יום שישי, 30 במאי 2014

האפיפיור ליד החומה וחלומו של טשרניחובסקי

האפיפיור ליד החומה וחלומו של טשרניחובסקי 

זה היה שבוע קשה לאיחוד האירופי. בבחירות לפרלמנט האירופי עלו וצמחו מפלגות גזעניות ושונאות זרים החולמות להסיג לאחור את האיחוד ולסגור את הגבולות הפתוחים ולהחזיר את אירופה אל ימים האפלים שחשבנו שהם כבר מאחורינו. הגוף הכלל אירופי המובהק ביותר, שאותו בוחרים אזרחי כל מדינות אירופה בבחירות ישירות, הפך להיות מקפצה לאויבי האחדות האירופה. 

אלה שונאים מוסלמים ואלה שונאים גם צוענים ואלה שונאים גם שחורים ואלה שונאים גם יהודים ואלה לא ממש אוהבים יהודים אבל כן מעריצים את מדינת ישראל ובמיוחד כשהיא מכה בערבים ובמוסלמים, ואלה סתם באופן כללי שונאים את כל מי שזר ושונה. לא בטוח שכאשר הם יושבים כולם יחד בפרלמנט האירופי הם יצליחו להתאחד ולהחליט את מי לשנוא. בכמה וכמה ממדינות אירופה – במיוחד בצרפת – זכו מפלגות שונאות זרים להישגים מרשימים ומפחידים. אבל לפחות, באף אחת ממדינות אירופה לא יושבת מפלגה כזאת בממשלה. במדינת ישראל הם בהחלט יושבים בממשלה. לא פעם נראה שהם הממשלה.

זה היה גם השבוע בו הגיע אלינו מאירופה אורח מכובד: האפיפיור פרנסיס, שבמקורו הוא בכלל ארגנטיני. לא סתם אפיפיור, אלא אפיפיור שהצליח לעורר הרבה מאד אהדה ותקוה גם בקרב מי שאינם נוצרים, ולרומם את מעמדה של הכנסיה הקאתולית שהיה בשפל המדרגה. היה ברור מראש שכל צעד שיצעד האפיפיור כאן, בין הפלסטינים ובין הישראלים, יבחן בעדשה של מיקרוסקופ, וכל מלה שיגיד תקבל משמעות סמלית - ופוליטית. 

"הסכסוך הארוך גרם לפצעים רבים שקשה לאחות. הגיעה השעה לשים קץ למצב זה, שהופך ליותר ויותר בלתי מתקבל על הדעת. על כולם לאזור את האומץ לרוחב לב וליצירתיות למען טובת הכלל. דרוש אומץ לשלום, המבוסס על ההכרה של כולם בזכותן של שתי המדינות להתקיים וליהנות משלום ומביטחון, בגבולות המוכרים מבחינה בינלאומיות. יש לקוות כי כל הצדדים יימנעו מפעולות הנוגדות את הרצון המוצהר להגיע להסכם אמיתי". 


אפשר להניח שהדברים ששודרו מבית לחם לא ממש נעמו לאזנו של ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, ושהוא לא אהב את ההתיחסות המפורשת ל"יחסים טובים השוררים בין הכס הקדוש לבין מדינת פלסטין". אבל מה שממש הקפיץ אותו היה הרגע בו נעצרה שיירת האפיפיור בעצירה "בלתי מתוכננת מראש" ליד חומת ההפרדה שהקימה מדינת ישראל בעומק השטח הפלסטיני, וכאשר האפיפיור ירד ונגע במשטח הבטון המכוער ממש ליד כתובת הגרפיטי "תשוחרר פלסטין" ונשא שם תפילה חרישית קצרה. לפי מה ששמעתי מארה"ב, היה מי שעשה שם מאמצים לשכנע את אמצעי התקשורת להמנע מפרסום התמונה הזאת ולהכניס במקומה את התמונה הצפויה יותר של האפיפיור ליד אבני הכותל המערבי. זה לא ממש הלך: הניו יורק טיימס פרסם את שתיהן זו לצד זו... 

באופן פורמלי נרשם תיקו מוחלט ומדינת ישראל זכתה מצד האפיפיור למחווה מאזנת לכל מחווה שעשה לפלסטינים – כולל הנחת הזר הראשונה מסוגה על קברו של מייסד הציונות בנימין זאב הרצל מצד האפיפיור, אשר קודמו לפני מאה שנה העניק להרצל בחייו קבלת פנים מאד לא ידידותית בותיקן. ובכל זאת, הפרשן הותיק איתן הבר, שהיה יועצו של יצחק רבין, העריך כי שהפעם הפלסטינים נצחו במלחמת ההסברה. 

והיתה גם החבורה של אנשי הימין הקיצוני אשר הניפו את השלטים "אפיפיור טמא, אל תדרוך על אדמת ארצנו" ונאבקו בשוטרים שמנעו מהם להתקרב אל שיירתו של האורח. במיוחד הרתיחה אותם תפילתו של האפיפיור בחדר בו, לפי המסורת הנוצרית, התקיימה הסעודה האחרונה של ישו ותלמידיו; החדר הזה נמצא בבנין שאותו מזהות היהדות והנצרות גם יחד (וגם האיסלאם...) כקברו של דוד המלך. 

"שיסיר את ידיו מארץ ישראל שלנו ומקבר דוד שלנו. זוהי עבודה זרה, כל מי שאתרע מזלו להיות ליד האפיפיור צריך מיד ללכת למקוה ולהיטהר מהטומאה. זה נציג של דת ששוחטת אותנו כבר 2014 שנה. לא שכחנו ולא סלחנו על האינקויזיציה ועל מסעי הצלב, איך הם שחטו את סבא וסבתא שלנו" קרא הרב ברוך אפרתי. 

אכן, לדת הנוצרית – ובמיוחד, לכנסיה הקאתולית – לא מעט דפים שחורים בעברה. אבל בשישים השנים האחרונות עשתה הכנסיה לא מעט לכפר על כך ולשנות כיוון, והיא הוסיפה על כך לא מעט בשנה האחת בה מכהן עד כה האפיפיור פרנסיס. ובאותן שישים שנה עצמן נראה היה כי  הרבנים ומנהיגי הדת המייצגים את הדת היהודית במדינת ישראל עשו את הדרך ההפוכה בדיוק, והעלו באוב את הימים האפלים ביותר בתולדותיה של היהדות. 

לפני קצת יותר ממאה שנה העלה המשורר שאול טשרניחוסבקי – בעצמו משורר חילוני לגמרי – געגועים אל  "אלוהי מדברות הפלי, אלוהי כובשי כנען בסופה" אשר "נאסר ברצועות של תפילין". עשרות שנים מאוחר יותר באו רבנים ומנהיגי דת בישראל ומימשו את חלומו של טשרניחובסקי במלואו וגם הפכו אותו לחלום בלהות של ממש. 

האל של כובשי כנען שוחרר מכל הכבלים והמגבלות שהוטלו עליו, שוחרר להשתולל חופשי מכל מעצור כמו לפני שלושת אלפי שנים. לאחר דורות על גבי דורות של דת ספרותית ולמדנית שחכמיה בילו חיים שלמים בלימוד ספרים קדושים וויכוח דקדקני על קצה קוצו של יוד, נחפרה מתוך השכבות העמוקות והנשכחות הדת הקדמונית של שבטי המדבר הפראיים שאחזו בחרב ופלשו לארץ נושבת וכבשו אותה וביצעו מעשי טבח המוניים ביושביה. את הדת הזאת מציעים כיום כדרך חיים, דוגמא ומופת לאזרחיה של מדינה מתועשת מודרנית המחזיקה בצבא החזק ביותר במזרח התיכון ולרשותה שפע של טנקים ותותחים ומטוסי קרב וצוללות המשייטות ללא הפסק מתחת למים ועליהם עשרות טילים נושאי חץ גרעיני כדי להבטיח לישראל יכולת מכה שניה. 

היום הקדוש ביותר בדת הישנה-חדשה הזאת אינו מופיע בשום ספר מסורתי של הדת היהודית. זהו "יום ירושלים" הנחוג כל שנה לציון "יום שחרור ירושלים", והשנה הוא חל בדיוק יום אחד לאחר שעלה האפיפיור פרנסיס על מטוסו בדרך חזרה לרומא לאחר טכס הפרידה הרשמי בנתב"ג. הטכס העיקרי של יום ירושלים הוא "ריקוד הדגלים". לזכר היום בשנת 1967 בו נכנסו חיילי צה"ל בסערה אל העיר העתיקה של ירושלים, ניסו אלפים וגם עשרות אלפים של צעירים משולהבים לשחזר את יום הסערה ההוא. חמושים בדגלי כחול לבן ותחת חסותם של מאות שוטרים חמושים, הם התפרצו  אל סמטאות העיר העתיקה וקראו בגרון ניחר: "מוחמד מת, מוחמד מת! ימח שמם של הערבים! להרוס את המסגדים! לבנות את המקדש! מוות לערבים! מוות לערבים! מוות לערבים!"


המשטרה הורתה לכל בעלי החנויות הערבים במסלול הצעדה לסגור ולנעול את חנותיהם בטרם יגיעו אליהם הרוקדים עם דגליהם, ובכלל יעצה לכל התושבים הערבים להסתגר בבתיהם עד יעבור זעם. אבל השנה היו לא מעט צעירים פלסטינים שלא נענו לעצה המשטרתית הנדיבה אלא התייצבו  בכניסה לשער שכם, מרכז החיים הפלסטיניים בעיר העתיקה, והניפו שם דגלים משלהם בשחור-לבן-ירוק-אדום אל מול רקדני הכחול-לבן. ומיד הסתערו השוטרים עליהם (על הפלסטינים, כמובן) וגררו אותם למעצר בעוון הפרת הסדר הציבורי. רבו המהומות והעימותים גם במוקד הרגיש ביותר בירושלים – מתחם המסגדים שהוא השלישי בקדושתו למיליארד מוסלמים ברחבי העולם, המסגדים שאותם חולמים רקדני הדגלים להרוס ולמחוק - כדי לפנות מקום לשיקום המקדש שאותו החריבו הלגיונות הרומיים בשנת 70 לספירה.  

בטלוזיה הממלכתית של מדינת ישראל דיווחו על "יום חגה של ירושלים", וראיינו צעירה נלהבת מניפת דגל שאמרה "השלום יבוא אך ורק עם ירושלים שלנו, יהודית ורק יהודית לנצח!". אחריה הוקרן קטע מנאום של ראש הממשלה נתניהו שאמר בערך אותו דבר. הכתב ציין בקצרה כי "שמחת יום ירושלים הופרעה בכמה עימותים אלימים" (שאותם הצופים בבית לא ראו). אבל... כל זה לא היה ממש חדש, ולישראלים רבים הידיעה החשובה באמת של אותו הערב באה דווקא מגני התערוכה בתל אביב, שם קיים האמן ג'סטין טימברלייק הופעה בפני קהל גדול ונלהב מאד. 

קלמן ליבסקינד, אחד הבולטים מבעלי הטור של הימין הישראלי, כתב השבוע: "אנחנו חוגגים  את יום שחרור ירושלים. מי זה 'אנחנו'? שאלה טובה. בגדול אפשר לומר שיום ירושלים נותר יום חגה של הציונות הדתית ושלה בלבד. חובשי הכיפה הסרוגה ילכו לבית הכנסת בחולצה לבנה ויישאו תפילה חגיגית וישלחו עשרות אלפים מילדיהם לריקוד הדגלים המסורתי. בציבור החילוני, ובוודאי בשמאל הישראלי, היום הזה כמעט אינו קיים בלוח השנה."


ליבסקינד השקדן הלך לארכיון העיתונות ובדק את העיתונים מחודש יוני 1967 ומצא שם כי באותו זמן אחזה ההתלהבות הלאומית כמעט את כ-ו-ל-ם. גם  "הארץ" פרסם מאמר מערכת מלא וגדוש מליצות לאומניות ואפילו משיחיות על "שחרור העיר העתיקה" ש"תהיה שלנו לנצח".  אז מה קרה מאז? 

"אולי בכל זאת יש לכיבוש חלק בעסק הזה" מודה ליבסקינד. "בתחילת הדרך סיפרו לנו שהם אוהבים את הארץ לא פחות מכל אחד אחר. 'אל תטיפו לנו ואל תלמדו אותנו מהי אהבת מולדת', הם קראו, 'וזה שאנחנו מוכנים לחלק את ירושלים או למסור את חברון עיר האבות למען השלום, לא הופך אותנו לאוהבים וקשורים פחות אליהם ואל ההיסטוריה היהודית'. וזה היה נכון. אז. אולי. אבל כדי להתנתק עוד יותר מ'הקיצונים' שהמשיכו לדבר על ארץ ישראל במונחים של אהבה ושל קודש, עברו רבים במחנה השלום תהליך נפשי מורכב של התנתקות, של רצון לזרוק את עצמם הכי רחוק שאפשר. כשגאולה כהן דיברה באהבה על חברון, הם פיתחו תיעוב למקום. כשהמחנה הלאומי או הדתי התחבר לירושלים ורקד בכותל עם דגל ישראל וביקש לעלות אל הר הבית, הם התבצרו בתל אביב והורידו את הדגל כדי שלא ייחשדו בדמיון לפאשיסטים הללו".

בגדול, אין לי ויכוח עם הניתוח הזה של ליבסקינד. 

· השבוע ביקרה אצלנו גם הסופרת היהודית-אמריקאית איילת ולדמן, הנקראת בשם עברי ישראלי ואשר ניסתה פעם לחיות בישראל ועזבה אחרי זמן קצר. בראיון נרחב ב"הארץ" היא סיפרה בין השאר על פחדיה מפני התעוררות אנטישמית בארה"ב, וזה כמובן עורר את המראיינת לשאול "אז אולי יום אחד תרצי לברוח לישראל?". תשובתה של ולדמן: "אם בינתיים אתם לא תהרסו כאן את הכל, אם עוד ישאר משהו אחרי שנתניהו וכל החברים שלו יגמרו".