יום שבת, 19 באפריל 2014

לאן אנו הולכים מכאן?

לאן אנו הולכים מכאן? 
              
ג'ון קרי כבר לא מגיע אלינו, אבל הוא עדיין שולח את נציגו מרטין אינדיק. שוב פגישה בין נציגי ממשלת ישראל והרשות הפלסטינית, ושוב נסיון להגיע להסכם לפחות על הארכת זמן המשא ומתן, ושוב נכשל הנסיון, ושוב הודעה אמריקאית שהמאמצים ימשכו. לא היה קל לאתר את המידע הזה – העורכים בחלק גדול מאמצעי התקשורת הכתובים והאלקטרוניים לא ממש החשיבו את כל זה כאירוע חדשותי הראוי לפרסום, וקשה להאשים אותם. 



בגליון "ידיעות אחרונות" של סוף השבוע מפרסם נחום ברנע ניתוח קודר: "השיחות נמאסו לכולם. תיקון: כמעט לכולם. קרי מקיים אותן כמו מהמר בקזינו שמתעקש להמשיך לשים את כספו על גלגל הרולטה, בתקווה שפעם אחת יעצר הגלגל על המספר שלו. כשלקח את השליחות על עצמו, האמין שיגיע להסכם שלום. אחר כך הצטמצם להסכם מסגרת. אחר כך צמצם עוד להצעה אמריקאית למסגרת. ואחר כך רק לרעיונות. בסוף מושקעת כל יוקרתה של אמריקה בעסקה שולית ומפוקפקת להארכת המו"מ בעוד כמה חודשים, אשר רק תאריך את העינוי ההדדי. מאמצעי להשגת הסכם, השיחות הפכו למטרה בפני עצמה".  

לראש הממשלה נתניהו אין שום בעיה עם שיחות כמטרה בפני עצמה, שיחות שיתמשכו ויתמשכו ולא יגיעו לשום מקום. זה בדיוק מה שהוא רצה מלכתחילה ורוצה גם היום – את האפשרות לדחות כל דרישה וכל ביקורת וכל לחץ בינלאומי וללחוש "שקט, שקט, אנחנו מדברים עם הפלסטינים, אנחנו מנהלים משא ומתן, יש תהליך שלום, נא לא להפריע".  

ולא רק נתניהו. גם השר אורי אליצור, ממפלגת הבית היהודי שמהווה את הסמן הימני בממשלת נתניהו, הצהיר  שאין לו ולמפלגתו שום בעיה להאריך את המשא ומתן "אפילו לעוד שנה". למה שתהיה להם בעיה? בברכה ששיגר מנהיג הבית היהודי נפתלי בנט לחברי מפלגתו לרגל חג הפסח הוא ציין בגאווה כי בשנה החולפת – שנה ששמונה חודשים ממנה הוקדשו למשא ומתן עם הפלסטינים – "הוגדלה הבניה ביהודה ושומרון ב-123%".  ובחול המועד פסח יהיה שר השיכון אורי אריאל, מבכירי אותה המפלגה, אורח הכבוד באירוע המוני שנועד להקים מחדש את התנחלות חומש, שאותה פינה אריאל שרון במסגרת "ההתנתקות" בשנת 2005. אז למה לא לנהל עוד שנה של משא ומתן, או אפילו עוד עשר או עשרים שנה?  

כבר מתחילתו של המו"מ בחסות קרי, רוב הישראלים – כמו רוב הפלסטינים – לא תלו בו תקוות לתוצאה ממשית. הפלסטיני האלמוני שהצטייד השבוע בנשק ולבש בגדים אפורים והציב מארב ליד כביש המתנחלים בסמוך לכפר אידנא, היה קרוב לודאי בין אלה שמעולם לא ראו את המשא ומתן כדרך לשחרור עמם מן הכיבוש הישראלי. היה זה ניצב משנה ברוך מזרחי, שעבר משרות מצליח בצבא הקבע לקריירה מצליחה לא פחות באגף המודיעין של המשטרה, אשר עבר שם במכוניתו ונורה ונהרג במארב הזה ונהפך לעוד קרבן בסכסוך המתמשך שכבר הפיל כל כך הרבה הרוגים מאז ימי השלטון העותמני בארץ הזאת.   

מזרחי לא עבר שם בתפקיד צבאי או משטרתי. הוא נסע לו במכוניתו הפרטית, עם אשתו וחמשת ילדיו, בדרך לסדר פסח אצל הורי אשתו. כמו ישראלים רבים שאצלם סדר פסח הוא אחד האירועים המשפחתיים  המרכזיים בשנה. "פיגוע בדרך לליל הסדר" זעקו הכותרות בעיתונים. ליל הסדר שבדרך אליו היו מזרחי ומשפחתו כאשר נורו היריות הקטלניות נועד להתקיים אצל הורי אשתו בקרית ארבע. 

קרית ארבע אינה סתם מקום ישוב. היא אפילו לא סתם התנחלות. קרית ארבע היא סמל -  המקום ממנו התחיל מפעל ההתנחלויות כולו. קרית ארבע היא המקום בו נכנעה ממשלת "העבודה" בשנתו הראשונה של הכיבוש לרב משה לוינגר וחבריו, הפקיעה עבורם אדמות פלסטיניות נרחבות ליד חברון והקימה עליהן את ההתנחלות הגדולה הראשונה בגדה המערבית. שם שגשגה האידאולוגיה הדתית-לאומנית הקיצונית, ומשם התרחבו וצמחו אחר כך "גוש אמונים" ו"מועצת יש"ע" והתנחלויות רבות לעשרות ולמאות. 

בקרית ארבע עצמה חיים המתנחלים עד היום, וביניהם הורי אשתו של ברוך מזרחי, וחוגגים מדי שנה את חג הפסח ומספרים אל תוך הלילה ביציאת מצרים ויציאתם של בני ישראל הקדמונים מעבדות לחרות. הם אינם מסיקים מכך כל מסקנה לימינו אלה ולישיבתם שלהם במובלעת חמושה הנשמרת בידי חיילים בלב ליבו של שטח כבוש. 

על ההיסטוריה של קרית ארבע לא נכתב הרבה במסגרת הסיקור הנרחב שהעניקו עיתוני ישראל לפיגוע בו נהרג ברוך מזרחי. העיתונים התרכזו בהיבטים האנושיים, בילד בן השלוש ששאל "האם אבא עכשיו בשמיים?" ובאלמנה שתהתה "מי יצחיק עכשיו את הילדים?". איזו עין תוכל להישאר יבשה לנוכח התיאורים האנושיים הכואבים האלה, שתפסו עמודים שלמים בעיתונים רבי התפוצה? אף אחד משישים הפלסטינים שנהרגו מירי חיילי צה"ל בשנה האחרונה, שנת המשא ומתן, לא זכה בעיתונות הישראלית לראיונות עם אלמנתו ויתומיו. לכל היותר הצליחו הכתבים הישראלים לאיית נכון את שמותיהם.  

במפגש שקיים השבוע נשיא הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס עם חברי כנסת ממפלגת העבודה וממרצ הוא ציין כי הרשות הפלסטינית מוכנה ומזומנה להמשיך את המשא ומתן עם ישראל – אבל בתנאי שזה לא יהיה משא ומתן לצורך משא ומתן אלא דיון אמיתי בנושאים אמיתיים. במיוחד, שהמשא ומתן יתמקד בגבולות העתידיים בין מדינת ישראל הקיימת ומדינת פלסטין שתקום, ושראש הממשלה נתניהו יסכים סוף סוף להתחיל לשרטט מפת גבולות. תביעה הגיונית למדי - בהנחה שנתניהו התכוון ברצינות למה שאמר בנאום בר אילן המפורסם ובעוד כמה הזדמנויות נוספות. מי שמסכים להקמת מדינה פלסטינית אמור לציין היכן בדיוק תקום המדינה הזאת, לא? כנראה שלא.   

המתווך היחיד? 

מאז אמצע שנות השבעים של המאה שעברה נטלה לעצמה ארצות הברית מונופול על התיווך בין ישראלים וערבים, ישראלים ופלסטינים. התרגלנו לכך כעובדת חיים, למרות שבאופן מהותי זוהי תופעה די מוזרה. בשום מחלוקת מסחרית לא היה שותפו העסקי של אחד הצדדים למחלוקת זוכה למעמד של בורר בלתי תלוי. 

לארצות הברית היה יתרון אחד ואחד בלבד על כל מתווך אחר: ארה"ב היתה הגורם היחיד בזירה הבינלאומית שנחשבה כבעלת יכולת גם לאכוף את מימוש פסק הבוררות שלו על מדינת ישראל, בעלת בריתה הקרובה. זאת לעומת מתווכים מסקנדינביה, או מהאו"ם, או מהאיחוד האירופי – שבידם נותרה האפשרות לעבור הלוך ושוב בין הצדדים, לדבר עם ישראלים ועם ערבים ולגבש הצעת פתרון שתראה סבירה והוגנת ותצטרף בארכיון לדפים המצהיבים של עשרות ההצעות של עשרות המתווכים הקודמים. ארצות הברית נחשבה שונה ואחרת. אחרי הכל, לארה"ב היתה יכולת מוכחת להוציא את מדינת ישראל משטח שכבשה. 

בשנת 1957 הביא הנשיא אייזנהאור ליציאת צה"ל מחצי האי סיני ומרצועת עזה, תוך הפעלת לחץ גלוי ובוטה. זה היה בפרהיסטוריה, כאשר לישראל טרם היתה ברית צבאית ומדינה מוצקה עם ארה"ב, וטרם סיימה לבנות  לעצמה מנופי כח רבי עוצמה במערכת הפוליטית האמריקאית. מאוחר יותר, ארצות הברית הוציאה את ישראל מסיני בפעם השניה, בתהליך הדרגתי ועדין יותר שהחל בשנת 1974 בידי הנרי קיסינג'ר ונגמר ב-1978 עם ג'ימי קרטר. המחיר ששילמה מצרים כדי להחזיר לידיה את סיני נראה היטב לעין: המדינה הגדולה והחזקה ביותר בעולם הערבי, אשר במשך עשרות שנים היתה בעלת ברית חיונית של ברית המועצות, הפכה לבעלת ברית חיונית לא פחות של ארה"ב. 

עסקה דומה הוצעה לסוריה כמה וכמה פעמים – לקבל חזרה את הגולן הכבוש בתמורה למתן שבועת אמונים לארה"ב. אסאד האב ואסאד הבן אף פעם לא דחו על הסף את האופציה הזאת, אבל בסופו של דבר הם אף פעם לא הסכימו לעבור לצידה של ארה"ב בזירה הבינלאומית. וכך נותרה רמת הגולן בידי ישראל עד היום, מלבד העיר קונייטרה שאותה קיסינג'ר העביר לסורים כמאבן בשנת 1974. כיום, כמובן, איש אינו יכול לנחש איזו ממשלה תשלוט בעתיד בסוריה ומה תהיה האוריינטציה הבינלאומית שלה. 

בכל הנוגע לפלסטינים, נסיון עשרים השנה האחרונות בכלל והחודשים האחרונים בפרט מלמד שארצות הברית אינה רוצה או אינה יכולה "לספק את הסחורה" ולאפשר הקמת מדינה פלסטינית עצמאית שתהיה לאמריקאים בעלת ברית נאמנה בלב המזרח התיכון. ראוי כמובן לציין שלמעשה הפלסטינים – לפחות הנהגת אש"ף ופת"ח – כבר ב-1993 הכניסו את עצמם עמוק לתוך כיסה של ארה"ב, בתמורה המזערית של הקמת רשות פלסטינית חסרת כח בצילו של הכיבוש הישראלי המתמשך. 

אילו הציעה ארצות הברית לפלסטינים שחרור מלא מעול הכיבוש, אולי היתה יכולה לחדור עמוק יותר אל שורשי החברה הפלסטינית, ואפילו לגמול את הצעירים הפלסטינים מן ההרגל לשרוף בכל הזדמנות את דגל הכוכבים והפסים. אבל ככל הנראה, לקובעי המדיניות האמריקאים לדורותיהם זה לא היה שיקול שיצדיק עימות חזיתי עם ממשלת ישראל ותומכיה בגבעת הקפיטול...

יהיו מה שיהיו השיקולים והנימוקים, השורה האחרונה ברורה למדי. ממשלת ארצות הברית – ויהיו מי שיהיו הנשיא ומזכיר המדינה – ככל הנראה אינה יכולה להעניק לפלסטינים את מה 
שהעניקו קיסינג'ר וקרטר למצרים. ואם כך, נפלה ונעלמה ההנמקה היחידה להיותה המתווכת היחידה בין ישראל לפלסטינים. כנראה יהיה צורך למצוא דרך אחרת.

כמה שאלות – וכמה תשובות ראשוניות 
        
- מה הסיכוי שלמרות הכל יצליח ג'ון קרי להטליא עסקה כלשהי שתאפשר הארכת המשא ומתן (או מה שנקרא משא ומתן) עד סוף השנה? לפי כל מה שנראה כרגע, הסיכויים נמוכים מאד, אבל באיזורנו הכל אפשרי.

- ואם אכן בכל זאת יחודש המשא ומתן, מה הסיכוי שג'ון קרי גם יצליח לנצל את שבעת החודשים הנוספים כדי לגבש הסכם מסגרת, להביא את שני הצדדים להסכים עליו, להפוך אותו להסכם שלום מפורט עם לוח זמנים מחייב לביצוע ולהביא אותו לידי ביצוע להכה למעשה בשטח? לפי כל ניתוח הגיוני, הסיכוי עוד פחות בהרבה. סביר הרבה יותר שגם אם יתחדש המשא ומתן הוא יקרטע עוד כמה חודשים ויתמוטט סופית במשבר הבא. 

- מה הסיכוי, אם מאמציו של ג'ון קרי יתמוטטו בצורה ברורה וחד משמעית שאין ממנה חזרה, שיתבצע נסיון נוסף בכהונת הנשיא(ה) הבא(ה), כהונה שתכלול את התאריך הסמלי של חמישים שנה לכיבוש בשנת 2017? קשה מאד לדעת היום מי יבחר לנשיאות ארה"ב בחודש נובמבר 2016, מאיזו מפלגה ותחת איזה מצע ומדיניות. אבל אפשר להניח באופן הגיוני כי מעטים הסיכויים שמישהו ירצה שוב להכניס ראש למיטה החולה הזאת. 

- מה הסיכוי שעוד תקום בישראל ממשלה שוחרת שלום אשר ביוזמה ישראלית עצמאית תציע לפלסטינים הצעה שהפלסטינים יוכלו לקבל? לפי כל הנראה לעין, הסיכוי לכך נמוך ביותר. תומכי יוזמת שלום נועזת הם מיעוט שמאלי בקרב אזרחי ישראל.  רוב אזרחי ישראל משוכנעים שהשגת השלום פשוט אינה אפשרית. בעבר, אזרחי ישראל העלו לשלטון את יצחק רבין – והוא נרצח. הם העלו לשלטון את אהוד ברק, שהתיימר להיות יורשו של רבין – והוכיח חד משמעית שאינו כזה. והם נתנו אמון באריאל שרון, שהציע יציאה משטחים באופן חד צדדי – והתוצאה לא היתה מוצלחת במיוחד. הזדמנות נוספת כנראה כבר לא תהיה. אזרחי ישראל קרוב לוודאי כבר לא יעלו לשלטון ראש ממשלה שיציע לעשות שלום ו/או לוותר על שטחים. 

- מצד שני, מה הסיכוי שאם לחץ בינלאומי יכפה על ממשלת ישראל לחתום הסכם עם הפלסטינים, אזרחי ישראל יעניקו את תמיכתם לעובדה המוגמרת הזאת במשאל עם או בבחירות? לכך הסיכוי דווקא סביר ואפילו גבוה. בכל משאלי דעת הקהל בישראל מביע הרוב את נכונותו לקבל הסכם שלום הכרוך בויתור על כל או רוב השטחים שנכבשו בשנת 1967 – ובמקביל מביע ספקנות רבה לגבי התכנותו של הסכם כזה במציאות. זהו רוב פסיבי לחלוטין, רוב אשר לא ינקוף אצבע כדי לקדם את השלום, לא יצא לרחובות להפגין, וגם לא יצביע בבחירות בעד מפלגות שוחרות שלום. אבל אם יובא בפני אזרחי ישראל הסכם כעובדה מוגמרת, יש מקום להניח שרק מיעוט דתי-לאומני מימין יתנגד לו ברצינות. כדי להגיע לכך צריך, כמובן, שיהיה כח חיצוני שירצה ויוכל לאכוף הסכם. ואם לא האמריקאים, מי?

- המסלול עליו עלה הנשיא מחמוד עבאס עם חתימת הפניה להצטרפות פלסטינית אל חמש עשרה אמנות בינלאומיות מוביל אל התנגשות חזיתית עם ממשלת ישראל – אבל בצורה שונה לחלוטין ממה שידענו בעבר. התנגשות שתתנהל בראש ובראשונה בזירה הבינלאומית, מלווה בשטח בהתנגדות עממית – כלומר, הפגנות של פלסטינים שיתעמתו עם צבא ומתנחלים, כאשר הצבא ישתמש נגדם בגז מדמיע ולעיתים בכדורים חיים והפלסטינים ישיבו באבנים ולעיתים בבקבוקי תבערה. אך האם ניתן יהיה למנוע מה שקרה בשנת 2000-2001, הסלמה רבתי ושפיכות דמים המונית משני הצדדים? 

- בראש החץ הפלסטיני תעמוד הדיפלומטיה הבינלאומית, הנסיון להפוך את מדינת פלסטין לעובדה מוצקה במשפט הבינלאומי - בתקוה שבסופו של דבר תהפוך לעובדה גם בשטח. 
העימותים בזירה הדיפלומטית הבינלאומית ככל הנראה יגיעו לשיאם בפניה אל בית הדין הבינלאומי בהאג, והגשת תביעות נגד קצינים ישראלים על מעשים שנעשו בשטחים הפלסטיניים, ונגד ראשי מפעל ההתנחלויות שכל פעילותם מעיקרה מפרה את החוק הבינלאומי. נשק יום הדין יוכל להיות האיום – ואולי יהיה זה יותר מאיום – בפרוק הרשות הפלסטינית ו"מסירת המפתחות" למדינת ישראל, ובכך להטיל על מדינת ישראל את העומס הכלכלי והמנהלי של ניהול יומיומי של חיי התושבים, להסיר את עלה התאנה של "שלטון עצמי פלסטיני" ולהעמיד את ישראל בפני הברירה אם לצאת מהשטח או לספח אותו ולהעניק זכויות אזרח לתושביו. 

- במקביל לכל אלה אפשר לצפות לכל מיני יוזמות ולחצים בלתי רשמיים ברחבי העולם. התרחבות פעולתם של אנשי הבי.די.אס. הקוראים לחרם כלכלי ותרבותי ואקדמי מוחלט על ישראל ועל כל דבר ישראלי. לצידם, גופים מתונים יותר – כולל אולי חברות עסקיות מכובדות  בארצות אירופאיות ואחרות – שינקטו ביוזמות נגד מפעל ההתנחלויות ושליחיו. האיחוד האירופי אולי ינקוט אולי סוף סוף בצעד שכבר מדובר עליו זמן רב, מדיניות מחייבת של סימון כל מוצרי ההתנחלויות המגיעים לשוק האירופי כדי להזהיר ולהתריע בפני הקונים – ואולי גם צעדים חריפים יותר של האירופים. מצידה של ממשלת ארצות הברית אפשר לצפות לכל הפחות למה שנקרא "הזנחה חיובית" – כלומר, לצפות מהצד בכל המהלכים האלה ולא להפעיל כנגדם את מנופי הלחץ שלרשותה בזירה הבינלאומית.

- האם כל הלחצים המצטברים האלה יספיקו כדי להביא בעתיד הנראה לעין לסיום הכיבוש ויציאת צה"ל מהשטחים הכבושים וחתימת הסכם שלום בין  מדינת ישראל הקיימת למדינת פלסטין שתקום? 

- או שאולי אנו צפויים לציין את יום השנה החמישים לכיבוש בשנת 2017, ואת יום השנה השבעים וחמישה בשנת 2042, ואולי גם את יובל המאה ב-2067? ובינתיים, אפשר להניח, כבר לא יקראו לזה "כיבוש" וכבר לא יעמידו פנים שמדובר ב"מצב זמני". הכיבוש הזמני יהפוך לאפרטהייד קבוע, אם כי יש להניח שמישהו ימציא מלה עברית מקורית ל"אפרטהייד". ואם לא יהיה מי שיציל את ישראל מעצמה, המצב הזה ימשך כל עוד תחזיק ישראל בעליונות צבאית במזרח התיכון וכל עוד תקיים ארצות הברית שליטה בעולם ותרצה ותוכל להעניק תמיכה למדינת ישראל ומדיניותה. ההיסטוריה מראה כי שום הגמוניה צבאית – איזורית או עולמית – אינה מתקיימת לנצח.  

- האם צריכים המאמצים של כולנו להיות מותנים בסיכויי ההצלחה? בהחלט לא. כולנו - פלסטינים תחת הכיבוש, ושוחרי השלום ומתנגדי הכיבוש שבישראל עצמה, וכל מי שאכפת להם בכל מקום בעולם – נעשה וחייבים לעשות כל מה שביכולתנו, יהיה מה שיהיה. אין ברירה אחרת. 



על רקע הכשלונות המדיניים, פורום מרצ למאבק בכיבוש מזמין לאירוע ופאנל בנושא : "מה עושים עכשיו?"


השיחות עם הפלסטינים נכשלו כצפוי, ישראל הטילה סנקציות על הרשות הפלסטינית. האם אנחנו על סף עימות? האם יש סיכוי לחזרה לשולחן המו"מ? האם יש בכך טעם? כיצד צריך מחנה השלום הישראלי להתמודד עם המצב החדש? איך מתמודדים עם הלחץ הבין לאומי ועם הקריאות לחרם על ישראל? ואולי הגיע הזמן להפסיק לדבר על מאבק בכיבוש ולהתחיל לדבר על מלחמה באפרטהייד?  


יום רביעי 23/04/14 19:00 (נא לדייק!) פאב רדיו  EPGB
רחוב שד"ל 7 תל אביב

דברי פתיחה: יו"ר מרצ ח"כ זהבה גלאון
דוברים:
אבי יששכרוף - פרשן בכיר וואלה וטיימס אוף איזראל
יוסי גורביץ - עיתונאי ובלוגר (החברים של ג'ורג)
 יפעת סולל - יו"ר פורום מרצ למאבק בכיבוש
מנחה: מוסי רז

יום שבת, 5 באפריל 2014

סכנת השלום חלפה

סכנת השלום חלפה 

ככל הנראה, זהו זה. הדבר הצפוי ביותר הוא מה שבאמת קרה, הספקנים הרבים מאד מאד צדקו שוב, ולשווא ניסו האופטימיסטים חסרי התקנה לטפח תקווה. בחדשות הטלויזיה אתמול בערב צוטט בכיר לא מזוהה במפלגת הליכוד שאמר "סכנת השלום חלפה". מה שנקרא המשא ומתן בין ישראל לפלסטינים ככל הנראה כבר נשם את נשימתו האחרונה, וגם ההצעה לשלוף את ג'ונתן פולארד מתא הכלא לא התגלתה כפתרון קסם. 

עכשיו כובע הקסמים ריק משפנים, והקריירה של מזכיר המדינה ג'ון קרי כבר לא תוכתר בטכס פרס נובל לשלום, וגם בספרי ההיסטוריה לא יוקדש לו פרק גדול. שמו לא יזכר בתור מי שהצליח להביא שלום בין ישראלים ופלסטינים. הוא יצטרך להסתפק בהערת שוליים לצידם של כל המתווכים הרבים רבים שניסו לפניו. ליד הסנטור ג'ורג' מיצ'ל שהצליח בצפון אירלנד ונכשל כשלון חרוץ במזרח התיכון, ולפניו ג'ימס בייקר שניתק מגע ובנאום פרידה מסר לידיעת ממשלת ישראל את מספר הטלפון של הבית הלבן, ולפניו הנרי קיסינג'ר שהשיג הסדרי ביניים ונזהר מאד שלא לנגוע בבעיות האמיתיות, ולפניו גונאר יארינג השוודי שהקדיש שנים להתרוצצות חסרת תוחלת בטרם נטלו האמריקאים מונופול על משימת התיווך, ועוד הרבה לפניו הרוזן פולקה ברנדוט שבשנת 1948 שילם בחייו על הנסיון לבקש ממדינת ישראל הצעירה ויתורים שלא מצאו חן בעיני מחתרת הלח"י. 

הפעם, לפחות, התהליך שהוביל להתמוטטות הסופית היה גלוי וחשוף לעיני כל. שלא כמו לאחר התמוטטות ועידת קמפ דיויד בשנת 2000, נחסך מאיתנו הויכוח המייגע והאין סופי על מה שקרה בחדרי חדרים ומי הציע מה ומי סרב והאם ההצעות הנדיבות היו באמת כל כך נדיבות. 

קשה להתווכח עם העובדות: ממשלת ישראל התחייבה לשחרר בתאריך 29 במרס 2014 את ארבעה עשר האחרונים מבין 104 אסירים פלסטינים שעל שחרורם התחייבה בסך הכל; הפלסטינים בתמורה התחייבו לא לפנות לבקש הכרה במוסדות בינלאומיים עד לסיום פרק הזמן שהוקצב למשא ומתן. בפועל, ממשלת ישראל החליטה באופן רשמי ומוצהר לא לקיים את התחייבותה המפורשת ולא לשחרר את 14 האסירים האלה. על כך עוד הוסיפה פרסום מכרזים לבנית 700 יחידות דיור ליהודים ישראלים במזרח ירושלים. 

בעבר, הפלסטינים הבליגו בחוסר רצון על מפעלים התנחלותיים שנועדו "לאזן" שחרור של אסירים. אך לא היתה שום סיבה בעולם שיבליגו על מכרז התנחלותי שבא להוסיף חטא על פשע, מפעל התנחלותי בנוסף לאי שחרור אסירים. 

הנשיא מחמוד עבאס הגיב במשלוח פניות  להצטרפות אל 15 מוסדות ואמנות בינלאומיות, כדי לבסס את קיומה של מדינת פלסטין כישות מוכרת בחוק הבינלאומי – גם אם טרם אינה קיימת כמדינה ריבונית בשטח. בעצם, זוהי צורת התנהגות ישראלית מאד ותיקה, העמדת הצד השני בפני עובדות מוגמרות – אבל למקבלי המדיניות במדינת ישראל לא לגמרי נעים להיות בצד המקבל את הטיפול הזה.      
  
כפי שאפשר היה לצפות, האמריקאים עושים מאמץ גדול שלא לנקוט עמדה במשחק האשמות, והם מחלקים את האחריות שווה בשווה בין הצד הישראלי והפלסטיני. שני הצדדים נקטו "צעדים לא מועילים", שני המנהיגים "נמנעו מלקבל החלטות קשות". בדיוק כמו שבשלבים מוקדמים ואופטימיים יותר הקפיד ג'ון קרי לחלוק מחמאות שוות לנתניהו ולעבאס על "רצינותם ונחישותם ללכת קדימה". סימטריה מוחלטת. האם היא מוצדקת?  

יש מקום להניח שמחמוד עבאס רצה להגיע להסכם. לאחר מיקוח קשה על התנאים, ללא ספק – אך היו לו הרבה סיבות טובות לרצות להיזכר כמי ששיחרר את בני עמו משלטון כיבוש והביא להם מדינה. אך האם בנימין נתניהו רצה אי פעם להגיע באמת להסכם? להיזכר בתור מנהיג הימין ששם קץ לחלום השלטון במולדת האבות התנ"כית ולהתיישבות היהודית ביהודה ושומרון? האם היה זה חלומו להוציא את ישראל מן השטחים הכבושים, אפילו אילו היו הפלסטינים מוכנים להשמיע במקהלה גדולה את המנטרה "מדינה יהודית, מדינה יהודית, מדינה יהודית"? מאז נשא את נאום בר אילן בשנת 2009, התעקשה עדה גדולה של פרשנים לחלום שוב ושוב על נתניהו החוצה את הרוביקון, נהפך לאיש שלום, מתעמת בעימות חזיתי עם קנאי הימין במפלגתו ובממשלתו, מושיט יד אל הפלסטינים ואל השמאל הישראלי. מאמרים מלומדים הציגו תסריטים מפורטים לפרטי פרטים וספרו אצבעות בכנסת לקראת הצבעות גורליות. נתניהו גם עודד את התקוות והתסריטים האלה בכל מיני מחוות והצהרות דו משמעיות. אך יש מקום רב לספק אם אי פעם חרגו שאיפותיו של נתניהו מעבר לסיום המשא ומתן ללא חתימת הסכם ועם הטלת האשמה על הפלסטינים.

האם זה יכול היה להיגמר אחרת? 

האם מלכתחילה נדונו מאמציו של קרי לכשלון בלתי נמנע, או שהיה רגע בו הוחמצה הזדמנות להצלחה? אם בכלל, אפשר להצביע על רגע אחד מסוים: אחרי הצהרים ביום שבת, ה-1 בפברואר 2014, כאשר עלה מזכיר המדינה ג'ון קרי לנאום בועידת הבטחון הבינלאומית במינכן והשמיע אזהרה חריפה ותקיפה: "אני מבטיח לכם, בודאות של מאה אחוזים, כי הסטטוס קוו של היום לחלוטין לא יכול להישמר. הוא לא בר קיימא. זוהי אשליה. יש לישראל שגשוג רגעי, שלום רגעי, אבל העובדה היא כל זה ישתנה אם השיחות ייכשלו. לכן, לכולם יש אינטרס לנסות למצוא את המסלול להצלחה. הסיכונים לישראל הם גבוהים מאוד. האם הם רוצים לבדוק בפועל מה תהיה תגובת האכזבה של הפלסטינים והקהילה הערבית ? מה יקרה ליוזמת השלום הערבית אם המו"מ לא יצליח, האם היא תיעלם? האם נראה יותר קיצוניות? אלימות? במקרה של כשלון המו"מ, מה יקרה ליכולתה של מדינת ישראל להשאר אותה ישראל שהיא היום - מדינה דמוקרטית עם האופי היהודי המיוחד שהוא חלק מרכזי מהנרטיב שלה? מה יקרה לכל זה אם יווצר מבנה דו-לאומי ואנשים ידרשו את זכויותיהם המלאות? בכל מקום בעולם שאני מגיע אליו, בכל מקום - אני מבטיח לכם שזאת אינה הגזמה, במזרח הרחוק, באפריקה, באמריקה הלטינית, בכל מקום - אחת השאלות הראשונות שאני שומע מפיו של שר החוץ או ראש הממשלה או הנשיא היא: 'חבר'ה, אתם לא יכולים לעשות משהו כדי לעזור לשים קץ לסכסוך הזה בין הפלסטינים לישראלים ?'  אנשים מאוד רגישים לזה.  יש מסע הולך וגובר של דה לגיטימציה לישראל. יש דיבורים על חרם ועוד דברים מסוג זה. האם נרגיש טוב יותר אם יתחילו לקרות דברים כאלה? ( ... ) 


המלה "חרם" שיצאה מפיו של מזכיר המדינה האמריקאי עוררה במדינת ישראל התפרצות של בהלה, במיוחד בקרב אנשי העסקים שחברותיהם תלויות  מאד מאד במסחר עם אירופה. בכותרות ראשית נאמר "קרי מאיים בחרם", ומתחתיה נכתב "האם כך יראה החרם האירופאי?". 

תרחישים מדאיגים פורסמו על הצפוי לכלכלת ישראל במקרה של חרם. הוזכרו שמותיהן של חברות ומוסדות פיננסיים בארצות אירופיות שונות, אשר שכבר נקטו בצעדים כנגד שותפים עסקיים ישראלים, גם מבלי לצפות להנחיות מפורשות מצד ממשלותיהם. לרגע נראה היה שמזכיר המדינה קרי והנשיא אובמה מצאו אצל "השוטר הרע" באירופה כביש  עוקף איפ"ק, שיטה יצירתית לנטרל את עוצמת הלובי של ממשלת ישראל בגבעת הקפיטול  ולשנות מיסודם את  כללי המשחק שנהגו מזה עשרות בשנים. 

מה היה קורה אילו בשבוע המסוים הזה היה ג'ון קרי מכה בברזל בעודו חם, מניח על השולחן בלי עיכוב נוסף את "מסמך המסגרת" שלו ודורש תגובה מיידית  וחד משמעית, כן או לא? לעולם לא נדע. 

העובדה היא שבמציאות קרי עשה בדיוק את ההיפך, התעכב והתעכב ושחק במו ידיו את ההרתעה שיצר לרגע. הוא נפגש כמה פעמים עם נתניהו, דיבר אליו דברי הרגעה וריכך את טיוטת הסכם המסגרת והכניס בה שינויים שמצאו חן בעיני נתניהו (ומאד לא מצאו חן בעיני הפלסטינים). ואז החלו להתייחס אל קרי כאל נמר של נייר... 

אז מה יהיה עכשיו? קרי עצמו אמר את זה די במדויק באותו מפגש במינכן. "אני מבטיח לכם, בודאות של מאה אחוזים, כי הסטטוס קוו של היום לחלוטין לא יכול להישמר. הוא לא בר קיימא. זוהי אשליה. יש לישראל שגשוג רגעי, שלום רגעי, אבל כל זה ישתנה. הסיכונים לישראל הם גבוהים מאוד. מה תהיה תגובת האכזבה של הפלסטינים והקהילה הערבית ? מה יקרה ליוזמת השלום הערבית אם המו"מ לא יצליח, האם היא תיעלם? האם נראה יותר קיצוניות? אלימות? במקרה של כשלון המו"מ, מה יקרה ליכולתה של מדינת ישראל להשאר אותה ישראל שהיא היום - מדינה דמוקרטית עם האופי היהודי המיוחד? מה יקרה אם יווצר מבנה דו-לאומי ואנשים ידרשו את זכויותיהם המלאות? יש מסע הולך וגובר של דה לגיטימציה לישראל. יש דיבורים על חרם ועוד דברים מסוג זה. האם נרגיש טוב יותר אם יתחילו לקרות דברים כאלה?" לפני חודשיים נועדו הדברים להיות התראה ואזהרה על מה שעלול לקרות. עכשיו זוהי כנראה פשוט הערכה  ריאליסטית של מה שעומד בפנינו. 

כפי שאמר ג'יבריל רג'וב מהפת"ח ברעיון לשבועון הישראלי "סופהשבוע": "הישראלים לא יכולים להמשיך לאכול דבש ושאנחנו נאכל חרא. או ששנינו נאכל דבש, או ששנינו נאכל חרא. אתם צריכים להחליט מה אתם מעדיפים לאכול". 



יום שישי, 28 במרץ 2014

לרכב על טילים בכיכר רבין

לרכב על טילים בכיכר רבין

בשנות השמונים של המאה שעברה נהגה עירית תל אביב להזמין מדי שנה את חיל השריון של צה"ל להביא לעיר עשרות טנקים, להציב אותם בכיכר הגדולה מול בנין העיריה, כיכר מלכי ישראל. הציבור נהג להגיע בהמוניו. במיוחד נהנו הילדים שטיפסו על הטנקים ונתלו על קני התותחים וחלקם אף זכו להצטלם כשאצבעם על הדק של מכונת יריה. 

עברו שנים והתצוגה השנתית של הטנקים קצת יצאה מהאופנה. בעצם, חיל השריון כולו יצא מהאופנה כאשר כבר מזה עשרות שנים לא הזדמן לצה"ל להילחם במלחמה חזיתית מול צבא אחר. גם בני ה-18 שהתנדבו לשריון גילו כי רוב הזמן הצבא מוציא אותם מן הטנקים ושולח אותם ברגל לעמוד במחסומי דרכים בכבישי הגדה המערבית ולירות גז מדמיע על צעירים זורקי אבנים. ובינתיים, הכיכר שבלב תל אביב הפכה מזוהה בעיקר עם הפגנות שלום המוניות ועם התקוה הגדולה שהבליחה לרגע בהסכמי אוסלו ועם ראש הממשלה יצחק רבין שנרצח בכיכר הזאת מאחורי בנין העיריה הזה ומאז ועד היום נקראת הכיכר על שמו. 

ואז עברו עוד שנים עם הכיבוש המתמשך וההתנחלות המתרחבת וההתנגדות הפלסטינית שנמשכה גם היא, והתקוה דעכה ונותרו ממנה רק גחלים לוחשות פה שם ומזכיר מדינה אמריקאי די עקשן. לרגל יום המדע הישראלי, חזרה השבוע התצוגה הצבאית אל הכיכר בלב תל אביב. 

לא טנקים הפעם. השנה הובאה לכיכר והוצגה בגאווה  מערכת טילי כיפת ברזל המיועדת לירט טילים קצרי טווח. ולדרישתה התקיפה של החברה המתחרה המייצרת את טילי החץ המיועדים לירט טילים ארוכי טווח, הפכו גם הטילים נגד טילים שלה לחלק מן התצוגה. עדיין לא הושלם פיתוח מערכת טילי מטה קסמים המיועדת לירט טילים לטווח בינוני, והמערכת הזאת תצטרך כנראה לחכות ליום המדע של השנה הבאה. לפי מקורות זרים, מדינת ישראל פתחה כבר לפני מספר שנים טילים התקפיים בשם "יריחו" המסוגלים לשאת ראשי נפץ גרעיניים לכל נקודה במזרח התיכון  וגם הרחק מעבר לו. אבל ישראל מעולם לא הודתה רשמית בקיומם של הטילים האלה, והם לא נכללו בתצוגה שבכיכר. 

קשה לילדים לטפס על טילים העומדים במאונך, אבל לרשות המבקרים ביום המדע בכיכר הועמדה אפשרות צילום בעזרת תפאורה שאיפשרה להם להראות כאילו הם רוכבים על טיל במרומי השמיים ממש. 

ראו גם מאמרו של רועי צ'יקי ארד ב"הארץ", באותו נושא

יום חמישי, 20 במרץ 2014

המפץ הקטן

המפץ הקטן 

באותו היום שבו בא נשיא הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס להיועד עם נשיא ארצות הברית ברק אובמה בבית הלבן, ובו הודיע נשיא רוסיה ולדימיר פוטין כי מבחינתו חצי האי קרים שוב אינו חלק מאוקראינה, הגיעו חדשות מרעישות מעולם המדע שהצליחו לקבל תשומת לב מסוימת גם ממי שאינם עוסקים בפיזיקה ואסטרונומיה.

התצפיות העדינות של הטלסקופ שהוצב באויר הצח של אנטארטיקה נתנו ביסוס והוכחה אמפירית לקביעה כי לפני כארבעה עשר מיליארד שנה היה היקום שלנו כולו קטן מגודלו של אטום, ואז הוא התפוצץ במפץ הגדול והתחיל להתרחב ולהתרחב ולהתרחב והוא עדיין ממשיך להתרחב. "אישור התיאוריה פירושו שהיקום שאנחנו רואים, המתפרש על פני 14 מיליארד שנות אור ובו מאות מיליארדי גלקסיות, הוא רק פינה אפסית בקוסמוס גדול יותר שגודלו, מבנהו וגורלו בלתי נתפסים" ניסה להסביר כתבו המדעי של עיתון הארץ. 



לבדואים אזרחי ישראל החיים בנקודה קטנה במדבר הנגב שנקראת הכפר אל ערקיב, גילו וגודלו של היקום הינם בהחלט שאלה משנית לעומת המשטרה והדחפורים הממשלתיים שמבקרים בכפרם שוב ושוב. בפעם הבאה, כך הם מאיימים, הם מתכוונים לחדור ולהחריב גם את בית הקברות של הכפר, שעד כה ניצל מפגיעה.            

מבין היצורים הידועים לנו הנמלים הן היחידות, מלבד יצורי האנוש, אשר נוהגות  לצאת למלחמה. לא קרבות של אחד נגד אחד או שניים נגד שניים, אלא אלפים ועשרות אלפים, צבאות שלמים של נמלים יוצאים לשדה הקרב ונוקטים טקטיקות ואסטרטגיות מתוחכמות כדי להביס את צבאו של הקן היריב. 




כשהייתי בן עשר או אחת עשרה הייתי אני ויתר ילדי השכונה עדי ראיה למלחמה של נמלים. כל החצר היתה מלאה בנמלים, אלפי נמלים שנלחמו ביניהן לחיים ולמוות. החצר הצנועה של הבית ברחוב פילון בצפון הישן של תל אביב, שיצור אנוש יכול לחצות אותה לארכה ולרחבה בדקה אחת, היתה עבור הנמלים ארץ מולדת ונחלת אבות והארץ המובטחת וארץ הקודש ושטח כבוש ושטח משוחרר שלמענו בהחלט כדאי וראוי להקריב את החיים. אילן, הבן של השכנים, אסף כעשר נמלים והשליך אותן בפינה אחרת של החצר. לעינינו הן נראו כולן בדיוק אותו הדבר, אבל הן זיהו מיד מי ידיד ומי אויב ולאחר רגע של בלבול חדשו את הקרב ביניהן. כשהלכנו לישון עוד נמשך קרב הנמלים בכל עוזו. 

למחרת בבוקר היתה החצר ריקה מהן לחלוטין ואף לא נמלה אחת לא נראתה בשטח. לאחר כשבוע שוב הופיעו נמלים בחצר, עוסקות בחיי היום הנמליים הרגילים, מלקטות מזון והולכות בשיירה ארוכה אל הקן. האם היו אלה הנמלים הילידות שחיו כאן מזה זמן ואשר הדפו בגבורה את הפולשים לארצן? או שהיו אלה כובשים ומתנחלים שתפסו שליטה על השטח שזה עתה נכבש? לא היתה שום דרך לדעת, בעיני בני האדם כל הנמלים האלה נראו אותו דבר.   

יום שבת, 15 במרץ 2014

"אנחנו לא פיראטים – אנחנו צבא ההגנה לישראל"

"אנחנו לא פיראטים – אנחנו צבא ההגנה לישראל" 

"אנחנו לא פיראטים – אנחנו צבא ההגנה לישראל" – כותרת ראשית ב"ידיעות אחרונות", 7.3.2014

בפעילותי הפוליטית התחלתי לפני הרבה שנים, כתלמיד תיכון בתל אביב שבא להתנדב במטה הבחירות של מפלגת "העולם הזה – כח חדש". היתה זו מפלגה קטנה ולה חבר כנסת אחד ויחיד, אורי אבנרי. מפלגה שוברת מוסכמות רבות, אשר נאבקה למען הפרדת הדת מהמדינה ואשר היתה הראשונה להעלות את הרעיון להקמת מדינה פלסטינית בגדה המערבית ורצועת עזה, מיד לאחר שהשטחים האלה נכבשו ביוני 1967. אורי אבנרי היה, גם לדעת יריביו המושבעים, חבר כנסת חרוץ ביותר. הוא הקפיד לשבת בכל הישיבות בלי יוצא מהכלל, באולם המליאה שהיה לרוב ריק, והביע ענין וגילה מעורבות רבה גם בדיונים טכניים משעממים (שלא פעם הם המשפיעים ביותר על חיי היום יום של אזרחי ישראל).

החל מן הבחירות הבאות כבר לא יוכל להיות בכנסת ישראל חבר כנסת נועז ושובר מוסכמות שכזה, שיוכל בעת הצורך לעמוד לבדו, "אחד מול 119". לפי החוק שהעביר השבוע הרוב הדורסני בכנסת ישראל, תהיה כל מפלגה חדשה שתקום בעתיד במדינת ישראל חייבת לעבור משוכה גבוהה ולזכות במספיק קולות כדי לקבל לפחות ארבעה מושבים בכנסת, אחרת כל הקולות שינתנו לה ילכו לאיבוד. משוכה גבוהה מאד למי שמביע דעות חדשניות ובלתי מקובלות. וגם מפלגה ותיקה שנקלעה למשבר, כפי שקרה למרצ בבחירות 2009, תימחק ותיעלם מן המפה הפוליטית וכבר לא ישאר לה מרווח נשימה להשתקם ולהחזיר לעצמה את אמון בוחריה. כמובן, גם עכשיו עדיין תישאר האפשרות למפלגות חדשות לצוץ מאי שם ולהמריא לגבהים כמו שעשו יאיר לפיד וחבורתו בבחירות האחרונות – בעיקר אם ידאגו שהמסר שלהם יהיה שטחי ופופוליסטי ולא ממש מחייב. יהיה זה צדק פואטי אם בבחירות הבאות ידעך כוכבו של יאיר לפיד ומפלגתו לא תצליח לעבור את אחוז החסימה שהוא עצמו העלה... (כבר היו דברים מעולם בפוליטיקה הישראלית, אפילו במשפחתו של לפיד עצמו.)

וכמובן, כפי שאיש לא התאמץ להסתיר, החוק החדש מכוון בראש ובראשונה לפגוע באזרחי ישראל הערבים, ולחסום את שערי הנכסת בפני המפלגות המייצגות אותם. אלא אם יחליטו מפלגות אלה להתאחד, או לפחות לכרות ברית להתמודדות משותפת בבחירות, למרות ההבדלים האידאולוגיים והמעשיים הגדולים בין מפלגה איסלאמית ומפלגה לאומנית ומפלגה קומוניסטית (אשר חרתה על דגלה את עקרון השותפות בין יהודים וערבים ומסרבת בתוקף להיות מסווגת כ"מפלגה ערבית"). 

כנראה, בבחירות הבאות לא תהיה למפלגות האלה ברירה אלא לגשר על חילוקי הדעות ביניהן וללכת ברשימה משותפת בבחירות. כבר היה יותר ממקרה אחד בהיסטוריה היהודית שבו לנוכח מתקפה אנטישמית נאלצו לשתף פעולה יהודים שמאליים ויהודים ימניים, יהודים דתיים ויהודים חילונים. גם למיעוטים נרדפים אחרים בכל מיני ארצות היו מקרים כאלה...

ובדיוק באותו זמן שבכנסת קיים הרוב הכוחני דיון בזק בהעלאת אחוז החסימה והאופוזיציה התאחדה לצעד מחאה חסר תקדים והחרימה את הדיונים וההצבעות, נכנסה לנמל אילת לקול תופים וחצוצרות הספינה קלוס סי, אשר נושאת דגל פנמה ומאוישת בימים רגילים בצוות טורקי ובימים האלה החליף אותו צוות של אנשי קומנדו מחיל הים הישראלי אשר השתלטו על הספינה במרחק 1500 קילומטר מחופי ישראל במבצע מסובך שתואר לפרטי פרטים בכל אמצעי התקשורת הישראלים במשך חמישה ימים רצופים. וחיכו לספינה כמה אזרחים מניפים בדגלים, וראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו וקצינים בכירים לרוב וגם עיתונאים זרים, אם כי לא במספר לו ציפו בלשכת ראש הממשלה. 

כל הבאים לנמל צפו בפריקת המטען ובספירה המדוקדקת של השלל: 40 טילים ו-181 פצצות מרגמה וגם 400 אלף כדורי 7.62 המיועדים למקלע בלגי מסוג מאג (בשירותי הסדיר בצה"ל הופקדתי פעם על ניקוי ושימון של מקלע כזה). וראש הממשלה נשא נאום נרגז בו תקף את אדישותו וצביעותו של העולם אשר אינו מזדעזע מן הפשע הנורא שפשעו האיראנים אשר שיגרו את הספינה ומטענה.  עמוס הראל, כתבו הותיק של עיתון הארץ, כתב: "פה ושם בעת השידור הישיר של מופע התעמולה הממשלתי מבסיס חיל הים באילת התעכבה המצלמה על פניו של סגן הרמטכ"ל גדי איזנקוט, ולרגעים נדמה היה שהאלוף היה מעדיף להיות במקום אחר. קצינים בכירים אמרו לי שהמבצע היה הצלחה מודיעינית ומבצעית יפה, אבל מה ששווק לציבור ולתקשורת נופח מעבר לפרופורציה הרצויה".

מה שאולי ישאר מהסיפור הזה צרוב בזכרון לטווח הארוך הוא דבריו של מפקד הכח הימי שצוטטו בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" בגליון סוף השבוע החגיגי: "אמרנו לקפטן: אנחנו לא פיראטים, אנחנו צבא ההגנה לישראל".  דברי ההבהרה נדרשו בהחלט, כי במים בהם נלכדה הספינה ישנם פיראטים מודרניים שנוהגים להגיע ולהשתלט על ספינות סוחר עוברות. אבל אלה הם בעיקר סומאלים מוכי עוני המפליגים בספינות קטנות מנמלים נידחים בארצם ההרוסה. ואילו במקרה הזה מדובר בספינות מלחמה של חיל הים הישראלי, חיל ים של מדינה ריבונית רבת עוצמה שבידיה כלי נשק למכביר ואפילו צוללות חמושות בטילים גרעיניים...  

כנראה לא כל הרבה השתנה בעולם מאז המאה ה-16, אז חי בעיר ונציה שבאיטליה רב מפורסם בשם יהודה אריה בן יצחק מודנה, והוא כתב בספרו "צמח צדיק" סיפור מעשיה שהיה עתיק כבר אז: בימי אלכסנדר מוקדון תפשו ריש בריוני אחד מן הגוזלים בים הנקראים קורסארי בלע"ז והביאוהו לפניו. וישאלהו אלכסנדר, למה ישוט בים כה וכה לגזול ולחמוס? השיב לו: "אתה, יען תגזול כל העולם בהמון עמים אחריך, קוראים אותך מלך, ואני מהיותי בים יחיד באניה אחת קוראים לי גזלן."

והשבוע הזה היה גם השבוע שבו ירו חיילי צה"ל למוות בפלסטיני ושמו ראיד זעיתר במעבר הגבול בגשר אלנבי. "הוא ניסה לחטוף את נשקו של אחד החיילים, נורה ונהרג" נאמר בהודעה קצרה שנשלחה לאמצעי התקשורת. בדרך כלל, בכך היה נגמר הסיפור, לפחות מבחינתה של דעת הקהל הישראלית. אזרחי ישראל ברובם הגדול מקבלים ללא פקפוק את מלתם של החיילים. אלה נהרגו מכיון שעמדו לשגר טיל וההוא נהרג מכיון שזרק אבנים והיא נהרגה מכיון שהתקרבה בלילה לגדר הגבול וזה נהרג מכיון שהחיילים בכנות חשדו שהוא מחבל ולא לקחו סיכונים, טעות לעולם חוזרת. רק קומץ שמאלנים ופעילי זכויות אדם משוקצים מעיזים לחלוק על התורה היורדת ממשרדי דובר צה"ל. 

אבל החיילים לא תמיד יודעים להבחין את את מי מותר להרוג ואת מי לא. במקרה הזה התברר שראיד זעיתר ההרוג לא היה סתם פלסטיני, אלא פלסטיני בעל אזרחות ירדנית הנושא במשרת שופט בעמאן, ושהריגתו מעוררת סערה גדולה בירדן ומעוררת הפגנות סוערות ומחזקת את החוגים שכבר מזמן אינם מתלהבים מהסכם השלום שמקיים מלכם עם מדינת ישראל. ואז מיהר ראש הממשלה נתניהו לפרסם התנצלות והשתתפות בצער ולאפשר לירדנים להשתתף בחקירת נסיבות האירוע. אולי במקרה המסוים הזה יקחו קצת ברצינות גרסא אחרת מאשר זאת של החיילים -  כלומר, את האפשרות טענה שלא השופט היה זה שתקף את החיילים אלא החיילים הם שדחפו בגסות את השופט ומכך החל העימות הקטלני. אילו רק כל הפלסטינים היו שופטים ירדנים...

השלושה שנהרגו השבוע ברצועת עזה לא היו שופטים. "חוסלה חולית מחבלים" נאמר בדיווח קצר וממצה. השלושה עמדו לירות פצצת מרגמה, צה"ל הקדים והרג אותם, חד וחלק. "פצצת המרגמה היתה עלולה ליפול חס וחלילה על גן ילדים, אי אפשר היה לקחת את הסיכון – היינו חייבים להרוג אותם" הסביר בטלויזיה אלוף פיקוד הדרום לשעבר יום טוב סמיה, אשר שנות שלטונו ביד ברזל ברצועה הפכו אותו מומחה מבוקש לעניני עזה. אבל מן האותיות הקטנות בשולי הידיעה התברר כי לא היה מדובר בסיכון לגן ילדים וישוביו, אלא בפלסטינים שביקשו לירות על חיילים ישראלים שחצו את גדר הגבול ונכנסו לתחומי הרצועה וביצעו שם פעילות הנדסית צבאית שטיבה לא פורט. 

למי בעצם עמדה כאן זכות ההגנה העצמית, לחיילים שחדרו לתחום השטח הפלסטיני או לפלסטינים שביקשו להתנגד לכניסתם לשם? סוגיה משפטית מענינת שהמומחים למשפט בינלאומי כנראה לא יזכו לדון בה. מה שכן קרה היה שבתגובה להריגת השלושה נורו לפתע עשרות טילים על הישובים הישראלים שבגבול הרצועה, ההתלקחות הנרחבת ביותר מאז נחתמה הספקת האש ב-2012. ובתגובה לתגובה, תוך שעות ספורות יצא חיל האויר הישראלי לעשרות גיחות הפצצה ברחבי הרצועה. "חיל האויר במהלומה נרחבת ברצועת עזה" התפארה למחרת בבוקר הכותרת הראשית ב"ישראל היום", הלא הוא הביביטון. אך כנראה דאג מישהו לבחור בקפדנות את המטרות ברחבי הרצועה ולדאוג שהפעם לא היו אבדות בנפש בצד הפלסטיני, ויהיה קל יותר לסיים במהירות את ההסלמה.  

במאמרו השבועי הפתיע אמנון לורד, מבעלי הטור המקורבים ביותר ללשכת נתניהו, בכמה דברי טעם: "הישראלים אוהבים כשהיחידות המיוחדות או צה"ל בחֵילו עושים תרגילים בנוסח לכידת ה'קלוס סי' בלב ים. האם הם יהיו מסוגלים לעמוד במערכה יקרה ואולי גם מדממת נגד הטרור בעזה?". ככל הנראה, הערכת המצב בממשלה ובצמרת צה"ל הגיעה לתשובה שלילית בשאלה הזאת, ולאחר כמה דברי רהב ואיומים מילוליים שוב השתררה רגיעה יחסית בגבול רצועת עזה, ככל הידוע ללא אבידות בנפש בשני הצדדים. תקדים חדש נקבע – לא רק עם חמאס יכולה מדינת ישראל לנהל משא ומתן עקיף באמצעות המצרים ולהגיע להסכמה על הפסקת אש. גם עם הג'יהאד האיסלאמי זה בהחלט אפשרי. הפסקת האש הגיע בדיוק בזמן כדי שהילדים הישראלים בעוטף עזה יוכלו לקיים את חגיגות חג הפורים תחת כיפת השמיים כמתוכנן. וגם ברצועת עזה חזרו החיים למסלולם הקבוע. בזמן הקרוב עדיין יהנו תושבי עזה מהמותרות של אספקת חשמל במשך שתים עשרה שעות ביממה. כאשר יאזל מלאי הדלק שתרמה קטאר לתושבי עזה, הם כנראה יחזרו למצב של שמונה שעות חשמל ביממה בלבד. 

ובין כל אירוע השבוע הזה היו גם חמישים הצעירים והצעירות הישראלים שחתמו על מכתב שמיניסטים חדש – הראשון מזה חמש שנים – והודיעו על סירובם להתגייס לצבא הכיבוש. "אנו החתומות/ים מטה מתכוונות/ים לסרב להתגייס, והסיבה העיקרית לסרובנו היא התנגדותנו לכיבוש השטחים הפלסטינים על ידי הצבא. הפלסטינים בשטחים הכבושים חיים תחת שלטון ממשלת ישראל, על אף שלא בחרו בה ואינם יכולים להשפיע באופן חוקי על קבלת ההחלטות שלה. מצב זה אינו שיוויוני ואינו צודק. בשטחים אלו מופרות זכויות אדם ומתבצעות פעולות הנחשבות לפשעי מלחמה על פי החוק הבינ"ל על בסיס קבוע, כגון חיסולים - הוצאות להורג ללא משפט, בניית התנחלויות בשטח כבוש, מעצרים מנהליים, עינויים, ענישה קולקטיבית וחלוקה לא שיוויונית של משאבים כמו מים וחשמל. הבעיה במערכת הצבאית אינה מסתכמת בגבולות הפגיעה בחברה הפלסטינית אלא מחלחלת לחיי היום יום בחברה בישראל: היא מעצבת את החינוך בבתי הספר, ההזדמנויות בשוק העבודה, וגורמת לגזענות ולאלימות בתוך החברה ולאפליה אתנית, לאומית ומגדרית. אנו מתנגדים/ות למערכת הכוח הדכאנית והמפלה מבחינה מגדרית המתקיימת גם בתוך המסגרת הצבאית עצמה. כל שירות צבאי תורם לשימור המצב הקיים, ולכן, על פי מצפוננו, איננו יכולות/ים לקחת חלק במערכת". 

כבר עשרות שנים מתעוררת החברה הישראלית מדי כמה שנים למכתב שמיניסטים חדש. המכתב הראשון  בשנת 1970 היה צנוע למדי ורק הביע דאגה מחוסר נכונותה של ממשלת ישראל דאז בראשות גולדה מאיר להתקדם לעבר השלום. באותם ימים גם זה הספיק לעורר סערה רבתי וזעקות שבר של פוליטיקאים שהשמיעו דאגה מן החינוך הלקוי לו זכו הצעירים החצופים. החל מ-1981 כללו מכתבי השמיניסטים הצהרת כוונות ברורה על סירוב לשירות צבאי בשטחים הכבושים ונכונות לשבת בשל כך בכלא, ובשנים מאוחרות יותר הגיעו דורות השמיניסטים הבאים עד סירוב מוחלט לשירות צבאי. וכמה מבוגרי הכלא הצבאי במחזורים הקודמים סייעו מנסיונם כדי שהצעירים של היום לא יאלצו ללמוד את הכל בכוחות עצמם. 

הצעירים הוזמנו לדבר באמצעי התקשורת, וכרגיל במקרים כאלה התעורר מולם גל של תגובות זעם כולל דברי נאצה וקללות גסות באמצעות הפייסבוק. שלא כרגיל בחר גם פוליטיקאי בכיר, שר האוצר יאיר לפיד בכבודו ובעצמו, להתעמת חזיתית באמצעות הפייסבוק עם הסרבנים הצעירים, והם השיבו לו במרץ וללא כל היסוס. "מפונקים" קרא להם שר האוצר, וגם השווה בינם לבין הצעירים החרדים המעדיפים את לימוד התורה על פני מדי הצבא. השוואה כוזבת בעליל – על פי החוק שהובילה מפלגתו של לפיד עצמו השבוע בכנסת, יזכו לומדי התורה החרדים לעוד ארבע שנים לפחות של פטור מלא משירות צבאי, ואילו לחילונים המסרבים לשרת את הכיבוש מחכה ככל הנראה תא בכלא 6 הצבאי. הבוקר הגיעו רבים מן הסרבנים החדשים, יחד עם ותיקי תנועת הסירוב, אל שערי הכלא בעתלית והעפילו אל ההר המשקיף עליו, כדי להביע תמיכה באסיר שכבר נמצא שם. כמו רבים יותר ויותר מבני העדה הדרוזית, המוזיקאי עומר סעד סרב לציית לחובת הגיוס המוטלת רק עליהם, מבין כל אזרחי ישראל הערבים. כבר חצי שנה הוא נכנס ויוצא ומיד שוב נכנס בשערי הכלא הצבאי. 

וכל האירועים של השבוע הצפוף הזה מהווים ככל הנראה את הקדימון לפגישה הצפויה בבית הלבן ביום שני הקרוב, בין נשיא הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס לבין הנשיא ברק אובמה. תוצאותיה יקבעו כנראה במידה לא מעטה אם היוזמה הדיפלומטית שמוביל בעקשנות מזיכר המדינה קרי תתחיל להתקדם קדימה כנגד כל הסיכויים, או תתמוטט סופית בתוך האשמות הדדיות ומשחקי הטלת אשמה שלאחריהם כנראה מערבולת דמים חדשה. 

יום שישי, 7 במרץ 2014

עד החייל החילוני האחרון

עד החייל החילוני האחרון

ביום שישי שעבר ציינו תושבי בילעין תשע שנים למאבק המתמשך, אשר הפך את בילעין מכפר פלסטיני אחד בין מאות לשם דבר. ב-20 בפברואר 2005 החלו הדחפורים לעקור עצי זית בתוואי גדר/חומת/מחסום ההפרדה באדמות בלעין. באותו יום נערכה בכפר ההפגנה הראשונה נגד הגדר – הראשונה בין ההפגנות שהתקיימו מאז כל יום שישי, כאשר תושבי הכפר ומי שבאו להפגין איתם נתקלו באין ספור מטחים גז מדמיע וירי כדורי מתכת מצופי גומי. שניים מתושבי הכפר, באסם אבו רחמה ואחותו ג'וואהר, שלמו בחייהם. רבים אחרים ספגו פציעות קשות או בילו תקופות ממושכות במעצר הישראלי. 

מטרת הקמתה של הגדר בתוואי שנקבע באזור הזה היתה ברורה וגלויה לעין: לנתק את הכפר בילעין ממחצית אדמותיו החקלאיות ולהעביר אותן לרשותה של התנחלות מודיעין עלית. מודיעין עלית היא הגדולה בהתנחלויות בגדה המערבית, עיר של ממש, המונה כשלושים אלף וראש העיר שלה מדבר על תכניות להגיע בעתיד גם לשלוש מאות אלף תושבים. תושבי בילעין עתרו לבג"צ. לאחר שנים של התדיינות פסקו השופטים כי השטח שעליו עדיין לא הספיקו המתנחלים לבנות יוחזר לתושבי בילעין, ואילו החלק שבו כבר נעקרו עצי הזית והוקמו בו שכונות צפופות של בנינים בני ארבע קומות – בלי היתרי בנייה ובניגוד לחוק הישראלי והבינלאומי כאחד - ישאר בידי המתנחלים. עברו עוד שנתיים של גרירת רגליים בידי הצבא עד שמומשה פסיקת בג"צ ול לתושבי הכפר הוחזר כשליש מהאדמות שנגזלו מהם. התושבים החליטו שלא להסתפק בכך ולהמשיך במאבק העממי עד שהחומה תיפול, כל אדמות הכפר יוחזרו ויתם הכיבוש.



תמונה קבוצתית של המשלחת הבלגית בבילעין 

הפגנת השנה התשיעית בשבוע שעבר היתה קצת גדולה מהרגיל, בהשתתפות קבוצת פעילים מבלגיה שבאו במיוחד להשתתף באירוע, אבל מהלכה לא היה ממש שונה מהרגיל. כמו בכל יום שישי, התרכזו מאות אנשים ליד המסגד במרכז בילעין, תופפו בתופים והניפו דגלים וכרזות וצעדו לכיוון החומה. שם כרגיל התפתח במהרה עימות בין חיילים יורי גז מדמיע לבין צעירים זורקי אבנים. רוב הזמן, ראו המפגינים את החיילים כדמויות אנונימיות עטויות קסדות, שהזדקפו מאחורי החומה וירו עוד מטח גז ושוב התכופפו. רק לרגע קצר נוצר סוג של דו שיח: "די, די כבר, לכו הביתה!" קרא אחד החיילים. "כאן הבית שלנו!" ענה בעברית אחד מצעירי הכפר. החייל הגיב בעוד מטח של גז מדמיע.

סרטון מהפגנת בילעין ב-28 לפברואר 2014, הוכן בידי דיויד ריב 

החיילים בשירות סדיר שעמדו על חומת ההפרדה וירו את הגז המדמיע הגיעו לשם מערים וכפרים בכל רחבי מדינת ישראל. ישנו מקום אחד ממנו לא הגיע אף אחד מהם: מההתנחלות הענקית מודיעין עלית שלהגנתה הם הוצבו. מודיעין עלית היא התנחלות חרדית. מוזר ככל שישמע הדבר, תושבי מודיעין עלית מגדירים עצמם כ"אנטי ציונים". כלומר, אין להם כל התנגדות לשבת על אדמה שנלקחה בכח הזרוע מכפריים פלסטינית ולקבל את הגנת הצבא הציוני מפני זעמם של בעלי הקרקע המקוריים, אבל יש להם התנגדות – התנגדות רבה מאד - לשרת בעצמם בצבא המגן עליהם. 

יומיים אחרי הפגנת תושבי בילעין שנתקלה במטחי גז מדמיע, יצאה מצידה השני של חומת ההפרדה שיירת אטובוסים להצטרף אל ההפגנה ההמונית של החרדים בירושלים, במחאה נגד החוק החדש האמור להחיל עליהם את חובת השירות בצה"ל. "אנא אל תנסו לכפות עלינו להתגייס לצבא" התחנן אחד המתנחלים הצעירים ממודיעין עלית בפני כתב הרדיו שבא להפגנה. "אנחנו רוצים להקדיש את חיינו ללימוד התורה הקדושה וללימוד התורה בלבד, אם תאלצו אותנו ללכת לצבא זה כמו להוציא דג מהמים". 

"לימוד התורה הוא חיוני לעתידו של העם היהודי, זה לא פחות חשוב מהצבא" אמר באותו שידור רדיו ח"כ ישראל אייכלר, אחד הבולטים בדוברי המחנה החרדי בישראל. "הנה למשל, עכשיו הנשיא אובמה זומם לגזול מאיתנו את אדמות אבותינו ביהודה ושומרון. אם לומדי התורה לא יתפללו ויבקשו את רחמי שמיים בפני הגזרה הזאת, מי יציל?". שדרן הרדיו הותיק אריה גולן שאל: "אז אתם תומכים בתכנית פוליטית ימנית ורוצים להילחם למענה עד החייל החילוני האחרון?". "חס וחלילה!" ענה אייכלר בלי להתבלבל לרגע. "אנחנו מתפללים יום יום למען החיילים, שישובו כולם בשלום ממשימתם".

ככל הנראה, מה שהיה הוא שיהיה. החוק החדש יחיל על החרדים את חובת השירות הצבאי רק בעוד ארבע שנים מהיום – ורבים מפקפקים אם זה בכלל יבוצע אי פעם. עוד הרבה זמן יוכלו המתנחלים החרדים במודיעין ללמוד בשלווה את התורה הקדושה על אדמות בילעין, תחת הגנתם של חיילים לא כל כך קדושים. 

יום חמישי, 27 בפברואר 2014

לא מדינת אפרטהייד? בנט כבר יטפל בזה

לא מדינת אפרטהייד? בנט כבר יטפל בזה

להקת המחול בת שבע יצאה לניו זילנד, להציג יצירה המבטאת את עשרות שנות פעילותו האומנותית של מנהלה, הכוריאוגרף הידוע אוהד נהרין. אך גם שם, בצידו האחר של העולם, לא יכלו הרקדנים להתחמק מן הבעיות הפוליטיות של הארץ הזאת. מול בנין תיאטרון סנט ג'יימס בעיר וולינגטון חיכו להם עשרות מפגינים זועמים, אשר צעקו כי ההופעה נועדה להציג פנים יפות למדינת ישראל שיסתירו את הפרת זכויות האדם של הפלסטינים.  

מארגן ההפגנה היה ג'ון מינטו, שהתפרסם בתקופת המאבק נגד משטר האפרטהייד בדרום אפריקה כאשר הוא וחבריו הפריעו בגופם למשחקים של נבחרת הרוגבי של דרום אפריקה שבאה לשחק בניו זילנד. בהפגנה של השבוע טען מינטו כי גם ישראל היא מדינת אפרטהייד, שכן "ישראל מחשיבה רק יהודים בתור ישראלים אמיתיים, ויש בישראל מערכת שלמה של חוקים אשר יוצרים אפליה לרעה נגד האזרחים הערבים". ממול התקיימה הפגנת נגד על ידי חברים בקהילה היהודית המקומית. נציג הקהילה דיויד שוורץ מחה נגד דבריו של מינטו ואמר כי "ישראל היא מדינה דמוקרטית שבה כל האזרחים שווי זכויות לפי החוק", וכי אין חוקים המפלים לרעה נגד הערבים הישראלים. הוא אף יצא בהאשמה כי מינטו וחבריו בעצמם פועלים ממניעים גזעניים בהשמיעם את ההאשמות נגד ישראל.

מירושלים בירת ישראל הוסיף השר נפתלי בנט את קולו באותו יום עצמו לויכוח הסוער שהתנהל בוולינגטון בירת ניו זילנד. קולו של בנט, מנהיג מפלגת הבית היהודי ושר בכיר בממשלת נתניהו, היה רם וברור: "צריך לגלות אפס סובלנות לרצונות הלאומיים של ערביי ישראל. חייבים לסמן את יהדות המדינה, לחוקק חוק שיעגן את זהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. בישראל חוקקו אין סוף זכויות, אבל אין חוק על זהות המדינה" המשיך השר "יש כאן מי שחולמים שנהיה כמו שוודיה, אבל אנחנו לא שוודיה." שר הכלכלה תקף במיוחד את אהרן ברק, הנשיא לשעבר של בג"ץ, והאשים אותו ואת חבריו השופטים כי הם "פועלים בעקביות לשנות את האיזון ולרוקן משמעות יהודית במדינה". להשקפתו של בנט, יש לבטל פסקי דין מכריעים כמו זה שניתן בפרשת קעדאן. ייהוד צריך לחדול מלהיות רעיון מגונה כפי ששופטי בג"צ הפכו אותו. להיפך, הייהוד צריך להיות מעוגן ומקודש כיעד חוקתי עליון.

ראוי לחזור על פרטיו של פסק דין קעדאן, לטובת מי שלא זוכר. לפני יותר מעשרים שנה רצו עאדל ואימאן קעדאן, זוג צעיר ומצליח תושבי באקה אל-גרבייה, לבנות בית לעצמם ולילדיהם בישוב החדש קציר שהוקם סמוך למקום מגוריהם, שם יכלו לזכות לאיכות חיים גבוהה שאינה זמינה בבאקה אל-גרבייה הצפופה והעניה. בקשתם לרכוש מגרש בקציר נדחתה על הסף. הסיבות נמסרו להם במפורש ובמלים ברורות: בני הזוג קעדאן הם ערבים, ואילו הישוב קציר הוקם על קרקעות שנמסרו בידי מדינת ישראל לסוכנות היהודית. בהיותה ארגון יהודי לאומי המיועד לדאוג רק לאינטרסים של יהודים, הסוכנות עסקה בהקמת ישובים המיועדים אך ורק ליהודים.

בני הזוג קעדאן פנו לאגודה לזכויות האזרח ועתרו לבג"צ. בדיון העקרוני שנמשך חמש שנים הצהירו נציגי המדינה והסוכנות היהודית במפורש כי הקמת ישובים המיועדים ליהודים בלבד היא חלק מהותי מהגשמת הציונות, וכך היה מאז החלה ההתישבות הציונית בארץ ישראל. נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק עשה מאמצים גדולים להימנע מהכרעה שיפוטית בשאלה העקרונית, לתת לבני הזוג קעדאן פתרון אישי ולמצוא להם מגרש למשפחה "מער לגדר", דהיינו מחוץ לשטח היישוב קציר. אולם כל הנסיונות למצוא פשרה נכשלו, ובחודש מרס 2000 ניתנה ההחלטה העקרונית.

נשיא בית המשפט אהרון ברק כתב כי ההחלטה לקבל את עתירתם של בני הזוג קעדאן היתה ההחלטה הקשה בחייו, אך לא היה ממנה מנוס. "דווקא מפני שמדינת ישראל היא יהודית, עליה לקדש את ערך השוויון, והתרת התיישבות ליהודים בלבד היא בגדר הפרה של החוק. מערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית לא מתבקש כלל כי המדינה תנהג באפליה בין אזרחיה". 

"המדינה - מדינת יהודים היא; המשטר המתקיים בה - הוא משטר דמוקרטי נאור, המעניק זכויות לכלל האזרחים, יהודים כלא יהודים. אין, אפוא כל סתירה בין ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית לבין שוויון גמור בין כל אזרחיה. נהפוך הוא: שוויון הזכויות בין כל בני האדם בישראל, תהא דתם אשר תהא ותהא לאומיותם אשר תהא - נגזר מערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית."

סוף פסוק? לא בדיוק. בג"ץ הפנה את משפחת קעדאן לוועדת הקבלה של היישוב קציר עם הוראה שעובדת היותם ערבים לא תשמש קריטריון ישיר או עקיף לסירוב. הועדה שוב דחתה אותם, והפעם נאמר שזה לא בגלל שהם ערבים אלא מפני שהם פשוט "לא מתאימים". האגודה לזכויות האזרח פנתה שנית לבג"ץ בעניינם ובשנת 2004 הודיע המינהל שבעקבות גידול היישוב קציר כבר לא מופעלת בו ועדת קבלה ועל כן יוקצה למשפחת קעדאן מגרש ללא צורך בוועדת קבלה‏. 

באוגוסט 2007, למעלה מעשר שנים לאחר שהחלו במאבקם, קיבלו בני הזוג קעדאן את האישור לבנות את ביתם ביישוב קציר. אבל הדרך שפרצו בעמל כה רב לא נשארה פתוחה זמן רב לשימושם של אחרים. בחודש מרס 2011 אישרה הכנסת את חוק ועדות הקבלה, אשר מאפשר לממשלה להקצות קרקע להקמתם של "ישובים קהילתיים", בהם יכול לגור רק מי שיאושר בידי ועדת קבלה, וועדת הקבלה רשאית לדחות את מי ש"אינם מתאימים למרקם החברתי של הישוב". 

לשר נפתלי בנט זה לא מספיק. הוא רוצה להחזיר את הגלגל לאחור לתקופה שלפני בג"צ קעדאן. ישראל שלו לא תהיה כמו שוודיה, גם לא כמו כל מדינה דמוקרטית אחרת באירופה או בצפון אמריקה (או בניו זילנד). במדינת ישראל של נפתלי בנט יהיה  עיקרון חוקתי בסיסי, מוצהר ומעוגן בחוק, שיקבע כי מותר וראוי לרשויות המדינה להקים ישובים ליהודים בלבד כדי לקדם את יהוד הגליל ואת יהוד הנגב ואת יהוד המדינה כולה. ומה עם ערבי שיעז להרים קולו במחאה?  השר הבהיר בדיוק: אפס סובלנות. 

בינתיים, עמל מזכיר המדינה האמריקאי ג'ון קרי להתגבר על בעית ההכרה במדינה יהודית, שהפכה לאחת מאבני הנגף המרכזיות במשא ומתן. ראש הממשלה נתניהו דורש בתוקף שהפלסטינים יכירו במדינת ישראל כמדינה יהודית, כתנאי בל יעבור לכל הסכם, ואילו הפלסטינים עד כה סרבו מכל וכל להעניק הכרה כזאת. 

בשבוע האחרון הודלפו לתקשורת כמה נוסחאות פשרה אפשריות. למשל, שהפלסטינים יסכימו להכיר בישראל כמדינה יהודית בתנאי שיובטח חד משמעית שלא יפגעו זכויותיהם של הערבים אזרחי ישראל. אולי בסופו של דבר הפלסטינים יוכלו לחיות עם נוסחא כזאת. אבל האם יוכל גם בנט לחיות איתה?