יום שבת, 18 באוקטובר 2014

טרור מדיני וכנפיים מעל קיר הברזל

טרור מדיני וכנפיים מעל קיר הברזל

האם הפלסטינים ישתחררו אי פעם מן הכיבוש הישראלי? האם אי פעם יקום שלום בין מדינת ישראל ומדינת פלסטין? אם מתי שהוא יתרחשו הדברים האלה לא יקרו, בהא סמיר בדר כבר לא יזכה לחזות בהם.

 בהא סמיר בדר
תצלום: הארץ

שלשום בלילה נכנסו חיילים ישראליים לכפר בית לקיא שליד רמאללה, םעולה שגרתית שכמוה מתבצעות כל לילה בחלקים שונים של הגדה המערבית. צעירי הכפר התנגדו לכניסת החיילים לכפרם, והשתמשו באבנים ובקבוקי תבערה – כפי שעושים יותר ויותר צעירים פלסטיניים בחודשים האחרונים. בהא נורה בחזהו, וחייו הסתיימו בגיל 13. אלפים צעדו בהלוויתו. עוד שם אחד נוסף לרשימה הארוכה מאוד מאוד של הקורבנות והנופלים למען המטרה הלאומית הפלסטינית.



רון פרושאור, שגריר ישראל לאו"ם, מרוגז מאד השבוע. מה שמרגיז אותו הוא הטרורהמדיני הפלסטיני. לדבריו של פרושאור, הטרור המדיני הוא רע לא פחות מכל סוג אחר של טרור. מטרתו של הטרור המדיני היא "יצירת עובדות חד צדדיות בשטח" (האשמה די מוזרה, כאשר הממונים על פרושאור עוסקים בבניה בלתי נלאית של התנחלויות... ) היה זה טרור מדיני כאשר לפני שנתיים ביקשו הפלסטינים להעניק למדינת פלסטין מעמד של מדינה משקיפה באו"ם
ולא פחות מ-138  מדינות הצביעו בעד. זהו טרור מדיני כאשר הם כעת פונים למועצת הביטחון לקבוע לוח זמנים לסיום הכיבוש הישראלי. שוודיה מסייעת לטרור המדיני כאשר פרסמה "הצהרה חסרת אחריות בעיתוי אומלל" והודיעה על כוונתה להכיר במדינת פלסטין. טרור מדיני, בקיצור, הוא כל פעולה דיפלומטית שננקטת על ידי פלסטינים, מלבד לשבת לשולחן המשא ומתן מול נציגי ממשלת ישראל.  

פרושאור סיכם בפנייה נרגשת אל הקהילה הבינלאומית "לבלום את העגלה הפלסטינית המתדרדרת" ולשכנע את הפלסטינים כי "שלום אמיתי לא יושג באמצעות צעדים חד צדדיים, ורק דרך משא ומתן ישיר. המרחק בין רמאללה לירושלים קצר בהרבה מאשר לניו יורק או לשטוקהולם".


ומה יקרה אם ישתכנעו הפלסטינים מן הנזיפה והפניה הנרגשת של השגריר, ויסכימו להכנס לעוד סיבוב של משא ומתן ישיר עם נציגיו של נתניהו? במקרה, בדיוק השבוע
העניק שר הביטחון משה יעלון ראיון נרחב וגלוי לב ל"ישראל היום". כפי שהבהיר בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים, בעולמו של יעלון אין ולא יהיה סיום לסכסוך.  הסכסוך עם הפלסטינים ימשך "עד שאחרון אויבינו יבין שאנחנו כאן לנצח". אבל זה כנראה לעולם לא יקרה כי "בעצם מה שמעסיק את הפלסטינים זה לא להקים מדינה פלסטינית, אלא להרוס את המדינה היהודית". והמסקנה: "צריך לדעת לנהל את הסכסוך הזה בלי אשליות" ולהתבצר מאחורי "קיר של ברזל". (בחוש פוליטי מחודד השתמש יעלון במונח הלקוח ממשנתו של זאב ז'בוטינסקי, אך מצא גם ציטוט כמעט זהה מפיו את ד"ר משה ביילינסון שהיה סגן עורך "דבר", בטאון יריביו המפא"יניקים של ז'בוטינסקי.)

אז לפלסטיני שיבוא לשולחן המשא ומתן בהחלט אין מה לצפות מהממשלה בה יעלון מכהן כשר ביטחון. אבו מאזן? "הוא פרטנר לדיון, פרטנר לניהול הסכסוך. אני לא מחפש את הפתרון". מדינה פלסטינית? "צריך להשתחרר מהקונספציה שהכל נכנס לתוך מסגרת שנקראת מדינה. מצידי שיקראו לזה האימפריה הפלשתינית. מה אכפת לי? זה בעצם אוטונומיה".



קרוב לודאי שחברי הפרלמנט הבריטי לא קראו את הראיון עם יעלון, למרות שהוא התפרסם גם באנגלית – אך הם ראו את תמונות ההרס והחורבן שהמיטה מדינת ישראל בעזה, ושמעו גם שמעו על גל הפקעת הקרקעות והבניה ההתנחלותית שהחלו מיד לאחר סיום ההפצצות. במהלך הדיון הדרמטי שהתקיים השבוע בבנין הפרלמנט בווסטמינסטר, על ההצעה להכיר במדינת פלסטין, הרגע אולי הדרמטי ביותר היה נאומו חבר הפרלמנט מהמפלגה השמרנית ריצ'רד אוטאוויי, יו"ר ועדת החוץ של הפרלמנט. " עוד לפני שנהייתי שמרן הייתי אוהד ישראל ותומך בזכותה להתקיים, תחת ההשפעה העמוקה של השואה. "במבט לאחור על עשרים השנים האחרונות, אני מבין עכשיו שישראל לאט לאט מתרחקת מדעת הקהל העולמית. הפקעת 4000 הדונמים בגדה המערבית [גוש עציון], לפני מספר חודשים, קוממה אותי יותר מכל דבר אחר שקרה בחיים הפוליטיים שלי. לי כתומך ישראל זה גרם להיראות כמטומטם, וזה מאד מרגיז אותי. אני חייב לאמר לממשלת ישראל: אם אתם מאבדים תומכים כמוני, אתם בצרות".


וכך, לאחר חמש שעות דיון, החליט הפרלמנט הבריטי ברוב מוחץ של 274 נגד 12 לקרוא להכרה במדינת פלסטין. כמה מהדוברים בדיון התייחסו ישירות אל הקריאה הפומבית שפרסמו ערב הדיון 373 אזרחים ישראלים, כולל אישי ציבור ידועים:

"אנו, אזרחים ישראלים החרדים לשלומה של מדינת ישראל, מאמינים שקיום ובטחון ישראל לטווח הארוך תלוי בקיומה וביטחונה של מדינה פלסטינית. על כן, אנו החתומים מטה קוראים לחברי הפרלמנט הבריטי להצביע בעד ההצעה שתובא לדיון ביום שני ה-13 באוקטובר 2014 והקוראת לממשלת בריטניה להכיר במדינת פלסטין לצידה של מדינת ישראל".



לפני תשעים ושבע שנה פרסם שר החוץ הבריטי, הלורד ארתור ג'יימס בלפור, את המסמך הידוע בו נאמר כי "ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל" וזאת "בתנאי ברור שלא ייעשה שום דבר העלול לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות של עדות לא יהודיות בארץ".

אפילו לציוני הנאמן ביותר יהיה קשה מאד לטעון כי "התנאי הברור הזה" נשמר הלכה למעשה. בפועל, במהלך המאה שחלפה מאז נגרמה פגיעה קשה בזכויותיהן של העדות הלא יהודיות שחיו בשנת 1917 באותה פרוביציה עותמנית. השבוע הזה עשתה ממשלת הוד מלכותה צעד קטן לתיקון המעוות, כאשר ראש הממשלה קמרון בחר להעדר מההצבעה ובהעדרותו לאפשר את קבלת ההחלטה.

להחלטה הבריטית יהיה כנראה המשך. שר החוץ הצרפתי לורן פביוס אמר כי "זה אך הגיוני" שצרפת תכיר במדינה פלסטינית. "השאלה היחידה היא מהם הצעדים שיהיו הכי יעילים לתהליך השלום. אנחנו לא רוצים צעד סמלי בלבד. עד עכשיו, הקונספציה הייתה שהכרה חייבת להיות קשורה למשא ומתן. החל מהרגע שבו המו"מ אינו אפשרי, או שהוא לא יכול להוביל להסכם, כמובן שצרפת תיקח אחריות". וחברי הפרלמנט הספרדי מצידם עומדים כנראה ללכת בדרכם של עמיתיהם הבריטים ולקרוא לממשלתם להכיר גם היא במדינת פלסטין – צעד משמעותי במיוחד שהתחשב בכך שספרד עומדת להצטרף כחברה במועצת הביטחון של האו"ם, אחת מאלה שיצטרכו להכריע בבקשה הפלסטינית לקבוע מועד לסיום הכיבוש.

לכאבי הראש של נתניהו נוסף השבוע אתגר ציבורי בלתי צפוי, מצד קבוצה של ישראלים צעירים מנוכרים וממורמרים שמכל המקומות בעולם בחרו לעבור לגור בברלין. חלקם עזבו את ישראל בתחושת ייאוש לנוכח מגמות ההיימנה בחברה הישראלית, התמעטות והעלמות הסיכויים לשלום, התגברות הלאומנות והגזענות, והעדר תקווה לשינוי חיובי במצב. עבור אחרים, הקש האחרון היה העליה הגואה ביוקר המחיה, חוסר היכולת של צעירים למצוא דירה במחיר בר-השגה, וכישלונה של תנועת המחאה החברתית של שנת  2011 אשר הוציאה מאות אלפי מפגינים לרחובות, אך לא הצליחה להשיג כל שינוי ממשי במדיניותה הכלכלית של הממשלה. מבלי להרתע מצלליו האפלים של עברה של ברלין, הישראלים הצעירים מצאו בברלין 2014 עיר צעירה ותוססת, שבה הדמוקרטיה מבוססת היטב – ובה גם מוצרי הצריכה וגם הדיור הינם זולים לאין ערוך יותר מאשר בישראל.

מן הקהילה הזאת של גולים-מרצון שוברי טאבו יצאה הסיסמה החתרנית "עולים לברלין". בשתי מילים פשוטות נהפך על פיו כל סדר הערכים המוסריים הציוניים, על פיהם יהודי שמגיע לישראל מכל מקום אחר ביצע מעשה ראוי לשבח של "עליה" ואילו כל העוזב את ישראל הוא בחזקת אשם ב"ירידה" בזויה.

"מדינת ישראל 2014 היא מדינת לאום ליהודים עשירים, להיי-טקיסטים ולילדים של גנרלים" כתב יוזם המחאה. "מדינה שבה לאנשים צעירים אין סיכוי לקנות בית והם לא יכולים להרשות לעצמם לגדל ילד, שבה אדם עובד הוא עני ומושפל, וסטודנט חי כמו כלב.

בחירות לא יכולות לשנות שום דבר. הן ישנו רק את זהותם של בעלי השררה, אבל המדיניות לא תשתנה. הפוליטיקאים יודעים עבור מי הם עובדים, וזה לא עבורך. תצביעו בכנפיים שלכם. תגיעו לנתב"ג בהמוניכם. שתבוא הממשלה לרדוף אחרינו לברלין ולנסות לשכנע אותנו לחזור. תאמינו לי, אם נעלה לברלין 100 אלף או 200 אלף ישראלים, נתחיל לראות שינויים בישראל. נתראה בברלין!"



יום שישי, 10 באוקטובר 2014

משטוקהולם לחירבת אום אל ג'ימאל - ובחזרה

משטוקהולם לחירבת אום אל ג'ימאל - ובחזרה 

בשבוע שעבר האשים הבית הלבן כי פרץ הבנייה ההתנחלותית במזרח ירושלים "מרעיל את האווירה", ונתניהו הגיב בהאשמת נשיא ארה"ב ב"פגיעה בערכים האמריקאים". השבוע עבר מוקד הסערה לאירופה, כאשר ראש הממשלה החדש של שוודיה הקדיש לאזורנו מקום בולט בנאומו הראשון בפרלמנט בשטוקהולם. "הסכסוך בין ישראל ופלסטין יכול להסתיים רק על ידי פיתרון שתי המדינות, אליו יוביל משא ומתן שיתנהל בהתאם לחוק הבינלאומי", אמר ראש הממשלה לופבן. "הדבר מצריך רצון של שתי המדינות להתקיים בשלום אחת לצד השנייה והכרה הדדית. לפיכך, שוודיה בוחרת להכיר במדינה הפלסטינית". 

ממשלת ישראל הקימה קול צעקה וזעקה, והשגריר השוודי הוזמן לשיחת נזיפה במשרד החוץ בירושלים. (הפעם נמנעו מלהושיב את השגריר הנזוף על כיסא נמוך, כפי שעשו פעם לעמיתו הטורקי...). שר החוץ ליברמן הצליח לפרסם מאמר בעיתון שוודי חשוב ובו טען כי עמדתו של ראש הממשלה החדש לא נועדה לקדם שלום בין ישראל לפלסטינים אלא להפיס את דעת הקהל בשוודיה. (כלומר, לדעת ליברמן דעת הקהל בשוודיה נוטה לצד הפלסטינים ודורשת ממשלתה צעדים למענם – ואולי לא רק בשוודיה...). פעילי הימין הקיצוני כבר יצאו בקריאה להחרים את איקיאה ומוצרים שוודיים אחרים. ואילו יצחק הרצוג, ראש מפלגת העבודה הישראלית שב"אופוזיציה", גויס למשימה לדבר עם לופבן השוודי, חברו לאינטרנציונל הסוציאליסטי, ולנסות לשכנע אותו לחזור בו מכוונתו להכיר במדינת פלסטין. 

אבל בינתיים המחלה מתפשטת, ובשבוע הבא יקיים הפרלמנט הבריטי הצבעה בנושא ההכרה במדינת פלסטין. "אנחנו חושבים שהגיע הזמן שממשלת בריטניה תכיר במדינת פלסטין" אומר יזם הדיון, חבר הפרלמנט גרהם מוריס ממפלגת העבודה (הבריטית). תוצאות ההצבעה לא יחייבו את הממשלה הבריטית לשנות את מדיניותה הנוכחית, אבל בהחלט הן עשויות להשפיע על דעת הקהל והאוירה הציבורית בבריטניה. 

במזרח ירושלים נמשכת התבערה שהחלה בשבועות החמים שלפני המלחמה בעזה. ההפגנות והמהומות וההתנגשויות עם המשטרה נמשכות והשבוע שוב התלקח מתחם המסגדים בהר הבית/חראם א שריף, אחד המקומות הרגישים והנפיצים ביותר בעולם. ובו בזמן נאלצה ממשלת ישראל תחת לחץ בינלאומי להתיר לשרי ממשלת הפיוס הפלסטינית – שלהקמתה התנגד בנימין נתניהו בחריפות – להגיע אל רצועת עזה ולצעוד צעד ראשון וזהיר לאיחוי הפילוג הקשה בקרב העם הפלסטיני. 

מתחת לרדאר של התקשורת, הממוקדת בסערות דיפלומטיות ומהומות אדירות, הגיעו השבוע חיילים ישראלים אל הכפר חירבת אום אל ג'ימאל, בבקעת הירדן ממזרח לטובאס. כפר קטן שאינו מופיע בשום מפה, כי מבחינתה של מדינת ישראל הוא אינו צריך להיות קיים ועובדת קיומו היא תקלה המצריכה תיקון. החיילים הודיעו לתושבי הכפר שכל בתיהם נדונו להריסה ומסרו להם צווים רשמיים המאשרים זאת בחתימתו של המושל הצבאי, וצלמו את הבנינים (נכון יותר, הבקתות והסככות) מכל הצדדים כדי להקל על מלאכת ההריסה העתידית. לתושבים לא נמסר מועד ההריסה המיועד. צבא ההגנה לישראל שומר על יתרון ההפתעה. מתי שהוא בשבוע הבא או בחודש הבא יחזרו החיילים ועימם דחפורים, צווי ההריסה יוצאו אל הפועל והחיילים יעמדו דרוכים עם נשקם למקרה שמישהו יעז להתנגד. 

 מדוע נוהגת מדינת ישראל בקשיחות כה רבה כלפי כפר קטנטן שאינו מהווה שום סיכון נראה לעין לבטחונה? ובכן, הכפר חירבת אום אל ג'ימאל נמצא בבקעת הירדן, וממשלת ישראל הנוכחית כמו קודמותיה מעונינת להנציח את השליטה הישראלית בבקעת הירדן בכל הסכם עתידי וגם אם לא יחתם שום הסכם. הכפר הפלסטיני הקטן הזה כמו עוד כמה כפרים אחרים בסביבה מפריעים בקיומם לתכניות האלה, ולכן נשלחים החיילים והדחפורים וצווי ההריסה. אבל למרות שמדובר בקומץ של פלסטינים כפריים עניים מרודים, תושבי חירבת אום אל ג'ימאל אינם חסרי אונים לגמרי. כבר כמה פעמים בעבר נהרס והוחרב הכפר הקטן הזה, ובכל פעם התושבים בנו שוב את הבקתות והסככות הדלות מיד כאשר עזבו החיילים והדחפורים. זה לא כל כך מפני שהם נחושים להתייצב חזיתית מול התכניות האסטרטגיות של ממשלת ישראל וצבאה. זה בעיקר  מפני שהכפר הקטן שכוח האל הזה הוא ביתם ואין להם לאן ללכת. 

באותו היום וכמעט באותה השעה שבה הגיעו החיילים אל חירבת אום אל ג'ימאל הגיע שגריר שוודיה בישראל קרל מגנוס נסר אל משרד החוץ בירושלים. שם מסר לידיו הסמנכ"ל לעניני אירופה אביב שיר און את הנזיפה הרשמית מטעם ממשלת ישראל: "הצהרתו של ראש ממשלתכם על נכונות להכיר במדינה פלסטינית היא מזיקה ופוגעת. היא עלולה ליצור אצל הפלסטינים ציפייה להשגת מטרותיהם על ידי צעדים חד-צדדיים במקום באמצעות משא ומתן".


חירבת אום אל ג'ימאל - צילום: IMEMC

בנין הפרלמנט השוודי בשטוקהולם - צילום: ויקיפדיה 


יום שישי, 3 באוקטובר 2014

אווירה מורעלת

אווירה מורעלת
     
נמר של נייר?

חיפוש קצר בגוגל בעברית לפי "נתניהו" + "שואה"  העלה 204,000 תוצאות.  אותו החיפוש באנגלית העלה לא פחות מ-3,940,000. אזכורי השואה חוזרים ועולים בנאומיו של ראש ממשלת ישראל בהקשרים רבים ומגוונים. 

ניסוי מחשבתי: אילו חס וחלילה עברה מדינת ישראל מלחמה בת חמישים יום שבמהלכה נהרגו 2100 ישראלים, מהם יותר מחמש מאות ילדים, שכונות שלמות בתל אביב נחרבו עד היסוד ומאות אלפי ישראלים נותרו חסרי קורת גג – האם היה ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו מתיחס אל זוועה כזאת בנאומו בעצרת האו"ם, חודש אחר כך? אפשר לענות בחיוב. האם היה מדבר על מה שקרה במלים חריפות? גם בכך אין הרבה ספק. אך האם במקרה כזה היתה המלה "שואה" מופיעה יותר מפעם אחת בנאומו של נתניהו? על בסיס העובדות הידועות, הסבירות גם לכך גבוהה למדי. 

 במציאות הריאלית, ללא ניסויים מחשבתיים תיאורטיים והיפוטטיים, היה זה מחמוד עבאס שעלה אל דוכן עצרת האו"ם, לדבר אל העולם בשם העם הפלסטיני ולשאת נאום נרגש מלא זעם ומרירות על מה שעברו בני עמו בעזה בקיץ האחרון. וכך הוא דיבר לא רק על רצח ופשעי מלחמה, אלא גם על רצח עם – שהיא בהחלט מלה מוגזמת, גם אם ההרג היה נורא.  

היה זה בנימין נתניהו אשר יצא שוצף וקוצף כנגד "נאום השקרים וההסתה של אבו מאזן" ויצא אל עצרת האו"ם לספר לעולם כולו את האמת ורק את האמת: צבא ההגנה לישראל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם, בפשעי המלחמה בעזה אשמים הפלסטינים ורק הם, חמאס הוא דאע"ש ודאע"ש הוא חמאס וגם איראן היא גם חמאס וגם דאע"ש ואם כן כולם מוסלמים קיצונים ושוחרי רעות ואויבי האנושות ונגד כולם צריך להלחם במלחמת חורמה. וגם אבו מאזן שהקים ממשלת פיוס עם החמאס הוא בעצם חמאס, אז בעצם גם הוא דעא"ש ובכלל הוא מכחיש שואה ופרטנר הוא בודאי לא. כמה טוב ונעים שכבר אין פרטנר פלסטיני ואין למי למסור שטחים. 

בניגוד לשנים קודמות, בנאומו באו"ם השנה לא טרח נתניהו להכניס, ולו כמס שפתיים, את צמד המלים "מדינה פלסטינית". אבל הוא כן השמיע את המלים האלה בפגישה עם הנשיא אובמה בוושינגטון יומיים אחר כך, ועוד כמה דיבורים על רצונו ושאיפתו הכנה בשלום עם הפלסטינים. יש להניח שגם נתניהו וגם אובמה לא ממש התיחסו ברצינות לדברים הללו. 

קרוב לודאי שאובמה היה מתיחס אל הפגישה עם נתניהו כמטרד בלתי נמנע, במיוחד בחודש לפני הבחירות הקריטיות לקונגרס ועובר מיד לעיסוקיו הדחופים ובמיוחד המלחמה בעיראק וסוריה אליה נכנס מאד בחוסר רצון. אבל בדיוק בזמן הפגישה הגיעה מעבר לאוקינוס הודעה דחופה שפרסמה בישראל תנועת שלום עכשיו, העוקבת אחר האותיות הקטנות של הליכי אישור הבניה הבירוקרטיים. בדיוק ערב ביקורו של ראש הממשלה בבית הלבן קידמה עירית ירושלים הקמת של שכונה התנחלותית גדולה חדשה בנקודת מפתח במזרח ירושלים הפלסטינית. 

ועוד, גם זאת לקראת הפגישה בבית הלבן נכנסו עשרות מתנחלים ישראלים בליווי כבד של שוטרים אל עשרות דירות פלסטיניות בשכונת סילוואן הפלסטינית שמדרום לחומת העיר העתיקה. ואחד הדיירים שניסה למנוע את כניסתם הוכה בידי השוטרים שאמרו לו "לך לעזה". 
המתנחלים טענו כי קנו את הבתים כדת וכדין מבעליהם – וקשה מאד לבדוק את נכונות הטענה, כי מי שאמורים להיות המוכרים כבר נעלמו ואינם. 

בכל אופן לשר השיכון אורי אריאל הבעיות החוקיות לא ממש שינו. בדיוק בזמן שראש הממשלה ישב בבית הלבן עם נשיא ארה"ב והביע את שאיפתו לשלום עם הפלסטינים, ערך השר אריאל ביקור משלו אצל המתנחלים בבתיהם החדשים בסילוואן ל"ביקור חיזוק ועידוד", וקבע במו ידיו   מזוזה בבית שהיה עוד פלסטיני עשרים וארבע שעות לפני כן, לבטא שעכשיו זהו בית יהודי למהדרין. "עכשיו יגיעו עשרות משפחות חדשות ותגדל בצורה משמעותית את האחיזה והריבונות הישראלית בעיר דוד ובסביבה. ההתיישבות בירושלים תמשיך במלוא עוזה בכל חלקי העיר. אבו מאזן לא היה פרטנר ולא יהיה פרטנר ובמקום לעסוק במרדפים אחרי מקסמי שווא של שלום צריך להמשיך ולעסוק בהתיישבות בכל חלקי הארץ. אנחנו ערוכים לשווק אלפי יחידות דיור בירושלים וביהודה ושומרון באופן מיידי ואני מצפה שעם שובו של ראש הממשלה מביקורו בארצות הברית זה יתאפשר".

שעתיים אחר כך מסר דובר הבית הלבן הצהרה חריפה לסיכום ביקורו של ראש ממשלת ישראל:
 "תוכניתה של ישראל להמשיך בבנייה באזור רגיש במזרח ירושלים מרעילה את האווירה - לא רק בקרב הפלסטינים אלא גם בקרב ממשלות ערביות שראש הממשלה נתניהו אמר כי הוא רוצה לבנות עמן יחסים. התוכנית גורמת לפקפק במחויבותה של ישראל לשלום, ותרחיק את ישראל מבנות בריתה הקרובות ביותר. אני יכול לומר שארה"ב מודאגת עמוקות. צעד זה מנוגד למטרתה המוצהרת של ישראל למשא ומתן על הסכם קבע עם הפלסטינים."

הפרשנית הותיקה סימה קדמון העירה כמה הערות ספקניות בטור שלה ב"ידיעות אחרונות" של סוף השבוע. "בתחילת כהונתו נלחץ מאד נתניהו מעימות עם אובמה ומהשלכותיו האפשריות של עימות כזה על יחסי ישראל-ארה"ב. אבל אחרי כמה עימותים כאלה, כולל אחד שבו ראש ממשלת ישראל הטיף מוסר לנשיא האמריקאי בתוך הבית הלבן עצמו, גילה נתניהו שהאדמה לא פוערת את פיה. להיפך, לא פעם נתניהו יוצא מעימותים כאלה כשידו על העליונה". 

השבוע מימשו הפלסטינים את התכנית עליה דיברו כבר זמן מה, והגישו רשמית למועצת הביטחון של האו"ם את נוסח הצעת ההחלטה שתחייב את מדינת ישראל לסיים את הכיבוש בתוך שנתיים, ובכך למנוע מן השלטון הצבאי הישראלי להגיע ליובל החמישים שלו בשנת 2017. כאשר יגיע הנוסח הזה להצבעה בעוד כמה שבועות, האם שוב תורם ידו של השגריר האמריקאי כדי להטיל וטו אוטומטי למען נתניהו? 

המונח "נמר של נייר" ידוע בתרבות הסינית מזה מאות שנים, ובמערב הוא מוכר במיוחד בזכות התבטאות של מאו טסה טונג בשנת 1956: "אמריקה נראית מאד חזקה, אבל בעצם אין ממה לפחד. אמריקה היא נמר של נייר שאינו יכול לעמוד בגשם וברוח." 

ובשנת 2014? 


יום שישי, 26 בספטמבר 2014

על תקציבים וקרקורים בקיבה

על תקציבים וקרקורים בקיבה 

האמרה "פרוסיה היא לא מדינה שיש לה צבא, פרוסיה זה צבא שיש לו מדינה" מיוחסת לרוזן מיראבו, מראשי המהפכה הצרפתית. לא מעטים מבין הפרוסים עצמם (והגרמנים בתקופות מאוחרות יותר) הסכימו להערכה הזאת. 

השבוע הגיעה לנמל חיפה הצוללת החדשה של חיל הים הישראלי, "תנין", ובטכס קבלת הפנים החגיגי הכריז ראש הממשלה נתניהו כי "זוהי מתנת חג לעם בישראל". את "תנין" בנתה ממשלת גרמניה עבור מדינת ישראל, כחלק מתחושת  האשמה ההיסטורית שעדיין משפיעה רבות על יחסי גרמניה עם ישראל, וגם כאמצעי להבטיח מקומות עבודה במספנות שבעיר קיל. "תנין" בעברית מודרנית מתיחס אל הטורף החי בנילוס ובנהרות גדולים אחרים ונקרא "קרוקודיל" בלעז, אבל בתנ"ך שימשה המלה לעיתים קרובות לציין משהו גדול ומפחיד הרבה יותר. התנין שבתנ"ך היה מפלצת ים אגדית, ופעם גם נלחם מלחמה גדולה וקשה כנגד אלוהים בכבודו ובעצמו. וזוהי כנראה הכוונה האמיתית בהענקת השם הזה לצוללת אשר (כמובן, לפי מקורות זרים) נושאת טילים בעלי ראש חץ גרעיני. אם אי פעם תינתן הפקודה, יכול התנין הזה בכוחות עצמו למחוק מעל פני האדמה את טהראן – או כל עיר אחרת במזרח התיכון... 

בינתיים, בטכס החגיגי בנמל חיפה ובישיבת הממשלה שנערכה באותו יום, התפארו בהישג צבאי צנוע קצת יותר – הריגתם של מרואן קוואסמה ועמאר אבו עיישה בחברון. "החשבון נסגר: ישראל חיסלה את רוצחי הנערים" הכריזו הכותרות בעיתונים ותחתיהן תילי תילים של ריטוריקה: "אנו מחבקים את החיילים שהגיעו אל הרוצחים וסיכנו את חייהם כדי להשיב למדינת ישראל את ההרתעה. ברוך השם שסייע בידם לעשות את הדבר הזה. זכות נפלה בידם לפני ראש השנה ולפני יום הדין לעשות דין גם עם הנבלות האלה, הרוצחים האלה. רוצחים לא אמורים להיות בחיים. יידע כל אויב הקם עלינו כי 'ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם'. נסגר מעגל הרוע ובתחילתה של שנה חדשה אנו מקווים שמכאן ואילך יפתחו רק מעגלים של טוב, ברכת שנה טובה ומתוקה לכל עם ישראל".  עיתונות מערבית אמורה לנהוג על פי הכלל שהחשוד נחשב חף מפשע עד אם הוכחה אשמתו בבית המשפט – אבל לא בעיתונות הישראלית ולא במקרה הזה, ודינם של מקובל מרואן קוואסמה ועמאר אבו עיישה כבר לא יגיע לדיון בשום בית משפט... 

והיה גם עוד הישג צבאי ישראלי שצוין בכותרות העיתונים – הפלת מטוס צבאי סורי שחדר לשמי מדינת ישראל (נכון יותר, לשמי רמת הגולן שאותה כבשה מדינת ישראל מסוריה בשנת 1967 וסיפחה באופן חד צדדי בשנת 1982). נכון, המטוס חדר רק 800 מטר מעבר לגבול הישראלי, פנה אחורה אחרי כמה שניות, וגם לפי המקורות הצבאיים הישראליים החדירה היתה בטעות תוך כדי הפצצת עמדות המורדים נגד משטר אסאד שלאחרונה תפסו שליטה באזור הגבול עם ישראל. והאם נכון להפיל אחד ממטוסי חיל האויר של בשאר אסאד בדיוק ביום שבו ארצות הברית נהפכת לבעלת הברית דה פקטו של אסאד במלחמה נגד כורתי הראשים מדאע"ש? אבל אולי אין צורך לחפש כאן משמעויות פוליטיות מרחיקות לכת. כבר לפני חודשים ניתנה הנחיה להפיל מטוסים סוריים שיעברו את הגבול. המטוס הזה עבר את הגבול, היה קצין ממונה שהיה צריך לקבל החלטה תוך דקה והוא קיבל החלטה והפיל את המטוס. "ידיעות אחרונות" בכל אופן קיבץ את כל שלושת הישגי צבא ההגנה לישראל -  הצוללת בחיפה והחיסול בחברון והמטוס הסורי בגולן - לכותרת אחת מרשימה "ביבשה, בים ובאויר". 


אבל אין ספק כי את הגדול בהשגיו השבוע נחל צה"ל בקרב נגד משרד האוצר של מדינת ישראל. כך הודיעו היום הכותרות: "פשרה בין נתניהו ללפיד: 14 מיליארד יועברו לביטחון". שעות ספורות לפני כניסת ראש השנה, הודיעה לשכת ראש הממשלה הודיעה על הסכמות תקציביות בין בנימין נתניהו לשר האוצר יאיר לפיד. נתניהו ולפיד סיכמו כי מערכת הביטחון תקבל עוד שישה מיליארד שקלים כתוספת לתקציב 2015, ועוד שבעה או שמונה מיליארד שקלים לכיסוי הוצאות שנגרמו בעקבות מבצע "צוק איתן" - כבר בשנת 2014. בכך, תקציב הביטחון לשנת 2015 יעמוד על 57 מיליארד שקלים.

בזה נגמרו המאבקים האיתנים על תקציב הביטחון? לא בדיוק. "גורם ביטחוני בכיר אמר לוואלה! חדשות: מבחינתנו התוספת בהחלט לא תספיק. חד משמעית. זה מאלץ אותנו לעצור את הצבא כבר בחודשים הראשונים של השנה, לעצור אימונים. תהיה פגיעה בהצטיידות ובהתעצמות, כולל ב"כיפת ברזל", החיילים הסדירים יבצעו הרבה יותר תעסוקה מבצעית ויתאמנו הרבה פחות. ברור לאוצר ולנו שמערכת הביטחון תזדקק – ותקבל – תוספת במהלך השנה הבאה, אז בשביל מה המשחק הזה?". 

אז הצבא יקבל עוד תקציבים במהלך השנה הקרובה? ברור, בהחלט הוא יקבל. רעבונו של הצבא לתקציבים הוא בלתי מוגבל. הצבא יקבל. אבל מי לא יקבל תוספת? החיילים שמשרתים בצבא הזה. לפני שבוע הנושא הזה התפרץ פתאום לאמצעי התקשורת בכותרות גדולות: "חיילים מתחת לקו העוני - לחמתי בעזה, ואין לי כסף לאוכל". הם סיכנו את חייהם במלחמה בעזה אבל עם סיום המבצע בעזה ורגע לפני תקופת החגים, מתקשים לוחמים רבים להתמודד עם חזית אחרת: המינוס בבנק, החובות והבטן המקרקרת. 



שר הביטחון יעלון לוחץ את ידו של בוגר קורס חובלים של חיל הים.
בעוד עשר שנים, יתכן שהצעיר הזה יחזיק את אצבעו על הכפתור הגרעיני - 
אבל מה הוא יאכל עד אז?

שחר (שם בדוי) הוא לוחם הנדסה וחייל בודד. אמו נפטרה, הקשר עם אביו שעזב לחו"ל נותק, ובארץ אין לו כל סיוע מקרובי משפחה. על מנת לכלכל את עצמו אפשרו לו מפקדיו לצאת לעבוד מדי פעם, אבל בחודשיים האחרונים, בזמן המערכה בדרום, המינוס בבנק תפח והגיע לסכום של 15 אלף שקלים. מיד כשיצא שחר מעזה הוא גילה עשרות הודעות זועמות על חובות כספיים ואף התבשר כי הוצאו נגדו צווי עיקול. "אני לא יודע מה אני אוכל. אני אבוד ולא יודע אפילו איפה אחגוג את ראש השנה", הוא אמר בשיחה עם חדשות 2. מהצבא הוא מקבל תקציב של כ-700 שקלים בחודש. "זה סכום מבזה", הוא אומר בביטול. "אין לי אף אחד, המפקדים אמרו לי שאין מה לעשות. את הבנקים לא עניין שלחמתי בתוך עזה".

ושחר לא היחיד. עידן (שם בדוי) הוא לוחם בכיפת ברזל, בן לאב נכה 100% ולאמא המאושפזת לעתים קרובות במוסדות לבריאות הנפש. הוא אמור לסיים את השירות בעוד מספר חודשים. "הייתי עובד בלילות בתחנת דלק ואז לפנות בוקר חילקתי עיתונים. הייתי חוזר לבסיס אחרי לילה של עבודה קשה, ממש הולך מתוך שינה, אבל לפחות היה לי כסף, היה יוצא לי בערך 6,000-7,000 שקל לחודש. בגלל המבצע זה נעצר, המפקדים אמרו שיש מלחמה ואי אפשר לצאת לעבוד, אין מה לעשות. אמרו לי שאני עכשיו חייל במשרה מלאה ולא יוצא לשום מקום. המלחמה נמשכה ובינתיים החובות והריביות נצברו ואני בצרות. זו תמונת המצב של חייל במדינה הזאת - מנצלים אותו וזורקים אותו לפח - כל מה שהולך לתקציב הביטחון זה משכורות של בכירים, אבל לנו לא דואגים. אני משתחרר בעוד כמה חודשים ויוצא לאזרחות עם חובות ענק - בזמן שכל האנשים שיש להם הורים יממנו להם לימודים. 

שפרה שחר, שעומדת בראש עמותת "בית חם לכל חייל", שמסייעת לחיילים במצוקה, אומרת שמאז "צוק איתן" מספר הבקשות לסיוע כלכלי מחיילים עלה מעשרות למאות ביום. "החיילים לא מקבלים משכורת, רק דמי כיס שבקושי מספיקים לסיגריות. הם לא יכולים להתקיים מזה. החיילים שמצליחים להתקיים הם רק אלה שההורים שלהם מפרנסים אותם. עבור יותר מ-40% מחיילי צה"ל הדבר הזה לא קיים וחיילים נכנסים לחובות כבדים מאוד."
'
בשנת 133 לפני הספירה יצא טריבון העם טיבריוס גרכחוס לכיכר העיר ברומא ונשא נאום שנכנס להיסטוריה: "לחיות השדה יש מאורות ומלונות לחיות בהן, אבל לחיילים שנלחמו ושפכו את דמם אין כלום חוץ מאוויר ומאור. אין להם בית ומקום-מושב והם נעים ונדים. רק שקר בפי המצביאים שעה שהם מעודדים את אנשי חילותיהם בשדה הקרב ללחום באויבים למען קברות אבותיהם ומקדשיהם: לפי שאין לאיש מחילות-רומי המרובים לא מזבח-משפחה ולא מצבת-אבות. הם יוצאים למלחמה ונהרגים על עושר אחרים ועל תפנוקיהם. "אדוני-תבל" קוראים להם, אך אין להם אף רגב אדמה משלהם". 

ברומא העתיקה עורר הנאום הזה סערה פוליטית אדירה ופתח עשרות שנים של תסיסה חברתית מהפכנית. במדינת ישראל 2014 היו החיילים שחזרו מעזה אל מתחת לקו העוני נושא מענין לשלושה או ארבעה ימים של דיון בטרם עברה התקשורת לנושאים אחרים. האדישות היא לא רק לגורלם של הפלסטינים. 


יום שבת, 6 בספטמבר 2014

ניהול הצונאמי


 ניהול הצונאמי 
             
כמה ימים לאחר הפסקת האש התכנסו בשדרות שליד גבול עזה עשרות רבות של אנשים, מבין אותם הישראלים שלא איבדו את התקוה לשלום והנחישות להאבק למענו. היו שם חברי קבוצת "קול אחר" אשר ממשיכים בפעילות בתנאים קשים פיזית וחברתית באזור "עוטף עזה", ועימם פעילים מאזורים אחרים בארץ שהוזמנו בידי ופורום אירגוני השלום. 

כפי שתיאר ד"ר דן יעקובסון, פעיל שלום ותיק ובלתי נלאה שאותו אני מכיר כבר יותר משלושים שנה, "במשך שעות ישבו המשתתפים בכמה מעגלי שיח אינטימיים וגילו את אשר עם ליבם מתוך פתיחות ונסיון כן להשתחרר מכבלי השקפות מקובעות. תושבי ישובי עוטף עזה ביטאו תשישות ואף זעם לנוכח מציאות חיים בלתי ניסבלת בה הם מתנסים זה 14 שנה. חלק הדגישו את אי נכונותם לספוג עוד סבבי אלימות חסרי תוחלת וסימני שאלה קשים באשר לעתידם הפרטי והקולקטיבי בנגב המערבי. אחרים השיבו כי זה ביתם, ואין בילתו. היו גם לא מעט ביטויי אמפטיה כלפי סיבלה של האוכלוסיה האזרחית בעזה בצד שאט נפש ממחזות ההוצאה להורג ללא משפט בכיכר העיר בעזה. נתגלעו חילוקי דעות לגבי היחס לחמאס, החל ממיאוס מוחלט, וכלה בהבנה שאירגון זה מייצג, בין אם נרצה בכך ובין אם לאו, מרכיב משמעותי בחברה הפלסטינית ועל כן יש לנסות ולהידבר עמו בין עם במישרין או בעקיפין באמצעות ממשלת הפיוס בראשות הנשיא עבאס. בין השאר, סופר על קשרים אישיים נמשכים במהלך הלחימה עם שכנים מעבר לגדר.

עובדת סיומו של העימות במה שנתפס כתיקו בין הצדדים - בין המעצמה האזורית החמושה עד שיניה, לבין אירגון מרי טרוריסטי נחוש – הביאה בהדרגה ליצירת הסכמה בדבר הצורך להתגייס למען דחיפתה של חלופה בלתי כוחנית. הנה,בכל זאת, אמרו חלק מהמשתתפים, ולהבדיל אולי מסבבים קודמים, נפתח פתח למשהו אחר, נוצר מעין מערך כוכבים זמני שבתבונה ומתוך השתחררות מקונספציות שאבד עליהן הכלח עשוי להיות בבחינת מעצב מציאות חדשה. 

יוזמת הליגה הערבית צפה ועלתה ממנהרות ההכחשה וההתעלמות וזרועות מוביליה פתוחות לשת"פ עם ישראל ובלבד שתשים קץ לכיבוש; ישראל מוצאת עצמה בשותפות אינטרסים עם ציר המדינות המתונות במזה"ת החשות מאוימות ע"י רדיקליזם איסלאמי; הציבור הישראלי,לפחות בחלקו, מתחיל להכיר במגבלות הכח הצבאי ובאי היכולת להכריע את הסיכסוך בטנקים ובטכנולוגיה חכמה ככל שתהיה; מחיר המשך הכיבוש והשימוש בכח דורסני הופך לבלתי קביל בקורבנות בנפש, בעלותו הכלכלית והחברתית ומבחינת הלגיטימציה של עצם קיומה של המדינה בעיני העולם המערבי. על כל אלה נוספים רמזים שכיחים בקרב צעירים על ירידה מהארץ שבמסלולה הנוכחי עתידה ואופיה הדמוקרטי לוט בעיניהם בערפל. לרגע קצר תושבי הדרום ועוטף עזה נהנים משכפ"ץ ציבורי בתוקף המחיר ששילמו. שכפ"צ זה מאפשר להם להוביל בשבועות הקרובים מסע של לחץ אזרחי מלמטה למען יוזמה מדינית נועזת של ממשלת ישראל."

האם יתממש הפוטנציאל הזה? בינתיים, יש לציין, לא ניכר לחץ רציני בכיוון הזה בקרב הציבור הישראלי. לפי משאלי דעת הקהל, התוצאה המיידית של המלחמה – ושל התהפוכות באזור שמסביבנו - הציבור הישראלי נוטה ימינה והמפלגות הדוגלות בעימות נצחי עם הפלסטינים מתחזקות. 

בשבוע שעבר השמיע ראש הממשלה נתניהו כמה רמזים סתומים בדבר "אופק מדיני" – אשר שמיד עוררו גל של ספקולציות ותחזיות בלתי סבירות, גם מצד פרשנים שכבר היו צריכים להכיר את נתניהו. לפחות בניגוד לימי "נאום בר אילן", שאז המשיכו הפרשנים לתלות בו תקוות למשך שנה ויותר, הפעם מיהר נתניהו לפזר את העננה ולהבהיר את כוונותיו במחי הפקעת קרקע גדולה וקולנית בגדה המערבית. 

בבוקר יום ראשון התעוררו תושבי חמישה כפרים פלסטינים באזור בית לחם ומצאו כי 4000 דונם מאדמתם הוכרזה על ידי מדינת ישראל כ"אדמות מדינה" המיועדות להקמת עיר התנחלותית גדולה בשם "גבעות". מהיום והלאה שוב אין הכפריים הפלסטינים נחשבים כבעלי האדמות האלה. כניסה אליהן עלולה להחשב כ"הסגת גבול", וחיילים ישראלים הוצבו לשמור על אדמות המדינה החדשות מפני מסיגי גבול כאלה. בחודשי המלחמה בעזה הפכה ידם של חיילים ישראלים בשטחי הגדה המערבית קלה יותר ויותר על ההדק - לא פחות מעשרים פלסטינים נהרגו מירי הצבא במהלך המלחמה הזאת, ואיש כמעט לא שם לב לנוכח הקטל הגדול הרבה יותר ברצועה... נתניהו בודאי ידע מראש כי ההפקעת קרקעות בקנה מידה כזה תעורר גל תגובות חריפות וגינויים בינלאומיים, אבל ככל הנראה גינויים מילוליים נחשבים מבחינתו כמחיר סביר. 



במהלך העשור האחרון – מאז הצליח אהוד ברק בכשלון קמפ דיויד בשנת 2000 לשכנע את הציבור הישראלי ש"אין לנו פרטנר" – הפך רעיון "ניהול הסכסוך" לאבן הפינה של השיח הציבורי הישראלי. "אי אפשר לפתור את הסכסוך, אפשר רק לנהל אותו". האם זה עוד אפשרי, לאחר חמישים ימי המלחמה ההרסנית ויתר הזעזועים והתהפוכות מכל הצדדים והעברים? לפי הפרשנים בעיתוני סוף השבוע הזה, לזה בדיוק מתכוונים נתניהו ושותפו שר הביטחון יעלון. "הלקח מעזה היא שצה"ל והשב"כ חייבים לשמור על חופש פעולה, חופש כניסה לכל מקום, חופש סיכול בכל השטח  ממערב לירדן, אחרת יתפתח איום של מרגמות ורקטות" אמר יעלון בישיבת הקבינט לסיכום המלחמה, ודחה על הסף כל הצעה למהלך מדיני. ומוסיף נחום ברנע היום בידיעות אחרונות: "כדי לקדם כל מהלך פלסטיני במכה על מכה, הכריז נתניהו השבוע שלא יסכים לעוד שחרור אסירים. ממשלת ישראל לא במשחק. אין לה שום כוונה ללכת למשא ומתן עם אבו מאזן. הדיבור על אופק מדיני היה רק מס שפתיים, חרוזים לאינדיאנים. המבצע נגמר וישראל חוזרת אל עמדותיה ערב המבצע: בעד שלטוון חמאס בעזה, בתנאי שיהיה חלש וחנוקף בעד שלטון פתח בגדה, בתנאי שיהיה חלש וישתף פעולה". 




האם באמת אפשר להמשיך כך "לנהל את הסכסוך"? מחמוד עבאס (אבו מאזן) שבקרוב ימלאו לו שמונים, כנראה לא מתכוון להמשיך לשחק את במשחק הזה. משאלי דעת הקהל בקרב הפלסטינים הציגו השבוע את תמונת הראי למשאלים הישראליים. החמאס פופולארי יותר מאי פעם ועבאס בשפל הנמוך ביותר בקריירה שלו. יותר ויותר פלסטינים מאמינים ש"הישראלים מבינים רק כח", פחות ופחות חושבים שניתן להשיג הישגים בדרכים מדיניות. הנחישות של החמאס להילחם מול כוחות עדיפים לעין שיעור הלהיבה לא מעט פלסטינים – למרות המחיר הכבד ששילמה רצועת עזה. ולעומת זאת קשה למצוא פלסטיני שיתלהב תשעת חודשי המשא ומתן שניהל עבאס בחסות שר החוץ קרי ושהניב אפס תוצאות בדיוק כמו שציפו כולם מראש. אם עוד רוצה עבאס להציל משהו מיוקרתו בקרב בני עמו הוא נדרש לצעדים נועזים, העזה דיפלומטית שתשתווה במשהו להעזה הצבאית שגילה החמאס. 

לפי הפרטים הדולפים מרמאללה כנראה זאת כוונתו של עבאס. תחילה לדרוש חידוש המשא ומתן בדגש על קביעת הגבולות בין ישראל ופלסטין, ובתנאי שבנית ההתנחלויות תוקפא בזמן המשא ומתן – זאת, כאשר לעבאס ברור מראש שנתניהו ידחה את ההצעה על הסף. שנית, עבאס ידרוש ממועצת הביטחון של האו"ם לקבוע לוח זמנים לנסיגה ישראלית לגבולות 1967. אם ארצות הברית תטיל וטו על החלטה כזאת, מתכוון עבאס לפנות אל בית הדין הבינלאומי בהאג בתביעה על פשעי מלחמה נגד המנהיגים הישראלים הצבאיים והאזרחיים האחראים להרג 2100 תושבים ברצועת עזה, מהם חמש מאות ילדים. 

האם תטיל ארצות הברית וטו על הצעה פלסטינית במועצת הביטחון לקבוע לוח זמנים לנסיגה ישראלית? היה זמן שבו הוטו האמריקאי נחשב כמובטח מראש ואיש לא היה מטיל בו ספק (ובמיוחד חודשיים לקראת בחירות אמצע הכהונה לקונגרס האמריקאי, בהן כוחו של איפ"ק מגיע לשיא). העובדה שברגע זה רב החשש בלשכתו של נתניהו, ובהחלט לא לוקחים את הוטו האמריקאי כמובן מאליו, מעיד על ההתדרדרות הרבה שהצליח נתניהו לדרדר את יחסיו עם הבית הלבן. 

ובינתיים פתח האיחוד האירופי חזית חדשה. המחלקה לבריאות הציבור באיחוד האירופי שיגרה מכתב ל"קצין הווטרינריה הראשי" במשרד החקלאות, ובו ציינה כי כל מוצר מן החי המיוצא לשוק האירופי - עופות, ביצים וחלב – חייב באישור וטרינרי, וכי השירות הווטרינרי בישראל יכול לספק אישורים כאלה אך ורק למוצרים שמקורם במדינת ישראל. מדינות אירופה לא יכירו באישור וטרינרי הניתן למוצרים שמקורם בהתנחלויות, בשטחים כבושים שאינם חלק ממדינת ישראל, וכניסת מוצרים אלה לשוק האירופי נחסמה. אך מעבר לכך, ב-28 ליולי הודיעו האירופים כי על הרשויות בישראל לדאוג לכך שהשירות הווטרינרי לא יוציא שום אישור למוצרים שמקורם בהתנחלויות. ישראל נדרשת ליצור שיטה שיטה המבחינה בין מוצרי ההתנחלויות ומוצרים שמקורם בשטח ישראלי לגיטימי שבתוך הקו הירוק – ולספק לאירופים מידע משכנע על קיומה של שיטה כזאת.  

מעריב ציטט גורמים מדיניים עלומי שם בשני הצדדים. דיפלומטים בנציבות האיחוד בבריסל: "אם לא נשתכנע שיש בנמצא שיטת הפרדה מניחה את הדעת נאלץ לאסור כליל יבוא של כלל המוצרים מן החי מישראל. יש להדגיש עם זאת שאין חרם כלכלי על ישראל, מדובר בהליך טכני בלבד". דיפלומטים במשרד החוץ בירושלים: "הבעיה של האירופאים היא לא וטרינרית. אין בעיות של מחלות עוף בשטחים. הבעיה שלהם היא בעלת אופי מדיני, והם משתמשים בטיעון הוטרינירי כדי לקדם את האסטרטגיה שלהם, שאינה מכירה בשליטה הישראלית בשטחים". 
ועל כל זה העיר הפרשן בן כספית: "החלטה של האיחוד להפסיק כליל את יבוא מוצרי החלב והמוצרים מן החי מישראל כולה תהיה התגשמות של תסריט קטסטרופלי שאיש בירושלים לא חלם עליו בשלב מוקדם כל כך. נדמה לי שהסיכוי שזה יקרה שואף לאפס, בינתיים. האירופים הכניסו את הפיל הזה לחדר כדי שיוכלו להוציא אותו בשלב הסופי. באמצע הסלון תישאר רק העז, שהיא החרמת המוצרים שמקורם בשטחים. זה חמור לכשעצמו. זו תהיה הפעם הראשונה שבה יוכרז חרם אירופי משמעותי על תוצרת שמגיעה, שקשורה או שנגועה בקשר כלשהו למשהו שנמצא מעבר לקו הירוק, כולל ירושלים, כולל רמת הגולן."  

וממשיך כספית: "הצונאמי המדיני כבר כאן. הוא מסווה את עצמו בסיבות בירוקרטיות, וטרינריות, לוגיסטיות וטכניות, אבל הוא חי, קיים, ובועט לנו בראש. דבר אחד צריך להיות ברור: העסק הזה מתוכנן. זה לא רק האירופים. מאחוריהם, מסתתרים האמריקאים. לקראת הקדנציה השניה של אובמה, זו שראש הממשלה ניסה למנוע, הוחלט בין הממשל לבין האיחוד האירופי על דרך פעולה חדשה נגד ממשלת נתניהו, בהנחה שזו תמשיך בסרבנותה. ארה"ב לא יכולה להטיל על ישראל סנקציות ממשיות. הקונגרס לא ייתן לזה יד. בבית הלבן מכירים את יחסי הכוחות. ולכן את תפקיד הסנקציות קיבלו האירופים. האמריקאים עוקצים את נתניהו בדרכים אחרות - עיכוב אספקת תחמושת במהלך מלחמה, למשל. הקטנת מטריית הגיבוי הבינלאומי. דברים כאלה. האירופים קיבלו על עצמם את העבודה השחורה. עכשיו זה מתחיל להתגשם מול עינינו."


*


אתמול התישב לידי באוטובוס חייל. היה לו תיק בד שחור וגדול ועליו תג היחידה ולידו המלים: "מקווים לטוב, מצפים לגרוע מכל".  האם ציידה היחידה את חייליה בתיקים האלה לפני המלחמה האחרונה בעזה או אחריה? 


*

ובינתיים, אתמול בצהרי היום טיפסו מפגינים על ההר שמול כלא 6 הצבאי בעתלית ופרסו שלטים בנוסח "הכיבוש מוביל לפשעי מלחמה". השלטים היו גדולים מספיק כדי שאפשר יהיה לראות ולקרוא אותם מתוך הכלא. גם לשמוע את הקריאות אפשר בתוך הכלא, אם הרוח נושבת בכיוון המתאים. המפגינים עלו על ההר כדי להביע תמיכה וסולידריות עם שני סרבני מצפון הכלואים שם – אוריאל פררה ואודי סגל. שניהם בני 19, שניהם נולדו הרבה לאחר שהחלה מסורת ההפגנות על ההר מול כלא 6. ההפגנה הראשונה שנערכה שם, לתמיכה בסרבנים כלואים, היתה בתחילת מלחמת לבנון הראשונה בשנת 1982.




אוריאל פררה, יליד ארגנטינה ותושב באר שבע ובן למשפחה דתית חרדית, נמצא מאחורי סורג ובריח כבר כחצי שנה.  כמה ימים לפני מועד  צו הקריאה שנשלח אליו הסביר פררה את נימוקי החלטתו: "אני מסרב לשרת בצה"ל, כי אני מתנגד לכיבוש. גם אם אשרת ביחידה עורפית, אני תורם בעקיפין לכיבוש ולדברים שהוא גורם. אני חושב על צעירים פלסטינים בני גילי, שכל מה שהם מכירים זה כיבוש. חיילים שנכנסים אליהם הביתה באישון ליל, גם כשאין סיבה, מפרידים בין גברים ונשים, מפשיטים, משפילים וכל זאת כדי להראות מי כאן השולט. מה מצפים? שהם יאהבו אותנו אחרי זה? מה מצפים מילד פלסטיני שנעצר על ידי חיילים? שהוא יעריץ את ישראל? מצפוני לא נותן לי להיות חלק מכל זה. אנחנו יצרנו את הבעיה הפלסטינית. במקום לאפשר לפלסטינים לחיות את חייהם, אנחנו, במו ידינו, יצרנו אויבים. מאחורי הדבר הזה עומד דבר אחד והוא רצונה של ממשלת ישראל להסתיר את הבעיה האמיתית של החברה הישראלית. לא הפלסטינים הם הבעיה. העוני הוא הבעיה. אז הממשלה יוצרת אויב, בשביל לא לטפל בבעיות האמיתיות. זה הכי קל."

את אותם הדברים הסביר פררה לקצינים במחנה הבקו"ם, ונשלח בו במקום לחודש בכלא. בסיום החודש שוחרר, קיבל שוב פקודה להתחייל ושוב סירב ושוב נשלח לכלא, וכך שוב ושוב. עכשיו כבר בפעם השביעית. בהרבה מקרים קודמים כבר ויתרו שלטונות הצבא על הנסיון לחייל את מי שהראה את נחישותו כל כך הרבה פעמים, אבל נראה שהפעם הם מתעקשים לנסות לשבור אותו. 

באמצע המלחמה בעזה הצטרף אל פררה מאחורי הסורגים סרבן נוסף, אורי סגל מקיבוץ תובל:  "אני חושב שדווקא עכשיו חשוב לא רק לסרב אלא בכלל לפעול נגד הכיבוש. דווקא עכשיו כשאנחנו רואים את התוצאות ההרסניות בטלוויזיה כל יום מול העיניים, דווקא עכשיו בימים כאלה שהממשלה וכל התקשורת מנסים להשתיק כל קול ביקורת שסוטה קצת מהמיינסטרים הישראלי הלוחמני". 

שבעים וחמישה מפגינים ליוו את סגל בדרכו להביע את סירובו בלשכת הגיוס בחיפה, באמצע המלחמה. אחד מהם הכין מראש שלט בו נכתב "שמונה מאות הרוגים בעזה - זה לא ביטחון". עד שהתקיימה ההפגנה בפועל בתאריך שנקבע בצו הקריאה של אודי סגל כבר התקרב מספר ההרוגים לאלף. הפסקת האש והמספר הסופי של 2100 הרוגים כבר היו באמצע החודש השני של אודי סגל בכלא. כנראה צפויים לו עוד חודשי מאסר לא מעטים, ועוד כמה וכמה פעמים יצטרכו המפגינים לקרוא את שמו מעל ראש ההר. 


(ציור היונה: דודו פלמה)





יום שישי, 29 באוגוסט 2014

ילדים רוצים לחיות

ילדים רוצים לחיות
              
חמישים יום, שבעה שבועות ועוד יום. אין ספק שהיו בהיסטוריה מלחמות ארוכות יותר מזה, והיו גם זוועות גדולות יותר מכל מה שקרה בעזה. "עשינו את זה הכי פחות נורא שאפשר" אומר היום הרמטכ"ל בני גנץ. ועדיין, נורא זה היה.  

לכל אורך חמישים הימים הנוראים האלה נטלה על עצמה קואליצית הנשים לשלום את המשימה להחזיק את שלהבת ההתנגדות למלחמה בוערת, לארגן הפגנה אחר הפגנה ומחאה לאחר מחאה – לעיתים בשיתוף פעולה עם אחרים, לעיתים לבדן או כמעט לבדן כשלא נמצאו שותפים אחרים. וגם במוצאי השבת האחרונה נענינו לקריאה שלהן לצעוד במרכז תל אביב, מכיכר הבימה ולאורך שדרות בן ציון, לקול תיפוף התופים והקריאות "השקרים של השלטון/לא יביאו בטחון!", "הכיבוש הוא טרור/הסברה לא תעזור!", "די לטבח, די לשכול/המצור חייב ליפול!", "בעזה ובשדרות/ילדים רוצים לחיות!". בריוני הימין הקיצוני, שהתנפלו על מפגינים בשבועות הראשונים למלחמה, לא נראו בשטח. רק עגבניה אחת שנזרקה לקראת סוף ההפגנה ביטאה את נוכחותם. 



"בעזה ובשדרות/ילדות רוצות לחיות!". זוהי ססמא די ותיקה, לפחות חמש שנים אנו קוראים אותה ברחובות בכל פעם שהגבול בדרום מתלקח. אבל נדמה שמעולם היא לא היתה כל כך רלוונטית וכל כך כואבת. מעולם עד עכשיו לא היו כל כך הרבה ילדים שרצו לחיות, רצו מאד לחיות ובכל זאת חייהם נגדעו. מאות כאלה בעזה, ללא ספק. על המספר המדויק עוד ניטש ויכוח, אבל ככל הנראה מדובר ביותר מחמש מאות ילדים הרוגים, שחלק מהם נספו יחד עם הוריהם ומשפחתם כולה. עוד אלפי ילדים שנפצעו, שחלקם ישארו נכים בגופם לכל חייהם וכולם ישאו בטראומה.

הסיום הפתאומי של הפסקת האש הקודמת, זו שארכה חמישה ימים, היה מלווה בנסיון "לחסל" את מוחמד דף, ראש הזרוע הצבאית של החמאס אשר בחודשים כיהן בתפקיד האיש שהישראלים אהבו מאד לשנוא. "למוחמד דף היו תשע נשמות והוא התחמק מנסיונות קודמים, אבל השב"כ עלה על נקודת התורפה שלו – הגעגוע למשפחה, והשתמשו בחולשה הזאת כדי לטמון לו מלכודת קטלנית" התרברב הפרשן הצבאי הידוע אלכס פישמן מעל דפי "ידיעות אחרונות". שירותי הבטחון של מדינת ישראל גילו כי ודאד, אשתו של מוחמד דף, ובנו עלי בן שמונת החודשים, יהיו בדירת מסתור בשכונת שייח רדואן בעזה - והניחו כי הבעל והאב יהיה שם גם הוא. מטוסי חיל האויר הטילו עליו לא פחות מחמש פצצות במשקל טונה כדי לודא שהבנין כולו ימחק ואף אחד הנמצא בו לא ישאר בחיים. חגי סגל, שפעם ישב בכלא על נסיון לרצוח ראשי ערים פלסטינים בגדה המערבית וכיום עורך את עיתון הימין "מקור ראשון", שיבח את הצבא ושירותי הביטחון על שהתגברו על מעצורים מוסריים וקיבלו את ההחלטה המודעת להרוג את האשה והילד. 

יומיים לאחר המקרה הזה נהרג הילד דניאל טרגרמן בן הארבע, שנפגע מפצצת מרגמה פלסטינית כאשר שיחק בביתו בקיבוץ נחל עוז. ומותו הטראגי היה הנושא העיקרי במהדורות החדשות בכל אמצעי התקשורת במדינת ישראל, ובכל העמודים הראשיים הופיעה תמונתו של הילד המחייך שחייו נגדעו לפתע פתאום, וראש הממשלה נתניהו הצהיר כי "חמאס ישלם מחיר כבד על פיגוע הטרור הקשה הזה", ושגריר ארצות הברית בישראל שלח את תנחומיו. 

חנוך דאום, בעל טור ותיק המתגורר בהתנחלות אלעזר בגדה המערבית, כתב "אנחנו ננצח במערכה הזאת כי אנחנו מקדשים את החיים ואויבינו הם המקדשים את המוות. מדינה שלמה התאבלה עמוקות על דניאל הקטן, כאילו הוא בן משפחה של כולנו". 

ביום לאחר מותו של הילד דניאל טרגרמן כתב ג'ון בראון – שם העט של פעיל ותיק מבאר שבע – מסר שהופץ ברשת הפייסבוק: "ב-45 יום האחרונים צה"ל הורג בעזה ילד עד גיל 15 בכל שעתיים בממוצע. בשעות האחרונות זה קצת יותר, לאחר שהרג את תנזים ג'ודה ושלושת ילדיה רג'אד, ראוויה, ואוסמה מזרחית לג'בליה. הם ככל הנראה נפגעו ישירות כי גופות הילדים התפרקו לחלוטין. קצת קודם לכן הרגו את התינוקת בילאל אבו-טאקיה בת השנה וחצי בצפון הרצועה". 

במדינת ישראל לא מוטלת (עדיין?) צנזורה על הפייסבוק וכל אחד יכול לכתוב בו כאוות נפשו. אבל השמות הללו לא התפרסמו באמצעי התקשורת הישראליים מלבד "הארץ". מי שמקבלים מידע מכלי התקשורת בעלי תפוצה רחבה יותר לא שמעו ולא ישמעו את השמות האלה. בתחילת המלחמה ביקש ארגון "בצלם" לפרסם כמודעה בתשלום ברדיו את רשימת שמותיהם של הילדים הפלסטינים שנהרגו ברצועת עזה ואת גילם (הרשימה היתה אז קצרה בהרבה...). רשות השידור דחתה את הבקשה, ובית המשפט העליון אישר את ההחלטה הזאת וקבע כי "פרסום שמותיהם של הילדים ההרוגים לא יהיה בבחינת אספקת מידע אובייקטיבי לציבור, אלא זאת תהיה הבעת עמדה פוליטית". 


לפני שבעים שנה, כאשר היהודים הציונים בארץ הזאת טרם זכו להקים מדינה, הם הקימו מחתרות שניהלו מאבק חריף נגד שלטון המנדט הבריטי, והרדיקלית ביותר בין המחתרות האלה היתה הלח"י (לוחמי חרות ישראל). מפקד הלח"י יצחק שמיר שרד את שנות המאבק נגד הבריטים ובסופו של דבר זכה להיות ראש ממשלת ישראל. בטכסי זכרון רשמיים עדיין שרים ותיקי הלח"י את המנונם "חיילים אלמונים":  

חיילים אלמונים הננו בלי מדים,
וסביבנו אימה וצלמוות. 
כולנו גויסנו לכל החיים, 
משורה משחרר רק המות. 

בימים אדומים של פרעות ודמים, 
בלילות השחורים של יאוש,  
בערים, בכפרים את דיגלנו נרים, 
ועליו מלחמה וכיבוש.

לשיר "חיילים אלמונים" יש חמישה בתים. אבל בשנים האחרונות, בטכסים הרשמיים בהם מושר השיר בדרך כלל לא מגיעים עד לבית האחרון והמסכם: 

בדימעות אימהות שכולות מבנים, 
ובדם תינוקות טהורים - 
כבמלט נדביק הגופות ללבנים 
ובנין המולדת נקים. 
  
***

במהלך חמישים ימי "צוק איתן" יצא כמה פעמים "אוטובוס השלום" מירושלים אל גבול עזה, ביוזמתם של פעילים שקראו לשים קץ למלחמה ושפיכות הדמים ואספו ציוד הומניטרי למען תושבי רצועת עזה. הבוקר הם יזמו יום של אבל על כל מי שנהרגו במלחמה, ישראלים ופלסטינים כאחד.  אוטובוס השלום עצר היום בארבע נקודות: כיכר צה"ל שעל קו התפר בין מזרח ומערב ירושלים, בין בנין העיריה לבין שער יפו; כיכר המולד שבלב בית לחם הפלסטינית; כיכר רבין בתל אביב; והעיירה שדרות שעל גבול רצועת עזה. 


"אנו לובשים בגדים שחורים וצנועים כביטוי של אבל, מדליקים נרות ומניחים ענפי זית, פרחים, ריחן (בזיליקום) ואבקת חינה (מנהג מוסלמי לזכר ילדים שנספו). ברחבי הארץ אנו יוצרים אתרי זיכרון סמליים - לזכר כל בני האדם משני הצדדים, שנספו כקורבנות של הסכסוך הארוך וההרסני. אנו מקיימים דקת דומיה. מי שרוצה נושא תפילה ואחרים אך מקשיבים לנשיבת הרוח. אנו מביעים כאב וזעזוע מן המלחמה ותקווה ליצור עתיד משותף של שלום. אנו קוראים את שמותיהם של הילדים שנהרגו וחייהם נשברו בסיבוב הלחימה הנוכחי (מאות ילדים הפלסטיניים וילד ישראלי אחד). לא די לציין מספרים - אנו חייבים לקרוא בשמות למספרים האלה. לקרוא בקול רם וברור - לא עוד מלחמה! כולנו בני אדם, כולנו סובלים!"

  
  


יום שישי, 15 באוגוסט 2014

המלך הוא עירום

המלך הוא עירום 

בשעה 10.30 בערב הופיעה באתר האינטרנט של סוכנות הידיעות הפלסטינית מען כותרת קודרת: "הפסקת האש מתמוטטת בשעותיה האחרונות, וחידושה לא נראה באופק; הנושאים ונותנים הפלסטינים מאשימים:  ישראל סירבה להיענות לבקשות הפלסטיניות". צוותי המשא ומתן – אשר לא נפגשו פנים אל פנים, אלא ישבו בחדרים סמוכים כאשר המצרים העבירו מסרים מכאן לכאן - עזבו את קהיר. עוד לפני סיום 72 השעות של הפסקת האש נורו שלוש רקטות  מרצועת עזה לעבר אשקלון ויורטו על ידי כיפת ברזל. כוחות הקרקע של צה"ל  התקרבו לגבול הרצועה, וקצינים בכירים השמיעו איומים חמורים ב"חדירה קרקעית חדשה לשטח הרצועה - עמוקה הרבה יותר מקודמתה". 

ידידה מלוקסמבורג כתבה לי: "זה עתה תקשרתי עם ידיד שלי בעזה, הם גם כך במצב כל כך נואש. האם אתה חושב שעדיין יש סיכוי למנוע סיבוב חדש של הפצצות?". עניתי "זה לא נראה טוב, אבל עדיין יש לנו שעה עד פקיעת הפסקת האש. זה יהיה בחצות בשעון המזרח התיכון, 11 בלילה בלוקסמבורג." היא כתבה: "אני מחזיקה אצבעות". 

ואז ברגע האחרון, ארבעים דקות לפני חצות, הדחיה הגיעה בכל זאת. אחרי הכל, הפסקת האש הוארכה לעוד 72 שעות, אשר תוקנו באופן מיידי ל-120 שעות, חמישה ימים מלאים. עדיין הייתה מתקפה קצרה על ידי חיל האוויר הישראלי על תשעה יעדים ברצועת עזה, בתגובה לאותן שלוש רקטות ב10:00, אבל המטרות "נבחרו בקפדנות כירורגית על מנת להימנע מפגיעות בנפש" (ולו רק היו נוהגים כך לפני כן...). ואז המצב נרגע, וההפסקה האש נכנסה לתוקף. לפחות לחמישה הימים הבאים, במרכז הזירה יעמדו התנצחויות של דיפלומטים ופוליטיקאים - ישראלים ופלסטינים ומצרים ואמריקאים ואירופים, וגם ישראלים עם ישראלים ופלסטינים עם פלסטינים. 

מה בדיוק קרה מאחורי הקלעים, בשעות האחרונות המתוחות האלה? הפרשן יוסי מלמן השווה את מה שקרה למשחק ה"צ'יקן" שהתפרסם בזכות סרט של ג'יימס דין, משחק שבו שני נהגים נוהגים זה כלפי זה במסלול התנגשות ואחד מהם צריך לסטות הצידה כדי למנוע התנגשות הדדית הרסנית. אז מי סטה הצידה הפעם? 

כבר לפני שבוע השתמש מלמן בדימוי הוליוודי כדי להסביר את השיחות בקהיר: "ראש המודיעין המצרי מציג למנהיגי חמאס הצעות בסגנון הסנדק" הוא כתב. "זוהי 'הצעה שאי אפשר לסרב לה'. קודם כל קבלו מיד וללא תנאים מוקדמים הפסקת אש ל-72 שעות ובואו לקהיר, ואחר כך נדבר על כל דבר אחר".  

מה קרה בשבוע הגדוש שעבר בין מאמר הסנדק לבין משחק הצ'יקן? שחזור קצר: נציגי חמאס הגיעו לקהיר, כדי לנהל משא ומתן עקיף עם הישראלים; כבר עם הגיעם נמסר להם על ידי המצרים כי הסוגיה של נמל ימי ונמל תעופה ברצועת עזה הורדה מסדר היום ולא תידון כלל; הם ענו בחריפות והאשימו את המצרים כ"משרתיו של נתניהו"; הם סרבו לחדש את הפסקת האש בתום 72 השעות הראשונות, ואפשרו לאש להתחדש למשך כמה ימים של חילופי רקטות והפצצות; לאחר שלושה ימים כאלה הם הסכימו להארכה חדשה של הפסקת האש ל-72 שעות; הם חזרו לקהיר - ואז המצרים באו עם הצעה חדשה, כלומר שהנושא של נמל ימי ונמל תעופה בעזה יעלה על סדר היום בתוך חודש. 

חודש זה הרבה זמן בפוליטיקה המזרח תיכונית, וממשלות ישראליות התחמקו גם ממילוי התחיבויות הרבה יותר מפורשות. ובכל זאת, יש איזה הבדל בין "לא בא בחשבון!" לבין "בוא נדבר על זה בעוד חודש". ככל הנראה, זה הספיק כדי להביא גם את מנהיגי החמאס המאד חשדנים לתת עוד סיכוי למסלול הדיפלומטי הזה, ולחסוך מתושבי עזה את האימה של סיבוב הפצצות נוסף. לפחות לחמישה ימים. 

ועוד הרבה התרחש בשבועיים האחרונים – במיוחד בזירה הבינלאומית. תמונות המוות וההרס בעזה הופיעו על מסכי הטלויזיה ברחבי העולם ועשו רושם קשה, ואפילו מראות הזוועה מצפון עיראק לא הצליחו להאפיל עליהם (כפי שאולי קיווה נתניהו). בשבת האחרונה, 9 בנובמבר, נערכה בכל רחבי העולם סדרה של הפגנות הזדהות עם תושבי עזה. במיוחד, להפגנה בלונדון הגיע קהל של 150,000 - אחת ההפגנות הגדולות ביותר, בכל נושא שהוא, שהתקיימו בשנים האחרונות בבירת בריטניה. יצואנים ישראליים הזדעזעו לגלות שהסופרמרקטים באירופה כבר אינם רוצים בפרי ישראלי, שכן מראה הפרי הזה על המדפים מרגיז לקוחות רבים. האיחוד האירופי הודיע ליצרני החלב הישראלים, שהחל מיום 1 בספטמבר יחסם השוק האירופי לכניסת מוצרי חלב שמקורם בהתנחלויות. ממשלת ספרד הודיעה על הטלת אמברגו נשק על ישראל, והבריטים איימו בצעד דומה אם תתחדש הלחימה בעזה. וה"וול סטריט ג'ורנל" חשף כי ממשל אובמה הפסיק משלוח של טילי הלפייר לישראל, ככל הנראה מתוך כעס על השימוש שעשה צה"ל בנשק אמריקאי להריגת אזרחים בעזה.
ואז החליטה מועצת זכויות אדם של האו"ם בז'נבה לפתוח בחקירה של מעשי ישראל בעזה, בדומה לועדת גולדסטון שחקרה את מבצע עופרת יצוקה של 2009 ואשר גרמה נזק רב למדינת ישראל בזירה הבינלאומית. האם נתניהו, העסוק בקמפיין רב ממדים המיועד לעשות דה לגיטימציה מראש לחקירה של האו"ם, יכול להרשות לעצמו לפתוח מתקפה צבאית רבתי בעזה אשר תהיה כרוכה באופן בלתי נמנע בהמשך ההרג וההרס? לפי כל חישוב מפוכח, אין לו באמת אופציה כזו, למרות כל האיומים החמורים שמשמיעים קצינים בכירים ושרים ניציים.  

אבל לנתניהו גם אין אפשרות אמיתית לתת למלחמה בעזה פשוט לשקוע ללא הכרעה אל חילופי ירי והפצצות באזור הגבול. זאת תהיה תוצאה בלתי נסבלת לתושבי הדרום, שסבלו הרבה בחודש האחרון – ללא ספק הרבה פחות ממה שסבלו תושבי עזה, אבל הרבה יותר ממה שסבלו תושבי מרכז הארץ. תושבי הדרום, הנהנים מהערצת אמצעי התקשורת ההמונית, מסוגלים כיום לגבות מנתניהו מחיר פוליטי בלתי נסבל.  

ביום שלאחר הארכת הפסקת האש בחמישה ימים, זרמו תושבי הדרום לתל אביב לקיים עצרת המונים בכיכר רבין. זה היה רחוק מלהיות אירוע שוחר שלום. הדוברים - ראשי ערים ופוליטיקאים מקומיים מערים שונות ברחבי הדרום - דרשו שנתניהו "יפתור את הבעיה אחת ולתמיד, ישים קץ לירי וישיב את השקט לאזור הגבול, אם באמצעים צבאיים ואם באמצעים מדיניים". אילו שלחה הממשלה את הצבא למלחמת חורמה לכיבוש עזה, הם היו עשויים להיות בין התומכים הקולניים למלחמה הזאת. אך אם האופציה הצבאית תרד מהשולחן ובמקומה יבוא נסיון רציני לפתרון מדיני מקיף לרצועת עזה, חלק מאותם אנשים עשויים לתת לו את תמיכתם. 


ב-10 לאוגוסט פרסם "ידיעות אחרונות" במקום בולט מכתב שנכתב על ידי תומר בר גיל, ילד מקיבוץ נירים שבגבול עזה: 

קוראים לי תומר ואני בן 10 וחצי. אני גר בקיבוץ נירים, פחות משני קילומטרים מגבול רצועת עזה. במשך חודש הייתי אצל הדודים שלי בצפון, ולפני שלושה ימים אמרו לנו שאנחנו יכולים לחזור לנירים כי הפסיקו לירות עלינו מעזה. שמחתי מאוד לחזור הביתה, לחדר הפרטי שלי, למשחקים ולספרים שלי, אבל כבר למחרת בבוקר נשמעה אזעקת 'צבע אדום', ואז עוד אזעקה, ונפלו גם פצמ"רים ללא אזעקות. אמרו לנו שאפשר לחזור לחיות כאן, אבל בעצם החזירו אותנו למקום לא בטוח. אני מנסה לשכנע את אחי הקטן לצאת איתי החוצה לשחק כדורגל, אבל הוא מפחד שייפול עליו טיל. כל נביחה של כלב מפחידה אותי כי הם נובחים לפני ששומעים 'צבע אדום'. אני חושב שאי אפשר לחיות ככה. מצד אחד זה מסכן את החיים שלנו, ומצד שני אנחנו לא לעזוב את הבית שלנו ולברוח כל שנה למקום אחר.

אני לא רוצה שהמצב הזה ימשך. אני יודע שאפשר לפתור את זה ואני רוצה שיעשו את זה כבר. אני כועס על הממשלה שלא מסדרים הסכם שלום עם הפלסטינים ורק תוקפים אותם. זה מזיק לכולנו. אני רוצה שהעולם יעזור לנו לעשות הסכם שלום עם הפלסטינים כי אז יהיו לנו ולהם חיים טובים יותר. 

"(...) התהלוכה המשיכה, כאשר לפתע אמר ילד קטן: "אבל המלך הוא עירום, הוא לא לובש שום דבר". אביו של הילד אמר: "איזה פטפוטים תמימים?" ובקהל אמרו אחד לשני מה הילד אמר - "הוא לא לובש שום דבר, יש ילד שאומר שהמלך הוא עירום". לבסוף, צעקה כל העיר: "הוא לא לובש כלום, המלך הוא עירום, המלך הוא עירום!". המלך רעד, כי הוא חשד שהם צודקים, אבל חשב לעצמו "התהלוכה הזאת חייבת להימשך". והוא המשיך ללכת, ונשא את עצמו בגאווה יותר מאי פעם (הנס כריסטיאן אנדרסן, 7 באפריל 1837).  

"סולידריות עם הדרום, סולידריות עם עזה"
 שלט בהפגנה נגד המלחמה בת"א, 9.8.2014

תומר עם אחותו אלה במיגונית (צילום ידיעות)