מסיכות גז וחיילים רקדנים

מסיכות גז וחיילים רקדנים  

"הצבא האמריקאי מחכה לפקודה" הכריזה כותרת ראשית. "הספירה לאחור החלה" הכריזה כותרת אחרת. על גבי תמונה ענקית של צוללות ומטוסים נוספו פניהם של אובמה ואסאד זה מול זה, כשני קאובויים באחת מעיירות המערב הפרוע.

אזרחי ישראל לא התרשמו מן ההערכות של המומחים שיש רק "סבירות נמוכה" למתקפה סורית על ישראל כתגמול על מתקפה אמריקאית. הביקוש לערכות המגן קפץ ועלה בבת אחת, ושוב התגלתה העובדה שכבר היתה ידועה היטב והתפרסמה לא פעם – הממשלה לא דאגה למלאי של ערכות שיספיק לכל אזרחי ישראל. אישית, לא הצטרפתי למירוץ. אחרי הכל, מאז תום מלחמת העולם הראשונה, אף אחד בעולם לא השתמש בנשק כימי נגד אויב המסוגל להשיב באותה מטבע... 

הספירה לאחור האיטה מעט לאחר החלטת הפרלמנט הבריטי והואצה שוב עם נאומו של מזכיר המדינה קרי. נאום דומה למדי ל"נאום האקדחים המעשנים" שהציג קולין פאוול לאו"ם לפני עשר שנים בשמו של ג'ורג' וו. בוש - אותם אקדחים מעשנים מהם לא התגלה כל סימן וזכר לאחר שהאמריקאים פלשו לעיראק וכבשו אותה. אבל זה לא בהכרח אומר שגם הפעם העדויות הן כוזבות.  

אילו היה אובמה נלהב באמת להתערב במלחמת האזרחים בסוריה, יכול היה למצוא שפע של נימוקים וצידוקים במעשיו המזוויעים של בשאר אסאד בשנתיים האחרונות – גם לפני השימוש המסיבי בגז בפרברי דמשק. אבל מי שמתגאה בכך שהוציא את החיילים האמריקאים מעיראק ועומד לצאת גם מאפגניסטאן בודאי אינו מעונין להיכנס לביצה מזרח תיכונית חדשה ועכורה במיוחד.  על כמה וכמה מקרים של שימוש "מזערי" בגז שהפיל "רק" עשרות חללים הוא בחר להבליג. 

ועדיין, קשה לראות כיצד יוכל אובמה להתחמק מן הקו האדום שהציב הוא עצמו, ולהתעלם ללא תגובה מהתמונות המזוויעות של הילדים שנחנקו למוות שהציפו את אמצעי התקשורת העולמית. אלא אם כן... אלא אם כן יקרה הבלתי צפוי כאשר יקיים אובמה את ביקורו הצפוי ברוסיה באמצע השבוע הבא. אלא אם כן יתגברו האמריקאים והרוסים על המלחמה הקרה שחזרה לעולמנו גם ללא הקומוניזם, ואובמה ופוטין יפשילו שרוולים ויכפו על בני חסותם בסוריה הסדר פוליטי כלשהו. או לפחות הפסקת אש יציבה פחות או יותר, שתציל את חייהם של רבים. ומה הסיכוי לכך? גבוה או נמוך יותר מן הסיכוי שהתערבות מעצמתית תביא לקיצו של הסכסוך הישראלי-פלסטיני? 

ובינתיים, מה באמת קורה בין ישראל לבין הפלסטינים? מאז ומתמיד נהגו ממשלות ישראל לדורותיהן לנצל מצבים בהם הופנה אור הזרקורים לכיוון אחר, ולקבוע עובדות חדשות בשטח כשהעולם לא שם לב. ב-1956 התמקד העולם בפלישה הסובייטית להונגריה ודוד בן גוריון (בתמיכת בריטניה וצרפת) מצא הזדמנות נוחה לפתוח במלחמה נגד מצרים ולכבוש את סיני. ב-1981 עסקו כולם בדיכוי ארגון סולידריות בפולין ומנחם בגין מיהר להעביר תוך יום אחד את חוק סיפוח הגולן. 

אורי אריאל, שר השיכון והבינוי בממשלת נתניהו, ניסה ככל יכולתו להמשיך במסורת הזאת.  בעוד העולם מתמקד בסוריה, הוא חנך התנחלות חדשה בשם "לשם",  בחלקה הצפוני של הגדה המערבית, שם נכנסו ארבעים משפחות מתנחלים בחגיגיות לבתיהן החדשים. אורח הכבוד בטכס היה השר אריאל, ודבריו לא השאירו שום מקום לספק: "אנו נמצאים היום במעמד מרגש של הנחת לבנה נוספת בארץ ישראל. אני אומר בצורה הברורה ביותר: אני כאן לבנות לכם דירה. אנחנו בונים כאן בלשם עוד 300 יחידות דיור.  עם ישראל זקוק לדירות בכל מקום בארץ ואנחנו ניתן מענה לכולם בכל מקום! זה הדבר הכי נכון היום - ציונית וכלכלית. מי שנמצא כאן היום מבין מדוע חזון שתי המדינות לא מציאותי ולא יקרה לעולם. צריך להיות ברור לכל מי שעיניו בראשו: אין שתי מדינות לשני עמים ממערב לירדן. לא יהיה דבר כזה. גם אם יושבים למשא ומתן, זה לא עומד על הפרק." 

וכמובן, לא שכח השר אורי אריאל לדרוש עמדה של עליונות מוסרית. מן המיקום הזה הוא קרא למצפון העולם כנגד פשעי המלחמה המתרחשים בסוריה: "מי שמחפשים הפרה של החוק הבינלאומי, שילכו אל הדוקטור הרוצח מדמשק ויעזבו במנוחה את מפעל ההתישבות הישראלי". 

אין ספק כי הזוועה המתמשכת בסוריה מסיחה את דעתו של העולם מן הכיבוש הישראלי בשטחים הפלסטיניים. למשל, השבוע כלי התקשורת לא הקדישו מקום רב לאירוע שהתרחש במחנה הפליטים קלנדיה שמצפון לירושלים. 

"הסתבכות", קראו לזה שלטונות הצבא. "פעולת מעצר שהסתבכה". מדי לילה יוצא הצבא לפעולות כאלה, כחמש עד עשר כאלה במקומות שונים ברחבי הגדה המערבית. המטרה אינה להתעמת עם התושבים הפלסטינים. המטרה היא להגיע בשעות הקטנות של הלילה אל דלתו של מי שסומן כ"מבוקש" ולהוציא אותו מהבית כבול ומכוסה עינים ולהכניסו במהירות האפשרית למכונית הצבאית הממתינה.  בהרבה מקרים והכח אכן מצליח לצאת מהשטח בטרם יבחינו השכנים במתרחש ולהעביר את ה"מבוקש" לחקירה ב"לחץ פיזי מתון" במתקני השב"כ, ואיש כמעט אינו שומע על פעולות שגרתיות שכאלה.

אבל בפעם השניה תוך שבוע ימים ארעה הסתכות בפעולת מעצר שגרתית, והתושבים במקום נזעקו ויצאו לרחובות והביעו התנגדות פעילה למעצר שכנם בידי צבא הכיבוש. כוח של חיילים הגיע כרגיל אל מחנה הפליטים קלנדיה כדי לעצור שם פלסטיני "מבוקש" אשר רק לפני חודש שוחרר מן הכלא היהשראלי. במה נחשד ועל מה היה מבוקש? זאת לא נדע, התקנות שהתקין אחלוף פיקוד המרכז שהוא מאז 1967 המחוקק הריבון בגדה המערבית אינן מחייבות את מבצעי המעצר להודיע לעצור במה הוא חשוד, וגם אין לו זכות להתקשר אל עורך דין. 

משהו השתבש, ומבצע המעצר לא עבר חלק. תוך דקות ממש התעורר מחנה קלנדיה לחיים בשעת הלילה, ואל מול החיילים -  חיילי ארטילריה שעברו הסבה לחיילי מעצרים – התיצב קהל גדול וזועם, בהתחלה כשלוש מאות אשר תוך זמן קצר גדל לאלף וחמש מאות. "התפתחה הפרת סדר אלימה ביותר, על הג'יפים הצבאיים נזרקו מהגגות אבנים, מוטות ברזל ואף מכונות כביסה ושטיחים בוערים" נאמר בהודעת הצבא. החיילים פתחו באש והרגו שלושה מתושבי המחנה – ג'יהאד אסלן בן 21, יונס אבו אל שייח בן 24 ורובין זייד בן 34, אב לארבעה. 

"זאת היתה פעולה של הגנה עצמית" טען  דובר צה"ל – ויש מידה של הגיון בטענה זאת, אם יוצאים מההנחה כי לממשל הצבאי הישראלי יש זכות לאכוף את מרותו.  יתכן מאד שגם הפלסטינים תושבי קלנדיה ראו עצמם כפועלים מתוך הגנה עצמית כנגד פולשים חמושים, נציגיו של שלטון כיבוש הכופה עליהם את מרותו בכח הזרוע מזה 46 שנה. אך עמדה זאת לא זכתה לביטוי באמצעי התקשורת בישראל.  

במקרה או שלא במקרה, חנוכת התנחלות לשם בידי השר אורי אריאל והפשיטה הקטלנית על מחנה הפליטים קלנדיה ארעו שניהם ביום לפני המפגש השלישי בסדרת שיחות השלום המחודשות בין ישראל לפלסטינים. הזעם ברחוב הפלסטיני היה רב, ולשכתו של הנשיא מחמוד עבאס הודיעה תחילה על ביטול מפגש המו"מ:  ''שרשרת הפשעים הישראלים והמשך הבנייה בהתנחלויות מהוות מסר ברור לאמיתות כוונותיה בנוגע לתהליך השלום". בסופו של דבר, המפגש כן התקיים באותו יום. למעשה, היתה זאת  הפעם הראשונה ששיחות השלום התקיימו בשטח פלסטיני, ביריחו.

מה בדיוק נאמר שם, בשיחות השלום שהתקיימו ממש באותו זמן שהתקיימו שלוש ההלוויות בקלנדיה? מה היתה האווירה? לפי הכללים שקבע מזכיר המדינה ג'ון קרי, נשמר איפול מלא ושום הודעה לא נמסרה לתקשורת. למען האמת, התקשורת גם לא גילתה ענין רב במה שהוסתר ממנה. ויש להניח שגם ג'ון קרי עצמו, האיש אשר יזם ולחץ על הישראלים והפלסטינים  להתחיל להיפגש ולדבר, היה בשבוע הזה עסוק בדברים אחרים ועבר רק ברפרוף על הדו"ח שהוגש לו מן המפגש ביריחו. 

אך למחרת היום התפרסמה ידיעה על מפגש בין ישראלים ופלסטינים בעל אופי שונה ומאד בלתי צפוי. קבוצה של לוחמים מגדוד "רותם" של חטיבת גבעתי יצאו לסיור אבטחה  בשכונת ג'עברה בחברון. לפתע שמעו בוקע ממסיבת חתונה פלסטינית את השיר המפורסם "גנגנם סטייל" של הזמר הדרום-קוריאני פסאי. השיר אשר סחף בסערה צעירים בכל רחבי העולם בלי הבדל דת, גזע ולאום סחף גם את החיילים המפטרלים. בניגוד לפקודות ולמשימה שהוגדרו להם, החליטו החיילים להיכנס לאולם ולהצטרף לעשרות רבות של צעירים פלסטינים חוגגים מחמולת ג'עברי, אשר מוגדרים בידי שלטונות הצבא כ"אוהדי חמאס", ואשר דווקא קיבלו בברכה את החיילים בברכה והזמינו אותם להצטרף לריקוד. 

פרסום הארוע  בערוץ 2 של הטלויזיה הישראלית, ובמיוחד סרטון וידאו שצולם במצלמת חובבים המראה חיילים נישאים על כתפים של צעירים פלסטינים רוקדים, עורר את זעמם של שלטונות הצבא. בניגוד לחיילים שירו והרגו בקלנדיה, אשר הוגדרו כמי שפעלו בהתאם לפקודות ולהוראות הצבא, החיילים הרקדנים מחברון הושעו והם צפויים להענש בחומרה. "מדובר באירוע חמור ביותר. החיילים נקראו לבירור, ומפקדי החטיבה והגדוד מקיימים חקירה בעניין. החיילים יטופלו בהתאם".

הארוע יכול היה להסתיים אחרת, טענו שלטונות הצבא. הצעירים הפלסטינים היו גם עלולים  לתקוף את החיילים שנכנסו למסיבת החתונה, לפצוע או להרוג או לחטוף אותם. ואין זו טענה מחוסרת בסיס. ובכל זאת, מה שקרה במציאות היה אחר. לרגע אחד החיילים לא באו אל הפלסטינים ככובשים אלא כצעירים המעריצים כמוהם את פסאי הדרום-קוריאני. ולרגע האחד הזה, כך גם הפלסטינים קיבלו אותם. 

http://www.mako.co.il/news-military/security/Article-bc3bff5ce36c041004.htm

חרם ההתנחלויות על סדר היום של בית המשפט העליון

חרם ההתנחלויות על סדר היום של בית המשפט העליון

המאמר להלן התפרסם באנגלית במדור הדעות של "ג'רוסלם פוסט" ביום ד' 21.8.2013

http://www.jpost.com/Opinion/Op-Ed-Contributors/Supreme-Court-to-rule-on-legality-of-settlement-boycott-323718

פעילות ההתנחלות הישראלית בגדה המערבית, שתמיד היתה נושא חם, כנראה התחממה עוד יותר בשבועות האחרונים. החלטת ממשלת נתניהו לאשר הקמת 1,200 יחידות דיור חדשות עוררה משבר צפוי בשיחות שאך התחדשו עם הפלסטינים. לאחר שהאיחוד האירופי החליט לעבור ממחאות מילוליות למעשים של ממש, שום מוסד אקדמי ישראלי הממוקם או פעיל בהתנחלויות לא יהיה זכאי עוד לקבל מענקים אירופיים. ואם תסרב ממשלת ישראל לתת אישור בכתב של תנאים אלה, עלולים כל האוניברסיטות ומכוני המחקר במדינתנו ומכוני מחקר עומדים להפסיד מענקים הנאמדים במאות מיליוני יורו, ובכך תונחת מהלומה משמעותית על המדע והאקדמיה בישראל.

בינתיים, עומדת אותה סוגיה לעלות בקרוב על סדר היום גם בהקשר אחר – כשאלה כבדת משקל במשפט הישראלי. מזכירות בית המשפט העליון הודיע למערערים ובעלי דין שונים, כי 

ב-16 בפברואר 2014  ידון הרכב מיוחד של תשעה שופטים בראשותו של נשיא בית המשפט העליון אשר גרוניס על חוקתיותו של מה שמכונה "חוק החרם", ויעסוק בשאלת המפתח: האם קריאה לחרם על ההתנחלויות הנמצאות בשטחי "יהודה ושומרון" כמוה כ"חרם על ישראל ", וראויה להענש ככזאת? 

אין ספק כי יוזמי חוק החרם – שנחקק  ב-11 ליולי 2011 בשעת לילה מאוחרת, בסופו של דיון סוער בכנסת - התכוונו לענות לשאלה זו בחיוב חזק במיוחד. כמה מיוזמים אלה אמרו במפורש כי הם מכוונים את חיציהם במיוחד אל תנועת תנועת גוש שלום (שאני נמנה על חבריה).

כבר בשנות התשעים של המאה שעברה, פעילי גוש שלום ליקטו ופרסמו – והמשיכו באופן שוטף לעדכן – רשימה של מוצרים מהתנחלויות המגיעים למדפי המרכולים בישראל, וקראו לצרכנים להימנע מרכישת מוצרים כאלה. אזרחים רבים בישראל רואים את ההתנחלויות בשטחים הכבושים כמכשול מרכזי בדרך לשלום עם הפלסטינים ו/או כהפרה בוטה של החוק הבינלאומי (ואזרחים ישראליים רבים אכן רואים את ההתנחלויות כך). באופן טבעי, ראוי כי מי שרואה את ההתנחלויות ימנע גם מלעזור לממן בקניותיו את אותן התנחלויות עצמן. 

על פי תחת חוק החרם, אם ימשיך גוש שלום במשא הזה, הוא עשוי להיות חשוף למאות תביעות נזיקין על ידי חברות ותאגידים היושבים בהתנחלויות, וכתוצאה מכך עלולה התנועה – החרוקה מלהיות אמידה – להידרש לשלם מיליונים רבים, ובכך היא תחדל למעשה להתקיים.

כבר בבוקר אחרי שנחקק החוק, הגיעה עו"ד גבי לסקי לבית המשפט העליון כדי להגיש את עתירתו של גוש שלום, בה נאמר כי החוק זה מהווה פגיעה חומרה ובלתי קבילה בחופש הביטוי וחופש הפעולה הפוליטית בישראל. כמו כן, נטען כי חוק זה יוצר אפליה בוטה, שכן כל סוג אחר של פעולת חרם אזרחי נותר חוקי לחלוטין על פי חוקי מדינת ישראל. להתנחלויות ולהן בלבד מוענקת חסינות מפני חרם.

ראוי לציין במיוחד כי הרבנות הראשית מצביעה באופן קבוע על מסעדות וחנויות שאינן כשרות  וקוראת לצרכנים שומרי מצוות שלא להגיע לשם. לא רק שקריאות חרם רבניות כאלה הינן חוקיות לחלוטין בישראל, אלא מסע החרם של הרבנות זוכה למימון (בשפע) על ידי משלם המסים הישראלי.

הדיון בערעור מתנהל בעצלתיים בשנים האחרונות וכבר נגרר זמן רב . פרקליטות המדינה ניסתה תכסיסי השהייה שונים. ידוע היטב כי הפרקליטים היו רחוקים מלהיות מרוצים מהחוק הזה מלכתחילה, וניסו לשווא להניא את חברי הכנסת הימניים מלחקוק אותו. בינתיים, מספר לא מבוטל של עותרים אחרים הצטרפו והגישו עתירות משלהם: האגודה לזכויות האזרח, קואליצית נשים לשלום, התנועה ליהדות מתקדמת (רפורמים), ח"כ אחמד טיבי, ועדת המעקב הערבית ועוד רבים אחרים.

בקרוב, יבוא הקץ לתכסיסי ההשהייה. בית המשפט העליון של מדינת ישראל - אשר בדרך כלל מקצה שלושה שופטים בלבד לפסוק בנושאים שגרתיים יחסית יותר, ושומר את האופציה של הרכבים מיוחדים רק למקרים משמעותיים וחיוניים במיוחד - ידון ובנושא ויתן את פסק דינו.  יהיו לכך השלכות רבות, הן לחירויות האזרח בישראל, והן על הנושא המאד טעון של ההתנחלויות. 

שפיכות דמים וכדורסל

שפיכות דמים וכדורסל 

מוחמד אל ברדאי גילה שהכניס את עצמו לצרה. ברדאי, חתן פרס נובל לשלום, הנהיג המונים שיצאו לרחובות קהיר נגד שלטונו של הנשיא מובראק, ובשנית שנתיים אחר כך נגד שלטונו של הנשיא מורסי. לפני חודש וחצי ברדאי וחבריו קראו בפה מלא לצבא המצרי להפיל את ממשל מורסי השנוא ולתפוס את השלטון. ברדאי גם הסכים לשמש כסגן הנשיא בממשלה שמונתה על ידי הצבא. אבל השבוע הזה, למראה הדם הרב שנשפך בכיכרות, הבין ברדאי שהפך את עצמו עלה תאנה למשטר ברוטאלי של דיקטטורה צבאית. 

זוהי לא רק בעיתו של ברדאי, אלא של כל הליברלים החילונים המצרים, אלה שעשו את כיכר תחריר לסמל עולמי של מאבק לחופש ודמוקרטיה ואשר בתמיכתם בהפיכה הצבאית הפכו את עצמם לניצבים במחזה שבו היו השחקנים הראשיים, ודנו עצמם להישחק בין שתי אבני הריחיים – הצבא מזה והאחים המוסלמים מזה. 

יצחק לבנון, שהיה שגריר ישראל במצרים ונחשב בתוקף זאת כמומחה, גינה את ברדאי על "רכרוכיותו" ואמר כי הוא טעה בהתפטרותו וכי היה עליו "לתמוך עד הסוף" בהרג מפגיני האחים המוסלמים בידי צבא מצרים. בכלל, ממשלת ישראל נראית היום כמשענתו האיתנה ביותר של הגנרל סיסי. כפי שגילה הפרשן אלכס פישמן ב"ידיעות אחרונות", עושה הממשלה מאמץ גדול בוושינגטון, ומגייסת את כל כוחה של שדולת איפ"ק לבל יגרום ההרג ההמוני ברחובות קהיר לפגיעה בסיוע האמריקאי הנדיב הזורם למצרים וממשלתה וצבאה . 

ההרג במצרים דחק מהכותרות את המפגש הראשון בשיחות השלום בין ישראל לפלסטינים בירושלים, באותו הערב בדיוק. בכל מקרה לא היה קשה לדחוק מהכותרות אירוע שהיה בכוונת מכוון כל כך בלתי תקשורתי. כנראה במקרה, זה היה בדיוק ביום השנה העשרים להסכם אוסלו הראשון, ללחיצת היד המפורסמת ההיא על מדשאת הבית הלבן. ביום השנה הזה שלא צוין בשום אירוע רשמי, נפתח סבב חדש של משא ומתן, שעורר מעט תקוות והרבה מאד ספקות. משא ומתן בפרופיל נמוך ועם מעט מאד צילומים (במפגשים הבאים, אומרים לנו, לא יהיו צילומים בכלל). לא נמסר שום מידע על מה דיברו ליבני ועריקאת חוץ מאשר שהשיחות היו "רציניות". 

זאת כנראה בדיוק הכוונה, לנהל שיחות ומפגשים (ומשא ומתן רציני?) מתחת לרדאר התקשורתי, לא לעורר ענין, לא למשוך תשומת לב, לא למסור תדרוכים לתקשורת (וגם לא הדלפות לא רשמיות?). לקיים פגישות פעם בירושלים ופעם ביריחו שאיש כבר לא ישים לב אליהן.  ובעוד תשעה חודשים? הכרזה מפתיעה ומדהימה על הסכם שאיש לגמרי לא ציפה לו? או הודעת הפטירה הצפויה, שתתקבל בתגובה "מה, עוד היה משא ומתן"?  

בהעדר כותרות ומידע מחדר המשא ומתן עצמו התרכזו אמצעי התקשורת הישראלים בתופעות הלוואי ובמיוחד בשחרור האסירים הפלסטינים. מאה וארבעה אסירים מתוך כארבעת אלפים הכלואים בבתי הכלא ומחנות המעצר של מדינת ישראל. מתוכם שוחררו השבוע עשרים ושישה והיתר ישוחררו (או לא) בהמשך החודשים הבאים, בכפוף להתפתחות המשא ומתן ולעוד התפתחויות באזורנו הבלתי צפוי. מאה וארבעה אסירים שישבו בכלא עוד מלפני הסכם אוסלו בן העשרים, וחלקם כבר ישבו מאחורי סורג ובריח קרוב לשלושים שנה. 

בנימין נתניהו לא ממש התקשה להשיג רוב בממשלתו להחלטה על שחרור האסירים, אבל ל בעיתונים רבי התפוצה ניתן בעמודי השער מקום גדול ורב מאד להפגנות קטנטנות מהסוג שבדרך כלל אינן זוכות לכל סיקור. עורכי החדשות התחרו זה בזה בחיבור הכותרות המתלהמות ביותר: "הרשימה השחורה: מחבלים עם דם על הידיים יצאו לחופשי"; "זעקת המשפחות השכולות: הפצע נפתח, הלב מדמם, זהו יום שחור!"; "עכשיו הוכח שאצלנו אין עונש לרוצחים"; "היה צריך להרוג את הרוצח של אחי, אפילו קרי לא יכול לשחרר מחבל מת"; "בחסות החשכה, הרוצחים חופשיים!"; "חוזרים למשא ומתן בלב כבד". 

"ניסיתי למצוא לרוצחים כף זכות, לא רק בשבילם אלא גם בעבורי" כתב דן מרגלית מעל דפי 'שראל היום'. "הרי אם רצחו מתוך אידאל, אם הם לוחמי חרות על פי תפיסתם, קל יותר במידה מועטה להשלים עם העוול שנגרם שנעשה לקרבנות ולמשפחות השכולות. נסיתי למצוא כף זכות, אבל לא יכולתי, הם נתעבים מדי, כמוהם כמצורעים, מהם לא יכולה לבוא שום בשורה. כאלה הם, והם שונים מאיתנו. זוהי האמת, אפילו אם היא נשמעת מתנשאת. בתולדותינו לא היו כאלה".

הרחק מהכותרות הגדולות, במדורי הספורט באותם עיתונים, הופיעו חדשות מסוג אחר, צנועות ולא מתלהמות. בעולם הספורט הישראלי מתנהל ויכוח בשאלה האם ראוי שדן חלוץ יתמנה כיו"ר איגוד הכדורסל הישראלי. היו שאמרו כי דן חלוץ הוא אדם רב כישורים אשר יוכל לתרום תרומה חשובה לקידום הכדורסל בישראל. אחרים טענו כי עם כל הכבוד, לא ראוי להצניח לניהול ענף חשוב בספורט הישראלי אדם שאין לו שום נסיון בנושא, אדם שכל כישוריו הם צבאיים ונסיונו מתמצה בתפקידים של מפקד חיל האויר והפיקוד העליון על צה"ל. 

ראוי לציין כי מן הויכוח הזה נעדר לחלוטין המונח "דם על הידיים".  איש גם לא טרח לצטט את אחת מאמרותיו הידועות ביותר של דן חלוץ "כשהפצצה עזבה את המטוס, הרגשתי רק מכה קלה בכנף. אני ישן טוב מאד בלילה". הפצצה שרק הכתה מכה קלה בכנף ולא גרמה לדן חלוץ שום נדודי שינה היתה פצצה במשקל טון שנזרקה ממטוס חיל האויר הישראלי שטס בשמי העיר עזה בליל ה-22 ביולי 2002, פצצה במשקל טון שנועדה להרוג את איש החמאס סלאח שחאדה ובאותה הזדמנות הרגה גם ארבעה עשר משכניו ובני משפחתו, ביניהם שמונה ילדים. 

עובדות עברו של דן חלוץ ידועות ומוכרות היטב, וניתן לאתר אותן בחיפוש של שתי דקות בגוגל. עובדות ידועות ומוכרות לא פחות מן המעשים שבגללם נשפטו 104 אסירים פלסטינים לעונשי מאסר עולם בשנות השמונים ותחילת שנות התשעים של המאה שעברה. אבל שום כתב או עורך חדשות לא טרח השבוע לאתר אותן ולהזכיר את הנקודות האפלות בעברו של איש הכדורסל החדש דן חלוץ. 

מה שכן, אמצעי התקשורת דיברו בהרחבה רבה על צעדי האיזון שנקטו נתניהו ושריו, להמתיק מעט את הגלולה המרה של שחרור האסירים הפלסטינים הנתעבים. על מבול אישורי הבניה בהתנחלויות, 1200 יחידות דיור ועוד 900 יחידות לבקשיש ועוד מעמד של "אזורי עדיפות לאומית" וסובסידיות והטבות לרוב. "זוהי רק המנה הראשונה ואחריה יבוא עוד הרבה" הבטיח שר השיכון אורי אריאל, והוא ידוע כאדם המתיחס ברצינות לדברים היוצאים מפיו.

כתבי ידיעות אחרונות עודד שלום ועקיבא נוביק שיצאו לשטח וביקרו בארבע התנחלויות מצאו בכולן תנופת בניה גדולה. בפתח הכניסה להתנחלות רבבה התנוססו שלטים ענקיים ובהם הכתובת "בוסתני רבבה, דירות מרווחות עם חצר, חמישה חדרים במחיר מיוחד" ומתחתיה פסוקים תנ"כיים המדגישים את ההבטחה האלוהית וזכותו ההיסטורית של העם היהודי על ארץ ישראל וגם תמונות ובהן הדמיית מחשב של בית גדול עם גינה ירוקה. "יש לנו הצלחה מסחררת. אנחנו מוכרים את הדירות במליון ושלוש מאות אלף ש"ח, בפתח תקווה זה היה עולה מינימום שני מליון. כל מה שיש לנו כבר נחטף, אם נקבל עוד אישור בניה נוכל למכור גם כפליים" אמר היזם ראובן גור אריה, לשעבר סגן ראש המועצה האזורית שומרון שעבר למגזר הפרטי ומצא את נתיב הזהב לשלב אידאולוגיה ורווח. "לא מפריע לך שהפרוייקט שאתה משווק מרגיז את כל העולם?" שאל הכתב. "אכפת לך אם אהיה גלוי לב? שאל גור אריה. "זה מענין את התחת שלי". 

המונח "העולם" בהקשר זה מתייחס במיוחד לנציבות האיחוד האירופי בבריסל. שם יושבים אנשים אשר מאסו במחאות מילוליות חסרות שיניים לנוכח מפעלים התנחלויותיים ישראליים חדשים לבקרים. בפעם הראשונה, הם נקטו בצעד ממשי. לפני שלושה שבועות החליט האיחוד האירופי, כי שיתופה של מדינת ישראל בפרוייקטים המדעיים של אירופה יתממש אך ורק בתחומי גבולותיה הבינלאומיים המוכרים של מדינת ישראל וכי מוסדות הממוקמים או פעילים בהתנחלויות לא יהיו זכאים למענקים אירופיים. ללא הסכמה רשמית של ממשלת ישראל להכיר בכתב ולאכף בקפדנות את המגבלה הזאת, חוקרים ומוסדות אקדמיים בישראל ישארו לחלוטין מחוץ לתחומי אל תכנית "הוריזון 2020" הנכספת של האיחוד האירופי. 

בשבוע האחרון משמעים מדענים, חוקרים וראשי אוניברסיטאות זעקה מרה ונואשת. אם תתעקש הממשלה על ההתנחלויות ועל "הכבוד הלאומי", עלולים מענקים בסך 300 מליון יורו לרדת לטמיון – כארבעים אחוז מכלל תקציבי המחקר העומדים לרשות האקדמיה הישראלית.

נראה כי אנשים אלה כן לוקחים ברצינות את מה שמרגיז את העולם.

חייו הקצרים של סדר היום האזרחי

חייו הקצרים של סדר היום האזרחי 

לפני חצי שנה בדיוק, בשלישי לפברואר 2013 נפתח המשא ומתן הקואליציוני הקמת ממשלתו השלישית של בנימין נתניהו. אורי אריאל,  ראש צוות המשא ומתן הקואליציוני של מפלגת הבית היהודי ומי שעתיד היה לזכות בתיק השיכון והבינוי כתוצאה מן המשא ומתן הזה, הכריז בפתיחה כי  "הבוחר אמר את דברו. יש פה סדר יום אזרחי בעיקרו, ובזה תעסוק הממשלה החדשה".

מה זה בדיוק "סדר יום אזרחי"? לכך נתנו הרבה אנשים הרבה תשובות שונות ומשונות. אורי אריאל אמר באותו יום  כי "סדר יום אזרחי זה למשל דאגה לשכבות החלשות, נושאים תקציביים שבודאי נדון עליהם עם צוות מקצועי". התקציב שאליו הגיעו כמה חודשים אחר כך עם צוות כלכלי מקצועי, כלל די הרבה בשורות איוב לשכבות החלשות, מבית מדרשו של שר האוצר החדש,  יאיר לפיד – גם הוא מנושאי הדגל של סדר היום האזרחי. 

עבור לפיד, שותף פעיל של הבית היהודי וגם ה"אח" של מנהיגה נפתלי בנט, סדר יום אזרחי זה בראש ובראשונה להנחית מהלומות על החרדים ולהשאיר אותם מחוץ לממשלה ולגרור אותם אל תוך הצבא. החוק שעבר עכשיו בקריאה ראשונה יבטל את הפטור שלהם ויטיל עליהם חובת גיוס בעוד ארבע שנים בדיוק – אלא אם, כמובן, הממשלה שתהיה בשלטון בעוד ארבע שנים תעניק להם ארכה נוספת של ארבע או שמונה שנים נוספות...

אז מה זה "סדר יום אזרחי"? יותר ברור מה זה לא. סדר יום אזרחי זה לא פלסטינים, ולא התנחלויות, ולא,שטחים, ולא כל בלבול הראש הזה שהעסיק והטריד את החברה הישראלית מאז 1967. כל זה שייך לפוליטיקה הישנה, שאותה השארנו בשעה טובה מאחורינו. הפוליטיקה הישנה והרעה הפכה בלתי רלווטית, כי ממילא הפלסטינים לא רוצים שלום ואין לנו פרטנר ולא יהיה משא ומתן ואם יהיה הוא לא יוביל לשום מקום ובכלל פתרון שתי המדינות מת וצריך לחשוב בצורה יצירתית מחוץ לקופסא על פתרונות אחרים אבל אין מה למהר, הזמן עובד לטובתנו וישראל משגשגת והעולם כבר שכח את הפלסטינים ואפשר לנהל את הסכסוך במקום לפתור אותו ולהתמסר לפוליטיקה החדשה וכמובן לסדר היום האזרחי. כך לפחות דיברו כמעט כולם במדינתנו במשך שנים.  

ואכן, רובן הגדול של המפלגות שזכו במנדט ציבורי בינואר 2013 ברחו מן הנושא הפלסטיני כמו מאש. כמו למשל מפלגת העבודה ומנהיגתה שלי יחימוביץ, שהקפידה הקפד היטב למקד את תעמולת הבחירות בנושא הסוציאל דמוקרטיה ושיקום מדינת הרווחה הישראלית וחלמה לתעל את תנועת המחאה החברתית לכדי תנופה אלקטורלית למפלגת העבודה, והקפידה לא לסטות לעיסוק בפלסטינים ובהתנחלויות.

השבוע הזה שחלף זה עתה היה צריך להיות השבוע של שלי יחימוביץ, הרגע לו חיכתה ואליו התכוננה מזה שנים, מאז עברה מעולם העיתונות אל הפוליטיקה. ליל השימורים בכנסת בו יצאנ הלוחמת החברתית יחימוביץ להלחם כלביאה בתקציב של קיצוצים וצנע כלכלי ופגיעה בשירותים החברתיים,. אבל בפועל הסתיים הפיליבסטר האופוזיציוני בכנסת בקול ענות חלושה, ובאמצעי התקשורת הוא נדחק לקרן זווית על ידי ארוחת הערב בוושינגטון שסימנה את פתיחת המו"מ המחודש עם הפלסטינים (רק במקרה זה היה בדיוק באותו היום?). נכון לרגע זה, הכוכבת היא 

ציפי לבני, שקיבלה בבחירות רק שישה מנדטים והתעקשותה לקבל את ראשות צוות המשא ומתן עם הפלסטינים עוררה לא מעט גיחוך. 

כנראה שבכל זאת החלום להידמות למדינות אירופה בהן הנושאים החברתיים הם שקובעים את ההבדל בין שמאל לימין יצטרך לחכות עד (ואם) נגיע אל השלום. ובעוד היא תוקפת את מדיניותו החברתית של נתניהו כבר הבטיחה לו שלי יחימוביץ את תמיכתה בנושאים המדיניים אל מול הניצים המתפרצים בתוך ממשלתו ובתוך מפלגתו. 

את שינוי הקו סימן אתמול ח"כ חיליק בר, מזכ"ל מפלגתה של יחימוביץ:  "אתמול, השר והאח בנט צווח לעברי במליאה: 'חבר הכנסת חיליק בר, תגיד לי, אתה השתגעת?'. בנט יצא מדעתו כששמע שאירחתי משלחת פלסטינית בכנסת לשם תמיכה משותפת במו״מ שהחלה ישראל עם הרשות הפלסטינית. כנראה שהשר והאח נפתלי בנט לא ממש אוהב את הרעיון שחברי אופוזיציה עוזרים לממשלה שבה הוא חבר לקדם ולחזק את המדיניות והמאמצים שהיא עצמה מובילה..." 

למפלגת הבית היהודי בהחלט לא קל ולא נעים לשבת בממשלה שנכנסת למשא ומתן עם הפלסטינים –  והם כבר לא לגמרי משוכנעים, כפי שהיו לפני מספר חודשים, שממשא ומתן אם יתחיל לא יצא כלום. ובמיוחד היה להם קשה ולא נעים לשבת בממשלה שקיבלה את ההחלטה לשחרר 104 אסירים פלסטינים כדי לאפשר את פתיחת השיחות. 

עשרים וגם שלושים שנה יושבים האסירים האלה בכלא הישראלי, עוד מלפני הסכמי אוסלו. הם נשארו בכלא עשרות שנים אחרי שהמפקדים אשר שלחו אותם לבצע את מעשיהם  כבר לחצו ידיים עם נציגי ממשלת ישראל וחלקם גם זכו מטעמה לתעודת אח"ם המעניקה מעבר חופשי במחסומי צה"ל. ועדיין, גם עשרות שנים אחר כך, הידיעה על שחרורם המתקרב עוררה צעקה על "רוצחים עם דם על הידיים", וקרוביהם של ישראלים שנהרגו בשנות השמונים זעקו זעקות רגשיות מאד של כאב שפורסמו בעמודים הראשונים של העיתונים רבי התפוצה. נפתלי בנט וחבריו למפלגה הצביעו נגד שחרור האסירים ונשארו במיעוט אבל נשארו בממשלה, ובנט הסתפק בכך שהודיע ברבים כי בזמן שירותו כקצין קרבי הצליח גם הוא לצבור דם ערבי רב על ידיו. 

בדרך אגב אפשר לציין כי הקבינט הפלסטיני לא נזקק לויכוח מלא רגשות האם לשחרר את הטייסים הישראלים שזרקו פצצות והרגו 1300 תושבים בעזה, מכיון שהטייסים האלה מעולם לא היו בשבי הפלסטיני...

ובקיצור, מה אפשר וצריך לצפות מן השיחות האלה שהתחילו בוושינגטון ונועדו להימשך תשעה חודשים ולהסתיים בהסכם קבע מלא ומפורט שיתן מענה לכל הבעיות בין ישראל לפלסטינים? נתניהו השתנה או ישתנה או עשוי להשתנות? קרי ידחוף ברצינות ויקבל את הגיבוי אובמה? האירופאים יתנו את חלקם בצורת לחץ לא מתון או לפחות איום בלחץ כזה? בנט בסופו של דבר יצא מהממשלה? יחימוביץ תיכנס במקומו? הניתוחים והניחושים והתחזיות והתקוות והחששות מילאו את אמצעי התקשורת כמה ימים, ועייפו אפילו את הפרשנים עצמם. 

רק דבר אחד נמסר בפירוט חד משמעי מן האירוע בוושינגטון: התפריט של הארוחה שאותה אכלו הישראלים והפלסטינים ומארחיהם האמריקאים ב"רגע סמלי של שלום וסובלנות בחדר תומס ג'פרסון האלגנטי בבנין הסטייט דפרטמנט. ארוחת הערב כללה תירס ומרק שעועית ואורז ריזוטו ופילה בגריל של לוקוס מהאוקיינוס האטלנטי ועוגת משמש ותה בקרח בטעם אפרסק ומנגו. 

חוץ מהתפריט, הכל נשאר דו משמעי ומסתורי ונתון לשמועות ופרשנויות נוגדות. אבל אפשר להניח שהרבה לפני שנעבור את תשעת החודשים אפשר יהיה להעריך בסבירות גבוהה אם יצא משהו מכל הסיפור הזה. 

בפעם האחרונה שמישהו הבטיח הסכם תוך תשעה חודשים היה זה יצחק רבין, עם הבחרו לראשות ממשלת ישראל בשנת 1992. והוא לא לגמרי עמד בלוח הזמנים הזה, אבל בספטמבר 1993 אכן הגיע לחתימה על הסכם ולחיצת יד סמלית. זה היה הסכם ביניים, אשר אמור היה להימשך חמש שנים ולהסתיים לא יאוחר מחודש מאי 1999 ולהיות מוחלף בהסכם קבע. ובחודש מאי 1999 רבין כבר לא היה איתנו ולעולם לא נדע אם היה עומד בלוח הזמנים הזה. 

ואם אכן יצליח ג'ון קרי לממש הלכה למעשה את מה שהצהיר השבוע, יגיע ההסכם באיחור  של חמש עשרה שנה בדיוק. מאוחר מדי עבור אלפי הרוגים, עבור הרבה ישראלים ועוד הרבה יותר פלסטינים וגם לא מעט לבנונים. ובכל זאת, בהחלט מוטב מאוחר מאשר בכלל לא. 

ואז, אולי אולי, נוכל באמת להתחיל לחשוב על סדר יום אזרחי.  

רב גזעני, שיחות שלום והחיילים בשטח

רב גזעני, שיחות שלום והחיילים בשטח

בערב בו נבחרו הרבנים הראשיים החדשים ישבתי מול הטלוויזיה יחד עם נ ', ידיד פלסטיני ותיק אשר הצליח להשיג אישור כניסה לישראל ולמצוא עבודות מזדמנות באזור תל אביב כדי לפרנס את משפחתו. שנינו, יהודי ישראלי שאינו צם ביום הכיפורים ופלסטיני מוסלמי שאינו מקפיד על צום הרמדאן, לא יכולנו להתעלם מהאירוע הדתי והפוליטי שהתרחש באותה שעה.

הרב שמואל אליהו מצפת היה בין המועמדים לתפקיד הרב הספרדי נראשי. אותו הרב אליהו שעמד מאחורי "מכתב הרבנים", וקרא לישראלים שלא להשכיר דירות לערבים. "מה רע בזה? זה בדיוק מה שההלכה אומרת. אסור לנו לאפשר להם לחיות בקרבנו". 

הרב הראשי הוא מוסד עתיק, שתחילתו בימי האימפריה העות'מאנית. במקור נקרא התפקיד "חכם באשי", שפירושו בטורקית "ראש החכמים". המוסד הזה סיפק אוטונומיה קהילתית נרחבת ליהודים שנמלטו מאימת האינקוויזיציה בספרד ומצאו מקלט תחת שלטון העות'מאנים. האם מדינת ישראל במאה העשרים ואחת צריכה להמשיך לקיים את המוסד העותמאני הזה, לממן בשפע את  הבירוקרטיה הנרחבת שלו, ולאכוף על פי חוק את שיפוטו בענייני נישואין וגירושין על אזרחיה היהודים שאינם דתיים? בכך הוטל ספק לעתים קרובות, עוד לפני הופעתו של הרב אליהו הנתעב. 

בית המשפט העליון סרב לגעת בתפוח האדמה הלוהט הזה, דחה בנימוקים טכניים את העתירה נגד הרב אליהו, ואפשר לו לרוץ. אולם בפועל, הוא לא הצליח לכבוש את הכס הרבני הבכיר, וזכה לקולותיהם של "רק" כשליש מבין 150 חברי הגוף הבוחר. 

לאחר שהקשבנו למבזקי החדשות מהכנס בירושלים, יכולנו נ ' ואני לפלוט אנחת רווחה ולפנות לנושאים אחרים. נ 'היה מוטרד מידיעה קטנה בעלת חשיבות גדולה לחיי היום יום של התושבים באזור מגוריו. שלטונות צה"ל הודיעו על הסרת מחסומי הבטון אשר מאז פרוץ האינתיפאדה השניה בשנת 2001 מנעו כל תנועה בכביש אל חראייק המחבר את העיר חברון אל כמה כפרים ועיירות שמדרום לה ועובר ליד התנחלות בית חגי. מעכשיו, הודיע הצבא, יהיה מותר לפלסטינים לנוע בכביש משעה 5.00 בבוקר ועד 9.00, ושוב בין 4.00 אחר הצהרים עד 8.00 בערב. 

"קמצנים" הוא אמר. "אפילו אחרי 12 שנה הם לא פותחים את הכביש לכל שעות היום. הצבא רוצה להראות שהם בעלי הבית בשטח, והמתנחלים לא רוצים שאנחנו ניסע לידם. ואני רוצה לראות אם באמת יפתחו אותו בשעות האלה. כבר קרה שהודיעו בתקשורת על פתיחת כבישים ובשטח לא קרה כלום. מה שאני יכול להגיד לך, כשהייתי בדרך לתל אביב היה צריך לחכות יותר זמן מהרגיל במחסום בית לחם. בסביבות שעתיים עיכבו אותנו וטרטרו אותנו עד שהצלחנו לעבור. אני כבר רגיל לזה, בכל פעם שמודיעים בתקשורת על שיחות שלום ועל הקלות, החיילים בשטח עושים בדיוק להיפך". 

ועם הכל, נ' אינו מספיד מראש  את המשא ומתן בין ממשלת ישראל לבין הרשות הפלסטינית העומד להתחדש בוושינגטון בעקבות מאמציו הגדולים של מזכיר המדינה קרי. "נראה מה יצא מזה. לא יקח הרבה זמן. תוך שבועיים או שלושה נראה מה יקרה כשיתחילו לדבר על גבולות 1967, אם מתכוונים ברצינות או שזה יהיו עוד כמה פטפוטים". 

לשמוע דברים כאלה מהאיש הזה, זה לא מעט. כבר די הרבה זמן נ' איבד תקווה לסיום הכיבוש.  כבר כמה פעמים שמעתי אותו אומר שעדיף לפלסטינים לפרק את הרשות הפלסטינית ולוותר על הדרישה למדינה משלהם ולדרוש אזרחות ישראלית ושוויון זכויות אזרחי – והוא בהחלט לא היחיד. עכשיו הוא שוב מוכן להעניק סיכוי, גם אם מאד ספקני, למשא ומתן. 

  

היום לפני שבוע, היום שבו בו סגר ג'ון קרי את הקצוות האחרונים לקראת ההצהרה על חידוש המשא ומתן, היה גם היום בו היום בו נפצעה שרית מיכאלי מפגיעת כדור מתכת מצופה גומי שנורה על ידי חייל. בתוקף תפקידה כדוברת "בצלם", מיכאלי תיעדה בווידיאו הפגנה פלסטינית בכפר נבי סאלח. כבר מזה שנים מפגינים שם התושבים מדי שבוע, בעזרתם של מתנדבים ישראלים ובינלאומיים, במחאה על שמתנחלים מהתנחלות חלמיש הקרובה השתלטו על המעין שסיפק מים לכפר במשך דורות. 

http://www.btselem.org/hebrew/firearms/20130721_btselem_spokesperson_injured

"הירי התבצע בניגוד להוראות הצבא: הכדור נורה מטווח של פחות מעשרים מטר, הרבה מתחת לטווח המינימאלי של 50 מטר שמחייבות ההוראות, ולעבר צלמת שלא היוותה כל איום על החיילים" נאמר בהודעה שפרסם ארגון בצלם. הכדור חדר לירך של מיכאלי והוצא בניתוח בבית החולים איכילוב. הארוע קיבל כיסוי תקשורתי מסוים אך לא ממש הניע את אמות הסיפים. דוברת בצלם שרית מיכאלי החלימה וחזרה לתפקידה בתיעוד המתרחש בשטחים הכבושים. החייל שירה חזר גם הוא לתפקידו, וככל הנראה גם אתמול אחר הצהרים הוא השתתף בפיזור ההפגנה השבועית. ובינתיים, המתנחלים ממשיכים להחזיק שליטה במעין של הכפר נבי סלאח. האם השיחות בוושינגטון ישפיעו בסופו של דבר על המצב בנבי סלאח?

ועוד צירוף מקרים אחד: היום בו הכריז קרי על חידוש המשא ומתן היה גם היום בו התכנסו מאות שחקנים ואנשי תיאטרון ישראלים לעצרת מחאה על שמשטרת ישראל הוציאה צו סגירה לפסטיבל  לתיאטרון בובות לילדים שעמד להתקיים בתיאטרון אל-חקוואטי במזרח ירושלים. חלק מהשחקנים נשאו נאומים, ואחרים הביעו מחאתם על ידי קטעי משחק מרשימים מעל הבמה. רבים מהם התקשו להבין מה הבהיל את השלטונות בתיאטרון בובות, ולמה דווקא השנה (הפסטיבל הזה כבר מתקיים 18 שנה). ומדוע למנוע מילדים פלסטינים במזרח ירושלים את מה שניתן בשפע לילדים ישראלים? (לא פחות משני פסטבלים לתיאטרון בובות מתקיימים בישראל בימים אלה ממש, אחד במערב ירושלים והשני בעיר חולון, לא רחוק מהחדר בו אני יושב וכותב את המאמר הזה).

http://www.haaretz.co.il/gallery/theater/theater-review/.premium-1.2078172    

לא, איש לא טען שבהצגות שנועדו להתקיים ולהנעים לילדי מזרח ירושלים ואשר המשטרה קטעה אותן בצו סגירה היה איזה תוכן פוליטי חתרני או מסוכן. כל מה שטען השר לבטחון הפנים יצחק אהרונוביץ היה שהרשות הפלסטינית (כן, בדיוק אותה רשות שעימה עומדת מדינת ישראל לפתוח בשעה טובה משא ומתן לשלום) היא אשר מימנה את תיאטרון הבובות. וזה, כפי שהצהיר כבוד השר, מנוגד ל"חוק למימוש הסכמי אוסלו" אשר נחקק בידי הכנסת בשנת 1994 ולפיו אסור לרשות הפלסטינית לקיים, לממן או לתת חסות לאירועים במזרח ירושלים. 

לא עזר למנהל התיאטרון שהופיע במשטרה ומסר כי הרשות הפלסטינית, המתקשה גם לשלם את משכורות עובדיה, לא מימנה את הפסטיבל ולו בפרוטה אחת. המשטרה קבעה והחליטה שהרשות אכן היא זאת שמימנה, ומלתה של המשטרה היא הקובעת. לרשות מותר ורצוי לשלוח נציג לוושינגטון לנהל משא ומתן עם נציגת ממשלת ישראל, אך אסור לה באיסור חמור לממן תיאטרון בובות לילדים במזרח ירושלים במרחק חצי שעת נסיעה ממטהו של אבו מאזן ברמאללה. יקוב הדין את ההר. 

אז איך בכל זאת להתיחס אל המשא ומתן הזה, שאמור (לא סופי) להיפתח ביום שלישי הקרוב? האם הויכוח שכבר החל להתלהט על חקיקת חוק לקיום משאל עם אומר שמישהו חושב ברצינות שהמשא ומתן אכן יוביל לחתימת הסכם מרחיק לכת? שאת ההסכם הזה שיחתם יהיה צריך להציג בפני אזרחי ישראל לאישור במשאל עם? או שזהו עוד אחד מהתעתועים ואחיזות העיניים אליהם כבר התרגלנו לעייפה?

תחת הכותרת "יש מקום לדאגה" כותב היום אורי אליצור, אחד החשובים בבעלי הטור של הימין הישראלי:"התסריט הראשון והסביר אומר שהולכים לעוד סיבוב של שיחות והזדמנויות צילום, שכמו כל קודמיו ב-20 השנים האחרונות לא יוביל לשום מקום. אם כך יקרה, יש בהחלט סיכוי שזה יהיה הסיבוב האחרון של שיחות סרק, וכל הנוגעים בדבר יתפכחו מאשליותיהם ויבינו שרעיון שתי המדינות עצמו הוא רעיון סרק".  

זה בהחלט התסריט הרצוי לאליצור. הוא מציע כי במקרה כזה תיגש מדינת ישראל לסיפוח השטחים שכבשה ב-1967 ותעניק לפלסטינים זכויות אזרח ב"תהליך מדורג ומבוקר" שימשך כשלושים שנה. לדעתו, בדרך זאת תוכל ישראל "לעכל" בהדרגה את הפלסטינים ולהבטיח כי גם לאחר הסיפוח לא יעלה מספר חברי הכנסת הערבים על כעשרים מתוך מאה ועשרים. "המדינה היהודית תוכל לעמוד בזה".

אולם אליצור די חושש מתסריט שני: "רובה של החברה הישראלית, רוב מנהיגיה ורוב המדברים והכותבים שלה, ובתוכם גם בנימין נתניהו, אחוזים פחד לא רציונלי מהרגע הזה, שבו יתברר ויתבהר שחלום שתי המדינות לא יכול להתגשם. הפחד לפעמים סותם את השכל, ודוחף את האדם לשקר לעצמו ולהתעלם מכל סימני האזהרה. כן, יש חשש שנתניהו ילך לאופציות הזויות ואובדניות  מרוב פחד להתמודד עם העובדה שמדינה פלסטינית בתנאים סבירים היא בלתי אפשרית. העובדה שראש הממשלה בעצמו טורח ודוחף קדימה את ההצעה למשאל עם היא בעיני דווקא סימן מדאיג. כשהפחד הוא המוטיבציה העיקרית לצעד בלתי אחראי, יותר קל להעביר אותו במשאל עם מאשר במפלגה או בכנסת.  תחת הססמא המפחידה 'או מדינה פלסטינית שתחיה איתנו בשלום או מדינה דו-לאומית שתחריב את כל הציונות' רוב הציבור יסחף בפחד של מנהיגיו ויצביע בעד מדינה פלסטינית. בשורה התחתונה, לצערי, אני לא יכול להרגיע את מי שמרגיש מודאג מאז הודעת ג'ון קרי על חידוש השיחות. יש בהחלט מקום לדאגה". 

אורי אליצור מכיר היטב את בנימין נתניהו. הוא היה פעם ראש לשכתו ושותף מלא בתכנון מהלכיו הפוליטיים – אם כי זה היה לפני לא מעט זמן. האם באמת יש לאליצור וחבריו סיבה לדאגה? 

החלק הקל של המשימה

החלק הקל של המשימה

אז כנראה בכל זאת הוא הצליח, אחרי שכל כך הרבה לעגו לשליחות שלו וקברו אותה בטרם עת (גם אני, באחד הבלוגים כאן). 

אמצעי התקשורת בישראל חלקו לג'ון קרי את העלבון האולמטיבי וכמעט כבר לא טרחו לדווח על הביקורים החוזרים שלו. המתנחלים וחבריהם בממשלה ובכנסת ממש לא ראו בקרי ובאפשרות של משא ומתן עם הפלסטינים בבחינת איום. "אז שיהיה משא מתן, הרי ממילא לא יצא מזה כלום" אמרו נפתלי בנט וחבריו עוד לפני כשבוע. 

ועכשיו אחרי כל ההתאמצויות, המסעות והדילוגים החוזרים מוושנגטון אלינו והבעיות הקשות והחמורות וההתעקשות האינסופית שהוכתרה כנאיבית, ג'ון קרי כנראה הצליח. לפחות בחלק הקל והפשוט ביותר של המשימה. להביא נציג (ליתר דיוק, נציגה) של ממשלת ישראל ונציג של ההנהגה הפלסטינית לשבת בחדר אחד ולדבר. אבל איזה סיבות יש לנו, אם בכלל, להניח שהפעם הזאת משהו באמת יצא מן השיחות? 

לא מתוכנן שום טכס חגיגי, שום הזדמנות צילום, שום לחיצות ידיים טכסיות, שום הכרזה על רגע היסטורי. שום דבר שאפילו דומה להצגה העלובה והעגומה של ועידת אנאפוליס של ג'ורג' וו. בוש. ציפי לבני מישראל הכובשת וסאיב עריקאת מפלסטין הכבושה, שכבר נפגשו לא פעם ולא פעמיים, יבואו לוושינגטון בלי טכסים וידברו "בסודיות מוחלטת, הרחק מעיני הציבור והתקשורת, כדי לאפשר ללבן את כל הנושאים הכי רגישים ללא הפרעות וללא לחץ ציבורי."

ומה יהיה שם, בחדר הסגור הרחק מהציבור והתקשורת? האם ישאל עריקאת "מה עם גבולות 1967" ולבני תענה "על זה אין לי מנדט מנתניהו" ובזה בעצם יסתיים המו"מ רבע שעה אחרי שהתחיל?   

אבל אולי מי שמארגן שיחות על בסיס כזה, מי שלא מכניס באמצע שום חגיגיות ושום הזדמנות צילום וסתם שיחות פשוטות ופרוזאיות, אולי אולי מתכוון שהן גם ישאו פירות? שלא יהיה רק "תהליך שלום", שממנו כבר היה לנו די והותר, אלא תהליך שבסופו נגיע לשלום של ממש? להגיע לכך יהיה הרבה הרבה יותר קשה מאשר סתם להביא את סאיב עריקאת ואת ציפי לבני לשבת בחדר סגור אחד.

לפחות, כבוד שר הכלכלה נפתלי בנט כבר לא לגמרי משוכנע שהמו"מ לא יוביל לשום דבר. הוא כבר מתחיל לחשוש וגם לאיים: ״שיהיה ברור, מפלגת הבית היהודי בראשותי לא תהיה שותפה, אפילו שנייה אחת, בממשלה שמסכימה לשאת ולתת על בסיס קווי 1967". אולי יש לבנט מידע פנימי שמביא אותו לחשוש ולאיים?

השיחות האלה נפתחות תחת צילה של החלטת האיחוד האירופי להטיל חרם מרחיק לכת על מפעל ההתנחלויות בגדה המערבית, החלטה שהבהילה את הממסד הפוליטי בישראל והחזירה את נושא גבולות 1967 אל ראש סדר היום הלאומי. ואם השיחות יקלעו למשבר בגלל הנושא הזה - אפשרות סבירה בהחלט -  יחכה לנתניהו בחוץ האיחוד האירופי עם עוד חבילה של סנקציות. "השוטר הטוב והשוטר הרע", הוא משחק כוח מוכר וידוע מזה מאות רבות של שנים. אולי גם אצלנו זה יעבוד, עם השוטר האמריקאי הטוב והנחמד בתוך חדר המשא ומתן והשוטר האירופאי הנבזה מחכה בחוץ עם אלה ביד?

בכל אופן, העובדה שהגנענו עד לשלב הזה מוכיחה שמזכיר המדינה ג'ון קרי הוא עקשן גדול. אם קרי באמת רוצה שהמשא ומתן יניב תוצאות, הוא יזדקק לכל העקשנות שלו. 

האביב הערבי ואנחנו

האביב הערבי ואנחנו

המונח "האביב הערבי" נוצר בהשראת האירוע ההיסטורי בשנת  1848 שנודע בשם "אביב העמים". כאשר נודע ברחבי אירופה כי בפאריס הופלה שלטון המלוכה וכוננה רפובליקה, קמו ההמונים בארצות רבות ושונות ויצאו לרחובות לחולל מהפכות משלהם. חלקם היו עמים משועבדים שנאנקו תחת שלטון זר, אחרים תחת מלכים ושליטים עריצים מבני עמם. בחלק מהמקומות היו המהפכות שלוות יחסית, באחרים פרצו מלחמות אזרחים עקובות מדם תוך התערבות של מעצמות זרות. 

רובן הגדול של מהפכות 1848 באירופה הסתיימו בכשלון ומפח נפש. בחלק מהמקומות הצליחו השליטים הקודמים לקיים את שלטונם בכוח הזרוע. במקומות אחרים, בהם זכה העם לבחור את נציגיו, זכו בשלטון אנשים בלתי ראויים שהביאו את ארצותיהם לשפל המדרגה. אך למרות הכל, בראיה היסטורית אין ספק כי המהפכות האלה זרעו את הזרע לאירופה הדמוקרטית של ימינו.

שרשרת הארועים שנודעה בשם "האביב הערבי" החלה בצעיר טוניסאי בשם מוחמד בועזיזי, שהצית עצמו במחאה על עוול אישי שנגרם לו ולא זכה לראות כי במותו הצית גל מחאה שהביא להפלת שלטון עריצות בארצו טוניסיה והתפשטה חיש מהר לארצות אחרות. 

נפילת המשטר בטוניסיה לא עוררה ענין גדול מדי בישראל. מרבית הישראלים מעולם לא שמעו על הרודן בן עלי עד היום שבו עלה על מטוס ונמלט מטוניסיה כל עוד נפשו בו. מצרים היתה דבר אחר לגמרי. ההפגנות בכיכר תחריר לפני שנתיים עלו לכותרות העיתונות הישראלית ודחקו משם את הפוליטיקה שלנו. ישראלים עקבו בנשימה עצורה אחר הדרמה המתפתחת, באהדה ברורה וניכרת, עד לרגע הפלתו של חוסני מובראק. 

בלוגרים מצרים נדהמו לשמוע עד כמה ישראלים רבים התענינו ואהדו את מאבקם. המאבק בכיכרות של קהיר גם השפיע ישירות על תנועת המחאה החברתית  שהתעוררה ברחובות ובשדרות של ערי ישראל כמה חודשים אחר כך. במאהל המחאה בשדרות רוטשילד התנוססו שלטים ומדבקות כמו "מקרית שמונה עד קהיר – העם דורש צרק חברתי", "שדרות רוטשילד פינת תחריר" ו"מחירים בשמיים – נאבק כמו במצרים". 

אבל ירח הדבש הזה לא נמשך זמן רב. ככל שהתגברו הסימנים כי בבחירות חופשיות במצרים עתידים לנצח המפלגות והגורמים האיסלמיסטים, כך הצטננה התלהבותם של הישראלים מן הדמוקרטיה במצרים. עמוס עוז היה כנראה הראשון להשמיע את מטבע הלשון "זה לא אביב ערבי אלא חורף איסלאמי" ובמהירות הבזק הוא הפך להיות הקלישאה השחוקה ביותר במאמרי הפרשנות בישראל.

בינתיים עלתה לוב לזמן מה לראש הכותרות. ישראלים נטו באופן כללי לתמוך בהחלטת מדינות נאט"ו להתערב במלחמה שם ולספק למורדים הלובים סיוע אוירי, ובסופו של דבר להפיל את מועמר קדאפי ממרום שלטונו אל מוות בזוי בתעלת ביוב. היה אצלנו מעט מאד ענין בדיכוי האכזרי של תנועת המחאה הדמוקרטית בכיכר הפנינה בבחריין שבמפרץ, באישורן השקט של אותן מדינות נא"טו. מי שכן הזכיר את בחריין בתקשורת הישראלית בדרך כלל הגדירו את המפגינים השיעים בבחריין כ"אוהדי איראן" ובכך דיכויים המהיר נהפך בהגדרה לאינטרס ישראלי.  

ובמהרה עברה תשומת הלב לסוריה ולמלחמה האכזרית שהתפתחה בה. מלכתחילה נטו לא מעט ישראלים לאהוד את המפגינים שיצאו לכיכרות בערי סוריה ונתקלו בדיכוי אלים ואכזרי. נתניהו וממשלתו קפצו על המציאה ומיהרו לגנות בקול רם עד מאד את הדיכוי בסוריה, ולציין בסיפוק עד כמה אלימותו ורצחנותו של צבא סוריה כנגד אזרחי ארצו גרועים יותר ממעשיו של צבא ההגנה לישראל בשטחים הפלסטינים. כאשר ביקשו פעילי זכויות אדם בינלאומיים להגיע אל חופי עזה הנצורה זכה כל אחד ואחת מהם לקבל בתא המעצר עותק של מכתב אישי מראש ממשלת ישראל המכוון אותם לפנות אל סוריה ולשכוח את ההתנחלויות הישראליות והמצור על עזה.

ובהדרגה, ככל שעלה משקלם של פעילי הג'יהאד העולמי בקרב המורדים בסוריה, התחלפה האהדה אל המורדים  בהצגתם כאיום וסכנה לישראל, ואנשי הימין חזרו בתרועת ניצחון על הטענה "כמה טוב שלא עשינו שלום עם סוריה ולא החזרנו להם את הגולן". והטוקבקיסטים האלמונים הגיבו על כל פרסום בדבר נוראות מלחמת האזרחים בסוריה במלים "שימשיכו להרוג אלה את אלה". 

ובינתיים, התפשטות האביב הערבי מארץ לארץ עוררה מחדש בקרב קבוצה מסוימת בימין הישראלי את התקוה הנושנה לנפילת השושלת ההאשמית בירדן והפיכתה למדינה פלסטינית תחליפית וכך תוכל ישראל לשמור  בידיה את השטחים הפלסטינים שממערב לירדן. אבל בתוך כל המערבולת האזורית דווקא כסאו של המלך עבדאללה השני בעמאן התנדנד הרבה פחות מאלה של שליטים אחרים. יתר על כן, אתגרים לשלטונו הוצגו בעיקר דווקא מצד ירדנים שאינם פלסטינים כלל וכלל. ועדיין, בחוגי הימין בישראל עוד לא אבדה התקווה לאביב ירדני שססמתו "ירדן היא פלסטין" ולא עובר שבוע בלי מאמר באחד מבטאוניהם המביע את התקווה הזאת. 

ובינתיים – חזרה למצרים. הבחירות אכן הסתיימו בתוצאה שהוצגה כתסריט הבלהות ומוחמד מורסי מן האחים המוסלמי תפס בהגה השלטון. להפתעת רבים אצלנו השמיים לא ממש נפלו והסכם השלום עם ישראל לא בוטל ולנשיא מורסי היה תפקיד מפתח בהשגת הסכם הפסקת האש בעזה בחודש נובמבר 2012 וסיום הלחימה לאחר שנהרגו "רק" עשירית ממספר ההרוגים של ינואר 2009. וגם אחר כך פעל הנשיא מורסי לשמירה על הפסקת האש בגבול עזה ותחת הנחיתו פעל הצבא המצרי נגד מנהרות ההברחה ברפיח, יותר ממה שעשה בתקופתו של מובארק. כל זה לא בדיוק הוסיף לפופולריות של מורסי במצרים עצמה, ובהפגנות המתלהמות נראתה תמונתו משולבת בדגל ישראלי ענקי, ממש במרכז המגן דוד. ועם זאת, בישראל הוא מעולם לא זכה לפופולריות של ממש. 

במשך הרבה זמן לא כל כך שמענו על המתרחש במצרים. שמענו על החלטתו של מורסי בשנה שעברה לפזר את המועצה הצבאית השלטת ועל התמיכה שבאותו רגע העניקה לצעד הזה  האופוזיציה החילונית והליברלית. אבל אחר כך התקשורת הישראלית די איבדה ענין בנפתולי הפוליטיקה המצרית, בצעדים הכוחניים יותר ויותר שנקט מורסי לביסוס שלטונו ובהתגברות הההתנגדות כלפיו ובמשבר המחריף בכלכלה המצרית ואי מילוי ההבטחות שהבטיחו האחים המוסלמים לבוחריהם (בכך, למען ההגינות, הם לא היו היחידים בין הממשלות הנבחרות בעולם). 

ובשבוע האחרון, שוב מצרים במוקד. נראה כהצגה חוזרת מלפני שנתיים, שוב ההפגנות הענקיות בכיכר תחריר מגיעות לכותרות העיתונים בישראל ודוחקות את החדשות המקומיות שלנו ושוב ביטויים של שמחה מהדהדת לנפילתו של עוד נשיא מצרי. וגם בהפגנה השבועית של פעילים חברתיים מול ביתו של שר האוצר הופיע השלט הגדול "מורסי, ביבי, לפיד – אותה מהפיכה!".  

בדרך כלל, הפרשנים הישראלים לא חשו יותר מאי נעימות קלה לגבי העובדה שנשיא שנבחר בבחירות חופשיות הודח בידי הצבא המצרי. חמי שלו מעל דפי הארץ אף העלה ספק בהנחה שהדמוקרטיה היא תמיד שיטת המשטר המועדפת, ובן כספית הידוע השתולל ממש משמחה למחשבה ש"האיסלמיסטים עם הגלביות נזרקו לפח האשפה".  אבל לפי הידיעות האחרונות ממצרים, הם לא נמצאים בפח האשפה אלא ברחובות, הם בהחלט אינם מקבלים בהכנעה את הדחתם מן השלטון שאליו נבחרו, ומספר ההרוגים עולה ומאמיר. אז איך ידווחו אמצעי התקשורת שלנו על הפרקים הבאים בסאגה המצרית הבלתי נגמרת?