שרון ואני
בקיץ שנת 1970 ישבתי בין חמישה עשר תלמידי תיכון במרתף של בית ישן במרכז תל אביב והקשבתי בחלחלה לדברים של חייל במדים שחזר מרצועת עזה. הוא סיפר על דברים נוראים, על הכאת אנשים סתם כך באמצע הרחוב, על דחפורים שמחריבים בתים ושכונות שלמות במחנות הפליטים, על הוצאות להורג ללא משפט והשלכת גופות לבארות. וכאשר הנער שלידי פרץ בצעקה "זה לא נכון! הצבא שלנו לא עושה דברים כאלה!" ענה החייל "זה נכון. אני ראיתי את זה. אני השתתפתי בזה בעצמי ועכשיו אני לא יכול לישון בלילה".
ואז הנער שהזמין אותנו לפגישה החשאית הזאת, שהיה מבוגר ממני בשנתיים ועמד בעצמו לפני גיוס קרוב, אמר "הצנזורה הצבאית אוסרת לפרסם את מה ששמעתם כאן, מה שקורה בעזה, אבל אנחנו נגלה לעם בישראל את מה שמסתירים ממנו". היתה שם מכונת סטנסיל ישנה וחורקת, ואנחנו הדפסנו כשלושת אלפים כרוזים ויצאנו לרחובות, וחילקנו את הכרוזים בתיבות הדואר של תל אביב כשאנחנו כל הזמן מסתכלים מאחורי הכתף. ובכרוזים הוזכר שמו של המפקד שהורה על מעשי הדיכוי בעזה: אריאל (אריק) שרון, אלוף פיקוד הדרום.
בינואר 1978 עוד היינו קצת באיפוריה לאחר ביקורו של נשיא מצרים אנואר סאדאת ונאום השלום שלו בכנסת, ולפתע נעכרה האוירה בידיעות על שר החקלאות אריאל שרון שפתח במסע קביעת עובדות הפגנתיות בפתחת רפיח שבצפון סיני, אשר זכו לכינוי "מגדלים פורחים באויר". ובערב צלצל הטלפון וקיבלתי הודעה מתנועת "שלום עכשיו" שזה עתה נוסדה על הפגנת חרום בדרישה מראש הממשלה מנחם בגין "לפטר את שרון הפרובוקטור".
באמצע שנת 1981 התפרסמה בעיתונות, לא ממש בהבלטה, הידיעה כי בגין עומד למנות את שרון למשרת שר הבטחון, שהתפנתה לאחר שעזר וייצמן התפטר בגלל חוסר ההתקדמות במשא ומתן. טלפנתי אז לפעילים של כמה תנועות שצריך לעשות הפגנה גדולה ולהרים קול צעקה. אבל זה היה רגע של שפל ועייפות במחנה השלום הישראלי ואף אחד לא הרים את הכפפה. אפשר להניח שגם אילו היינו מפגינים, בגין היה בכל זאת ממנה אותו.
באפריל 1982 נהרגו שלושה ישראלים בירי מן המארב ביער בולון שליד פריס. כפי שנודע אחר כך, טייסי חיל האויר הישראלי הוזעקו מיד וישבו בתאי הטייס בדרכם להמריא בפקודת שר הביטחון שרון לבצע הפצצת נקמה על מפקדות אש"ף בביירות. ואז פרסמה משטרת צרפת כי ככל הנראה היו ההרוגים סוחרי סמים שנהרגו בידי כנופיה יריבה, והכוננות בחיל האויר הישראלי בוטלה. ובאותו השבוע בא אלינו למועדון של מפלגת של"י בתל אביב היסטוריון מאוניבסיטת תל אביב וסיפר על פרוץ מלחמת העולם הראשונה בשנת 1914 וכיצד נסחפו עמי אירופה בהתלהבות ומלחמתית ורק בודדים כמו ז'אן ז'ורס בצרפת ורוזה לוקסמבורג בגרמניה עמדו מול הזרם הלאומני. זה היה הרגע בו כולנו, כל הצעירים שישבנו שם, נשבענו לעצמנו כי נתנגד למלחמה ששרון תכנן לנו בלבנון, נתנגד לה מן היום הראשון ומן הדקה הראשונה ממש – וכך אכן עשינו בחודש יוני.
בספטמבר 1982 עברו עלינו שלושה ימים מתוחים כאשר לאיש לא היה מידע ברור על מה שהתחולל במערב ביירות מאז השתלט עליה צה"ל. ואז באו הידיעות הברורות, שהיו גרועות יותר מן השמועות הנוראות ביותר, ומאמצעי התקשורת העולמיים הגיעו התמונות של מאות גופותיהם של חללי הטבח מתגוללות ברחובות מחנות הפליטים סברה ושתילה. ותוך שעתיים הוסכם בהתיעצות טלפונית להיפגש להפגנה בפינת שדרות בן גוריון ורחוב דיזנגוף, והמשטרה כנראה האזינה לטלפונים והיתה מוכנה במקום בכוחות גדולים וכל מי שהגיע והרים שלט נעצר ונגרר מיד לתוך מכוניות העצורים הגדולות עם החלונות המסורגים. והיינו עשרות פעילים צפופים ולחוצים בפנים ותופפנו על דפנות המתכת ובעטנו בהן וזעקנו בקולי קולות "שרון רוצח! שרון רוצח! ש-רו-ן רו-צ-ח!". אבל אחרי פחות משבוע היו מאות אלפים שיצאו לרחובות לזעוק.
בפברואר 1983 ישבנו לילה שלם סביב נרות בכיכר שעוד נקראה כיכר מלכי ישראל והתאבלנו על אמיל גרינצוויג שנהרג מרימון שנזרק על ההפגנה שדרשה את מימוש מסקנות ועדת כהאן לפיטוריו של אריאל שרון. והיינו מאד עייפים ותשושים כאשר מסר הרדיו שאכן שרון התפטר בסופה של ישיבת ממשלה מתוחה. "סוף סוף נפטרנו ממנו" אמר פעיל שישב לידי. "רק בהלוויה שלו נדע שנפטרנו ממנו" אמר פעיל אחר "וגם אז רצוי ליתר בטחון להניח אבן כבדה על הקבר".
בשנת 1986 עשיתי שרות מילואים בנגב, אחת הפעמים האחרונות במילואים לפני שיצאתי משורות צה"ל בטריקת דלת רועמת. ולילה אחד העברתי ארבע שעות שמירה היקפית ובן זוגי לשמירה היה מעריץ שרוף של שרון. - "רק תנו לאריק את ההגה ביד והוא כבר יעשה כאן סדר". – "יעשה סדר? הוא החזיק את ההגה שנה ותראה איזו פאשלה הוא עשה בלבנון, איך הצבא נכנס שם לבוץ". – "זה בגלל שאתם השמאלנים תקעתם לו סכין בגב!". – "יש למדינה הזאת מזל שהצלחנו להעיף אותו לפני שהוא ממש הפיל את כולנו לתהום". היה רגע אחד שחששתי שהמעריץ של שרון יכוון את רובהו כלפי, אבל בסופו של דבר הוא המשיך בעימות המילולי. אין כמו ויכוח פוליטי סוער לעזור לשני חיילים להעביר בקלות שעות שמירה משעממת.
ואחר כך היו כמה וכמה שנים שאריאל שרון נדחק לרקע. כמובן, הוא תמיד היה שם, החזיק במשרד ממשלתי זה או אחר ותמיד השתמש במשאבים ובתקציבים שלרשותו כדי להרחיב עוד את ההתנחלויות, אבל כבר לא כל כך במרכז הענינים. הדור הבא של הפעילים, אלה שנכנסו לענינים בשנות אוסלו, בקושי שמו לב אליו. מי שהם באמת אהבו לשנוא היה ביבי נתניהו. אבל שרון תמיד היה שם, הוא מעולם לא ויתר על שאיפותיו ותכניותיו וחיכה לשעת הכושר. וההזדמנות שלו הגיעה.
בשעת אחר הצהריים בסוף חודש אוקטובר 2000 צלצל הטלפון ומצידו השני של הקו היה פלסטיני, ידיד ותיק מחברון, ובקושי אפשר היה להכיר את הקול שלו: "שמעתם? עשרות הרוגים בהר הבית, המסגדים מלאים דם, הכל בגלל המנוול הזה שרון, הביקור שלו שם, ההתגרות שלו. איזה מנוול, איזה מנוול! כמה עוד ימותו בגללו?" והרבה מאד נהרגו בשנים שלאחר מכן, ישראלים ופלסטינים, במחול הדמים שהחל באותו היום.
ובחודש ינואר 2001 בעיצומה של מערכת בחירות גורלית ראיתי מחלון האוטובוס שלטי תעמולה של אהוד ברק שהתמוטטו ונפלו על המדרכה, ומיד ירדתי בתחנה הקרובה והרמתי את השלטים וחיזקתי אותם בחתיכת חבל שמצאתי, למרות שהייתי מלא כעס ומרירות על אהוד ברק שהבטיח שלום והביא לנו שפיכות דמים. כי יריבו של ברק במירוץ היה אריאל שרון. ושבוע וחצי מאוחר יותר, בליל הבחירות שהסתיימו בתוצאה הצפויה מאד, ישבו קבוצת פעילים והתחרו בתסריטי זוועה הצפויים לנו מידי ראש הממשלה החדש, והיה אחד שהמליץ לכולנו לעזוב את הארץ בטרם יהיה מאוחר מדי.
בספטמבר 2003 בישרו החדשות ברדיו על עוד פיגוע התאבדות מזוויע, ונמסר כי ראש הממשלה שרון מקצר את ביקורו בארצות הברית וחוזר לארץ, וכי הזמין את שרי הקבינט להפגש איתו בחדר האורחים בנתב"ג כדי לקבל "החלטה דחופה שאינה סובלת דיחוי". והפרשנים סיפרו מפי מקורות יודעי דבר כי בכוונתו של שרון לשלוח יחידה מובחרת לפרוץ לבנין המוקטעה הנצור ברמאללה וללכוד או להרוג את יו"ר אש"ף יאסר ערפאת. בטלפונים אינטנסיביים ממשרד גוש שלום גוייסו תוך שעה אחת כעשרים פעילים לנסוע מיד לרמאללה, ביניהם אורי ורחל אבנרי. הצלחנו לעבור במחסומים עם כל מיני סיפורים קצת מופרכים ולהגיע למוקטעה ולהודיע משם לאמצעי התקשורת כי אזרחים ישראלים שוהים בבנין ליד חדרו של ערפאת. העברנו לילה מתוח ללא שינה בשיחה עם שומרי ראשו הצעירים של ערפאת בתערובת של עברית וערבית ואנגלית, מקשיבים לכל רעש ורחש חשוד. הלילה עבר והשחר זרח, ובמהדורת הבוקר בקול ישראל נמסר כי הקבינט החליט שלא לנקוט צעדים מיוחדים בשל "חשש מהסתבכות מדינית".
בפברואר 2004 הייתי בחופשה משפחתית בהולנד, ובקריאה שגרתית באתרי חדשות ישראליים גיליתי את הצהרתו המפתיעה של ראש הממשלה שרון בדבר כוונתו לפנות באופן חד צדדי את ההתנחלויות ברצועת עזה, ואת פרשנויותיהם של הפרשנים המבולבלים.
אז עברו עלינו שנה וחצי מבולבלות, בין ההצהרה על כוונותיו של שרון ובין הביצוע בשטח, ודילמה בלתי פוסקת כיצד צריכים אנשי השלום בישראל לנהוג. היה ברור לנו ששרון הרגיש צורך לנקוט צעד כזה בגלל התנופה שצברה יוזמת ג'נבה שדחפה לשלום ישראלי-פלסטיני כולל, ובגלל מכתב הטייסים שסרבו להפציץ ערים פלסטיניות והסרבנים מסיירת מטכ"ל. מנקודת ראותו, כמי שפיקד על צבאות ושלח חיילים למות בשדה הקרב, הוא היה מוכן להקריב את ההתנחלויות ברצועת עזה כדי להדוף את הלחצים ולקבל יד חופשית להמשיך להרחיב את ההתנחלויות בגדה המערבית. הוא עשה כל שביכולתו להפוך את פינוי 7000 מתנחלים מרצועת עזה לארוע קשה וטראומטי וממושך כדי שפינוי מאות אלפי מהגדה יראה כבלתי אפשרי לחלוטין.
ובידיעתי את כל זאת, בין הברירה ששרון יצליח בביצוע "ההתנתקות מרצועת עזה" לבין האפשרות שהמתנחלים יכשילו את התכנית וההתנחלויות בעזה ישארו על תילן, מצאתי את עצמי בשנה הזאת צועד בהפגנה פושרת של שלום עכשיו שנקראה לתמוך בהתנתקות ולתמוך בשרון ומחלק לנהגים בצידי הדרכים סרטים כחולים לתמיכה בהתנתקות אל מול הסרטים הכתומים שחילקו המתנחלים.
בסוף 2005 פילג שרון את הליכוד והקים את מפלגת קדימה שנועדה לחולל את "המפץ הגדול בפוליטיקה הישראלית". ובערב ישבתי עם חברים ושמענו את הפרשנים בטלויזיה קושרים כתרים למהלך המבריק ומנבאים כי קדימה בהנהגת שרון תזכה בבחירות 2006 לארבעים ואולי אפילו חמשים מנדטים ושרון ישלוט בענק על המערכת הפוליטית לעוד שנים רבות, ואיש לא ידמה לו ולא ישווה לו. אנו לא היינו בדיוק מאושרים לנוכח חזון הזה. האם היה שרון מצליח לממש את כל זאת, ומה היה עושה בכוחו זה? האם היה נהפך לדה גול הישראלי? לעולם לא נדע.
קצת לפני הבחירות האלה של 2006, באמצע ערב שקט של סידור מדפי ספרים מבולגנים, צלצל הטלפון וידיד שאל "שמעת מה שקורה עם שרון?". בערב אחד שבו בגד בו עורק קטן בתוך מוחו נפל האיש שהיה מלך ישראל וכיוון את גורלנו ככלים על לוח השח והפך להיות צמח, מת חי ספון בחדר סגור בבית החולים. וכבר לא נשאר שום מקום וטעם לויכוח פוליטי על האיש הזה. נשארה רק הבעיה ההומניטרית, השאלה המנקרת מה היה אומר שרון אילו ידע מה עומד לקרות לו. האם לא היה מצווה בתוקף, יותר בתוקף מכל פקודה שנתן בימי חייו, לנתק אותו מהמכשירים ולחתוך מחייו את שמונה השנים האומללות האחרונות האלה?
ועכשיו קרה האירוע הצפוי ביותר מכל אירועי השנה וההלוויה הממלכתית תתקיים ברוב הדר וששת האלופים ישאו את הארון וכל המכובדים ישלפו את ההספדים שהיה מוכנים כבר לפני זמן רב ומי שהכי תיעבו את שרון בחייו יעתירו עליו את השבחים הרבים ביותר. וביום הזה אפשר להקדיש מחשבה לשלושת הבנים שעבורם אריאל שרון היה האבא האהוב ואשר בשמונה השנים האחרונות ישבו ליד מיטתו וקיוו לשווא שעוד יבוא הרגע בו יתעורר ויחזור אליהם. ועכשיו הם יוכלו לטמון אותו בעפר ולהמשיך בחייהם.
כי עפר אתה ואל עפר תשוב.
