד שבועיים ושלושה. ואילו בני המשפחה הציונית של ישראל לשנת 2014 ישאירו את החיילים לשמור על ההתנחלות, ובעצמם יצאו לטיול המשפחתי חוצה היבשות בעקבות תחנות חייו של חוזה המדינה בנימין זאב הרצל.

כמו בכל שנה נפתחו אירועי יום העצמאות בטכס הדלקת המשואות הממלכתי בהר הרצל, שם זוכים שנים עשר אזרחים לדוגמא לכבוד על מעשיהם בשנה שחלפה. נאם שם יושב ראש הכנסת יולי אדלשטיין, אשר שיבח את השגיה המזהירים של מדינת ישראל בשישים ושש שנות קיומה אך הזהיר מפני השסעים העמוקים המפלגים את החברה הישראלית. נאומו שודר בשידור חי בכל רשתות הטלויזיה, ולאחר הנאום יצא אדלשטיין אל ביתו בהתנחלות אלון שבות, ונסע לשם ב"כביש המנהרות" – עוד אחד מן הכבישים הרבים השמורים לישראלים בלבד ולפלסטינים הנסיעה בהם אסורה בהחלט.

השנה החליטה ממשלת נתניהו כי כל שתים עשרה המשואות יודלקו בידי נשים. את ההחלטה יזמה שרת התרבות לימור לבנת, הידועה בתמיכתה הנלהבת בפמיניזם, וובתמיכתה הנלהבת לא פחות במפעל ההתנחלויות. (כזכור, היא זאת אשר העבירה אזהרה תקיפה למנהלי כל התיאטראות בישראל, כי תקציביהם יקוצצו אם יעיזו שלא להופיע בהיכלי התרבות של ההתנחלויות בגדה המערבית).

לפחות חלק מהנשים שנבחרו להדליק משואות בטכס הרשמי בהר הרצל היו בהחלט ראויות לכבוד שהוענק להן. בכל זאת, היו לא מעט נשים וגברים שהעדיפו את טכס ההדלקה האלטרנטיבי שקיימה באותה שעה תנועת יש גבול. מול משרד ראש הממשלה בירושלים - בנקודה בה נהרג בשנת 1983 פעיל "שלום עכשיו" אמיל גרינצוויג מרימון שהושלך בידי איש הימין הקיצוני - הדליקו גברים ונשים, יהודים וערבים, שתים עשרה משואות. הם זכו לכבוד הזה על פועלם בשנה החולפת "למען ישראל צודקת, שוויונית וראויה; משואות למען הפסקה מידית של האלימות המיותרת והכיבוש של השטחים הפלסטינים, לתיקון העוולות שאנחנו גורמים, לתיקון היחס לחלשים שבקרבנו, לציון העצמאות הישראלית לצד הנכבה הפלסטינית ולתקוה לשלום עם כל שכנינו".

בראש ובראשונה היה זה טכס שנועד לחלוק כבוד למי שסרבו לשרת את הכיבוש ואת צבא הכיבוש. למי שישבו בעבר בכלא, במהלך עשרות שנותיו של הכיבוש. לשני הסרבנים האסורים כעת, אוריאל פררה ועומר סעד (אשר לאחר 150 ימי מעצר מאושפז בבית החולים, בשל מחלה ששלטונות הכלא הצבאי לא טיפלו בה כיאות). וגם כבוד לסרבנים לעתיד, כגון צעיר מדליקי המשואות עדי ברקו, נציג מכתב השמיניסטים - שככל הנראה יזכה לסרב לשרת בצבא הכיבוש בעוד כשנתיים.

בסיום הדלקת הלפידים הוזמנו המשתתפים להשתתף גם במשמרת מחאה מול משרד הביטחון בתל אביב, לדרוש את שחרור הסרבנים העצורים, ולשיר נוסחה חדשה ומעודכנת לשיר מחאה מימי מלחמת לבנון הראשונה: "לא, תודה, מר יעלון / לך אתה לחברון / תכניותיך נשבש / ונלך לכלא שש".

והיה גם טכס יום הזכרון האלטרנטיבי, שמקיימים "לוחמים לשלום". בניגוד ליום הזכרון הרשמי שבו מוזכרים הנופלים הישראלים ורק הם, באירוע האלטרנטיבי עולים על הבמה בני משפחות שכולות ישראלים ופלסטינים, אלה בצד אלה, ומספרים כל אחד ואחת סיפור אישי כואב וחולקים את כאבם אלה עם אלה. וככל הנראה המתכונת הזאת של האירוע מרעידה נימים עמוקים אצל לא מעטים בציבור הישראלי, וההשתתפות באירוע האלטרנטיבי הזה גדלה ומתגברת משנה לשנה, והשנה גם אולם שבו שלושת אלפים מקומות בגני התערוכה בתל אביב היה צר מלהכיל את כל מי שרוצו להשתתף.

כשעתיים לאחר סיום טכס הדלקת המשואות האלטרנטיבי חזרתי לעירי חולון. עד אז כבר כמעט נגמרו החגיגות ברחובות - המנסות לשווא לשחזר את ההתלהבות הספונטנית והריקודים ברחובות בלילה שלאחר ההצבעה באו"ם על תכנית החלוקה בכ"ט בנובמבר 1947, כאשר היהודים שחיו אז בארץ חשו התרוממות נפש של גאולה.

בשעה 11 בליל ה-5 במאי 2014 כבר נדמו הרמקולים בבמות ההרקדה, ורק צעירים בודדים עוד שוטטו ברחובות ללא מטרה ברורה. על המדרכות עוד אפשר היה לראות את שרידי השמחה. בין השאר מצאתי שם דגל ישראל קטן מפלסטיק, מחובר לקפיץ – כמו אותם ליצנים המיועדים לקפוץ מן הקופסה כאשר אתה פותח אותה. מה בדיוק התכוון להביע היצרן שהפיק את הצעצוע הזה?

בנאום שנשא הרמטכ"ל בני גנץ לרגל יום הזכרון הוא השמיע דברים חד משמעיים:"השקט הביטחוני הוא אשליה מתעתעת. בכוחו של ניצוץ להביא לתבערה". במדינה שבדרך כלל מכורה להערצת הצבא ואזרחיה שומעים ברוב קשב כל הגה היוצא מפיו של "איש בטחון", האזהרה המפורשת הזאת כמעט לא זכתה לתשומת לב. אזרחי ישראל וקובעי המדיניות בחרו פשוט להתעלם ממנה. כך גם מעריצי הצבא הנלהבים אשר תלו ברחוב את הכרזה הענקית "כל הכבוד לצה"ל". אולי הם במיוחד.

הטיטאניק ממשיכה במלוא הקיטור אל הקרחון.