מי הוא פליט פלסטיני? ומי הוא פליט יהודי? ומה צריך הסנאט האמריקאי לעשות בעניין?

מי הוא פליט פלסטיני? ומי הוא פליט יהודי? ומה צריך הסנאט האמריקאי לעשות בעניין?

אל
הסנטור מרק קירק
הסנאט של ארה"ב
גבעת הקפיטול
וושינגטון
ארצות הברית

א.נ.

מהתקשורת אני שומע שהגשת הצעת חוק שמטרתה לשנות את ההגדרה של "פליט פלסטיני" כך שתחול רק על אנשים שהם אישית נעקרו בשנת 1948 מהשטח שהפך להיות מדינת ישראל. בכך, נועדה הצעת החוק שלך לשלול את מעמד הפליט מצאצאיהם של הפליטים המקוריים.

כישראלי, אני נדהם מן הרעיון הזה. אחרי הכול, ההנחה המקובלת בישראל ומעוגנת בחוק השבות שלנו, אשר נחקק ברוב טקס זמן קצר לאחר קום המדינה, היא שמעמד פליט עובר בירושה לנצח, בלי קשר כמה דורות חלפו מאז רגע היציאה לגלות. עובדה היא כי אצלנו מעמד הפליט נותר בתוקף מלא גם לאחר חלוף כמעט אלפיים שנה. על בסיס זה, כל היהודים כולם באשר הם – הנחשבים כצאצאי מי שהוגלו כאשר האימפריה הרומית החריבה את ירושלים - זכאים לאזרחות אוטומטית במדינת ישראל. נכון לרגע זה, יותר משלוש עשר מיליון אנשים ברחבי העולם נחשבים על פי החוק הישראלי כיהודים שיצאו לגלות, מתוכם יותר מחמישה מיליונים כבר יישמו את זכויותיהם על פי חוק השבות, ואילו כל האחרים רשאים לעשות זאת בכל רגע שיבחרו.

הצעת החוק שלך תחייב את משרד החוץ האמריקאי להגיש לקונגרס דו"ח על האנשים המקבלים סיוע מסוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם (אונר"א). בדו"ח זה יהיה צריך לפרט כמה מהם הינם אנשים "שמקום מגוריהם היה בפלסטין בין יוני 1946 למאי 1948, ואשר נעקרו מבתיהם כתוצאה מהסכסוך הערבי-ישראלי בשנת 1948", וכמה הינם רק צאצאים של האנשים האלה.

אם כבר, אולי כדאי שבאותה הזדמנות תשקול להטיל גם חובת דיווח לגבי האנשים שנהנו מהזכויות שמעניק חוק השבות הישראלי - כדי לוודא כמה מהם הינם אנשים  "שמקום מגוריהם היה יהודה בין השנים 68 לספירה עד 70 לספירה ואשר נעקרו מבתיהם כתוצאה מן הסכסוך הרומי-יהודי", וכמה הינם רק צאצאים של האנשים האלה.


בכבוד רב

אדם קלר
ת.ד. 2542
חולון 58125
ישראל
1453ak@gamil.com

===================================================
את המכתב שלמעלה החלטתי לשלוח אל הסנטור האמריקאי מארק קירק, לאחר שהציג הצעת חוק שמטרתה להגדיר מחדש מיהו פליט פלסטיני ולמעשה לצמצם בצורה דרסטית את מספרם.

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4234326,00.html

אם נראית לך גישתי, המצביעה על ההשלכות ביחס לעקרונות היסוד של הציונות ושל מדינת ישראל, אפשר ליצור גם מצידך קשר עם הסנטור קירק ולשלוח לו עותק של המכתב שלי (באנגלית, כמובן – להלן קישור) עם הבעת תמיכה מצידך, או לכתוב טכסט משלך – ואם כך, אודה לך על משלוח עותק אלי, וגם של כל תגובה שתתקבל.



http://adam-keller2.blogspot.com/

שליחת מסרים מקוונים אל סנטור קירק
http://www.kirk.senate.gov/?p=comment_on_legislation

דף הפייסבוק של סנטור קירק
http://www.facebook.com/SenatorKirk

אפשרויות נוספות ליצירת קשר עם הסנטור קירק
http://www.kirk.senate.gov/index.cfm

http://www.contactingthecongress.org/cgi-bin/newmemberbio.cgi?lang=&member=ILJR&site=ctc2011

הנכבה ושרת התרבות ושר החינוך ואנחנו

הנכבה ושרת התרבות ושר החינוך ואנחנו

במפה שפורסמה בידי ממשלת המנדט הבריטי בשנת 1945 איתרתי את השטח בו אני מתגורר כיום. במרחק הליכה מביתי, במקום שנמצא כיום במרכזה של העיר חולון, מסומן במפה הזאת אזור של שדות ופרדסים שהשתייכו לתושבי העיירה הפלסטינית יאזור, ובו מתנוסס השם "ואדי אנ-נאדה" (ואדי טל הבוקר).

היום יש שם רחוב קטן ושקט הנקרא על שמו של ארתור רופין, ממייסדי התנועה הציונית. רופין הקדיש את מרבית חייו להשגת אדמות ערביות ויישוב יהודים עליהן, כבסיס להקמת מדינה יהודית. בתחילה חשב שאפשר להשיג מטרה זאת ללא סכסוך עם תושבי הארץ, אחר כך הגיע למסקנה שמימוש המפעל הציוני יביא לסכסוך בלתי נמנע – ושבהחלט יש להמשיך במפעל הזה בכל מחיר. בודאי ישנם עדיין במחנות פליטים אי שם אנשים הזוכרים מילדותם את ואדי אנ-נאדה. אילו רצו ואילו יכלו להגיע אל רחוב רופין בעיר חולון, לא בטוח שהיו מזהים שם משהו. (אולי, פה ושם בין הבתים, עץ עתיק שכבר היה שם בשנת 1948...)

לפני שבועיים, בליל יום העצמאות שבו חגגו אזרחי ישראל את יום השנה השישים וארבע להקמת מדינתם, התכוונו קבוצה קטנה של פעילים לצאת אל החגיגה ברחובות שבמרכז תל אביב ולפזר על המדרכה ניירות ועליהם שמותיהם של הערים והעיירות והכפרים שנחרבו במהלך הקמתה של המדינה הזאת והפכו להיות "רכוש נטוש", בתים ריקים ושדות ומטעים שבהם ועל גבם באו לגור חלק גדול מאזרחיה של מדינת ישראל. משטרת תל אביב העריכה כי פיזור הניירות האלה יגרום ל"הפרת הסדר הציבורי" והטילה מצור של שעות על משרדי ארגון זוכרות ועצרה כמה מן הפעילים ובכך נתנה לפעולה הזאת תהודה ציבורית גדולה ואדירה פי כמה וכמה ממה שציפו וקיוו המארגנים.

והשבוע הזה ערכו סטודנטים יהודים וערבים פעולה להזכיר את הנכבה באוניברסיטת תל אביב. אותה האוניברסיטה שקמה במקום בו היה פעם הכפר שייח מוניס שתושביו לא השתתפו במלחמה שניהלו בני עמם נגד מדינת ישראל שזה עתה הוקמה, ואי השתתפותם במלחמה לא הציל גם אותם מגורל הפליטות ואת כפרם ממחיקה מעל המפה. ושר החינוך של מדינת ישראל לחץ ואיים על האוניברסיטה שלא לאפשר את האירוע, והוא בכל זאת התקיים. ולמחרת היום יצאו אנשי "זוכרות" לרחובות במרכז תל אביב וסוף סוף הניחו על המדרכה את הניירות עם שמות הכפרים שנחרבו, ולמרבה הפלא לא נגרמה שום הפרה של הסדר הציבורי. לא יותר מכמה ויכוחים קולניים ובסך הכול די תרבותיים.

"אבל הם הביאו את זה על עצמם! הם דחו את תכנית החלוקה!" כך אמרו המתנגדים ביום הזה, כפי שהם אומרים בכל מקום שבו עולה הנושא לויכוח. בשנת 1947 דחו הפלסטינים את תכנית החלוקה שהציע אז האו"ם, על פיה היו הפלסטינים צריכים לוותר על 55% מן הארץ שבין הים לירדן ולהסכים למסירתה לידי היהודים הציונים ולהסתפק ב-45% ממנה, ועל כך הם נענשו באבדן בתים ושדות ורכוש והפכו לפליטים. ואם כך, מה זה אומר לגבי הישראלים המסרבים כיום לתכנית החלוקה שמציע האו"ם והקהילה הבינלאומית כולה, אותה התכנית על פיה על מדינת ישראל לוותר על 22% מן הארץ שבין הים לירדן (הגדה המערבית ורצועת עזה) ולהסתפק רק ב-78% ממנה? 



"מה זה הכפרים הערביים שעליהם מדברת עמותת 'זוכרות', ואותם היא מנסה להציג לציבור? הם מציגים מפה באתר האינטרנט שלהם, ובמפה יש נקודות. נקודות, נקודות, נקודות" התרגזה  שרת התרבות לימור לבנת בויכוח הסוער שהתקיים בכנסת. "נקודות, מצפון הארץ ועד דרומה, מדרום לבאר שבע. והנקודות האלה, שהם הכפרים שעליהם מדובר, הנקודות האלה הן בכל מדינת ישראל. מצאתי כאלה באזור תל אביב, כאלה עשרות נקודות. בבת ים, בראשון לציון, ברחובות - איפה לא? בבית שמש, בנתניה, באור עקיבא, סביב כל האזורים האלה. בטבריה, גברתי היושבת ראש. איפה לא? איפה לא? בבית שאן, איפה לא?".



ואכן, צודקת השרה בתיאורה. בכל מקום ברחבי מדינת ישראל היו כפרים וערים שנהרסו ונחרבו. רבים מהם נמחקו מעל המפה והדחפורים של מדינתנו עשו היטב את מלאכתם ולא נותר שריד. אבל הכפרים נשארו במפות הישנות שנמצאות בכל מיני ספריות וארכיונים וקשה לאסוף ולהשמיד את כולן. ונותרו הזיכרונות אצל אנשים, אנשים לא צעירים כיום אבל עדיין הם חיים ועדיין הם זוכרים.

לכאורה (לגמרי לכאורה) הציונים – יותר מכל אחד אחד - היו צריכים להבין ולאהוד את התביעה למימוש זכות השיבה, שהיא חלק כה מרכזי מן התודעה הלאומית הפלסטינית. שהרי מה הוא בסיס הציונות אם לא הקביעה והטענה שהיהודים כולם באשר הם הינם פליטים שאבותיהם גורשו מן הארץ הזאת,פליטים אשר לכולם בלי יוצא מהכלל עומדת זכות השיבה. גם לאחר שעברו אלפיים שנה, גם כאשר אין כיום בנמצא ולו יהודי אחד היכול להצביע על כפר או שדה מסוים ולהגיד "כאן גרו אבותי שלי לפני אלפיים שנה". ואם אחרי אלפיים שנה כך, על אחת כמה וכמה אחרי שישים וארבע שנה, כאשר עדיין ישנם לא מעט אנשים הזוכרים בעצמם את הכפר שחרב, והרבה מאד אנשים צעירים יותר שלא היו שם מעולם אבל יודעים בדיוק היכן היה כל בית וכל באר וכל עץ זית גם אם בשטח כבר נמחק הכול מזמן מעל פני האדמה.


לפני שישים וארבע שנים בדיוק, ב-15 למאי 1948, עמד דוד בן גוריון באולם המוזיאון הישן בתל אביב וקרא בקול את נוסח מגילת העצמאות של מדינת ישראל, ובה המלים: "לאחר שהוגלה העם מארצו בכוח הזרוע שמר לה אמונים בכל ארצות פזוריו, ולא חדל מתפילה ומתקווה לשוב לארצו ולחדש בתוכה את חירותו המדינית", ונציגי כל המפלגות והזרמים בתנועה הציונית נגשו וחתמו על הנוסח. ואילו תורגמו מלים אלה לערבית והוקראו מלה במלה ברמאללה או בעזה או בכל אחד ממחנות הפליטים, בודאי שנציגי כל המפלגות והזרמים בתנועה הלאומית הפלסטינית היו ניגשים וחותמים עליהן, בדיוק כמו שחתמו מקביליהם הישראלים.


עד כאן –תיאוריות ו"מה היה אילו". במציאות בה אנו חיים, קשה מאד להעלות על הדעת, כרעיון למימוש ולביצוע, מצב בו תאפשר מדינת ישראל תיקון מלא של העוול המונח בבסיס יסודותיה  של המדינה הזאת.

גם אם התעמעמה בשנים האחרונות, טרם אבדה התקווה שעוד תקום במדינת ישראל ממשלה שתסכים לסיים ולבטל את הכיבוש הנמשך מאז 1967, ולהסכים להקמת מדינת פלסטין העצמאית והריבונית ללא מובלעות התנחלותיות בשטחה, ושגבולה עם ישראל יתבסס על גבולות ה-4 ביוני 1967.

בתסריטים אופטימיים במיוחד, תנועת השלום בישראל פנימה תתאושש ותתחזק, והלחץ החיצוני יגבר, וביחד יביאו כל הלחצים לסיומו של הכיבוש. במיוחד אם יצליח ברק אובמה להיבחר שוב לתפקיד נשיא ארצות הברית של אמריקה, ויחזור לנושא המזרח התיכון מן הנקודה בה הפסיק מסע הבחירות את העימות החזיתי שלו עם בנימין נתניהו, וכנשיא בכהונה שנייה שוב לא יחשוש מן העוצמה שיכולה ממשלה ישראלית לגייס בתוככי הפוליטיקה האמריקאית. בתסריט אופטימי אפשר לחשוב על ממשלה ישראלית שתחתום הסכם עם הפלסטינים, ותסיים את הכיבוש ותזכה על כך להסכמה ולאמון של רוב גדול בין אזרחי מדינת ישראל, כשההתנגדות מוגבלת למיעוט של מתנחלים ותומכיהם הדתיים-לאומיים.

אפילו כך, קשה מאד להניח שהפליטים הפלסטינים יזכו ליותר ממה שעלה על השולחן בשיחות טאבה בינואר 2001 – חזרה של מספר מוגבל מהם לתחומי מדינת ישראל, ולאו דווקא לכפריהם המקוריים.

לכל הפחות, על מדינת ישראל להכיר בעוול שגרמה לעם הפלסטיני, ולהבין שקבלת מדינה פלסטינית בגבולות 1967 תהיה מבחינת הפלסטינים ויתור קשה מאד וכואב מאד.

אם בכלל, זה יכול להצליח רק אם מדינת ישראל תביא בפני הפלסטינים הצעה נדיבה באמת, פתרון  של שתי מדינות לביצוע מלא בלי טריקים ובלי שטיקים. ולא מאוחר מדי. 


,

קיצור תולדות שודדי הקרקעות והשופטים והתחמנים

קיצור תולדות שודדי הקרקעות והשופטים והתחמנים

מיד לאחר שנכנס צבא ההגנה לישראל אל שטחי הגדה המערבית והקים בהם את שלטונו הצבאי הנמשך עד היום הזה, קבע מאיר שמגר – הפרקליט הצבאי הראשי ואחר כך היועץ המשפטי לממשלה ואחר כך נשיא בית המשפט העליון – שתושבי השטחים האלה יוכלו לעתור אל בית המשפט העליון בירושלים כנגד מעשיו של הצבא שהחל לשלוט בהם. והחלטה זו נחשבה כאחד מביטוייו המהותיים של מה שנקרא אז "הכיבוש הנאור", ודובריה של מדינת ישראל מאד מאד התגאו בכך בהופעותיהם ברחבי העולם.

אבל הייתה מגבלה לנאורות, ובית המשפט העליון סירב לדון בעתירות שהתבססו על אמנת ג'נבה הרביעית, למרות שמדינת ישראל הייתה בין הראשונות שחתמו עליה עוד בשנת 1949. פשוט מאד, האמנה הזאת מדברת על חובתה של מדינה כובשת כלפי תושבי השטח הכבוש ומדינת ישראל סירבה להכיר בכך ששטח הגדה המערבית הוא שטח כבוש ומצאה כל מיני מינוחים משפטיים כמו "שטח מוחזק" או "שטח שנוי במחלוקת". היו לממשלה משפטנים שניסחו זאת היטב במונחים משפטיים מפולפלים. תמיד אפשר למצוא עורכי דין שינסחו קייס משפטי לפי הצורך. ראשי כנופיות יודעים זאת, וגם ראשי ממשלה.

לפי אמנת ג'נבה, מדינה כובשת אמורה לקיים את הסטטוס קוו שמצאה בשטח כשכבשה אותו. היא בהחלט לא אמורה לישב את אזרחיה בשטח שכבשה, ולתת להם סל גדול של סובסידיות והטבות כדי לעודד אותם להתנחל שם, ולקבוע שם מצב דמוגרפי חדש ושונה לחלוטין. אבל עורכי הדין הממשלתיים הגיעו למסקנה שזה לא שטח כבוש ואמנת ג'נבה לא מחייבת. בתור טובה מיוחדת לפנים משורת הדין, מדינת ישראל תקיים את הדרישות ההומניטריות הנובעות מהאמנה. ומה הן דרישות הומניטריות, את זאת יקבעו מדינת ישראל, ממשלתה, צבאה והכי חשוב מתנחליה.

למשל, שאיפתו של בעל קרקע להמשיך ולהחזיק את הקרקע בבעלותו אינה נושא הומניטרי. זה נחשב כנושא בטחוני. כך לא היה קשה במיוחד למתנחלים להשיג לעצמם אדמות. פשוט מאד, שדאגו אלוף הפיקוד יחתום על צו בו נאמר כי למיטב הערכתו הביטחונית המקצועית שטח X הממוקם באדמות הכפר Y דרוש לצרכי ביטחון. ומיד השטח נלקח מבעליו הפלסטינים,  וכניסתם אליו נאסרה מאותו רגע ואילך בהיותו שטח צבאי סגור,  והוא הוקף בגדר והמתנחלים נכנסו אליו בשמחה וששון. באופן רשמי נאמר בצו האלוף שמדובר בתפיסה זמנית בלבד לצורכי ביטחון, למשך תקופה מוגבלת של עשר שנים, אבל גם זה לא עורר שום בעיה למתנחלים – מיד כשנגמרה התקופה חתם האלוף על עוד צו שהאריך את התפיסה לצרכי ביטחון לעוד עשר שנים. לפעמים הוא גם הוסיף עוד שטח סמוך שגם הוא נתפס לצורכי בטחון זמניים בלבד ונמסר גם הוא למתנחלים שהודיעו מיד שלעולם לעולם לא יעזבו את אדמות ארץ ישראל אלה, נחלת אבותינו הקדושה.

אמנם היו מי ששאלו שאלות תם, כיצד העברת אוכלוסיה אזרחית ישראלית לתחומי שטח כבוש משרתת את הביטחון, ומה התרומה לבטחון מדינת ישראל שנוצרת מנוכחות של יותר ויותר נשים הרות וילדים רכים, והאם זה לא מהווה בעצם נטל על הצבא ועל הביטחון. אבל כאשר עלו  השאלות האלה בבג"צ,  השופטים היססו מאד להציב את חוות דעתם האזרחית אל מול חוות דעתם הצבאית המוסמכת והרשמית של אלוף הפיקוד והרמטכ"ל, וכל הפקעות הקרקעות לצרכי הקמת התנחלויות זכו לחומת כשרות של בית המשפט. כאשר אישרו שוםטי בג"צ פה אחד הפקעת קרקעות פלסטיניות פרטיות מצפון לרמאללה לצורך הקמת התנחלות חדשה שנקראה בית אל, ראש הממשלה דאז מנחם בגין הצהיר בשמחה "יש שופטים בירושלים".

וכך התנהלו העניינים עוד שנים על גבי שנים עד לאותו לילה בו נתפסה אדמה ליד שכם והוכרז על הקמת התנחלות אלון מורה ודרך נסללה בחיפזון בלב שדה שהחקלאי פלסטיני טרם הספיק לקצור. קראוונים התנחלותיים נגררו והוצבו שם עוד באותו היום והמתנחלים שזה עתה הגיעו הצהירו בטלויזיה "זה ביתנו וזו אדמתנו ולעולם לא נעזוב אותה" והסיפור עורר רעש במדינה וגם בעולם. תנועת שלום עכשיו ארגנה מאות מפגינים שחסמו את כביש הגישה החדש והטילו מצור על המתנחלים וישנו בלילה בשדה שממול. למען הגילוי הנאות, גם כותב שורות אלה היה שם באותו לילה, לילה קר מבחינת מזג האויר ההררי בשדה החשוף ללא אוהלים, וחם מאד מבחינת מצב הרוח הסוער.

וכאשר הגיע הסיפור הזה לאולמות בית המשפט העליון בירושלים, נמסרו לידי השופטים חוות דעת של האלוף (מיל.) מתי פלד ורב אלוף (מיל.) חיים ברלב אשר הביעו חוות דעת בטחונית מקצועית שסתרה מכל וכל את חוות דעתו של הרמטכ"ל המכהן וקבעה כי אין כל ערך בטחוני להקמת התנחלות אזרחית בשטח כבוש.  והשופטים קיבלו את דעתם ואת עמדתם והורו שאין הצדקה להפקיע אדמות פרטיות פלסטיניות לצרכי הקמת התנחלות אזרחית ודין התנחלות אלון מורה שזה עתה קמה להתפרק. והמתנחלים וחבריהם הרימו קול צעקה וזעקה מרה כמו שהם עושים במקרים כאלה.

אבל לא אלמן ישראל, והראש היהודי ממציא לנו פטנטים. כזכור, תמיד אפשר למצוא עורך דין שינסחו קייס משפטי לפי הצורך. ראשי כנופיות יודעים זאת, וגם ראשי ממשלה. ובמקרה זה הייתה זו עורכת דין יעילה ויצירתית במיוחד בשם פליאה אלבק, והיא מצאה את הפתרון הגואל: לא צריך להפקיע אדמות פרטיות, אפשר להתנחל על אדמות מדינה. 

ומתברר שיש הרבה הרבה אדמות מדינה, יותר ממחצית כל שטחי הגדה המערבית, די והותר למאות אלפי מתנחלים. הרבה הרבה אדמות מדינה, חלק גדול מהן אדמות שתושבים פלסטינים החזיקו בהן במשך דורי דורות אבל הגברת פליאה אלבק מצאה שהן בעצם אדמות מדינה. כן, אדמות מדינה לפי כל מיני פרשנויות מאד יצירתיות לחוק העותמני שעדיין תקף, פרשנויות מאד יצירתיות שגם הסולטנים העותמנים עצמם לא חשבו עליהן. ובקיצור, השורה התחתונה: במקום שבעל הקרקע הפלסטיני יקבל מנציגי צבא ההגנה לישראל נייר בו נאמר "בזאת הננו להודיעך כי אנו מפקיעים את אדמתך לצורכי ביטחון, ונא לזוז הצידה מיד", עכשיו הוא מקבל מהם נייר בו נאמר "בזאת הננו להודיעך כי גילינו שהאדמה בכלל לא שלך אלא היא אדמת מדינה, כלומר אדמה של ממשלת ישראל, כלומר אדמה של מתנחלים, ונא לזוז הצידה מיד שבמיד".

ובית המשפט העליון קיבל את הטיעון, ואלון מורה פשוט זזה שני קילומטר למיקום חדש שהתגלה כאדמות מדינה, ועוד עשרות אלוני מורה קמו, כולם על אדמות מדינה, ובית המשפט העליון אישר ואישר בסיטונות שהתנחלות על אדמות מדינה כשרה למהדרין, ומפעל ההתנחלויות עלה וצמח והתפתח, וגם את הסכמי אוסלו צלח בהצלחה והמשיך לגדול ולגדול ולצמוח. אבל המתנחלים לא הסתפקו בשפע האדיר של אדמות המדינה שעמדו לרשותם. הם המשיכו ללטוש עיניים גם לקרקע פרטית, ולא רק לטשו עיניים אלא פה וגם שם החלו לקבוע בה עובדות בשטח ועוד עובדות. ונכון שאלוף הפיקוד כבר לא הוציא עבורם צווי הפקעה רשמיים, אבל גם כשתפסו סתם כך אדמה פרטית בהפרת חוק גלויה וברורה, נשלחו מיד חיילים לשמור עליהם ביום ובלילה ולגונן עליהם מפני בעלי הקרקע, וחיבורים מיידיים לחשמל ומים, ודרכי גישה סלולות, ומשכנתאות וסובסידיות  נדיבות ביותר, ונושא הפרת החוק נותר לבירור אי שם בעתיד, אם בכלל.

את טענותיהם של בעלי הקרקע דחו נציגי המדינה הצידה בבוז. אבל נמצאו פעילי שלום ישראלים כמו דרור אטקס וחגית עופרן שחקרו ובדקו ואתרו בדייקנות ובפרטי פרטים את הפרות החוק וגזל הקרקעות שבוצעו כאן לאור היום, ונמצאו עורכי דין מסורים לזכויות האדם כמו מיכאל ספרד שיצאו אל בתי המשפט והתייצבו מול הממשלה והמתנחלים והמשפטנים התחמנים החלקלקים שלהם. וההוכחות לגזל והפרת החוק היו ברורות וחותכות, ואי אפשר היה להתעלם מהם. גם התערבות בוטה  של הימין הפרלמנטרי בהרכב בית המשפט העליון  וזהות נשיאו לא עזרה. בית המשפט קבע מועדים ברורים לפינוי והריסת הבתים שנבנו באופן בלתי חוקי בעליל על קרקע פרטית פלסטינית. והנה עכשיו בימים אלה הגיע המועד שקבע בית המשפט לפרק את גבעת האולפנה, שהיא הרחבה והגדלה על קרקע פרטית פלסטינית של התנחלות בית אל, שהיא במקרה בדיוק אותה ההתנחלות שכל כולה הוקמה על אדמה פלסטינית פרטית לפני שלושים שנה ואת הפקעת הקרקע לצרכי בטחון אישר אז בית המשפט העליון. 

ועכשיו שוב המתנחלים וחבריהם מרימים קול צעקה וזעקה מרה כמו שהם עושים במקרים כאלה. עד כדי כך שאיימו להפעיל את עוצמתם בתוככי מפלגת הליכוד כדי לערער את שלטונו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, וסיכלו את תכניותיו ללכת לבחירות מוקדמות ולקנות לעצמו תקופת שלטון נוספת, ואילצו אותו להיכנס לעסקה קצת מפוקפקת עם מי שהיה מנהיג ה"אופוזיציה". ואתמול בבוקר כינס ראש הממשלה את יועציו ושריו ושותפיו הישנים וגם החדשים, לחפש מוצא חוקי שייתן בסיס חוקי גם לשוד אדמות פרטיות לאור היום. וכזכור וכידוע, תמיד אפשר למצוא עורך דין תחמן שינסח קייס משפטי לפי הצורך. ראשי כנופיות יודעים זאת, וגם ראשי ממשלה...

עניין של חינוך

עניין של חינוך

זה קרה באמצע בין יום הזיכרון לשואה לבין יום הזיכרון לחיילים שנהרגו במלחמותיה של המדינה. יצאו תלמידי תיכון בצורה מאורגנת לראות את ההצגה "גטו" מאת יהושע סובול, הצגה ישראלית שזכתה להצלחה כלל עולמית. ואיזו בושה! מסתבר שהנערים לא התרשמו כלל מזוועות רדיפת היהודים בידי הנאצים שהוצגו לפניהם על הבמה בידי מיטב שחקני ישראל. כיצד קרה שהתלמידים צחקו ולעגו והפריעו בגסות לשחקנים בכל מהלך ההצגה? והגרוע מכל, כיצד קרה שכאשר הוצגה לפניהם על הבמה סצנה ריאליסטית של נאצי מכה יהודי, הם הזדהו עם המכה ולא עם המוכה, ופצחו בקריאות עידוד, וקראו אל הנאצי המכה שעל הבמה: "כן! כן!", "תן לו בראש!" "כל הכבוד!". כך מתנהגים תלמידים ישראלים שמתחנכים יומם ולילה על חשיבותה ומשמעותה של השואה הנוראה, ושומעים תמיד כי השואה שנפלה על העם היהודי היא ההוכחה המוחצת לצדקת הקמתה של מדינת ישראל וצדקת הקמתו של צבא ההגנה לישראל וצדקת הפעלתו של צבא ההגנה לישראל כאגרוף ברזל אשר יכה ללא רחמים בכל אויב שיעז לקום נגדנו?

אכן, היה מי שהעז להסיק מסקנות פוליטיות מרחיקות לכת. ד"ר זאב דגני, מנהל גימנסיה הרצליה, אמר: "האירועים קרו בגלל האלימות שעם אחד מפעיל על עם אחר. שלא יתפלאו שהאלימות חוזרת אלינו, אי אפשר להשאיר אותה בשדה השני". כמובן שדבריו המרגיזים – מבחינה מסוימת, אפילו יותר מרגיזים מהתנהגות התלמידים כשלעצמה – נדחו על הסף ובשצף קצף בידי שורה ארוכה של פרשנים ונושאי תפקידים ובראשם שר החינוך גדעון סער בכבודו ובעצמו. שר החינוך דאג להביא דברים על דיוקם: כמובן שאין שום קשר בין התנהגותם של התלמידים לבין נוכחותה של מדינת ישראל בשטחי יהודה ושומרון שהם נחלת אבותינו, והגיע הזמן שהשמאלנים יחדלו מן ההרגל המגונה לדבר תמיד על הכיבוש, ויעסקו בחינוך במקום בשאלות פוליטיות בלתי רלוונטיות. בפעם הבאה המורים פשוט צריכים לקיים הכנה פדגוגית עמוקה לקראת הצפייה במחזה ולקיים משמעת חזקה יותר על התלמידים במהלך ההצגה עצמה, וזהו - דברים כאלה לא יקרו יותר.

והסערה שככה ונשכחה לאחר יומיים, כמו כל הסערות הציבוריות במדינתנו. ובשעה טובה בא עלינו יום העצמאות השישים וארבעה למדינת ישראל. כפי שאמרה הקריינית במהדורת החדשות בערוץ הממלכתי של מדינת ישראל שסיקרה ברוח טובה ומבודחת מעט את אירועי החג, יום העצמאות השנה נחוג בסימן הגברת וחיזוק הקשר בין אזרחי ישראל לבין צבאם צבא ההגנה לישראל, במטרה לחזק את ההתגייסות לצבא שנחלשה מעט בשנים האחרונות, מה שעלול בעתיד להציב בפני הצבא בעיות כוח אדם. ובמסגרת זאת נפתחו בסיסי הצבא בפני אזרחי המדינה, הבוגרים וגם ובמיוחד הילדים.

"ליום אחד הילדים עזבו בבית את צעצועי המלחמה ויצאו לשחק עם הדבר האמיתי" אמרה הקריינית וחיוך על פניה, ועל המסך הופיעו התמונות שצילם בבוקר כתב הטלויזיה הישראלית באירועי החג. תמונתה של ילדה בת כשש או שבע מילאה את המסך, יושבת על צריח הטנק ומסובבת מכונת יריה, אצבעה על ההדק והיא מחייכת בעליצות כשכיוונה את הקנה שאורכו כגובהה אל המבוגרים המחייכים גם הם ואל הילדים האחרים היושבים על קנה התותח של הטנק הסמוך.

מהדורת החדשות הסתיימה בכמה דברי ביקורת: הקריינית סיפרה בתרעומת כי ישראלים שבילו את היום בפארקים לאומיים שונים השאירו מאחוריהם הרבה לכלוך ופסולת ולא טרחו לאסוף   את הכול אל פחי האשפה. התנהגות רשלנית ונלוזה לפי כל קנה מידה.

זמן קצר לאחר ששודרה מהדורת חדשות חגיגית זאת בטלוויזיה הממלכתית של מדינת ישראל
היה מי שמצא דרך שונה במקצת לחגוג את יום ההולדת השישים וארבעה של מדינת ישראל הריבונית. ברחובות הליליים של שכונת שפירא, שכונת מצוקה בדרום תל אביב. הושלכו לרגל החג בקבוקי תבערה לדירותיהם של פליטים ומבקשי מקלט ומהגרי עבודה שנמלטו לישראל מרצח עם המתרחש בארצות מוצאם באפריקה. לא היו קרבנות בנפש אבל הדירות נשרפו על תכולתן העלובה, וכך גם גן הילדים המאולתר הקטן שהקימו האפריקאים לילדיהם. ותושבים בשכונה שרואיינו אמרו שהם לא תומכים בהשלכת בקבוקי תבערה אבל הגיע הזמן שהממשלה תפעל לגרש את כל האפריקאים האלה שכן לא יתכן לרכז את כל הזבל האנושי בשכונה אחת. וגם גן הילדים כבר כנראה לא ישוקם ולא יפעל יותר, כי עוד לפני מתקפת התבערה היו שכנים שהתנגדו לראות כל כך הרבה ילדים שחורים בבנין שלהם. ועל כך לא נשמע קולו של שר החינוך של מדינת ישראל, כי מדובר בגן ילדים בלתי רשמי ובלתי מוכר שאינו חלק ממערכת החינוך של מדינת ישראל ומיועד לילדים שמעמדם החוקי לא ברור וחלק גדול מהם מיועד לגירוש מתחומי המדינה עוד בטרם תסתיים שנת הלימודים.

וקשה לדרוש מכבוד שר החינוך גדעון סער לעסוק בבעיות נקודתיות פעוטות שכאלה כאשר הוא עסוק עד מעל הראש בשינוי מהותי של מערכת החינוך הישראלית כולה, מגן הילדים ועד האוניברסיטה ועד בכלל, ולחזק בכל התחומים את לימוד הסמלים היהודיים והמורשת היהודית. כך למשל, רק בשבוע שעבר דאגו השר ומשרדו לפסול לשימוש ספר לימוד מתועב שהתגלו בו סימני הפוסט-ציונות הארורה. בספר הזה הופיעו בהרחבה ציטוטים מדו"ח גולדסטון הידוע לשמצה. יתר על כן, נטען בו כי חלק גדול מן העולים שהגיעו לישראל ממדינות ברית המועצות לשעבר לא באו מטעמי ציונות אלא פשוט מתוך כוונה לשפר את מצבם הכלכלי. כמובן שכל זה היה בלתי נסבל עבור השר הקנאי למלחמות הלאום. הספר הזה יצא משימוש ושוב לא יגרום שטיפת מוח שמאלנית לתלמידי ישראל, ובמקומו יבוא ספר לימוד מתאים והולם אשר בו ייכתב כי דו"ח גולדסטון היה אוסף של שקרים מרושעים ואנטישמיים כנגד הצבא המוסרי ביותר בעולם, וכי כל היהודים שבאו מרוסיה (וגם הנוצרים שבאו מרוסיה ואחד מסביהם היה יהודי) הגיעו לכאן אך ורק בשל להבת הלאומיות היהודית והציונית הבוערת בערה עזה בליבם.

אכן, ידיו של השר החרוץ גדעון סער מלאות עבודה עד בלי די. הוא טורח ועמל להעניק מעמד אוניברסיטאי מלא למכללה ההתנחלותית באריאל, למרות התנגדותם של המנוולים במועצה להשכלה גבוהה. ומאידך, חבריו של השר בתנועת "אם תרצו", ששר החינוך היה אורח הכבוד בועידתה, דואגים לאתר ולהוקיע את המרצים השמאלנים והפוסט-ציונים שחדרו בעורמה אל המחלקות והפקולטות האוניברסיטאיות, במיוחד באוניברסיטת בן גוריון הידועה לשמצה בבאר שבע.
 
לתלמידי התיכון דואג השר לארגן סיורים מיוחדים לחברון עיר האבות, ובהם מגיעים התלמידים באוטובוסים ממוגנים לחברון ועוברים בצורה שיטתית בין מובלעות המתנחלים המפוזרות בליבה. "ההתיישבות מבוססת על האמונה בזכותנו על הארץ. מגיל צעיר האמנתי שמתיישבים מבצעים שליחות ומגנים על עם ישראל" אמר כבוד השר. בהתאם לכך נאמר לתלמידים כי קברי האבות והאמהות שבחברון הם ערש האומה היהודית, כי העם היהודי נשא עיניים אליה במשך אלפי שנים וכי בשנת 1967 חזרה חברון לחיקם של היהודים ולמרבה השמחה נוצרה בה מציאות חדשה עם בואם של המתנחלים.

בית ספר תיכון אחד, התיכון ליד האוניברסיטה בירושלים, העז בחוצפתו ליזום תכנית שונה מעט לביקור בחברון. הם יצאו לפגוש גם פלסטינים חברונים ואפילו לשמוע את עדויותיהם של חיילי "שוברי שתיקה" – אלה אשר שרתו בעיר הזאת ועברו חוויות לא ממש מרנינות. כמובן, הביקור שובר המוסכמות הסתיים מיד לאחר שהחל, לאחר קבלת פנים עוינת ואלימה למדי של המתנחלים שגמרו אומר לגרש את התלמידים השמאלנים ומוריהם. (אם כי לא בטוח שאפילו זה העביר בדיוק את המסר שרצה שר החינוך...)

ועדיין השמאלנים לא אמרו נואש, ופורסם מכתב חתום על ידי מאות מורים שהודיעו על סירובם לצאת עם תלמידיהם למסעות בחברון שמארגן שר החינוך. מיכל שקולניקוב, אשר ביום העצמאות האחרון הדליקה אחת משתים עשרה אבוקות בטכס האלטרנטיבי שמארגנת תנועת יש גבול, סיפרה על מסעות של מורים ומורות היוצאים לחברון וצופים ברחובות הריקים בליבה של חברון בהם אסור לתושבים פלסטינים להלך, ובחנויות הריקות שחיילים ישראלים מונעים לקוחות מלהגיע אליהם, ובקירות עליהם מתנוססות לתפארה קריאות לרצח ערבים וגירושם. "אנחנו שומעים מורים שמזדעזעים, ואומרים 'לא ידענו שזה המצב' ושכבר לא ייסעו לשם עם תלמידיהם לביקורים אצל המתנחלים. גם מנהלים ומפקחים של משרד החינוך תומכים בנו, גם אם אינם יכולים להגיד זאת בפומבי".

ובינתיים יצא השר סער ביוזמה נוספת. במסגרת חיזוק המורשת היהודית והסמלים הלאומיים נקבעה תכנית מורשת גם לגני הילדים ועיקרה: הילדים נדרשו להניף את הדגל הלאומי ולשיר את ההמנון הלאומי בטכס שבועי כל יום ראשון וללמוד בעל פה את כל מילות ההמנון.

ומה קרה בשטח? לא קרה. הגננות ברובן הגדול, בלי התארגנות רשמית ובלי עצומות ובלי מחאות, פשוט התעלמו מהנחייתו של השר, לא קיימו בגנים טכסים ולא הניפו דגלים ולא שרו המנונים. "אני לא עשיתי את זה כי זאת נראתה לי החלטה מרגיזה. יש הרבה דברים ערכיים חשובים אחרים לעולמם של הילדים" אמרה ר', גננת מירושלים.

והשר? הוא פשוט החליט לבצע נסיגה טקטית בפני הגננות, ובהנחיה חדשה של משרד החינוך בוטלה החובה ללמד את מילות ההמנון ונקבע כי טכסי הנפת דגלים יתקיימו "רק בימים מיוחדים".

אולי היה מועיל למדינה הזאת לו היו הגננות מתארגנות ומקימות מפלגה בבחירות הבאות עלינו לטובה? אני בהחלט הייתי שוקל להצביע בעדה.

בחירות בקרוב – אבל על מה?

בחירות בקרוב – אבל על מה?

"עשרות מיליוני דולרים של משרדי החוץ וההסברה, ועוד עשרות גופים אחרים, שהושקעו בניסיונות לשכנע את העולם שישראל רוצה שלום והפלסטינים מסרבים - ירדו לטמיון" קונן השבוע בן דרור ימיני הידוע בטורו שעל דפי "מעריב". מי שאחראי לאבדן ההשקעות האדירות הללו היה לא אחר מאשר ראש השב"כ לשעבר יובל דיסקין, בנאומו המדובר בסוף השבוע: "לממשלת ישראל אין כוונה להגיע לשלום עם הפלסטינים. די לסיפורים שמוכרים לנו בתקשורת של 'אנחנו רוצים לדבר אבל אבו מאזן לא'. אין לממשלה הזו אינטרס לדבר עם הפלסטינים ואין לה עניין לפתור שום דבר עם הפלסטינים. הממשלה יודעת שאם היא תעשה צעד הכי קטן בכיוון הזה, השלטון המבוסס כרגע של ראש הממשלה במדינת ישראל והקואליציה החזקה שיש לו יתפרקו. לממשלה אין עניין לשנות משהו בתחום הזה".

דוברי הממשלה ושריה יצאו מיד במתקפה מסיבית ביותר על דיסקין, והאשימו אותו כי דבריו נובעים רק מתסכולים אישיים ושיקולים פוליטיים אפלים כאלה או אחרים. אבל בדיוק באותו היום פנתה הממשלה אל בית המשפט העליון וביקשה בתירוצים מתירוצים שונים להשתחרר ממחויבותה החוקית לפנות חמישה מבנים שבנו מתנחלים בצורה בלתי חוקית בעליל על אדמה פרטית פלסטינית, פעולה שהייתה אמורה להתבצע היום. לא רק יוזמת שלום ממשית כלפי הפלסטינים אינה בתחום יכולתה ורצונה של ממשלת ישראל הנוכחית – גם לא אכיפה של החוק על מי ששדד קרקעות פלסטיניות לאור היום. כל ניסיון לבצע זאת כבר עלול להביא לנפילת הממשלה.

ומה הפלא? שר החוץ בממשלת ישראל הוא מתנחל, מפלגה נוספת של מתנחלים היא אחת השותפות לקואליציה הממשלתית, ועוד מפלגה של מתנחלים תומכת בממשלה מבחוץ. וגם בליכוד, מפלגת השלטון העיקרית, רבים מאד המתנחלים וחבריהם, ובידם עמדת כוח מאין כמוה במבנה המפלגתי הפנימי. כל חבר כנסת בליכוד שעתידו הפוליטי יקר לו יזהר וישמר פן ירגיז את המתנחלים. ובקיצור – אין טעם ואין הגיון לפלסטינים לדבר עם ממשלה ישראלית המסתכנת בהתמוטטות אם תעז אפילו לפנות חמישה (5) מבנים התנחלותיים שהם בלתי חוקיים בעליל, גם על פי חוקי מדינת ישראל. 


אבל כנראה שלא בדיוק על זה אנחנו הולכים לבחירות מוקדמות השנה. על מה יתנהלו הבחירות העומדות לפתחנו? על מה ידונו ויתווכחו המועמדים? ישנו נושא אחד חם ובוער העומד עכשיו בראש כל הכותרות, וכולם כולם ממהרים לאחוז בו ולעסוק בו: האם ילכו הצעירים החרדים אל לשכות הגיוס, או שימשיכו ללכת לישיבה כמו שעשו מאז קמה המדינה?

הרבה הרבה רעש וצלצולים, הרבה הצעות חוק שנועדו לגרור את החרדים אל הצבא. ואפילו אם ילכו לשם, אז מה? מה עושה הצבא - עם חיילים חרדים בשורותיו או בלעדיהם – לתושבים פלסטינים בשטחים שהוא מחזיק תחת שלטון כיבוש כבר ארבעים וארבע שנה? מה תפקידו בהקמת התנחלויות והענקת שירותי שמירה צמודים למתנחלים? הנושא הזה כבר לא נחשב ממש סקסי בפוליטיקה הישראלית כיום, למעשה הפוליטיקאים עושים ככל יכולתם להתחמק ממנו.

כך למשל תנועת "עורו", אחת התנועות הרבות העולות וצומחות אצלנו לאחרונה, נועדה כפי שאומר שמה להעיר ולעורר את הציבור הישראלי במגוון רחב מאד של נושאים: חינוך, צמצום פערים, ביטחון אישי, שינוי שיטת הממשל ושוויון בנטל. ומה עם הפלסטינים? מה עם השטחים? כפי שציין מנכ"ל התנועה, "בענינים מדיניים יש בחברה הישראלית פיצול גדול", ולכן החליטו אנשי "עורו" לא להעיר ולא לעורר ופשוט לא לעסוק בנושא הזה.

בקיצור, כנראה שגם בבחירות הבאות עלינו לטובה יעדיפו כמעט כולם ללכת בין הטיפות פן יירטבו ולהימנע ככל האפשר מלהזכיר מלים גסות כמו "כיבוש","פלסטינים", "התנחלויות" וכמובן המלה הגסה מכולן "שלום", ר"ל. זאת כמובן לא הפעם הראשונה, כבר הרבה פעמים עשתה מדינת ישראל ניסיונות לטאטא את הנושא הזה מתחת לשטיח ופשוט לשכוח ממנו. איכשהו, תמיד תמיד הוא חזר להופיע ולהטריד שוב את מנוחתנו.

על מכחישי שואה וכבישי גישה

על מכחישי שואה וכבישי גישה

כמו בכל שנה ביום הזיכרון לשואה הופיעה בעיתון הכותרת הענקית: "לזכור ודבר לא לשכוח". אבל בטכס הזיכרון שעליו דיווחה הידיעה לא היה בעצם הרבה אזכור לזיכרונות  העבר, לזוועה הבלתי נתפסת שלמן הזכרתה הוכנס התאריך הזה ללוח השנה שלנו. על העבר שאותו יש לזכור עבר ראש הממשלה שלנו בכמה מלים קצרות ומיהר אל מה שכנראה מעניין אותו יותר - העתיד המצפה לנו, אושוויץ החדשה שמכינים לנו באיראן, כוחו ועוצמתו של צבאנו וחיל אווירנו שבקרוב בקרוב יצא לשם למחוץ את המזימה הנוראה. (לפחות, בטכס הזה נתניהו לא השמיע בדיחות על ברווזים).

וגם הרמטכ"ל בני גנץ, בטכס אחר לציון יום השואה, הזהיר את כל האויבים כי צה"ל זרוע הפלדה של ישראל ישיב במהלומה קשה לכל ניסיון לפגוע בעם היהודי. וגם נשיא המדינה חתן פרס נובל לשלום שמעון פרס נשא נאום בטכס שלישי לרגל יום השואה וגם הוא הקדיש את הנאום בעיקרו לאויבים המנוולים והזהירם כי אין מקום להמעיט ביכולותיה הגלויות והגנוזות של מדינת ישראל להתמודד עם האיום האיראני.

ואכן מי כשמעון פרס בר  סמכא לדבר על היכולות הגנוזות של מדינת ישראל להכות באויביה, ומי עוד כמוהו היה מעורב ביצירת היכולות האלה מתחילתן לפני יותר מחמישים שנה. את כל התהליך כולו הוא עבר, הכור שהוקם בסתר ובתחילה טענו שהוא בכלל  מפעל טכסטיל, והצנטריפוגות שהחלו להעשיר אורניום ונשיא ארצות הברית שלא אהב את הכור הזה והתכנית הגרעינית הזאת, ואחר כך פריצת הדרך והפצצה הראשונה והשנייה והעשירית ועד מאות רבות, והטילים המיועדים לשאת את הפצצות ליעדן, והצוללות שנועדו לשאת את הטילים ולהעניק יכולת של מכה שנייה. בעצם, שמעון פרס, כבעל ניסיון עשיר בשטח הזה, יכול היה לתת הרבה עצות מקצועיות לאיראנים שצועדים את צעדיהם הראשונים באותה הדרך, חמישים שנה מאוחר יותר.

אגב, ראש הממשלה פונה אלי לא רק דרך דפי העיתון ומסך הטלוויזיה. בשבועות האחרונים קיבלתי ממנו כמעט כל יום הצעת חברות אישית. וכך כתב לי מר Benjamin Netanyahu:
"אזרח יקר, בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו - אך אויבנו לא יצליחו. אני מזמין אותך להצטרף לדף הפייסבוק האישי שלי. חג פסח שמח וכשר!".


כן, נתניהו צודק. כולם אויבינו – מן המנוול הנשיא השחור בבית הלבן דרך המנוול חתן פרס נובל לספרות בגרמניה וכן, אפילו גם אויב אמיתי בטהראן. אך האויבים המנוולים האלה לא יצליחו, כי קם לנו מנהיג גדול וחזק וגיבור ובנג'מין נתניהו שמו. ונגד כל ואחד מן האויבים ידע ראש ממשלתנו לגייס את כל הכוחות, כל הכוחות כולם, בעוצמה אדירה. אם באיראן מאיים הברווז הגדול לבנות פצצה גרעינית, הרי נקים מהומה בכל העולם ונדרוש מכל המדינות להטיל על הברווז הנ"ל סנקציות חונקות שיהרסו את כלכלתו, אבל גם לא נסמוך על העולם הצבוע ונכין את הטייסים הטובים של חיל האוויר שלנו לצאת למתקפה והפצצה ומלחמה. ובאותה צורה בדיוק, אם מגיעים פעילי שלום לנתב"ג בדרך להתארח בבית לחם ובכיסם מברשות שיניים והזמנות מארגונים פלסטיניים, הרי נקים מהומה בכל העולם ונדרוש מכל חברות התעופה לחסום להם את הדרך ולבטל להם את הכרטיסים אבל גם הפעם לא נסמוך על העולם הצבוע ונכין את השוטרים הטובים של היס"ם שלנו לצאת לעצור ולגרור מיד לכלא  כל פעיל שיעז להראות כאן את פרצופו.

אז למה למה למה נטפלים לסגן אלוף אחד קטן ועלוב ומסכן שקלט היטב את רוח המפקד ואת המסר שירד אליו היישר מראש הפירמידה. אייזנר ראה לפניו את אויבי ישראל הפלסטינים והאירופים חמושים בזוגות אופניים שועטים אל כביש הבקעה השמור לישראלים בלבד ומיהר לעשות בתחומו מה שכתב והנחה ראש הממשלה ולוודא בעזרת נשקו האישי כי האויבים המסוכנים האלה הקמים עלינו לא יצליחו. 

בכמה מקומות אחרים לא הייתה השבוע מצלמה, ושם באמת התוצאה הייתה לגמרי אחרת.
למשל, לא היו מצלמות בשכונת בית חנינא במזרח ירושלים. מנהיג המתנחלים אריה קינג ואנשיו הגיעו בליווי משטרת ישראל אל ביתו של חאלד נתשה סולימאן, שמשפחתו חיה שם מאז 1935. תוך זמן קצר הושלכו בני המשפחה אל הרחוב, והעיתונים דיווחו (מי שבכלל דיווח) כי "הפינוי עבר בשקט יחסי, מלבד מעצרו של אב המשפחה". הפעולה הייתה חוקית לחלוטין. כמו במקרים קודמים במזרח ירושלים, בית משפט ישראלי קבע כדת וכדין כי החלקה עליה נבנה הבית הייתה פעם לפני עשרות שנים בבעלות של יהודים ולכן היא כיום רכוש המתנחלים ורכוש "הקרן לאדמות ישראל". (כמובן, אדמה שהייתה פעם של פלסטינים לא תוחזר להם לפי חוקי ישראל הנאכפים בבתי המשפט של מדינת ישראל...) . 

לבית שהתרוקן נכנסו מיד משפחות של מתנחלים יהודים כשרים למהדרין. לדבריו של אריה קינג, הוא בחר במיוחד זוגות אידיאליסטיים שיבואו לגור במקום, שכן מדובר במעשה חלוצי מיוחד במינו המגביר ומחזק את הנוכחות היהודית בירושלים בירת ישראל לנצח נצחים. והזוגות האידאליסטים שנבחרו למשימה החלוצית כבר הספיקו להתאקלם בביתם החדש, וכבר באותו ערב יכלו לעמוד דום עם כל בית ישראל בזמן הטכסים הרשמיים לציון יום השואה בהם הסבירו ראש הממשלה ונשיא המדינה והרמטכ"ל שעלינו לזכור ולהזכיר את זכר השואה בהנפת אגרוף הפלדה של צבא ההגנה לישראל על כל האויבים הקמים עלינו בכל דור ודור.

ובאותו הזמן שבו הגיעו הקינג ואנשיו לבית בבית חנינה, פעל אגרוף הפלדה של צבא ההגנה לישראל בכפר עקבה שבצפון בקעת הירדן, שהוא בעצם לא כל  כך רחוק מהמקום שבו סגן אלוף אייזנר לימד לקח את פעיל השלום אויב ישראל הנבזה מדנמרק. ואגרוף הפלדה נחת על שתי דרכי הגישה שמחברות את הכפר הקטן עקבה אל העיירה טובאס שממערב ואל צומת ברדלה שממזרח ואשר גם מאפשרות לתושבים גישה אל אדמותיהם החקלאיות. והדחפורים הצבאיים חרשו והרסו וחסמו את הכבישים ביסודיות כדי למנוע מהתושבים לנסוע בהם. וזה היה חוקי לחלוטין ולמהדרין כי המושל הצבאי חתם על צו בחתימת ידו האוסר על תושבי עקבה לסלול דרכי כניסה ויציאה לכפרם ואם יסללו דינן של הדרכים להיהרס ולהיחסם. וגם לבנות בתים אסור על תושבי עקבה ואם יבנו דין הבתים להיהרס. בכלל הכפר הזה פשוט לא צריך להיות שם, כי מדינת ישראל לא רוצה שיגורו ערבים באזור הזה. ממשלת ישראל רואה בבקעת הירדן שטח אסטרטגי שצריך להישאר בשליטתה לאורך זמן ולכן רצוי שלא יהיו שם ערבים. 

ובכפר עקבה, שלדעת מדינת ישראל לא צריך להיות קיים אבל לשלוש מאות תושביו יש דעה אחרת בעניין, דווקא היו צלמים. היו שם פעילה אחת ישראלית ושני אמריקאים ואוסטרלי אחד והם צלמו ראש כפר פלסטיני היושב בכסא גלגלים מתווכח לשווא עם חיילים, אבל התמונות לא היו דרמטיות מספיק וזה לא נכנס לשום ערוץ טלוויזיה. והישראלית שהייתה שם שאלה את קצין מג"ב שאבטח את הריסת הדרכים "למה אתה עושה את זה?" והוא השיב "גם לי זה כואב, אבל אני רק ממלא פקודות". והיה קצין אחר שהתרגז מאד על נוכחות הפעילים וצעק "אתם השמאלנים מפריעים לנו למלא כאן את המשימה שלנו, אבל אנחנו נחזור כשלא תהיו כאן ונגמור את החשבון".  ושני הקצינים – זה שרק מילא פקודות וזה שהבטיח לגמור חשבונות – סיימו בזמן את הרס הדרכים וחסימתן, ובשעות הערב כבר היו שניהם בביתם בחיק משפחותיהם ויחד יכלו לעמוד דום בצפירה לזכר השואה.
http://www.kibush.co.il/show_file.asp?num=52652


ובעיתון "ישראל היום" שאותו מוציא לאור המיליארדר האמריקאי שלדון אדלסון עבור ראש ממשלת ישראל  בנג'מין נתניהו כתב לכבוד יום השואה בעל הטור הידוע דן מרגלית מאמר גדול וחשוב בכותרת "לעצור את ההכחשה מבית". במאמר הזה חשף וגילה דן מרגלית כי בתוככי מדינת ישראל קם וצמח סוג חדש וממאיר של מכחישי שואה. לא שהאנשים האלה מכחישים כי השואה התרחשה, אבל הם מסרבים בעקשנות להסיק ממנה את המסקנות הנכונות. מכחישי שואה הם אלה אשר אינם רוצים לנסוע לאושוויץ ולהניף שם את דגל הכחול לבן וללבוש שם את מדי צה"ל ולטוס בשמיים מעל תאי הגזים הדוממים במטוסי קרב של חיל האוויר הישראלי. מכחישי שואה הם אלה שאינם מסיקים את המסקנה שחייב היהודי להתהלך תמיד בשבילי ארצו וברחבי העולם עם נשק צמוד. מכחישי שואה הם אלה שלא הבינו כי "בלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית". מכחישי שואה הם אלה שאינם מקבלים כי "כדי להתבסס כאן צריך העם היהודי את זכות הקניין במערת המכפלה בחברון לפני 3800 שנה, ואת השואה, ואת צה"ל" – הלא הוא "החוט המשולש שלא ינתק, במערה ובתא הגזים ובבסיס הצבאי". והגרועים ביותר במכחישי השואה הם אלה המעזים לטעון כי "שדה הקטל הנורא ביותר שידעה ההיסטוריה הוא טרגדיה אנושית יותר מאשר יהודית" וכי אין לעשות בו שימוש לקידום טיעונים לאומיים וטריטוריאליים.

כמו כל שנה, שבוע אחרי יום השואה מגיע תורו של יום העצמאות. מדינת ישראל תחגוג שישים וארבע שנים לעצמאותה, וכמו כל שנה תמשיך למנוע את קיומו של יום העצמאות הראשון למדינת פלסטין. וגם המתנחלים בכל רחבי הגדה המערבית מתכוננים לחגוג, וכבר פורסמה הזמנה לחגיגה גדולה תחת כיפת השמיים באזור שכם, במתחם  מגודר ושמור היטב בידי הצבא לבל ינסו השכנים הפלסטינים להפריע את שמחת יום העצמאות. הזמנה חגיגית משותפת פורסמה, מטעמם של המועצה האזורית שומרון מצד המתנחלים והחטיבה המרחבית שומרון מטעם צבא ההגנה לישראל, מעוטרת בתמונות של חיילים מחייכים ומתנחלים מחייכים, ולילדי המתנחלים שיגיעו לאירוע מובטחת תכנית אמנותית יפה וגם ארטיק חינם לכל ילד. דן מרגלית יוכל לבוא לאירוע הזה ללא חשש. מכחישי שואה לא יהיו שם.
http://www.shomron.org.il/?CategoryID=980&ArticleID=6326

השבוע הזה הגיע מועד הגיוס שנקבע לשני צעירים ישראלים, נועם גור ואלון גורמן. עשרות מחבריהם ליוו אותם עד לשערי בסיס הקליטה והמיון בתל השומר. נועם גור מסרה לקצינים במקום מכתב בו נאמר: "אני מסרבת לקחת חלק בצה"ל, כי אני מסרבת להצטרף לצבא שמאז הקמתו עסוק בשליטה בעם אחר, גזל, והטלת טרור על אוכלוסייה אזרחית הנמצאת תחת שליטתו." היא נשלחה מיד לכלא הצבאי. לפי הניסיון בעבר, בעוד כמה שבועות היא תוחזר לבקו"ם ותישאל שוב אם היא מוכנה להתגייס, ושוב תסרב ושוב תחזור לכלא וכך הלאה והלאה עד שימאס המשחק לשלטונות הצבא.

אחריה הגיע בפני הקצינים אלון גורמן, וגם לו היה מכתב: "הסירוב שלי לשרת בצבא הישראלי, בנוסף להיותו סירוב לקחת חלק בכיבוש ואפרטהייד, הוא פעולה של סולידריות עם חברינו הפלסטינים החיים תחת המשטר הישראלי, ונאבקים למען חירות, צדק ושוויון." הוא ציפה להגיע גם הוא לכלא הצבאי וגם הביא איתו ציוד שיקל על השהיה שם. להפתעתו, שלחו אותו הקצינים הביתה והודיעו לו כי בקרוב ייבדק על ידי קצין בריאות נפש (קב"ן) לוודא את מצבו הנפשי.

בסך הכול, החלטה הגיונית. בחור צעיר בן 18 מעז להתייצב חזיתית אל מול ראש הממשלה, ואל מול שר הביטחון, ואל מול שר החינוך, ואל מול הרמטכ"ל, ואל מול כל קציני צבא ההגנה לישראל, וגם אל מול דן מרגלית שדברי החוכמה שלו מודפסים במאות אלפי עותקים ומחולקים חינם ברחובותיהן של כול ערי ישראל. צריך לבדוק, אולי באמת משהו לא בסדר אצל הבחור הזה.

לשונו הכפולה של השר הפילוסוף

לשונו הכפולה של השר הפילוסוף

ראש ממשלתנו נתניהו כנראה מודאג מסכנת חידוש המחאה החברתית, שבקיץ האחרון מלאה את הרחובות, עוד יותר מאשר מן הפצצה האיראנית. עובדה, כבר יותר מחודש לא שומעים ממנו אפילו מלה על סכנת אושוויץ החדשה המרחפת מעל ראשנו מצידו של הברווז הגרעיני בטהראן, ובמקום זאת שומעים יום יום כמה טוב ויפה מצבנו החברתי והכלכלי ולמה אין לאנשי המחאה החברתית שום סיבה לצאת לרחובות ולהפגין. (ואם כבר הם רוצים להפגין, אז שיאשימו את הערבים, או את החרדים, או את הועדים הגדולים – שיאשימו מי שהם רוצים, רק לא את הממשלה וגם לא את טייקונים העובדים קשה ומרוויחים את המיליארדים שלהם ביגיע כפיהם.) בינתיים, המשטרה לא לוקחת סיכונים, וכאשר שוב מופיעים שכאלה גם במספרים קטנים ממהרים השוטרים לפזר אותם ולקחת את מי שנראים כמנהיגים למעצרים ומשפטי בזק.

ועכשיו נכנס למערכה גם הפילוסוף הידוע ד"ר יובל שטייניץ, ידידו הוותיק של נתניהו, האיש אשר קפץ ממגדל השן האקדמי באוניברסיטת חיפה ישר למים הסוערים של הכלכלה הישראלית.
(אריסטו היה מתלהב מאד – סוף סוף מלך פילוסוף, או לפחות שר אוצר).

בשני עיתונים, "ישראל היום" ו"מקור ראשון" ניתן לשר האוצר הפילוסוף פתחון פה נרחב על פני כמה וכמה עמודים. בשני העיתונים אמר שטייניץ כמעט בדיוק אותו דבר, הלל ושיבח ללא גבול את תפקודה של הכלכלה הישראלית "בהנהגתי ובהנהגת ראש הממשלה".

שוב ושוב הסביר עד כמה שפר חלקה של ישראל לעומת יתר מדינות המערב, וכמה טועים ומבולבלים אנשי המחאה שמתעקשים בכל זאת לראות שחורות ולטעון שהשגשוג הכלכלי אינו מגיע אליהם ואל משפחותיהם ואל חבריהם ושכניהם. בשני העיתונים ציטט שטייניץ את המחמאות שקיבל בכינוסים בינלאומיים ומפי פרשנים כלכליים בעיתוני חוץ, והסביר כי רק בארץ מגלה התקשורת גישה עוינת ומשוחדת כלפיו וכלפי מדיניותו וכלפי ראש הממשלה. ובשני העיתונים המראיינים בהחלט לא הקשו עליו בשאלות לא נעימות, ולמשל איש מהם לא שאל לדעתו על המקרים הרבים בהם קיבל ראש הממשלה החלטות כלכליות משמעותיות וידידו שר האוצר שמע עליהן רק בתקשורת.

אבל בכל זאת, שני הראיונות לא היו לגמרי זהים. בעיתון "מקור ראשון" סיפר שר האוצר כמה דברים מעניינים: "באשר להגדלת התקציב להתנחלויות, אני לא רוצה להיכנס למספרים אבל בוא נגיד שהסיוע להתיישבות ביהודה, בשומרון ובגולן צמח בעשרות אחוזים בתקופת כהונתי כשר אוצר. זה בא מתוך תחושה עמוקה שלי שבשנים האחרונות היה קיפוח של ההתיישבות בגלל כל מיני אילוצים שנובעים מהלחץ הבינלאומי ומכך שארגונים מסוימים כבר לא משקיעים בהתיישבות בשטחים מחשש שהדבר יפגע ביכולת גיוס התרומות שלהם.

היינו צריכים לפצות את התיישבות על נזקי ההקפאה וההאטה בבנייה - אני מאוד גאה בזה. בנוסף לסיוע הכספי הייתה לי הזכות לתרום רבות להיכל התרבות באריאל שהיה תקוע במשך שנים בגלל מחסור בתקציב ולהיכל התרבות בקריית ארבע. אנחנו גם מסייעים עכשיו לבניית היכל התרבות במעלה אדומים".

כך אמר שר האוצר הפילוסוף החכם מעל דפי "מקור ראשון", עיתון שעיקר קוראיו הם מתנחלים ותומכיהם. לעומת זאת ב"ישראל היום", העיתון שמחולק חינם לסתם ישראלים רגילים, לכל עובר ושב ברחובות הערים, בחר ד"ר שטייניץ לא להזכיר את ההתנחלויות והמימון להן אפילו במלה אחת. נחשו למה.

קישורים:
שר האוצר בראיון עם כסף להתנחלויות

http://www.themarker.com/misc/article-print-page/1.1679770

שר האוצר בראיון בלי כסף להתנחלויות

http://www.israelhayom.co.il/site/newsletter_article.php?id=16150&hp=1&newsletter=12.04.2012
  

נתראה ב-12 למאי

    ברוב עקשנותם וקשיות עורפם אנשי המחאה החברתית אינם מוכנים להקשיב לדברי ההגיון של ראש הממשלה וידידו הפילוסוף. הם פשוט אינם מסוגלים להבין כמה טוב להם, כמה נהדרת ומשגשת הכלכלה והמדינה וכמה כולם כאן מאושרים. ממש כפויי טובה!

הנה למשל ההודעה שקיבלתי זה עתה מיגאל רמבם, אחד ממארגני המחאה החברתית של הקיץ שעבר.

מחזירים את הדמוקרטיה!  -  12 במאי 2012
מגיעים להפנינג ענק בכיכר רבין בתל אביב.

למעננו ולמען ילדינו - שיוכלו להמשיך ולחיות כאן בכבוד, למען הדמוקרטיה שנגזלה מאיתנו,
למען חיים שפויים במדינה הזאת! נגד האוליגרכיה הכלכלית שהשתלטה על מדינת ישראל ומשתלטת על משאביה, למען העם הכורע תחת נטל יוקר המחיה והמסים.

בפתיחת אירועי הקיץ נבהיר לאוליגרכיה הכלכלית: עד כאן. מחזירים את ישראל לישראלים.

בואו להכיר את כל תנועות המחאה של העם. במהלך כל היום יתקיימו פעילויות חברתיות בכל רחבי הארץ, בשיאן יתקיים הפנינג ענק בו נציג את הפעולות החברתיות ותנועות המחאה העממית.

צריך להגיע כדי להבהיר שלא עוד!!! שאנחנו לא מוכנים יותר!!! שלא נוותר!!! שנשבר לנו!!!  מהשיטה הנוכחית!!!

בואו עם השלטים שלכם, הגיטרות והסושי.
בואו להשתתף כדי לדעת, להכיר ולהצטרף לפעילות המחאה שמתאימה לכם. 
בואו להציג את הפעילות שלכם! את הדרך שלכם להפוך את המדינה לטובה יותר עבור כולנו.

המצוקה שלנו היא תופעה כלל עולמית:

בזמן שמשכורותינו נשחקות, המזון, החשמל, הדלק והמים התייקרו. חסכונותינו נשדדו על ידי תספורות, עמלות בנקים וקרנות הפנסיה הגובות דמי ניהול מופרזים.

כל תחום מחייה בסיסי במדינת ישראל סובל מעוות כלכלי: או שהוא נשלט על ידי מונופולים וקרטלים או שיש בו מיסוי מוגזם שאינו צודק.

זוהי תופעה עולמית – ואנו סובלים ממנה יום יום. 

ישראל יקרה לנו - אנו לא מתכוונים להפקיר אותה לטייקונים, ללוביסטים ולתומכי ההון-שלטון, כל שלטון. ישראל היא שלנו ולא של אוליגרכיית הממון הלאומית או הבין-לאומית.

אזרחי ישראל מבינים שהחלפת מפלגה זו באחרת אינה משנה את השיטה. הטייקונים שולטים בממשל ובתקשורת. התיקון חייב להיות עמוק יותר: יש להחזיר את המדינה אל העם. יש להחזיר לאזרחי ישראל את הריבונות שהועברה בתהליך זוחל לידיהם של מעטים, השולטים בכלכלה ובמסדרונות השלטון.

הגיע הזמן להחזיר לעצמנו את מה שנלקח מאיתנו. כי אם אין אנו לנו – מי לנו?

צעירים ומבוגרים – כולנו בגרנו מאז הקיץ האחרון. זוהי הפגנה שבה ישלבו זרועות מוחים מרקע שונה, קבוצות גיל שונות – ולא ניתן עוד לפלג בינינו. כולנו נאבקים למען עתיד טוב יותר לילדינו. אנו קוראים מכאן לכל תנועות המחאה, ובפרט לתנועות העוסקות בנושאי המזון, הדיור, החינוך והבריאות, לתנועות הדורשות פתרונות לשכבות החלשות ולמעמד הביניים, לתנועות למען הורדת מיסים במקומות הנכונים ולתקון עיוותים בשיטה החברתית-כלכלית בישראל.

אנו קוראים לכל מי שרוצה לחולל שינוי אמיתי באמצעות מחאה עממית אותנטית, ושאין בכוונתו לעשות בה שימוש כמכשיר להתמודדות בבחירות, להצטרף אלינו ולהושיט יד ולהצטרף להפנינג העממי.

קישור לפייסבוק:
http://www.facebook.com/events/248812461872549/