על ילדה ועל ילד ועל 120 שנה של היסטוריה
פסגות היא התנחלות ישראלית שהוקמה בשנת 1981 על פסגת הר החולש על הערים הפלסטיניות התאומות רמאללה ואל-בירה. המתנחלים באו וקבעו עובדות בשטח והציבו קרוואנים בראש ההר. בעלי הקרקע הפלסטינים פנו לבית המשפט העליון בירושלים, אך עתירתם נדחתה. מאז גדלה ההתנחלות והתפתחה, וחיות בה כיום כשלוש מאות משפחות. כולן משפחות דתיות לאומיות המאמינות כי ארץ ישראל כולה הובטחה לעם היהודי וכי זכותם וחובתם של היהודים להתנחל בכל מקום בה.
פעמים רבות היתה התנחלות פסגות במוקד של עימותים אלימים, בזמן האינתיפאדה הראשונה והשניה, וגם בין האינתיפאדות, גם לאחר הסכמי אוסלו והקמת הרשות הפלסטינית. תושבי רמאללה, בירת הרשות הפלסטינית, יכולים לראות מרחוק את פסגות שבראש ההר, מוקפת בגדרות גבוהות ושמורה על ידי חיילים.
בסוף השבוע האחרון חתך פלסטיני עוטה מסיכה את הגדר וחדר אל תחומי פסגות. הוא נתקל בילדה בת תשע בשם נועם גליק, ששיחקה בחצר, ופצע אותה. הילדה צעקה והפלסטיני נמלט. אבי הילדה ישראל גליק, שהוא בין מייסדי ההתנחלות, אמר לאמצעי התקשורת שהגיעו מיד: "הבת שלי גיבורה! היא הצילה את כולנו". הילדה נלקחה לבית חולים והתברר למרבה המזל כי פציעתה קלה.
על המקרה הזה יודע כל אחד בישראל, גם מי שרק מעיף מבט חטוף בחדשות. זאת היתה הכותרת הראשית בכל העיתונים. ב"ידיעות אחרונות" הוקדשו כל שלושת העמודים הראשונים לילדה נועם גליק ולפציעתה ולגבורתה ולזעמם של הוריה ושל יתר תושבי התנחלות פסגות ושל המתנחלים בכלל ושל הפוליטיקאים מן הימין שמיהרו לדרוש מסקנות מרחיקות לכת נגד הפלסטינים וגם של ראש הממשלה נתניהו. גם אמצעי התקשורת העולמיים, במיוחד האמריקאים, גילו ענין בידיעה הזאת.
בדיוק באותו סוף שבוע התרחש אירוע נוסף שגם במרכזו ילד, בכניסה למחנה הפליטים אל-פוואר שמדרום לחברון.
מחנה אל-פוואר הוקם בשנת 1949, כדי להעניק מחסה לפליטים פלסטינים מבית ג'יברין ובאר שבע. היום גרים שם בצפיפות כשבעת אלפים תושבים, הפליטים המקוריים ןצאצאיהם. כמו מחנות פליטים אחרים, אל-פוואר היה תמיד מוקד של תסיסה ושל לאומיות פלסטינית מיליטנטית. לעיתים קרובות מתעמתים צעירי המחנה עם חיילים ישראלים העוברים בכביש הראשי שליד המחנה או חודרים לתוכו. כך גם בחודשים האחרונים. בהחלט מורגשת שם ההתחממות הכללית של המצב בשטחים הכבושים. אותה הסלמה לגביה חוזרים ומצהירים המומחים בישראל כי "(עדיין) לא מדובר באינתיפאדה שלישית".
גם בסוף השבוע הזה התפתח עימות בין חיילים לבין צעירים זורקי אבנים, בשערי מחנה אל פוואר. החיילים חסמו את השער ופתחו בירי של גז מדמיע, וגם של מה שנקרא כדורי גומי. בעצם, אלה הם כדורי מתכת מצופים בשכבת גומי, ובהחלט יכולים להיות קטלניים כאשר משתמשים בהם לטווח קרוב.
במקרה הזה, הטווח אפילו לא היה ממש קרוב. כארבעים מטר הפרידו בין החיילים לבין בני הזוג סראחנה, שחזרו מביקור משפחתי אל ביתם באל-פוואר. מוסאב סראחנה, בן שש, אחז בידה של אמו כאשר פגע כדור הגומי ישר בעינו. הוא נלקח מיד לבית החולים, אבל את העין כבר אי אפשר היה להציל. "קשה לי להאמין. יצאתי מהבית עם ילד בריא ושלם ואני חוזר עם בני הקטן שיצטרך לחיות עם עין אחת בלבד עד יומו האחרון" אמר האב לסוכנות הידיעות הפלסטינית מען. אמצעי התקשורת הפלסטינים, והם בלבד, דיווחו על המקרה הזה.
יומיים אחרי סוף השבוע שבו נפצעו והילדה הישראלית והילד הפלסטיני, נשא ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו נאום באוניברסיטת בר אילן. הוא כבר פעם דיבר באותו מקום, לפני ארבע וחצי שנים. נאום בר אילן של 2009 היה הפעם הראשונה בה הוציא נתניהו מפיו את צמד המלים "מדינה פלסטינית" – אך מבלי לציין היכן בדיוק תקום המדינה הזאת ומה יהיו גבולותיה. גם בנאום בר אילן השני שנישא השבוע נתניהו לא הסיר את הערפל. לעומת זאת, הוא כן העמיד שורה ארוכה ונכבדה של תנאים מוקדמים שבהם יצטרכו הפלסטינים לעמוד לפני שתעלה האפשרות של הקמת מדינתם העצמאית. עליהם לוותר על זכות השיבה, ולהסכים שלמדינת ישראל יהיו סידורי ביטחון עמוקים ורחבים בשטח מדינתם, וכמובן "להכיר במדינת ישראל כמדינה יהודית".
נתניהו הביא נימוקים מן ההיסטוריה, כפי שהוא תופס אותה: "הסכסוך עם הפלסטינים החל בשנת 1921 כאשר התקיפו ערבים פלסטינים את בית העולים ביפו. זה לא היה בגלל כיבוש או שטחים אלא מפני שהם התנגדו לעלית יהודים לארץ".
הפלסטינים בשנת 1921 התנגדו לעלית יהודים לארץ ותקפו את בית העולים. כיצד יתרגם נתניהו, שהאנגלית שגורה היטב בפיו, את המשפט הזה? קשה מאד לתרגם את המונחים "עליה" ו"עולים" לאנגלית, או לכל שפה אחרת.
המונח "עליה" פירושו שיהודי אשר מעביר את מגוריו מכל מקום אחר אל הארץ הזאת עלה כלפי מעלה, עשה מעשה טוב וחשוב הראוי לשבח. את המעשה הטוב הזה יכולים רק יהודים לבצע. כך למשל, יהודים אשר הגיעו לכאן ממצרים הינם "עולים", כלומר: מי ששבו מן הגלות אל ארץ אבותיהם. לעומת זאת מוסלמים או נוצרים שעשו אותו מסלול ממצרים לכאן אינם נחשבים כ"עולים". באידאולוגיה הזאת הם נחשבים כ"פולשים ואורחים לא רצויים" בארץ אבותיהם של היהודים.
את המונחים "עליה" ו"עולים" והאידאולוגיה העומדת מאחוריהם הפלסטינים סרבו ומוסיפים לסרב לקבל, משנת 1921 ועד כיום. גם בשנת 2013 הפלסטינים לא יסכימו לקבל כי המפעל הציוני היה מוצדק כולו, ולהכריז כי בצדק ובזכות באו היהודים לרשת את הארץ שבה גרו אבותיהם התנ"כיים – גם אם הפלסטינים כן מקבלים את העובדה הקיימת הנקראת מדינת ישראל ומוכנים לעשות עימה שלום בגבולותיה כפי שהיו עד יוני 1967.
אנשי הימין, אשר קצת חששו מפני הנאום הזה, נאנחו אנחת רווחה לאחר ששמעו את נתניהו ומיהרו לברך את ראש הממשלה על "נאום ציוני חזק וטוב". רק יוסי ביילין, איש הסכמי אוסלו, בא לקלקל את שמחתם ולחדור עמוק יותר אל נבכי ההיסטוריה הציונית.
בשנת 1891, בדיוק שלושים שנה לפני אותה התנפלות על בית העולים, הגיע לארץ אשר גינצבורג, הידוע בכינויו "אחד העם" - ממייסדי והוגי הדעות החשובים של התנועה הציונית. הוא ביקר במושבות הציוניות הראשונות ודי הוטרד ממה שראה. בשובו לרוסיה כתב מאמר שנקרא "אמת מארץ ישראל". את המאמר הזה בדרך כלל לא כוללים בתכנית הלימוד של בתי הספר בישראל, אשר מעדיפים ללמד ממנו מאמרים פחות שנויים במחלוקת. אבל יוסי ביילין דאג השבוע לפרסם ממנו קטעים נבחרים וניכרים:
"רגילים אנו להאמין בחו"ל, כי הערביים הם כולם פראי מדבר, ואינם רואים ואינם מבינים את הנעשה מסביב להם. אבל שגיאה גדולה היא. הערבי, ככל בני שם, הוא בעל שכל חד ומלא ערמה. רואים ומבינים הערביים, ובייחוד יושבי הערים, את מעשינו וחפצנו בארץ, אבל הם מחשים ועושים עצמם כלא יודעים, לפי שאינם רואים במעשינו עתה שום סכנה לעתידותיהם, ואולם, אם תבוא עת אשר חיי בני עמנו בארץ ישראל יתפתחו כל כך, עד שידחקו מעט או הרבה רגלי עם הארץ, אז לא על נקלה יניח זה את מקומו(...)
"הן זאת בודאי יכלנו ללמוד מדברי ימינו בעבר ובהווה, עד כמה מוכרחים אנו להיזהר לבלתי עורר עלינו חמת עם הארץ על ידי מעשים מגונים, עד כמה איפוא עלינו להיות זהירים בהנהגתנו עם עם נכרי שאנו באים לגור בתוכו מחדש, להתהלך איתו באהבה וכבוד, ואין צריך לאמר בצדק ובמשפט. ומה עושים אחינו בארץ ישראל? ההפך ממש! עבדים היו בארץ גלותם, ופתאום הם מוצאים עצמם בתוך חרות בלי גבול, חרות פרועה, שיכולה להימצא רק בארץ כטורקיא. השינוי הפתאומי הזה הוליד בלבם נטייה לדיספוטיסמוס, כאשר יקרה תמיד ל'עבד כי ימלוך', והנם מתהלכים עם הערביים באיבה ואכזריות, משיגים גבולם שלא בצדק, מכים אותם בחרפה בלי כל סיבה מספקת, ומתפארים עוד כי כן יעשו, ואיש אין אשר יעמוד בפרץ ויעצור בעד הנטייה הבזויה והמסוכנת הזאת. הן אמנם צדקו אחינו באמרם, כי הערבי מכבד רק מי שמראה לו גבורה ואומץ רוח; אבל במה דברים אמורים, כשמרגיש עם זה שהדין עם מתנגדו; לא כן אם יש לו צדקה לחשוב את מעשי מתנגדו לעושק וגזל משפט. אז, אם גם יחריש יתאפק עד עת קץ, אבל עברתו שמורה בלבו ונוקם ונוטר הוא מאין כמוהו."
מאה ועשרים ושתיים שנה לאחר שכתב אחד העם את הדברים האלה יצא ליאור דיין לרמאללה. ליאור דיין, סופר ועיתונאי ישראלי, נכדו של המצביא והפוליטיקאי משה דיין ובנו של השחקן והבמאי אסי דיין, הכין כתבה טלויזיונית נרחבת על מה שראה בקרב הפלסטינים – בעיר הנמצאת חצי שעה שעת נסיעה ממרכז ירושלים ואשר מרבית הישראלים לא ביקרו בה מעולם.
בנוסף למראות ששודרו בטלוזיה כתב ליאור דיין על רשמיו גם במלים: "ברמאללה הרגשתי זעם ברחובות. בכל מקום אתה מקבל את התחושה שאתה נמצא על סף התלקחות. ההרגשה שלי כשהייתי שם הייתה שזה רק עניין של זמן עד שתפרוץ האינתיפאדה הבאה ביום שחזרתי מרמאללה כבר החלו הפגנות סוערות בעקבות שביתת הרעב של האסירים הפלסטינים בכלא עופר.
"לכן יש בעיניי חשיבות עליונה לחתירה להסכם עם הפלסטינים והתקדמות לכיוון פתרון שתי המדינות. זה מה שהבנתי שם ברמאללה, שאנחנו חיים על זמן שאול, שאנחנו שתי דקות לפני הפיצוץ הבא. ראיתי את זה במבטים של האנשים, בכתובות הגרפיטי על הקירות הלא מסוידים, בעיניהם של ערפאת ואבו מאזן שניבטו אליי מבעד לתמונות ממוסגרות בזהב בכל מקום שנכנסתי אליו, בייאוש של נהג המונית שסיפר לי ששני בניו לא מוצאים עבודה.
"חשוב להודות שיש לזעם הזה סיבה טובה. לעבור במחסום קלנדיה זו חוויה מהנה בערך כמו לעבור במטחנת בשר, מיום ליום הנוף של רמאללה מתמלא בעוד מבנים חדשים בחסות מפעל ההתנחלויות הישראלי, ובדרך לרמאללה אתה חולף על פני מחנות פליטים שמסדרים לך מראות שהעין האנושית איננה יכולה לסבול."
הדמיון לאזהרה שהשמיע אחד העם, ואשר בני דורו לא שמעו לה, אולי אינו מקרי לגמרי.
