יום שבת, 9 ביולי 2016

"זה יכול לקרות לכל אחד!"

" זה  יכול לקרות לכל אחד!"

"התכניות שפרסמה ממשלת ישראל להרחבת הבניה בהתנחלויות נראות כצעד נוסף בתהליך שיטתי להשתלטות על אדמות פלסטיניות. זה מערער את היסודות לפתרון של שתי מדינות" אמר דובר מחלקת המדינה של ארצות הברית. ראש הממשלה נתניהו קיבל את הידיעה במהלך מסעו המאד מתוקשר באפריקה ומיהר להגיב במהלך מסיבת העיתונאים שקיים בקיגאלי בירת רואנדה. "מה פתאום? אנחנו לא מסכימים עם האמריקאים. בניה בהתנחלויות בכלל לא מעכבת את השלום. מה שמעכב אותו זה רק ההסתה הפלסטינית!". 

נשיא רואנדה פול קגאמה, שעמד לצידו של נתניהו במסיבת העיתונאים, הוסיף: "גם עליו מתחו ביקורת במערב – ואני מבקר את המבקרים. מאשימים אותנו שאין אצלנו דמוקרטיה? מי שאומר את זה לא מבין את רואנדה. אני עושה מה שטוב לעם שלנו". עובדה, קגאמה כבר שולט 16 שנה ברואנדה, ורק לאחרונה הלכו בני עמו לקלפיות והחליטו ברוב של 98% להעניק לנשיאם האהוב עוד שבע שנים בשלטון. סיכם העיתונאי ביסמוט מ"ישראל היום", הלא הוא הביביטון, אשר נספח אל פמלית ראש הממשלה באפריקה: "לקגאמה, אחד המנהיגים המרשימים באפריקה, יש  , יש תפיסת עולם דומה מאד לזו של נתניהו. שני המנהיגים האלה מבינים זה את זה וסומכים זה עk זה".

תכניתה של ממשלת ישראל להרחבת התמיכה בהתנחלויות, שעוררו תגבותות זועמות בוושינגטון אך לא בקיגאלי, כללה בין השאר הקצבת חמישה מיליון שקל להקמת שבילי אופנים בהתנחלות קרית ארבע. ביומן חדשות הבוקר ברדיו התראיין שר החקלאות אורי אריאל, שהיה מעורב עמוקות בהקצבה זאת למרות שאין לה כל קשר עם חקלאות. "האם יש כל כך הרבה רוכבי אופניים בקרית ארבע?" שאל המראיין. "האם לא היה עדיף להשקיע את הכסף בסלילת שבילי אופניים בעיר תל אביב?" – "איך אתה מסוגל בכלל  לשאול שאלה כזאת, כאשר בקרית ארבע יש משפחה שעדיין יושבת ומתאבלת על ילדה בת 13 שנרצחה רק לפני כמה ימים?" ענה השר. "המתנחלים נפגעו פגיעה קשה, הם מרגישים מאוימים, חייבים להעלות להם את המוראל." 

אכן, הלל אריאל בת ה-13 נהרגה לפני שבוע בידי פלסטיני שחדר לתחום ההתנחלות. בעיתונות הישראלית ראינו שוב ושוב את תמונת פניה הצעירים, ו"ידיעות אחרונות" העניקו את הכותרת הראשית לדברי ההספד של אמה "שלום לך, נסיכה שלי!". קשה להניח כי במהלך חייה הקצרים שמעה הלל אי פעם את המלה "כיבוש" או "גזל קרקעות". איך היא יכלה לשמוע על דברים לא נעימים כאלה,  שם בחיק משפחתה האוהבת בבית המוקף כרמים בקצה שטח ההתנחלות? 

הלל אריאל נהרגה בידי מוחמד טראיירה מהעיירה הפלסטינית הסמוכה בני נעים, אשר בעצמו נהרג כמה דקות אחר כך בידי כיתת הכוננות של קרית ארבע. הוא היה בן 17 וביקש לנקום את  מות בן דודו את יוסף טראיירה שנהרג בידי הצבא ב-14 במרס ושל בת עירו שנהרגה בשבוע שעבר. ככל הנראה היו לו גם סיבות נוספות בגללן רצה למות. פחות משבוע לפני שהרג ונהרג כתב טראיירה בפייסבוק: "קבר, היכן אתה? אתה לא שואל עליי? מלאך המוות, לא התגעגעת אליי?". 

כוחות הצבא הטילו מצור הדוק על בני נעים, ורשיונות העבודה של 2400 מתושבי העיירה נשללו. הצבא צילם ומדד את בית משפחת טראיירה לקראת הריסתו. ביצוע ההריסה תלוי באישור בית המשפט, אך ברוב הגדול של המקרים מאשרים השופטים ביצוע צווי הריסה כאלה, גם אם לא הוכחה כל מעורבות של בני המשפחה בביצוע המעשה. הממשלה ושירותי הביטחון טוענים שהריסת בתי המשפחות דרושה כדי ליצור הרתעה, ושופטים ישראלים אינם נוטים בדרך כלל להתווכח עם טענת שירותי הביטחון לגבי מה שדרוש לביטחון.  

נכון לעכשיו, בית המשפט העליון כבר העניק את אישורו לביצוע שני צווי הריסה קודמים במחנה הפליטים קלנדיה, בהם התגוררו שני צעירים פלסטינים שביצעו תקיפה בעיר העתיקה בירושלים ונהרגו. ביצוע צווי הריסה בקלנדיה הוא לא דבר של מה בכך. לא פחות מאלף חיילים ושוטרים רוכזו לקראת המשימה הזאת. הם חדרו אל מחנה קלנדיה, נתקלו בהתנגדות הצפויה של צעירי המחנה ופתחו מיד בירי גז מדמיע ו"כדורי גומי" (כלומר, כדורי מתכת מצופי גומי). גם האמבולנסים של הסהר האדום שניסו להגיע ולפנות פצועים נתקלו במטר של גז מדמיע. בסופו של דבר הצליחו הכוחות במימוש המשימה שהוטלה עליהם. בחסות החיילים ביצעו הדחפורים את משימתם ובתיהן של משפחות אסאף ואבו חבסה הוחרבו עד היסוד. הושגה הרתעה?

 הוריו של הנער הפלסטיני מוחמד אבו חדיר, שנחטף ונשרף למוות בידי שלושה ישראלים, עתרו לבג"צ כדי שיורה לממשלה להרוס גם את בתיהן של משפחות הרוצחים האלה. עד כה דחתה הממשלה פניות כאלה על הסף. לטענת משרד הביטחון ושירותי הביטחון, ישנם רק מקרים בודדים ויוצאי דופן של יהודים ישראלים אשר רוצים לפגוע בפלסטינים - ולכן, כאשר מדובר ביהודים אין צורך ביצירת הרתעה ואין צורך להרוס בתי משפחות. ומה יגידו שופטי בית המשפט העליון? 

בינתיים נמשך בבית הדין הצבאי ביפו משפטו של סמל אלאור אזריה המפורסם (או הידוע לשמצה) אשר במהלך שירותו בעיר חברון ירה והרג פלסטיני פצוע ששכב על הארץ. בתחילת השבוע פורסמו בהרחבה פרטי הההתפרצות הרגשית (יש אומרים, המאד מחושבת) שהתפרץ באולם בית הדין צ'רלי אזריה, אביו של הנאשם: "תופרים תיק לילד! רואים את זה! רוצים להכניס אותו לבית סוהר – על מה? על 'פעולה מבצעית'? לאן הגענו? התובעים יודעים מה זה חברון? מישהו מהם היה בחברון? מישהו מהם שלח ילד בן 18 לחברון? יום ולילה אני שומע את החיילים, הם מדברים איתי. פחד, הם לא ישנים בלילות. הולכים מטר ופוחדים שידקרו אותם, מתפוצצים לנו אנשים, רוצחים לנו אנשים. בשביל זה שלחתי את הבן שלי להיות קרבי? שישלחו אותו לכלא? איפה ראש הממשלה?"

ב"ידיעות אחרונות" כתב נחום ברנע: "לישראלים שיצאו להפגין למען אזריה לא אכפת מה אומר החוק. הם משוכנעים שאין הבדל בין ירי במחבל בזמן שהוא מסתער, סכין בידו, על עוברי אורח, לירי במחבל ששרוע חסר ישע על האספלט. מחבלים דינם מוות. לישראלים שבוכים עם הוריו ברשתות החברתיות לא אכפת מה הנורמות בצבא. הם משוכנעים שחייל בן 20 הוא ילד; הוא קטין; הוא איננו בר־עונשין – בוודאי לא כאשר מדובר בהריגת מחבל". 


כמובן, עורכי דינו של אזריה אינם יכולים להציג בפני השופטים טיעונים מוסג זה. קו ההגנה מתבסס על הנסיון להוכיח כי אזריה חש את עצמו מאוים, כי ירה בכוונה תחילה בראשו של אדם השוכב על הארץ מתוך חשש כנה כי האיש נושא על גופו מטען נפץ. וכאשר מופיעים בזה אחר זה על דוכןם העדים קצינים המפריכים את הטענות האלה ואומרים במפורש כי לא היה לאזריה כל בסיס להרגיש מאוים, וכי הוא לא השמיע שום טענה כזאת בשעת מעשה, מתמלאות הרשות החברתיות דברי גידוף ואיום נגד הקצינים המעידים. 

השבוע הביא ארגון זכויות האדם "בצלם" עדות חדשה ומעוררת מחלוקת לגבי נסיבות מותה של סארה חג'וג' בת ה-27, שנורתה למוות בידי שוטר בכניסה למערת המכפלה בחברון לפני שבוע, בבוקר ה-1 ביולי השנה. האם כגרסת המשטרה היא נורתה כאשר בידה סכין שבו איימה לדקור שוטרת שערכה חיפוש על גופה? או שמא נכונות העדויות המצביעות על כך שבפניה של סארה חג'וג' הותזו כמויות גדולות של גז פלפל שהממו אותה, וכי היא כבר לא היוותה שום איום וסיכון כאשר ירה בה השוטר בה ארבע יריות בזו אחר זו? 

הפעם לא יכלו פעילי "בצלם" להציג סרטון שיציג במדויק את נסיבות ההרג. שום גורם שלטוני במדינת ישראל לא יעלה על דעתו לפתוח עוד משפט סנסציוני מעורר מחלוקת רק על סמך עדיותיהם של פלסטינים. אוהדיו של סמל אזריה טוענים ש"הוא נכנס לצרות רק בגלל שבצלם צילמו אותו" וקרוב לודאי שבזה הם צודקים. 

והשבוע גם שמעה "ועדת המצפון" של הצבא את טיעוניה של הסרבנית תאיר קמינר, אשר כבר חצי שנה נכנסת ויוצאת מן הכלא הצבאי. בניגוד לסמל אלאור עזריה, שאינו נאזק בידיו בדרכו אל בית הדין הצבאי, תאיר קמינר הגיעה מן הכלא הצבאי אל חדר ועדת המצפון כשאזיקים על ידיה. 

כאשר נתנה לה ההזדמנות לדבר היא הסבירה לקצינים הבכירים המאיישים את "ועדת המצפון" כי מצפונה אינו מאפשר לה לקחת חלק במה שהיא רואה כחלק ממעגל הדמים והאלימות, וכי היא אינה מוכנה לקבל את ההגדרה הצרה כי "מצפון"  מתמצה אך ורק בפציפיזם מוחלט וסרוב לשרת בכל צבא שהוא ובכל מצב שהוא. "לפני מועד ההתיצבות שנקבע לי על ידי הצבא ובו נכנסתי לכלאף עשיתי שנת שירות בעבודה עם ילדים בשדרות וחוויתי את המציאות הקשה של מי שגדלים לדי גבול רצועת עזה. הילדים שגדלים בעזה או בשטחים, במציאות קשה לא פחות, לומדים לשנוא את הצד השני. כשאני מסתכלת על כל הילדים יחד, על הדורות הבאים של שני הצדדים ועל המציאות שבה הם גדלים, אני רואה המשכיות של טראומות וכאב. כבר שנים אין שאיפה לתהליך מדיני, לא קיים ניסיון להביא שלום לעזה ולשדרות. כל עוד הדרך הצבאית והאלימה נמשכת, אנחנו מייצרים בשני הצדדים דורות של שנאה שרק יחמירו את המצב. חייבים לעצור את זה. לאור כל זאת, אני לא יכולה להשתתף באופן פעיל בשימור המצב הקיים. זוהי פעולה שמנוגדת לצו מצפוני."

שלושים ותשעה משפטנים ידועים, כולל חמישה דקאנים לשעבר של פקולטות למשפטים באוניברסיטאות ישראליות, כתבו אל הפרקליט הצבאי הראשי וקראו לצבא להכיר בזכותה של תאיר קמינר לחופש המצפון. ועדת המצפון הצבאית אינה ממהרת להגיע להחלטה. מדי יום מתקשרים הוריה ומדי היום הם מקבלים את התשובה כי הועדה עדיין ממשיכה לדון בענינה של תאיר קמינר.

וגם זה היה השבוע: אמני קרקס ישראלים – ושלושה אמני קרקס פלסטינים משכם – התכנסו ברחוב נחלת בנימין להפגנת תמיכה בליצן ואמן הקרקס הפלסטיני מוחמד אבו סחא, אשר נמצא מזה שבעה חודשים במעצר מנהלי ללא משפט. "לא למעצר מנהלי!" "הם עוצרים גם ליצנים!" נאמר בשלטים שהונפו על עבר הקהל שהגיע ליריד האומנים הצבעוני הנערך במקום. במרכז הרחוב ישב ליצן בתוך כלוב, ולידו עמד פעיל שדיבר ברמקול: "מה שנקרא בישראל מעצר מנהלי זה פשוט מאסר בלי משפט. בלי משפט, בלי כתב אישום, בלי עורך דין, בלי שמישהו יסביר לך באיזה אשמה מאשימים אותך וכמה זמן תשב בכלא. פשוט מאסר בלי משפט, וזה יכול לקרות לכל אחד! זה יכול לקרות לכל אחד מאיתנו בכל זמן!" בנקודה זאת ניגשו שני פעילים אחרים, ששיחקו את תפקיד החיילים, והם חסמו את פיו בעודו צועק "הצילו! הצילו!", כבלו את ידיו ודחפו גם אותו אל תוך הכלוב לצד הליצן.

ההצגה הקטנה הזאת השפיעה מאד על אחד מן העוברים ושבים, אשר ניסה להתפרץ ולשחרר את העצירים שבתוך הכלוב. אלא שהשוטרים שנכחו במקום כדי לשמור על הסדר מיהרו לאחוז בו ולגרור אותו הרחק מן המקום. בעודו נגרר זעק האיש "הוא צודק! זה באמת יכול לקרות לכל אחד!"



יום שישי, 10 ביוני 2016

ישראל 2016: בית מפולג נגד עצמו

ישראל 2016: בית מפולג נגד עצמו 



יום ראשון, 5 ביוני 2016 – יום השנה הארבעים ותשעה לכיבוש הגדה המערבית ורצועת עזה. השנה הוא הצטלב עם "יום ירושלים" שבו חוגגים ממשלת ישראל ואנשי הימין הקיצוני על פי הלוח העברי את יום השנה של מה שנקרא בפיהם "שחרור ואיחוד ירושלים". וזאת גם היתה השנה תחילתו של צום הרמדאן המוסלמי. ביום הזה עמדתי בין כמה מאות מפגינים על מרפסת בנין עירית ירושלים, למחות על "מצעד הדגלים" שמקיימים הצעירים הדתיים-לאומיים-משיחיים לכל סוגיהם ומיניהם. 

ברחוב יפו מתחתינו זרמה התהלוכה, יער של דגלים ישראליים כחולים לבנים וביניהם דגלי של התנועה להקמת המקדש וכמה דגלים צהובים של אוהדי קבוצת הכדורגל בית"ר ירושלים. מן המרפסת קראו אליהם "אין לכם שום בושה – אין קדושה בעיר כבושה" ו"יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים" והניפו שלטים בהם נאמר "עומדים ביחד נגד הכיבוש", "עומדים ביחד לבנות תקווה" ו"מי שצועק 'מוות לערבים' אינו יהודי!". יותר מכל זעמו רוקדי הדגלים על השלט בו נאמר בערבית ועברית "רמדאן קרים – מאחלים צום קל לחברינו המוסלמים". רבים מהם התקרבו אלינו עם דגליהם, והניפו בזעם את אגרופיהם, בדרכם אל הרובע המוסלמי של העיר העתיקה. שוב ושוב הם שרו את ההמנון הלאומי "התקווה" ואחריו "אל תירא ישראל אל תירא/כי גור אריה הלא אתה/ אריה כי ישאג, מי לא ירא/מי לא ירא?" ונענו בתיפוף בלתי פוסק של מתופפי השלום, כל רעם תופים מלווה בקריאה הרועמת "די לכיבוש! די לכיבוש!". מרחק די קצר הפריד בינינו ובינם – חמש מדרגות ועליהן עמדו שוטרים לודא שלא יווצר שום מגע ישיר.

יום אחר כך פרסם ג'רוסלם פוסט מאמר שלי בכותרת "ישראל 2016: בית מפולג נגד עצמו". 

לפני מאה וחמישים ושמונה שנים, רץ פוליטיקאי אמריקאי בשם אברהם לינקולן בבחירות לסנאט, ובמהלך מסע הבחירות נשא נאום מפורסם: " בית מפולג בתוך עצמו לא יחזיק מעמד. איני מאמין שהברית הזאת (ארה"ב) תוכל להמשיך ללא הגבלה כאשר חציה שקועה בעבדות וחציה חופשית. בסופו של דבר היא תהיה כולה בצד האחד או כולה בצד השני. או שמתנגדי  העבדות יעצרו את המשך התפשטותה, ובסופו של דבר יובילו להעלמותה המוחלטת  - או שתומכי העבדות ידחפו אותה קדימה, עד שהיא תשלוט בכל מדינות ארצות הברית, גם בצפון וגם בדרום ".

באותו שבוע של נצחון מזהיר ביוני 1967 הפך הבית הישראלי שלנו להיות בית מפולג בתוך עצמו, כאשר  "חציו שקוע בעבדות וחציו חופשי". מאז ועד היום יש לנו בתוך הקו הירוק, השואבת את סמכותה מבחירות רב-מפלגתיות שהן חופשיות במידה סבירה. בצד השני של הקו הירוק, אותה הממשלה עצמה היא דיקטטורה צבאית, אשר מקיימת שלטון בכח על מיליוני פלסטינים משוללי זכויות, ואשר אף לא מנסה להעמדי פנים כאילו שלטונה שם מבוסס על הסכמת הנשלטים.

כל זה היה אמור להיות "מצב זמני" בלבד, שהיה אמור להמשך עד למשא ומתן כלשהו שיתקיים במועד עתידי שלא הוגדר. ארבעים ותשע שנים לאחר מכן, השלטון  הצבאי הישראלי על הפלסטינים הינו עדיין מציאות אשר השתנתה באופן משמעותי עם "הרשות הפלסטינית" חסרת האונים. בדומה לכך, העובדה המכרעת של שליטה ישראלית ברצועת עזה לא התבטלה בעקבות  "ההתנתקות". כל מה שקרה שם היה שהשלטון הצבאי הישיר הוחלף במצור נוקשה אשר חונק את כלכלת עזה ולמעשה הופך אותה לכלא ענקי תחת כיפת השמים.

כאשר נערכות בחירות לכנסת, ישנה תחנת קלפי הממוקמת בלב חברון. זכאים להצביע שם כאלף מתנחלים. למי אין שם זכות הצבעה? לכ-200,000 פלסטינים חברונים.

ארבעים ותשע שנות שלטון ראינו את ההתקדמות וההתרחבות הנמרצת של מפעל ההתנחלות.   מספר המתנחלים הולך וגדל, והם משתלטים על יותר ויותר ותר קרקעות פלסטיניות. המשיחיות הדתית-לאומנית, אשר פרצה אל הבמה הציבורית בימי האופוריה ל יוני 1967, הופכת יותר ויותר מיליטנטית, יותר ויותר חזקה ודומיננטית.

ישראלים אשר עדיין דבקים במושגים כמו דמוקרטיה וזכויות אדם או סתם הגינות בסיסית מתחילים להרגיש יותר ויותר נצורים ומאויימים - ולא מדובר רק באנשי שמאל.

משה יעלון, מי שהיה שר הביטחון עד לפני שבועיים, מפקפק מאד באפשרות להגיע לשלום ותומך חד שמעית בהמשך השלטון הצבאי הישראלי – ועם זאת עדיין היו לו כמה הסתיגויות בנושאים כמו הרג אסיר שכבר נפרק מנשקו. במקומו בא  אביגדור ליברמן הברוטאלי, אשר מובטח שאינו לוקה במעצורים כאלה. .

ישראל של 2016 יותר ויותר מאבדת מגע עם הקהילה הבינלאומית, ונהפכת מנוכרת למספר הולך וגדל של יהודים ברחבי העולם - במיוחד לדור הצעיר של יהודי ארצות הברית, אנשים אשר כל כולם חדורים באותם עערכים דמוקרטיים אשר נמצאים תחת איום בחברה הישראלית. ישראלים אשר לא ויתרו על התקווה לשלום מגלים שאנחנו יכולים לסמוך על ממשלת צרפת הרבה יותר מאשר על ממשלת ישראל – תחושה מוזרה ומטרידה.

בעוד שנה מעכשיו, ימלאו חמישים שנה לכיבוש הישראלי על הפלסטינים. במסורת היהודית נהוג לכנות תקופה כזאת של חמישים שנה במלה "יובל". מספרי הקודש של הדת היהודית עברה המלה הזאת לאנגלית ולשפות רבות אחרות (Jubilee).

במסורת היהודית הזאת, המלה "יובל" מציינת הרבה יותר מאשר עצם העובדה שעברו חמישים שנה. שנת יובל היתה אמורה להיות שנה מיוחדת מאד - שנה בה עבדים ואסירים ישוחררו, חובות ייסלחו, וקרקע שנגזלה תוחזר לבעליהו.

בהשראת הפסוק הזה, שרו חיילים במלחמת האזרחים האמריקאית "הידד! הידד! אנחנו מביאים את היובל! " כאשר צעדו בדרכם לשחרר את העבדים.



"שופר תעבירו בכל ארצכם, וקדשתם את שנת החמישים שנה, וקראתם דרור בארץ לכל יושביה". כך נאמר בספר ויקרא. האם עוד נזכה לראות בביאת היובל לארצנו?

יום שבת, 23 באפריל 2016

שובו של אל המדבר


שובו של אל המדבר


 
חג חרות שמח!
(פלסטינים עוברים במחסום טייבה)

"מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים". " כל המרבה לספר ביציאת מצרים, הרי זה משובח".  "בכל דור ודור, חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". 

יכולים הסטוריונים וארכיאולוגים להמשיך עוד שנים רבות להתווכח אם יש איזה בסיס היסטורי לסיפור המופיע בספר שמות בתנ"ך. אבל, היה או לא היה במציאות ההיסטורית של ארץ מצרים לפני יותר משלושת אלפים  שנה, אין ספק שהסיפור הזה השפיע השפעה עמוקה על תודעתם העצמית של היהודים בכל הדורות. גם השנה ישבו יהודים בבתיהם וסיפרו ביציאת מצרים – גם אם חלק גדול מהם רק חזרו על הנוסח המקודש שעבר מדור לדור ולא הקדישו הרהור רב למשמעותו והשלכותיו לחייהם בימינו אלה. 

ולא רק על יהודים השפיע הסיפור של יציאת מצרים. הנצרות קיבלה אותו ככתבו וכלשונו בתור חלק מן "הברית הישנה" ודאגה לתרגם אותו ולהפיץ אותו לכל השפות באשר הן. גם האיסלאם קיבל אליו את סיפור יציאת מצרים וכלל גרסה שלו בקוראן. וכך הפך סיפור העבדים שנאנקו תחת עול השעבוד במצרים והמשחרר הגדול שקם להם ושמו משה לחלק ממורשת האנושות כולה, מקור השראה ותקווה בכל מקום ובכל זמן למי שסובל מדיכוי וחולם על שחרור. 

במיוחד, כידוע, היה הסיפור הזה מקור תקוה אדיר לשחורים באמריקה. הם נקרעו באכזריות ממולדתם ונשלחו במסע זוועות מעבר לאוקינוס לחיי עבדות בארץ זרה ושם נלקחו מהם שפתם ותרבותם ודתם והאדון המשעבד כפה עליהם את שפתו הוא ודתו הוא. והנה דווקא בתוך ספרי הקודש של הדת החדשה הזאת שנכפתה עליהם מצאו העבדים השחורים מקור תקוה, סיפור רב עוצמה על מי ששועבדו כמוהם וזעקו לאלוהים אשר שלח להם מושיע ומשחרר. וכך במשך דורות של עבדות תחת שוט הנוגש, ואחריהם עוד דורות של דיכוי ואפליה קשה, חלמו השחורים באמריקה על יום השחרור ועל משה משלהם שיקרא בקול גדול "שלח נא את עמי!".
 הרייט טובמן, שנולדה כשפחה בדרום ארצות הברית, הצליחה לברוח לחופשי, ואחר כך חזרה פעמים רבות לדרום כדי לעזור לעבדים אחרים לברוח. היא היתה לאגדה בקרב העבדים וזכתה לכינוי "משה". 

ולאחר כל ההיסטוריה הזאת – גם השנה הגיע חג הפסח ובו מצווים היהודים אשר נתנו לעולם את הסיפור הזה לספר ביציאת מצרים, וכל המרבה הרי זה משובח. בטלויזיה דיבר ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, הרואה עצמו כמנהיג העם היהודי באשר הוא,  ואיחל חג שמח לכל אזרחי ישראל, אבל במיוחד לחיילי וחיילות צה"ל ושוטרי משמר הגבול ומשטרת ישראל. וכך התקיימו סדרי פסח המוניים בבסיסי צה"ל ברחבי השטחים הפלסטיניים, והשתתפו בהם החיילים המאיישים את מחסומי הדרכים בכבישי הגדה המערבית, והיוצאים לפשיטות ומעצרים בכפרים ובערים הפלסטיניות, וגם צוותי ספינות הטילים האוכפות את הסגר ההדוק על חופי עזה. וגם כל המתנחלים החיים בחסות הצבא על אדמה פלסטינית מופקעת חגגו את חג החירות ברוב פאר והדר וסיפרו ביציאת מצרים עד לשעות מאוחרות של הלילה. וכדי לקיים את מה שנאמר "וגר לא תלחץ, ואתם ידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים" קיימו שוטרי משטרת ישראל במהלך חג הפסח מצוד רחב ידיים אחר שב"כים, הלא הם פלסטינים השוהים בישראל ללא היתר ואשר אותם יש ללכוד ללא דיחוי. 

בבית אחד בישראל הגיעה שמחת חג החרות לשיאה. סמל אלאור אזריה, אשר לפני חודש ירה בראשו של פלסטיני פצוע ששכב על הקרקע בחברון ומעשהו צולם לפרטי פרטים בידי פעיל שטח של "בצלם" שוחרר לבלות את החג בביתו ובחיק משפחתו האוהבת. כפי שמראים משאלי דעת הקהל, רוב בקרב אזרחי ישראל היהודים חושבים שראוי להרוג את מי שנחשב כ"מחבל" גם אם כבר אינו חמוש ואינו מהווה שום איום. אשר על כן חושבים רבים מהם אין להאשים את סמל אזריה ברצח וגם לא בהריגה, אלא יש לשחררו ואולי אף להעניק לו צל"ש ומדליה. 

כדי להבין את השורשים העמוקים של המצב אליו הגענו בימים אלה במדינת ישראל, ראוי אולי  ללכת אל חלק אחר בתנ"ך, אל סיפור הרבה פחות מלבב – סיפור כיבוש כנען. לאחר השחרור הגדול מן השעבוד במצרים, נדדו העבדים המשוחררים ארבעים שנה במדבר. הם נרתעו מפני המשימה שרצה אלוהים להטיל עליהם, לצאת למסע מלחמה גדול ולכבוש בכח הזרוע את הארץ המובטחת, ועל כך מגנה אותם המקרא כפחדנים. 

המשימה עברה אל בניהם, אשר  כבר לא זכרו את ימי העבדות במצרים. בראשות המצביא יהושע בן נון הם הסתערו בחמת זעם על ארץ כנען וכבשו עיר אחר עיר. ואז, במצוות אלוהים הם טבחו והרגו את כל התושבים, גברים ונשים, זקנים וילדים ובחלק מהמקומות אף את כל חיות הבית. ובסוף הטוב הם חילקו ביניהם את הארץ שנותרה ריקה מתושביה. 

כך לפחות מתאר זאת ספר יהושע בתנ"ך. רבים מן החוקרים וההיסטוריונים המודרניים מפקפקים באמינות התיאור – ואם כך, הרי אין ספק שהספר הזה, שזכה למעמד של קדושה כחלק מספר הספרים של העם היהודי, חובר בידי מישהו שניחן בדמיון חולני במיוחד. גם את הטכסט הזה אימצה לעצמה הנצרות וגם אותו תרגמה והפיצה ברחבי העולם - וגם הוא שימש מקור השראה. למתישבים אירופים בצפון אמריקה ובדרום אפריקה היה קל ונוח לזהות את עצמם עם לוחמיו העברים של  יהושע בן נון ואת השחורים או האינדיאנים עם הכנענים. 

ראוי לציין כי היהדות עצמה, אשר תרמה לתרבות העולמית את הטכסט הזה, התרחקה ממנו יותר ויותר במהלך הדורות. צאצאיהם הרחוקים של הנוודים הפראים אשר פרצו מן המדבר ובידיהם חרבות נוטפות דם והחריבו את עריה של ארץ כנען הפכו בעצמם לעירונים המובהקים ביותר בכל הארצות הרבות בהן חיו, אשר העריצו יותר מכל את הלמדנים ויודעי הספר ורחקו מכל עיסוק מלחמתי (למען האמת, בכל מקרה לא היתה להם הרבה אפשרות לעיסוקים מסוג זה...). האל בו האמינו היהודים, אל אוניברסלי, "מלך מעולם עד עולם", התרחק מאד מדמותו של האל השבטי הפראי וצמא הדם של הנוודים הקדמונים. גם את הקרבת הבהמות לקרבנות, שהפכה את מקדשי העולם העתיק לבתי מטבחיים, עזבו היהודים והחליפו אותה בתפילה - מנהג שאותו אמצו גם הנוצרים והמוסלמים.

ספר יהושע – ועוד פסוקים ופרקים נוטפי דם – נשארו בתנ"ך. ליהודים שומרי המצוות אסור להחסיר אפילו אות אחת,  ובודאי לא ספר שלם. אבל אפשר לתת פרשנות מרככת ומעדנת, ולדחות את כל הנושאים האלה לימות המשיח, נושאים שאינם בתחום הענין והעיסוק המעשי של היהודים כאן ועכשיו. כך בדיוק עשו רבנים וגדולים בתורה במשך מאות שנים. במשך מאות שנים, לא זה היה מוקד האמונה והמסורת היהודית. בין החגים והמועדים הרבים בלוח השנה היהודי לא נקבע מעולם חג לזכרם של יהושע וכובשי כנען. 

כך, עד לעלית התנועה הציונית באירופה של המאה התשע עשרה, אשר עוד בטרם הגיעו חלוציה אל הארץ המובטחת ונתקלו פנים אל פנים ביושביה הערבים כבר החלה לחלום על "יהדות השרירים". בשנת 1899 כתב שאול טשרניחובסקי – סטודנט יהודי צעיר שבא מאוקראינה ללמוד רפואה באוניברסיטת היידלברג ואשר עתיד היה להפוך לאחד מגדולי המשוררים של התנועה הציונית - את אחד משיריו הידועים ביותר: קַצְתִּי בִּגְסִיסָה לַדּוֹרוֹת / זָקֵן הָעָם – אֱלֹהָיו זָקְנוּ עִמּוֹ! / רְגָשׁוֹת נִצְמָתִים בִּידֵי חִדְלֵי-אוֹנִים / קָמוּ לִתְחִיָּה מִמַּסְגֵּר מְאַת דּוֹרוֹת /  אֶכְרַע לַחַיִּים, לַגְּבוּרָה וְלַיֹּפִי / אֶכְרַע לְכָל שְׂכִיּוֹת-הַחֶמְדָּה, שֶׁשָּׁדְדוּ / פִּגְרֵי אֲנָשִׁים וּרְקַב זֶרַע אָדָם / מִיַּד אֵל אֱלֹהֵי מִדְבְּרוֹת הַפֶּלִי / אֵל אֱלֹהֵי כּוֹבְשֵׁי כְּנַעַן בְּסוּפָה / וַיַאַסְרוּהוּ בִרְצוּעוֹת שֶׁל תְּפִילִין!

לפני מאה ושבע עשרה שנה כתב משורר צעיר ונלהב את המלים האלה. במשך מאה ושבע עשרה שנה שקדו התנועה  הציונית ומדינת ישראל על המלאכה של שחרור האל של כובשי כנען מכבליו. את פריו של המאמץ ואת דמותו של אל המדבר המשוחרר אפשר היה לראות בסרטון שהגיע השבוע מן ההפגנה בלב תל אביב, העצרת שנקראה לתמיכה נלהבת באותו סמל אלאור אזריה אשר כיוון את רובהו וירה מטווח אפס בראשו של פצוע השוכב על הארץ.  "מוחמד מת! מוחמד מת!" קרא שם ההמון, ו"נשרוף לכם את הכפר!", ו"יהודי נשמה – ערבי בן זונה!" וגם "שמאלני הוא בן זונה" ו"התקשורת מזדיינת" וקינחו בסתם "מוות לערבים! מוות לערבים! מוות לערבים!". 


אין ספק,  האל של כובשי כנען בסערה השתחרר מכבליו והוא משתולל חופשי ללא מעצורים ברחבי מדינת ישראל והשטחים הנתונים לשלטונה הצבאי המתמשך. והיכן עוד נמצא בימינו את מי שינסו לחזור ולכבול אותו? אולי בבוסטון שבארצות הברית. באותו היום בו נחת על דפי הפייסבוק הסרטון מן העצרת ההיא בתל אביב הגיע גם סרטון בו נראים חברי ארגון יהודי הנקרא "אם לא עכשיו" אשר ביקשו לערוך סדר פסח של מחאה במשרדי הלובי היהודי איפ"ק. בסרטון נראים פעילי הארגון  שנעצרו בידי משטרת בוסטון בעוון הסגת גבול נלקחים כבולים בזה אחר זה אל ניידת המשטרה בעוד חבריהם מחוץ לבנין מלווים אותם בשירה והנפת שלטים: "די לכיבוש!" / "כיבוש – מכה שלא נכתבה בתורה" / לשנה הבאה – חרות וכבוד ל-כ-ו-ל-ם". בהודעה שפרסמו המארגנים נאמר: "אלפי יהודים אמריקאים יעשו כל מה שנדרש להראות לנשיא הבא – מי שזה לא יהיה (או תהיה) – שבקרב יהודי ארצות הברית מתעוררת תנועה נגד הכיבוש, תנועה חזקה יותר מאי פעם". 


שמו של הארגון הזה בא גם הוא ממקורות היהדות. הלל הזקן, המבטא בצורה בולטת את פניה ההומניים של המסורת היהודית, אמר "אם אין אני לי, מי לי? וכשאני לעצמי, מה אני? ואם לא עכשיו, אימתי?". והוא גם אמר "במקום שאין אנשים, השתדל להיות איש". ".



יום שלישי, 5 באפריל 2016

שלושה חיילים מכוסי פנים וחתול אחד יהיר

שלושה חיילים מכוסי פנים וחתול אחד יהיר 

הויכוח התחיל עוד כאשר חיכינו לאוטובוס  בתל אביב, ונמשך כל הדרך לירושלים ומעבר לקו הירוק אל מחסום המנהרות. כמובן, זה היה על הנושא החם ביותר בימים אלה – החייל שצולם בחברון כשהוא יורה בראשו של פלסטיני "מנוטרל".

- "ראיתם? כבר העבירו את הרוצח הזה ל'מעצר פתוח במחנה צבאי'. כבר ירדו מלהאשים אותו ברצח. בסופו של דבר ישפטו אותו על 'שימוש רשלני בנשק' או משהו כזה והוא יקבל שבוע מאסר על תנאי".
- "מה אתה מצפה כאשר במשאלי דעת הקהל יש כזה רוב שתומך במנוול הזה? פשוט מאד, רוב הישראלים חושבים שהוא התנהג בסדר גמור. המדינה הזאת באמת הולכת לכלבים!"
- "היינו צריכים לבוא לשם, לבית הדין הצבאי בקסטינה. לעמוד מול כל אלה שהפגינו בעד החייל הזה וחיבקו אותו. היינו צריכים לעשות הפגנת נגד, לצעוק 'רוצח לכלא! רוצח לכלא!' ואז כל המדינה היתה רואה שיש כאן שני צדדים לויכוח, התקשורת הבינלאומית היתה משדרת את זה בענק". 
- "אתה באמת רוצה ללכת ראש בראש, ללכת מכות עם כל חמומי המח האלה, אוהדי בית"ר, לה פמיליה וכל יתר החולרות?"
- "הם לא מפחידים אותי. אם אנחנו נבהלים מכמה פאשיסטים אז אפשר כבר לסגור את הבסטה".
- "גם אותי הם לא מפחידים, אם אין ברירה אני מוכן גם ללכת מכות. אבל אם היינו באים לשם היו מאשימים אותנו שאנחנו נטפלים לבורג הקטן, לחייל הפשוט, ועוזבים את אלה למעלה שנותנים את הפקודות וקובעים את המדיניות".
- "איזה בורג קטן? מי שמקבל החלטה להרוג ומכוון את הנשק ולוחץ על ההדק ויורה כדור לראש של אדם חסר ישע ששוכב על הארץ? זה בורג קטן? זה בורג ענק, זה מלאך המוות. זה פשוט מאד רוצח, רוצח".
- "אבל כשאתה מכוון את כל האש אל החייל הזה אתה נכנס ישר למלכודת שהניח לך שר הביטחון יעלון וכל החבורה שלו. יעלון מציג את זה כאילו כל החיילים בצה"ל צדיקים וטהורים ומוסריים ורק כאן יש עשב שוטה אחד. רק לפני שבועיים יעלון קרא לשוברים שתיקה בוגדים, עכשיו הוא אביר המוסר, אביר טוהר הנשק. אתה רוצה להיות בלהקת המעודדות של יעלון? אני לא".
- "אני לא בדיוק מעריץ של יעלון, אבל אם פעם לשם שינוי מישהו מהממסד הצבאי והפוליטי אומר משהו נכון וסופג על זה מתקפה כבדה מהימין הקיצוני, לא מפריע לי להיות לצידו".
- "אבל זה לא בדיוק שהוא אומר משהו נכון. הוא אומר שהכיבוש בסדר וכל החיילים בסדר ורק החייל הזה אשם. וזאת צביעות, צביעות מדרגה ראשונה." 
- "צביעות? אולי . אני מעדיף צביעות על מי שאומרים שחייל רוצח הוא גיבור. זה אולי לא צביעות, זה בודאי פאשיזם". 
- "תחשוב רגע איך זה נראה לסתם אנשים שהם לא פעילים פוליטיים כמונו, אנשים שמקבלים את המידע שלהם רק מכלי התקשורת הממוסדים בתוספת קצת טינופת שעוברת ברשתות החברתיות. כולם יודעים שהיו הרבה חיילים אחרים שעשו אותו דבר בדיוק, חיילים שהרגו בכוונה תחילה פלסטינים בלי שהיה איזה איום או איזו סכנת חיים. חיילים שהרגו בשביל נקמנות, הרגו בשביל להרוג. רק מה, אצל החיילים האחרים האלה לא היתה מצלמה שתתפוס אותם ותביא הוכחה. אז מבחינת השר יעלון והרמטכ"ל הם בסדר גמור, אולי אפילו מגיע להם צל"ש. אז אתה רוצה להשתתף בהצגת הצביעות הזאת? אני חושב שזאת בדיוק הסיבה למה הימין הקיצוני מצליח לארגן כל כך הרבה תמיכה בחייל הזה. בציבור מרגישים שיש פה צביעות, שלקחו חייל אחד והפכו אותו שעיר  לעזאזל על מה שאחרים עושים בלי עונש."
- "אגב, סנטור ליהי, סנטור אמריקאי די בכיר, דורש לחקור את כל החיילים הישראלים שעשו מעשי הרג בחודשים האחרונים. לא רק את החייל הזה, גם הרבה אחרים שהיו לפניו. זה מראה שהכח של איפ"ק מתערער. הם מוחאים כפיים לטראמפ, אבל השליטה המוחלטת שלהם בגבעת הקפיטול מתערערת".
- "זה נכון, לפחות טיפת חדשות טובות בשבוע המחורבן הזה. תראה, אנחנו כבר ליד מחסום המנהרות, הפלסטינים מחכים לנו שם."
- "בעצם, זאת התשובה האמיתית שלנו לחייל הזה ולכל מי שמחבקים אותו. זאת התשובה, ישראלים ופלסטינים שצועדים ביחד ומפגינים ביחד נגד הכיבוש". 

לפני שנפתחות הדלתות נוטל נציג המארגנים את המיקרופון:"זכרו, מטרתנו כאן היא לקיים צעדה משותפת בלתי אלימה של ישראלים ופלסטינים, שצועדים יחד ונאבקים יחד. זה מספיק בהחלט כדי להעביר את המסר שלנו. המטרה שלנו היא להגדיל בהתמדה את מעגל המשתתפים, שבכל חודש יהיו בצעדה יותר ממה שהיו בצעדה הקודמת, יותר ישראלים וגם יותר פלסטינים. צעדה לא אלימה פירושו שאנחנו לא עושים מעשים פרובוקטיביים כלפי חיילים או מתנחלים. זה גם אומר שאנחנו לא מגיבים לפרובוקציות שלהם, אפילו אם זה משהו  מאד מרגיז. זכרו, שניה אחת של מעשה לא שקול יכולה לצבוע את כל הארוע בצבעים שאנחנו לא רוצים." 

יורדים למטה. אנחנו הגענו הגענו באוטובוס מלא מתל אביב ויש עוד אוטובוס מלא מירושלים, ולא מעט  מכוניות פרטיות מכל מיני מקומות. אנחנו מצטרפים אל כמה עשרות פלסטינים שכבר הגיעו למקום לפנינו – חלקם מן האזור הזה שמדרום לירושלים, חלקם מאזור קלקיליה שם יש לארגון "לוחמים לשלום" פעילות ענפה במיוחד. 

היוזמה החדשה שנקראת "עומדים ביחד" התחילה עם תחילת האינתיפאדה השלישית ("גל הטרור", כפי שעוד קוראים לזה בחלק מאמצעי התקשורת בישראל). היו הפגנות בירושלים ובתל אביב ובחיפה ובבאר שבע. אחר כך עברו למתכונת קבועה של צעדה משותפת ביום שישי הראשון בכל חודש, "צעדת החופש" ליד מחסום המנהרות שמדרום לירושלים – מקום שגם ישראלים וגם פלסטינים יכולים להגיע אליו די בקלות ומבלי שפלסטינים יצטרכו לבקש היתרי כניסה כדי להגיע. היום זאת צעדת החופש החמישית במספר. 

חומה גבוהה מפרידה בינינו לבין העיר הפלסטינית בית ג'אלה. החומה נבנתה כדי להגן על המתנחלים של התנחלויות גוש עציון המשתמשים יום יום יום יום בכביש שממשלת ישראל בנתה עבורם ובשתי המנהרות שנחצבו בהשקעה כספית אדירה כדי לקצר את דרכם של המתנחלים לירושלים. לאורך הכביש הזה אנחנו עומדים לצעוד כמה קילומטרים. למרגלות החומה הזאת שמישהו עשה מאמץ לשוות לה מראה אסתטי ולהסוות מעט את מהותה.   

ישראלים ופלסטינים נפגשים ותוך שניות מתערבבים. פה ושם, מכרים ותיקים לוחצים ידיים ונעמדים יחד, חלקם פותחים יחד כרזות גדולות המצריכות שלושה או ארבעה אנשים שישאו אותן. המארגנים מחלקים שלטים בעברית, ערבית ואנגלית: "יש דרך אחרת" / "זה לא יגמר - עד שנדבר!" /  "עומדים יחד נגד הכיבוש והאלימות"  / "עומדות יחד  נגד הגזענות והשנאה" / "גזל אדמות גורם לאלימות" / "לדמעות שלנו יש אותו צבע"/ "בונים יחד תקוה חדשה". השלטים העגולים של גוש שלום, הנושאים את דגלי פלסטין וישראל זה לצד זה היו, היו מאד מבוקשים בקרב הקהל, ונלקחו גם בידי חלק מהפלסטינים. אחרים מהם הניפו את דגל פלסטין לבדו. שני פלסטינים נושאים דמות קרטון ענקית של ''חנדלה'', הילד הפליט פרי יצירתו של הקריקטוריסט המנוח נאג'י אל-עלי, אשר הפך לסמלם של הפלסטינים באשר הם. רבים מן המשתתפים מרימים אל על שתילי זית אשר ינטעו באדמה בסוף המצעד. 

מן הצד השני של הכביש עומד מתנחל בודד עם דגל ישראלי ענק. הוא עתיד ללוות אותנו בהפגנת נגד לכל אורך המסלול.

אנשי חבורת המתופפים מתחילים לצעוד ולתופף וללוות את התיפוף בקריאות קצובות "די לכיבוש! "די לכיבוש!". בעקבותיהם הקהל כולו, מאתיים או שלוש מאות אנשים שבאו לכאן לשחות נגד הזרם. אחד המארגנים אוחז ברמקול ומתחיל בקריאת ססמאות: "ישראל ופלסטין - שתי מדינות לשני עמים!" / "הכיבוש הוא אסון - השלום פתרון!" / "מבית ג'אלה עד בילעין, תשוחרר פלסטין!" / "יהודים וערבים – מסרבים להיות אויבים!" / "די לכיבוש! די לאלימות! די להתנחלות!" . כמה מהצועדים פותחים, ללא רמקול, בקריאה משלהם: "שום דבר לא יעזור – צה"ל הוא ארגון טרור!".

במסלול הגבוה שמעלינו, קרוב לראש החומה, הולכים בעקבות המצעד שלושה חיילים שפניהם מכוסים במסיכות מבד כהה ורק עיניהם נראות, ובידיהם רובים גדולים במיוחד. לאורך הכביש מצידנו השני עוקב אחרינו ג'יפ צבאי ובו קצין בדרגת רב סרן - לפחות הוא בפנים חשופות. גרשון בסקין, הפעיל הירושלמי הידוע כמעורב מאד בפעולות יצירתיות של "דיפלומטיה אלטרנטיבית", ניגש אל הג'יפ. "סליחה, אדוני הקצין, אפשר לשאול למה החיילים שלך מכסים את פניהם?" – "אלה הוראות הקבע, כדי שלא יצלמו אותם ויזהו אותם." – "כדי שלא יצלמו אותם ויזהו אותם? באמת? האם הם במקרה מתכננים לעשות פה איזו פעולה בלתי חוקית ולכן הם לא רוצים שיזהו אותם אחר כך?" – "לא, בהחלט לא. כיסוי הפנים זה חלק מהוראות הקבע השגרתיות". – "הוראות הקבע של מי?" – "הוראות הקבע של מי שמוסמך להוציא הוראות קבע. אני לא חייב לפרט בפניך את כל שרשרת הפיקוד". הקצין חוזר לג'יפ וממשיך קדימה. שלושת החיילים מכוסי הפנים, שלא הוציאו מלה מפיהם, ממשיכים ללכת בעקבות ההפגנה. כמה צעדים מאחוריהם הולך חתול ג'ינג'י ענק, זנבו מורם, והוא צופה ביהירות על משחקיהם המוזרים של בני האדם.



סיום המסלול, והמעקה לצד הכביש נהפך לבמת נואמים מאולתרת. נאומים בערבית מתורגמים לעברית ולהיפך. 

"שלום עליכם! אני, ביאן טביב, ראש מועצת הכפר עיזבת א-טביב וחבר קבוצת קלקיליה-תל אביב של לוחמים לשלום, מברך את כל מי שבאו לצעוד כאן. הצעדה הזאת היא בסימן יום האדמה שאותו מציינים כל הפלסטינים ב-30 למרס. לכפר שלי, עיזבת א-טביב, יום האדמה הוא יום חשוב במיוחד. כל הזמן המתנחלים מנסים לקחת בכח את האדמה שלנו. אנחנו מתנגדים, נאחזים באדמה ושומרים עליה, וחברינו הישראלים עוזרים לנו לשמור עליה! [מחיאות כפיים].  ביום הזה אני רוצה להגיד לשלטון הכיבוש, לממשלת נתניהו שהיא ממשלת המתנחלים: אתם לא תשברו אותנו! אנחנו נמשיך במאבק יחד עם השותפים הישראלים שלנו, חברינו הישראלים. אנחנו נגיד לא לכיבוש ועוד פעם לא לכיבוש ועוד פעם לא לכיבוש, נאבק ונאבק עד שיבוא השלום בין שתי המדינות שלנו. ואני מזמין את כולכם לבוא אלינו ביום שישי הבא להפגנה של תושבי עיזבת א-טביב יחד עם חברינו הישראלים מלוחמים לשלום, הפגנה לשמירת אדמות הכפר!".

"אני, רון גרליץ, מנכ"ל שותף של עמותת 'סיכוי' המאגדת יהודים וערבים ומטרתה ליצור מערכת יחסים חדשה ושונה בין שני העמים, גאה לעמוד כאן היום. אני גאה להיות חלק מהמאבק המשותף נגד הכיבוש. אני גאה בחברי פעילי זכויות האדם, שמותקפים ומושמצים ומואשמים בכל מיני האשמות מופרכות. אני גאה לעמוד יחד עם אזרחי ישראל הערבים, שנגדם מתנהל מסע פוליטי רב ממדים. השבוע זה הגיע לשיא ב'חוק ההשעיה' המחפיר שמטרתו לזרוק מהכנסת את מפלגת בל"ד. דורשים מהאזרחים הערבים בישראל להתכופף ולהתאים את עצמם למגוון העמדות המאד מצומצם שהימין הקיצוני מוכן 'להתיר' להם. הם לא מסכימים, הם דורשים לבטא את עצמם לא פחות בחופשיות מכל אזרח אחר, וזאת זכותם המלאה! כשאנחנו רואים תופעות מזוויעות כמו אחוז התמיכה האדיר בחייל שירה והרג בחברון, קל מאד לאבד תקוה ולהתייאש. אבל אנחנו לא נתייאש! אנחנו יודעים שאין לנו עתיד בארץ הזאת אם לא נצליח לבנות חברה שמבוססת על דמוקרטיה ועל חיים משותפים. בלי זה אין כאן עתיד לאף אחד, לא ליהודים ולא לערבים, לא לישראלים ולא לפלסטינים. אנחנו לא נתיאש, אנחנו נמשיך להאבק ואנחנו נבנה יחד את העתיד שלנו, של כולנו!"

 אחרונת הדוברים היתה טעאלה, תלמידת תיכון בת 16 מרמאללה שהגיעה לצעדה ישר מן המרתון של בית לחם בו השתתפה בשעה מוקדמת יותר. "אנחנו פה, ישראלים ופלסטינים ביחד. אנחנו באנו לפה כדי להגיד שאנחנו ביחד ונישאר ביחד, כמו עצי זית שנטועים עמוק עמוק באדמה! אנחנו ביחד, אנחנו נאבקים ביחד למען שלום וכבוד וחיים וחופש, שלום לכולנו, חופש לכולנו, נגד הכיבוש ונגד האלימות, אנחנו נאבקים ביחד, ישראלים ופלסטינים, יהודים ומוסלמים... [קריאות מהקהל:"ונוצרים! גם נוצרים!"] כן, אנחנו נאבקים ביחד, כולנו יחד, ישראלים ופלסטינים, יהודים ונוצרים ומוסלמים, אנחנו נאבקים יחד ואנחנו ננצח יחד, אנחנו יחד נראה את סוף הכיבוש ואת השלום בין העמים שלנו!"

אחד מהמארגנים נוטל את הרמקול:"אנחנו מגיעים לשלב האחרון של האירוע היום – נטיעת שתילי הזית שהבאנו איתנו. המקום שקבענו לנטיעות הוא מן הצד השני של הכביש. אנחנו מבקשים מכולם להיזהר בחצית הכביש, חוץ מכל הענינים הפוליטיים זהו כביש בינעירוני סואן ומאד לא היינו רוצים איזו תאונה טפשית". 

מתחילים לחצות בזהירות את הכביש. לפתע, חמישה פעילים הנושאים העתקי קרטון של "חומת ההפרדה" מציבים אותם כחומה באמצע הכביש, אשר חוסמת לחלטין את דרכן של עשרות מכוניות  מתנחלים. מאחוריהם,  משתתפי ההפגנה חוצים את הכביש הסואן. "לא יזיק למתנחלים לטעום למשך חמש דקות מה שהפלסטינים עוברים כל השנה – להיתקל בחומה שנראית בדיוק כך, חומה שחוסמת להם את הדרך ולא מאפשרת לעבור".

רגע של מתח, אבל המתנחלים ממשיכים לשבת במכוניותיהם. גם שלושת החיילים מכוסי הפנים ועוד כעשרה חיילים בפנים גלויות שהצטרפו אליהם חיכו בסבלנות. כל הצועדים חוצים בבטחה, חומת הקרטון זזה הצידה ומכוניות המתנחלים חוזרות לזרום בכביש. 

שלט אדום גדול בכניסה לכביש הצדדי מכריז "דרך זאת מובילה לשטח איי שבשליטת הרשות הפלסטינית. הכניסה  לישראלים אסורה. הכניסה מסכנת את חייכם ומהווה עבירה פלילית". אנחנו עוברים את השלט וממשיכים לצעוד קצת הלאה, כדי להגיע לחלקה  שנקבעה מראש. מתנדבים נוטלים מעדרים, חופרים בורות, ותוך זמן די קצר השתילים נשתלים והאדמה מהודקת סביבם ועם סיום השתילה כולם מוחאים כפיים. "אנחנו צריכים עזרה של בעלי מכוניות שיכולים להגיע לכאן תקופתית כדי להשקות את השתילים" אומר נציג המארגנים. "אנחנו ממשיכים להפגין ביום שישי הראשון כל חודש, מקווים לראות אתכם גם במאי וביוני, אתכם וגם את החברים שלכם שלא הגיעו היום. ואזכיר לכם, בעוד שבוע יש הפגנה של חברינו מעיזבת א-טביב, גם זה חשוב מאד ויהיו הסעות. להתראות בהמשך המאבק!"

בדרך חזרה ראינו מחלון האוטובוס את החתול הג'ינג'י, ממשיך לבדו במסלול הריק של הצעדה. 

לתצלומים נוספים ראו כאן

יום ראשון, 27 במרץ 2016

"אני בתוך הכלא ואתם איתי מחוץ לכלא"

"אני בתוך הכלא ואתם איתי מחוץ לכלא"

ההתקפה הרצחנית בבריסל עוררה שוב את מגוון התגובות הישראליות אליהן כבר התרגלנו לאחר מגדלי התאומים וההתקפות בפריז. שמענו את התקווה ש"סוף סוף האירופים יבינו אותנו" ויחדלו מלנדנד לישראל על מצב הפלסטינים והבניה בהתנחלויות. בעקבותיה, הקריאה לבלגים ולאירופאים בכלל "להפסיק לאכול שוקולד", לחדול מהשטויות של דמוקרטיה וזכויות האדם ולהתיצב יחד עם ישראל במלחמה טוטאלית מול האיסלאם העולמי. וזה עוד די מתון יחסית לטובקיסטים שכבר התיאשו מהאפשרות שהאירופים ישנו את דרכיהם מצאו מפלט בשמחה לאיד: "זה מגיע להם", "הם אנטישמים", "זה העונש על השואה". 

הפרשנים בערוץ הראשון בטלויזיה היו קצת יותר מעודנים אך גם הם דנו באריכות בשאלה שירותי הביטחון האירופים יתחילו עכשיו "לפעול ברצינות" לפי דוגמת השב"כ הישראלי, ואם בתי המשט האירופיים יפסיקו לדקדק בזכויות האדם וילמדו משופטי בג"צ הישראלי איך  לתת אישור ל"שיטות חקירה אינטנסיביות של חשודים בטרור". לאחר דיון של חצי שעה הגיעו המומחים באולפן למסקנה: "לא, האירופים לא ממש ישתנו. הם לוקחים את נושא זכויות האדם ברצינות, ולא יוותרו עליו. אולי ינקטו כמה אמצעי חירום, אבל אם לא יהיה עוד פיגוע בבלגיה במשך שנה הם יחזרו לשגרה".

רק לקראת סוף הדיון ממש העז אחד הפרשנים להגיד בחיוך מתנצל: "בעצם, אולי יותר טוב שאירופה תישאר אירופה, שישאר בעולם איזה מגדלור שיביטו אליו בתקוה. אחרי הכל, מספר האנשים שבאים מהמזרח התיכון לאירופה מתוך שאיפה לזכות שם בזכויות שאין להם בארצותיהם גדול הרבה יותר ממספר האנשים שבאים מהמזרח התיכון כדי להרוג אירופים". הפרשנים האחרים הביטו עליו די בתמהון, אבל זה כבר היה סוף הדיון.

ובינתיים שוב הגיע אלינו חג הפורים. החג אותו הנהיגה המסורת היהודית כדי לחציין מאורעות שקרו (או אולי לא באמת קרו) בממלכת פרס לפני כ-2500 שנה. כמו לגבי רבים מהסיפורים בתנ"ך, אפשר למצוא בסיפור הזה את מה שתרצה לחפש. אפשר לקרוא במגילת אסתר את סיפורו של מיעוט דתי ואתני שהיה נתון לשנאה ודעות קדומות ורדיפות, שמעליו ריחפה סכנה מוחשית של רצח עם כולל, ואשר ניצל ברגע האחרון בזכות אומץ ליבה ותושייתה של אשה צעירה. אפשר גם לקרוא במגילת אסתר את סיפורם של יהודים שריריים וכוחניים שהפכו מנרדפים לרודפים, יהודים אשר לא הסתפקו בתלית מי שזמם לרצוח אותם אלא גם תלו על העץ את כל עשרת בניו, כולל צעיר הבנים  שהיה (כפי שמספרת המסורת היהודית) ילד צעיר ותמים, ואז עברו לביצוע מעשי טבח המוני ללא אבחנה. 

הפרשנות השניה היא המקובלת והנפוצה במובלעת המתנחלים בעיר חברון, היום בו הם מקיימים את העדלאידע שלהם ברחובות העיר תחת שמירה ואבטחה צבאית כבדה, כאשר התושבים הפלסטינים נדרשים להסתגר בבתיהם עד שיסיימו המתנחלים את החגיגה שלהם. לא פעם מעלים המתנחלים בתהלוכותיהם את זכרו של דוקטור ברוך גולדשטיין אשר בימי חג הפורים ב-1994 רצח 29 מתפללים מוסלמים בעת תפילתם. והשנה הזאת, בזמן חג הפורים במובלעת המתנחלים הדתיים הלאומנים בעיר חברון, קרה המקרה שבו חייל כיוון את רובהו אל פלסטיני ששכב על הארץ וכבר לא היווה שום איום וירה כדור קטלני ישר לראש. מה שפרסם החייל הזה בעמוד הפייסבוק האישי שלו מעיד בבירור שהוא שותף מלא להשקפת עולמם של המתנחלים עליהם הוצב לשמור. 

בבוקר יום חמישי עוד לא ידעתי על מה שקרה בחברון כאשר יצאתי לראות את העדלאידע בחולון. למען האמת, הקהל הגדול שנאסף שם לא התעמק יותר מדי בפרשנות מגילת אסתר והאם להסיק ממנה מסקנות הומניסטיות או לאומניות. חג פורים הוא עבורם בעיקר הזדמנות לקיים קרנבל צבעוני של מסכות ססגוניות בשלל צבעים. ברחוב הראשי עברו בזה אחר זה דינוזאורים ומפלצות מפחידות. כאשר התכופפה המפלצת קרוב אל הקהל וחשפה מלתעות חדות פרצו הילדים בצעקות בהלה, אך מיד פרצו בצחוק כאשר הילד הרוכב על גב הטירנוזאור נופף להם לשלום.  

"אנו מברכים את שוטרי משטרת ישראל שבאו להגן עלינו ולאפשר לנו לחגוג בבטחה אל מול כל האיומים, ובמיוחד את מפכ"ל המשטרה רוני אלשייך שבא לכבד בנוכחותו את העדלאידע של חולון" הכריז הרמקול. הסתכלתי על הילדים המחופשים שלאורך המדרכה. בין גיבורי העל הקטנים וחבריהם המלכים והפיות והפיראטים ראיתי מספר לא מבוטל של ילדים במדי משטרה כחולים או שחורים. לעומתם, בניגוד לשנים קודמות כמעט לא היו שם חיילים צעירים. רק ילדה אחת בגיל שלוש או ארבע לבשה מדי צבא ועל כתפיה דרגות רב אלוף...

במדרכה על הצד עמד דוכן מאולתר למכירת צעצועים. המוכר נע לצלילי המוזיקה מהרמקולים והציג לראווה את מרכולתו – ביד האחת תת מקלע שחור, גדול ומאיים וביד השניה מיכל לפליטת בועות סבון. עד כמה שיכולתי לראות ברבע השעה שעמדתי שם, לבועות הסבון היו הרבה יותר לקוחות.

משם נסעתי לתל אביב, לעדלאידע של מחאה להזדהות עם הסרבנית תאיר קמינר, אשר נכנסת ויוצאת ונכנסת שוב בשערי הכלא הצבאי מאז הודיעה על סירובה להתגייס לצבא כיבוש המדכא את הפלסטינים. היא כבר עברה את התהליך הזה שלוש פעמים. בסוף השבוע הזה היא אמורה להשתחרר מחודש מאסר, לבלות יומיים בבית הוריה וביום ראשון לחזור לבקו"ם כדי לקבל שוב פקודה להתגייס ולהתחייל, להודיע שוב על סירוב ולחזור לכלא לעוד חודש. עד שלצבא זה ימאס...


בקריאה להפגנה שהופצה ברשת נאמר "בפורים הזה נגיע לשמח ולתמוך בהפגנת עדלאידע בתמיכה בתאיר. מוזמנות ומוזמנים להגיע מחופשות לרמטכ"ל האהוב עליכן או לצבא הכי מוסרי לדעתכן! יש להביא: מסכות, רעשנים, כובעים, נצנצים ורוח חג". למען האמת, לא כל המשתתפים נהגו ברוח ההזמנה הזאת, רבים באו בבגדים רגילים ללא סממנים פורימיים – אם כי כמה פעילים  צבעו את פניהם בצבעי לבן בוהק ועמדו מאחורי סורגי כלא סמליים, וחבורת המתופפים האנרכיסטים, המתנגדים לכל סמכות מדינתית, עטפו את תופיהם בסרטים משטרתיים אדומים בוהקים הנושאים את הכיתוב "משטרה! המעבר אסור!". 

היו שם הופעות אמנותיות של ראפר פלסטיני ממזרח ירושלים וצעיר ישראלי ששר שירי מחאה וניגן בגיטרה. ודיברו מיכה קמינר, אביה של תאיר, ואיידן קטרי, צעירה טרנסג'נדרית העומדת בשבוע הבא להתייצב גם היא בבקו"ם ולהודיע על סירוב להתגייס. 

"באנו כאן להזדהות עם צעירה אמיצה, העומדת לבד במאבק קשה שם בין חומות הכלא כדי להמשיך להשמע לצו מצפונה" אמר חבר הכנסת דב חנין. "בניגוד למה שאנחנו שומעים מכל מיני פוליטיקאים ופרשנים, לא מי שנשמעים למצפונם ומסרבים הם שמסכנים את החברה הישראלית. מי שמסכנים אותה הם מי שמצייתים ללא היסוס לפקודה לא מוסרית. הכיבוש, אותו כיבוש שאמרו לנו שאפשר 'לנהל' אותו מתפוצץ לנו עכשיו בפנים. אין בטחון עם כיבוש, אין תקוה עם כיבוש, אין עתיד עם כיבוש! [מחיאות כפיים]. את דמותו של הכיבוש ראינו בתמונות הנוראות שהגיעו היום מחברון. התמונות האלה אינן מצביעות רק על חייל אחד בודד שעשה מעשה מתועב. הכתובת היא למעלה, אצל הפוליטקאים שקראו קריאות לינץ', שקראו להרוג גם את מי שלא מהווה איום. החברה הישראלית כולה צריכה לעשות חשבון נפש על הכיוון הנורא שאליו אנחנו הולכים בלי לשים לב. תאיר יושבת בכלא בשם כולנו כדי להציב לחברה שבה אנו חיים תמרור אזהרה." 

בסיום הצליחו המארגנים מרשת "מסרבות" ליצור קשר ישיר עם תאיר קמינר עצמה, שדיברה מן הטלפון הצביורי בחצר הכלא ודבריה הועברו ברמקול: "תודה רבה לכולכם! במשפט האחרון שהיה לי, הקצין אמר 'יפה מאד שהחברים שלך מלווים אותך לשער המחנה, אבל הם עכשיו הולכים חזרה הביתה ואת הולכת לבד לבד לכלא'. אבל זה לא נכון, אני יודעת שכולנו יחד, כולנו עומדים יחד, אני בתוך הכלא ואתם איתי מחוץ לכלא. תודה רבה!" 

פורים או לא פורים - הליצן ואמן הקרקס הפלסטיני מוחמד אבו סח'א ממשיך לשבת ללא משפט בכלא הישראלי. מוחמד אבו סח'א התחיל ללמוד את אמנות הקרקס בבית הספר "קרקס פלסטין" לפני כתשע שנים, כשהיה בן 14. הוא הפך לפני חמש שנים לאמן קרקס ולמורה בבית הספר. הוא הופיע ברחבי הגדה ובחו"ל ועבד עם קבוצות נוער ומבוגרים בעלי צרכים מיוחדים. ביתו של אבו סח'א הרוווק נמצא בצמוד לקרקס והוא מבלה בעבודה יום ולילה. שם הוא גם כותב את הספר שלו, שנועד ללמד טיפול בילדים עם צרכים מיוחדים באמצעות אמנות הקרקס. שם הוא מקבל את מאות הילדים שבאים לברוח קצת מהמציאות שלהם ולהכנס לעולם קסום ומופלא, אפילו אם רק לכמה שעות. חבריו מספרים כי ילדים שלא יכלו לעשות צעד אחד היום יודעים ללכת בזכותו. 

כיום, אבו סח'א כבר אינו יכול להגיע לקרקס, והתכנית לילדים מיוחדים נסגרה בהעדר מחליף. בחודש דצמבר 2015 נסע אבו סח'א לבקר את הוריו באזור ג'נין. כשעברה המונית במחסום זעתרה, נעצר אבו סח'א על ידי חיילים שקיימו בדיקה אקראית, הורד מהמונית ונלקח למעצר. זמן לא רב אחרי כן הוצא נגדו צו מעצר מנהלי לכליאה ללא משפט, ומאז הוא מוחזק בכלא מגידו. מדוברות השב"כ נמסר כי אבו סחא נעצר "בשל מידע אודות פעילותו העדכנית בארגון החזית העממית" ובגלל "מסוכנותו לביטחון האזור" – אולם לא הובאו שום ראיות לביסוס הטענות האלה, ושום טענות ספיציפיות על מעשים שעשה או תכנן לעשות.

בבית המשפט שדן באישור צו המעצר המנהלי אמר אבו סח'א: "אני אומן בקרקס. אני ליצן. טיילתי הרבה באירופה וראיתי הרבה אנשים, פלסטינים, ישראלים, אמריקאים. אין לי כל כוונה לבצע פעולות אלימות. אפילו בפייסבוק יש לי הרבה אנשים מתרבויות שונות. אני עובד ברמאללה בתור ליצן בקרקס, אנו מטיילים בקרקס מסביב לאירופה. פעם אחרונה שהייתי בחו"ל הייתה ביוני שעבר. אני עובד סוציאלי בארגון התנדבותי". בדיון סרב נציג השב"כ למסור לאבו סח'א או לפרקליטו עו"ד מחמוד חלבי כל פרטים שהם על מהות ההאשמות נגדו, אשר נותרו חסויות לחלוטין. המעצר המנהליאושר בידי השופט, בתוקף עד יוני 2016 (וניתן להארכה חוזרת בלתי מוגבלת, ככל שירצה השב"כ). 

ברחבי העולם התעורר גל מחאות של אנשי קרקס. "כדור שלג", מגדיר זאת חבר אחד שלו. "פנינו לקרקסים אצלם הוא הוזמן להופיע בעבר. אבו סח'א עבר למשל השתלמות בקרקס בטולוז שבדרום צרפת ושם מיד התגייסו למענו". בין היתר הוקם למענו דף פייסבוק בו אמני קרקס מכל העולם פרסמו מחאות יצירתיות שקיימו – בכל מופע רחוב, קפיצה על מוט או תרגילים אקרובטיים אחרים הם מניפים שלט עם הקריאה "שחררו את אבו סח'א". חלקם העלו סרטונים שצילמו בקרקס שבו הם עובדים, וזמר האינדי האמריקאי דיויד רוביקס כתב שיר למענו ("הוא יכול היה להיות לוחם כמו רבים מחבריו האחרים... אבל הוא החליט להיות אומן קרקס, לעבוד קשה ולשמח ילדים"). ארגון אמנסטי אינטרנשיונל יצא בקריאה דחופה לשחררו. מארגני המחאה מתכננים הפגנה גדולה של אומני קרקס בלונדון וככל שיימשך המעצר המנהלי להרחיבה גם לבירות נוספות. 

גם בישראל התארגנו מספר אמני קרקס להפגין ולמחות למענו של מוחמד אבו סח'א. "כבר קיימנו שתי הפגנות למענו, אחת מול כלא מגידו שם הוא נמצא והשניה מול כלא עופר שהוא מרכז המעצרים הסיטוניים של שלטונות הכיבוש" אומרת חניתה הנדלמן, אשר מזה שנים רבות  מפעילה פרוייקטים חברתיים רב-תרבותיים בבית הספר לקרקס בכפר יהושע במטרה לקרב בין יהודים וערבים. "ערכנו בחניית הכלא מופע ספונטני. זה לעתים נראה משעשע כאשר אנשי הקרקס שבאו להפגין העיפו מוטות קרקס מעל השוטרים.  כמובן, כפי שמתבקש, הכנסנו לענין את פורים ואת אוירת חג הפורים, למרות שהסיפור לא מבדח".

עד כה, בית המשפט העליון של מדינת ישראל מסכים לשחרר עצירים מנהליים פלסטינים אך ורק אם הם שובתים רעב ומביאים עצמם אל סף מוות או נזק מוחי בלתי הפיך. מוחמד אבו סח'א בינתיים לא נקט בדרך הזאת.


יום שבת, 28 בנובמבר 2015

אז מה לעשות?

אז מה לעשות?

" זה המאבק של הציוויליזציה נגד הברבריות!" הכריז ראש הממשלה בנימין נתניהו בפני אורחו המכובד, מזכיר המדינה האמריקאי ג'ון קרי. "בכל רחבי העולם יש מתקפה שמבוצעת על ידי איסלאמיסטים קיצוניים וכוחות הטרור. ישראל נלחמת בטרוריסטים האלה בכל שעה. אנו מאמינים שעל הקהילה הבינלאומית בכללותה לתמוך במאמץ הזה שלנו. זה לא רק המאבק שלנו, זה המאבק של כולם." אולי אולי סוף ירד להם האסימון, לאמריקאים ולאירופאים האלה? אולי הפעם סוף סוף הם יבינו מה שלא הבינו אחרי ה-11 בספטמבר ואחרי שרלי הבדו? אולי הם סוף סוף יבינו שמדינת ישראל היא חוד החנית של המערב התרבותי שנלחם בברבריות האיסלאמית, יתיצבו במאה אחוז לצידנו  ויפסיקו לנדנד ולברבר על הפלסטינים והכיבוש וההתנחלויות? 

מסתבר שגם הפעם לא. נכון, האורח האמריקאי הביע הזדהות מלאה עם זכותה של מדינת ישראל להגן על עצמה אל מול הטרוריסטים הפלסטינים האוחזים בסכינים או  במספריים. עם זאת, הוא ביקש שמדינת ישראל תבצע מחוות של רצון טוב שיסייעו לבנית אמון ולהרגיע את המצב,  כמו למשל היתרי בניה בכפרים פלסטינים בהם עד עתה זכו לביקורים תכופים של דחפורים ישראלים העוסקים בהרס "בתים בלתי חוקיים". וכאשר ביקש נתניהו לאזן את היתרי הבניה לפלסטינים על ידי בניה ב"גושי ההתנחלות" הגיעה מוושינגטון תגובה מיידית שלא הותירה מקום לספק : "התשובה היא - לא אחד גדול." ועוד "ממשלת ארה"ב מעולם לא הגנה או תמכה בהתנחלויות ולא נקטה מדיניות שנתנה להן לגיטימציה. ממשלים דמוקרטיים ורפובליקאיים כאחד ראו בבנייה בהתנחלויות ובניסיונות הישראליים לקבוע עובדות בשטח כמהלכים שחותרים תחת פתרון שתי המדינות". 

ומה עם האירופאים? הרי ההתקפה של דעאש בפאריס התרחשה בדיוק ארבעים ושמונה שעות לאחר שהאיחוד האירופי החליט על סימון מוצרי ההתנחלויות המוצעים לצרכן האירופי. מה זה, הם לא מתחרטים? הם לא מתפכחים? גם אחרי מה שקרה בפאריס הם לא מבינים שצריך לתמוך בישראל ולשכוח משטויות כמו ההתנחלויות? אבוי, לא. הנשיא הולנד הכריז שצרפת נמצאת במלחמה נגד דעאש ושלח את מטוסיו להצטרף אל הרוסים בהפצצות כבדות במיוחד בסוריה. וביחד עם זאת, עדיין מצפה שמדינת ישראל תלך בדרכה של צרפת, אשר כבר לפני יותר מחמשים שנה ויתרה על שלטונה בארץ ערבית שנקראת אלג'יריה ופינתה משם יותר ממליון מתנחלים צרפתים. וכך גם הבריטים שיצאו מהודו וההולנדים שיצאו מאינדונזיה והבלגים שיצאו מקונגו, כולם מצפים ממדינת ישראל להעניק עצמאות למושבה שלה בשטחי הגדה המערבית. בעיר בריסל בירת בלגיה, שהיתה השבוע משותקת בחשש מהתקפת טרור, שוכן המוזיאון הטרופי הבלגי – מוזיאון אשר לפני מספר שנים עבר שינוי מהותי בתצוגה ובאורינטציה והפך למזויאון המתעד את פשעי הקולוניאליזם הבלגי. 

אז בעולם לא שוכחים את הפלסטינים ואת הכיבוש ואת ההתנחלויות, זה תמיד יעלה ויקפוץ בכל מיני מקומות ובכל מיני צורות, ותמיד יצטרכו הדיפלומטים והמדינאים הישראלים לרוץ ולכבות שריפות. הנה איגוד האנתרופולוגים האמריקאי החליט להטיל חרם על האקדמיה הישראלית כל עוד היא משתפת פעולה עם כיבוש ודיכוי הפלסטינים. והנה בית כל בו בברלין שהיה פעם בבעלות יהודית והוחרם בידי הנאצים וכיום הוא בבעלות תאילנדית החליט להסיר מוצרי התנחלויות מהמדפים, אבל על זה אפשר היה להתגבר תוך העלאה מסיבית במיוחד של זכר השואה ופניה רבת עוצמה אל רגש האשמה הגרמני. והנה מפלגת הלייבור הבריטית מחליטה להטיל חרם על חברת שמירה ואבטחה בינלאומית אשר פעילה מאד גם בבתחי הכלא בהם מוחזקים פלסטינים בישראל... 

אבל, נכון לעכשיו, את כל זה יכול ראש הממשלה נתניהו להגדיר כדקירות סיכה. העולם לא שכח את הפלסטינים. אבל הם גם לא ממש בראש סדר העדיפויות, כאשר המדינאים והגנרלים ואנשי הביטחון מתרוצצים בין כל כך הרבה משברים אחרים. כנראה שלפחות בזמן הקרוב אף אחד לא עומד להפעיל לחץ שנתניהו לא יוכל לעמוד בו. בשבע שנות נשיאות, היו כמה וכמה מקרים בהם נראה ברק אובמה על סף התנגשות חזיתית עם בנימין נתניהו, ותמיד הוא נרתע הרגע האחרון. רק פעם אחת הלך נשיא ארצות הברית עד הסוף - וזה לא היה בענין הפלסטיני אלא על הגרעין האיראני. בנושא הזה, אובמה היה נחוש והחלטי, התמודד בכל הכח עם נתניהו ועם תומכיו של נתניהו בקונגרס והביס אותם שוק על ירך. כשהוא נח על זרי הדפנה  של הניצחון הזה, הגיע אובמה למסקנה שהסכסוך בין ישראל לפלסטינים כבר לא יפתר בתקופת כהונתו, והמקסימום שאפשר לעשות הוא "בקרת נזקים". 

אבל כנראה שגם את המעט הזה לא הצליח מזכיר המדינה קרי להשיג. נתניהו הבהיר שלא יהיו שום מחוות כלפי הפלסטינים עד אשר תסתיים "אינתיפאדת הסכינים". כמובן, גם אם הפלסטינים כולם ישמרו על שקט מוחלט, אין מה לדבר על הקפאת הבניה בהתנחלויות. זה לגמרי לא על סדר היום. אבל אם תיפסק האלימות, יתכן שראש הממשלה יואיל לחפש בכובעו ולשלוף משם כמה מחוות אזרחיות שיועילו מאד לפלסטינים בחיי היום שלהם. מה בדיוק? טוב, קודם כל שיפסיקו את האלימות והטרור וההסתה, ואז נראה. 

ומה על הפלסטינים שאינם שייכים לשום ארגון ואינם בשליטה של אף אחד,  אשר בזה אחר זה, יום אחר יום, מוכנים ליטול סכין (או מספרים) ולצאת לפעולה שתסתיים קרוב לודאי במוות או פציעה קשה? קרוב לודאי שהם אפילו לא עקבו ולא גילו ענין בדיווחים מפגישתו של ראש ממשלת ישראל עם מזכיר המדינה האמריקאי.  

וכך ממשיך גלגל הדמים להתגלגל, כל יום מביא לכותרות גיבורים וגיבורות לשעה וגם  פושעים ופושעות (ומיהו הגיבור ומי הפושע? זה תלוי כמובן באיזה צד של הסכסוך מתפרסם הסיפור...). 

מוחמד א-טרדה בן 18 מהכפר תפוח ליד חברון יצא לעיר קרית גת, דקר ופצע ארבעה ישראלים ברחובותיה, הנערה הישראלית ליאם יוטקו בת ה-13 שנדקרה הצליחה לחבוש את עצמה וזכתה לשבחים בעיתונות הישראלית על התושיה שגילתה. הפלסטינית אשרקאת טהא בת ה-16 הגיעה לצומת חווארה שמדרום לשכם ושלפה סכין, מנהיג המתנחלים גרשון מסדיה שעבר שם דרס אותה במכוניתו והפיל אותה על הארץ ובטרם הפסיקה לקום ירו בה חייל ומתנחל והרגו אותה. הדר בוכריס בת 21 מצפת, שעברה לאחרונה לגור בהתנחלות בגוש עציון, נדקרה למוות שכשחיכתה לאוטובוס בצומת שליד ההתנחלות. הדוקר עיסאם ת'וואבתה בן 34, שהתגורר בכפר הסמוך בית פג'אר, נורה ונהרג בידי חיילים. בראש כותרות העיתונים הופיעה תמונתה של בוכריס במהלך טיול בהודו ממנו חזרה רק לאחרונה, נערה יפה על חוף הים בגואה. למחרת היום יצאו הדיל ווג'יה עוואד בת ה-14 ובת דודתה נוהאן עוואד בת ה-16 ממחנה הפליטים קלנדיה וניסו לדקור במספרים עוברים ושבים בשוק מחנה יהודה בירושלים. ווג'יה נורתה בידי שוטר ונהרגה במקום, נורהאן נפצעה קשה. "מחבלות קטנות" נקראו השתיים בכותרות העיתונות. מאוחר יותר התברר כי אחיה הבכור של הדיל נפגע בראשו לפני שנתיים ב"כדור גומי" שירו חיילים ישראלים ומת לאחר תשעה חודשים ללא הכרה. מאוחר יותר באותו יום נדקר החייל הישראלי זיו מזרחי למוות בתחנת הדלק שעל כביש 443, המחבר בין ירושלים לתל אביב דרך שטחי הגדה המערבית. מאוחר יותר התברר כי דודו של זיו נהרג לפני 12 שנה בפיצוץ מסעדה בירושלים. וכך הלאה והלאה והלאה, עוד ארוע ועוד ארוע ועוד ארוע יום אחר יום ולעיתים שעה אחר שעה, ישראלים פצועים וישראלים הרוגים, פלסטינים פצועים ופלסטינים הרוגים (במספרים גדולים הרבה יותר) . הגיבורים של הצד האחד הם הפושעים של הצד השני,  וקשה מאד לעקוב ולזכור אפילו את כל מה שקרה אתמול. זה עתה, בעודי יושב כאן ליד המחשב וכותב את המאמר הזה, דרס פלסטיני במכוניתו שישה חיילים בכניסה למחנה הפליטים בית אומר שבין בית לחם לחברון ופצע אותם ומיד נורה למוות. כרגיל, באמצעי התקשורת הישראלים הופיע שוב הניסוח הרגיל: "המחבל נוטרל".

אז מה לעשות? מפקדי הצבא החליטו שזה כבר לא "גל טרור" אלא "התקוממות מוגבלת". מוגבלת, מפני שעדיין לא כל הפלסטינים משתתפים בה, אלא יחידים שבדרך כלל אינם שייכים לשום ארגון ובמקרים רבים החליטו על הפעולה רק כמה שעות לפני שביצעו אותה. עדיין אפשר, לדעת הצבא, "להכיל" את ההתקוממות הזאת. לדעת הצבא, בצד פעולות דיכוי "נקודתיות" יש לתת הקלות לאוכלוסיה הכללית הפלסטינית. כמו כן ממליצים מפקדי הצבא על חיזוק הרשות הפלסטינית, כולל באמצעות אספקת כלי נשק ומכוניות משורינות. את ההמלצות האלה דוחים נתניהו ושריו על הסף. 

בניגוד למפקדי הצבא, אשר עדיין רואים ברשות הפלסטינית וכוחות הביטחון בעל ברית מהימן, בממשלה מצביעים על הרשות הפלסטינית כ"מסיתה הראשית" ומאשימים את כלי התקשורת ומערכת התקשורת הפלסטינית כמי שמוציאים את הצעירים לרחובות עם סכינים בידיהם.  כמה משריו של נתניהו "לא היו מצטערים אילו התמוטטה הרשות הפלסטינית". באופן פרדוקסלי, הציפיות האלה של האגף הימני בממשלת ישראל מצטלבות עם שאיפתם של חלקים גדלים בציבור הפלסטיני לפרק את הרשות או לפחות לסיים את שיוף הפעולה הבטחוני שלה עם צה"ל, אשר כשיתוף פעולה עם הכיבוש. 

ברדיו הבוקר צוטטו מפקדים בכירים בצבא שהביע דעתם שיש להמעיט ככל האפשר בהרג פלסטינים, שכן ההרג הזה מתדלק את להבות ההתקוממות ומאיים להפוך אותה מהתקוממות מוגבלת להתקוממות כללית, או בשמה המפורש אינתיפאדה. "כשיש ילדה שמנסה לדקור במספרים ורועדת מפחד, מספיק בהחלט לתת לה בעיטה וא לכל היותר לירות לה ברגל. אין צורך לחורר אותה בעשה כדורים" צוטט מפיו של מפקד בכיר אלמוני. אבל אם זאת כוונתם של המפקדים הבכירים, הם לא מצליחים להוריד אותה במורד סולם הדרגות אל החיילים בשטח.  

מנכ״ל בצלם, חגי אלעד כתב לרה״מ, ״הממשלה בראשותך מאפשרת – ואף מעודדת – את הפיכתם של שוטרים, ואף של אזרחים חמושים, לשופטים ולתליינים. נטען כי אין כל שינוי בהוראות הפתיחה באש וכי כוחות הביטחון פועלים תוך שימוש בכוח סביר שאינו עולה על הנדרש על מנת לעצור מפגעים, ולכאורה מובן מאליו כי ירי באדם פצוע שאינו מסכן איש הוא בלתי חוקי. בפועל, הגיבוי המלא למעשי ההרג הלא חוקיים שתועדו מבטא – ומבסס לגיטימיות – למציאות שונה בתכלית. התגבשה בכהונתך מציאות כאילו-נורמטיבית חדשה, על פיה יש "לירות כדי להרוג", בכל מקרה, בכל מצב, גם כשכבר אין נשקפת מהחשוד או החשודה סכנה כלשהי. המציאות הזאת היא תולדה ישירה של שיח מתלהם של בכירים ממשלתיים ונבחרי ציבור בקואליציה שלך, הזוכים לגיבוי משתיקתך; לשילוב בין אדם בעל חזות ערבית לבין סכין יש רק אחרית אחת – הוצאה להורג ברחוב". 


אתמול אחר הצהרים צעדו כשלוש מאות מפגינים ישראלים ופלסטינים בהפגנה משותפת לא-אלימה נגד הכיבוש, הטרור והאלימות לאורכו של "כביש המנהרות" שנבנה בהשקעה גדולה לשימושם של מתנחלי גוש עציון. במשך כשעה הם צעדו צפונה בטור ארוך מעבר למעקה הבטיחות של הכביש, לקצב תופים וסיסמאות, כשהם נושאים שלטים, דגלים ומיצג יצירתי של חומה. אלפי הנוסעים בכביש, מתנחלים ופלסטינים כאחד, לא היו יכולים לפספס את התהלוכה הארוכה, ורבים מאוד הגיבו אליה – בין אם בקללות ובין אם בקריאות עידוד. הסיסמאות, בעברית, ערבית ואנגלית, קראו לפירוק ההתנחלויות ולסיום הכיבוש הישראלי בשטחים, וכן נגד האלימות והפחד ולמען שיתוף פעולה ערבי-יהודי. חיילים ושוטרים ליוו את ההפגנה לכל אורך הדרך, ולא היו בה עימותים כלל. 

בסוף התהלוכה התכנסו המפגינים ברחבה ליד מחסום המנהרות, ושם נאמו כמה מהמארגנים מיטל לוקוף, פעילת "לוחמים לשלום" אמרה: "אנחנו חיים בתקופה קשה, אנשים חפים מפשע מתים כל יום וקשה לראות את סוף האירועים. אסור להתיאש! מה שצריך לעשות, התשובה האפשרית היחידה, היא מה שאנחנו עושים כאן: יהודים וערבים, ישראלים ופלסטינים, מתייצבים יחד לדרישה משותפת לסיום הכיבוש. למצוא את מה שמשותף בינינו ולבנות את העתיד על הבסיס הזה, לשבור את מעגל האלימות שאנחנו נמצאים בו – ולשנות את המחר". 

יו"ר ועדת המעקב לחברה הערבית בישראל, ח"כ לשעבר מוחמד ברכה, התייחס לאירועי הדריסה שקרו כשעתיים לפני ההפגנה, אחד מהם רק כעשר דקות נסיעה ממיקום ההפגנה על כביש 60. "אנחנו לא רוצים שאף טיפת דם תשפך", אמר ברכה. "אבל מי שיוצר את המצב הזה צריך להבין שרק שלום ייתן ביטחון. המצור, המחסומים, ההתעללות, ההתנחלויות – הם הגורם לכל מה שרע שקורה פה. אנחנו עומדים ביחד וקוראים נגד הממשלה הקיצונית הזאת, למען אופק של חיים ושלום גם במדינת ישראל וגם במדינה הפלסטינית העצמאית שתקום".