יום שבת, 24 בינואר 2015

על זרחן קבור ודיפלומטיה בריונית

על זרחן קבור ודיפלומטיה בריונית

בשנת 1974, כחייל צעיר שזה עתה התגייס לשורות צבא ההגנה לישראל, הייתי בין קבוצת חיילים שאותם לקח סמל המחלקה לסיור במצבור תחמושת והציג לנו את סוגי החימוש השונים שבשימוש הצבא. בין השאר הוא הצביע על ערימת תיבות עץ עליהן נכתב "עשן מתפוצץ" ואמר תוך קריצה ערמומית "בעצם אלה פצצות זרחן, אבל לא כותבים את השם במפורש כי זה עלול לעשות לנו בעיות בינלאומיות". אני חייב להודות שבאותו רגע לא הקדשתי לענין הרבה תשומת לב, אבל בכל זאת זה איכשהו נשאר בזכרוני.

הרבה מאד זמן אחר כך, בשנת 2009, נזכרתי פתאום בסמל הקורץ ובעשן המתפוצץ שלו. במהלך הפצצות חיל האויר הישראלי בעזה ("עופרת יצוקה") החלו להגיע הידיעות על מה שקרה למי שפצצות זרחן כאלה נפלו עליהם. חלקיקי הזרחן השורפים נדבקים לגוף, חודרים עמוק יותר ויותר פנימה, וגורמים כאבי תופת. בית החולים שיפא שבמרכז עזה התמלא במשפחות שלמות שנפגעו מן הזרחן שנפל עליהם מן השמיים, כשהרופאים ראו ולא תמיד יכלו להצילם. גם עשן הזרחן המתפזר באויר יכול לגרום פגיעה קשה, לפעמים עד מוות, למי שנושם אותו. 

ארגוני זכויות אדם ישראלים ובינלאומיים הקימו אז קול זעקה, והזרחן תפס מקום מרכזי בדו"ח של ועדת גולדסטון הידועה. ממשלת ישראל וצה"ל טענו שהזרחן הופעל רק באזורים בלתי מאוכלסים (האם יש בכלל ברצועת עזה אזורים בלתי מאוכלסים?). אבל בסיבובים הבאים  בעזה, 2012 ו-2014, כבר לא השתמשו בזרחן. לפחות הזוועה הזאת נחסכה מתושבי הרצועה. 

השבוע התבצעו עבודות עפר במתחם שנלר שבירושלים, שם פונה מחנה צבאי ובמקומו עומדת להיבנות שכונת מגורים יוקרתית, ולפתע עלו אדים רעילים חריפים מן הקרקע והתפזרו בכל האזור. התושבים במרחק מאות מטרים מסביב נדרשו בדחיפות להסתגר בבתיהם ולסגור את כל החלונות בצורה הרמטית. רק לאחר כמה שעות הצליחו צוותי הצלה לבושים בחליפות אטומות לאתר ולנטרל פצצת רחן הישנה שבה פגעו הדחפורים.



ענני הזרחן שעלו לפתע מן האדמה בשכונה ירושלמית שלווה נראים כמעט כמטפורה, בשבוע שבו הגיעו לראשונה מעשיה של מדינת ישראל אל מוקד תשומת ליבו הרשמית של בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג... 

זה כבר לא מדע בדיוני, לא תחזית אפוקליפטית על עתיד מעורפל בו עלולים הפלסטינים לאחוז ב"נשק יום הדין", אלא מציאות ממשית וקונקרטית. הודעה יבשה ופורמלית על ידי התובעת הראשית פאטו בנסודה כי פתחה בבדיקה ראשונית באשר לאפשרות לביצוע פשעי מלחמה בשטחים הפלסטיניים; כי הבדיקה עשויה להתייחס לפשעים שביצעה ישראל, או שביצעו ארגונים פלסטיניים, או שניהם גם יחד; כי הבדיקה אינה מהווה חקירה, אך המידע שייאסף במסגרתה עשוי להכריע באשר לפתיחת חקירה מלאה; כי החלטה על חקירה מלאה כזאת צריכה להתקבל בידי שופטי בית הדין, על פי ההליכים הקבועים; וכי הבדיקה תתקיים "באופן עצמאי וחסר פניות לחלוטין", ולא הוגדר תאריך יעד להשלמתה. התובעת פאטו בנסודה, ילידת גמביה, היתה מעורבת בעבר בתביעות נגד פושעי מלחמה ברוואנדה, והשבועון טיים כלל אותה ברשימת "מאה האנשים המשפיעים ביותר בעולם".


הדרג המקצועי במשרד החוץ בירושלים המליץ בפני ראש הממשלה נתניהו על תגובה מתונה ופעולה דיסקרטית מאחורי הקלעים, במיוחד מכיון שהחקירה בידי התובעים בבית הדין עודנה בתחילתה ויארך הזמן עד שתתגבש לכדי כתב תביעה – אם בכלל. 

נתניהו התעלם מההמלצה והחליט על מסע תעמולה בינלאומי רעשני ומתקפה חזיתית על בית הדין, שופטיו ותובעיו – עד כדי מאמצים בינלאומיים להפסיק את המימון לבית הדין אם אך יעז לפתוח בהליכים נגד קציני "הצבא המוסרי ביותר בעולם". שר החוץ ליברמן, בדרכו הבוטה, מיהר לדבר על "פירוק בית הדין הבינלאומי". לדעתם של כמה וכמה פרשנים, התגובה הזועמת וכמעט היסטרית נובעת פחות מן החשש שבעוד כמה שנים יועמדו כמה קצינים ישראלים לדין (בהעדרם) ויותר מן ההבנה שדי גם בחקירה הראשונית הזאת כדי לשנות בצורה מהותית את השיח הבינלאומי באשר לישראל ולפלסטינים. 



ואז פתאום עברה תשומת הלב מאולמות בית הדין בהאג אל שמי סוריה השסועה, שם הופיעו מסוקי קרב (או בגרסא אחרת, מזלט"ים) ובמטח ירי מדויק פגעו בשיירה בה נסעו פעילים בכירים של ארגון החיזבאללה – אחד מגדולי תומכיו של הנשיא בשאר אסאד ומשטרו . ממשלת ישראל נמנעה מלקחת אחריות רשמית להתקפה, אך כותרות העיתונים רבי התפוצה מיהרו לשבח  את "הפעולה המדויקת של כוחותינו" ואת "חיסולו של נסיך הטרור". 


ג'יהאד מורניה, צעיר ללא ניסיון רב או כישורים מיוחדים, קיבל את המינוי לפקד על הכוחות ששיגר חיזבאללה לאזור הגבול עם ישראל ברמת הגולן בעיקר בזכות היותו בנו של עימד מורנייה, קצין המבצעים של חיזבאללה שנהרג בהתפוצצות מסתורית בדמשק לפני שמונה שנים. ידיעות אחרונות  פרסם בעמודו הראשון את תמונתם של האב והבן, עימאד וגיהאד, עם כיתובית אדומה בולטת "חוסל ב-2008" ליד האחד ו"חוסל ב-2015"  ליד האחר. בעמודים הפנימיים נוסף המידע שמצא תחקירן חרוץ, ןעל פיו שני דודים מ"משפחת המחבלים מורנייה" זכו גם הם להיות "מחוסלים" בעבר. כמו כן הוזהרו קוראי העיתון לא ללכת שולל אחר תצלומיו של ג'יהאד מורנייה, בהם הוא נראה כתלמיד צעיר וביישן, אלא להבין שהוא היה מחבל מסוכן וטוב עשו מי שפטרו את העולם מנוכחותו. 

מבוכה מסוימת נגרמה כאשר התברר שבין שנים עשר ההרוגים בהפצצה היו גם גנרל איראני וכמה מקציניו. מדינת ישראל הרשמית הגיבה בכמה קולות סותרים – "מקור בטחוני" עלום שם אחד מסר לסוכנות רויטרס מעין התנצלות והסבר כי מדינת ישראל לא ידעה על נוכחות הגנרל האיראני בשיירה שהופצצה. מקור עלום שם אחר סתר אותו לאחר כמה שעות וחזר שוב על הגרסא כי ישראל אינה מקבלת כל אחריות על התקיפה בסוריה. 

" האם איראן וחיזבאללה יעברו על מכה כזאת בשקט?" תהו הפרשנים. "תקיפה ממסוק היא פעולה עם טביעת אצבעות ישראלית ברורה, זאת לא פצצה שמישהו הטמין באיזה מקום ואתה יכול להתכחש לה בצורה משכנעת. זאת תקיעת אצבע בעין של חיזבאללה והם לא יוכל להרשות לעצמם שלא להגיב" כתב אלון בן-דוד מעל דפי "מעריב". אכן, מביירות ומטהראן עלו קולות זעם ואיומים בתגמול ונקמה קשה וכואבת. באזורי הצפון של ישראל הוגברה הכוננות יותר מאשר בכל זמן אחר מאז 2006. טנקים הובאו לאיזור הצפון, סוללות כיפות ברזל הוצבו, תנועת אזרחים בכבישים שלאורך הגבול נאסרה, וגם הרחק במימי הים התיכון הביא חיל הים סט"ילים להגן על אסדות הגז הישאליות מפני מתקפה אפשרית. שר הביטחון יעלון השמיע איומים חריפים כנגד "כל מי שיעז לפגוע בריבונות ישראל"(!). והמתח נמשך. "מישהו השליך גפרור לתוך חבית חומר נפץ ועכשיו הוא מחכה לראות: או שהיא תתפוצץ, או שלא. זהו תרגיל מסוכן בכימיה מעשית המתבצע ערב בחינת הגמר: הבחירות בישראל" כתב הפרשן הותיק אלכס פישמן.   


בזמן שהכוננות באזור הצפון הגיעה לשיא, התרחש ארוע אלים דווקא בתל אביב – צעיר פלסטיני דקר ופצע נוסעים באוטובוס ישראלי, ותלמיד כיתה ח' הפך גיבור לשעה על אשר השליך על הדוקר את ילקוטו. אבל הפעולה הזאת ככל הנראה לא באה מחיזבאללה, אלא מעוד אחד מן הפלסטינים המואסים בכיבוש הנמשך ויוצאים לפעולה ביוזמת עצמם. כפי שמסר בחקירתו במשטרה, מה שהסכינאי הצעיר רצה לנקום היו ההפצצות הקטלניות בעזה, שאותן הפלסטינים עדיין זוכרים היטב, גם אם הישראלים הצליחו לשכוח אותן במהירות הבזק. חבית חומר הנפץ הצפונית, שעליה כתב פישמן, טרם התפוצצה. התגמול כשיבוא עלול להגיע במקום ובזמן בלתי צפוי, שיבחרו חיזבאללה ושותפיו האיראנים. 

נקמה מיידית של חיזבאללה היתה יכולה להבטיח את נצחונו של נתניהו בבחירות: מטח טילים מלבנון על ערי ישראל, שהיה מחייב תגובה עוצמתית של חיל האויר הישראלי ומתפתח ל"מבצע מתגלגל" ("מבצע צוק ענן יצוק"?) שהיה ממשיך להתגלגל עד סמוך למועד הבחירות – ובמשך כל הזמן הזה היו מנהיגי האופוזיציה יצחק הרצוג וציפי לבני נאלצים להביע תמיכה פטריוטית בממשלה ולהימנע מכל ביקורת ותעמולה. מה לעשות, נכון לרגע זה חיזבאללה לא סיפק את הסחורה. בכל זאת, ראש ממשלתנו כנראה כבר גרף רווח אלקטורלי מסוים מרוחות המלחמה שנשבו השבוע. בסקרי סוף השבוע נרשמה עליה בכוחה של מפלגת הליכוד, עליה לא מאד גדולה אבל מספיקה כדי לסגור את הפער שהפריד בינה לבין מפלגת העבודה ולהתייצב בתיקו מוחלט. 

על ההבטים האלקטורליים של התקיפה בסוריה כבר נכתב לא מעט. לא כל כך הוזכרה העובדה כי בין ההרוגים בתקיפה היה גם הקצין הממונה על הלחימה של חיזאללה כנגד ארגון דאעש – מה הופך אותו לבעל ברית בפועל של ארה"ב, גם אם הוא מופיע ברשימת הטרוריסטים שפרסמו האמריקאים. במקרה או שלא במקרה, בדיוק השבוע פורסמה הערכת מצב אסטרטגית מענינית בידי ישראל זיו – בעבר אלוף בצה"ל וכיום ראש חברה המספקת "ייעוץ ביטחוני ואימונים צבאיים לכוחות ביטחון במדינות באמריקה הלטינית ובאפריקה". זיו יצא בקביעה חד משמעית כי "מבחינתה של ישראל, דאעש הוא הרע במיעוטו. קיומה של 'מדינת דאעש' שובר הלכה למעשה את הרצף השיעי המסוכן מטהראן עד ביירות שאותו בנתה איראן לאורך זמן, ועדיף כוח של טנדרים וחרבות על מעצמה שלח נשק גרעיני וטילים על גבולותינו. בסדר העדיפויות האידאולוגי של דאעש מצויים קודם כל השיעים ומיעוטים אחרים, לפני ההתמודדות עם 'הציונים'. בהיבט הזה יש להם הרבה שנים של 'עבודה' לפני שיתפנו אלינו" (ידיעות אחרונות, 19.1.2015). 

כידוע, גישתו של נשיא ארה"ב אובמה שונה. אובמה רואה בדאעש איום חמור מספיק כדי להצדיק את היפוך המגמה של יציאה אמריקאית מעיראק, איום המצדיק ומחייב להיכנס למערכה אווירית וגם ליצור ברית דה-פקטו עם איראן ושותפיה במלחמה נגד דאעש. ובמסגרת זאת מבקש אובמה להגיע בהקדם להסכם עם איראן  בנושא הגרעיני – הסכם אשר יבטיח שאיראן לא תבנה פצצה גרעינית בפועל, אך לא בהכרח יחייב את איראן להתפרק מכל יכולותיה הגרעיניות. 

בעיניו של ראש הממשלה נתניהו, הסכם כזה בין ארצות הברית ואיראן יהיה גרוע ומסוכן. לאחר תקופה מסוימת בה הנמיך מעט פרופיל בנושא האיראני, חוזר אליו נתניהו במלוא התנופה, בעידוד שותפיו הרפובליקאים השולטים עכשיו בגבעת הקפיטול. על סדר יומם של הרפובלקיאים – ושל נתניהו - עומדת הצעה להטיל סנקציות נוספות על איראן. לדעת ראש המוסד תמיר פרדו, כפי שמאר בשיחה עם סנטורים אמריקאים (אם כי נאלץ אחר כך לפרסם הכחשה) הטלת סנקציות כאלה עלולה להביא להתמוטטות המשא ומתן בין איראן למערב. ככל הנראה, זאת בדיוק כוונתו של נתניהו... 

באמצעות מקורבו רון דרמר – שגריר ישראל בארה"ב שהוא למעשה בעיקר שגריר נתניהו למפלגה הרפובליקאית – סידר נתניהו לעצמו הזמנה להגיע לוושינגטון ולנאום בפני שני בתי הקונגרס. המועד – 3 במרס, בדיוק שבועיים לפני מועד הבחירות בישראל. יהיה זה תשדיר בחירות מעולה: ראש ממשלת ישראל נואם באנגלית צחה בפני המחוקקים האמריקאים, ואלה קמים על רגליהם ומריעים לו (איפ"ק ידאג שכולם ימחאו כף בסך) והכל יועבר בשידור ישיר בטלויזיה הישראלית. ובנאום הזה ככל הנראה יתרכז נתניהו באיום האיראני וימריץ את הקונגרס להטיל עוד ועוד סנקציות גם (ובמיוחד) בניגוד לדעתו של נשיא ארצות הברית. 

כידוע, נתניהו לא טרח ולו ברמז לעדכן את הבית הלבן והסטטיט דפרטמנט בכוונותיו להגיע לוושינגטון ולהתערב בצורה בוטה במאבקי הכוחות של הפוליטיקה האמריקאית. וכפי שכבר פורסם בהרחבה, הנשיא אובמה ושר החוץ קרי וכל מקורביהם רותחים מזעם על נתניהו. בכיר בלתי מזוהה בממשל אמר ל"הארץ" :"חשבנו שכבר ראינו את הכל, אבל ביבי הצליח להפתיע אפילו אותנו. יש דברים שפשוט לא עושים. הוא ירק לנו בפרצוף בפומבי, כך לא מתנהגים. נתניהו צריך לזכור שלנשיא אובמה יש עוד שנה וחצי בתפקידו, והוא יצטרך לשלם מחיר". בכותרות היום בעיתונות מתפרסמת הודעתו של הנשיא אובמה, כי אין בכוונתו להפגש עם נתניהו בזמן ביקורו בוושינגטון, וכך גם סגן הנשיא ביידן, שר החוץ קרי ויתר נציגי הממשל. 

האם זה יספיק כ"גבית מחיר" מנתניהו? ספק רב. ראש הממשלה עשוי לראות בכתף הקרה הפומבית שמפנה לו הנשיא אובמה מחיר נסבל ואף זניח, כל עוד ממשיך אובמה להעניק גיבוי למדיניות נתניהו במקומות החשובים באמת, כמו מועצת הביטחון של האו"ם. אך בעתיד הקרוב עשויה לעמוד בפני אובמה האפשרות לגבות מנתניהו מחיר אמיתי. הפלסטינים שוקלים לחדש את פניתם למועצת הביטחון של האו"ם, שהרכבה השתנה מאז ההצבעה הכושלת בדצמבר. ואולי אולי גם ההצבעה האמריקאית תשתנה הפעם?

קינג קונג בגבעת הקפיטול     


יום שישי, 16 בינואר 2015

אפקט פריז שלא היה

אפקט פריז שלא היה

[הקטע הזה נכתב במקורו בהולנדית בידי ביאטה זילברסמיט, עבור האתר של ארגון "הקול היהודי האחר בהולנד"]     

שתי ידיעות באותו היום:

- בית ספר יהודי חרדי נסגר באמסטרדם, כמו בבריסל ובאנטוורפן

- בסקר דעת הקהל של ערוץ 10 מובילה מפלגת העבודה בהנהגת הרצוג / לבני עם 26 מושבים ומשאירה מאחור את הליכוד עם 24.

העובדה כי באמסטרדם נסגר בית ספר יהודי מסיבות בטחון גרמה לי לתחושת כאב. אך בתקשורת הישראלית זאת היתה רק ידיעה צדדית. זהו השבוע שאחרי התהפוכות בפריז.

אנו בישראל ציפינו שזה כן ישפיע על הבחירות פה. זה היה גם מה שנתניהו חשב, כאשר הוא מיהר לפריז וקרא ליהודים שם להפנות את גבם לצרפת ולעשות עליה. אם הצרפתים ידעו שזה מה שהוא עמד לעשות, אז הייתה להם באמת  הצדקה לא לרצות אותו שם, באירוע כה רגיש. גם נציגים של יהדות צרפת עצמה התלוננו, בתחושה שמעמדם התערער ברגע שבו ביקשו הגנה טובה יותר – בצרפת. 

אבל למעשה, נתניהו פנה מעל לראשיהם אל הבוחר הישראלי. אילו היו הסקרים מראים השבוע עליה בכוחו של הליכוד של נתניהו, זה לא היה מפתיע אותנו. היינו אומרים לעצמנו: זהו אפקט פריז; זה יעבור. בפועל מה שקרה הוא ההיפך – הפחת הפחדים בידי ביבי והעימות שלו עם העולם כולו כבר לא מביאים ישראלים לנהור אחריו. העבדה שדווקא בשבוע כזה סיכוייו של הרצוג עולים - זו עשויה להיות הוכחה כי זרמי מעמקים מתקרבים יותר ויותר אל פני השטח, ואז אנו עשויים באמת לחזות בשינוי ביחסי הכוחות הפוליטיים.

קרן של תקווה בשעה הקודרת של אירופה?

יום שישי, 2 בינואר 2015

מניגריה, דרך ניו יורק, עד למחסום

מניגריה, דרך ניו יורק, עד למחסום


צילומים: middleeastnewsservice.com/ +972 


שוב התגלגלה השנה החדשה לרוחבו של כדור הארץ ממזרח למערב. וכמו תמיד, שודרו בשידור חי לכל רחבי הכפר הגלובלי החגיגות בטיימס סקוור שבניו יורק, כדור הבדולח והספירה הנרגשת לאחור. אחמד בדיר מהכפר פרעון בגדה המערבית כבר לא יראה את השנה החדשה הזאת. היום האחרון של שנת 2014 היה גם היום האחרון של חייו.

עד אותו היום, נמנה בדיר בן ה-39 על הפלסטינים הנחשבים ברי מזל יחסית, אלה שקיבלו היתר לעבוד בישראל. פירושו הדבר שהוא לא היה צריך להתגנב בסתר אל מעבר לגבול בעזרתם של מבריחי-אדם מפוקפקים, וגם לא היתה לו סיבה להסתתר מפני שוטרים ישראלים המקיימים מצוד על שב"כים ("שוהים בלתי חוקיים").  מאידך, היה עליו לקום מוקדם מאוד כל בוקר, כדי לעבור דרך מחסום צפוף ולחוץ ולהגיע בזמן אל אתר הבנייה שבו מצא פרנסה לבני משפחתו.

נהלי הביקורת במחסום – מחסום טייבה בפי הפלסטינים, מחסום שער אפרים בכינויו הישראלי הרשמי - בדרך כלל לוקחים שעות ארוכות. ראשית חייבים העובדים לעבור אחד אחד דרך שערי מתכת מסתובבים. מהעבר השני צריך לעבור לאט לאט דרך גלאי מתכות ותחנות בדיקה. הפלסטינים לעתים קרובות מוצאים עצמם מצופפים בתוך כלובי מתכת בתוך המחסום, בלי יכולת  להתקדם או לחזור לאחור.

על התהליך שולטים חיילים ישראליים בעמדות מוסתרות. החיילים - בדרך כלל, סדירים בני 18 או 19 – הם לגמרי בלתי נראים ובלתי נגישים, כדי למנוע כל סיכוי שיותקפו. העובדים יכולים רק לשמוע את פקודותיהם מוגברות ברמקולים. צעקותיהם של עובדים המתלוננים על הצפיפות והקצב האיטי והמייסר של הבדיקות בדרך כלל אינן זוכות לשום תגובה. 

אחמד בדיר עבר את התהליך הזה בכל בוקר, כמו כ-15,000 עובדים אחרים העוברים במחסום הזה. עד שבשעת בוקר מוקדמת ב -31 בדצמבר הוא נחנק. זה לקח כמה רגעים לעובדים האחרים הצפופים ודחוקים סביבו להבחין מה שקרה, והרבה יותר זמן נדרש עד שהשיגו סוף סוף את תשומת לבם של החיילים הבלתי נראים השולטים על המחסום. כאשר סוף סוף הגיעו למקום צוותים רפואיים, לא נותר להם אלא לקבוע את מותו.

בדיוק יום אחד לפני שקרה כל זה, הקהילה הבינלאומית – כפי שהיא באה לידי ביטוי באולמות המרווחים והנוחים של מטה האו"ם בניו-יורק - דחתה את בקשתם של הפלסטינים להיות חופשיים משליטה של חיילים ישראליים על חייהם. הפלסטינים ביקשו כי השנה החמישים של הכיבוש הישראלי תהיה גם האחרונה. הם ביקשו לקבוע לוח זמנים על פיו שנת 2017 תהיה שנת לידתה של פלסטין החופשית. הבקשה הזאת נדחתה, והפלסטינים הופנו שוב להכנס אל משא ומתן אינסופי עם ישראל, אשר אין לה שום כוונה לסיים את הכיבוש אי פעם – בודאי לא בימי ממשלתה הנוכחית. (ממשלה ישראלית שונה אולי תקום, ואולי לא  תקום, בשנה הבאה ...)

בצד החיובי, צרפת נתנה לפלסטינים גיבוי מלא (שגריר צרפת בישראל הוזמן על כך לשיחת נזיפה במשרד החוץ), וכך עשתה גם לוקסמבורג – מדינה ננסית אבל בכל זאת חברה מכובדת באיחוד האירופי. ובריטניה לפחות נמנעה, וגם זה עורר כמה דאגות בלשכת ראש הממשלה. אבל כל זה לא הספיק לנוכח האבן הכבדה והבלתי ניתנת להזזה בוושינגטון.

בשבועות האחרונים נפוצו שמועות רבות כי הנשיא אובמה, שכבר זמן רב  מתוסכל לנוכח התנהלות ראש הממשלה נתניהו, שוקל שינוי במדיניות ארוכת השנים של הטלת וטו אמריקאי אוטומטי לטובתה של ממשלת ישראל. יתכן שאובמה אכן שקל צעד כזה, יתכן שלא. בכל מקרה, בסופו של דבר הוא  החליט להתמיד במדיניות הווטו הותיקה ולא להסתכן בעימות כולל בגבעת הקפיטול. באמצעות תמרונים חשאיים ועסקות מפוקפקות, ההצעה הפלסטינית לא זכתה לתשעה הקולות הנדרשים. האמריקנים נותרו פטורים מלשאת באחריות מלאה לחסימת דרכם של הפלסטינים אל החופש, כאשר ניגריה, רואנדה ודרום קוריאה הפכו שעירים נוחים לעזאזל.

כך או כך, ההצבעה בניו יורק דחקה את הפלסטינים לנקוט בצעד תגובה שעליו כבר דנו והתווכחו כבר זמן רב, ואשר הנשיא עבאס נמנע ממנו עד עתה: הצטרפות ליותר מעשרים אמנות בינלאומיות, ובמיוחד לאמנת רומא. הצטרפות זאת היא צעיד מקדים הכרחי כדי שהפלסטינים יוכלו לפתוח  בהליכים משפטיים נגד אזרחים ישראלים בבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג, באשמת פשעי מלחמה ו/או הפרות של החוק הבינלאומי.

נתניהו ושריו הגיבו בזעם הצפוי, ואיימו בפעולות תגמול - כלומר, שישראל מצידה תפתח בהליכים משפטיים נגד פלסטינים. יתכן מאד שכבר בשנה הזאתצ נהיה עדים לדו-קרב משפטי אדיר שיתנהל בהאג, כאשר שני הצדדים צפויים לגייס עורכי דין מעולים ומומחים ממולחים למשפט בינלאומי. הפלסטינים יציגו את זוועות ההפצצות והפגזות הארטילריה על עזה בשנים 2009, 2011 ו 2014, וכן כל מיני מעשי הרג בקנה מידה קטן יותר בזמנים ובמקומות אחרים. הישראלים ישיבו באזכור ירי טילים על ישראל ופיגועי התאבדות למיניהם.

לא יהיה קשה למשפטנים ישראליים לבנות תיק נגד מנהיגי חמאס. הרבה פחות קל יהיה להפיל אשמה על הנשיא עבאס. התוצאה הסופית עשויה להיות שבדעת הקהל הבינלאומית תיווצר הקבלה בין מנהיגי חמאס מצד אחד לבין אלופי צה"ל מהצד השני, ושופטים בינלאומיים מכובדים יצטרכו לקבוע מעשיהם של מי מתועבים יותר – שזה לא בדיוק קו ההסברה אשר מומחי יחסי הציבור של ממשלת ישראל מנסים לדחוף.

יתר על כן, אמנת רומא כוללת גם התייחסות ספציפית להקמת התנחלויות בשטח כבוש כהפרה חמורה של החוק הבינלאומי. ברגע שיקבלו גישה לבית הדין הבינלאומי, הפלסטינים יכולים ליזום כתבי אישום נגד מנהיגי מתנחלים וקבלנים העוסקים בהקמת התנחלויות, כמו גם נגד שרים בממשלת ישראל ופקידים בכירים המקדמים את מפעל ההתנחלויות. כנגד גל כזה יהיה קשה למצוא "תגובה שוות ערך" מהצד הישראלי.

כל זה יקרה כנראה רק אחרי מרץ 2015 - כאשר בישראל תהיה ממשלה חדשה או גלגול חדש של הממשלה הישנה והרקובה. נחיה ונראה.

הערת שוליים

תוצאות ההצבעה במועצת הביטחון של האו"ם הוכרעו על ידי ניגריה, שברגע האחרון הסירה את תמיכתה בהצעה הפלסטינית. זה לא ממש מפתיע, בהתחשב בעובדות הבאות הבאות:

1) נשיא ניגריה גודלאק ג'ונתן הוא נוצרי.

2) הוא לא סתם נוצרי. הוא נוצרי אוונגליסטי, חבר בכנסית "דבר החיים התנ"כי", כנסיה ניגרית אשר קשורה קשר הדוק עם הכנסיות האוונגליות בארה"ב – שהן תומכות פנאטיות בימין הקיצוני בישראל.

3) הנשיא גודלאק ג'ונתן קיים בשנה שעברה מסע עלייה לרגל לישראל, בחברתו של ראש כנסית "דבר החיים התנ"כי". זה לא היה רק מסע דתי טהור של עליה לרגל, השניים גם נפגשו עם נתניהו. 

4) לפני כשלושה חודשים, בספטמבר 2014, ערכו רשויות המכס בדרום אפריקה חיפוש במטוס ניגרי ומצאו שם שלוש מזוודות שהכילו סך 9,300,000 דולרים במזומן. הכסף הוחרם על פי התקנות למניעת הלבנת הון בינלאומית.

5) במטוס היו שלושה נוסעים - שני ניגרים ועמם ישראלי בשם אייל מסיקה. מסיקה היה זה שהחזיק בקוד הסודי לפתיחת מזוודות הכסף.

6) אייל מסיקה מתגורר בעיר הבירה של ניגריה, מה בדיוק הוא עושה שם? אף אחד לא יודע.

7) המטוס שבו טס אייל מסיקה עם 9,300,000 הדולרים היה בבעלות או בחכירה של כנסית "דבר החיים התנ"כי".

8) אחרי שהפרשה הזאת התפרסמה, התקשר נשיא ניגריה גודלאק ג'ונתן אל נשיא דרום אפריקה ג'ייקוב זומה, הצהיר כי  9,300,000 הדולרים שייכים לממשלת ניגריה וביקש את החזרת הכסף. הנשיא זומה נענה לבקשה.

9) כל הפרשה הזאת עם  9,300,000 הדולרים התרחשה בחודש ספטמבר השנה, כאשר כבר היה ידוע היטב שהפלסטינים עומדים לפנות אל מועצת הביטחון של האו"ם ושניגריה תהיה אחת מדינות שעמדתן תקבע את תוצאות  ההצבעה.

לא היה צורך בעבודת בילוש נרחבת כדי לגלות את כל זה. רבע שעה בויקיפדיה וגוגל הספיקו בהחלט. 






יום שישי, 26 בדצמבר 2014

על חתרנות מדינית וסירי לחץ

על חתרנות מדינית וסירי לחץ 

בפעם הראשונה מזה שנים מצביעים הסקרים על אפשרות מוחשית לסיום כהונתו של נתניהו בבחירות במרס הקרוב. גם השמיים המדיניים הולכים ומתקדרים עליו, עם כותרות כמו: "אירופה אמרה 'כן' לפלסטין"/"סטירת לחי מאירופה"/"יום שחור לישראל בזירה המדינית". ב"ישראל היום", הלא הוא הביביטון, הנימה היתה נרגשת במיוחד: "בליץ אירופי אנטי- ישראלי/ זעם בישראל: 'הם לא למדו דבר!'/ רה"מ נתניהו: ' באירופה נטבחו 6 מיליון יהודים, נגן על מדינתנו מפני הטרור והצביעות'". 

העלאת זכרון השואה באוב בהקשר של הכרת הפרלמנט האירופי במדינת פלסטין לא נשמעה ממש משכנעת אפילו בישראל. גם ההודעה על הטלת חרם אישי כנגד שרת החוץ השוודית, שממשלתה הכירה בפלסטין, לא נשמעה כתגובה רצינית או אמינה. וגם לא ההודעה על בדיקה מחדש של היחסים עם שוויצריה לנוכח ההחלטות החריפות בכנס המדינות החתומות על אמנת ג'נבה. ואילו ההחלטה, דווקא בשבוע הזה, על הקמת עוד כמה מאות יחידות דיור התנחלותיות במזרח ירושלים רק שפכה שמן נוסף על הלהבות. 

ראש מפלגת העבודה הרצוג, שלראשונה נתפס כמועמד רציני לראשות הממשלה, הטיל על נתניהו את "האחריות למפולת המדינית הפוגעת במדינת ישראל, בנוסף לכשלון הכלכלי".  וגם אביגדור ליברמן – שר החוץ בממשלתו של נתניהו ומי שהיה שותפו הנאמן עד לא מזמן - השמיע זמירות חדשות ודי דומות לדבריו של הרצוג: "מדיניות הססטוס קוו של נתניהו נכשלה. ללא הסדר מדיני ידרדרו יחסי ישראל עם האיחוד האירופי, מה שיביא לפגיעה קשה בכלכלה - תראו מה קורה עכשיו לרוסיה עם הסנקציות של האיחוד האירופי. אם לא ננקוט יוזמה אנחנו נגיע לצונאמי מדיני". 

האם אפשר לתת אמון במאמציו המופגנים של ליברמן להמציא את עצמו מחדש ולהפוך ל"מנהיג המרכז"? זאת כבר שאלה אחרת. אבל מה שראוי לציון הוא שפוליטיקאי ממולח ובעל חושים מחודדים מחשיב זאת כדרך הטובה ביותר לקידום האישי שלו.

במפתיע, מי שהתנדבה לסייע מעט לראש הממשלה היתה דווקא ציפי לבני, שותפתו של הרצוג, שזה עתה הצטרפה אליו במאבק להפלתו והחלפתו של נתניהו. לבני היא שהתחננה בפני שר החוץ האמריקאי קרי לדחות עד לאחר הבחירות בישראל את ההצבעה הגורלית במועצת הביטחון על הצעת ההחלטה הפלסטינית. זאת בטענה כי קבלת החלטה התומכת בדרישות הפלסטינים לסיים את הכיבוש תסייע לנתניהו במסע הבחירות שלו, כאשר יטען ש"העולם כולו נגדנו"ויגרוף בכך את קולות הבוחרים. 

האמנם? ציפי לבני עצמה ללא ספק זוכרת את בחירות 1992, בזמן בו היא עוד היתה חברה נאמנה במפלגת הליכוד. במהלך מערכת הבחירות ההיא הסתבך ראש הממשלה שמיר בעימות פומבי עם נשיא ארה"ב, ג'ורג' בוש האב – והתוצאה: הבוחרים פנו עורף לו ולמפלגתו והעלו את יצחק רבין לשלטון. בהחלט יתכן שהתסריט הזה יחזור על עצמו אם אחרי הכל יאזור הנשיא אובמה אומץ להתעמת עם נתניהו ועם תומכי נתניהו בגבעת הקפיטול, גם ובמיוחד בתקופת בחירות בישראל. אחרי הכל, גם אם הבוחרים בישראל איבדו את התקווה להגיע לשלום עם הפלסטינים, רק מעטים מהם יהיו מוכנים לצפות בשוויון נפש באבדן המשענת האמריקאית שתמכה בישראל שנים כה רבות.  

בממשל האמריקאי, בכל אופן, דבריה של לבני (ודברים דומים של הנשיא לשעבר פרס) נפלו על אוזן קשבת. אין ספק שאובמה וקרי היו מעדיפים לדחות ככל שרק ניתן את ההכרעה הקשה, בין הטלת וטו שתגרור לעימות עם העולם הערבי לבין אי הטלת וטו שתביא סערה בגבעת הקפיטול. שר החוץ קרי הודיע לשגרירים האירופיים כי ארצות הברית אכן נחושה לדחות את ההצבעה באו"ם עד לאחר הבחירות בישראל. האם זכתה לבני להכרת טובה מצד נתניהו ושותפיו? לא ממש. היא דווקא זכתה לקיתונות של גידופים וגינויים, והיו אלה אנשי הימין שהגדירו את פניתה אל האמריקאים כ"חתרנות מדינית"..

האמריקאים נחושים לחכות עד אחרי הבחירות בישראל – אך האם הפלסטינים ישתפו פעולה? היתה תקופה בה נהגו הפלסטינים התחשבות רבה בשינויים ובתהפוכות העוברים בזירה הפוליטית הישראלית, אבל כיום אין להם הרבה ציפיות שבחירות בישראל יניבו ממשלה טובה יותר מזאת השולטת כיום. ממילא, פלסטינים רבים מטילים ספק ביוזמה המדינית שמוביל הנשיא עבאס בזירה הבינלאומית, והקפאת היוזמה הזאת עד לאמצע מרס תגביר או יותר את חוסר האמינות. ההחלטתה המאד בלתי פופולארית שקיבל עבאס להמשיך בשיתוף הפעולה הבטחוני עם ישראל גם לאחר מותו של השר זיאד אבו עין במהלך עימות עם חיילים ישראלים שפיזרו הפגנה בלתי אלימה, לא משאירה  לעבאס ברירה אלא להמשיך במהלך הדיפלומטי התקיף, כדי שלא לאבד כל שריד של אמינות בקרב בני עמו. סביר על כן כי מיד לאחר ה-1 בינואר – כאשר ישתנה הרכב מועצת הביטחון  של האו"ם ויכנסו אליה יותר מדינות התומכות בעמדות הפלסטינים – תבוא הצעת ההחלטה להצבעה והנשיא אובמה יאלץ לנקוט עמדה לכאן או לכאן. 

סאיב עריקאת, הנושא ונותן הנצחי של הרשות הפלסטינית ואש"ף, הסביר את הסיבות לנחישותם של הפלסטינים להתמיד ביזמה הדיפלומטית הזאת: "יותר מ-20 שנים לאחר תחילת תהליך המשא ומתן ממשיכה ישראל, המדינה הכובשת, במפעל הההתנחלויות הבלתי חוקי ובהפרות בלתי פוסקות של זכויות האדם של הפלסטינים. במהלך אותה התקופה גדל מספר המתנחלים כמעט פי שלושה ותשתית ההתנחלות ממשיכה לגדול ולצמוח, ובאותו זמן נמשך גם המצור הבלתי חוקי על עזה על ידי אמצעים שונים של ענישה קולקטיבית. ההידרדרות הייתה דרמטית. יוזמה זו במועצת הביטחון היא מאמץ לתקן את המצב הזה - על ידי אישור מחדש של זכויות העם הפלסטיני והפרמטרים לפתרון צודק ובר קיימא לסכסוך הישראלי-הפלסטיני. מטרתנו היא גיוס הקהילה הבינלאומית לעמוד בהתחיבויותיה ולהציל את פתרון שתי המדינות ואת הסיכויים לשלום".


ברחוב הפלסטיני לא תולים הרבה תקוות בקהילה הבינלאומית ומצפה אפילו פחות מכל ממשלה שעשויה לקום בישראל. יותר ויותר צעירים – רובם "זאבים בודדים" שאינם משתייכים לשום ארגון ועל כן מתקשים שירותי הבטחון של ישראל לאתר אותם – כבר הגיעו למסקנה שהדרך היחידה לשחרור עמם היא לאחוז בנשק. אתמול בערב היה עוד מקרה מסוג זה, ליד התנחלות אל-מתן שבצפון הגדה המערבית. הילדה איילה שפירא בת 11 נפגעה מבקבוק תבערה שהושלך מן המארב אל המכונית בה נסעה עם אביה. היא הצליחה להחלץ מן המכונית הבוערת ונלקחה לבית החולים במצב קשה, סובלת מכוויות חמורות בפניה ובפלג הגוף העליון. גם אם יצליחו הרופאים להציל את חייה צפוי לה תהליך שיקום ממושך וכואב. ככל הנראה היא לעולם כבר לא תראה כמו בתמונות החיוך שפורסמו הבוקר בכל העיתונים, ויעבור עוד זמן רב בטרם תוכל לחזור לחוג המתימטיקה לילדים מחוננים. 

התנחלות אל-מתן הוקמה בשנת 2000 והוגדרה רשמית כ"שכונה" של ההתנחלות הותיקה יותר מעלה שומרון, ועל כן קטע הכביש המחבר בין מעלה שומרון ל אל-מתן – שם הושלך בקבוק התבערה - נחשב בעיני המתנחלים כ"כביש פנימי של מעלה שומרון". אל-מתן הוקמה ללא כל אישור ממשרד הביטחון או מהממשלה, באופן בלתי חוקי בעליל גם לפי הכללים המתירניים של הממשל הצבאי הישראלי. זה היה אחד מן המאחזים הבלתי חוקיים שאותם היה ראש הממשלה שרון אמור לפנות עוד בשנת 2003 (אז הוא הבטיח...). באותה שנה בה התחייב שרון בפני האמריקאים לפנות את אל-מתן נולדה שם הילדה איילה שפירא. 

הגדרת אל-מתן כמאחז התנחלות בלתי חוקי לא הפריעה עד אתמול לחייה וחיי משפחתה של הילדה - במיוחד שממשלת ישראל לא הראתה שום כוונה לפנות את המקום בפועל, אלא דווקא העבירה תקציבים נדיבים להמשך פיתוחו וגידולו. בשנת 2012 הועלה הרעיון להעניק מעמד חוקי לאל-מתן על ידי הגדרתה כ"כפר אמנים" (למרות שהתושבים שם אינם אמנים...) הרעיון עורר אז מחאות חריפות בארץ ובחו"ל ("המתנחלים הופכים את מלאכת הכשרת המאחזים לאמנות של ממש. איזו אמנות יכולה לצמוח ממאחז שהוקם בניגוד לחוק?" שאל אז מנכ"ל שלום עכשיו יריב אופנהיימר). עכשיו, כאשר העמודים הראשיים מלאים בדיווחים על האסון שפקד את איילה שפירא ובני משפחתה, יכול מאד להיות שהרעיון הזה יעלה שוב.  

"לא מדובר כאן בפשיעה, אנחנו נמצאים במלחמה ומי שזרק את בקבוק התבערה הוא חייל שנלחם נגדנו" מצוטט בעיתונות אבנר שפירא, אביה של הילדה. בכך אפשר בהחלט להסכים איתו – גם מבלי להסכים להמשך דבריו, בדבר "חוסר היכולת להגיע אי פעם לשלום" ו"הצורך לנהל מלחמת חורמה נגד המחבלים".  

מוקדם יותר השבוע התחממה כמה פעמים גזרה אחרת באותה מלחמה – גבול רצועת עזה שעדיין מדממת מן המלחמה הקשה של הקיץ. טיל נורה משטח הרצועה לשטח ישראל ולא גרם נזק או נפגעים, וימים אחדים אחר כך ירה צלף פלסטיני בחייל ישראלי ופצע אותו סמוך לגדר הגבול. בשני המקרים הכחיש חמאס כל קשר למעשים, יחס אותם לארגונים סוררים והודיע על נחישותו לקיים את הפסקת האש. בשני המקרים הטילו ממשלת ישראל וצבאה את האחריות על חמאס ונקטו צעדי עונשין בהתאם – הפצצת מפעל בטון במקרה הראשון, הריגת פעיל מרכזי בחמאס במקרה השני. ובשני המקרים חזרו הפרשנים בכל התקשורת על אותם ניסוחים "שני הצדדים, ישראל וחמאס, אינם מעונינים להגיע להסלמה כוללת – אך הם עלולים להגרר אליה גם נגד רצונם". ניסוחים כאלה בדיוק הופיעו בעיתונות גם לפני ההתלקחות בקיץ שזכתה לשם "מבצע צוק איתן" והסתיימה בחורבן שכונות שלמות בעזה ומותם של 2100 תושבים.

על פי כל קנה מידה, המלחמה הותירה את עזה כפצע פתוח שאיש אינו מנסה לטפל בו ברצינות. רק חלקיק מכספי התרומות שהובטחו לשיקום הרצועה הגיע בפועל, רק זרם דקיק של חומרי בנין מצליח לעבור את המחסומים. המנגנון שהוקם לפי דרישת ישראל, על פיו יפקח האו"ם על מעבר חומרי הבניה "כדי למנוע שיגיעו לידי חמאס" הפך מקור לא אכזב לשוק שחור והפקעת מחירים פרועה. פעיל שלום בינלאומי שהיה לאחרונה בעזה סיפר לי שמחירו של שק מלט בעזה האמיר לכדי פי ארבעה ויותר ממחירו לפני המלחמה – הרבה מעבר להישג ידם של חלק גדול מהעזתים שבתיהם נחרבו. 

רשמית, נמצאת הרצועה תחת מרותה של "ממשלת ההסכמה" הפלסטינית שמושבה ברמאללה. מעשית, מלבד ישיבה פומבית אחת שקיימו שרי הממשלה הזאת בתחומי הרצועה, אין לה נוכחות ממשית בשטח שבו עדיין ארגון החמאס הוא השליט בפועל, ולגמרי לא בטוח שלנשיא עבאס יש רצון להכנס למאבק – פוליטי ואולי גם צבאי – כדי להשיג מידה כלשהי של שליטה מוחשית בשטח הרצועה. 

הדיבורים היפים על "הסדרה" ועל פתרון מהותי לבעיותיה של עזה נגנזו, ותשומת הלב העולמית עברה במהירות שיא לבעיות אחרות. המשא ומתן בקהיר אמור היה לטפל בכל היבטי המצב ברצועת  עזה, להעניק לפלסטינים פורום בו יוכלו להעלות את כל טענותיהם, לדרוש את סיום המצור ואף פתיחה של נמלי ים ואויר ברצועה. בזמן המלחמה הביעו ראשי חמאס ספק רב אם אכן תקיים ממשלת ישראל משא ומתן כזה (זאת היתה אחת הסיבות העיקריות להתמשכות הלחימה). הספקות התגלו כמוצדקים לחלוטין. 

המשא ומתן בקהיר ננעל יומיים לאחר שנפתח. במקום זאת מיהר הגנרל סיסי נשיא מצרים, בעל בריתו הלא כל כך חשאי של נתניהו, להדק את המצור על הרצועה מצידו המצרי. מעבר הגבול ברפיח נסגר כליל, בטענה כי עזתים מעורבים בהתקפות על הצבא המצרי בסיני. בעקבות זאת החל הצבא המצרי לפתוח במבצע נרחב ליצור לאורך הגבול עם עזה "שטח סטרילי" ברוחב חצי קילומטר (אחר כך, קילומטר מלא), תוך החרבת מאות בתים ומחיקת שכונות שלמות בעיר רפיח מעל פני האדמה. 

המבצע המצרי הזה מזכיר עד מאד – ואולי לא במקרה – את מה שניסה האלוף הישראלי יום טוב סמיה  לבצע בתקופה שבה קיים צה"ל שליטה ישירה בצידו האחר של אותו גבול. עשרות בתים פלסטינים ברפיח הוחרבו אז, במטרה מוצהרת ליצור אזור סטרילי כזה בדיוק. באותם ימים  התעוררו הרבה מחאות בינלאומיות, במיוחד לאחר שהפעילה האמריקאית רייצ'ל קורי הקריבה את חייה במאבק נגד הריסת הבתים ברפיח. אבל ככל הנראה, העולם שזעק על הריסת בתי אזרחים פלסטינים בידי גנרל ישראלי עובר בשקט על הריסת בתי אזרחים מצרים בידי דיקטטור מצרי...


רוג'ר כהן מהניו יורק טיימס, שפרסם השבוע את רשמיו מישראל ההולכת לבחירות ומעזה המדממת, כתב: "לילד בן תשע בעזה יכולים להיות זכרונות משלוש מלחמות תוך שש שנים. הילד הזה עשוי לעמוד בחורבותיה של שכונת סג'עיה במזרח עזה, ולהתבונן בחורבות הבתים, במוטות הברזל המפותלים ובתילי האבנים המנופצות, כשהאויר עודנו מלא אבק העולה מן ההריסות. הילד הזה עשוי לתהות מה הוא הכח שהביא חורבן כזה פעם אחר פעם ולמה זה קרה. די בטוח להגיד שלא צפויה טובה לישראל מן הילד הזה כשיגדל ויהיה למבוגר. הוא לא זקוק לאינדוקרינציה כדי לשנוא. 


השבוע הזה הועילה ממשלת מצרים להודיע על פתיחת מעבר רפיח לאחר חודשיים בהם היה סגור לחלוטין. הפתיחה היתה מוגבלת ליומיים, והורשו לצאת מן הרצועה רק תושבים בעלי בעיה רפואית דחופה, סטודנטים שהתקבלו ללימודים באוניברסיטאות בחו"ל, ופלסטינים בעלי אזרחות זרה. מי שעמדו באחד הקריטריונים האלה הצטופפו בהמוניהם במעבר, להספיק לצאת לפני שיסגר שוב. נציגי ממשלת מצרים הודיעו שעל פתיחת המעבר באופן קבוע יוחלט אי פעם בעתיד "על פי שיקולי הבטחון". בענין הזה נתניהו יכול בינתיים לחייך.  לפחות רשמית, האחריות אינה מוטלת עליו. 

בתוך סיר הלחץ הנקרא עזה, הלחץ ממשיך לעלות.    


נדחקים במעבר רפיח (תצלום אי.אף.פי.)




כנס בשדרות: "עזה כפצצה מתקתקת: מה מחכה לתושבי הדרום?"


נוכח המתיחות בדרום וההתפתחויות בעזה, יוזמת ז'נבה מקיימת ביום שני 29 בדצמבר כנס בשדרות בהנחיית אלמוג בוקר, כתב חדשות 10 בדרום, ובהשתתפות שלושה מראשי היוזמה

  * תא"ל (מיל.) ישראלה אורון, לשעבר סגנית ראש המועצה לביטחון לאומי

  * תא"ל (מיל.) גיורא ענבר, לשעבר מפקד עוצבת לבנון ומפקד חטיבת גבעתי

  * מר הישאם עבד אלרזאק, תושב עזה, לשעבר שר לענייני אסירים ברשות הפלסטינית

הכנס יתקיים במכללת ספיר ביום שני 29.12.14 החל מהשעה 17:30

לפרטים: 03-6938780

יום שבת, 13 בדצמבר 2014

המירוץ המשולש אל שנת החמישים

המירוץ המשולש אל שנת החמישים

ברגע האחרון לפני התפזרותה הספיקה הכנסת היוצאת להטיל עוד פצצת סירחון ולחוקק מחדש את החוק המאפשר לשלוח מבקשי מקלט מאפריקה לשנים של כליאה ללא משפט בכלא ה"פתוח" שבחולות הנגב – חוק אשר בשתי גרסותיו הקודמות כבר נפסל בידי בית המשפט העליון. מירי רגב, יו"ר ועדת הפנים של הכנסת מהליכוד, אמרה כי החוק הזה אינו קשוח מספיק והבטיחה: "בפעם הבאה שנגיע לשלטון נחוקק חוק חזק יותר". 

"בפעם הבאה שנגיע לשלטון". כנראה  רגב לא שמה לפליטית הפה שלה. היא לא אמרה "אחרי הבחירות" אלא "בפעם הבאה שנגיע לשלטון". בפעם הראשונה מזה הרבה מאד זמן, נצחון הליכוד בבחירות והישארותו של נתניהו בשלטון כבר אינם נראים כגזרת גורל נצחית. 

רק לפני שבוע חשבו כל הפרשנים – והציבור הרחב בעקבותיהם – שהבחירות החדשות לא יביאו לשום שינוי מהותי, וכי קיום הבחירות המוקדמות הוא בזבוז של זמן וכסף. והנה בן לילה השתנתה האוירה, והאפשרות של שינוי השלטון נראית פתאום ממשית וריאלית, ויתכן שבעוד כמה חודשים נוכל להתחיל להתרגל לצירוף המלים "ראש הממשלה יצחק הרצוג". 

למען הרגע הזה כדאי להתאמץ ולעבוד קשה, אפילו אם כבר היו ראשי ממשלה ממפלגת העבודה הישראלית אשר כהונתם הסתיימה באכזבה מרה ומפח נפש גדול. למען הרגע הזה בהחלט ובהחלט כדאי להתאמץ ולעבוד קשה -  במיוחד מפני שאם בכל זאת יצליח נתניהו לנצח בבחירות ולהרכיב גם את ממשלתו הרביעית, אנחנו עוד עלולים לשמוע את צירוף המלים "שר הבטחון נפתלי בנט". (מוטב לא לחשוב יותר מדי על האפשרות הזאת...)

בשבוע שעבר, יום לפני שבנימין נתניהו פיטר את שר האוצר ושרת המשפטים בממשלתו והביא לסיום כהונתה של הממשלה הזאת, החליט הפרלמנט הצרפתי ברוב של 339 מול 151 לקרוא לממשלת צרפת להכיר במדינת פלסטין. השבוע, יום לאחר שהכנסת החליטה רשמית לפזר את עצמה לדעת, הצטרף גם הפרלמנט האירי לשורה המתארכת של פרלמנטים אירופיים המקבלים החלטות מעין אלה. כמו חבריהם בארצות אחרות, המחוקקים האירים קראו לממשלתם "להכיר רשמית במדינת פלסטין, על בסיס גבולות 1967 ועם מזרח ירושלים כבירתה, בהתאם להחלטות האו"ם" וקבעו כי "תהיה זו תרומה חיובית נוספת להשגת פתרון מוסכם של שתי מדינות לסכסוך הישראלי-פלסטיני". הפרלמנט הפורטוגזי קיבל החלטה דומה ממש בזמן כתיבת המאמר הזה. הפרלמנט האירופי עומד לדון בכך בשבוע הבא. 

השעון הדיפלומטי ממשיך לתקתק לקראת הרגע בו תבוא לדיון במועצת הבטחון של האו"ם הצעת ההחלטה הפלסטינית הקובעת כי על ישראל לסיים את הכיבוש בתוך שנתיים. ארצות הברית תצטרך לקבל את ההחלטה האם להטיל או לא להטיל וטו. לפלסטינים בהחלט אין שום כוונה להקפיא את המאמצים שלהם בזירה הבינלאומית בתקוה שהבחירות בישראל יניבו ממשלה טובה יותר. מי שיכנס למשכן ראש הממשלה במערב ירושלים בחודש מרס הקרוב עשוי לעמוד בפני סיטואציה דיפלומטית חדשה לגמרי. 

ובינתיים בשטח יצאו השבוע הזה תושבי הכפרים הפלסטינים תורמוס עיא, אל-מועייר, קריות וג'אלוד, יחד עם  פעילי שלום ישראלים, להפגין ליד המאחז ההתנחלותי "עדי עד" שהוקם על אדמות הכפרים. במקביל הגישו ראשי המועצות של ארבעת הכפרים  לבג"צ בדרישה לפנות את המאחז מאחר שהוא ממוקם על אדמות פלסטיניות, ולממש את צווי הריסה שהוציא הצבא נגד הבתים שהקימו המתנחלים על האדמה אך בחר שלא להוציאם אל הפועל. בעתירה נאמר כי המאחז מהווה מוקד לפעילות עבריינית, לאלימות קשה ולהפרה שיטתית של זכויות אדם של פלסטינים המתגוררים באזור.

הכפריים הפלסטינים ביקשו לטעת עצי זיתים באדמה המוכרת כאדמתם גם על ידי השלטונות הישראלים, אך אשר המתנחלים מחשיבים אותה כחלק מן המאחז וכ"אדמה יהודית מדורי דורות". החיילים בשטח קיבלו ממפקדיהם הנחיה חד משמעית לבלום את המפגינים הפלסטינים ולמנוע מהם בכל מחיר להתקרב אל המתנחלים; ההנחיות שהוציאו המפקדים בשטח לא התיחסו אל העובדה שהצבא עצמו מחשיב את המאחז כבלתי חוקי. החיילים פתחו בירי גז מדמיע, למרות שאיש מהפלסטינים לא זרק אבנים. כמה מהחיילים לא הסתפקו בגז המדמיע, אלא התקרבו לטווח מגע, היכו מפגינים ואחזו בגרונם והפילו כמה מהם על הארץ. כל זה התרחש ביום ה-10 בדצמבר, יום זכויות האדם הבינלאומי. 

את כל האירועים האלה צילמו צלמי הוידאו המתלווים לכל הפגנה בשטחים הכבושים - אך בדרך כלל אין הרבה סיכוי שהטלויזיה הישראלית תשדר צילומים כאלה. אולם הפעם היתה התפתחות בלתי צפויה: בין המפגינים היה השר הפלסטיני הממונה על המאבק בהתנחלויות זיאד אבו עין – בתוארו הרשמי שר בממשלה פלסטינית נבחרת האמורה להפעיל כח שלטוני, במעמדו האמיתי פעיל החי תחת שלטון כיבוש ויוצא להפגנות ומחאות נגד חיילי הכיבוש ומתנחליו. בסיום ההפגנה נלקח אבו עין מחוסר הכרה לבית החולים ברמאללה ונפטר שם.

מה בדיוק היה הקשר בין מעשיהם של החיילים בהפגנה לבין מותו של השר זיאד אבו עין? היום אחר הצהרים ניהלתי ויכוח ממושך עם מטלפן אלמוני שהתמרמר על ניסוח המודעה שפרסמה תנועת גוש שלום. "למה כתבתם במודעה שלכם שהוא נהרג בעימות עם חיילים? הוא מת מהתקפת לב!"  - "אם חיילים יורים גז מדמיע על חולה לב, האם יש קשר בין זה ובין התקפת הלב שממנה הוא מת מיד אחר כך? אם חייל אוחז בגרונו של חולה לב וחונק אותו, האם יש קשר בין זה לבין התקפת הלב?" – "אם הוא היה חולה לב, הוא לא היה צריך להיות שם. הוא לקח סיכון". - "גם כשחייל יוצא לשדה הקרב  הוא לוקח סיכון. גם שם ליד המאחז ההתנחלותי זה היה סוג של שדה קרב, רק שזיאד אבו עין יצא לשם בידיים ריקות, בלי נשק. זה היה הסיכון שהוא וחבריו לקחו". 


החייל אוחז בגרונו של זיאד אבו עין, כמה דקות לפני שאיבד את הכרתו. 
(תצלום: מחמוד ערפאת).

סרטון וידאו:


האם מותו של זיאד אבו עין יהיה הניצוץ שידליק את האש הגדולה של האינתיפאדה השלישית שעליה כבר מדברים כל כך הרבה זמן? כנראה שעדיין לא, אם כי היום אחר הצהרים סיפרו החדשות  על פלסטיני שהשליך חומצה לתוך מכוניתם של מתנחלים – כנראה עוד אחד מן המקרים של מי שנקט בפעולה אלימה על דעת עצמו מבלי הנחיה מארגון כלשהוא.
גם לאחר המוות האלים הזה של אחד מבכירי אנשיהם, נראה כי הרשות הפלסטינית ואש"ף,  בהנהגתו של מחמוד עבאס , נחושים להמשיך בפעולת הלולינות העדינה: רטוריקה מיליטנטית ומתקפה דיפלומטית, בשילוב עם המשך "התיאום הביטחוני" עם שירותי הביטחון הישראליים שהוא לא פופולרי מאוד בקרב הפלסטינים בשטח. אפשר להמשיך בכך עוד זמן מה, לפחות כל עוד נראה סיכוי שהגישה הדיפלומטית תניב תוצאות מוחשיות.

בעוד קצת יותר משנתיים וחצי, ב-5 ליוני 2017, יגיע מועד סמלי – חמישים שנה לכיבוש הגדה המערבית ורצועת עזה בידי צבאה של מדינת ישראל. אם יעבור ויחלוף התאריך הסמלי הזה  הזה בלי שינוי מהותי במצב, תתקשה עד מאד מדינת ישראל להמשיך ולטעון כי שלטונה על הפלסטינים הינו עדיין "מצב זמני". 

שלושה תהליכים משתתפים  במירוץ נגד הזמן לקראת  התאריך הסמלי הזה – השינויים העוברים על המערכת הפוליטית הישראלית, המהלך הדיפלומטי שמובילים הפלסטינים בזירה הבינלאומית, וההסלמה האלימה הולכת וגוברת בשטח. 

מי יגיע ראשון אל קו המטרה?

--------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

העצומה של אזרחים ישראלים הקוראים לחברי פרלמנט אירופיים לתמוך בהכרה במדינת פלסטין, ממשיכה לצבור תאוצה. לאחרונה הצטרפו אל מ-900 חותמים הסופרים עמוס עוז, א.ב. יהושע ודויד גרוסמן, וכן הזמרות אחינועם ניני ומירה עוואד.
דליה יאירי-דולב היא שדרנית רדיו, סופרת ומשוררת. בעלה הראשון היה אל"מ עוזי יאירי, שנהרג בקרב עם פלסטינים בשנת 1975. למרות שהיא נחשבת כבעלת אוריינטציה יונית, היא מעולם לא נקטה בעמדה פוליטית בוטה, ובמקרה אחד הוזמנה על ידי איפא"ק כדי לשאת את נאום הפתיחה בכנס השנתי של השדולה בוושינגטון. כעת היא החליטה להביע תמיכה פומבית חד משמעית בעצומה לפרלמנטים האירופיים:

העצומה הזאת היא הצהרה שבאה להדגיש עד כמה הדבר בנפשנו. עד כמה הדורות שנולדו וגדלו כאן עם החלום על מדינה בגבולות בטוחים, מדינה המשקיעה באזרחיה , בחינוך, בבריאות, ברמת החיים, באיכותם. מדינה דמוקרטית , שוויונית, עם צבא שהוא ''צבא הגנה לישראל''. היודע להגן ולשמור על הבטחון והשלום - עד כמה הדור הזה, של ילידי טרום המדינה, ואחרי הקמתה, וילדיהם הבוגרים שכבר סיימו צבא- צמא לשקט. לשלום. למדינה מוגדרת , שלנו. טוב שלום קר עם חיילים שומרים בגבולות ברורים - ממצב של מעורבות צבא עם אוכלוסיה עויינת. מדינה היא כתובת. מדינה היא יישות. מדינה פלשתינית איננה פרס לפלשתינים. היא פרס לנו. להשתחרר מהכבלים הקושרים אותנו אתם. הקמת המדינה הפלשתינית היא מתן חלקם של הפלשתינים בהליך הגירושים שלנו מהם. יש המבקשים להפיל את כל המאמין בכך בפח של הפחדה ואיום ודמגוגיה, כאילו הקמתה של מדינה פלשתינית היא איום כלפינו. זה לא איום. זו הבטחה. לנורמליזציה. לעתיד. 


יום שישי, 14 בנובמבר 2014

הסכסוך מנהל אותנו


הסכסוך מנהל אותנו

(השפעתו של הגז המדמיע (תצלום: גיא בוטביה

לפני שבועיים, בעצרת הזכרון בכיכר רבין שבלב תל אביב, ניצב שמעון פרס והשמיע את אחד הנאומים הטובים בקריירה הארוכה שלו. "יש אצלנו כאלה שהפכו את המילה 'שלום' למילת גנאי, וישנם כאלה שהביטוי 'תומך שלום' הוא עבורם כינוי לאנשים הזויים, לא פטריוטים. מול כל אלה, אני אומר בקול רם: מי שנואש מהשלום - הוא ההזוי. מי שנכנע והפסיק לחפש את השלום - הוא הנאיבי, הוא זה שאינו פטריוט. יש אצלנו כל מיני חכמים שבמקום שלום הם מדברים על 'ניהול' הסכסוך. הביטוי הזה מתאים לעזה של הקיץ האחרון, לירושלים בימים אלה. אפשר לנהל סכסוך? הסכסוך מנהל אותנו".

בשבועיים שעברו מאז הנאום הזה המשיך הסכסוך לנהל אותנו ולסחרר אותנו במערבולת של הצהרות מתלהמות ושנאה ואלימות ושפיכות דמים, מאורע רודף מאורע עד שכבר קשה לזכור ממה זה התחיל ואיזו פרובוקציה פלסטינית היתה תגובה לאיזו פרובוקציה ישראלית או להיפך.  

לפני שבוע נהרג אזרח ישראלי ערבי תושב כפר כנא בצפון בידי שוטרים, בתקרית שנויה מאד במחלוקת, ולהבות המרי והעימות התרחבו ממזרח ירושלים אל עבר האוכלוסיה הערבית בישראל. שלושה ימים אחר כך קיבל נור א-דין אבו חואשיה - פועל פלסטיני בן 18 ממחנה הפליטים עסקאר שבשכם שעבד באופן בלתי חוקי בתל אביב - החלטה אישית שלא במצוות שום ארגון. הוא נטל סכין, דקר ופצע פצעי מוות את אלמוג שילוני, חייל בן 20 בחיל האויר של מדינת ישראל שהיה בדרך חזרה לבסיסו. 

בערב של אותו יום, יצאנו מהבית. הדלת בקומת הקרקע נפתחה ושכנה שאנחנו לא ממש מכירים פנתה אלינו בדאגה אמהית: "שמעתם? הם כבר הגיעו לתל אביב! כדאי שתזהרו לא ללכת במקומות ציבוריים ובכלל מוטב שלא תתרחקו הרבה מהבית.זה מסוכן! אמרו את זה בטלוזיה". ברחוב עבר לידנו אדם צעיר ודיבר בהתרגשות רבה בטלפון הנייד: "אם אחרי מה שקרה עכשיו המדינה תתחיל בלחימה, הם לא יצטרכו  לקרוא לי! אני אבוא ליחידה עוד לפני שיגיע אלי הצו." האם היה איזה טעם לנסות להתעכב ולדבר עם השכנה המפוחדת והבחור הנלהב ולנסות להסביר את שורשי המצב והאפשרות שעדיין קיימת להגיע לפתרון של שלום? האמת שלא ניסינו. בטיילת שעל חוף ימה של תל אביב תנועת העוברים ושבים היתה דלילה מאד באותו ערב.

למחרת היום, בהלוויה שנערכה לחייל ההרוג, אמר אחיו התאום סהר שילוני:" אי אפשר ללכת בשקט ברחוב במדינה הזאת. אחי החייל בסך הכל רצה לחזור לבסיס, ופשוט נדקר ברחוב. זה פשוט לא יכול להיות ככה.  אני מבין שיש מדינה שחיה בסרט שהכול בסדר. אני רוצה להגיד לכולם, למתווי המדיניות - כדאי שתתחילו להתעורר." אם יתחילו קובעי המדיניות "להתעורר", האם זה אומר ללכת לשלום או למלחמה? הוא לא פירט. 

הפרשן אלכס פישמן, הידוע כדובר בלתי רשמי של גורמים בצמרת הצבא, פרסם למחרת היום מאמר פרשנות ובו דרישה תקיפה למדיניות של יד קשה "כדי להשיב את המורא מפני השלטון בקרב הפלסטינים". פישימן הציע לקיים מצוד ו"לעצור את הפורעים הערבים בירושלים ובכל מקום בארץ" גם אם יהיה צורך לבנות עבורם עוד בית כלא, לפוצץ את "הבתים בהם התגוררו המחבלים ומשפחותיהם" בכדי "להרתיע את האוכלוסיה ממנה יוצאים הסכינאים והדורסים", וגם למנוע אישורי עבודה מכל תושבי האזור בשכם ממנו בא הדוקר בתל אביב "כי אי אפשר לטפל בטרור בלי ענישה סביבתית" וצריך לפגוע גם "בסביבה ממנה יצא המפגע, בשכניו, במתפללי המסגד אליו הלך".

היום, שלושה ימים מאוחר יותר, פרסם אותו אלכס פישמן מאמר פרשנות ברוח אחרת, מתונה הרבה יותר. עכשיו הוא מספר שראשי הצבא החליטו נכון לעכשיו שלא להחריף את העימות מול הפלסטינים ולהמנע מצעדי עונשין חריפים במיוחד, להימנע מעונשים קולקטיביים כי עדיף "להפריד בין האוכלוסיה לבין הטרוריסטים" וגם נזכרו בדו"ח של ועדה צבאית שקבעה שהריסת בתים מזיקה יותר ממה שהיא מועלה . וכנראה שינוי האוירה הזה קשור עם המאמץ שנקט בימים האחרונים שר החוץ ג'ון קרי, המנסה לכבות את ההתלקחות או לפחות להפחית את גובה הלהבות. 

ככל הנראה, פסגת החירום שקיים קרי בעמאן עם ראש הממשלה נתניהו והמלך עבדאלה – ובנפרד עם הנשיא מחמוד עבאס – הצליחה לטפל לפחות בכל הנוגע למוקד הסכסוך הרגיש ביותר, מתחם המסגדים בעיר העתיקה בירושלים. היום התירה משטרת ישראל כניסה ללא הגבלה של מתפללים מוסלמים, והפלסטינים נתנו התחייבות שקטה שלא יהיו שם הפגנות ומהומות. נתניהו חיזק את התחייבותו הפומבית לקיים את הסטטוס קוו על ההר ולמנוע פעולות השתלטות של הלאומנים המשיחיים שחלקם נושאים תפקידי שרים בממשלתו. בודאי הקלה על נתניהו העמדה התקיפה שנקטו הרבנים הראשיים, שחזרו בכל התוקף על העמדה ההלכתית המסורתית שאוסרת מסיבות דתיות טהורות נסיונות עליה למקום בו היה המקדש לפני 2000 שנה, ואף הטילו על המתפרצים להר את האחריות לשפיכות הדמים בירושלים. 

אבל במקומות אחרים מחוץ למתחם הקדוש והרגיש הזה, נמשכות המהומות וההתפרצויות וההתנגשויות. מאזור מחסום קלנדיה בצפון ירושלים נמסר היום על צורת פעולה חדשנית שנקטו פעילים פלסטיני במחאה על הגדר שהקימה מדינת ישראל כדי למנוע מתושבי הגדה המערבית את הכניסה למזרח ירושלים. פעיל פלסטיני סיפר לאתר וואי-נט הישראלי כי כ-150 פעילים הגיעו לגדר החוסמת ובידיהם גשרים מאולתרים, באמצעותם חצו חלקם את הגדר. במקביל חתכו פלסטינים אחרים חלקם את הגדר המרושתת שנמצאת ליד שדה התעופה הסגור עטרות ונכנסו לשטח. הפעיל אמר כי הפלסטינים הצליחו להפתיע את הצבא שלא היה ערוך בצד השני של הגדר. 

במקביל למהומות ולהתנגשויות צוין ברמאללה עשור למותו של יאסר ערפאת – מוות שנסיבותיו נותרו שנויות במחלוקת ופלסטינים רבים משוכנעים שהורעל בידי שירותי הבטחון של מדינת ישראל. עשור מאז מותו של ערפאת מהווה גם עשור לנשיאותו של יורשו מחמוד עבאס (אבו עבאס) ומזמין השוואה בין שני המנהיגים – ובעיני  מרביתם של הפלסטינים, ההשוואה אינה משחקת לטובתו של עבאס. 

מתחילת כהונתו עמד עבאס בתוקף על התנגדות עקרונית לשימוש באלימות, והתעקש כי הפלסטינים יוכלו להשיג את מטרותיהם הלאומיות באמצעים מדיניים בלבד. אולם בעשר שנות כהונה הוא לא הצליח להציג בפני בני עמו הישגים ממשיים שיוכיחו טענה זאת. 

במהלך כהונתו, עבאס חזר והצהיר שוב ושוב כי מטרתו כמנהיג פלסטיני היא להקים מדינה פלסטינית בגבולות 1967 וכי אין לו כוונה לפגוע בשלמותה הטריטוריאלית של ישראל שבתוך גבולות אלה. זה לא ממש הרשים את נתניהו. מספר ימים לפני יום הזיכרון לשואת העם היהודי באירופה נפגש עבאס עם רב מארה"ב, מארק שנייר והצהיר באזניו כי "השואה הייתה הפשע הנורא ביותר בתולדות האנושות". גם לכך באה תגובה חמוצה מצידו של ראש הממשלה הישראלי. 

בועידת שרי החוץ הערבים בסעודיה ביוני האחרון יצא עבאס בגינוי חריף וחד משמעי לחטיפתם ורציחתם של שלושה תלמידי ישיבה ישראלים בגדה המערבית. מוקדם יותר הודיע עבאס כי הוא אישית כפליט פלסטיני מבין שלא יזכה עוד לחזור לעיר הולדתו צפת שבגליל (כיום עיר ישראלית יהודית עם ריכוז גדול של דתיים לאומנים, שאיימו לנקוט באלימות אם יבוא עבאס לעיר אפילו לביקור קצר).

בהצהרות מעין אלה הרגיז עבאס פלסטינים לא מעטים, ומאידך ההשפעה החיובית בדעת הקהל הישראלית היתה מוגבלת. לשכת ראש הממשלה סיגלה לעצמה כתגובה כמעט אוטומטית את הטיעון  הקולע "כל עוד הוא הוא לא מכיר בישראל כמדינה יהודית, הכל חסר ערך". (מענין איזה תירוץ חדש היה נתניהו ממציא לו נעתר עבאס לדרישה הזאת...)

בחודשים האחרונים, עם ההסלמה הגוברת, נדחף עבאס לשינוי מדיניות – השמעת הצהרות לוחמניות ("ישראל ביצעה רצח עם בעזה", "המתנחלים מטמאים את מסגד אל-אקצא"), אך בו בזמן שמירה קפדנית על המשך התיאום הבטחוני עם מדינת ישראל ושירותי הבטחון שלה. 

קצין צה"ל בלתי מזוהה, המעורב בפעילות היומימית בשטחי הגדה המערבית, מצוטט היום במאמרו של נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות": "מנגנוני הבטחון הפלסטינים ממשיכים במחויבות המוחלטת שלהם להרגיע את השטח, לפי הפקודה המפורשת שנתן להם אבו מאזן. הם ממשיכים לעצור אנשי חמאס. הציבור הפלסטיני רואה בהם בוגדים ובכל זאת הם ממשיכים." הקצין הדגיש כי עד היום לא היתה "זליגה של אנשים ושל נשק ממנגנוני הבטחון הפלסטינים לטרור", מצב  דבר אשר מפתיע מאד את הצבא, התוהה כמה זמן זה עוד ימשך. במיוחד, הקריאה לפתוח בהתקוממות שהשמיע מרואן ברגוטי מבין כותלי הכלא עלולה לשנות את המצב. "ברגוטי אומר בקול רם מה שהרבה פלסטינים חושבים, אבל בינתיים זה עוד לא קורה."

הקצין נתן הערכת מצב לא אופטימית: "היו לנו תקופות קשות יותר מבחינת רמת האלימות של האירועים בשטח, אבל התחושה שלי היא שזה המצב המסוכן ביותר בעשור האחרון. השטח הפלסטיני מרגיש, בדרך הרבה יותר בוטה משהרגיש בעבר, שאין חלופה לטרור. אבו מאזן מציע חלופה – נלך למועצת הבטחון, נלך לסוכנויות האו"ם. הפלסטינים היחידים שמאמינים בחלופה שלו הם סאיב עריקאת ואבו מאזן עצמו. הציבור לא מחכה לישועה מניו יורק. מה נותר? נותרת ההתנגדות המזוינת, מה שאנחנו קוראים טרור". 

היוזמה הדיפלומטית הפלסטינית, שמרבית הפלסטינים לא נותנים בה אמון, נותרה החוט הדק היחיד שבו תלוי גורלו של מחמוד עבאס. באירופה צוברים הפלסטינים תאוצה של הכרה מצד ממשלות ופרלמנטים. לאחר הכרזתה של ממשלת שוודיה על הכרה במדינת פלסטין וההצבעה הדרמטית בפרלמנט הבריטי צפויות בזמן הקרוב הצבעות דומות בפרלמנט הספרדי (ב-18.11), בפרלמנט הצרפתי (ב-28.11) ובאלה של דנמרק ואירלנד (המועד טרם נקבע). יובל שטייניץ, השר הישראלי לענינים אסטרטגיים, ניסה לעמוד בפרץ ובראיון גדול לעיתון צרפתי הזהיר כי הכרה צרפתית במדינת פלסטין עלולה "לפגוע בתהליך השלום" (איזה תהליך שלום?) ולמנוע מצרפת לשמש כמתווכת בין ישראל לפלסטינים (אך ישראל מעולם לא הסכימה שצרפת תמלא תפקיד תיווך כזה...). יושבת ראש ועדת החוץ של הפרלמנט הצרפתי השיבה לו בציינה כי 700 אזרחים ישראלים חתמו על קריאה פומבית לחברי הפרלמנט הצרפתי לתמוך בהכרה בפלסטין – ביניהם ד"ר אלון ליאל, לשעבר מנכ"ל משרד החוץ הישראלי, ופרופ' אלי בר נביא, לשעבר שגריר ישראל בצרפת. 

המאבקים בזירה האירופית הם רק הקדימון לרגע המכריע, הצפוי אי שם בדצמבר או בינואר – הרגע בו תעלה במועצת הביטחון של האו"ם הצעת ההחלטה הפלסטינית, וארצות הברית תצטרך להחליט אם להטיל או לא להטיל וטו. ההחלטה האמריקאית, לכאן או לכאן, קרוב לודאי תקבע את גורלו של מחמוד עבאס – ויכולות להיות לה השפעות מרחיקות לכת על כלל משולש היחסים בין ארצות הברית, ישראל והפלסטינים.

באולפן הערוץ הראשון של הטלויזיה הישראלית דנו הערב הפרשנים באפשרות שהנשיא אובמה אכן יסיר מעל ישראל את הגנת הוטו האמריקאי. הפרשן הותיק עודד גרנות סיכם באמרו: "נתניהו הביע שמחה גלויה על נצחון הרפובליקאים בבחירות לקונגרס. אנשי נתניהו חזרו ואמרו שעכשיו נהפך אובמה ל'ברווז צולע'. אבל הם עלולים לגלות שהוא נהפך לנמר פצוע". 

מחר בבוקר, יום שבת ה-15 לנובמבר שהוא יום השנה להכרזת העצמאות הפלסטינית שאותה יזם יאסר ערפאת בשנת 1988, יוצאת תנועת לוחמים לשלום בקריאה מיוחדת במינה:



ישראלים אומרים "כן" למדינה פלסטינית! כי עצמאות לפלסטינים פירושה עצמאות אמיתית לישראלים.

הצטרפו אלינו, קבוצה גדולה של ישראלים ופלסטינים, למיצג של דמוקרטיה מלמטה, סולידריות ותקווה.

האירוע ייערך משני צדי חומת ההפרדה, ביום שבת, ה-15/11/14, הוא יום הכרזת העצמאות הפלסטיני. במיצג נקרא תיגר על מכשול ההפרדה ביחסי העמים. ניצור אינטראקציה בונה בין שני הקהלים, אינטראקציה שעיקרה תמיכה ואמירת הן לעצמאות פלסטינית ובכך גם שחרור הישראלים מהעול של השליטה בעם אחר.

באירוע נעשה שימוש בבובות ענק המתנשאות אל מעל גובה החומה, הוא ילווה בצוות צילום המתעד את פעילותנו. 

הפעילות תיערך מהצד הישראלי של גדר ההפרדה, באזור שקט ובלתי מיושב, במקום שהגישה אליו והיציאה ממנו נוחה , הן רגלית והן ברכב. 

ילדים ונוער שירצו להשתתף, לידיעתכם: יש תפקיד מיוחד השמור רק לכם!

אנחנו צופים הגעה של עשרות רבות של ישראלים ועשרות רבות של פלסטינים.

שימו לב, על מנת לאפשר הגעה של קהל פלסטיני גדול ממקומות שונים בגדה, אנחנו נתחיל את האירוע בשעה מעט מאוחרת יותר.

להלן לוח הזמנים העדכני: 
09:45 - התכנסות בסמוך לחניון הרכב 'שלמה סיקסט' בתחנת רכבת מרכז ('ארלוזרוב') בתל-אביב ויציאה לירושלים.

10:45 - התכנסות בחלק המערבי (העליון) של החניון של איצטדיון טדי.

11:00 - תדריך לפעילות בחניון ויציאה למקום האירוע.

חשוב לדעת: על אף שצפויה נוכחות כל שהיא של כוחות משמר הגבול בסמוך לאירוע, איננו צופים בעיות.

אנחנו פועלים באזור בו אין כל מניעה להימצא ובו איננו מפרים את הסדר הציבורי.

אנו נוקטים את כל האמצעים על מנת שנוכל להשלים את המיצג ללא כל חיכוך ועימות ולהתפנות מהמקום.

שעת הסיום: 
נשוב לירושלים לכל המאוחר בשעה 15:00
ולתל-אביב לכל המאוחר בשעה 16:00

להתראות!

יום שבת, 1 בנובמבר 2014

מלחמה בירושלים

             
מלחמה בירושלים

פלסטינים שכניסתם למסגד אל-אקצא נחסמה מתפללים ברחוב מול השוטרים - תצלום: פלאש 90

השבוע הזה חל יום השנה העשרים לחתימת הסכם השלום בין ישראל וירדן. בשום מקום לא התקיימו אירועים חגיגיים לציון התאריך הזה. הוא צוין בצורה אחרת – בדיוק ביום השנה הגישה ירדן תלונה חריפה למועצת הביטחון של האו"ם ודרשה לקיים דיון דחוף על התנהגותה של מדינת ישראל בירושלים המזרחית. 

כאשר חתמו ראש הממשלה רבין והמלך חוסיין על הסכם השלום, היה זה שנה לאחר שרבין חתם על הסכם אוסלו הראשון עם יו"ר אש"ף ערפאת על מדשאת הבית הלבן. כאשר עוד היו ציפיות מוחשיות שבין ישראל והפלסטינים יחתם הסכם של קבע עד חודש מאי 1999, עוד היה מקום גם לחלומות על בנית שלום ממשי בשטח עם ממלכת ירדן שרוב אזרחיה פלסטינים ולרבים מהם משפחות בשטחים הנתונים לשלטון כיבוש ישראלי... 

"נתניהו נתן גט כריתות לנאום בר אילן" כתב הפרשן שלום ירושלמי. "ראש הממשלה שהבטיח פעם לפלסטינים מדינה הודיע להם ביום שני השבוע מעל במת הכנסת שאין קווי 1967, גם אין מפה אחרת של גבולות, אין חלוקת ירושלים, אין בקעת הירדן, אין כוחות עצמאיים למדינה פלסטינית ובכלל אין משא ומתן. את שורת הלאווים הזאת ליווה נתניהו בדרישה מאבו מאזן להכיר במדינה היהודית". 

לא שאותו נאום בר אילן המפורסם משנת 2009 עורר אי פעם הרבה אמון. בכל זאת, יש איזה הבדל בין נתניהו שניסה להעמיד פנים ולהשמיע קצת מס שפתיים למען מי שעוד התעקשו לתלות בו תקוות, לבין נתניהו מודל אוקטובר 2014 שהחליט להסיר את כל המסכות – ואת הכפפות. 

וכך התרכזו להם בשבוע אחד הרבה מאד אירועים. היתה הצעת החוק שנועדה לאפשר לכנסת לחוקק גם חוקים המפרים את זכויות האדם הבסיסיות, גם כנגד התנגדות בית המשפט העליון. וגם ההחלטה של שר הביטחון יעלון למנוע מפועלים פלסטינים לנסוע בתחבורה ציבורית ישראלית, תוך הענות לדרישות וטענות המתנחלים כפי שצוטטו בתקשורת שערבים באוטובוס הם "סכנה בטחונית" וגם "הטרדה מינית" וגם "הם מסריחים ועושים רעש" ו"בכלל למה אנחנו צריכים לנסוע באוטובוס שמלא ערבים, כאן זאת מדינה יהודית, לא?" (רשמית, שר הביטחון דיבר רק על "הבעיות הבטחוניות", אם כי דווקא ראשי הצבא ציינו שאין עדות לבעיות כאלה) . 

השבוע היתה גם ההכרזה הגורפת על בנית אלפי דירות התנחלותיות וההצהרות התקיפות של ראש הממשלה ושריו הבכירים שהבניה הזאת היא זכותה וגם חובתה של מדינת ישראל כמדינה יהודית וציונית, כמו שהאנגלים בונים בלונדון והצרפתים בונים בפאריז". וגם הצהרתו של שר השיכון אורי אריאל על כוונתו לבוא בעצמו לגור עם המתנחלים שפלשו ללב הכפר סילוואן במזרח ירושלים כדי לחזק ולעודד אותם, והצהרותיו של ראש הממשלה נתניהו על חיזוק והידוק הברית עם מפלגת הבית היהודי שאריאל אחד מראשיה. וגם העימות המתוקשר בין לשכת נתנהו ובין הבית הלבן, והמלים החריפות והמעליבות המתעופפות הלוך ושוב מעל האוקיינוס האטלנטי, והציפיה שהעימות יחריף עוד יותר לאחר בחירות אמצע הקדנציה לקונגרס האמריקאי הצפויות בשבוע הבא. 

ובינתיים – מלחמה בירושלים. הניצוץ שהדליק את מזרח ירושלים היתה חטיפתו ורציחתו ושריפתו של הנער מוחמד אבו חדיר, כפעולת נקמה על חטיפתם והריגתם של שלושה תלמידי ישיבה ישראלים. ומאז נמשכת הבערה ללא הפסקה, גם בשבועות  שכל תשומת הלב התמקדה בהפצצות על עזה. מדי שבוע וכמעט מדי יום מתווסף חומר דלק לבעירה. מתנחלים ישראלים דתיים לאומנים ומשיחיים חודרים אל לב ליבן של השכונות הפלסטיניות ומשתלטים על בתים בתוקף חוזי קניה מפוקפקים והופכים אותם למתחמים מבוצרים. והשכונות היהודיות הממוסדות יותר שהקימה הממשלה על קרקע פלסטינית מופקעת במזרח ירושלים מתרחבות בפרוייקטים גדולים של אלפי יחידות דיור המיועדים לסתם ירושלמים ישראלים המחפשים קורת גג ואשר מבלי להבחין נהפכים  לכלי משחק בהרחבת "המרחב היהודי בירושלים" ותקיעת תריז בין השכונות הפלסטיניות. ו"הרכבת הקלה" שנועדה "לסמל את אחדות ירושלים" והוקמה לפני שנתיים בידי חברה צרפתית למרות קולות מחאה רמים והפכה לסמל של עימות וסכסוך והתנגשויות אלימות וזריקת אבנים בלתי פוסקת. ובתחנה של הרכבת הקלה הזאת נהרגה לפני שבוע התינוקת חיה זיסל ברון באירוע שאזרחי ישראל משוכנעים ללא שמץ ספק שהיה  פיגוע דריסה מכוון והרבה פלסטינים טוענים שהיה תאונת דרכים ואת המבצע כבר אי אפשר לשאול ולחקור כי הוא נורה ונהרג בו במקום. 

ומעל לכל - המקום הרגיש ביותר במזרח התיכון ואחד הרגישים בעולם, מתחם מסגד אל אקצא. הר הבית בפי יהודים  וחראם א שריף בפי המוסלמים, שני מסגדים בני 1300 שנה, המקום השלישי בחשיבות למיליארד מוסלמים ברחבי העולם שהוקמו במקום בו היה בית המקדש היהודי שהוחרב בידי האימפריה הרומית לפני אלפיים שנה. וישראלים יהודים דתיים משיחיים בני זמננו, במספרים גדלים והולכים ועם תמיכה גוברת והולכת במערכת הפוליטית, מנסים להשיג שם דריסת רגל ולהשתלט על המקום. רבים מהם מדברים בגלוי על רצונם וכוונתם להחריב את המסגדים ולהקים שוב את המקדש כמלפני אלפיים שנה ואינם נרתעים גם מהרעיון של עימות חזיתי עם העולם המוסלמי כולו -  לכמה מהם הרעיון אפילו נראה מושך ורצוי. ואת הפעולות שנועדו להביא שליטה יהודית במתחם המסגדים ריכז וארגן ללא לאות איש בעל זקן אדום בשם יהודה גליק, ושלשום הוא נפצע קשה כתוצאה מנסיון התנקשות בחייו. שירותי הבטחון של מדינת ישראל הודיעו שתוך שתים עשרה שעות פיצחו את התעלומה וגילו את זהותו של המתנקש. האם אכן היה זה המתנקש האמיתי? לעולם כנראה לא נדע, כי החיילים והשוטרים דאגו לירות ולהרוג אותו ברגע שהגיעו לביתו. במהדורת החדשות בטלויזיה הישראלית אתמול בערב הזה אמרו הפרשנים כי זה היה יום רגוע יחסית במזרח ירושלים, אבל הכתבים מהשטח הביאו תמונות של התנגשויות וירי ועננים של גז מדמיע בסמטאות העיר העתיקה של ירושלים. 

הכתב הישראלי אסף גבור יצא לרחובות ובתי הקפה של מזרח ירושלים לפגוש את הצעירים המתמרדים, וציטט מפיהם של עודאי בן ה-17  ומחמוד בן ה-18 אותם פגש סמוך לשולחן הביליארד בבית הקפה שמול המסגד השכונתי בראס אל עמוד. "אותנו לא מעניינים המאבקים של תנועת חמאס או פת"ח – אנחנו חושבים שהם רק מקלקלים את ההתקוממות העממית שלנו פה בירושלים וגם של החברים שלנו בשטחים. הוויכוחים בין הפוליטיקאים שלנו 
זה שטויות, ככה נותנים לכיבוש הישראלי להיות חזק יותר, להמשיך במצב הקיים, לפתח התנחלויות ולפגוע בפלסטינים. אנחנו לא צריכים להיות מאורגנים על ידי תנועות. בטח שלא צריכים את הרשות הפלסטינית או אבו־מאזן. היה מנהיג פלסטיני אחד, יאסר ערפאת. אחרי שהוא הורעל על ידי ישראל, אין לנו היום מנהיג. הרי אם אבו־מאזן רוצה להגיע לפה או אפילו לשועפאט ובית־חנינה, שרחוקות עשר דקות מרמאללה, הוא צריך לקבל אישור מישראל. אז איזה מין מנהיג הוא? כל כך הרבה שנים הוא מדבר על שלום והקמת מדינה פלסטינית, ואנחנו לא רואים כלום ממנו. עזוב אותך מנהיגים פלסטינים, אין דבר כזה. מה שיש כאן  זאת תקוממות שבאה מבפנים, בעקבות הפגיעה בכבוד שלנו, הפלסטינים, והפגיעה בדת האסלאם. אנחנו לא צריכים מישהו שיגיד לנו לצאת לרחוב או לעשות הפרת סדר כזאת או אחרת. אנחנו מתארגנים ביחד, ועושים את זה, כי זה כואב לנו. ישראל לא מבינה דבר אחד בסיסי. הגדולים סיימו את תפקידם. עכשיו תורנו, הצעירים".

ולא לגמרי במקרה, ממשלת שוודיה אשר לפני חודש הודיעה שתכיר במדינת פלסטין במועד שיראה לה כמתאים החליטה השבוע הזה שהמועד הזה עכשיו הגיע. ההכרה השוודית הוסיפה קצת רוח למפרשי המאמצים הדיפלומטיים של אש"ף והרשות הפלסטינית, שבהם הצעירים בסמטאות מזרח ירושלים כבר אינם נותנים אמון. בשבוע הבא כנראה ידון הפרלמנט הספרדי בהצעה להכיר במדינת פלסטין – החלטה חשובה במיוחד מכיון שבחודש ינואר הקרוב תהיה ספרד חברה במועצת הבטחון של האו"ם שתצטרך לדון בתביעות הפלסטיניות. ובעוד פרלמנטים אירופיים עולות יוזמות בכיוון כזה. היום הזה יצאו 550 אזרחים ישראלים במכתב תמיכה פומבי שנשלח אל חברי הפרלמנט הספרדי: "אנו, אזרחי ישראל הרוצים בביטחונה ובשלומה, מודאגים מהקיפאון המדיני ומהמשך הכיבוש וההתנחלות, המובילים לעימותים עם הפלסטינים ומטרפדים כל אפשרות להסדר. ברור לנו שהסיכוי לקיומה ולביטחונה של ישראל תלוי בהקמתה של מדינת פלסטינית לצידה על בסיס גבולות 67, תוך הכרה ישראלית בפלסטין והכרה פלסטינית בישראל. 
יוזמתכם להכרה במדינת פלסטין תקדם את סיכויי השלום ותעודד את הישראלים והפלסטינים להגיע לפתרון הסכסוך". את המכתב הזה יזם וארגן אלון ליאל שהיה מנכ"ל משרד החוץ של מדינת ישראל. לפני כמה שנים, קרוב לודאי שהוא לא היה יוזם מכתב כזה ואפילו לא היה חותם עליו. 

וזהו גם השבוע בו הודיעה חברת הבניה הגדולה אפריקה ישראל שיותר לא תעסוק בבניה בהתנחלויות, גם לא במזרח ירושלים – לאו דווקא מתוך שיקולים פוליטיים טהורים אלא מתוך שיקולי רווח והפסד כלכליים. וגם מפעל סודה סטרים הודיע על הוצאת המפעל שלו מאזור התעשיה ההתנחלותי במישור אדומים והעברתו לנגב. הסתבר כי מסע הפרסומת המתוקשר שניהלה עבור סודה סטרים השחקנית סקרלט ג'והנסן לא ממש עזר לבלום את הנפילה במכירותיו, ואולי פעל כבומרנג. וחברת הספנות הישראלית צים נתקלת בבעיה הולכת וגדלה של קבוצות פעילים פרו-פלסטינים המפריעים לפרוק את ספינותיה בחוף המערבי של ארצות הברית. מי שמסתכל בעיון  ימצא עוד כמה וכמה סימני התראה ואזהרה, שאולי נעלמו מעיניהם של מקבלי ההחלטות בממשלת נתניהו. 

מחר בערב, 1 בנובמבר, עומדת להתקיים בכיכר רבין בתל אביב העצרת לזכר רצח ראש הממשלה יצחק רבין, ויתרכזו שם ישראלים שוחרי שלום. באחת מן ההזמנות שנחתו בתיבת המסרים שלי נאמר: "לא ניתן להשכיח את הסיבות בגינן נרצח ראש הממשלה. לא נסתפק בקריאה עמומה נגד האלימות, אלא נגיד בקול גדול שאנחנו חייבים להחליף כיוון ולפעול להסדר מדיני ולסיום הכיבוש המשחית כל חלקה בארצנו."