יום שבת, 13 בדצמבר 2014

המירוץ המשולש אל שנת החמישים

המירוץ המשולש אל שנת החמישים

ברגע האחרון לפני התפזרותה הספיקה הכנסת היוצאת להטיל עוד פצצת סירחון ולחוקק מחדש את החוק המאפשר לשלוח מבקשי מקלט מאפריקה לשנים של כליאה ללא משפט בכלא ה"פתוח" שבחולות הנגב – חוק אשר בשתי גרסותיו הקודמות כבר נפסל בידי בית המשפט העליון. מירי רגב, יו"ר ועדת הפנים של הכנסת מהליכוד, אמרה כי החוק הזה אינו קשוח מספיק והבטיחה: "בפעם הבאה שנגיע לשלטון נחוקק חוק חזק יותר". 

"בפעם הבאה שנגיע לשלטון". כנראה  רגב לא שמה לפליטית הפה שלה. היא לא אמרה "אחרי הבחירות" אלא "בפעם הבאה שנגיע לשלטון". בפעם הראשונה מזה הרבה מאד זמן, נצחון הליכוד בבחירות והישארותו של נתניהו בשלטון כבר אינם נראים כגזרת גורל נצחית. 

רק לפני שבוע חשבו כל הפרשנים – והציבור הרחב בעקבותיהם – שהבחירות החדשות לא יביאו לשום שינוי מהותי, וכי קיום הבחירות המוקדמות הוא בזבוז של זמן וכסף. והנה בן לילה השתנתה האוירה, והאפשרות של שינוי השלטון נראית פתאום ממשית וריאלית, ויתכן שבעוד כמה חודשים נוכל להתחיל להתרגל לצירוף המלים "ראש הממשלה יצחק הרצוג". 

למען הרגע הזה כדאי להתאמץ ולעבוד קשה, אפילו אם כבר היו ראשי ממשלה ממפלגת העבודה הישראלית אשר כהונתם הסתיימה באכזבה מרה ומפח נפש גדול. למען הרגע הזה בהחלט ובהחלט כדאי להתאמץ ולעבוד קשה -  במיוחד מפני שאם בכל זאת יצליח נתניהו לנצח בבחירות ולהרכיב גם את ממשלתו הרביעית, אנחנו עוד עלולים לשמוע את צירוף המלים "שר הבטחון נפתלי בנט". (מוטב לא לחשוב יותר מדי על האפשרות הזאת...)

בשבוע שעבר, יום לפני שבנימין נתניהו פיטר את שר האוצר ושרת המשפטים בממשלתו והביא לסיום כהונתה של הממשלה הזאת, החליט הפרלמנט הצרפתי ברוב של 339 מול 151 לקרוא לממשלת צרפת להכיר במדינת פלסטין. השבוע, יום לאחר שהכנסת החליטה רשמית לפזר את עצמה לדעת, הצטרף גם הפרלמנט האירי לשורה המתארכת של פרלמנטים אירופיים המקבלים החלטות מעין אלה. כמו חבריהם בארצות אחרות, המחוקקים האירים קראו לממשלתם "להכיר רשמית במדינת פלסטין, על בסיס גבולות 1967 ועם מזרח ירושלים כבירתה, בהתאם להחלטות האו"ם" וקבעו כי "תהיה זו תרומה חיובית נוספת להשגת פתרון מוסכם של שתי מדינות לסכסוך הישראלי-פלסטיני". הפרלמנט הפורטוגזי קיבל החלטה דומה ממש בזמן כתיבת המאמר הזה. הפרלמנט האירופי עומד לדון בכך בשבוע הבא. 

השעון הדיפלומטי ממשיך לתקתק לקראת הרגע בו תבוא לדיון במועצת הבטחון של האו"ם הצעת ההחלטה הפלסטינית הקובעת כי על ישראל לסיים את הכיבוש בתוך שנתיים. ארצות הברית תצטרך לקבל את ההחלטה האם להטיל או לא להטיל וטו. לפלסטינים בהחלט אין שום כוונה להקפיא את המאמצים שלהם בזירה הבינלאומית בתקוה שהבחירות בישראל יניבו ממשלה טובה יותר. מי שיכנס למשכן ראש הממשלה במערב ירושלים בחודש מרס הקרוב עשוי לעמוד בפני סיטואציה דיפלומטית חדשה לגמרי. 

ובינתיים בשטח יצאו השבוע הזה תושבי הכפרים הפלסטינים תורמוס עיא, אל-מועייר, קריות וג'אלוד, יחד עם  פעילי שלום ישראלים, להפגין ליד המאחז ההתנחלותי "עדי עד" שהוקם על אדמות הכפרים. במקביל הגישו ראשי המועצות של ארבעת הכפרים  לבג"צ בדרישה לפנות את המאחז מאחר שהוא ממוקם על אדמות פלסטיניות, ולממש את צווי הריסה שהוציא הצבא נגד הבתים שהקימו המתנחלים על האדמה אך בחר שלא להוציאם אל הפועל. בעתירה נאמר כי המאחז מהווה מוקד לפעילות עבריינית, לאלימות קשה ולהפרה שיטתית של זכויות אדם של פלסטינים המתגוררים באזור.

הכפריים הפלסטינים ביקשו לטעת עצי זיתים באדמה המוכרת כאדמתם גם על ידי השלטונות הישראלים, אך אשר המתנחלים מחשיבים אותה כחלק מן המאחז וכ"אדמה יהודית מדורי דורות". החיילים בשטח קיבלו ממפקדיהם הנחיה חד משמעית לבלום את המפגינים הפלסטינים ולמנוע מהם בכל מחיר להתקרב אל המתנחלים; ההנחיות שהוציאו המפקדים בשטח לא התיחסו אל העובדה שהצבא עצמו מחשיב את המאחז כבלתי חוקי. החיילים פתחו בירי גז מדמיע, למרות שאיש מהפלסטינים לא זרק אבנים. כמה מהחיילים לא הסתפקו בגז המדמיע, אלא התקרבו לטווח מגע, היכו מפגינים ואחזו בגרונם והפילו כמה מהם על הארץ. כל זה התרחש ביום ה-10 בדצמבר, יום זכויות האדם הבינלאומי. 

את כל האירועים האלה צילמו צלמי הוידאו המתלווים לכל הפגנה בשטחים הכבושים - אך בדרך כלל אין הרבה סיכוי שהטלויזיה הישראלית תשדר צילומים כאלה. אולם הפעם היתה התפתחות בלתי צפויה: בין המפגינים היה השר הפלסטיני הממונה על המאבק בהתנחלויות זיאד אבו עין – בתוארו הרשמי שר בממשלה פלסטינית נבחרת האמורה להפעיל כח שלטוני, במעמדו האמיתי פעיל החי תחת שלטון כיבוש ויוצא להפגנות ומחאות נגד חיילי הכיבוש ומתנחליו. בסיום ההפגנה נלקח אבו עין מחוסר הכרה לבית החולים ברמאללה ונפטר שם.

מה בדיוק היה הקשר בין מעשיהם של החיילים בהפגנה לבין מותו של השר זיאד אבו עין? היום אחר הצהרים ניהלתי ויכוח ממושך עם מטלפן אלמוני שהתמרמר על ניסוח המודעה שפרסמה תנועת גוש שלום. "למה כתבתם במודעה שלכם שהוא נהרג בעימות עם חיילים? הוא מת מהתקפת לב!"  - "אם חיילים יורים גז מדמיע על חולה לב, האם יש קשר בין זה ובין התקפת הלב שממנה הוא מת מיד אחר כך? אם חייל אוחז בגרונו של חולה לב וחונק אותו, האם יש קשר בין זה לבין התקפת הלב?" – "אם הוא היה חולה לב, הוא לא היה צריך להיות שם. הוא לקח סיכון". - "גם כשחייל יוצא לשדה הקרב  הוא לוקח סיכון. גם שם ליד המאחז ההתנחלותי זה היה סוג של שדה קרב, רק שזיאד אבו עין יצא לשם בידיים ריקות, בלי נשק. זה היה הסיכון שהוא וחבריו לקחו". 


החייל אוחז בגרונו של זיאד אבו עין, כמה דקות לפני שאיבד את הכרתו. 
(תצלום: מחמוד ערפאת).

סרטון וידאו:


האם מותו של זיאד אבו עין יהיה הניצוץ שידליק את האש הגדולה של האינתיפאדה השלישית שעליה כבר מדברים כל כך הרבה זמן? כנראה שעדיין לא, אם כי היום אחר הצהרים סיפרו החדשות  על פלסטיני שהשליך חומצה לתוך מכוניתם של מתנחלים – כנראה עוד אחד מן המקרים של מי שנקט בפעולה אלימה על דעת עצמו מבלי הנחיה מארגון כלשהוא.
גם לאחר המוות האלים הזה של אחד מבכירי אנשיהם, נראה כי הרשות הפלסטינית ואש"ף,  בהנהגתו של מחמוד עבאס , נחושים להמשיך בפעולת הלולינות העדינה: רטוריקה מיליטנטית ומתקפה דיפלומטית, בשילוב עם המשך "התיאום הביטחוני" עם שירותי הביטחון הישראליים שהוא לא פופולרי מאוד בקרב הפלסטינים בשטח. אפשר להמשיך בכך עוד זמן מה, לפחות כל עוד נראה סיכוי שהגישה הדיפלומטית תניב תוצאות מוחשיות.

בעוד קצת יותר משנתיים וחצי, ב-5 ליוני 2017, יגיע מועד סמלי – חמישים שנה לכיבוש הגדה המערבית ורצועת עזה בידי צבאה של מדינת ישראל. אם יעבור ויחלוף התאריך הסמלי הזה  הזה בלי שינוי מהותי במצב, תתקשה עד מאד מדינת ישראל להמשיך ולטעון כי שלטונה על הפלסטינים הינו עדיין "מצב זמני". 

שלושה תהליכים משתתפים  במירוץ נגד הזמן לקראת  התאריך הסמלי הזה – השינויים העוברים על המערכת הפוליטית הישראלית, המהלך הדיפלומטי שמובילים הפלסטינים בזירה הבינלאומית, וההסלמה האלימה הולכת וגוברת בשטח. 

מי יגיע ראשון אל קו המטרה?

--------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

העצומה של אזרחים ישראלים הקוראים לחברי פרלמנט אירופיים לתמוך בהכרה במדינת פלסטין, ממשיכה לצבור תאוצה. לאחרונה הצטרפו אל מ-900 חותמים הסופרים עמוס עוז, א.ב. יהושע ודויד גרוסמן, וכן הזמרות אחינועם ניני ומירה עוואד.
דליה יאירי-דולב היא שדרנית רדיו, סופרת ומשוררת. בעלה הראשון היה אל"מ עוזי יאירי, שנהרג בקרב עם פלסטינים בשנת 1975. למרות שהיא נחשבת כבעלת אוריינטציה יונית, היא מעולם לא נקטה בעמדה פוליטית בוטה, ובמקרה אחד הוזמנה על ידי איפא"ק כדי לשאת את נאום הפתיחה בכנס השנתי של השדולה בוושינגטון. כעת היא החליטה להביע תמיכה פומבית חד משמעית בעצומה לפרלמנטים האירופיים:

העצומה הזאת היא הצהרה שבאה להדגיש עד כמה הדבר בנפשנו. עד כמה הדורות שנולדו וגדלו כאן עם החלום על מדינה בגבולות בטוחים, מדינה המשקיעה באזרחיה , בחינוך, בבריאות, ברמת החיים, באיכותם. מדינה דמוקרטית , שוויונית, עם צבא שהוא ''צבא הגנה לישראל''. היודע להגן ולשמור על הבטחון והשלום - עד כמה הדור הזה, של ילידי טרום המדינה, ואחרי הקמתה, וילדיהם הבוגרים שכבר סיימו צבא- צמא לשקט. לשלום. למדינה מוגדרת , שלנו. טוב שלום קר עם חיילים שומרים בגבולות ברורים - ממצב של מעורבות צבא עם אוכלוסיה עויינת. מדינה היא כתובת. מדינה היא יישות. מדינה פלשתינית איננה פרס לפלשתינים. היא פרס לנו. להשתחרר מהכבלים הקושרים אותנו אתם. הקמת המדינה הפלשתינית היא מתן חלקם של הפלשתינים בהליך הגירושים שלנו מהם. יש המבקשים להפיל את כל המאמין בכך בפח של הפחדה ואיום ודמגוגיה, כאילו הקמתה של מדינה פלשתינית היא איום כלפינו. זה לא איום. זו הבטחה. לנורמליזציה. לעתיד. 


יום שישי, 14 בנובמבר 2014

הסכסוך מנהל אותנו


הסכסוך מנהל אותנו

(השפעתו של הגז המדמיע (תצלום: גיא בוטביה

לפני שבועיים, בעצרת הזכרון בכיכר רבין שבלב תל אביב, ניצב שמעון פרס והשמיע את אחד הנאומים הטובים בקריירה הארוכה שלו. "יש אצלנו כאלה שהפכו את המילה 'שלום' למילת גנאי, וישנם כאלה שהביטוי 'תומך שלום' הוא עבורם כינוי לאנשים הזויים, לא פטריוטים. מול כל אלה, אני אומר בקול רם: מי שנואש מהשלום - הוא ההזוי. מי שנכנע והפסיק לחפש את השלום - הוא הנאיבי, הוא זה שאינו פטריוט. יש אצלנו כל מיני חכמים שבמקום שלום הם מדברים על 'ניהול' הסכסוך. הביטוי הזה מתאים לעזה של הקיץ האחרון, לירושלים בימים אלה. אפשר לנהל סכסוך? הסכסוך מנהל אותנו".

בשבועיים שעברו מאז הנאום הזה המשיך הסכסוך לנהל אותנו ולסחרר אותנו במערבולת של הצהרות מתלהמות ושנאה ואלימות ושפיכות דמים, מאורע רודף מאורע עד שכבר קשה לזכור ממה זה התחיל ואיזו פרובוקציה פלסטינית היתה תגובה לאיזו פרובוקציה ישראלית או להיפך.  

לפני שבוע נהרג אזרח ישראלי ערבי תושב כפר כנא בצפון בידי שוטרים, בתקרית שנויה מאד במחלוקת, ולהבות המרי והעימות התרחבו ממזרח ירושלים אל עבר האוכלוסיה הערבית בישראל. שלושה ימים אחר כך קיבל נור א-דין אבו חואשיה - פועל פלסטיני בן 18 ממחנה הפליטים עסקאר שבשכם שעבד באופן בלתי חוקי בתל אביב - החלטה אישית שלא במצוות שום ארגון. הוא נטל סכין, דקר ופצע פצעי מוות את אלמוג שילוני, חייל בן 20 בחיל האויר של מדינת ישראל שהיה בדרך חזרה לבסיסו. 

בערב של אותו יום, יצאנו מהבית. הדלת בקומת הקרקע נפתחה ושכנה שאנחנו לא ממש מכירים פנתה אלינו בדאגה אמהית: "שמעתם? הם כבר הגיעו לתל אביב! כדאי שתזהרו לא ללכת במקומות ציבוריים ובכלל מוטב שלא תתרחקו הרבה מהבית.זה מסוכן! אמרו את זה בטלוזיה". ברחוב עבר לידנו אדם צעיר ודיבר בהתרגשות רבה בטלפון הנייד: "אם אחרי מה שקרה עכשיו המדינה תתחיל בלחימה, הם לא יצטרכו  לקרוא לי! אני אבוא ליחידה עוד לפני שיגיע אלי הצו." האם היה איזה טעם לנסות להתעכב ולדבר עם השכנה המפוחדת והבחור הנלהב ולנסות להסביר את שורשי המצב והאפשרות שעדיין קיימת להגיע לפתרון של שלום? האמת שלא ניסינו. בטיילת שעל חוף ימה של תל אביב תנועת העוברים ושבים היתה דלילה מאד באותו ערב.

למחרת היום, בהלוויה שנערכה לחייל ההרוג, אמר אחיו התאום סהר שילוני:" אי אפשר ללכת בשקט ברחוב במדינה הזאת. אחי החייל בסך הכל רצה לחזור לבסיס, ופשוט נדקר ברחוב. זה פשוט לא יכול להיות ככה.  אני מבין שיש מדינה שחיה בסרט שהכול בסדר. אני רוצה להגיד לכולם, למתווי המדיניות - כדאי שתתחילו להתעורר." אם יתחילו קובעי המדיניות "להתעורר", האם זה אומר ללכת לשלום או למלחמה? הוא לא פירט. 

הפרשן אלכס פישמן, הידוע כדובר בלתי רשמי של גורמים בצמרת הצבא, פרסם למחרת היום מאמר פרשנות ובו דרישה תקיפה למדיניות של יד קשה "כדי להשיב את המורא מפני השלטון בקרב הפלסטינים". פישימן הציע לקיים מצוד ו"לעצור את הפורעים הערבים בירושלים ובכל מקום בארץ" גם אם יהיה צורך לבנות עבורם עוד בית כלא, לפוצץ את "הבתים בהם התגוררו המחבלים ומשפחותיהם" בכדי "להרתיע את האוכלוסיה ממנה יוצאים הסכינאים והדורסים", וגם למנוע אישורי עבודה מכל תושבי האזור בשכם ממנו בא הדוקר בתל אביב "כי אי אפשר לטפל בטרור בלי ענישה סביבתית" וצריך לפגוע גם "בסביבה ממנה יצא המפגע, בשכניו, במתפללי המסגד אליו הלך".

היום, שלושה ימים מאוחר יותר, פרסם אותו אלכס פישמן מאמר פרשנות ברוח אחרת, מתונה הרבה יותר. עכשיו הוא מספר שראשי הצבא החליטו נכון לעכשיו שלא להחריף את העימות מול הפלסטינים ולהמנע מצעדי עונשין חריפים במיוחד, להימנע מעונשים קולקטיביים כי עדיף "להפריד בין האוכלוסיה לבין הטרוריסטים" וגם נזכרו בדו"ח של ועדה צבאית שקבעה שהריסת בתים מזיקה יותר ממה שהיא מועלה . וכנראה שינוי האוירה הזה קשור עם המאמץ שנקט בימים האחרונים שר החוץ ג'ון קרי, המנסה לכבות את ההתלקחות או לפחות להפחית את גובה הלהבות. 

ככל הנראה, פסגת החירום שקיים קרי בעמאן עם ראש הממשלה נתניהו והמלך עבדאלה – ובנפרד עם הנשיא מחמוד עבאס – הצליחה לטפל לפחות בכל הנוגע למוקד הסכסוך הרגיש ביותר, מתחם המסגדים בעיר העתיקה בירושלים. היום התירה משטרת ישראל כניסה ללא הגבלה של מתפללים מוסלמים, והפלסטינים נתנו התחייבות שקטה שלא יהיו שם הפגנות ומהומות. נתניהו חיזק את התחייבותו הפומבית לקיים את הסטטוס קוו על ההר ולמנוע פעולות השתלטות של הלאומנים המשיחיים שחלקם נושאים תפקידי שרים בממשלתו. בודאי הקלה על נתניהו העמדה התקיפה שנקטו הרבנים הראשיים, שחזרו בכל התוקף על העמדה ההלכתית המסורתית שאוסרת מסיבות דתיות טהורות נסיונות עליה למקום בו היה המקדש לפני 2000 שנה, ואף הטילו על המתפרצים להר את האחריות לשפיכות הדמים בירושלים. 

אבל במקומות אחרים מחוץ למתחם הקדוש והרגיש הזה, נמשכות המהומות וההתפרצויות וההתנגשויות. מאזור מחסום קלנדיה בצפון ירושלים נמסר היום על צורת פעולה חדשנית שנקטו פעילים פלסטיני במחאה על הגדר שהקימה מדינת ישראל כדי למנוע מתושבי הגדה המערבית את הכניסה למזרח ירושלים. פעיל פלסטיני סיפר לאתר וואי-נט הישראלי כי כ-150 פעילים הגיעו לגדר החוסמת ובידיהם גשרים מאולתרים, באמצעותם חצו חלקם את הגדר. במקביל חתכו פלסטינים אחרים חלקם את הגדר המרושתת שנמצאת ליד שדה התעופה הסגור עטרות ונכנסו לשטח. הפעיל אמר כי הפלסטינים הצליחו להפתיע את הצבא שלא היה ערוך בצד השני של הגדר. 

במקביל למהומות ולהתנגשויות צוין ברמאללה עשור למותו של יאסר ערפאת – מוות שנסיבותיו נותרו שנויות במחלוקת ופלסטינים רבים משוכנעים שהורעל בידי שירותי הבטחון של מדינת ישראל. עשור מאז מותו של ערפאת מהווה גם עשור לנשיאותו של יורשו מחמוד עבאס (אבו עבאס) ומזמין השוואה בין שני המנהיגים – ובעיני  מרביתם של הפלסטינים, ההשוואה אינה משחקת לטובתו של עבאס. 

מתחילת כהונתו עמד עבאס בתוקף על התנגדות עקרונית לשימוש באלימות, והתעקש כי הפלסטינים יוכלו להשיג את מטרותיהם הלאומיות באמצעים מדיניים בלבד. אולם בעשר שנות כהונה הוא לא הצליח להציג בפני בני עמו הישגים ממשיים שיוכיחו טענה זאת. 

במהלך כהונתו, עבאס חזר והצהיר שוב ושוב כי מטרתו כמנהיג פלסטיני היא להקים מדינה פלסטינית בגבולות 1967 וכי אין לו כוונה לפגוע בשלמותה הטריטוריאלית של ישראל שבתוך גבולות אלה. זה לא ממש הרשים את נתניהו. מספר ימים לפני יום הזיכרון לשואת העם היהודי באירופה נפגש עבאס עם רב מארה"ב, מארק שנייר והצהיר באזניו כי "השואה הייתה הפשע הנורא ביותר בתולדות האנושות". גם לכך באה תגובה חמוצה מצידו של ראש הממשלה הישראלי. 

בועידת שרי החוץ הערבים בסעודיה ביוני האחרון יצא עבאס בגינוי חריף וחד משמעי לחטיפתם ורציחתם של שלושה תלמידי ישיבה ישראלים בגדה המערבית. מוקדם יותר הודיע עבאס כי הוא אישית כפליט פלסטיני מבין שלא יזכה עוד לחזור לעיר הולדתו צפת שבגליל (כיום עיר ישראלית יהודית עם ריכוז גדול של דתיים לאומנים, שאיימו לנקוט באלימות אם יבוא עבאס לעיר אפילו לביקור קצר).

בהצהרות מעין אלה הרגיז עבאס פלסטינים לא מעטים, ומאידך ההשפעה החיובית בדעת הקהל הישראלית היתה מוגבלת. לשכת ראש הממשלה סיגלה לעצמה כתגובה כמעט אוטומטית את הטיעון  הקולע "כל עוד הוא הוא לא מכיר בישראל כמדינה יהודית, הכל חסר ערך". (מענין איזה תירוץ חדש היה נתניהו ממציא לו נעתר עבאס לדרישה הזאת...)

בחודשים האחרונים, עם ההסלמה הגוברת, נדחף עבאס לשינוי מדיניות – השמעת הצהרות לוחמניות ("ישראל ביצעה רצח עם בעזה", "המתנחלים מטמאים את מסגד אל-אקצא"), אך בו בזמן שמירה קפדנית על המשך התיאום הבטחוני עם מדינת ישראל ושירותי הבטחון שלה. 

קצין צה"ל בלתי מזוהה, המעורב בפעילות היומימית בשטחי הגדה המערבית, מצוטט היום במאמרו של נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות": "מנגנוני הבטחון הפלסטינים ממשיכים במחויבות המוחלטת שלהם להרגיע את השטח, לפי הפקודה המפורשת שנתן להם אבו מאזן. הם ממשיכים לעצור אנשי חמאס. הציבור הפלסטיני רואה בהם בוגדים ובכל זאת הם ממשיכים." הקצין הדגיש כי עד היום לא היתה "זליגה של אנשים ושל נשק ממנגנוני הבטחון הפלסטינים לטרור", מצב  דבר אשר מפתיע מאד את הצבא, התוהה כמה זמן זה עוד ימשך. במיוחד, הקריאה לפתוח בהתקוממות שהשמיע מרואן ברגוטי מבין כותלי הכלא עלולה לשנות את המצב. "ברגוטי אומר בקול רם מה שהרבה פלסטינים חושבים, אבל בינתיים זה עוד לא קורה."

הקצין נתן הערכת מצב לא אופטימית: "היו לנו תקופות קשות יותר מבחינת רמת האלימות של האירועים בשטח, אבל התחושה שלי היא שזה המצב המסוכן ביותר בעשור האחרון. השטח הפלסטיני מרגיש, בדרך הרבה יותר בוטה משהרגיש בעבר, שאין חלופה לטרור. אבו מאזן מציע חלופה – נלך למועצת הבטחון, נלך לסוכנויות האו"ם. הפלסטינים היחידים שמאמינים בחלופה שלו הם סאיב עריקאת ואבו מאזן עצמו. הציבור לא מחכה לישועה מניו יורק. מה נותר? נותרת ההתנגדות המזוינת, מה שאנחנו קוראים טרור". 

היוזמה הדיפלומטית הפלסטינית, שמרבית הפלסטינים לא נותנים בה אמון, נותרה החוט הדק היחיד שבו תלוי גורלו של מחמוד עבאס. באירופה צוברים הפלסטינים תאוצה של הכרה מצד ממשלות ופרלמנטים. לאחר הכרזתה של ממשלת שוודיה על הכרה במדינת פלסטין וההצבעה הדרמטית בפרלמנט הבריטי צפויות בזמן הקרוב הצבעות דומות בפרלמנט הספרדי (ב-18.11), בפרלמנט הצרפתי (ב-28.11) ובאלה של דנמרק ואירלנד (המועד טרם נקבע). יובל שטייניץ, השר הישראלי לענינים אסטרטגיים, ניסה לעמוד בפרץ ובראיון גדול לעיתון צרפתי הזהיר כי הכרה צרפתית במדינת פלסטין עלולה "לפגוע בתהליך השלום" (איזה תהליך שלום?) ולמנוע מצרפת לשמש כמתווכת בין ישראל לפלסטינים (אך ישראל מעולם לא הסכימה שצרפת תמלא תפקיד תיווך כזה...). יושבת ראש ועדת החוץ של הפרלמנט הצרפתי השיבה לו בציינה כי 700 אזרחים ישראלים חתמו על קריאה פומבית לחברי הפרלמנט הצרפתי לתמוך בהכרה בפלסטין – ביניהם ד"ר אלון ליאל, לשעבר מנכ"ל משרד החוץ הישראלי, ופרופ' אלי בר נביא, לשעבר שגריר ישראל בצרפת. 

המאבקים בזירה האירופית הם רק הקדימון לרגע המכריע, הצפוי אי שם בדצמבר או בינואר – הרגע בו תעלה במועצת הביטחון של האו"ם הצעת ההחלטה הפלסטינית, וארצות הברית תצטרך להחליט אם להטיל או לא להטיל וטו. ההחלטה האמריקאית, לכאן או לכאן, קרוב לודאי תקבע את גורלו של מחמוד עבאס – ויכולות להיות לה השפעות מרחיקות לכת על כלל משולש היחסים בין ארצות הברית, ישראל והפלסטינים.

באולפן הערוץ הראשון של הטלויזיה הישראלית דנו הערב הפרשנים באפשרות שהנשיא אובמה אכן יסיר מעל ישראל את הגנת הוטו האמריקאי. הפרשן הותיק עודד גרנות סיכם באמרו: "נתניהו הביע שמחה גלויה על נצחון הרפובליקאים בבחירות לקונגרס. אנשי נתניהו חזרו ואמרו שעכשיו נהפך אובמה ל'ברווז צולע'. אבל הם עלולים לגלות שהוא נהפך לנמר פצוע". 

מחר בבוקר, יום שבת ה-15 לנובמבר שהוא יום השנה להכרזת העצמאות הפלסטינית שאותה יזם יאסר ערפאת בשנת 1988, יוצאת תנועת לוחמים לשלום בקריאה מיוחדת במינה:



ישראלים אומרים "כן" למדינה פלסטינית! כי עצמאות לפלסטינים פירושה עצמאות אמיתית לישראלים.

הצטרפו אלינו, קבוצה גדולה של ישראלים ופלסטינים, למיצג של דמוקרטיה מלמטה, סולידריות ותקווה.

האירוע ייערך משני צדי חומת ההפרדה, ביום שבת, ה-15/11/14, הוא יום הכרזת העצמאות הפלסטיני. במיצג נקרא תיגר על מכשול ההפרדה ביחסי העמים. ניצור אינטראקציה בונה בין שני הקהלים, אינטראקציה שעיקרה תמיכה ואמירת הן לעצמאות פלסטינית ובכך גם שחרור הישראלים מהעול של השליטה בעם אחר.

באירוע נעשה שימוש בבובות ענק המתנשאות אל מעל גובה החומה, הוא ילווה בצוות צילום המתעד את פעילותנו. 

הפעילות תיערך מהצד הישראלי של גדר ההפרדה, באזור שקט ובלתי מיושב, במקום שהגישה אליו והיציאה ממנו נוחה , הן רגלית והן ברכב. 

ילדים ונוער שירצו להשתתף, לידיעתכם: יש תפקיד מיוחד השמור רק לכם!

אנחנו צופים הגעה של עשרות רבות של ישראלים ועשרות רבות של פלסטינים.

שימו לב, על מנת לאפשר הגעה של קהל פלסטיני גדול ממקומות שונים בגדה, אנחנו נתחיל את האירוע בשעה מעט מאוחרת יותר.

להלן לוח הזמנים העדכני: 
09:45 - התכנסות בסמוך לחניון הרכב 'שלמה סיקסט' בתחנת רכבת מרכז ('ארלוזרוב') בתל-אביב ויציאה לירושלים.

10:45 - התכנסות בחלק המערבי (העליון) של החניון של איצטדיון טדי.

11:00 - תדריך לפעילות בחניון ויציאה למקום האירוע.

חשוב לדעת: על אף שצפויה נוכחות כל שהיא של כוחות משמר הגבול בסמוך לאירוע, איננו צופים בעיות.

אנחנו פועלים באזור בו אין כל מניעה להימצא ובו איננו מפרים את הסדר הציבורי.

אנו נוקטים את כל האמצעים על מנת שנוכל להשלים את המיצג ללא כל חיכוך ועימות ולהתפנות מהמקום.

שעת הסיום: 
נשוב לירושלים לכל המאוחר בשעה 15:00
ולתל-אביב לכל המאוחר בשעה 16:00

להתראות!

יום שבת, 1 בנובמבר 2014

מלחמה בירושלים

             
מלחמה בירושלים

פלסטינים שכניסתם למסגד אל-אקצא נחסמה מתפללים ברחוב מול השוטרים - תצלום: פלאש 90

השבוע הזה חל יום השנה העשרים לחתימת הסכם השלום בין ישראל וירדן. בשום מקום לא התקיימו אירועים חגיגיים לציון התאריך הזה. הוא צוין בצורה אחרת – בדיוק ביום השנה הגישה ירדן תלונה חריפה למועצת הביטחון של האו"ם ודרשה לקיים דיון דחוף על התנהגותה של מדינת ישראל בירושלים המזרחית. 

כאשר חתמו ראש הממשלה רבין והמלך חוסיין על הסכם השלום, היה זה שנה לאחר שרבין חתם על הסכם אוסלו הראשון עם יו"ר אש"ף ערפאת על מדשאת הבית הלבן. כאשר עוד היו ציפיות מוחשיות שבין ישראל והפלסטינים יחתם הסכם של קבע עד חודש מאי 1999, עוד היה מקום גם לחלומות על בנית שלום ממשי בשטח עם ממלכת ירדן שרוב אזרחיה פלסטינים ולרבים מהם משפחות בשטחים הנתונים לשלטון כיבוש ישראלי... 

"נתניהו נתן גט כריתות לנאום בר אילן" כתב הפרשן שלום ירושלמי. "ראש הממשלה שהבטיח פעם לפלסטינים מדינה הודיע להם ביום שני השבוע מעל במת הכנסת שאין קווי 1967, גם אין מפה אחרת של גבולות, אין חלוקת ירושלים, אין בקעת הירדן, אין כוחות עצמאיים למדינה פלסטינית ובכלל אין משא ומתן. את שורת הלאווים הזאת ליווה נתניהו בדרישה מאבו מאזן להכיר במדינה היהודית". 

לא שאותו נאום בר אילן המפורסם משנת 2009 עורר אי פעם הרבה אמון. בכל זאת, יש איזה הבדל בין נתניהו שניסה להעמיד פנים ולהשמיע קצת מס שפתיים למען מי שעוד התעקשו לתלות בו תקוות, לבין נתניהו מודל אוקטובר 2014 שהחליט להסיר את כל המסכות – ואת הכפפות. 

וכך התרכזו להם בשבוע אחד הרבה מאד אירועים. היתה הצעת החוק שנועדה לאפשר לכנסת לחוקק גם חוקים המפרים את זכויות האדם הבסיסיות, גם כנגד התנגדות בית המשפט העליון. וגם ההחלטה של שר הביטחון יעלון למנוע מפועלים פלסטינים לנסוע בתחבורה ציבורית ישראלית, תוך הענות לדרישות וטענות המתנחלים כפי שצוטטו בתקשורת שערבים באוטובוס הם "סכנה בטחונית" וגם "הטרדה מינית" וגם "הם מסריחים ועושים רעש" ו"בכלל למה אנחנו צריכים לנסוע באוטובוס שמלא ערבים, כאן זאת מדינה יהודית, לא?" (רשמית, שר הביטחון דיבר רק על "הבעיות הבטחוניות", אם כי דווקא ראשי הצבא ציינו שאין עדות לבעיות כאלה) . 

השבוע היתה גם ההכרזה הגורפת על בנית אלפי דירות התנחלותיות וההצהרות התקיפות של ראש הממשלה ושריו הבכירים שהבניה הזאת היא זכותה וגם חובתה של מדינת ישראל כמדינה יהודית וציונית, כמו שהאנגלים בונים בלונדון והצרפתים בונים בפאריז". וגם הצהרתו של שר השיכון אורי אריאל על כוונתו לבוא בעצמו לגור עם המתנחלים שפלשו ללב הכפר סילוואן במזרח ירושלים כדי לחזק ולעודד אותם, והצהרותיו של ראש הממשלה נתניהו על חיזוק והידוק הברית עם מפלגת הבית היהודי שאריאל אחד מראשיה. וגם העימות המתוקשר בין לשכת נתנהו ובין הבית הלבן, והמלים החריפות והמעליבות המתעופפות הלוך ושוב מעל האוקיינוס האטלנטי, והציפיה שהעימות יחריף עוד יותר לאחר בחירות אמצע הקדנציה לקונגרס האמריקאי הצפויות בשבוע הבא. 

ובינתיים – מלחמה בירושלים. הניצוץ שהדליק את מזרח ירושלים היתה חטיפתו ורציחתו ושריפתו של הנער מוחמד אבו חדיר, כפעולת נקמה על חטיפתם והריגתם של שלושה תלמידי ישיבה ישראלים. ומאז נמשכת הבערה ללא הפסקה, גם בשבועות  שכל תשומת הלב התמקדה בהפצצות על עזה. מדי שבוע וכמעט מדי יום מתווסף חומר דלק לבעירה. מתנחלים ישראלים דתיים לאומנים ומשיחיים חודרים אל לב ליבן של השכונות הפלסטיניות ומשתלטים על בתים בתוקף חוזי קניה מפוקפקים והופכים אותם למתחמים מבוצרים. והשכונות היהודיות הממוסדות יותר שהקימה הממשלה על קרקע פלסטינית מופקעת במזרח ירושלים מתרחבות בפרוייקטים גדולים של אלפי יחידות דיור המיועדים לסתם ירושלמים ישראלים המחפשים קורת גג ואשר מבלי להבחין נהפכים  לכלי משחק בהרחבת "המרחב היהודי בירושלים" ותקיעת תריז בין השכונות הפלסטיניות. ו"הרכבת הקלה" שנועדה "לסמל את אחדות ירושלים" והוקמה לפני שנתיים בידי חברה צרפתית למרות קולות מחאה רמים והפכה לסמל של עימות וסכסוך והתנגשויות אלימות וזריקת אבנים בלתי פוסקת. ובתחנה של הרכבת הקלה הזאת נהרגה לפני שבוע התינוקת חיה זיסל ברון באירוע שאזרחי ישראל משוכנעים ללא שמץ ספק שהיה  פיגוע דריסה מכוון והרבה פלסטינים טוענים שהיה תאונת דרכים ואת המבצע כבר אי אפשר לשאול ולחקור כי הוא נורה ונהרג בו במקום. 

ומעל לכל - המקום הרגיש ביותר במזרח התיכון ואחד הרגישים בעולם, מתחם מסגד אל אקצא. הר הבית בפי יהודים  וחראם א שריף בפי המוסלמים, שני מסגדים בני 1300 שנה, המקום השלישי בחשיבות למיליארד מוסלמים ברחבי העולם שהוקמו במקום בו היה בית המקדש היהודי שהוחרב בידי האימפריה הרומית לפני אלפיים שנה. וישראלים יהודים דתיים משיחיים בני זמננו, במספרים גדלים והולכים ועם תמיכה גוברת והולכת במערכת הפוליטית, מנסים להשיג שם דריסת רגל ולהשתלט על המקום. רבים מהם מדברים בגלוי על רצונם וכוונתם להחריב את המסגדים ולהקים שוב את המקדש כמלפני אלפיים שנה ואינם נרתעים גם מהרעיון של עימות חזיתי עם העולם המוסלמי כולו -  לכמה מהם הרעיון אפילו נראה מושך ורצוי. ואת הפעולות שנועדו להביא שליטה יהודית במתחם המסגדים ריכז וארגן ללא לאות איש בעל זקן אדום בשם יהודה גליק, ושלשום הוא נפצע קשה כתוצאה מנסיון התנקשות בחייו. שירותי הבטחון של מדינת ישראל הודיעו שתוך שתים עשרה שעות פיצחו את התעלומה וגילו את זהותו של המתנקש. האם אכן היה זה המתנקש האמיתי? לעולם כנראה לא נדע, כי החיילים והשוטרים דאגו לירות ולהרוג אותו ברגע שהגיעו לביתו. במהדורת החדשות בטלויזיה הישראלית אתמול בערב הזה אמרו הפרשנים כי זה היה יום רגוע יחסית במזרח ירושלים, אבל הכתבים מהשטח הביאו תמונות של התנגשויות וירי ועננים של גז מדמיע בסמטאות העיר העתיקה של ירושלים. 

הכתב הישראלי אסף גבור יצא לרחובות ובתי הקפה של מזרח ירושלים לפגוש את הצעירים המתמרדים, וציטט מפיהם של עודאי בן ה-17  ומחמוד בן ה-18 אותם פגש סמוך לשולחן הביליארד בבית הקפה שמול המסגד השכונתי בראס אל עמוד. "אותנו לא מעניינים המאבקים של תנועת חמאס או פת"ח – אנחנו חושבים שהם רק מקלקלים את ההתקוממות העממית שלנו פה בירושלים וגם של החברים שלנו בשטחים. הוויכוחים בין הפוליטיקאים שלנו 
זה שטויות, ככה נותנים לכיבוש הישראלי להיות חזק יותר, להמשיך במצב הקיים, לפתח התנחלויות ולפגוע בפלסטינים. אנחנו לא צריכים להיות מאורגנים על ידי תנועות. בטח שלא צריכים את הרשות הפלסטינית או אבו־מאזן. היה מנהיג פלסטיני אחד, יאסר ערפאת. אחרי שהוא הורעל על ידי ישראל, אין לנו היום מנהיג. הרי אם אבו־מאזן רוצה להגיע לפה או אפילו לשועפאט ובית־חנינה, שרחוקות עשר דקות מרמאללה, הוא צריך לקבל אישור מישראל. אז איזה מין מנהיג הוא? כל כך הרבה שנים הוא מדבר על שלום והקמת מדינה פלסטינית, ואנחנו לא רואים כלום ממנו. עזוב אותך מנהיגים פלסטינים, אין דבר כזה. מה שיש כאן  זאת תקוממות שבאה מבפנים, בעקבות הפגיעה בכבוד שלנו, הפלסטינים, והפגיעה בדת האסלאם. אנחנו לא צריכים מישהו שיגיד לנו לצאת לרחוב או לעשות הפרת סדר כזאת או אחרת. אנחנו מתארגנים ביחד, ועושים את זה, כי זה כואב לנו. ישראל לא מבינה דבר אחד בסיסי. הגדולים סיימו את תפקידם. עכשיו תורנו, הצעירים".

ולא לגמרי במקרה, ממשלת שוודיה אשר לפני חודש הודיעה שתכיר במדינת פלסטין במועד שיראה לה כמתאים החליטה השבוע הזה שהמועד הזה עכשיו הגיע. ההכרה השוודית הוסיפה קצת רוח למפרשי המאמצים הדיפלומטיים של אש"ף והרשות הפלסטינית, שבהם הצעירים בסמטאות מזרח ירושלים כבר אינם נותנים אמון. בשבוע הבא כנראה ידון הפרלמנט הספרדי בהצעה להכיר במדינת פלסטין – החלטה חשובה במיוחד מכיון שבחודש ינואר הקרוב תהיה ספרד חברה במועצת הבטחון של האו"ם שתצטרך לדון בתביעות הפלסטיניות. ובעוד פרלמנטים אירופיים עולות יוזמות בכיוון כזה. היום הזה יצאו 550 אזרחים ישראלים במכתב תמיכה פומבי שנשלח אל חברי הפרלמנט הספרדי: "אנו, אזרחי ישראל הרוצים בביטחונה ובשלומה, מודאגים מהקיפאון המדיני ומהמשך הכיבוש וההתנחלות, המובילים לעימותים עם הפלסטינים ומטרפדים כל אפשרות להסדר. ברור לנו שהסיכוי לקיומה ולביטחונה של ישראל תלוי בהקמתה של מדינת פלסטינית לצידה על בסיס גבולות 67, תוך הכרה ישראלית בפלסטין והכרה פלסטינית בישראל. 
יוזמתכם להכרה במדינת פלסטין תקדם את סיכויי השלום ותעודד את הישראלים והפלסטינים להגיע לפתרון הסכסוך". את המכתב הזה יזם וארגן אלון ליאל שהיה מנכ"ל משרד החוץ של מדינת ישראל. לפני כמה שנים, קרוב לודאי שהוא לא היה יוזם מכתב כזה ואפילו לא היה חותם עליו. 

וזהו גם השבוע בו הודיעה חברת הבניה הגדולה אפריקה ישראל שיותר לא תעסוק בבניה בהתנחלויות, גם לא במזרח ירושלים – לאו דווקא מתוך שיקולים פוליטיים טהורים אלא מתוך שיקולי רווח והפסד כלכליים. וגם מפעל סודה סטרים הודיע על הוצאת המפעל שלו מאזור התעשיה ההתנחלותי במישור אדומים והעברתו לנגב. הסתבר כי מסע הפרסומת המתוקשר שניהלה עבור סודה סטרים השחקנית סקרלט ג'והנסן לא ממש עזר לבלום את הנפילה במכירותיו, ואולי פעל כבומרנג. וחברת הספנות הישראלית צים נתקלת בבעיה הולכת וגדלה של קבוצות פעילים פרו-פלסטינים המפריעים לפרוק את ספינותיה בחוף המערבי של ארצות הברית. מי שמסתכל בעיון  ימצא עוד כמה וכמה סימני התראה ואזהרה, שאולי נעלמו מעיניהם של מקבלי ההחלטות בממשלת נתניהו. 

מחר בערב, 1 בנובמבר, עומדת להתקיים בכיכר רבין בתל אביב העצרת לזכר רצח ראש הממשלה יצחק רבין, ויתרכזו שם ישראלים שוחרי שלום. באחת מן ההזמנות שנחתו בתיבת המסרים שלי נאמר: "לא ניתן להשכיח את הסיבות בגינן נרצח ראש הממשלה. לא נסתפק בקריאה עמומה נגד האלימות, אלא נגיד בקול גדול שאנחנו חייבים להחליף כיוון ולפעול להסדר מדיני ולסיום הכיבוש המשחית כל חלקה בארצנו."

יום שבת, 18 באוקטובר 2014

טרור מדיני וכנפיים מעל קיר הברזל

טרור מדיני וכנפיים מעל קיר הברזל

האם הפלסטינים ישתחררו אי פעם מן הכיבוש הישראלי? האם אי פעם יקום שלום בין מדינת ישראל ומדינת פלסטין? אם מתי שהוא יתרחשו הדברים האלה לא יקרו, בהא סמיר בדר כבר לא יזכה לחזות בהם.

 בהא סמיר בדר
תצלום: הארץ

שלשום בלילה נכנסו חיילים ישראליים לכפר בית לקיא שליד רמאללה, םעולה שגרתית שכמוה מתבצעות כל לילה בחלקים שונים של הגדה המערבית. צעירי הכפר התנגדו לכניסת החיילים לכפרם, והשתמשו באבנים ובקבוקי תבערה – כפי שעושים יותר ויותר צעירים פלסטיניים בחודשים האחרונים. בהא נורה בחזהו, וחייו הסתיימו בגיל 13. אלפים צעדו בהלוויתו. עוד שם אחד נוסף לרשימה הארוכה מאוד מאוד של הקורבנות והנופלים למען המטרה הלאומית הפלסטינית.



רון פרושאור, שגריר ישראל לאו"ם, מרוגז מאד השבוע. מה שמרגיז אותו הוא הטרורהמדיני הפלסטיני. לדבריו של פרושאור, הטרור המדיני הוא רע לא פחות מכל סוג אחר של טרור. מטרתו של הטרור המדיני היא "יצירת עובדות חד צדדיות בשטח" (האשמה די מוזרה, כאשר הממונים על פרושאור עוסקים בבניה בלתי נלאית של התנחלויות... ) היה זה טרור מדיני כאשר לפני שנתיים ביקשו הפלסטינים להעניק למדינת פלסטין מעמד של מדינה משקיפה באו"ם
ולא פחות מ-138  מדינות הצביעו בעד. זהו טרור מדיני כאשר הם כעת פונים למועצת הביטחון לקבוע לוח זמנים לסיום הכיבוש הישראלי. שוודיה מסייעת לטרור המדיני כאשר פרסמה "הצהרה חסרת אחריות בעיתוי אומלל" והודיעה על כוונתה להכיר במדינת פלסטין. טרור מדיני, בקיצור, הוא כל פעולה דיפלומטית שננקטת על ידי פלסטינים, מלבד לשבת לשולחן המשא ומתן מול נציגי ממשלת ישראל.  

פרושאור סיכם בפנייה נרגשת אל הקהילה הבינלאומית "לבלום את העגלה הפלסטינית המתדרדרת" ולשכנע את הפלסטינים כי "שלום אמיתי לא יושג באמצעות צעדים חד צדדיים, ורק דרך משא ומתן ישיר. המרחק בין רמאללה לירושלים קצר בהרבה מאשר לניו יורק או לשטוקהולם".


ומה יקרה אם ישתכנעו הפלסטינים מן הנזיפה והפניה הנרגשת של השגריר, ויסכימו להכנס לעוד סיבוב של משא ומתן ישיר עם נציגיו של נתניהו? במקרה, בדיוק השבוע
העניק שר הביטחון משה יעלון ראיון נרחב וגלוי לב ל"ישראל היום". כפי שהבהיר בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים, בעולמו של יעלון אין ולא יהיה סיום לסכסוך.  הסכסוך עם הפלסטינים ימשך "עד שאחרון אויבינו יבין שאנחנו כאן לנצח". אבל זה כנראה לעולם לא יקרה כי "בעצם מה שמעסיק את הפלסטינים זה לא להקים מדינה פלסטינית, אלא להרוס את המדינה היהודית". והמסקנה: "צריך לדעת לנהל את הסכסוך הזה בלי אשליות" ולהתבצר מאחורי "קיר של ברזל". (בחוש פוליטי מחודד השתמש יעלון במונח הלקוח ממשנתו של זאב ז'בוטינסקי, אך מצא גם ציטוט כמעט זהה מפיו את ד"ר משה ביילינסון שהיה סגן עורך "דבר", בטאון יריביו המפא"יניקים של ז'בוטינסקי.)

אז לפלסטיני שיבוא לשולחן המשא ומתן בהחלט אין מה לצפות מהממשלה בה יעלון מכהן כשר ביטחון. אבו מאזן? "הוא פרטנר לדיון, פרטנר לניהול הסכסוך. אני לא מחפש את הפתרון". מדינה פלסטינית? "צריך להשתחרר מהקונספציה שהכל נכנס לתוך מסגרת שנקראת מדינה. מצידי שיקראו לזה האימפריה הפלשתינית. מה אכפת לי? זה בעצם אוטונומיה".



קרוב לודאי שחברי הפרלמנט הבריטי לא קראו את הראיון עם יעלון, למרות שהוא התפרסם גם באנגלית – אך הם ראו את תמונות ההרס והחורבן שהמיטה מדינת ישראל בעזה, ושמעו גם שמעו על גל הפקעת הקרקעות והבניה ההתנחלותית שהחלו מיד לאחר סיום ההפצצות. במהלך הדיון הדרמטי שהתקיים השבוע בבנין הפרלמנט בווסטמינסטר, על ההצעה להכיר במדינת פלסטין, הרגע אולי הדרמטי ביותר היה נאומו חבר הפרלמנט מהמפלגה השמרנית ריצ'רד אוטאוויי, יו"ר ועדת החוץ של הפרלמנט. " עוד לפני שנהייתי שמרן הייתי אוהד ישראל ותומך בזכותה להתקיים, תחת ההשפעה העמוקה של השואה. "במבט לאחור על עשרים השנים האחרונות, אני מבין עכשיו שישראל לאט לאט מתרחקת מדעת הקהל העולמית. הפקעת 4000 הדונמים בגדה המערבית [גוש עציון], לפני מספר חודשים, קוממה אותי יותר מכל דבר אחר שקרה בחיים הפוליטיים שלי. לי כתומך ישראל זה גרם להיראות כמטומטם, וזה מאד מרגיז אותי. אני חייב לאמר לממשלת ישראל: אם אתם מאבדים תומכים כמוני, אתם בצרות".


וכך, לאחר חמש שעות דיון, החליט הפרלמנט הבריטי ברוב מוחץ של 274 נגד 12 לקרוא להכרה במדינת פלסטין. כמה מהדוברים בדיון התייחסו ישירות אל הקריאה הפומבית שפרסמו ערב הדיון 373 אזרחים ישראלים, כולל אישי ציבור ידועים:

"אנו, אזרחים ישראלים החרדים לשלומה של מדינת ישראל, מאמינים שקיום ובטחון ישראל לטווח הארוך תלוי בקיומה וביטחונה של מדינה פלסטינית. על כן, אנו החתומים מטה קוראים לחברי הפרלמנט הבריטי להצביע בעד ההצעה שתובא לדיון ביום שני ה-13 באוקטובר 2014 והקוראת לממשלת בריטניה להכיר במדינת פלסטין לצידה של מדינת ישראל".



לפני תשעים ושבע שנה פרסם שר החוץ הבריטי, הלורד ארתור ג'יימס בלפור, את המסמך הידוע בו נאמר כי "ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל" וזאת "בתנאי ברור שלא ייעשה שום דבר העלול לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות של עדות לא יהודיות בארץ".

אפילו לציוני הנאמן ביותר יהיה קשה מאד לטעון כי "התנאי הברור הזה" נשמר הלכה למעשה. בפועל, במהלך המאה שחלפה מאז נגרמה פגיעה קשה בזכויותיהן של העדות הלא יהודיות שחיו בשנת 1917 באותה פרוביציה עותמנית. השבוע הזה עשתה ממשלת הוד מלכותה צעד קטן לתיקון המעוות, כאשר ראש הממשלה קמרון בחר להעדר מההצבעה ובהעדרותו לאפשר את קבלת ההחלטה.

להחלטה הבריטית יהיה כנראה המשך. שר החוץ הצרפתי לורן פביוס אמר כי "זה אך הגיוני" שצרפת תכיר במדינה פלסטינית. "השאלה היחידה היא מהם הצעדים שיהיו הכי יעילים לתהליך השלום. אנחנו לא רוצים צעד סמלי בלבד. עד עכשיו, הקונספציה הייתה שהכרה חייבת להיות קשורה למשא ומתן. החל מהרגע שבו המו"מ אינו אפשרי, או שהוא לא יכול להוביל להסכם, כמובן שצרפת תיקח אחריות". וחברי הפרלמנט הספרדי מצידם עומדים כנראה ללכת בדרכם של עמיתיהם הבריטים ולקרוא לממשלתם להכיר גם היא במדינת פלסטין – צעד משמעותי במיוחד שהתחשב בכך שספרד עומדת להצטרף כחברה במועצת הביטחון של האו"ם, אחת מאלה שיצטרכו להכריע בבקשה הפלסטינית לקבוע מועד לסיום הכיבוש.

לכאבי הראש של נתניהו נוסף השבוע אתגר ציבורי בלתי צפוי, מצד קבוצה של ישראלים צעירים מנוכרים וממורמרים שמכל המקומות בעולם בחרו לעבור לגור בברלין. חלקם עזבו את ישראל בתחושת ייאוש לנוכח מגמות ההיימנה בחברה הישראלית, התמעטות והעלמות הסיכויים לשלום, התגברות הלאומנות והגזענות, והעדר תקווה לשינוי חיובי במצב. עבור אחרים, הקש האחרון היה העליה הגואה ביוקר המחיה, חוסר היכולת של צעירים למצוא דירה במחיר בר-השגה, וכישלונה של תנועת המחאה החברתית של שנת  2011 אשר הוציאה מאות אלפי מפגינים לרחובות, אך לא הצליחה להשיג כל שינוי ממשי במדיניותה הכלכלית של הממשלה. מבלי להרתע מצלליו האפלים של עברה של ברלין, הישראלים הצעירים מצאו בברלין 2014 עיר צעירה ותוססת, שבה הדמוקרטיה מבוססת היטב – ובה גם מוצרי הצריכה וגם הדיור הינם זולים לאין ערוך יותר מאשר בישראל.

מן הקהילה הזאת של גולים-מרצון שוברי טאבו יצאה הסיסמה החתרנית "עולים לברלין". בשתי מילים פשוטות נהפך על פיו כל סדר הערכים המוסריים הציוניים, על פיהם יהודי שמגיע לישראל מכל מקום אחר ביצע מעשה ראוי לשבח של "עליה" ואילו כל העוזב את ישראל הוא בחזקת אשם ב"ירידה" בזויה.

"מדינת ישראל 2014 היא מדינת לאום ליהודים עשירים, להיי-טקיסטים ולילדים של גנרלים" כתב יוזם המחאה. "מדינה שבה לאנשים צעירים אין סיכוי לקנות בית והם לא יכולים להרשות לעצמם לגדל ילד, שבה אדם עובד הוא עני ומושפל, וסטודנט חי כמו כלב.

בחירות לא יכולות לשנות שום דבר. הן ישנו רק את זהותם של בעלי השררה, אבל המדיניות לא תשתנה. הפוליטיקאים יודעים עבור מי הם עובדים, וזה לא עבורך. תצביעו בכנפיים שלכם. תגיעו לנתב"ג בהמוניכם. שתבוא הממשלה לרדוף אחרינו לברלין ולנסות לשכנע אותנו לחזור. תאמינו לי, אם נעלה לברלין 100 אלף או 200 אלף ישראלים, נתחיל לראות שינויים בישראל. נתראה בברלין!"



יום שישי, 10 באוקטובר 2014

משטוקהולם לחירבת אום אל ג'ימאל - ובחזרה

משטוקהולם לחירבת אום אל ג'ימאל - ובחזרה 

בשבוע שעבר האשים הבית הלבן כי פרץ הבנייה ההתנחלותית במזרח ירושלים "מרעיל את האווירה", ונתניהו הגיב בהאשמת נשיא ארה"ב ב"פגיעה בערכים האמריקאים". השבוע עבר מוקד הסערה לאירופה, כאשר ראש הממשלה החדש של שוודיה הקדיש לאזורנו מקום בולט בנאומו הראשון בפרלמנט בשטוקהולם. "הסכסוך בין ישראל ופלסטין יכול להסתיים רק על ידי פיתרון שתי המדינות, אליו יוביל משא ומתן שיתנהל בהתאם לחוק הבינלאומי", אמר ראש הממשלה לופבן. "הדבר מצריך רצון של שתי המדינות להתקיים בשלום אחת לצד השנייה והכרה הדדית. לפיכך, שוודיה בוחרת להכיר במדינה הפלסטינית". 

ממשלת ישראל הקימה קול צעקה וזעקה, והשגריר השוודי הוזמן לשיחת נזיפה במשרד החוץ בירושלים. (הפעם נמנעו מלהושיב את השגריר הנזוף על כיסא נמוך, כפי שעשו פעם לעמיתו הטורקי...). שר החוץ ליברמן הצליח לפרסם מאמר בעיתון שוודי חשוב ובו טען כי עמדתו של ראש הממשלה החדש לא נועדה לקדם שלום בין ישראל לפלסטינים אלא להפיס את דעת הקהל בשוודיה. (כלומר, לדעת ליברמן דעת הקהל בשוודיה נוטה לצד הפלסטינים ודורשת ממשלתה צעדים למענם – ואולי לא רק בשוודיה...). פעילי הימין הקיצוני כבר יצאו בקריאה להחרים את איקיאה ומוצרים שוודיים אחרים. ואילו יצחק הרצוג, ראש מפלגת העבודה הישראלית שב"אופוזיציה", גויס למשימה לדבר עם לופבן השוודי, חברו לאינטרנציונל הסוציאליסטי, ולנסות לשכנע אותו לחזור בו מכוונתו להכיר במדינת פלסטין. 

אבל בינתיים המחלה מתפשטת, ובשבוע הבא יקיים הפרלמנט הבריטי הצבעה בנושא ההכרה במדינת פלסטין. "אנחנו חושבים שהגיע הזמן שממשלת בריטניה תכיר במדינת פלסטין" אומר יזם הדיון, חבר הפרלמנט גרהם מוריס ממפלגת העבודה (הבריטית). תוצאות ההצבעה לא יחייבו את הממשלה הבריטית לשנות את מדיניותה הנוכחית, אבל בהחלט הן עשויות להשפיע על דעת הקהל והאוירה הציבורית בבריטניה. 

במזרח ירושלים נמשכת התבערה שהחלה בשבועות החמים שלפני המלחמה בעזה. ההפגנות והמהומות וההתנגשויות עם המשטרה נמשכות והשבוע שוב התלקח מתחם המסגדים בהר הבית/חראם א שריף, אחד המקומות הרגישים והנפיצים ביותר בעולם. ובו בזמן נאלצה ממשלת ישראל תחת לחץ בינלאומי להתיר לשרי ממשלת הפיוס הפלסטינית – שלהקמתה התנגד בנימין נתניהו בחריפות – להגיע אל רצועת עזה ולצעוד צעד ראשון וזהיר לאיחוי הפילוג הקשה בקרב העם הפלסטיני. 

מתחת לרדאר של התקשורת, הממוקדת בסערות דיפלומטיות ומהומות אדירות, הגיעו השבוע חיילים ישראלים אל הכפר חירבת אום אל ג'ימאל, בבקעת הירדן ממזרח לטובאס. כפר קטן שאינו מופיע בשום מפה, כי מבחינתה של מדינת ישראל הוא אינו צריך להיות קיים ועובדת קיומו היא תקלה המצריכה תיקון. החיילים הודיעו לתושבי הכפר שכל בתיהם נדונו להריסה ומסרו להם צווים רשמיים המאשרים זאת בחתימתו של המושל הצבאי, וצלמו את הבנינים (נכון יותר, הבקתות והסככות) מכל הצדדים כדי להקל על מלאכת ההריסה העתידית. לתושבים לא נמסר מועד ההריסה המיועד. צבא ההגנה לישראל שומר על יתרון ההפתעה. מתי שהוא בשבוע הבא או בחודש הבא יחזרו החיילים ועימם דחפורים, צווי ההריסה יוצאו אל הפועל והחיילים יעמדו דרוכים עם נשקם למקרה שמישהו יעז להתנגד. 

 מדוע נוהגת מדינת ישראל בקשיחות כה רבה כלפי כפר קטנטן שאינו מהווה שום סיכון נראה לעין לבטחונה? ובכן, הכפר חירבת אום אל ג'ימאל נמצא בבקעת הירדן, וממשלת ישראל הנוכחית כמו קודמותיה מעונינת להנציח את השליטה הישראלית בבקעת הירדן בכל הסכם עתידי וגם אם לא יחתם שום הסכם. הכפר הפלסטיני הקטן הזה כמו עוד כמה כפרים אחרים בסביבה מפריעים בקיומם לתכניות האלה, ולכן נשלחים החיילים והדחפורים וצווי ההריסה. אבל למרות שמדובר בקומץ של פלסטינים כפריים עניים מרודים, תושבי חירבת אום אל ג'ימאל אינם חסרי אונים לגמרי. כבר כמה פעמים בעבר נהרס והוחרב הכפר הקטן הזה, ובכל פעם התושבים בנו שוב את הבקתות והסככות הדלות מיד כאשר עזבו החיילים והדחפורים. זה לא כל כך מפני שהם נחושים להתייצב חזיתית מול התכניות האסטרטגיות של ממשלת ישראל וצבאה. זה בעיקר  מפני שהכפר הקטן שכוח האל הזה הוא ביתם ואין להם לאן ללכת. 

באותו היום וכמעט באותה השעה שבה הגיעו החיילים אל חירבת אום אל ג'ימאל הגיע שגריר שוודיה בישראל קרל מגנוס נסר אל משרד החוץ בירושלים. שם מסר לידיו הסמנכ"ל לעניני אירופה אביב שיר און את הנזיפה הרשמית מטעם ממשלת ישראל: "הצהרתו של ראש ממשלתכם על נכונות להכיר במדינה פלסטינית היא מזיקה ופוגעת. היא עלולה ליצור אצל הפלסטינים ציפייה להשגת מטרותיהם על ידי צעדים חד-צדדיים במקום באמצעות משא ומתן".


חירבת אום אל ג'ימאל - צילום: IMEMC

בנין הפרלמנט השוודי בשטוקהולם - צילום: ויקיפדיה 


יום שישי, 3 באוקטובר 2014

אווירה מורעלת

אווירה מורעלת
     
נמר של נייר?

חיפוש קצר בגוגל בעברית לפי "נתניהו" + "שואה"  העלה 204,000 תוצאות.  אותו החיפוש באנגלית העלה לא פחות מ-3,940,000. אזכורי השואה חוזרים ועולים בנאומיו של ראש ממשלת ישראל בהקשרים רבים ומגוונים. 

ניסוי מחשבתי: אילו חס וחלילה עברה מדינת ישראל מלחמה בת חמישים יום שבמהלכה נהרגו 2100 ישראלים, מהם יותר מחמש מאות ילדים, שכונות שלמות בתל אביב נחרבו עד היסוד ומאות אלפי ישראלים נותרו חסרי קורת גג – האם היה ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו מתיחס אל זוועה כזאת בנאומו בעצרת האו"ם, חודש אחר כך? אפשר לענות בחיוב. האם היה מדבר על מה שקרה במלים חריפות? גם בכך אין הרבה ספק. אך האם במקרה כזה היתה המלה "שואה" מופיעה יותר מפעם אחת בנאומו של נתניהו? על בסיס העובדות הידועות, הסבירות גם לכך גבוהה למדי. 

 במציאות הריאלית, ללא ניסויים מחשבתיים תיאורטיים והיפוטטיים, היה זה מחמוד עבאס שעלה אל דוכן עצרת האו"ם, לדבר אל העולם בשם העם הפלסטיני ולשאת נאום נרגש מלא זעם ומרירות על מה שעברו בני עמו בעזה בקיץ האחרון. וכך הוא דיבר לא רק על רצח ופשעי מלחמה, אלא גם על רצח עם – שהיא בהחלט מלה מוגזמת, גם אם ההרג היה נורא.  

היה זה בנימין נתניהו אשר יצא שוצף וקוצף כנגד "נאום השקרים וההסתה של אבו מאזן" ויצא אל עצרת האו"ם לספר לעולם כולו את האמת ורק את האמת: צבא ההגנה לישראל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם, בפשעי המלחמה בעזה אשמים הפלסטינים ורק הם, חמאס הוא דאע"ש ודאע"ש הוא חמאס וגם איראן היא גם חמאס וגם דאע"ש ואם כן כולם מוסלמים קיצונים ושוחרי רעות ואויבי האנושות ונגד כולם צריך להלחם במלחמת חורמה. וגם אבו מאזן שהקים ממשלת פיוס עם החמאס הוא בעצם חמאס, אז בעצם גם הוא דעא"ש ובכלל הוא מכחיש שואה ופרטנר הוא בודאי לא. כמה טוב ונעים שכבר אין פרטנר פלסטיני ואין למי למסור שטחים. 

בניגוד לשנים קודמות, בנאומו באו"ם השנה לא טרח נתניהו להכניס, ולו כמס שפתיים, את צמד המלים "מדינה פלסטינית". אבל הוא כן השמיע את המלים האלה בפגישה עם הנשיא אובמה בוושינגטון יומיים אחר כך, ועוד כמה דיבורים על רצונו ושאיפתו הכנה בשלום עם הפלסטינים. יש להניח שגם נתניהו וגם אובמה לא ממש התיחסו ברצינות לדברים הללו. 

קרוב לודאי שאובמה היה מתיחס אל הפגישה עם נתניהו כמטרד בלתי נמנע, במיוחד בחודש לפני הבחירות הקריטיות לקונגרס ועובר מיד לעיסוקיו הדחופים ובמיוחד המלחמה בעיראק וסוריה אליה נכנס מאד בחוסר רצון. אבל בדיוק בזמן הפגישה הגיעה מעבר לאוקינוס הודעה דחופה שפרסמה בישראל תנועת שלום עכשיו, העוקבת אחר האותיות הקטנות של הליכי אישור הבניה הבירוקרטיים. בדיוק ערב ביקורו של ראש הממשלה בבית הלבן קידמה עירית ירושלים הקמת של שכונה התנחלותית גדולה חדשה בנקודת מפתח במזרח ירושלים הפלסטינית. 

ועוד, גם זאת לקראת הפגישה בבית הלבן נכנסו עשרות מתנחלים ישראלים בליווי כבד של שוטרים אל עשרות דירות פלסטיניות בשכונת סילוואן הפלסטינית שמדרום לחומת העיר העתיקה. ואחד הדיירים שניסה למנוע את כניסתם הוכה בידי השוטרים שאמרו לו "לך לעזה". 
המתנחלים טענו כי קנו את הבתים כדת וכדין מבעליהם – וקשה מאד לבדוק את נכונות הטענה, כי מי שאמורים להיות המוכרים כבר נעלמו ואינם. 

בכל אופן לשר השיכון אורי אריאל הבעיות החוקיות לא ממש שינו. בדיוק בזמן שראש הממשלה ישב בבית הלבן עם נשיא ארה"ב והביע את שאיפתו לשלום עם הפלסטינים, ערך השר אריאל ביקור משלו אצל המתנחלים בבתיהם החדשים בסילוואן ל"ביקור חיזוק ועידוד", וקבע במו ידיו   מזוזה בבית שהיה עוד פלסטיני עשרים וארבע שעות לפני כן, לבטא שעכשיו זהו בית יהודי למהדרין. "עכשיו יגיעו עשרות משפחות חדשות ותגדל בצורה משמעותית את האחיזה והריבונות הישראלית בעיר דוד ובסביבה. ההתיישבות בירושלים תמשיך במלוא עוזה בכל חלקי העיר. אבו מאזן לא היה פרטנר ולא יהיה פרטנר ובמקום לעסוק במרדפים אחרי מקסמי שווא של שלום צריך להמשיך ולעסוק בהתיישבות בכל חלקי הארץ. אנחנו ערוכים לשווק אלפי יחידות דיור בירושלים וביהודה ושומרון באופן מיידי ואני מצפה שעם שובו של ראש הממשלה מביקורו בארצות הברית זה יתאפשר".

שעתיים אחר כך מסר דובר הבית הלבן הצהרה חריפה לסיכום ביקורו של ראש ממשלת ישראל:
 "תוכניתה של ישראל להמשיך בבנייה באזור רגיש במזרח ירושלים מרעילה את האווירה - לא רק בקרב הפלסטינים אלא גם בקרב ממשלות ערביות שראש הממשלה נתניהו אמר כי הוא רוצה לבנות עמן יחסים. התוכנית גורמת לפקפק במחויבותה של ישראל לשלום, ותרחיק את ישראל מבנות בריתה הקרובות ביותר. אני יכול לומר שארה"ב מודאגת עמוקות. צעד זה מנוגד למטרתה המוצהרת של ישראל למשא ומתן על הסכם קבע עם הפלסטינים."

הפרשנית הותיקה סימה קדמון העירה כמה הערות ספקניות בטור שלה ב"ידיעות אחרונות" של סוף השבוע. "בתחילת כהונתו נלחץ מאד נתניהו מעימות עם אובמה ומהשלכותיו האפשריות של עימות כזה על יחסי ישראל-ארה"ב. אבל אחרי כמה עימותים כאלה, כולל אחד שבו ראש ממשלת ישראל הטיף מוסר לנשיא האמריקאי בתוך הבית הלבן עצמו, גילה נתניהו שהאדמה לא פוערת את פיה. להיפך, לא פעם נתניהו יוצא מעימותים כאלה כשידו על העליונה". 

השבוע מימשו הפלסטינים את התכנית עליה דיברו כבר זמן מה, והגישו רשמית למועצת הביטחון של האו"ם את נוסח הצעת ההחלטה שתחייב את מדינת ישראל לסיים את הכיבוש בתוך שנתיים, ובכך למנוע מן השלטון הצבאי הישראלי להגיע ליובל החמישים שלו בשנת 2017. כאשר יגיע הנוסח הזה להצבעה בעוד כמה שבועות, האם שוב תורם ידו של השגריר האמריקאי כדי להטיל וטו אוטומטי למען נתניהו? 

המונח "נמר של נייר" ידוע בתרבות הסינית מזה מאות שנים, ובמערב הוא מוכר במיוחד בזכות התבטאות של מאו טסה טונג בשנת 1956: "אמריקה נראית מאד חזקה, אבל בעצם אין ממה לפחד. אמריקה היא נמר של נייר שאינו יכול לעמוד בגשם וברוח." 

ובשנת 2014? 


יום שישי, 26 בספטמבר 2014

על תקציבים וקרקורים בקיבה

על תקציבים וקרקורים בקיבה 

האמרה "פרוסיה היא לא מדינה שיש לה צבא, פרוסיה זה צבא שיש לו מדינה" מיוחסת לרוזן מיראבו, מראשי המהפכה הצרפתית. לא מעטים מבין הפרוסים עצמם (והגרמנים בתקופות מאוחרות יותר) הסכימו להערכה הזאת. 

השבוע הגיעה לנמל חיפה הצוללת החדשה של חיל הים הישראלי, "תנין", ובטכס קבלת הפנים החגיגי הכריז ראש הממשלה נתניהו כי "זוהי מתנת חג לעם בישראל". את "תנין" בנתה ממשלת גרמניה עבור מדינת ישראל, כחלק מתחושת  האשמה ההיסטורית שעדיין משפיעה רבות על יחסי גרמניה עם ישראל, וגם כאמצעי להבטיח מקומות עבודה במספנות שבעיר קיל. "תנין" בעברית מודרנית מתיחס אל הטורף החי בנילוס ובנהרות גדולים אחרים ונקרא "קרוקודיל" בלעז, אבל בתנ"ך שימשה המלה לעיתים קרובות לציין משהו גדול ומפחיד הרבה יותר. התנין שבתנ"ך היה מפלצת ים אגדית, ופעם גם נלחם מלחמה גדולה וקשה כנגד אלוהים בכבודו ובעצמו. וזוהי כנראה הכוונה האמיתית בהענקת השם הזה לצוללת אשר (כמובן, לפי מקורות זרים) נושאת טילים בעלי ראש חץ גרעיני. אם אי פעם תינתן הפקודה, יכול התנין הזה בכוחות עצמו למחוק מעל פני האדמה את טהראן – או כל עיר אחרת במזרח התיכון... 

בינתיים, בטכס החגיגי בנמל חיפה ובישיבת הממשלה שנערכה באותו יום, התפארו בהישג צבאי צנוע קצת יותר – הריגתם של מרואן קוואסמה ועמאר אבו עיישה בחברון. "החשבון נסגר: ישראל חיסלה את רוצחי הנערים" הכריזו הכותרות בעיתונים ותחתיהן תילי תילים של ריטוריקה: "אנו מחבקים את החיילים שהגיעו אל הרוצחים וסיכנו את חייהם כדי להשיב למדינת ישראל את ההרתעה. ברוך השם שסייע בידם לעשות את הדבר הזה. זכות נפלה בידם לפני ראש השנה ולפני יום הדין לעשות דין גם עם הנבלות האלה, הרוצחים האלה. רוצחים לא אמורים להיות בחיים. יידע כל אויב הקם עלינו כי 'ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם'. נסגר מעגל הרוע ובתחילתה של שנה חדשה אנו מקווים שמכאן ואילך יפתחו רק מעגלים של טוב, ברכת שנה טובה ומתוקה לכל עם ישראל".  עיתונות מערבית אמורה לנהוג על פי הכלל שהחשוד נחשב חף מפשע עד אם הוכחה אשמתו בבית המשפט – אבל לא בעיתונות הישראלית ולא במקרה הזה, ודינם של מקובל מרואן קוואסמה ועמאר אבו עיישה כבר לא יגיע לדיון בשום בית משפט... 

והיה גם עוד הישג צבאי ישראלי שצוין בכותרות העיתונים – הפלת מטוס צבאי סורי שחדר לשמי מדינת ישראל (נכון יותר, לשמי רמת הגולן שאותה כבשה מדינת ישראל מסוריה בשנת 1967 וסיפחה באופן חד צדדי בשנת 1982). נכון, המטוס חדר רק 800 מטר מעבר לגבול הישראלי, פנה אחורה אחרי כמה שניות, וגם לפי המקורות הצבאיים הישראליים החדירה היתה בטעות תוך כדי הפצצת עמדות המורדים נגד משטר אסאד שלאחרונה תפסו שליטה באזור הגבול עם ישראל. והאם נכון להפיל אחד ממטוסי חיל האויר של בשאר אסאד בדיוק ביום שבו ארצות הברית נהפכת לבעלת הברית דה פקטו של אסאד במלחמה נגד כורתי הראשים מדאע"ש? אבל אולי אין צורך לחפש כאן משמעויות פוליטיות מרחיקות לכת. כבר לפני חודשים ניתנה הנחיה להפיל מטוסים סוריים שיעברו את הגבול. המטוס הזה עבר את הגבול, היה קצין ממונה שהיה צריך לקבל החלטה תוך דקה והוא קיבל החלטה והפיל את המטוס. "ידיעות אחרונות" בכל אופן קיבץ את כל שלושת הישגי צבא ההגנה לישראל -  הצוללת בחיפה והחיסול בחברון והמטוס הסורי בגולן - לכותרת אחת מרשימה "ביבשה, בים ובאויר". 


אבל אין ספק כי את הגדול בהשגיו השבוע נחל צה"ל בקרב נגד משרד האוצר של מדינת ישראל. כך הודיעו היום הכותרות: "פשרה בין נתניהו ללפיד: 14 מיליארד יועברו לביטחון". שעות ספורות לפני כניסת ראש השנה, הודיעה לשכת ראש הממשלה הודיעה על הסכמות תקציביות בין בנימין נתניהו לשר האוצר יאיר לפיד. נתניהו ולפיד סיכמו כי מערכת הביטחון תקבל עוד שישה מיליארד שקלים כתוספת לתקציב 2015, ועוד שבעה או שמונה מיליארד שקלים לכיסוי הוצאות שנגרמו בעקבות מבצע "צוק איתן" - כבר בשנת 2014. בכך, תקציב הביטחון לשנת 2015 יעמוד על 57 מיליארד שקלים.

בזה נגמרו המאבקים האיתנים על תקציב הביטחון? לא בדיוק. "גורם ביטחוני בכיר אמר לוואלה! חדשות: מבחינתנו התוספת בהחלט לא תספיק. חד משמעית. זה מאלץ אותנו לעצור את הצבא כבר בחודשים הראשונים של השנה, לעצור אימונים. תהיה פגיעה בהצטיידות ובהתעצמות, כולל ב"כיפת ברזל", החיילים הסדירים יבצעו הרבה יותר תעסוקה מבצעית ויתאמנו הרבה פחות. ברור לאוצר ולנו שמערכת הביטחון תזדקק – ותקבל – תוספת במהלך השנה הבאה, אז בשביל מה המשחק הזה?". 

אז הצבא יקבל עוד תקציבים במהלך השנה הקרובה? ברור, בהחלט הוא יקבל. רעבונו של הצבא לתקציבים הוא בלתי מוגבל. הצבא יקבל. אבל מי לא יקבל תוספת? החיילים שמשרתים בצבא הזה. לפני שבוע הנושא הזה התפרץ פתאום לאמצעי התקשורת בכותרות גדולות: "חיילים מתחת לקו העוני - לחמתי בעזה, ואין לי כסף לאוכל". הם סיכנו את חייהם במלחמה בעזה אבל עם סיום המבצע בעזה ורגע לפני תקופת החגים, מתקשים לוחמים רבים להתמודד עם חזית אחרת: המינוס בבנק, החובות והבטן המקרקרת. 



שר הביטחון יעלון לוחץ את ידו של בוגר קורס חובלים של חיל הים.
בעוד עשר שנים, יתכן שהצעיר הזה יחזיק את אצבעו על הכפתור הגרעיני - 
אבל מה הוא יאכל עד אז?

שחר (שם בדוי) הוא לוחם הנדסה וחייל בודד. אמו נפטרה, הקשר עם אביו שעזב לחו"ל נותק, ובארץ אין לו כל סיוע מקרובי משפחה. על מנת לכלכל את עצמו אפשרו לו מפקדיו לצאת לעבוד מדי פעם, אבל בחודשיים האחרונים, בזמן המערכה בדרום, המינוס בבנק תפח והגיע לסכום של 15 אלף שקלים. מיד כשיצא שחר מעזה הוא גילה עשרות הודעות זועמות על חובות כספיים ואף התבשר כי הוצאו נגדו צווי עיקול. "אני לא יודע מה אני אוכל. אני אבוד ולא יודע אפילו איפה אחגוג את ראש השנה", הוא אמר בשיחה עם חדשות 2. מהצבא הוא מקבל תקציב של כ-700 שקלים בחודש. "זה סכום מבזה", הוא אומר בביטול. "אין לי אף אחד, המפקדים אמרו לי שאין מה לעשות. את הבנקים לא עניין שלחמתי בתוך עזה".

ושחר לא היחיד. עידן (שם בדוי) הוא לוחם בכיפת ברזל, בן לאב נכה 100% ולאמא המאושפזת לעתים קרובות במוסדות לבריאות הנפש. הוא אמור לסיים את השירות בעוד מספר חודשים. "הייתי עובד בלילות בתחנת דלק ואז לפנות בוקר חילקתי עיתונים. הייתי חוזר לבסיס אחרי לילה של עבודה קשה, ממש הולך מתוך שינה, אבל לפחות היה לי כסף, היה יוצא לי בערך 6,000-7,000 שקל לחודש. בגלל המבצע זה נעצר, המפקדים אמרו שיש מלחמה ואי אפשר לצאת לעבוד, אין מה לעשות. אמרו לי שאני עכשיו חייל במשרה מלאה ולא יוצא לשום מקום. המלחמה נמשכה ובינתיים החובות והריביות נצברו ואני בצרות. זו תמונת המצב של חייל במדינה הזאת - מנצלים אותו וזורקים אותו לפח - כל מה שהולך לתקציב הביטחון זה משכורות של בכירים, אבל לנו לא דואגים. אני משתחרר בעוד כמה חודשים ויוצא לאזרחות עם חובות ענק - בזמן שכל האנשים שיש להם הורים יממנו להם לימודים. 

שפרה שחר, שעומדת בראש עמותת "בית חם לכל חייל", שמסייעת לחיילים במצוקה, אומרת שמאז "צוק איתן" מספר הבקשות לסיוע כלכלי מחיילים עלה מעשרות למאות ביום. "החיילים לא מקבלים משכורת, רק דמי כיס שבקושי מספיקים לסיגריות. הם לא יכולים להתקיים מזה. החיילים שמצליחים להתקיים הם רק אלה שההורים שלהם מפרנסים אותם. עבור יותר מ-40% מחיילי צה"ל הדבר הזה לא קיים וחיילים נכנסים לחובות כבדים מאוד."
'
בשנת 133 לפני הספירה יצא טריבון העם טיבריוס גרכחוס לכיכר העיר ברומא ונשא נאום שנכנס להיסטוריה: "לחיות השדה יש מאורות ומלונות לחיות בהן, אבל לחיילים שנלחמו ושפכו את דמם אין כלום חוץ מאוויר ומאור. אין להם בית ומקום-מושב והם נעים ונדים. רק שקר בפי המצביאים שעה שהם מעודדים את אנשי חילותיהם בשדה הקרב ללחום באויבים למען קברות אבותיהם ומקדשיהם: לפי שאין לאיש מחילות-רומי המרובים לא מזבח-משפחה ולא מצבת-אבות. הם יוצאים למלחמה ונהרגים על עושר אחרים ועל תפנוקיהם. "אדוני-תבל" קוראים להם, אך אין להם אף רגב אדמה משלהם". 

ברומא העתיקה עורר הנאום הזה סערה פוליטית אדירה ופתח עשרות שנים של תסיסה חברתית מהפכנית. במדינת ישראל 2014 היו החיילים שחזרו מעזה אל מתחת לקו העוני נושא מענין לשלושה או ארבעה ימים של דיון בטרם עברה התקשורת לנושאים אחרים. האדישות היא לא רק לגורלם של הפלסטינים.