יום שישי, 15 באוגוסט 2014

המלך הוא עירום

המלך הוא עירום 

בשעה 10.30 בערב הופיעה באתר האינטרנט של סוכנות הידיעות הפלסטינית מען כותרת קודרת: "הפסקת האש מתמוטטת בשעותיה האחרונות, וחידושה לא נראה באופק; הנושאים ונותנים הפלסטינים מאשימים:  ישראל סירבה להיענות לבקשות הפלסטיניות". צוותי המשא ומתן – אשר לא נפגשו פנים אל פנים, אלא ישבו בחדרים סמוכים כאשר המצרים העבירו מסרים מכאן לכאן - עזבו את קהיר. עוד לפני סיום 72 השעות של הפסקת האש נורו שלוש רקטות  מרצועת עזה לעבר אשקלון ויורטו על ידי כיפת ברזל. כוחות הקרקע של צה"ל  התקרבו לגבול הרצועה, וקצינים בכירים השמיעו איומים חמורים ב"חדירה קרקעית חדשה לשטח הרצועה - עמוקה הרבה יותר מקודמתה". 

ידידה מלוקסמבורג כתבה לי: "זה עתה תקשרתי עם ידיד שלי בעזה, הם גם כך במצב כל כך נואש. האם אתה חושב שעדיין יש סיכוי למנוע סיבוב חדש של הפצצות?". עניתי "זה לא נראה טוב, אבל עדיין יש לנו שעה עד פקיעת הפסקת האש. זה יהיה בחצות בשעון המזרח התיכון, 11 בלילה בלוקסמבורג." היא כתבה: "אני מחזיקה אצבעות". 

ואז ברגע האחרון, ארבעים דקות לפני חצות, הדחיה הגיעה בכל זאת. אחרי הכל, הפסקת האש הוארכה לעוד 72 שעות, אשר תוקנו באופן מיידי ל-120 שעות, חמישה ימים מלאים. עדיין הייתה מתקפה קצרה על ידי חיל האוויר הישראלי על תשעה יעדים ברצועת עזה, בתגובה לאותן שלוש רקטות ב10:00, אבל המטרות "נבחרו בקפדנות כירורגית על מנת להימנע מפגיעות בנפש" (ולו רק היו נוהגים כך לפני כן...). ואז המצב נרגע, וההפסקה האש נכנסה לתוקף. לפחות לחמישה הימים הבאים, במרכז הזירה יעמדו התנצחויות של דיפלומטים ופוליטיקאים - ישראלים ופלסטינים ומצרים ואמריקאים ואירופים, וגם ישראלים עם ישראלים ופלסטינים עם פלסטינים. 

מה בדיוק קרה מאחורי הקלעים, בשעות האחרונות המתוחות האלה? הפרשן יוסי מלמן השווה את מה שקרה למשחק ה"צ'יקן" שהתפרסם בזכות סרט של ג'יימס דין, משחק שבו שני נהגים נוהגים זה כלפי זה במסלול התנגשות ואחד מהם צריך לסטות הצידה כדי למנוע התנגשות הדדית הרסנית. אז מי סטה הצידה הפעם? 

כבר לפני שבוע השתמש מלמן בדימוי הוליוודי כדי להסביר את השיחות בקהיר: "ראש המודיעין המצרי מציג למנהיגי חמאס הצעות בסגנון הסנדק" הוא כתב. "זוהי 'הצעה שאי אפשר לסרב לה'. קודם כל קבלו מיד וללא תנאים מוקדמים הפסקת אש ל-72 שעות ובואו לקהיר, ואחר כך נדבר על כל דבר אחר".  

מה קרה בשבוע הגדוש שעבר בין מאמר הסנדק לבין משחק הצ'יקן? שחזור קצר: נציגי חמאס הגיעו לקהיר, כדי לנהל משא ומתן עקיף עם הישראלים; כבר עם הגיעם נמסר להם על ידי המצרים כי הסוגיה של נמל ימי ונמל תעופה ברצועת עזה הורדה מסדר היום ולא תידון כלל; הם ענו בחריפות והאשימו את המצרים כ"משרתיו של נתניהו"; הם סרבו לחדש את הפסקת האש בתום 72 השעות הראשונות, ואפשרו לאש להתחדש למשך כמה ימים של חילופי רקטות והפצצות; לאחר שלושה ימים כאלה הם הסכימו להארכה חדשה של הפסקת האש ל-72 שעות; הם חזרו לקהיר - ואז המצרים באו עם הצעה חדשה, כלומר שהנושא של נמל ימי ונמל תעופה בעזה יעלה על סדר היום בתוך חודש. 

חודש זה הרבה זמן בפוליטיקה המזרח תיכונית, וממשלות ישראליות התחמקו גם ממילוי התחיבויות הרבה יותר מפורשות. ובכל זאת, יש איזה הבדל בין "לא בא בחשבון!" לבין "בוא נדבר על זה בעוד חודש". ככל הנראה, זה הספיק כדי להביא גם את מנהיגי החמאס המאד חשדנים לתת עוד סיכוי למסלול הדיפלומטי הזה, ולחסוך מתושבי עזה את האימה של סיבוב הפצצות נוסף. לפחות לחמישה ימים. 

ועוד הרבה התרחש בשבועיים האחרונים – במיוחד בזירה הבינלאומית. תמונות המוות וההרס בעזה הופיעו על מסכי הטלויזיה ברחבי העולם ועשו רושם קשה, ואפילו מראות הזוועה מצפון עיראק לא הצליחו להאפיל עליהם (כפי שאולי קיווה נתניהו). בשבת האחרונה, 9 בנובמבר, נערכה בכל רחבי העולם סדרה של הפגנות הזדהות עם תושבי עזה. במיוחד, להפגנה בלונדון הגיע קהל של 150,000 - אחת ההפגנות הגדולות ביותר, בכל נושא שהוא, שהתקיימו בשנים האחרונות בבירת בריטניה. יצואנים ישראליים הזדעזעו לגלות שהסופרמרקטים באירופה כבר אינם רוצים בפרי ישראלי, שכן מראה הפרי הזה על המדפים מרגיז לקוחות רבים. האיחוד האירופי הודיע ליצרני החלב הישראלים, שהחל מיום 1 בספטמבר יחסם השוק האירופי לכניסת מוצרי חלב שמקורם בהתנחלויות. ממשלת ספרד הודיעה על הטלת אמברגו נשק על ישראל, והבריטים איימו בצעד דומה אם תתחדש הלחימה בעזה. וה"וול סטריט ג'ורנל" חשף כי ממשל אובמה הפסיק משלוח של טילי הלפייר לישראל, ככל הנראה מתוך כעס על השימוש שעשה צה"ל בנשק אמריקאי להריגת אזרחים בעזה.
ואז החליטה מועצת זכויות אדם של האו"ם בז'נבה לפתוח בחקירה של מעשי ישראל בעזה, בדומה לועדת גולדסטון שחקרה את מבצע עופרת יצוקה של 2009 ואשר גרמה נזק רב למדינת ישראל בזירה הבינלאומית. האם נתניהו, העסוק בקמפיין רב ממדים המיועד לעשות דה לגיטימציה מראש לחקירה של האו"ם, יכול להרשות לעצמו לפתוח מתקפה צבאית רבתי בעזה אשר תהיה כרוכה באופן בלתי נמנע בהמשך ההרג וההרס? לפי כל חישוב מפוכח, אין לו באמת אופציה כזו, למרות כל האיומים החמורים שמשמיעים קצינים בכירים ושרים ניציים.  

אבל לנתניהו גם אין אפשרות אמיתית לתת למלחמה בעזה פשוט לשקוע ללא הכרעה אל חילופי ירי והפצצות באזור הגבול. זאת תהיה תוצאה בלתי נסבלת לתושבי הדרום, שסבלו הרבה בחודש האחרון – ללא ספק הרבה פחות ממה שסבלו תושבי עזה, אבל הרבה יותר ממה שסבלו תושבי מרכז הארץ. תושבי הדרום, הנהנים מהערצת אמצעי התקשורת ההמונית, מסוגלים כיום לגבות מנתניהו מחיר פוליטי בלתי נסבל.  

ביום שלאחר הארכת הפסקת האש בחמישה ימים, זרמו תושבי הדרום לתל אביב לקיים עצרת המונים בכיכר רבין. זה היה רחוק מלהיות אירוע שוחר שלום. הדוברים - ראשי ערים ופוליטיקאים מקומיים מערים שונות ברחבי הדרום - דרשו שנתניהו "יפתור את הבעיה אחת ולתמיד, ישים קץ לירי וישיב את השקט לאזור הגבול, אם באמצעים צבאיים ואם באמצעים מדיניים". אילו שלחה הממשלה את הצבא למלחמת חורמה לכיבוש עזה, הם היו עשויים להיות בין התומכים הקולניים למלחמה הזאת. אך אם האופציה הצבאית תרד מהשולחן ובמקומה יבוא נסיון רציני לפתרון מדיני מקיף לרצועת עזה, חלק מאותם אנשים עשויים לתת לו את תמיכתם. 


ב-10 לאוגוסט פרסם "ידיעות אחרונות" במקום בולט מכתב שנכתב על ידי תומר בר גיל, ילד מקיבוץ נירים שבגבול עזה: 

קוראים לי תומר ואני בן 10 וחצי. אני גר בקיבוץ נירים, פחות משני קילומטרים מגבול רצועת עזה. במשך חודש הייתי אצל הדודים שלי בצפון, ולפני שלושה ימים אמרו לנו שאנחנו יכולים לחזור לנירים כי הפסיקו לירות עלינו מעזה. שמחתי מאוד לחזור הביתה, לחדר הפרטי שלי, למשחקים ולספרים שלי, אבל כבר למחרת בבוקר נשמעה אזעקת 'צבע אדום', ואז עוד אזעקה, ונפלו גם פצמ"רים ללא אזעקות. אמרו לנו שאפשר לחזור לחיות כאן, אבל בעצם החזירו אותנו למקום לא בטוח. אני מנסה לשכנע את אחי הקטן לצאת איתי החוצה לשחק כדורגל, אבל הוא מפחד שייפול עליו טיל. כל נביחה של כלב מפחידה אותי כי הם נובחים לפני ששומעים 'צבע אדום'. אני חושב שאי אפשר לחיות ככה. מצד אחד זה מסכן את החיים שלנו, ומצד שני אנחנו לא לעזוב את הבית שלנו ולברוח כל שנה למקום אחר.

אני לא רוצה שהמצב הזה ימשך. אני יודע שאפשר לפתור את זה ואני רוצה שיעשו את זה כבר. אני כועס על הממשלה שלא מסדרים הסכם שלום עם הפלסטינים ורק תוקפים אותם. זה מזיק לכולנו. אני רוצה שהעולם יעזור לנו לעשות הסכם שלום עם הפלסטינים כי אז יהיו לנו ולהם חיים טובים יותר. 

"(...) התהלוכה המשיכה, כאשר לפתע אמר ילד קטן: "אבל המלך הוא עירום, הוא לא לובש שום דבר". אביו של הילד אמר: "איזה פטפוטים תמימים?" ובקהל אמרו אחד לשני מה הילד אמר - "הוא לא לובש שום דבר, יש ילד שאומר שהמלך הוא עירום". לבסוף, צעקה כל העיר: "הוא לא לובש כלום, המלך הוא עירום, המלך הוא עירום!". המלך רעד, כי הוא חשד שהם צודקים, אבל חשב לעצמו "התהלוכה הזאת חייבת להימשך". והוא המשיך ללכת, ונשא את עצמו בגאווה יותר מאי פעם (הנס כריסטיאן אנדרסן, 7 באפריל 1837).  

"סולידריות עם הדרום, סולידריות עם עזה"
 שלט בהפגנה נגד המלחמה בת"א, 9.8.2014

תומר עם אחותו אלה במיגונית (צילום ידיעות)

יום שישי, 8 באוגוסט 2014

איך הם מעיזים

איך הם מעיזים

אז הפסקת האש לא חודשה, והמלחמה נמשכת. לכמה זמן? 

אתמול היה לילה מאוד חסר מנוחה. כל שעה או שתיים קמנו כדי להאזין לרדיו ולהסתכל באתרי בחדשות בישראלים והפלשתינים והבינלאומיים. היו הרבה שמועות וספקולציות ומעט מאד ידיעות של ממש, אבל אחרי חצות כבר היה ברור שהמשא והמתן בקהיר נכשל. או שבעצם אולי זה מעולם לא היה מו"מ אמיתי, אלא מאמץ משותף של ישראל למצרים לכפות תנאים בלתי מתקבלים על הדעת לחלוטין בעיניהם של תושבי רצועת עזה בכלל וראשי החמאס בפרט. עכשיו ממשלת ישראל מצהירה כי לא תנהל מו"מ תחת אש, כלומר שקודם כל האש חייבת להפסיק לפני שאפשר יהיה לדבר על התנאים שבהם תוכל האש להיפסק.  

אזרחי ישראל די נדהמו, לאחר שהיו כבר משוכנעים בדרגה סבירה של ודאות שמבצע צוק איתן הסתיים. יותר ממחצית האזרחים בארץ מחשיבים שהמבצע הסתיים בתיקו. עם זאת, לנוכח העובדה שהשגת התיקו הזה עלתה בנפילתם של 64 חיילים וקצינים, הציבור לא נראה ממש נלהב להמשיך. עשרות מאמרים בעיתונות סיכמו את ההיבטים הצבאיים, המדיניים, הכלכליים והפסיכולוגיים של המלחמה. כלכלנים הגיעו למסקנה כי אפשר לכסות הוצאות המלחמה ללא תהפוכה גדולה, בתנאי שלא יפרוץ משבר נוסף (למשל, אינתיםאדה שלישית...). העיתונים רבי התפוצה ההמוניות התכוננו להמשיך עוד כמה ימים בקמפיין "אוהבים את החיילים שלנו" - ואחרי סוף השבוע לחזור לתפריט הנורמלי של רכילות ושערוריות. אז איך מעזים הפלסטינים, שכבר קבלו מכות נוראות כל כך, להפוך את הכל על פיו ולקבוע שהמלחמה עדיין לא נגמר?  

לפני כמה ימים עשה ח"כ לשעבר יהודה בן מאיר - פעם נץ בוטה וכיום פרשן מהזרם המרכזי -  מאמץ לשכנע את אזרחי ישראל שהם אכן ניצחו במלחמה: "לאחר חודש של לחימה, החמאס הסכים להפסקת אש ללא תנאים מוקדמים למשך 72 שעות, כלומר קיבל את התכתיב המצרי המקורי - קודם הפסקת אש ורק לאחר מכן שיחות על דרישות כל הצדדים. עצם הסכמתו של החמאס להפסקת אש ללא קבלת כל תמורה או התחייבות ישראלית מראש,  וזאת בניגוד גמור לעמדתם הנחרצת של ראשיו במשך כשלושה שבועות, היא בגדר תבוסה קשה בעבורו. אין מדובר בהרמת דגל לבן עד קצה התורן, אבל זו בהחלט הרמה של דגל לבן, לפחות לחצי התורן".  


שלושה ימים לאחר מכן התתברר כי ההתבטאויות האלה היו, , מוקדמות לכל הפחות. במקום מול דגל לבן בחצי התורן. מדינת ישראל מוצאת את עצמה מול חמאס הנחוש להמשיך להילחם והמניף ברמה דגל מאבק ועליו המילים "הנמל בעזה".  

מיד עם ההגיעם לקהיר, נמסר לפלסטינים בידי ראשי שירותי הביטחון המצריים – שדברו בשמו של נתניהו – כי עצם הנושא של פתיחת נמל הים (ונמל התעופה) של עזה "כלל אינו עומד על הפרק". נתניהו כן הציע הקלות מסוימות על תנועת סחורות מישראל לרצועת עזה, וכן הגדלה מסוימת במרחק שסירות דיג מעזה יוכלו  להתרחק מן החוף לפני שייורטו בידי ספינות טילים.   בקיצור - קצת שיפור בתנאי המאסר שבו מוחזקים תקיימים מיליון ושמונה מאות אלף תושבים עזתים. בשום אופן לא שינוי כלשהו במצב הבסיסי שבו תושבי עזה כלואים תחת פיקוח של שני סוהרים - ישראל ומצרים - הפועלים בשיתןף פעולה  הדוק ושולטים בכל דרכי הגישה שלהם לעולם החיצון.  

נראה כי תושבי עזה יצטרכו להילחם - ולהילחם קשה - כדי לזכות בנמל ים פתוח. באמצעות נמל כזה הם יוכלו להתחיל לבנות לעצמם קשרים ישירים בעולם הרחב יותר ולהשתחרר מישראל וממצרים כאחד. זןהי מלחמת עצמאות של ממש, אם כי אף אחד לא משתמשת במונח. 

וכך, המלחמה שוב תופסת תאוצה, ממש בזמן שאני כותב מלים אלה.  . 

*** 

בלילה השני של הפסקת האש ל-72 שעות, הלכנו ברחוב צדדי בעיר שיצאה ללא שריטה לאחר חוודש של מלחמה - הודות לכושר ההמצאה הישראלית הטכנולוגית וכספו של משלם המסים האמריקאים שהושקעו נכיפת ברזל. פתאום שמענו קול ילללה מעוררת רחמים.חתלתול תועה בוכה ומקנן, מתחת למכונית חונה. בן חודש בערך, הגיל שבו חתולות מפסיקות את הטיפול בילדיהן והם צריכים לדאוג לעצמם - ולא כולם שורדים. בקרבת מקום הייתה חנות הפתוחה כל הלילה בו אםשר היה לקנות חלב, והמוכר הצעיר הסימפטי סיפק לנו גם קערית פלסטיק קטנה שאותה שמנו ליד החתלתול, בקירבה המירבית שייכולנו. 

כאשר חזרנו הביתה חצי שעה מאוחר יותר, חיכה על מסך המחשב דו"ח מצמרר שפורסם ושנשלח על ידי חבר אמריקאי. במאמר שהתפרסם ב"כריסטיאן סיינס מוניטור" הוזכר המאמר שהופיע שם בשבוע שעבר, והמתאר מפי עדי ראיה את מה שקרה בשכונת חוזאאה בין  21 ו25 ביולי. תהום בל תתואר מפרידה בין שני הצדדים במלחמה הזאת, הבלתי מאוזנת בעליל.  

פאתן קדייח וששת ילדיה נמלטו מהפגזה ישראלית על ביתם. בנה אנאס בן השבע רץ החוצה בפחד, בדיוק ברגע שנחתה פצצה נוספת. קדייח רצה אחריו ומצאה את גופתו. (...) קבוצה התארגנה והגברים הסירו את החולצות והנעליים שלהם כדי שלא יחשיבו אותם כאנשי חמאס. הגברים החזיקו את הבדים הלבנים וצעקו בעודם הולכים "אני בעד השלום!". "לא ציפינו לצאת מזה בחיים". (...) ואיל אבו ר'ג'לה אומר שאינו מסוגל להפסיק לחושב על הנער הגוסס ששכב ברחוב וקרא לעזרה. "נשאתי על גבי את הדודה שלי, כך שלא יכולתי לעזוב הכל וללכת אליו ... אני לא חושב שאי פעם אהיה מסוגל לישון, אחרי כל מה שראיתי". 


האם אנחנו הולכים לחזות בעוד מראות מסוג זה, בימים הקרובים? ביום הראשון שלאחר חידוש הלחימה, נהרגו "רק" חמישה עזתים, יש הבדל גדול מאד בינו לבין קציר הדמים היומי בן שלוש הספרות שאפיין את השבוע שעבר. כל זה כמובן אינו ערובה לשום דבר בהמשך. אבל אולי, לנוכח התמונות הנוראות ששודרו מרצועת עזה לצופי טלוויזיה ברחבי העולם (אם כי לא בישראל!) אולי יהיה לזה אפקט הרתעה על מקבלי החלטות הפוליטיים והצבאיים. כך גם  דבריו החריפים של מזכ"ל האו"ם בנאומו, והצעדים ההתחלתיים שכבר ננקטים לקראת משפטים בעוון פשעי מלחמה. 



עצרת המונים: לא לדרך המלחמות - מוצ"ש 9/8 בת"א 

עצרת המונים: מוצ"ש, 9/8, 20:00, כיכר רבין ת"א

אפשר למנוע את הסבב הבא.

משנים כיוון לשלום /  לא לדרך המלחמות / חייבים פתרון מדיני

ביום שבת מחנה השלום מתייצב בכל הכוח בכיכר רבין.

מול חודש כואב של מלחמה ושל הרוגים, מול גלי הסתה ושנאה שקורעים את החברה בישראל - מפגינים למען שלום ולמען דמוקרטיה.

אפשר למנוע את הסבב הבא. איננו חייבים להמשיך לצנוח לתוך תהום של מלחמות אכזריות יותר ויותר, שנאה קיצונית, וחורבן של שכנינו ושלנו.

יש דרך אחרת: פתיחה מידית של הידברות עם הפלסטינים על שלום הוגן,שיקום ופתיחת עזה, עמידה נחושה ומשותפת של יהודים וערבים מול הגזענות, ומאבק למען עתיד של חיים.

רק פתרון מדיני של שתי מדינות, ישראל לצד פלסטין, יבטיח עצמאות, צדק, ביטחון ותקווה לכל בני הארץ הזאת.

בשבת נתייצב יהודים וערבים, תושבי הדרום והארץ כולה ונדרוש לפרוץ את מעגל הדמים, למנוע את המלחמה הבאה ולתקן את החברה בישראל.

מוצ״ש, 20:00, כיכר רבין בת״א (לטובת הבאים מחוץ לעיר ושומרי השבת, העצרת עצמה לא תחל לפני 20:45)

בין השותפים לארגון ההפגנה: מרצ, חד"ש, שלום עכשיו, לוחמים לשלום, גוש שלום, פורום ארגוני השלום, המשמרת הצעירה בת"א ועוד פעילות ופעילים רבים.

הסעות:

באר שבע: מרכז המורים ליד האוניברסיטה -18:00

אחראי הסעה: עמנואל 054-6480024


ירושלים: גן הפעמון 18:15, בנייני האומה 18:30

אחראית הסעה: נטע 054-4792073


חיפה: מגדל הנביאים בהדר (תיאטרון אל-מידאן) 17:45

אחראי הסעה: אייל 054-7843210


יום שישי, 1 באוגוסט 2014

מנהרות פיזיות ונפשיות

מנהרות פיזיות ונפשיות 

ביום רביעי אחר הצהריים נכנסתי לפיצריה השכונתית שלנו ושמתי לב שמכשיר הטלוויזיה שלהם כבר לא היה מכוון לערוץ המלחמה ללא הפסקה של הטלויזיה הישראלית. במקום זה אפשר היה לראות שם ערוץ מוסיקה לא ישראלי שהציג הופעה של נגן גיטרה ספרדי. באותו הערב התפרסמה הידיעה שצה"ל הציג לשרי הקבינט תכנית מפורטת לכיבוש מלא של רצועת עזה, כולל תחזית של כמה חודשי לחימה ושל מאות - ואולי אלפי - חיילים ישראליים הרוגים. אפילו הנצים הצעקנים ליברמן ובנט נרתעו מלתמוך בתכנית הזאת. 

כך נראה היה שהזרם מתחיל לשנות כיוון, ושמדינת ישראל נתקלה במגבלות של הכוח האדיר שלה. היה שיפור קל באווירה וסדקים בקונצנזוס סביב שגעון המלחמה. פרשנים ממסדיים מובהקים כמו נחום ברנע וראש המוסד לשעבר אפרים הלוי, התחילו לשנות מעט את הטון.  
  
ארי שביט ניסה לנתח ברצינות איך השפיע עלינו החודש האחרון. יכולות הלחימה הבלתי צפויות שהציג החמאס, שעסק שנים בהכנה למלחמה הזאת, ריסקו את בועת השאננות שבתוכה חיה ישראל בעשור האחרון. החברה הישראלית נשענה על עליונות צבאית מכרעת, דחתה הצידה בבוז את הניסיונות החלשים של קרי להשכין שלום, והרגישה בטוחה שאפשר "לנהל את הסכסוך" מבלי לפתור אותו ולהמשיך להיות "וילה בג'ונגל", מובלעת הייטק משגשגת אשר מבודדת עצמה מן האזור הסוער שמסביב. אבל זה היה ביטחון עצמי רדוד וכוזב, אשר התנפץ בקלות רבה ובמקומו באה חרדה עמוקה.


ההצלחה של כיפת ברזל בירוט הטילים שנורו מרצועת עזה, אשר למראית עין איפשרה את המשך החיים הנורמליים במרכז הארץ, היתה רחוקה מלתת לאזרחי ישראל תחושה של ביטחון אמיתי. הפאניקה סביב מנהרות החמאס היתה סבירה מבחינתם של תושבי קיבוץ הנמצא שני קילומטרים: "הם עלולים בכל רגע לצאת מהאדמה ולהרוג את כולנו!". כאשר אותם הדברים נשמעים מפיהם של תל אביבים, זה קרוב לודאי מבטא בעיות עמוקות ויסודיות הרבה יותר מאשר מנהרות פיזיות שנחפרו באדמה החולית של אזור גבול עזה. 

למעשה, ישראל היא ברת מזל שהמלחמה עם איראן, שאליה דחף נתניהו במשך שנים (והוציא הרבה מאד כסף על הכנות לקראתה) לא עומדת להתרחש (כך יש מאד לקוות!). זאת היתה עלולה להיות יקיצה קשה וכואבת עוד הרבה יותר. . 

אתמול בלילה הלכתי לישון בתקווה שבאמתצ הזרם שינה כיוון, שהפסקת האש ל-72 שעות בתיווך האו"ם/ארה"ב תהיה תחילתו של המו"מ שכבר היה צריך להתחיל מזמן, וכי המדינה שלנו תתעורר מאשלייתהכח הבלתי מוגבל ותהיה נכונה לדבר ולא להכתיב. הבוקר הזה היתה שוב יקיצה קשה וכאובת. ההתדרדות לא נפסקה, אלא צברה מומנטום הרסני עוד יותר. הסיוט של ראש הממשלה התממש - חייל ישראלי שוב נמצא בידי החמאס. 

עשרות אלפי חיילים ישראליים הוכנסו למגרש הביתי של החמאס ברצועת עזה, וחמאס הצליח - כפי שהזהיר מראש - לנצל את ההזדמנות וללכוד אחד מחיילים האלה ("לחטוף" כפי שנאמר בהצהרות של ממשלת ישראל). עד עכשיו, החברה הישראלית היתה רגישה מאד לחיילים בשבי, ומוכנה לשלם מחירים גבוהים מאוד על מנת להחזיר אותם. האם זה עדיין נכון ביחס לסג"מ הדר גולדין? 

מי הפר כאן את הפסקת האש? במהלך הלילה, כוחות ישראליים התקדמו לאזור רפיח, כדי ליצור עובדה מוגמרת לפני כניסת הפסקת האש ב-8.00 בבוקר ולהשתלט על כמה קילומטרים רבועים שהם לא החזיקו עד אותו רגע. זאת אולי לא בדיוק הפרת הפסקת אש, אבל בהחלט לא פעולה  בתום לב. (תום לב די חסר בשני הצדדים לסכסוך הזה...) ואז המשיכו הכוחות הישראליים  לחשוף מנהרה של החמאס שהתגלתה באותו אזור ולהכין אותה לפיצוץ. ואז יצאו מתוך המנהרה לוחמי חמאס שהרגו שני חיילים ולכדו אחד ונשאו אותו עימם בחזרה עמוק לבטן האדמה.  

האם כל זה קרה ב-7.00, לפני שהפסקת האש הייתה אמורה להיכנס לתוקף, או ב-9.30 כשהיא היתה אמורה להיות כבר בתוקף? האם תנאי הפסקת האש התירו לכוחות הישראלים להמשיך לפוצץ מנהרות באזורים ברצועת עזה שנשארו בשליטתם הישירה? האם תנאי הפסקת האש התירו ללוחמי חמאס שנמצאים בתוך המנהרות האלה לעשות משהו לגבי האפשרות של פיצוץ המנהרות ובדרך אגב פיצוץ מי שנמצא בהן? האם תנאי הפסקת האש בכלל התייחסו לסוגיות הסבוכות אלה? דיפלומטים עשויים להמשיך להתווכח על כל זה, ואי פעם עוד עשוי פרופסור למשפט בינלאומי להציג את כל זה לתלמידיו כבעיה סבוכה ומעניינת. כל זה כבר לא משנה עבוד שלושים וחמישה תושבים פלסטיניים של אזור רפיח, שנהרגו בפעולת התגמול הישראלית המסיבית והמיידית. 

הטירוף נמשך.

-----------------------------------------------------------

הפסיקו את האש - תנו לחיות! 


הפגנה במוצ"ש  2.8 בשעה 20:00  

ברחבת תיאטרון הבימה, ת"א

אנו קוראות להפסיק מיד את האש, לעצור את המלחמה ושפיכות הדמים ולחתור לפתרון מדיני עכשיו.


לעצור את המתקפה על עזה!


המלחמה אינה מובילה לביטחון, היא רק גובה עוד ועוד קורבנות

אמרו כן לפתרון מדיני למען חיים בביטחון עבור שני העמים.

במקום יהיו אחראיות וסדרנים. אנא הישמעו להן ביחס למיקום, פיזור והתנהלות ההפגנה.


אנו מבקשות מכולן להימנע מגילויי אלימות מצדנו.


קואליציית נשים לשלום

דעם - מפלגת פועלים

הדלקת נרות בכיכר רבין לזכר כל הפלסטינים והישראלים שנהרגו במלחמת עזה 

יום שישי, 25 ביולי 2014

היום ה-17 – הלוואי שיהיה האחרון

היום ה-17 – הלוואי שיהיה האחרון



הדברים הבאים נכתבו במהלך כשעתיים בבוקר הזה, בין האזנה אינטנסיבית לחדשות ואזעקה אחת וקצת קניות ועיסוקים שגרתיים של חיי יום יום. ואולי בכל זאת תהיה הפסקת אש וכל מה שכתבתי כאן בשעות הבוקר יתיישן ויהפך למוצג מוזיאוני עוד לפני שהספקתי לפרסם אותו. מי יתן!

יום שישי 25.7.2104, שעה 3.30 בצהרים

שבועיים וחצי לזוועה בעזה. נתניהו מכנס אחר הצהרים  את שרי הקבינט ולפי החדשות ברדיו, על סדר היום בישיבה יעמדו גם הפסקת אש וגם "הרחבת המבצע". כפי שפורסם, למפקדים בכירים בצה"ל נמאס "לדשדש בשולי הרצועה" והם הכינו תכניות להעמיק את החדירה. מספר ההרוגים בעזה עבר את השמונה מאות. כל עוד הפעילה מדינת ישראל בעזה רק את חיל האויר היה מספר ההרוגים  עולה בקפיצות דו ספרתיות. מאז נכנסה הארטילריה לתמונה הקפיצות הם תלת ספרתיות. גם היום הזכיר קריין החדשות כבדרך אגב "נמשכות הפגזות ארטילריות כבדות בצפון הרצועה". ארטילריה זרעה הרג בקרב אוכלוסיות אזרחיות מאות שנים לפני שהומצא המטוס.

לאחר האזעקה אתמול בבוקר נמסר ברדיו כי רסיסים כבדים נפלו ברחובות הראשיים של תל אביב. הרסיסים הם הסכנה הגדולה יותר. רוב הטילים הנורים מעזה מיורטים באויר על ידי כיפת ברזל, רק מעטים נוחתים. אבל רסיסים נופלים לאחר כל ירוט, וגם רסיס של טילי הנגד של כיפת הברזל יכול להרוג  אם יפול לך על הראש. אז מומלץ להישאר תחת מחסה במשך עשר דקות לאחר ששמעת את האזעקה ואת קול הפיצוץ של הירוט באויר. 

אחרי הצהרים נמסר על ההרג בבית הספר של אונר"א בבית חנון. חמישה עשר נהרגו, ותמונות הזוועה שודרו בטלויזיות בכל העולם (מלבד כמובן בישראל). צה"ל הודיע שהוא חוקר את נסיבות האירוע המצער. הדוברים חוזרים ומציינים כי אין למדינת ישראל ולצבאה מדיניות להרוג אזרחים לא חמושים, ואין שום כוונה לעשות זאת, ומצטערים מקרב לב כאשר זה קורה. ובמציאות זה כן קורה שוב ושוב, תמיד תמיד לא בכוונה ותמיד למרות כל הכוונות הטובות, והצבא תמיד מצטער מקרב לב. בבית הספר של אונר"א בבית חנון היו לא רק תלמידים של בית הספר עצמו אלא גם פליטים שנמלטו מבתיהם במקומות אחרים ברצועה ונענו לאזהרה שהזהיר אותם צה"ל שבבתיהם נשקפת להם סכנה. אבל לפלסטינים ברצועת עזה אין מקום בטוח להימלט אליו, המוות יכול לבוא אליהם בכל מקום ובכל רגע ומכל כיוון. 

"המצור נמשך" הכריזה כותרת גדולה בעיתון של אתמול. הכוונה כאן היתה להחלטה של חברות התעופה הבינלאומיות להפסיק לנחות בנתב"ג מכיון שאחת הרקטות שנורו מעזה נפלה ביהוד שהיא קרוב לשדה התעופה. הרבה ישראלים נשארו תקועים בכל מיני מקומות בעולם וחברת התעופה הלאומית אל על שהמשיכה לטוס העלתה מחירים. אבל לאחר שהעיתון הודפס ויצא לדוכנים הצליחו אנשי איפ"ק להפעיל את השפעתם והטיסות מארצות הברית חודשו לאחר הפסקה של יומיים, ומופעלת רכבת אוירית להחזיר עוד לפני סוף השבוע את כל הישראלים התקועים.

במקום אחר בעיתון ציין הכתב המדיני שאין בכוונת הממשלה להענות לדרישת חמאס להסיר את המצור על עזה במסגרת הפסקת האש שאולי תבוא. קודם כל שיפסיקו את האש ואחר כך נראה. נמל התעופה הבינלאומי בדרום רצועת עזה שאותו בנו הפלסטינים בתקופת אוסלו נסגר בידי מדינת ישראל לאחר כשנתיים של פעילות. בשנת 2001 הגיעו לשם טנקים ודחפורים ישראליים וחרשו את המסלולים. האם אי פעם שוב ימריאו משם מטוסים? בודאי לא בקרוב.  

בתחילת השבוע, לאחר ההפגזה שהשאירה עשרות גופות של אזרחים מתגוללות ברחובות  שוג'אעיה, פרסם גוש שלום מודעת חרום בעיתונים: "די! גופות אזרחים וחיילים נערמות ברחובות עזה. עשרות ילדים נהרגו. ישראל שוקעת לבוץ חדש בעזה. די! אנו חייבים לסיים את שפיכות הדמים ולהסיר את המצור על עזה. אין פתרונות צבאיים. רק משא ומתן יוכל להביא גבול שקט." למחרת היום קיבלנו טלפון נרגז ונסער: "איך אתם מעיזים לכתוב דברים כאלה? אתם לא רואים איך הם טובחים בנו?" "הם טובחים בנו? אתה בטוח שאין לך בלבול?" "בודאי שהם טובחים בנו, כל יום הם יורים עלינו עשרות ומאות טילים". "אם לא שמת לב, כיפת ברזל מיירטת את הטילים האלה". "אז אנחנו עוד צריכים להתנצל שאנחנו יודעים להגן על עצמנו?" צעק המטלפן וטרק את השפופרת. 

על רוב אזרחי ישראל אכן מסוגלת ממשלתם להגן ביעילות. תחת הגנת כיפת הברזל אנו בתל אביב יכולים לנהל חיים כמעט רגילים. המלחמה חודרת לחיינו רק באזעקה אחת או שתיים ליום וקצת תחושת עצבנות יתר הזמן. רק את הכפרים ה"לא מוכרים" בנגב, בהם חיים שמונים אלף  בדואים אזרחי ישראל, כיפת ברזל לא מכסה. המערכת הממוחשבת של כיפת הברזל מגדירה את הכפרים הבדואים הבלתי מוכרים כשטחים פתוחים וריקים. בימים רגילים הם לא מקבלים מים וחשמל, ובימי מלחמה הם לא מקבלים הגנה מפני טילים.

אחת הרקטות שלא היה כדאי לכיפת ברזל לירט נפלה לפני שבוע ליד דימונה והתפוצצה באזור בו מתגוררים כ-200 מבני שבט ג'נאביב, אזרחי מדינת ישראל, בבקתות מפח (בתים מוצקים אסור להם לבנות ואם הם בונים בכל זאת דואגת מדינת ישראל להרוס את הבתים). הרסיסים חוררו את בקתת הפח שלידה התפוצצה הרקטה והרגו את עודה אל־וואדג' בן ה-32 ופצעו קשה בראשה את בתו בת השלושה חודשים, איה, שעכשיו מורדמת ומונשמת ביחידה לטיפול נמרץ ילדים בבית החולים סורוקה. הרקטה נורתה מעזה לכיוון הכללי הזה מכיון שבני שבט ג'נאביב גרים ליד העיר דימונה שנתנה את שמה לכור הגרעיני בדימונה שידוע ומוכר בכל העולם וגם בעזה. אבל הרקטות של חמאס הן נשק בלתי מדויק. כמו הארטילריה הישראלית שגם הבוקר מפגיזה הפגזות כבדות ובלתי מדויקות בצפון הרצועה.

     
דב קולר, פעיל שלום מכרמיאל שבצפון וידיד ותיק, שיגר לי הבוקר מסר: "מתוך החובה שלנו 
להשמיע את קולנו האזרחי המשותף, נתייצב היום בצהרים למשמרת מחאה בצומת כרמיאל. אנו,
 יהודים וערבים בגליל, נעמוד שם בקריאה משותפת להפסיק את שפיכת הדמים, להפסיק את המלחמה. יהודים וערבים לא רוצים להיות אויבים!". בשעה הזאת שאני כותב עושה את דרכו "אוטובוס השלום" מירושלים לעבר גבול עזה, בפעם השניה מאז החלה המלחמה. "אנחנו יוצאים מירושלים עם אוטובוס מלא פרחים ומקושט בסיסמאות שלום לעבר עזה. כי - זה לא יגמר עד שנדבר" כתבו היוזמים. "אנו יוצאים להעביר את מסר ההידברות והסולידריות. להפסיק את המלחמה. להתחיל לדבר על שלום. מתוך האוטובוס נשדר בשידור חי. אהבת אדם. שיחות עם תושבי עזה. מחאה. שירה. תקווה. אומנות."

מחר בלילה נתכנס כולנו להפגנה נגד המלחמה בכיכר רבין בתל אביב, בתקוה שתהיה גדולה יותר מההפגנות שהיו עד כה. ועם כל זאת, אין מקום לאשליה – אנו, מתנגדי המלחמה, מבודדים בחברה הישראלית (לפחות, בחברה הישראלית היהודית). ההתנגדות למלחמה הזאת בעזה היא נחלתו של מיעוט רדיקלי נחוש, וקלושים הסיכויים להתחיל לגלגל תנועת מחאה המונית בחברה הישראלית, כמו זאת שפרחה בימי מלחמת לבנון הראשונה.

בשבוע הראשון של המלחמה ההיא, ביוני 1982, נפלו הטילים על קרית שמונה וישובי הצפון של מדינת ישראל, והפגנות השלום היו גם אז קטנות ומבודדות. אבל אחרי השבוע הראשון עבר צה"ל את קו ארבעים הקילומטרים (שהיו אז הטווח המכסימלי של הטילים הפלסטינים). ירי הטילים נפסק, אבל הצבא המשיך לדהור צפונה לעבר ביירות לקידום התכניות של שר הביטחון שרון ל"סדר חדש במזרח התיכון". זאת היתה הנקודה בה  החלו ההמונים לצאת לרחובות ולמחות, והחיילים שנפלו בלבנון במספרים גדלים והולכים נתפסו כמי שנפלו לשווא בארץ זרה שישראל שוקעת בה בביצה. ואז התארגנו אמהות ודרשו להחזיר את הבנים הביתה ובסופו של דבר הצליחו. 

היום ממשיך הירי על חלקים גדולים של מדינת ישראל וראשי המדינה מזהירים את האזרחים שהירי ימשך עד הרגע האחרון של המלחמה, ולא בכך ימדד הניצחון. ובדיוק ברגע הזה שבו כתבתי את הדברים האלה נשמעה האזעקה היומית ורצנו לחדר המדרגות לשבת מתחת למדרגות במקום היציב ביותר בבנין ולהדק את קשרינו עם השכנים בבנין הזה בן ארבע הקומות. ובחזרתי אל המחשב אני מציין כי בנוסף לירי הטילים החמאס הצליח להתארגן ללוחמת גרילה יעילה. חיילי צה"ל שנכנסו לרצועה ספגו הרבה יותר אבדות ממה שציפו המפקדים. חייל נח"ל שהיה שם סיפר לידיעות אחרונות: "לא היו קרבות פנים אל פנים. נכנסנו לבית חנון רגלית, הם ירו בנו בטילי נ"ט, ברובי צלפים, בנק"ל. אנחנו חיפשו אותם. רס"ל עוד בן סירא נהרג ממש לידי".

במדינת ישראל של 2014 נתפסים  החיילים כמי שנלחמים ונופלים "כדי להגן על הבית", מי שמותם היה למען מטרה ראויה, לא לשווא. עשרות אלפים באו בשבוע האחרון להשתתף בהלוויות של חיילים בודדים שמשפחותיהם אינן חיות בישראל. הקריאה לכך לא באה מהממשלה או מהצבא, אלא מארגון של אוהדי כדורגל ששיגר את הקריאה לבוא להלוויות באמצעות הפייסבוק. 

בסופרמקט השכונתי שלי מצאתי היום ליד הקופה ארגז גדול והלקוחות התבקשו להכניס בו חבילות שי של מצרכים כתרומה לחיילים. הנהלת הסופרמרקט דאגה לחסוך את זמנם של הלקוחות וספקה להם מכתב הקדשה מוכן: "נותנים לחיילים באהבה! חייל/ת יקר/ה, אנו גאים בכם, מצדיעים לכם וחושבים עליכם רבות. בכדי להקל עליכם ולו במעט, הכנו עבורכם חבילה אישית  מלאה בחום ואהבה. תשמרו על עצמכם ועלינו והכי חשוב, חיזרו הביתה בשלום".  

אמנון אברמוביץ, אחד הפרשנים הידועים בתקשורת הישראלית, החל את דרכו כבעל טור כמתנגד חריף מאד של מלחמת לבנון הראשונה. אתמול הוא הביע את תמיכתו במלחמה הנוכחית בעזה: "מערכת המנהרות שהקים חמאס מעוררת פלצות, הם יכלו לבוא בלילה ולהשתלט על קיבוץ ניר עם שהורי היו ממייסדיו. אני מתקשה לבלום את הסיוט איזה זוועות הם היו יכולים לעולל. הפילוסוף והסופר הצרפתי אלבר קאמי, צרפתי יליד אלג'יר, התנגד לאופן השליטה של הצרפתית באלג'יר, אבל הוא אמר: המתנגדים טומנים פצצות באוטובוס, אמא שלי נוסעת באוטובוס הזה. אם זה צדק אני בוחר באמא שלי". וכך כנראה בוחר גם אברמוביץ. למעשה, בכל המקרים בהם עשה חמאס שימוש במנהרות, אנשיו שחצו את הגבול התעמתו עם חיילים ולא תקפו אזרחים – אבל איכשהו איש אינו מזכיר עובדה זאת. 

קרוב אלינו בעיר חולון חי אדם בשם פרץ, שמדי פעם אנו נתקלים בו ברחוב ומדברים איתו על פוליטיקה. פעם הוא היה מתומכי הימין הקיצוני, במהלך השנים התמתן והתקרב למרכז הפוליטי ובבחירות האחרונות הצביע בעד ציפי לבני. שלשום בלילה, קצת לאחר האזעקה, נפגשנו בו שוב ודיברנו על המצב הנוכחי. הוא קצת הפתיע אותנו בהבנה למצבם של הפלסטינים תחת המצור בעזה: "אילו היה מישהו נועל אותי בשירותים ומונע ממני להגיע ליתר חלקי הדירה, בהחלט יכול להיות שהייתי מתחיל להשתולל. אבל שלא תטעו, אני עם העם שלי. אני לא האיש בשירותים. אני האיש בסלון שקצת מפחד מהאיש בשירותים וממה שהוא יעשה אם הוא ישתחרר משם".

כאשר עברתי אתמול על קבצים ישנים שסתמו את המחשב שלי נתקלתי במאמר שפורסם לפני קצת פחות מארבעה חודשים בעיתון "לה מונד" וכותרתו "אם יכשל קרי". שני הכותבים - טוני קלוג, יהודי בריטי וסם בחור,  פלסטיני אמריקאי תושב רמאללה - פתחו במלים: "נניח שמזכיר המדינה האמריקני ג'ון קרי יכשל סופית במאמציו. מה יקרה הלאה? עלול להשתחרר צונאמי של רגשות, התפרצות של איבות עצורות, כאשר כל צד יטיל את האשמה על האחר וידרוש תגמול ונקמה. ההאשמות ההדדיות יצברו תאוצה והאלימות תחזור ביתר שאת. הרעלים ישתחררו ויגלשו לכל רחבי העולם". מעטות הנבואות שהתגשמו בצורה כה מהירה ומוחצת. 


בינתיים חזר אלינו ג'ון קרי, והפעם מטרתו צנועה יותר. לא סיום הסכסוך אלא הפסקה מידית של הבעירה ברצועת עזה. "קרי הבלתי נלאה גיבש הצעה להפסקת אש שמתנדנדת בין ההצעה המצרית, שהשפילה את חמאס עד עפר, להצעה הקטארית שנתנה לחמאס תחושת ניצחון" כותב היום נחום ברנע. "הוא מציע הפוגה זמנית שבמהלכה יועלו לדיון כל הדרישות של חמאס. ישראל תצטרך לשאת ולתת עליהן תחת עיני קרי והאירופאים – גלולה מרה לישראל". לפחות לניצים בקבינט של נתניהו זאת גלולה מרה מדי, והם כבר צועקים וזועקים ומתמרמרים ודורשים להמשיך במבצע ולהכנס עמוק ועמוק עוד יותר לעזה. וזה מעיד שכנראה יש מקום  לקחת את הענין ברצינות.

אם באמת נגיע היום להפסקת אש, זה כבר יהיה מאוחר מדי עבור רב-סמל ראשון יאיר אשכנזי, חייל המילואים בן 36 מרחובות. כמו כל החיילים שנהרגו, התמלאו אמצעי התקשורת בתמונותיו וסיפור חייו ותגובוות כואבות של בני משפחתו ודידיו. והפסקת האש תבוא מאוחר מדי גם עבור חמישה עשר ההרוגים מבית הספר של אונר"א אתמול, ועבור יותר משמונה מאות פלסטינים שאת שמותיהם לעולם לא נשמע ואת תמונתם לעולם לא נראה בעיתונות הישראלית. 

ארגון במצלם ניסה לשווא לשדר בתשלום תשדיר ובו שמותיהם וגילם של יותר ממאה ילדים מתחת לגיל חמש עשרה שנהרגו ברצועת עזה בשבועיים וחצי האחרונים. רשות השידור סרבה לקבל את התשדיר. אבל לא מעטים ראו את התשדיר כאשר הוצג ברשת.



ומה שהכי חשוב – מי יתן והרשימה הזאת תיסגר ולא יתווספו אליה שמות נוספים. ושבאמת המצור על רצועת עזה יפתח, ואלה לא יהיו הבטחות ריקות מתוכן, ויהיה לתושבים שם קצת אויר לנשימה, ואז אולי כבר לא תתחיל ספירה לאחור אל הסיבוב הבא.   

ובינתיים ממשיכים בהכנות להפגנה מחר בערב. 


מחנה השלום מתייצב בכיכר רבין
מוצ"ש 26.7.14, 20:00 | כיכר רבין, ת"א

מול המלחמה הגובה מחיר דמים כבד של הרוגים ופצועים בשני הצדדים, של הרס ואימה, של הפצצות ושל רקטות - נתייצב יחד ונדרוש : לסיים את המלחמה עכשיו! 

מסיימים את המלחמה ומתחילים לדבר עם המנהיגות הפלסטינית ככתובת המוסכמת של הגדה המערבית ושל עזה על סיום הכיבוש והמצור, על עצמאות וצדק לשני העמים, בישראל ובפלסטין. 

במקום להיגרר שוב ושוב לעוד מלחמות ולעוד מהלכים צבאיים שלא עובדים, עכשיו הזמן להוביל דרך של הידברות ושל הסדר מדיני. יש פיתרון מדיני. איזה מחיר נשלם - אנחנו, תושבי הדרום ושאר תושבי ישראל ותושבי עזה והגדה המערבית - עד שנגיע אליו?

יחד, יהודים וערבים, נציב מול דרך הכיבוש והמלחמות, מול השנאה, ההסתה והגזענות - דרך של חיים ושל תקווה. 

המלחמה בעזה רק גוררת למעגל דמים ויוצרת עוד קורבנות חפים מפשע - נשים, גברים, ילדים וקשישים. אנו קוראים: להוציא את האזרחים ממעגל האלימות! די לטבח ברצועה! די להרג ילדים!

מול ממשלה ימנית שמבקשת להנציח את הכיבוש וההתנחלויות, אנחנו מתעקשים על שלום צודק המבטיח את זכויות שני העמים. נחוצה הידברות עם ההנהגה הפלסטינית כדי להגיע להסכם הפסקת אש, נחוץ סיום המצור על רצועת עזה, נחוצה הקמת מדינה פלסטינית עצמאית לצד מדינת ישראל. בלי להתקדם לשלום צודק - המלחמה הבאה מחכה מעבר לפינה!

הממשלה מנצלת את המתקפה על עזה כדי להגביר את ההסתה נגד השמאל ונגד האוכלוסייה הערבית. היא מעודדת כוחות פאשיסטיים וגזעניים לנסות ולהשתיק את הקולות הביקורתיים, ולהתקיף באלימות את הפגנות מחנה השלום. 

מול הביריונות של הימין, מול מדיניותה הפושעת של הממשלה, נתייצב ביחד - יהודים וערבים - במוצאי שבת (26.7) בשעה 20:00 בכיכר רבין. 

הארוע הינו יוזמה של לוחמים לשלום, פורום המשפחות השכולות, מרצ, חד"ש, דעם, מאבק סוציאליסטי, שוברים שתיקה, גוש שלום ופורום ארגוני השלום.

================================================================


יום שישי, 18 ביולי 2014

ללכת בין הטיפות בזמן שבעזה יורד גשם של מוות

ללכת בין הטיפות בזמן שבעזה יורד גשם של מוות  

ביום ראשון האחרון דיווח "מעריב": "לפחות 15 ילדים הרוגים  בהפצצת מסגד ובית בשכונת תופאח במזרח עזה." זה אפילו הגיע לכותרת בעמוד הראשון, אבל רק בתחתית שלו ובאותיות הרבה יותר קטנות מן הכותרת הראשית המאד מלחמתית. הכותרת הפנתה את הקורא אל ידיעה בעמוד 6, ושם זה היה מנוסח בזהירות רבה יותר. הריגתם של 15 ילדים לא הוצגה כעובדה, אלא כמשהו ש"הפלסטינים טוענים". בסך הכל נראה הגליון הזה של "מעריב" כתוצאה של פשרה שהושגה במאבק כוחות בין עורכי חדשות.
              
שלושה ימים לאחר מכן, עם הריגתם של ארבעה הנערים ששיחקו כדורגל על חוף הים של עזה, לא נותר מקום לעמימות של "הפלסטינים טוענים...". הנערים נהרגו כמאתיים מטרים מהמקום שבו שוהים נציגי התקשורת הבינלאומית, ומצלמות טלוויזיה שיגרו לרחבי העולם בזמן אמיתי תמונות של הגופות הקטנות המוכתמות  בדם. 

וכך, ארבעה הנערים מחוף הים הצליחו להגיע אל הכותרות בישראל. מקורות דיפלומטיים לא מזוהים בירושלים ביכו על כך שהתקלה של הרג הנערים על החוף מחקה את האשראי הבינלאומי שישראל צברה עקב דחית הצעת הפסקת האש המצרית בידי חמאס. כנראה בגלל הנערים שנהרגו הרגיש נתניהו מחויב לקבל את הצעת האו"ם להפסקה הומניטרית של חמש שעות בהפצצות על עזה. 

החלטנו לנסוע למרכז תל אביב בזמן ההפסקה ההומניטרית הזאת, בתקוה (שאכן התממשה) שכך נמזער את הסיכון להיתפס על ידי אזעקת בזמן שאנחנו יושבים באוטובוס. בנסיעה הזה פגשנו את הנוסע הרגזן. איש כבן ארבעים, בלי שום דבר מיוחד בו. הוא ישב במושב אחורי, וקרא בשקט את העיתון. ופתאום הוא קם על רגליו, השליך את העיתון בזעם לצידו השני של האוטובוס ופתח בצעקות שלא היו מכוונות לאף אחד באופן ספציפי: "בני זונות החמאס האלה! הם עוד מעיזים לדרוש דרישות בתמורה להפסקת אש! שחרור אסירים ופתיחת מעברי גבול, ומה לא! ימח שמם וזכרם! וביבי עוד שולח אנשים לקהיר כדי לנהל איתם משא ומתן? איזו בושה! שום  ויתורים, אני אומר לכם, שום ויתורים למחבלים מנוולים! פשוט לשלוח את הטנקים ולרסק אותם, למעוך אותם, למעוך אותם!"

ביקור משפחתי אצל י ', איש זקן שהוא יותר קרוב מאיתנו למרכז הפוליטי - אם כי עדיין נוטה לשמאל במפה הפוליטית הכללית בישראל – נכנס לויכוח פוליטי אינטנסיבי. "אתם מתכוונים ללכת לקריאת העדויות של חיילים מרצועת עזה? בשביל מה זה טוב? אתם באמת חושבים  שזה ישנה את דעתו של מישהו? "" לא, כנראה שזה לא ישפיע על  מי שלא משוכנע ממילא. בשנים האחרונות אנשים פשוט מתעלמים מעובדות שלא מתאימות לדעה שכבר יש להם". "אז למה אתם עושים את זה? רק בשביל להתגרות באנשים? "לא אנחנו מארגנים את זה, 'שוברים שתיקה' הם המארגנים. עדויות של החיילים זה התחום שלהם". "שטויות במיץ עגבניות! מה הטעם בזה? שום דבר!". "לפעמים יש דברים שחייבים להיאמר, ולא משנה מה התוצאה". "אתםאומרים שטויות". נפרדנו לא לגמרי בלבביות. 

מתוך חנות קטנה עם שלט גדול "מבצע צוק איתן - 50% הנחה" צווח הרדיו למדרכה. קהל קטן נאסף כדי לשמוע את החדשות. בקול קצת רועד בישרה לנו הקריינית כי "מלבד ארבעת הילדים שנהרגו אתמול, היו גם היום ארבעה ילדים הרוגים בהפצצות חיל האויר. לנו בקול רועד למדי כי שלושה היו עלגג בנין שהופצץ, ועוד ילדה בת שלוש נהרגה בהפצצה על בית אחר. מאוחר יותר נודע לנו כי שלושת הילדים שיחקו על הגג והוריהם לא הבינו שהפסקתהאש ההומניטרית כבר נגמרה. 

שעתיים עד לקריאת של העדויות. נפגשנו עם ר ', חברה ותיק ופעילה שותפה להרבה מאבקים, וישבנו איתה במקום הקבוע שלנו, תחתהעצים בקפה "תוצרת הארץ" של גרסיה בכיכר מסריק. פטפטנו ועשינו מאמץ גדול להוציא מהראש את המלחמה. 

הלכנו לאורך רחוב המלך ג'ורג' ונתקלנו בשתי נשים דתיות עם שלטים שנכתבו ביד. באחד מהם נאמר קריאה אחת "ועכשיו צועקים הכי חזק: עד מתי" ובשלט של השניה נאמר "ה' מל העולם, אנא שלח לנו את משיח בן דוד עכשיו". ואז פנינו אל כיכר הבימה, שם כבר נאספו כמה מאות  אנשים לקריאת העדויות. 

בדיוק כשהגענו הושמעה מעל הבמה עדותו של חייל שהשתתף בפלישה לעזה בשנת 2009, עופרת יצוקה. "התמקמנו על גג של בית. ראינו מישהו הולך לקראתנו בחשכה, ובידו פנס מתנדנד. רצינו לירות ירית אזהרה כדי לגרום לו לעצור, אבל זה היה מסגיר את מיקום העמדה שלנו. לבסוף הוא הגיע קרוב מאוד, מספיק קרוב שאילו הוא היה מפגע מתאבד הוא היה עלול לפוצץ אותנו. פקודות הקבע היו שלא לוקחים שום סיכון, ולכן פתחנו באש והרגנו אותו. אחר כך בדקנו את הגופה וגילינו שהוא היה זקן לא חמוש, שלא היווה שום איום עלינו".

"כמה עדויות כמו זו יבואו מהסיבוב הנוכחי?" תהתה ר '. קצת ממול עמדו מפגיני הנגד מהימין הקיצוני צעקו "מוות לערבים! יהודי נשמה, ערבי בן זונה!". "שוברים שתיקה" דאגו להתקין רמקולים רבי עוצמה, וקריאת העדויות המשיכה. המשטרה הפעם עשתה את העבודה שלה (פחות או יותר) והיו רק תגרות קטנות. 

האזעקה תפסה אותנו כאשר שחיכינו לאוטובוס חזרה, שוב בקינג ג'ורג'. אזעקה ארוכה ומייבבת, ארוכה יותר מרגיל. רצנו לתוך המינימרקט הסמוך. חנות די גדולה, וכולנו להיכנס  עמוק ולהתרחק ממשטח הזכוכית של חלון הראווה. עברו כמה דקות ויכולנו לשמוע את הפיצוץ העמום שאומר יירוט באוויר, שונה מהפיצוף הכבד של פגיעה בקרקע. (כמה מהר מתחילים לפתח חוש לדקויותהאלה!). מכיון שבכל מקרה כבר היינו בחנות, קנינו צנצנת קטנה של רוטב חריף. 

"ראית איך חלק מהאנשים האלה נכנסו להיסטריה והתחילו לצעוק 'אמאלה' כשהתחילה הסירנה? הם לא יודעים שהסיכוי שמשהו יחדור אתכיפת ברזל ויפול בדיוק על הראש שלהם הוא ממש אסטרונומי? לאנשים בעזה יש סיבה רצינית להיות מבוהלים, לא אנחנו"." אל תזלזל בתל אביבים האלה. נכון שעכשיו הסכנה הקונקרטית היא קטנה, אבל זה נותן להם דוגמית של עתיד פחות ופחות בטוח. ישראל היא כיום פחות בטוחה ממה שהייתה לפני עשרים שנה. כמה בטוח יהיה כאן בעוד עשרים שנים? ובמיוחד אם האימפריה האמריקנית תלך בדרכה של האימפריה הבריטית ז"ל?" "אז מה המסקנות הפוליטיות שהעם בישראל יסיק מזה?" "כל אחד לפי הטעם שלו או שלה. אנחנו אומרים שישראל צריכה לעשות שלום ולהשתלב באזור לפני שיהיה מאוחר מדי. אם זה לא כבר מאוחר מדי. אבל אחרים יגיעו למסקנה שאנחנו צריכים להתחפר ולהעצים את את הכוח של צה"ל ולא לוותר על אף שעל". "אז מה נעשה?". "עד כמה שזה נוגע, אני  אבוא להפגנה במוצאי שבת להרים את השלט 'יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים'. לפחות היהודים הספציפיים והערבים הספציפיים שבאים להפגנה בהחלט מתכוונים לזה". 

ועכשיו - הפלישה הקרקעית לעזה. ר' התעוררה מאד מאוחר אתמול בלילה. בהתחלה חשבה שזה רעש של טיל, אחר כךהבינה שזה מסוק – ומיד ידעה שיש נפגעים ישראליים והם נלקחו לתל השומר שנמצא ליד הבית שלה. הרוג אחד ושלושה פצועים, עד כה. שמו שלהחייל ההרוג נמסר לפרסום אחרי כמה שעות - סמל ראשון איתן ברק בן 20, שנהרג בצפון רצועת עזה כאשר הג'יפ שלו נפגע מירי טיל נגד טנקים (או אולי "מאש כוחותינו"). מנהל בית הספר לשעבר שלו דיבר ברדיו וסיפר איזה בחור נהדר היה איתן ברק, וכמה שהוא היה אהוב על חבריו לספסל הלימודים, ואיזו מוטיבציה גבוהה היתה לו להתגייס ליחידה קרבית בצבא, ואין הוא אכן הצליח להגשים את החלום הזה. "אני יודע שכל זה נשמע כמו קלישאה" התנצל המנהל. ואכן, כך בדיוק זה נשמע. 

גם עשרים וארבעה פלסטינים נהרגו בשלב הראשוני של הפלישה הקרקעית. ביניהם, כך צוין כבדרך אגב, תינוק בן חמישה חודשים שנהרג כשבית משפחתו נפגע מאש של טנק ישראלי. את שמו של התינוק הזה כנראה לא נדע לעולם.




הפגנהמוצ"ש 19.7.14 בשעה 8:00 בערב
רחבת תיאטרון הבימה, ת"א

  
אסור לירות על אוכלוסיה אזרחית. אסור ובכל זאת יורים. שני הצדדים יורים. חמאס יורה על תושבי ישראל. צה"ל יורה על תושבי עזה. 

שני צדדים שווים? לגמרי לא. למדינת ישראל עוצמה צבאית וכלכלית אדירה. בסיוע כספי ענקי של ארצות הברית הגדולה, מדינת ישראל בנתה את "כיפת ברזל", הישג טכנולוגי גדול המגונן עלינו. ולכן, מבחינתנו ירי הטילים על ערי ישראל הוא בעיקר מטרד. האזעקות מרגיזות, מפריעות לשגרת החיים, לפעמים מפחידות – אבל לא הרבה יותר מזה. 

לתושבי עזה אין כיפת ברזל, אין הגנה כלשהיא מפני המוות הנוחת עליהם מן האויר ומן הים ומן היבשה. מדינת ישראל כותשת את עזה, הורגת והורגת והורגת. נכון – למדינת ישראל אין כוונה ואין מטרה להרוג בכוונה תחילה אזרחים תמימים, נשים וגברים וקשישים וילדים המשחקים כדורגל על החוף. כוונה אין. הרג של אזרחים לא חמושים יש ויש בעזה, כל יום וכל שעה. יותר ממאתיים פלסטינים כבר נהרגו. חלק גדול מהם היו אזרחים לא חמושים. עשרות מהם היו ילדים. ההרג נמשך ונמשך. 

"למה הם יורים?" תמה בצדקנות הנשיא היוצא של מדינת ישראל, חתן פרס נובל לשלום. "למה הם לא הפכו את עזה לסינגפור פורחת?".  ושכח שמעון פרס להזכיר כי לעיר המדינה סינגפור, שגודלה ומספר תושביה דומים לאלה של רצועת עזה, יש נמל מן הגדולים בעולם. אין מי שיחסום אלפי ספינות מכל העולם המפליגות אל הנמל הזה וממנו ואת זרם המסחר שעליו נבנה עושרה של סינגפור. ואילו נמל עזה הקטנטן סגור ומסוגר, ספינות חיל הים של מדינת ישראל חוסמות  גם סירות קטנות המנסות להגיע אליו ויורות על ספינות דייג מעזה שמפליגות יותר מכמה קילמטרים מן החוף. רצועת עזה היא כלא גדול לתושביה, כמעט שני מיליון. מדינת ישראל ושכנתה מצרים – שהיחסים איתה התהדקו מאוד מאז תפס הגנרל סיסי את השלטון – משתפות פעולה בהטלת המצור על עזה ומחזיקות את תושביה כלואים, בלי יכולת לצאת ולבוא אל העולם החיצוני. תושבי עזה שוכנים לחוף הים. הם יכולים להתרחץ ולשחק כדורגל על החוף (בימים בהם לא נורית לעברו אש קטלנית). אבל הם אינם יכולים לעלות על ספינה ולהפליג בים, או למטוס הממריא ליעדים ברחבי העולם, וגם המעברים היבשתיים סגורים כמעט לגמרי. כבר הרבה שנים, מיליוני אנשים סגורים וכלואים בשטח הקטן והצר והצפוף מאד הנקרא רצועת עזה.

"הטלנו עליהם מצור מכיון שהם יורים עלינו" אומרים מנהיגי מדינת ישראל. (אגב, המצור על עזה החל הרבה לפני שהחמאס תפס שם את השלטון). "אנחנו יורים מכיון שאתם מטילים עלינו מצור. לא נסכים להפסקת אש שלא תכלול את הסרת המצור" אמרו השבוע תושבים בעזה (ולא רק אנשי החמאס). 

אין טעם בהפסקת אש שפשוט תחזיר על כנו את המצב ששרר לפני שבועיים. המצב ששרר לפני שבועיים היה בלתי נסבל - מצב של מצור הדוק על רצועת עזה, מצור הגורם סבל ומחנק ועוני קשה למרבית תושביה. המצור על עזה כבר הוליד כמה סיבובי לחימה. המשך המצור הוא מתכון בטוח לסיבוב נוסף בעוד שנה או שנתיים. 

רק הסרת המצור על עזה, פתיחת השערים לתושביה לצאת ולבוא בים וביבשה ובאויר, ליצא וליבא ולפתח את כלכלתם, יכולה לפתוח להם תקוה לעתיד. רק הסרת המצור יכולה לתת סיכוי לשלום ושקט בגבולה של מדינת ישראל עם רצועת עזה.

במוצאי שבת הקרובה יצטרף גוש שלום לארגוני ותנועות שלום וזכויות אדם בהפגנת מחאה נגד המלחמה האכזרית והמיותרת הנקראת "צוק איתן". בשבוע שעבר הותקפה הפגנה קודמת בידי בריונים מהימין הקיצוני. מארגני ההפגנה הנוכחית נקטו אמצעי זהירות כדי שהדבר לא ישנה – וכמובן,מה שקרה לא ירתיע אותנו מהבעת עמדתנו בנושא החיוני לעתידנו. 

כפי שנמסר לנו - במקום ההפגנה יהיו אחראיות וסדרנים, וכל מי שמתכוונים להגיע מתבקשים  להישמע להנחיות ביחס למיקום, פיזור והתנהלות ההפגנה, ולהימנע מכל גילויי אלימות מצדנו.


הסעה מירושלים:
חניון גן הפעמון בשעה 18:30,
הרשמה :  קוני-052-6375033 דוא"ל: connie.hachbart@alternativenews.org


יום שישי, 11 ביולי 2014

ביום השלישי

ביום השלישי 

יום חמישי, 9.7.14, 10 בבוקר 

שוב אזעקה, קצת לפני 8:00 בבוקר. זה כבר הפך לשגרה – יוצאים בריצה מתוך הדירה שלנו בקומה הרביעית, יורדים שתי קומות למטה, יושבים בחדר המדרגות בקומה השנייה יחד עם השכנים שלנו עד שנשמעות החבטות העמומות מלמעלה, מפטפטים קצת ואז חזרה לדירה שלנו לחיים פחות או יותר נורמלים. 

זה לא באמת מפחיד. עד כה, מערכת כיפת הברזל יירטה כמעט את כל הטילים הנורים לעבר אזורים מאוכלסים, ואף ישראלי לא נהרג. כאשר פלסטינים יורים טילים מרצועת עזה ומפעילים את צופרי האזעקה ביותר מחצי מדינת ישראל, עד גוש דן והרבה מצפון ממנו, הם בעצם מנהלים לוחמה פסיכולוגית. זוהי דרך מפותלת להזכיר לישראלים אדישים שהפלסטינים קיימים ושיש להם בעיה לא פתורה. בעצם, יותר טוב כך מאשר על ידי מתאבדים שמתפוצצים באוטובוסים...

מאוד שונה להיות בין מי שחיים עכשיו בעזה. ספי רכלבסקי סיכם בפייסבוק את התוצאות כפי שהיו  בשעות הבוקר המוקדמות היום: 

הרוגים: פלסטין - 53, ישראל - 0 
פצועים: פלסטין - 465, ישראל - 0 

החשבון הזה לא כלל ילד בן חמש שנהרג הבוקר, הוא היה עדיין בחיים כאשר נעשה החשבון. חדשות קול ישראל הואילו להזכיר את עובדת מותו לפני כמה שעות, אבל שכחו לציין את שמו או כל פרט נוסף.  

לשם ההגינות, אפשר לציין כי  עם 400 טונות של פצצות שהוטלו על עזה ב48 שעות (לפי נתוני חיל האוויר) היו יכולים להיות שם עוד הרבה יותר הרוגים ופצועים. ממוצע של תשע טונות חומר נפץ כדי להרוג ילד אחד הוא לא ממש שימוש יעיל בתחמושת. מצד שני, נתניהו מודע היטב כי גידול תלול במספר ההרוגים הפלסטינים עלול לעבוד נגדו ולעורר את הקהילה הבינלאומית, שבינתיים גוררת רגלים, לבוא ולהגיד "זהו, מספיק כבר". 

סוכנות הידיעות הצרפתית מדווחת מעזה הבוקר על הפצצת בבית קפה בעיר חאן יונס, בה נהרגו שישה אנשים ולפחות 15 אחרים נפצעו. האם היה בין היושבים בבית הקפה הזה מישהו שעליו התמקדו שירותי הביטחון של מדינת ישראל, או שזה היה רק "נזק נלווה"? כנראה לעולם לא נדע. ומה לגבי שתי תקיפות נוספות על שני בתים בחאן יונס, בהן נהרגו שלוש נשים וארבעה ילדים? כמעט בודאות זה לא היה במתכוון. נציגי הממשלה והצבא מדגישים שוב ושוב כי אין כוונה לפגוע באזרחים לא חמושים. בכוונה או לא בכוונה, הנשים והילדים האלה נהרגו. 

לשם מה הם מתו? שר הביטחון יעלון הגדיר את מטרות המלחמה בתמציתיות, כבר בתחילת הדרך: "כדי לאלץ את חמאס להסכים להפסקת אש בתנאים שלנו". לדוגמא, הם לא אמורים לדרוש שישראל תעמוד בתנאי עסקת החילופין מ-2011 ולא תחזיר לכלא את מי ששוחררו אז. הם גם לא צריכים להעלות דרישה שהגנרל סיסי במצרים - שיש לו יחסים לבביים מאוד עם ישראל, והוא מאידך עוין מאד לחמאס - יפתח את מעבר הגבול ברפיח ויקל על המחנק הכלכלי ברצועה. כמה אנשים עוד ימותו עד אשר יעלון יקבל מעזה הצעה משביעת רצון להפסקת אש? כנראה רבים... 

איש ימין מגעיל במיוחד,  שהגיב אתמול בדף של עמוד גוש שלום בפייסבוק, כתב: "אנחנו צריכים לחזור על מה שעשינו ב1948, פשוט לזרוק את הערבים החוצה ולהיפטר מהם". השבתי לו בחזרה "הנכדים של האנשים שגרשנו מיפו ב-1948 יורים עלינו עכשיו מרצועת עזה". 

*** 
  חצות בלילה שבין יום חמישי ושישי 

בשעות אחר הצהריים המאוחרות העזתי לצאת החוצה לטפל בדברים אישיים ופוליטיים כאחד. הרחובות נראים לכאורה אותו הדבר. ברדיו דיווחו על ירידה חדה במספר האנשים ההולכים לבתי קפה ולקניונים, זה לא כל כך נראה לעין ברחוב. מוצאים נתיבים חדשים – עדיף ללכת דרך אזורי מגורים, שבהם אם האזעקה נשמעת אפשר לרוץ לתוך בניין סמוך. מוטב להימנע לעת עתה משטחים פתוחים וגנים ציבוריים. מוטב גם לחכות עם הליכה לחוף הים, הוא הרבה יותר  מדי רחב וחשוף. 

בפגישה עם חבר ותיק. הוא מספר על מה שקרה הבוקר: "כשנשמעה האזעקה ראיתי את הערבי הצעיר שעובד אצלנו בגן מהסס. קראתי לו 'מהר, מהר, בוא איתנו למקלט, מסוכן שם בחוץ' ". כמה שכנים אחרים קראו לו גם כן ואחרי רגע הוא בא איתנו למטה למרתף הישן והמעופש. היינו שם רק כמה דקות, ואז כולנו יצאנו והוא חזר לגן."  

(...) - "ראית איך הגרמנים מחצו את הברזילאים בחצי הגמר?האוהדים ברזילאים ממש הזילו דמעות, היתה זוועה לראות אותם". 
-"איך אתה מסוגל לחשוב על כדורגל בזמנים כאלה?"   
-"בדיוק מאז שהתחיל כל הבלגן הזה, התמכרתי לשידורי המונדיאל. זה כמו עולם אלטרנטיבי, שבו המלחמות מתנהלות על מגרש ירוק למשך תשעים דקות ואף אחד לא נהרג ובסופו של דבר הזוכים והמפסידים לוחצים ידיים". 
- "פרופ' צימרמן חושב שספורט הוא באמת דרך טובה להסיט תוקפנות לאומנית לאפיקים בלתי מזיקים. זה עזר לאירופאים להימנע ממלחמות מאז 1945."

 (...) אוכלים בדוכן פלאפל הנושא את המדבקה "אבינו, מלכנו, שמור על חיילינו". שלושה מאיתנו נכנסים לויכוח עם לקוחות אחרים, זוג צעיר מאד דתי. האשה מביאה את הטיעונים המובילים מצידם: -"אתה טועה לחלוטין. אנחנו לא זקוקים לשלום עם הערבים. אנחנו רק זקוקים לשלום בינינו לבין עצמנו, שכל היהודים יהיו מאוחדים. ואז תבוא הגאולה". 
- "מה זאת אומרת, הגאולה?"
- "כל הטילים האלה הם רק מבחן שאלוהים הציב כדי לבחון את האמונה שלנו. אם כולנו נכריז פה אחד שזאת היא הארץ המובטחת והיא שלנו כי אלוהים הבטיח לנו אותה, אז זה אומר שעברנו  את המבחן ואלוהים יציל אותנו מידי כל אויבינו".  
- "יש לך הרבה מאוד אמון באלוהים הזה שלך. האם את בטוחה שהוא בכלל קיים?" 
- "בטח שהוא קיים! תסתכל על הארץ, הכוכבים, הכל! מישהו יצר את כל זה, יש מנהל לעולם שמכוון כל דבר שקורה".
-"אני מסתכל באיזה מצב העולם נמצא. אם יש לעולם מנהל אז המנהל הזה עלוב מאד ונכשל בתפקודו. צריך לפטר אותו ולמצוא מישהו טוב יותר שיקבל את המשרה".

 (...) מתוך חנות, טלוויזיה פתוחה בקולי קולות לרחוב משדרת ללא הפסקה חדשות ודווחים מלחמתיים ופרשנויות. - "לא צריכה להיות לנו אשליה, אין פתרון אמיתי. לחמאס יש מלאי גדול של טילים שהוסתרו מתחת לאדמה. הם מאורגנים היטב ומסוגלים לחדש מלאים. אין דרך להשיג נצחון קבוע, לא בהתקפות אוויריות וגם לא בפעולה קרקעית קצרת טווח. הדרך היחידה להתגבר עליהם באמת היא לכבוש את כל הרצועה ולשלוט באופן קבוע, וזה יהיה כרוך במחיר גבוה מאד - הכיבוש, הטיהור וההחזקה הקבועה. אני לא בטוח שהחברה הישראלית מוכנה או מסוגלת לשלם את המחיר".  
מראיין: "האם ייתכן שהחברה ישראלית מעדיפה שיהיה מבצע צבאי בעזה בכל שנתיים או שלוש במקוט לשלם את מחיר של כיבוש קבוע?" 

שאלתי את בעל החנות מי היה המרואיין. הוא משך בכתפיו: "אני לא יודע. אחד מהאלופים (מיל.) האלה, לא קלטתי את שמו". הייתי רוצה לשאול את האלוף (מיל.) אם הוא אי פעם שקל את האפשרות של עשיית שלום עם הפלסטינים, אבל אני לא הוזמנתי לאולפן הטלוויזיה.  

- "מה נעשה נחזור הביתה ונמצא שהוא חטף פגיעה ישירה?" 
-"באמת מה, נדרוש מהממשלה מקום לינה חליפי. הם אלה שהתחילו את כל הבלגן הזה".

הבית עמד מוצק, שום טילים לא נחתו בסביבה. במחשב הצטברו הרבה תגובות מטופשות ומגעילות בדואל ופייסבוק, אבל עימן גם כמה הודעות תומכות ומעודדות וגם חדשות על כמה יוזמות טובות לפעולה בסוף השבוע.  

מה החדשות האחרונות? נראה כי המלחמה עלתה עוד דרגה או שתיים של הסלמה בשעות אחר הצהרים. הפלסטינים השתמשו בטקטיקה של ירי עשרות רקטות בבת אחת כדי להתגבר על הגנת כיפת הברזל. שתי רקטות חמקו בבאר שבע ואחת באשדוד. היה דיווח על כדור אש עצום במקום הפגיעה, אבל למרבה המזל עדיין אין ישראלים שנהרגו. משפחת אילוז, תשע נפשות, זכו לשבחים רבים מן המשטרה על שפעלו בהתאם להנחיות והגיע למרחב המוגן בדיוק בזמן ונותרו כולם בחיים למרות שביתם נהרס לחלוטין. 

לא היה מזל כזה לעבדול רחמן ח'טאב בן השמונה, שנהרג בתקיפה אווירית על ביתו באזור אל-חקאר בדיר אל בלח, ולא לילדה יסמין מוואטאק שמתה מפצעים שנפצעה בתקיפה קודמת, וגם  לא לשמונת בני משפחת אל חאג' שנהרגו בביתם בחאן יונס. 

אפשר למצוא עוד שמות רבים אם רק מעיפים מבט בדיווחים אשר זמינים באתרי החדשות הפלסטיניים – כפי שאני עשיתי לפני דקה וכפי שמעט מאוד אזרחים ישראלים יעלו בדעתם  לעשות. נתניהו היה עונה כי כל זה הוא באשמת החמאס אשר "משתמש בהם כמגן אנושי". נתניהו גם הודיע הערב כי מבצע צוק איתן מתנהל לפי התכנית וצפויים שלבים נוספים. 


סוהא חמאד, אם בת 25, נהרגה כשניסתה להציל את ילדיה במהלך התקפה אווירית ישראלית על בית המשפחה. היא הביאה את שלושה מהם לחדר של סבתם, החדר הבטוח ביותר בבית. כשחזרת כדי לקחת את הרביעי - תינוק בן ארבעה חודשים - היא נפגעה מרסיס ונהרגה במקום. אילו היתה זאת אם ישראלית, זה היה חומר כותרת קלאסי לעיתונים רבי התפוצה אצלנו. אבל היא הייתה פלסטינית, כך שמעט מאד ישראלים ישמעו עליה אי פעם. 


לפחות תשעים פלסטינים נהרגו מאז תחילת המבצע. ככל הנראה בשעה זו המספר כבר עבר את המאה. מה שאומר ששיעור ההרג הוכפל ביום השלישי בהשוואה לשני הימים הקודמים. וביום הרביעי? 


*** 
מחר תהיה הפגנה בהר המשקיף על כלא 6 בעתלית, בסולידריות עם אוריאל פררה. הוא סרב לשרת בצבא כיבוש וכבר ארבע פעמים נשלח לכלא ויצא ושוב נכלא, והצבא נראה נחוש להמשיך במשחק הזה. 

כבר כמה חודשים אנחנו יודעים על אוריאל פררה ומאוד מעריכים את מאבקו. סמי ונאדר רחאל תפסו אותנו בהפתעה. הם שני אחים, רופאים צבאיים שהם גם אזרחים ישראלים בדואים מוסלמים, אשר שרתו מספיק זמן בצה"ל להגיע לקצונה. 

לאחר ששמעו על שבעה בני משפחה אחת - מבוגרים וילדים - שנהרגו בהפצצת ביתם בחאן יונס ביום הראשון למבצע, שני האחים עזבו את הצבא. מביתם הם הודיעו לרשויות כי הם רואים את צה"ל כצבא בלתי מוסרי.

רשויות הצבא הודיעו לעיתונות כי הן רואים את מעשם של האחים רחאל במורת רוח חמורה.  לא זאת הדרך בה חיילים אמורים לפעול – ועל אחת כמה וכמה קצינים, ובשעת חירום. כשלעצמו, זה לגמרי נכון. חיילים אמורים להיות ברגים צייתנים במכונה, כך עובדים כל הצבאות. 



תמונה: ארגון 
"Gaza Youth Breaking Out"

תמונה: ארגון לוחמים לשלום


הפגנת מחאה נגד המלחמה בעזה, תל אביב 9.7.2014‎

צלם: ישראל פוטרמן

https://www.youtube.com/watch?v=-4nIWE9h7nw&feature=youtu.be