דה גול חוזר?
המהומה התחילה במסיבת העיתונאים שקיים ראש הממשלה נתניהו לסיכום ביקורו בוועידה הכלכלית בדאבוס. לאחר שאמר כי פגישתו עם מזכיר המדינה קרי היתה "טובה מאד" הוסיף נתניהו כבדרך אגב "אני לא מתכוון לפנות אף יישוב. לא מתכוון לעקור אף ישראלי". לעיני המתבונן זה נראה כפניה חדה ימינה, וניסיון לתקוע מסמר גדול במיוחד בארון המתים של היוזמה הדיפלומטית שאותה מוביל אותו ג'ון קרי.
מוושינגטון לא הגיעה תגובה רשמית, אבל יש להניח שלא ממש רוו שם נחת. עברו יומיים ועוזרו של נתניהו כינס את הכתבים הזרים בישראל ומסר הבהרה. ראש הממשלה אינו מתכוון לפנות שום התנחלות, אבל זה לא אומר שכל ההתנחלויות חייבות להישאר בשלטון ישראלי. "צריכה להיות אופציה להשאיר יהודים כתושבים בשטחה של המדינה הפלסטינית העתידית. למה שיהודים לא יגורו בפלסטין, כמו שערבים גרים בישראל?" באמת למה לא?
הדברים נמסרו באנגלית ופורסמו בידי סוכנות אי.פי, וככל הנראה נועדו בראש ובראשונה לקהל בינלאומי, אבל באמצעי התקשורת של ימינו לוקח מעט מאד זמן לתרגם לעברית את מה שפורסם באנגלית. אנשי הימין הקיצוני נדהמו ונרעשו וחשו נבגדים. "דברים חמורים ביותר, אובדן עשתונות ערכי " האשים מנהיג הבית היהודי, השר נפתלי בנט. ואילו סגן שר הביטחון, דני דנון, ממפלגתו של נתניהו עצמו, אמר "לא נפקיר את המתנחלים מעבר לקווי האויב". ברור כי האפשרות שמדינת ישראל תגיע לשלום עם הפלסטינים והם יחדלו להיות "האויב" כלל אינה נמצאת באופק המחשבתי של דנון ויתר ראשי הימין הלאומני, שהתחרו זה בזה בזעקות שבר.
אין כאן ממש הפתעה. הפלסטינים אוחזים בעקרון ה"צומוד" שמשמעו להיאחז בשיניים ובציפורניים באדמתך, להישאר בכל מחיר בביתך ובעירך או כפרך, יהיה מי שיהיה השלטון שם ואפילו יהיה זה שלטון כובש ומדכא ממנו תשבע מרורים לרוב. אבל המתנחלים שזרמו אל השטחים הכבושים בארבעים ושבע השנים האחרונות קורצו מחומר אחר. טוב ויפה לחזור אל ארץ אבותינו ולישב את ארץ ישראל בכלל ואת יהודה ושומרון בפרט, אבל אך ורק בתנאי שחיילי צה"ל יהיו תמיד בסביבה ויספקו למתנחלים שירותי שמירה צמודה סביב השעון. מלבד בודדים יחידי סגולה כמו הרב מנחם פרומן המנוח וקומץ תלמידיו, המתנחלים לא יעלו בדעתם ברצינות את האפשרות להישאר לחיות במדינת פלסטין.
למי שמכיר את ההיסטוריה של המאה העשרים, סערת נתניהו האחרונה מעלה מיד בזיכרון את שמו של נשיא צרפת שרל דה גול. בשנת 1962 עמד דה גול בפני דילמה המזכירה לא במעט את מצבה של מדינת ישראל בהווה. בתום מלחמה קשה ועקובה מדם הגיע דה גול למסקנה הבלתי נמנעת שעל צרפת לסיים את שלטונה ארוך השנים באלג'יריה ולאפשר לתושביה הערבים להקים מדינה עצמאית. אבל מה לעשות עם קרוב למיליון וחצי מתנחלים צרפתים שחיו באלג'יריה, חלקם דור רביעי ואפילו חמשי על אדמתה? אילו היה דה גול מחליט להורות על פינוי בכוח, כאשר חיילים יאחזו פיזית בכל מתנחל ומתנחל וישאו אותו על כפיהם על סיפון ספינה המפליגה אל חופי צרפת, הצבא הצרפתי כולו לא היה מספיק לביצוע המשימה. במקום זאת, דה גול פשוט קבע מועד לפינוי החיילים הצרפתים והעברת השליטה בשטח לממשלתה של מדינת אלג'יריה החדשה, והשאיר בידי כל אחד מהמתנחלים את ההחלטה האישית אם להישאר או לעזוב. בפועל כמעט כולם בחרו להשאיר מאחוריהם את חופי אלג'יריה ולפתוח חיים חדשים בצרפת. (מאוחר יותר הפכו רבים מהם לגרעין הקשה של תומכי הימין הקיצוני מבית מדרשו של לה פן, אבל זה כבר סיפור אחר...)
אז האם סוף סוף קם לנו דה גול ישראלי, והאם שמו הוא בנימין נתניהו? נ', ידיד פלסטיני ותיק שהצליח לקבל אישור להגיע לתל אביב בדיוק באמצע כל המהומה הזאת, היה ספקני ביותר: "בין אלג'יריה לבין צרפת יש מאות קילומטרים של ים. כשהאלג'ירים ראו את החיילים עולים לספינות ומפליגים, הם ידעו שאצלם הכיבוש נגמר. אבל בינינו לבין ישראל אין שום ים. אם המתנחלים יישארו אצלנו, מספיק שהם יעשו איזו בעיה או פרובוקציה ומיד הצבא חוזר והכיבוש מתחיל עוד פעם יום אחרי שהוא כאילו נגמר. אין לי בעיה שיהיו אצלנו יהודים בתור אזרחים פלסטינים, אנחנו נכבד אותם והם יכבדו אותנו, אבל נתניהו דורש שהם יהיו אזרחים ישראלים." – "יש אזרחים ישראלים שחיים בניו יורק תחת החוק האמריקאי והמשטרה האמריקאית והם מקבלים את זה בלי בעיות". "כן, זה באמריקה, אבל אנחנו לא אמריקה. אנחנו זוכרים את אוסלו, אנחנו יודעים שאם בהסכם יש חורים אז ישראל תיכנס דרך החורים ותעשה מה שהיא רוצה. מה שנתניהו מתכוון זה שיישאר המצב כמו שעכשיו. שמתנחל יכול להסתובב בכל מקום ולעשות איזה פשע שהוא רוצה מול עיני השוטר הפלסטיני והשוטר הפלסטיני לא יכול לנגוע בו. רק לשוטר הישראלי מותר לעצור את המתנחל, אבל גם השוטר הישראלי לא עושה למתנחל שום דבר. ואם זה מה שיהיה, אז איזו מין מדינה תהיה לנו? בדיחה ולא מדינה."
ואכן, עולה בראש עוד זיכרון. בשנת 1978 הבטיח מנחם בגין לצאת מכל שטח סיני תמורת שלום עם מצרים, אבל שיחק ברעיון להשאיר את המתנחלים הישראלים בפתחת רפיח במקומם תחת השלטון המצרי. בתחילה נשיא מצרים אנואר סאדאת לא דחה את הרעיון על הסף – עד אשר הבהיר בגין שלא רק המתנחלים האזרחים אמורים להישאר בסיני, אלא גם כוח הגנה ישראלי חמוש שנועד להגן עליהם שם. מאותו רגע עמד סאדאת בתוקף על הדרישה שממשלת ישראל תדאג לפנות מהשטח את כל המתנחלים כולם.
בעיתונים של היום כבר ישנה הבהרה חדשה מלשכת נתניהו. מסתבר שזאת בכלל לא הייתה הצעה רצינית לביצוע. זה היה בסך הכול ספין, חלק מ"משחק ההאשמות" עם הפלסטינים, הצעה שכל מטרתה להידחות על ידי הפלסטינים ובכך לאפשר לנתניהו להציג אותם כסרבנים וקיצונים. "בנט קלקל לנו את הספין" מתלוננים מרה אנשי לשכת נתניהו...
