יום שבת, 21 בפברואר 2015

שערוריות בחירות ושבוע מאד אירופאי

שערוריות בחירות ושבוע מאד אירופאי 

זה היה השבוע שבו התחלף הרמטכ"ל של צה"ל, ומיד סופקו לקוראי העיתונים רבי התפוצה תמונות צבעוניות על נייר כרומו של המפקד החדש, רב אלוף גבי איינקוט. יומיים אחר כך עברתי ברחוב הראשי של חולון וראיתי שאכן בחנות הירקות כבר הייתה התמונה החדשה במקום טוב באמצע על הקיר, אותו מקום שממנו השקיף רב אלוף בני גנץ על בעל החנות ולקוחותיו במשך ארבע השנים האחרונות. 

זה היה השבוע שבו החליט בית המשפט העליון לאפשר לחברת הכנסת הערבית חנין להמשיך לרוץ לכהונה נוספת. ברוב של שמונה נגד אחד ביטלו השופטים את ההחלטה לפסול אותה, החלטה  שאותה קיבלה ועדת הבחירות המרכזית בשבוע שעבר בפרץ צפוי מראש של דמגוגיה לאומנית וגזענית. ולמשמע החלטת בית המשפט הפליט יצחק הרצוג, מנהיג מפלגת העבודה האופוזיציונית הנקראת כיום המחנה הציוני, אנחת רווחה כמעט גלויה. כי הרצוג הורה לנציגיו לתמוך בפסילת זועבי אך ורק כדי שלא יואשם (אוי ואבוי!) ב"שמאלנות". 

זה היה עוד שבוע בו התמקד מסע הבחירות בניהול לא תקין של משק הבית של הגברת שרה נתניהו. ובינתיים שוב נדחקו לצל עמוק ניהול כלכלתה של מדינת ישראל ככלל בידי בעלה בנימין נתניהו, והתרחבות ההתנחלויות, והחורבן וההרס הנרחב שגרמה מדינת ישראל ברצועת עזה ואשר לא תוקנו ולא  שוקמו עד לרגע זה. 

בעצם, כן היה השבוע רגע אחד שבו רצועת עזה הבליחה אל הדיון הציבורי. זה היה כאשר ראש הממשלה מיקד את התקפותיו בציפי לבני, שהיתה שנתיים שרת המשפטים בממשלת נתניהו וכיום היא שותפתו הפעילה של יצחק הרצוג בנסיון לסיים את שלטון נתניהו. בדיעבד התגלה עכשיו לנתניהו שלבני מהווה סכנה חמורה לבטחון מדינת ישראל, כי כל ההאשמות בניהול לא תקין של בית ראש הממשלה הן מסך עשן שנועד לאפשר לציפי לבני להתגנב אל לשכת ראש הממשלה, וכי בכוונתה של שרת המשפטים לשעבר להגיע חס וחלילה להסכם עם חמאס. ציפי לבני עצמה מיהרה אל הרדיו, להגיב בחמת זעם: "נתניהו הוא זה שמנהל כל הזמן משא ומתן עם החמאס! בקיץ הוא אפילו התכוון לנהל משא ומתן על האפשרות לפתיחת נמל בעזה. כן, נמל בעזה! אני זאת שהתגייסתי ובמגעים דיפלומטיים נמרצים הצלחתי לטרפד ולהוריד לגמרי את האפשרות הזאת מעל סדר היום".  וזה בהכרח מעורר תהיה לשם מה בעצם אנחנו רוצים להחליף את הממשלה.

ועם כל חילופי המהלומות המילוליים התקיפים והחריפים, התרבו השבוע הפרשנים - והאזרחים מן השורה - החוזים כי בתוך חודשיים או פחות אנו עשויים  לראות את בנימין נתניהו, יצחק הרצוג וציפי לבני יושבים להם בנחת סביב שולחן ממשלה אחד. 

חוץ מכל הדברים האלה, זה היה שבוע מאד אירופי: ארוע רצחני בקופנהגן בירת דנמרק;  עצומה של אמנים בריטים;  הצבעה בפרלמנט האיטלקי;  סרט תעמולה שהפיקו מתנחלים בגדה המערבית; וגם תחרות זמר בטלוזיה הישראלית.

עוד בטרם הובא לקבורה השומר שנורה בשערי בית הכנסת המרכזי של קופנהגן מיהר ראש הממשלה נתניהו לחזור על הרפלקס הציוני המותנה ולצאת בקריאה ליהודי דנמרק בפרט ואירופה בכלל לארוז את חפציהם ולבוא לישראל: "ישראל היא הבית שלכם, ביתו של כל יהודי, אנחנו נערכים לקליטת גל המוני של יהודים מאירופה". הקריאה לא התקבלה בשמחה או בהתלהבות בקרב הקהילה היהודית הקטנה, המעורה היטב בחברה הדנית ואשר נושאת זכרונות חמים מן המאמץ הגדול והמוצלח שעשתה דנמרק, יותר מכל מדינה אירופית אחרת, להציל את אזרחיה היהודים בתקופת הכיבוש הנאצי. "יהודי דנמרק: לא עוזבים!" התנוססה הכותרת בעמודו הראשון של "מעריב". יאיר מלכיאור, הרב הראשי של יהודי דנמרק,  הצהיר: "אני מאוכזב מקריאתו של נתניהו, טרור זו לא סיבה להגר".

בדיוק באותו זמן פרסמו מתנחלי "השומרון" בצפון הגדה המערבית - שלרשותם תקציבים ממשלתיים נדיבים מאד וכמה ממנהיגיהם נמצאים כרגע במוקד חקירה משטרתית על השימוש שעשו בכספים אלה - סרטון אנימציה באיכות טכנית גבוהה. בסרטון מופיע האירופי המפלצתי "הר שטירמר" אשר מקבל בבוז מופגן את משרתו היהודי השמאלני בעל האף הארוך והמעוקל, דורש ומקבל ממנו זרם של מידע על פגיעה בזכויות האדם של הפלסטינים בידי צבאה של מדינת ישראל ומשלם לו במטבעות שעליהן מוטבע סמל היורו, ובסופו של דבר מורה למשרתו היהודי השמאלני הנבזה לתלות את עצמו והלה מזדרז לציית לפקודה. "אתה אולי רואה את האירופים אחרת, הם עדיין רואים אותך בדיוק כמו אז" הן מלות האזהרה לצופה הישראלי המופיעות בסיום הוידאו.  

"זו אנטישמיות קלאסית של ממש, הישענות על האגדה הנוצרית על יהודה איש קריות, שמוכר את בנו של האל תמורת 30 שקלי כסף, ואחר כך תולה את עצמו. אתה תוהה האם במועצה האזורית שומרון הכירו את האגדה הזו והשתמשו בה במפורש ובמכוון, או שהיא פשוט חלחלה אליהם מתוך החומר שהם מעדיפים לשחות בו?" כתב הבלוגר יוסי גורביץ. 


באופן אירוני, הסרטון הבוטה הזה נדרש להתמודד על תשומת לב הציבור הישראלי כנגד הכנותיה של מדינת ישראל להשתתף באירויזיון, תחרות הזמר של כל מדינות אירופה (וכמה מדינות מחוץ ליבשת). בתחרות הטלויזיה הישראלית "הכוכב הבא" זכה הזמר הצעיר נדב גדג', בן 16 מנתניה. לאחר שביצע בצורה משכנעת את "מאוהבת עד טירוף" של ביונסה, גדג' הוא אשר ייצג את ישראל בתחרות האירויזיון שתתקיים בוינה בחודש מאי השנה. הפרשנים בטלויזיה ולמחרת בעיתונות הביעו את תקוותם הלוהטת כי ברגע ההכרעה של האירוויזיון, כאשר על המסך עולות הבירות האירופיות בזו אחר זו ומוסרות דיווח על תוצאות ההצבעה בארצותיהם, ינתנו השנה "דוז פואה" למדינת ישראל ולגדג' הצעיר המייצג אותה. הפעם האחרונה בה זכתה מדינת ישראל בתחרות הזאת היתה בשנת 1998 (אולי לא במקרה בזמן שעדיין התיחסו ברצינות לתהליך השלום שהחל בהסכמי אוסלו?). 


בינתיים, הפרלמנט האיטלקי התכונן להצביע בעד הכרה במדינת פלסטין, כפי שעשו לפניו הפרלמנט האירופי והפרלמנטים הלאומיים של בריטניה, צרפת, ספרד, פורטוגל ועוד כמה מדינות באירופה (בשוודיה כבר הגיע המהלך למיצוי מלא והנשיא מחמוד עבאס הגיע לטכס פתיחת שגרירות פלסטין בשטוקהולם). שגריר ישראל ברומא עוד ניסה להפעיל תרגילי השהייה ולגייס את מפלגות הימין בפרלמנט האיטלקי, אך במשרד החוץ בירושלים כבר הודו שכנראה המאבק על רומא אבוד. 

בעיתון הגרדיאן בלונדון התפרסם מכתב החתום בידי כשבע מאות אמנים בריטים – לא מעטים מהם יהודים – בו נאמר: "לא נמשיך לקיים קשרים תרבותיים עם ישראל, עד שדיכוי הפלסטינים יסתיים. במלחמת הקיץ בעזה נהרגו כ-2,100 פלסטינים. מאז ועד עתה הפלסטינים לא זכו לשום הפוגה מהתקפותיה של ישראל על אדמתם, פרנסתם וזכותם לקיום פוליטי (...) מלחמות ישראל מתנהלות גם בחזית האמנותית. הצבא שלה שם על הכוונת מוסדות תרבותיים פלסטיניים והיא מונעת את תנועתם החופשית של אנשי תרבות. תיאטראות ישראל מופיעים מול קהל של מתנחלים בגדה המערבית ומסתובבים בעולם בתור דיפלומטים תרבותיים המנסים לבנות לישראל תדמית חיובית". האמנים המחרימים עצמם אינם מבחינים בין הופעה בהתנחלויות להופעה בשטח ישראל גופא, בין הופעה בהתנחלות אריאל לבין "תל אביב, נתניה או אשקלון". בכל המקומות כאחד הם לא יופיעו ו"לא ננגן שם מוזיקה, לא נסכים לקבל פרסים, להשתתף בתערוכות, פסטיבלים או ועידות ולא נפעיל סדנאות או נעביר שיעורים".

כל זאת, עד אשר ישראל תכבד את החוק הבינלאומי ותסיים את הדיכוי  של הפלסטינים.




אירופה בעיני המתנחלים
מקור: "הארץ"


אירופה בעיני צופי הטלויזיה
מקור: הטלויזיה האוסטרית














יום שישי, 13 בפברואר 2015

באיפ"ק חורקים שיניים

באיפ"ק חורקים שיניים 



"לא, מר נתניהו. אתה אינך מדבר בשמי."


"אני נוסע לנאום בקונגרס בוושינגטון, לא רק כראש ממשלת ישראל אלא בשם העם היהודי כולו" הצהיר נתניהו באחד משיאי הויכוח הציבורי המתעצם בישראל ובארצות הברית. ארגון ג'יי סטריט, השדולה היהודית-אמריקאית השמאלית, מיהר להגיב בעצומה בה נאמר "לא, מר נתניהו. אתה אינך מדבר בשמי. לבנימין נתניהו יש מנדט לייצג את מדינת ישראל, אין לו שום מנדט לדבר בשם יהודי ארצות הברית". תוך ימים בודדים חתמו יותר מעשרים אלף יהודים אמריקאים על העצומה. גם אייב פוקסמן, ראש הליגה נגד השמצה – מעמודי התווך של הממסד היהודי האמריקאי – יצא בקריאה נואשת לנתניהו לבטל את הנאום ולכבות את התבערה המתפשטת. 

ההזמנה לקונגרס שסידר נתניהו לעצמו מאחורי גבו של הבית הלבן העלתה על פני השטח את הפער המתרחב בין מדינת ישראל לבין הקהילה היהודית בארצות הברית. היהודים האמריקאים ברובם הגדול נוטים לצד השמאלי והליברלי במפה הפוליטית. במשך כמה וכמה דורות נטו היהודים האמריקאים גם לתמוך תמיכה רגשית עמוקה במדינת ישראל, מה שביטא גם את תחושת האשמה שלהם על שלא עשו די להציל את יהודי אירופה. 

בשנות החמישים והשישים המוקדמות, היה קל למדי ליהודים אמריקאים דמוקרטים ומתקדמים לתמוך במדינת ישראל, אשר לה יצא בעולם שם של מדינה שוויונית שחלון הראווה העיקרי שלה בעולם היתה התנועה הקיבוצית. אך כבר זמן רב מתקשים יהודים התומכים בכל נושא ומאבק מתקדם והומניסטי, בין בארצות הברית עצמה ובין ברחבי העולם, לחבר זאת עם תמיכה במדינת ישראל - קשה יותר ויותר, כאשר בישראל שולטות רוב הזמן ממשלות ימניות ולאומניות, גזענות בוטה וגסה מתפשטת משולי החברה הישראלית אל לב הממסד הפוליטי, ההתנחלויות גדלות ומתרחבות  יותר ויותר על חשבון מעט הקרקעות שנותרו לפלסטינים, ומדי כמה שנים מתמלאים מסכי הטלויזיה בתמונה ההרג וההרס שזרעו מטוסי חיל האויר הישראלי בלבנון או בעזה. במיוחד בני הדור הצעיר בקהילה היהודית האמריקאית מרגישים מנוכרים יותר ויותר למדינת ישראל. חלקם מביעים זאת בביקורת גלויה ולעיתים בוטה מאד, ורבים אחרים פשוט בהתרחקות שקטה. 

המתח התגבר עם הופעתו של ברק אובמה בזירה. מרבית היהודים האמריקאים קיבלו את בחירתו לנשיאות בשמחה וגם בהתלהבות, והיהודים היו בין תומכיו הבולטים והעקביים ביותר ב-2008 וגם ב-2012.  לעומת זאת, רבים במדינת ישראל – כולל ראש הממשלה הנבחר, מפלגתו ושרים בממשלתו – התיחסו אל אובמה בחשדנות מהרגע הראשון, והחשדנות הפכה חיש מהר לעוינות, אם לא שנאה יוקדת. 

בשנת 2011, במהלך עימות חריף עם הנשיא אובמה, דאג נתניהו להשיג לעצמו הזמנה לנאום בקונגרס. אז התרגיל  בהחלט הצליח – נתניהו התקבל בתשואות בידי חברי הקונגרס משתי המפלגות, ולנאום שנשא בקונגרס היה חלק משמעותי בטרפוד המוצלח של הנסיון שעשה אז הנשיא אובמה לקדם הסכם ישראלי-פלסטיני המבוסס על גבולות 1967. 

אבל מאז זרמו הרבה מים בנהר הירדן וגם בפוטומק. נתניהו הגביר והעצים את מעורבותו הגלויה בפוליטיקה האמריקאית ולא טרח להסתיר את אהדתו והזדהותו עם המפלגה הרפובליקאית. הפוליטיקה האמריקאית עצמה הקצינה והתקטבה, ומרבית היהודים האמריקאים מצאו עצמם בקוטב המנוגד לזה שאותו מקדם במרץ ראש ממשלת ישראל.

העימות יכול היה לפרוץ לפני חודשיים, אילו היה אובמה נמנע מהטלת וטו במועצת הביטחון ומאפשר להצעת ההחלטה הפלסטינית להתקבל. אבל נשיא ארצות הברית בחר שדה מערכה אחר לעימות עם נתניהו: איראן. 

קווי המתאר של ההסכם המתגבש עם איראן כבר די ברורים, גם אם הפרטים טרם סוכמו: איראן תהיה "מדינת סף" אשר בידיה פוטנציאל להגיע לנשק גרעיני, אך היא תימנע מלצעוד את הצעד האחרון הזה ותאפשר פיקוח בינלאומי על עמידתה בתנאי ההסכם. כמובן, איש לא ידרוש ממדינת ישראל, אשר כבר צעדה בהצלחה את אותו הצעד האחרון לפני כחמישים שנה (תוך עימות קשה עם הנשיא דאז ג'ון קנדי) להתפרק מהפצצות הגרעיניות שברשותה (לפחות מאתיים במספר, לפי גילויו של מרדכי וענונו הנכונים לשנת 1986) , או מן הטילים המסוגלים לשאת את הפצצות האלה לכל נקודה במזרח התיכון וגם מעבר לו, או מן הצוללות תוצרת גרמניה המשייטות עמוק מתחת למימי הים התיכון והאוקיינוס ההודי ומוכנות בכל רגע לשגר את הטילים האלה הנושאים את הפצצות האלה. 

"ההסכם הזה שאובמה מתכוון לחתום עם איראן יהיה הסכם רע, הסכם אסוני, הסכם שיסכן את עצם קיומה של מדינת ישראל, זוהי חובתי לנסוע לוושינגטון ולנאום בקונגרס ולעשות כל מה שביכולתי למנוע את חתימת ההסכם הרע עם איראן. אני לא ארתע, אני נחוש בדעתי לנסוע" הצהיר נתניהו. 

את ציבור בוחרי הימין בישראל הוא כנראה הצליח לשכנע. הנאום בקונגרס הפך למוקד מערכת הבחירות בישראל, מפלגות האופוזיציה קוראות לנתניהו לבטל את הנסיעה והיום מצטרפים לקריאה הזאת חמישה שגרירים לשעבר שיצגו את מדינת ישראל בוושינגטון בתקופות שונות. אבל בעיני הגרעין הקשה של בוחרי הליכוד והימין מוצאת חן ההתעמתות החזיתית עם נשיא ארצות הברית ועם חלקים גדולים בציבור האמריקאי וגם ובמיוחד בין יהודי ארצות הברית. לפי הסקרים האחרונים, זה לא פוגע בנכונות להצביע בעדו – אולי אפילו מגביר אותה.

בארצות הברית התמונה שונה בהרבה. נתניהו העמיד בפני הסנאטורים וחברי בית הנבחרים מהמפלגה הדמוקרטית – ובפני היהודים האמריקאים, תומכיה המסורתיים של המפלגה הזאת – ברירה חדה וברורה ואילץ אותם לבחור בין ראש ממשלת ישראל התומך בגלוי ברפובליקאים לבין נשיא ארצות הברית מן המפלגה הדמוקרטית. האם חזה נתניהו שכאשר יעמיד להם ברירה חדה וברורה כזאת, חברי קונגרס אמריקאים ויהודים אמריקאים לא בהכרח יעדיפו אותו?  

בכל המהומה הגדולה, מי ששומר על פרופיל נמוך מאד הוא מי שיש לו אינטרס חיוני בכל הנעשה על גבעת הקפיטול: איפ"ק, הלובי הישראלי הותיק והאדיר. במשך עשרות שנים עמלו אנשי איפ"ק במאמץ בלתי נלאה לבנות בסיס כח דו-מפלגתי בקונגרס, כך שלא חשוב איזה מפלגה מחזיקה בבית הלבן או מקיימת רוב בבית הנבחרים ובסנאט,  התמיכה במדיניות ממשלת ישראל תישאר תמיד מוצקה. מה חושבים אנשי איפ"ק כיום, כאשר נתניהו כמו פיל בחנות חרסינה מנפץ ומרסק את פרי עמלם רב השנים? אני מנחש שהם חורקים בשיניהם, כמו עורך דין ממולח שלקוחו מתעקש לחבל ולקלקל את הקייס של ההגנה. 





















יום שני, 9 בפברואר 2015

מתי לערוך השוואות, ומתי לא?

מתי לערוך השוואות, ומתי לא?

יו"ר "יד ושם", אבנר שלו, יוצא בהתקפה נגד "ניסיונות לגמד את השואה, להשוות בינה לבין ג'נוסיידים אחרים, ולחלוק על העמדה הטוענת כי השואה היא אירוע ייחודי ויוצא דופן שאין להשוותו לאחרים". בעמוד אחר באותו גיליון של "הארץ", דווח על ההצלחה הגדולה שנחל נשיא המדינה ראובן ריבלין, ש"התקבל כמו כוכב" בכנסייה שחורה בניו יורק. את הצלחתו של ריבלין בקרב השחורים ייחס הכתב לנאום שבו הנשיא "חיבר בין השואה, הציונות והקמת המדינה לבין תקופת העבדות". 

לחבר בין השואה היהודית לבין העבדות של השחורים? האם אפשר להשוות? אכן, סחר העבדים הטרנס־אטלנטי היה אחד האירועים הקשים והאפלים בתולדות האנושות. במשך כ–300 שנה, מהמאה ה–16 עד סוף המאה ה–18, נחטפו אינספור אפריקאים מבתיהם וכפריהם והועמסו על ספינות עבדים צפופות ביותר, שהתנאים בהן היו בהחלט ראויים להשוואה עם התנאים ברכבות שנסעו לאושוויץ. רבים מהעבדים לא שרדו את המסע, ולרב החובל היתה סמכות לזרוק לים עבדים חולים, "כמו כל סחורה מקולקלת אחרת" (כפי שקבע בית המשפט העליון בלונדון בפסיקה ידועה לשמצה בשנת 1783).

http://en.wikipedia.org/wiki/Zong_massacre

אבל בהחלט לאף אחד לא היתה שום כוונה לבצע ג'נוסייד. הכוונה היתה בסך הכל למקסם רווחים ולמכור עבדים חיים לכל המרבה במחיר, ומי שלא שרדו במסע והושלכו מאכל לדגים פשוט נרשמו כ"פחת" במאזנים השנתיים של סוחרי העבדים. 

האם צפוי יו"ר "יד ושם" אבנר שלו לשלוח מכתב זועם אל הנשיא ריבלין ולהעמיד אותו על חומרת ההשוואה אשר "מגמדת את השואה"? אני מעז לנחש שמכתב נזיפה כזה לא ייכתב. אחרי הכל, במקרה של הנשיא ריבלין, עריכת השוואה בין השואה לבין אירוע היסטורי אחר סייעה להסברה הישראלית בעולם, אשר לא רשמה הרבה הצלחות בשנים האחרונות. למה לקלקל את ההצלחה הזאת?

הנוסח למעלה פורסם במדור "מכתבים למערכת" של הארץ ב-26.1.2015

 



"האם אינני אדם? האם אינני אחיך?"
סמל התנועה הבריטית נגד העבדות (1795)
מקור: ויקיפדיה



יום שבת, 7 בפברואר 2015

עוד קזינו אחד

עוד קזינו אחד
    
שני עיתונים מתחרים על תואר העיתון הנפוץ ביותר בישראל – "ידיעות אחרונות" הותיק, שהחל להופיע עוד לפני שקמה המדינה, ו"ישראל היום" (או בכינויו, "הביביטון") שקם להתחרות בו לפני כמה שנים. 

התחרות ביניהם אינה בדיוק בתנאים שווים. "ידיעות אחרונות" הוא עסק מצליח מסחרית. קוראיו משלמים חמישה שקל במזומן בקיוסק או עושים מנוי, המפרסמים בעיתון משלמים דמי פרסום נכבדים ההולמים את תפוצתו הנרחבת. לעומת זאת, "ישראל היום" מחולק חינם ודמי הפרסום בו נמוכים עד מאד. העיתון הזה היה פושט רגל מזמן אלמלא היו מוזרמים אליו מדי חודש עשרות מיליוני דולרים מכיסו של בעליו, איל ההימורים שלדון אדלסון, ידידו הגדול של נתניהו, המחזיק באימפריה גדולה של בתי קזינו, במיוחד במקאו שבסין. (לפי ידיעה טריה, התאמץ ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו להשיג עבור אדלסון זכיון לקזינו גם ביפאן – אך היפאנים נדהמו מן הבקשה ודחו אותה על הסף). 

כמובן, יש הבדל פוליטי בין שני העיתונים – "ידיעות אחרונות" נחשב כעוין מאד את נתניהו, ובשבוע האחרון הוא הקדיש מקום רב לסיקור השערוריות הקשורות באישיותה של אשת ראש הממשלה שרה נתניהו, כמו למשל מיחזור בקבוקים ריקים שהם רכוש המדינה והכנסת התמורה  לכיסה הפרטי. "ישראל היום" גינה בחריפות את "ידיעות אחרונות" והגדיר אותו כ"עמוד התווך של התקשורת השמאלנית". כמובן ש"ישראל היום" תומך בהתלהבות וללא הסתייגות בכל עמדותיו של ראש הממשלה, וכותרותיו הראשיות של העיתון המופץ חינם נראות לא פעם כתעמולת בחירות לכל דבר. (אחרי הכל, בשביל זה בדיוק מזרים שלדון אדלסון סכומי כסף נכבדים אל החינמון היומי...). 

בכל זאת, בנושא אחד התקרב "ידיעות אחרונות מהתקשורת השמאלנית" אל "ישראל היום" של מעריצי ביבי ושניהם פעלו יחדיו ככלים בתזמורת הרמונית אחת. ביום שלישי השבוע העניק צבא ההגנה לישראל עיטורים וצל"שים לחיילים שהצטיינו בלחימה ברצועת עזה בקיץ האחרון. גם ב"ידיעות אחרונות" וגם ב"ישראל היום" החשיבו העורכים את הטכס הזה כחדשות העיקריות של היום, ובשני העיתונים הופיעה כותרת ראשית זהה: "בהצדעה!" ולצידה של הכותרת תמונות החיילים אשר גבורתם זכתה להכרה הולמת, ובעמודים הפנימיים בשני העיתונים סיפורים אישיים של חיילים תחת כותרות כמו "ישראל היפה" ו"גיבורים שלנו".

"ידיעות אחרונות" בחר במיוחד להתמקד בסיפורו האישי של חובש קרבי אשר במהלך הקרב הקשה בשכונת שוג'אעיה בעזה הציל ברגע האחרון את חייו של מפקדו הפצוע קשה. וכמובן שכמקובל בסיפורים מסוג זה נוספו בסיום הכתבה דברי ההצטנעות של החובש: "אני לא מחשיב את עצמי כגיבור, בכלל לא, בסך הכל עשיתי את חובתי". 

"ידיעות אחרונות"? הקרב בשוג'אעיה? זה מזכיר לי משהו. למחרת אותו קרב, ניסתה תנועת גוש שלום לפרסם ב"ידיעות אחרונות" מודעה בתשלום בכיתוב: "די! גופות אזרחים וחיילים נערמות ברחובות עזה. עשרות ילדים נהרגו. ישראל שוקעת לבוץ חדש בעזה. די! אנו חייבים לסיים את שפיכות הדמים ולהסיר את המצור על עזה. אין פתרונות צבאיים. רק משא ומתן יוכל להביא גבול שקט". מחלקת המודעות של "ידיעות אחרונות" סרבה אז לקבל את המודעה ("אנחנו לא מפרסמים מודעות בנושאים פוליטיים"). כמובן שגם השבוע, בין כל סיפורי החיילים מהמלחמה ההיא, לא מצא העיתון לנכון להתייחס ולו במלה לגופות האזרחים והילדים שהתגוללו אז ברחובות שוג'אעיה (ובכמה וכמה מקומות אחרים ברחבי הרצועה). 


החקירה המעמיקה בצדדים האפלים יותר של המלחמה בעזה נותרה נחלתם של גורמים אחרים, כגון ועדת החקירה שמונתה בידי מועצת זכויות האדם של האו"ם. לגבי החקירה הזאת דווקא פורסמו השבוע ידיעות מסעירות בתקשורת הישראלית. לא לגבי ממצאי החקירה שטרם הושלמו, 
אלא לגבי התפטרותו של יו"ר הועדה - המשפטן הקנדי, פרופסור וויליאם שאבס. "הצלחה גדולה לדיפלומטיה הישראלית!" עלצו הכותרות. התחקירנים החרוצים שהעסיקה ממשלת ישראל גילתה כי בעבר כתב פרופסור שאבס חוות דעת עובר אש"ף בנושא הנסיונות הפלסטיניים להשיג הכרה במוסדות האו"ם, ומכאן שהוא אינו חוקר בלתי משוחד. כדי שהדיון ישאל ממוקד במה שהתרחש בעזה ולא באישיותו שלו, בחר פרופסור שבאס להודיע על התפטרותו. ואולם היו אצלנו גם פרשנים מפוכחים שהציעו לא לשמוח מוקדם מדי: "שבאס התפטר, אבל הדו"ח יכתב גם בלעדיו, ומדינת ישראל תצא ממנו רע". 

"מועצת זכויות האדם של האו"ם היא גוף מוטה ומשוחד, היא עוסקת בישראל יותר מאשר בכל מדינה אחרת, צריך לדחות מראש כל דו"ח שהיא תגיש" רגז ראש הממשלה נתניהו. אכן, מועצת זכויות האדם אינה מורכבת מפעילי זכויות אדם – כמו יתר מוסדות האו"ם, יושבים בה שגרירים שמונו בידי ממשלותיהן של המדינות החברות באו"ם, ולכל אחת מן הממשלות האלה אינטרסים משלה ושיקולים משיקולים שונים את מה ואת מי כדאי לחקור ואת מי לא. לנציגים היושבים שם קל יותר להתאחד סביב הדרישה לחקור את מעלליו של צה"ל מאשר  לעסוק במה שעשו צבאות אחרים (אם כי מאז החלה מלחמת האזרחים בסוריה פרסמה מועצת זכויות האדם כמה וכמה גינויים חריפים למעשיו של משטר אסאד). 

ואם החקירות של מועצת זכויות האדם של האו"ם הן מוטות ומשוחדות, מה על החקירות שחוקרת מדינת ישראל את עצמה ואת צבאה ואת חייליה? גם לגביהן, קשה לראות תמונה של חקירה אוביקטיבית ובלתי משוחדת. המשטרה הצבאית החוקרת אכן איתרה כמה מקרים של חיילים שבזזו כסף וחפצי ערך מפלסטינים ברצועה והם כנראה יעמדו לדין ("חייל אשר בזמן קרב עוסק בחיפוש אחר חפצי ערך והטמנתם בכיסיו, לא רק עושה מעשה בלתי מוסרי אלא גם פוגע  בחבריו ומועל בחובתו להקדיש את כל כולו ללחימה"). 

אבל כאשר ביקשו כמה חוקרים חצופים במשטרה הצבאית לבדוק גם את השיקולים שהביאו לפקודות פתיחה באש והפגזה ארטילרית מסיבית על שכונות אזרחיות ועשרות גופות מתגוללות ברחובות, קם קול צעקה וזעקה. מאות קצינים בדימוס יצאו במחאה על הרעיון לחקור או חס וחלילה להעמיד לדין את חבריהם שעדיין בשירות ("לא יתכן שקצין הנותן הוראות מבצעיות בקרב יצטרך לבקש עצה מעורך דין!"). השר נפתלי בנט יצא בפומבי להגנתם של "החיילים והקצינים הגיבורים שלנו" והפך את הססמא "הפסקנו להתנצל!" למוקד תעמולת הבחירות של מפלגת הבית היהודי שבראשותו. וגם שר הביטחון משה "בוגי" יעלון הביע את "תקותו החזקה" שלא יפתחו שום חקירות כנגד קצינים בצה"ל על פעילותם המבצעית בעזה. ומי החוקר במשטרה הצבאית או התובע בפרקליטות הצבאית שיעזו לשים לאל את תקוותו של שר הביטחון?  

וכך ממשיך השעון לתקתק לקרא הרגע בו תיכנס לתוקפה חברותה של מדינת פלסטין באמנת רומא, ומתוקף זאת יוכלו הפלסטינים להגיש בבית הדין הפלילי הבינלאומי תביעות נגד קצינים ישראלים, בשל מעשים שנעשו בשטח המוכר בינלאומית כשטחה של מדינת פלסטין. למדינת ישראל יהיה די קשה להדוף את התביעות הנ"ל בטענה שהיא עצמה ביצעה חקירה מקיפה ובלתי תלויה במקרים הנדונים. אבל בהחלט יתכן שהפלסטינים יתמקדו דווקא בנושא שבו למדינת ישראל יש קייס קשה במיוחד בחוק הבינלאומי – כלומר, הקמת התנחלויות בשטח כבוש.  

בינתיים, שכונת שוג'אעיה עודנה הרוסה, ועוד כמה וכמה מקומות ברצועה. חומרי הבנין הדרושים לשיקום נכנסים לרצועה רק בזרזיף דק, ובשבוע שעבר הודיעה סוכנות אונר"א על הפסקת הסיוע הניתן לשקם את בתיהם; מעט מאד הגיע מתוך המיליארדים לשיקום הרצועה שהבטיחו מדינות רבות בעולם. בסערה הקשה ובקור העז בחודש שעבר קפאו למוות כמה תושבים חסרי בית ברצועה, מה שלא זכה להרבה תשומת  לב תקשורתית. והשבוע, לאחר סדרה חדשה של התקפות על חיילים מצרים בסיני, הידק שוב הגנרל א-סיסי את המצור על עזה אשר במקרה משלים ומחזק את המצור הישראלי. (האם היה לחמאס או לגורם כלשהו ברצועה קשר להתקפות בסיני? א-סיסי כנראה לא ממש בדק...) מן הרצועה נשמעו זעקות יאוש ואזהרות - "עזה עומדת על סף התפוצצות". 

גם הנערה מלאכ אלח'טיב סבלה רבות מאותו גל קור, שעבר עליה בתא מעצר בכלא השרון כשהיא לבושה בבגדים הקלים בהם נעצרה. תלמידת כיתה ח' בת 14 מהכפר ביתין ליד רמאללה, מלאכ אלח'טיב נעצרה ביום האחרון של 2014 ליד בית הספר שלה, והואשמה בהשלכת אבנים על חיילים ישראלים. השלכת אבנים על חיילים היא מעשה נפוץ אצל פלסטינים צעירים תחת שלטון הכיבוש הישראלי (אם כי, ברוב המקרים, על ידי נערים). מלאכ אלח'טיב נחקרה בלי נוכחות של הוריה או של עורך דין – נוהג שגרתי בשטחים הכבושים גם אם הוא בניגוד לכללים הבינלאומיים באשר לחקירת קטינים. 

החוקרים האשימו אותה גם בנשיאת סכין בילקוטה במטרה לדקור חיילים, והזהירו כי אם יתווסף הסכין לכתב האישום תהיה התוצאה תקופת מאסר של כמה שנים. בפועל, איש לא ראה את הסכין האמור. מלאכ אלח'טיב, נערה בת 14 לבדה בחדר החקירות ובתא המעצר הקר וללא גישה לסיוע משפטי, הסכימה לחתום על "עסקת טיעון" ולהודות בזריקת האבנים. העסקה הובאה בפני השופטים בבית הדין הצבאי במחנה עופר, ותוך פחות מחמש דקות נגמר המשפט והיא נשלחה לשני חודשי מאסר. לא בטוח שהמקרה של מלאכ אלח'טיב הוא הדבר הזוועתי ביותר שקרה בשטחים הפלסטינים בתקופה האחרונה - אבל כפי שקורה לפעמים, היא הפכה לסמל וזכתה לתשומת לב רבה, עד לעיתונים של פקיסטאן ואלג'יריה הרחוקות (אבל לא בתקשורת הישראלית, העסוקה בנושאים אחרים לגמרי...). 

לפני מספר ימים התקיימה משמרת מחאה בתל אביב, על המדרכה הצרה בין המגדלים ומנחת ההליקופטרים של משרד הביטחון לבין מתחם שרונה, המרכז החדש של חיי הלילה בעיר הגדולה. כמאה פעילים הגיעו, ביניהם גם חברי הכנסת דב חנין וחנין זועבי מן הרשימה המשותפת החדשה בה מתייצבים לבחירות הכוחות המייצגים את האוכלוסיה הערבית בישראל (ואת היהודים החשים סולידריות עם האוכלוסיה הזאת). שלטים נפרסו: "תשוחרר מלאכ אלח'טיב!" / "150 קטינים בכלא – די!" / "לסגור את כלא עופר, לפטר את שופטי הכיבוש!" . "די לכיבוש!".

שלושה נערים ונערה אחת עברו על פני המפגינים, מובילים זוגות אופניים. "מה אתם רוצים?" שאל אחת מהם. "אנחנו מפגינים כאן במחאה על מאסר של נערה, בדיוק בגיל שלכם. בואו תצטרפו אלינו!". הנערים הסתכלו על השלטים, חייכו במבוכה והמשיכו בדרכם.

"בוגי, בוגי, שר הביטחון – כמה ילדים הרגת עד היום!". הקריאה הזאת, שמקורה בהפגנות בארה"ב נגד מלחמת וייטנאם, אומצה כבר לפני שנים רבות בהפגנות ישראליות, כאשר בכל פעם מכניסים את שמו או כינויו של שר הביטחון הנוכחי. "זאת לא בדיוק הססמא המתאימה עכשיו" אומרים כמה מהמשתתפים. לאחר התייעצות קצה עוברים ל"בוגי, בוגי, שר הביטחון – כמה ילדים עצרת עד היום!" ואחרי דקה  ל"בוגי, בוגי, שר הביטחון – כמה ילדים חטפת עד היום!" וזאת נשארה הססמא עד לסיום. "הוא אומר שזה מעצר, מבחינתנו זאת פשוט חטיפה" מדגישה ד"ר ענת מטר מהחוג לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב, מותיקי הפעילים. 

והיתה עוד ססמא ותיקה מאד: "בוגי, בוגי אל תדאג – עוד נראה אותך בהאג". איכשהו, היום זה נראה קצת פחות מדע בדיוני מאשר בפעמים הקודמות שנשמעה הססמא הזאת.








































יום שישי, 30 בינואר 2015

השבוע שבו לא פרצה מלחמת לבנון השלישית


השבוע שבו לא פרצה מלחמת לבנון השלישית

האויר מלא אדי דלק, אבל ההתלקחות הגדולה בינתיים עוד לא התרחשה. 

בילדותי שמעתי את המבוגרים שדיברו מדי פעם בגעגועים על תקופת המנדט הבריטי (אפילו אם אז הם היו במחתרת נגד הבריטים...). "באותם הימים אפשר היה לנסוע להר חרמון. הגבול לסוריה היה פתוח, אפשר היה לנסוע בכל המזרח התיכון. בחרמון יש שלג בחורף, כמו באירופה. איזה יופי של שלג!". בישראל שלפני 1967 לא היה שלג חוץ מאשר שניים או שלושה ימי חורף קרים במיוחד בירושלים. 

ואז היתה  המלחמה ב-1967 וההתלהבות וגם הידיעה המחשמלת "עכשיו החרמון הוא שלנו! השלג! השלג!". ושש שנים אחר כך היתה עוד מלחמה והחרמון היה זירת לחימה ודמם של חיילים ישראלים וסורים הכתים את השלג הלבן, אבל בסופו של דבר מדינת ישראל שמרה בידיה את החרמון ואחרי כמה שנים סיפחה אותו רשמית בסיפוח שבו אף אחד בעולם לא מכיר והעניקה ליזמים ישראלים את הזכיון להקים את אתר החרמון. כל חורף שומעים ברדיו כמה פעמים ביום את הג'ינגל "אתר החרמון בתנופה!" ואת תשדירי הפרסומת שמסבירים שאין צורך לנסוע לשוויץ או לאוסטריה כי אפשר להחליק בשלג של אתר החרמון. "לנו לנו לנו, כולך לנו, כתר החרמון" נאמר בשיר שנכתב עוד בראשית ימי הציונות ומדי פעם מנסים להחיות אותו ברדיו. 


מעטים מאד בישראל שמעו על הכפר הסורי שהיה קיים שם למרגלות החרמון עד שנת 1967 ונמחק לחלוטין מעל פני האדמה בידי הדחפורים של מדינת ישראל. מתקני אתר החרמון היפה הוקמו במקום שבו הוא היה. מה היה שמו של הכפר הזה? פעם ידעתי. לפני הרבה שנים הייתי בסיור שקיימו פעילי שלום ישראלים באיזור הזה, והדריך אותנו תושב מהעיירה מג'דל שאמס שבגולן – אחד מאלה שגם אחרי עשרות שנים של שלטון ישראלי מסרבים בעקשנות לקבל אזרחות ישראלים ורואים עצמם כאזרחים סורים ופטריוטים סורים. הוא סיפר לנו על הכפר הזה שהיה למרגלות החרמון ועל עוד כפרים שהיו פעם באיזור הזה, והזכיר אחד לאחד את שמותיהם של כל הכפרים. אבל את הרשמים מאותו ביקור, ואת שמות כל הכפרים, כתבתי במחשב הנייד הקודם שלי שמאוחר יותר סיים את חייו בהתנגשות עם כוס תה רותח.  

ובחזרה להווה: השבוע הזה נורו שני טילים מסוריה לכיוון הכללי של החרמון, ונפלו בשדות פתוחים בלי לגרום נזק או נפגעים, אבל ליתר ביטחון הורה הצבא לפנות מיד כאלף מטיילים ישראלים שבאו אל השלג באתר החרמון. מאוחר יותר פתח הצבא בירי ארטילרי על מחנה של צבא סוריה שבו יושבים חיילים הנאמנים למשטרו של הנשיא בשאר אסאד ועוסקים בעיקר בלחימה נגד המורדים המאיימים על המשטר הזה, אבל מדינת ישראל החליטה שהם האחראים לירי הטילים. כרגיל במקרים כאלה הודיע הצבא על "פגיעה מדויקת במטרות". מה בדיוק קרה במטרות האלה שנפגעו במדויק, מי נהרג ומי נפצע שם? את זאת כנראה לא נדע לעולם. 

כמה מן הפרשנים בתקשורת הישראלית ציינו כי משטרו של הנשיא אסאד, ואנשי החיזבאללה הלבנונים ומשמרות המהפכה האיראנים התומכים במשטר הזה, שולטים כיום רק בחלקו הצפוני של הגבול הסורי עם ישראל, ורובו של הגבול הזה נמצא בשליטתם של המורדים נגד משטר אסאד. והזכירו הפרשנים שהמורדים נמנעים בקפדנות מכל פעולה נגד ישראל, ומדינת ישראל מעניקה להם סיוע הומניטרי ומטפלת במסירות בפצועיהם בבתי חולים ישראליים. ומה עם סיוע החורג מתחום ההומנטריות, למשל סיוע בנשק? את זה לא הזכירו באמצעי התקשורת הישראלים, בחו"ל האפשרות הזאת הוזכרה כמה פעמים. למעשה, היו אזכורים לאפשרות שמדינת ישראל בונה בצד הסורי של הגבול אזור ביטחון כגון זה שהתקיים שנים רבות בדרום לבנון. בתוך קואליצית המורדים המחזיקה בחלק גדול מגבול סוריה עם ישראל נמצא גם ארגון ג'בהת אל נוסרא, הנחשב בתור הסניף הסורי של אל-קעידה. אז מדינת ישראל מספקת נשק לאל-קעידה? דברים מוזרים ואבסורדיים עוד יותר כבר קרו באזור המשוגע שבו אנחנו חיים. 

אבל בעיקר תהו הפרשנים באותו יום, האם ירי הטילים כבר היווה את פעולת התגמול של חיזבאללה על המתקפה שביצעה מדינת ישראל באותו אזור בשבוע שעבר - בה נהרגו אנשי חיזבאללה בראשותו של גי'האד מורניה הידוע וגם גנרל איראני וקצינים איראנים נוספים – או שיש לצפות לפעולות תגמול נוספות? לשאלה הזאת ניתנה תשובה ברורה למחרת בבוקר. ירי הטילים מסוריה התברר כפעולת הסחה שנועדה להסיט את תשומת הלב הישראלית אל הגבול הסורי, בעוד פעולת התגמול העיקרית של חיזבאללה הגיעה דווקא מן הגבול הלבנוני: מארב מדויק על שיירה של קצינים ישראלים שנעו לאורך הגבול בכלי רכב לא ממוגנים, מתוך רשלנות שעוררה הרבה תמיהות (אם כי בעצם גם כלי רכב ממוגנים לא היו מועילים הרבה, שכן נורו על השיירה טילים אנטי-טנקיים משוכללים שנועדו לחדור גם שריון עבה).  "זה היה תגמול מדויק של מידה כנגד מידה" הצהיר ראש חיזבאללה חסאן נסראללה בנאומו היום."פעולה לאור יום כתגובה לפעולה לאור יום, ירי טילים כתגובה לירי טילים, שתי מכוניות פגועות כתגובה לשתי מכוניות פגועות." 

רס"ן יוחאי קלנגל ונהגו סמ"ר דור ניני, חיילי צה"ל, נהרגו מהפגיעה מדויקת בג'יפ שלהם. כמו בכל מקרה בו נהרגים חיילים ישראלים, פורסמו בהרחבה עיתונות דברי אבל והספד של בני משפחותיהם: "אחינו גיבור ישראל יוחאי או כמו שקראנו לו ג'וחא היה בנאדם ענק, מלח הארץ, לוחם ברמ"ח אבריו, קצין מוביל ומצטיין". "דור אחי היה חייל גיבור שאהב לעזור לכולם ובעל לב ענק, הוא היה ילד חייכן ושמח שהוא בשירות קרבי, כשהוא היה ברצועת עזה דאגנו לו מאד ועשינו חגיגה כשהוא חזר, והפעם לצערנו הוא כבר לא חוזר". את החייל הספרדי שנהרג, פרנסיסקו חאוויר טולדו מכח המשקיפים של האו"ם, כמעט לא הזכירו באמצעי התקשורת הישראלים. התקשורת הספרדית ראיינה בהרחבה את בני משפחתו וגם ציינה את העובדה שהוא נהרג בירי התגובה הישראלי אל שטח לבנון  , וכי הוא היה חלק מהסלמה שבה פתחה מדינת ישראל. 

אבל כאן זה נגמר, נכון לרגע זה. שר החוץ ליברמן – שמפלגתו מתדרדרת בסקרי הבחירות בשל פרשת השחיתות בה מעורבים בכיריה – השמיע מביקור בבייג'ין קריאה לתגובה בלתי פרופורציונית  ופתיחת מלחמה כוללת, אבל האם היתה זאת הצהרת כוונות אסטרטגית או תעמולת בחירות לא ממש אפקטיבית? לראש הממשלה נתניהו בישרו הסקרים שאפילו רוחות המלחמה הסוערות לא העניקו לו יתרון משמעותי לקראת  הבחירות ב-17 למרס, ואחרי הכל לגמרי לא בטוח שמלחמה ממושכת תהווה קלף אלקטורלי מנצח. 

מן הצד השני של הגבול, ההרס וההרג שעברה לבנון בשנת 2006 בהחלט לא נשכחו, והלבנונים גם ראו את מה שעבר על עזה ב-2009 ו-2012 ו-2014, ובהחלט לא היתה שם התלהבות למערכה חוזרת. וכך שני הצדדים נענו לקריאת האו"ם להפסיק את האש ולהוריד את המתח. בינתיים. 


קצין צה"ל יוחאי קלנגל, שנהרג השבוע במארב חיזבאללה 
(בתמונה: מקבל תעודת קצין מצטיין מאת אלוף הפיקוד)
מקור התמונה: דובר צה"ל


קצין חיזבאללה ג'יהאד מורנייה, שנהרג בשבוע שעבר בתקיפת צה"ל
(בתמונה: מתקבל על ידי מנהיג איראן האייטולה חמנאי)
מקור התמונה: @khamenei_ir, Twitter

יום שבת, 24 בינואר 2015

על זרחן קבור ודיפלומטיה בריונית

על זרחן קבור ודיפלומטיה בריונית

בשנת 1974, כחייל צעיר שזה עתה התגייס לשורות צבא ההגנה לישראל, הייתי בין קבוצת חיילים שאותם לקח סמל המחלקה לסיור במצבור תחמושת והציג לנו את סוגי החימוש השונים שבשימוש הצבא. בין השאר הוא הצביע על ערימת תיבות עץ עליהן נכתב "עשן מתפוצץ" ואמר תוך קריצה ערמומית "בעצם אלה פצצות זרחן, אבל לא כותבים את השם במפורש כי זה עלול לעשות לנו בעיות בינלאומיות". אני חייב להודות שבאותו רגע לא הקדשתי לענין הרבה תשומת לב, אבל בכל זאת זה איכשהו נשאר בזכרוני.

הרבה מאד זמן אחר כך, בשנת 2009, נזכרתי פתאום בסמל הקורץ ובעשן המתפוצץ שלו. במהלך הפצצות חיל האויר הישראלי בעזה ("עופרת יצוקה") החלו להגיע הידיעות על מה שקרה למי שפצצות זרחן כאלה נפלו עליהם. חלקיקי הזרחן השורפים נדבקים לגוף, חודרים עמוק יותר ויותר פנימה, וגורמים כאבי תופת. בית החולים שיפא שבמרכז עזה התמלא במשפחות שלמות שנפגעו מן הזרחן שנפל עליהם מן השמיים, כשהרופאים ראו ולא תמיד יכלו להצילם. גם עשן הזרחן המתפזר באויר יכול לגרום פגיעה קשה, לפעמים עד מוות, למי שנושם אותו. 

ארגוני זכויות אדם ישראלים ובינלאומיים הקימו אז קול זעקה, והזרחן תפס מקום מרכזי בדו"ח של ועדת גולדסטון הידועה. ממשלת ישראל וצה"ל טענו שהזרחן הופעל רק באזורים בלתי מאוכלסים (האם יש בכלל ברצועת עזה אזורים בלתי מאוכלסים?). אבל בסיבובים הבאים  בעזה, 2012 ו-2014, כבר לא השתמשו בזרחן. לפחות הזוועה הזאת נחסכה מתושבי הרצועה. 

השבוע התבצעו עבודות עפר במתחם שנלר שבירושלים, שם פונה מחנה צבאי ובמקומו עומדת להיבנות שכונת מגורים יוקרתית, ולפתע עלו אדים רעילים חריפים מן הקרקע והתפזרו בכל האזור. התושבים במרחק מאות מטרים מסביב נדרשו בדחיפות להסתגר בבתיהם ולסגור את כל החלונות בצורה הרמטית. רק לאחר כמה שעות הצליחו צוותי הצלה לבושים בחליפות אטומות לאתר ולנטרל פצצת רחן הישנה שבה פגעו הדחפורים.



ענני הזרחן שעלו לפתע מן האדמה בשכונה ירושלמית שלווה נראים כמעט כמטפורה, בשבוע שבו הגיעו לראשונה מעשיה של מדינת ישראל אל מוקד תשומת ליבו הרשמית של בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג... 

זה כבר לא מדע בדיוני, לא תחזית אפוקליפטית על עתיד מעורפל בו עלולים הפלסטינים לאחוז ב"נשק יום הדין", אלא מציאות ממשית וקונקרטית. הודעה יבשה ופורמלית על ידי התובעת הראשית פאטו בנסודה כי פתחה בבדיקה ראשונית באשר לאפשרות לביצוע פשעי מלחמה בשטחים הפלסטיניים; כי הבדיקה עשויה להתייחס לפשעים שביצעה ישראל, או שביצעו ארגונים פלסטיניים, או שניהם גם יחד; כי הבדיקה אינה מהווה חקירה, אך המידע שייאסף במסגרתה עשוי להכריע באשר לפתיחת חקירה מלאה; כי החלטה על חקירה מלאה כזאת צריכה להתקבל בידי שופטי בית הדין, על פי ההליכים הקבועים; וכי הבדיקה תתקיים "באופן עצמאי וחסר פניות לחלוטין", ולא הוגדר תאריך יעד להשלמתה. התובעת פאטו בנסודה, ילידת גמביה, היתה מעורבת בעבר בתביעות נגד פושעי מלחמה ברוואנדה, והשבועון טיים כלל אותה ברשימת "מאה האנשים המשפיעים ביותר בעולם".


הדרג המקצועי במשרד החוץ בירושלים המליץ בפני ראש הממשלה נתניהו על תגובה מתונה ופעולה דיסקרטית מאחורי הקלעים, במיוחד מכיון שהחקירה בידי התובעים בבית הדין עודנה בתחילתה ויארך הזמן עד שתתגבש לכדי כתב תביעה – אם בכלל. 

נתניהו התעלם מההמלצה והחליט על מסע תעמולה בינלאומי רעשני ומתקפה חזיתית על בית הדין, שופטיו ותובעיו – עד כדי מאמצים בינלאומיים להפסיק את המימון לבית הדין אם אך יעז לפתוח בהליכים נגד קציני "הצבא המוסרי ביותר בעולם". שר החוץ ליברמן, בדרכו הבוטה, מיהר לדבר על "פירוק בית הדין הבינלאומי". לדעתם של כמה וכמה פרשנים, התגובה הזועמת וכמעט היסטרית נובעת פחות מן החשש שבעוד כמה שנים יועמדו כמה קצינים ישראלים לדין (בהעדרם) ויותר מן ההבנה שדי גם בחקירה הראשונית הזאת כדי לשנות בצורה מהותית את השיח הבינלאומי באשר לישראל ולפלסטינים. 



ואז פתאום עברה תשומת הלב מאולמות בית הדין בהאג אל שמי סוריה השסועה, שם הופיעו מסוקי קרב (או בגרסא אחרת, מזלט"ים) ובמטח ירי מדויק פגעו בשיירה בה נסעו פעילים בכירים של ארגון החיזבאללה – אחד מגדולי תומכיו של הנשיא בשאר אסאד ומשטרו . ממשלת ישראל נמנעה מלקחת אחריות רשמית להתקפה, אך כותרות העיתונים רבי התפוצה מיהרו לשבח  את "הפעולה המדויקת של כוחותינו" ואת "חיסולו של נסיך הטרור". 


ג'יהאד מורניה, צעיר ללא ניסיון רב או כישורים מיוחדים, קיבל את המינוי לפקד על הכוחות ששיגר חיזבאללה לאזור הגבול עם ישראל ברמת הגולן בעיקר בזכות היותו בנו של עימד מורנייה, קצין המבצעים של חיזבאללה שנהרג בהתפוצצות מסתורית בדמשק לפני שמונה שנים. ידיעות אחרונות  פרסם בעמודו הראשון את תמונתם של האב והבן, עימאד וגיהאד, עם כיתובית אדומה בולטת "חוסל ב-2008" ליד האחד ו"חוסל ב-2015"  ליד האחר. בעמודים הפנימיים נוסף המידע שמצא תחקירן חרוץ, ןעל פיו שני דודים מ"משפחת המחבלים מורנייה" זכו גם הם להיות "מחוסלים" בעבר. כמו כן הוזהרו קוראי העיתון לא ללכת שולל אחר תצלומיו של ג'יהאד מורנייה, בהם הוא נראה כתלמיד צעיר וביישן, אלא להבין שהוא היה מחבל מסוכן וטוב עשו מי שפטרו את העולם מנוכחותו. 

מבוכה מסוימת נגרמה כאשר התברר שבין שנים עשר ההרוגים בהפצצה היו גם גנרל איראני וכמה מקציניו. מדינת ישראל הרשמית הגיבה בכמה קולות סותרים – "מקור בטחוני" עלום שם אחד מסר לסוכנות רויטרס מעין התנצלות והסבר כי מדינת ישראל לא ידעה על נוכחות הגנרל האיראני בשיירה שהופצצה. מקור עלום שם אחר סתר אותו לאחר כמה שעות וחזר שוב על הגרסא כי ישראל אינה מקבלת כל אחריות על התקיפה בסוריה. 

" האם איראן וחיזבאללה יעברו על מכה כזאת בשקט?" תהו הפרשנים. "תקיפה ממסוק היא פעולה עם טביעת אצבעות ישראלית ברורה, זאת לא פצצה שמישהו הטמין באיזה מקום ואתה יכול להתכחש לה בצורה משכנעת. זאת תקיעת אצבע בעין של חיזבאללה והם לא יוכל להרשות לעצמם שלא להגיב" כתב אלון בן-דוד מעל דפי "מעריב". אכן, מביירות ומטהראן עלו קולות זעם ואיומים בתגמול ונקמה קשה וכואבת. באזורי הצפון של ישראל הוגברה הכוננות יותר מאשר בכל זמן אחר מאז 2006. טנקים הובאו לאיזור הצפון, סוללות כיפות ברזל הוצבו, תנועת אזרחים בכבישים שלאורך הגבול נאסרה, וגם הרחק במימי הים התיכון הביא חיל הים סט"ילים להגן על אסדות הגז הישאליות מפני מתקפה אפשרית. שר הביטחון יעלון השמיע איומים חריפים כנגד "כל מי שיעז לפגוע בריבונות ישראל"(!). והמתח נמשך. "מישהו השליך גפרור לתוך חבית חומר נפץ ועכשיו הוא מחכה לראות: או שהיא תתפוצץ, או שלא. זהו תרגיל מסוכן בכימיה מעשית המתבצע ערב בחינת הגמר: הבחירות בישראל" כתב הפרשן הותיק אלכס פישמן.   


בזמן שהכוננות באזור הצפון הגיעה לשיא, התרחש ארוע אלים דווקא בתל אביב – צעיר פלסטיני דקר ופצע נוסעים באוטובוס ישראלי, ותלמיד כיתה ח' הפך גיבור לשעה על אשר השליך על הדוקר את ילקוטו. אבל הפעולה הזאת ככל הנראה לא באה מחיזבאללה, אלא מעוד אחד מן הפלסטינים המואסים בכיבוש הנמשך ויוצאים לפעולה ביוזמת עצמם. כפי שמסר בחקירתו במשטרה, מה שהסכינאי הצעיר רצה לנקום היו ההפצצות הקטלניות בעזה, שאותן הפלסטינים עדיין זוכרים היטב, גם אם הישראלים הצליחו לשכוח אותן במהירות הבזק. חבית חומר הנפץ הצפונית, שעליה כתב פישמן, טרם התפוצצה. התגמול כשיבוא עלול להגיע במקום ובזמן בלתי צפוי, שיבחרו חיזבאללה ושותפיו האיראנים. 

נקמה מיידית של חיזבאללה היתה יכולה להבטיח את נצחונו של נתניהו בבחירות: מטח טילים מלבנון על ערי ישראל, שהיה מחייב תגובה עוצמתית של חיל האויר הישראלי ומתפתח ל"מבצע מתגלגל" ("מבצע צוק ענן יצוק"?) שהיה ממשיך להתגלגל עד סמוך למועד הבחירות – ובמשך כל הזמן הזה היו מנהיגי האופוזיציה יצחק הרצוג וציפי לבני נאלצים להביע תמיכה פטריוטית בממשלה ולהימנע מכל ביקורת ותעמולה. מה לעשות, נכון לרגע זה חיזבאללה לא סיפק את הסחורה. בכל זאת, ראש ממשלתנו כנראה כבר גרף רווח אלקטורלי מסוים מרוחות המלחמה שנשבו השבוע. בסקרי סוף השבוע נרשמה עליה בכוחה של מפלגת הליכוד, עליה לא מאד גדולה אבל מספיקה כדי לסגור את הפער שהפריד בינה לבין מפלגת העבודה ולהתייצב בתיקו מוחלט. 

על ההבטים האלקטורליים של התקיפה בסוריה כבר נכתב לא מעט. לא כל כך הוזכרה העובדה כי בין ההרוגים בתקיפה היה גם הקצין הממונה על הלחימה של חיזאללה כנגד ארגון דאעש – מה הופך אותו לבעל ברית בפועל של ארה"ב, גם אם הוא מופיע ברשימת הטרוריסטים שפרסמו האמריקאים. במקרה או שלא במקרה, בדיוק השבוע פורסמה הערכת מצב אסטרטגית מענינית בידי ישראל זיו – בעבר אלוף בצה"ל וכיום ראש חברה המספקת "ייעוץ ביטחוני ואימונים צבאיים לכוחות ביטחון במדינות באמריקה הלטינית ובאפריקה". זיו יצא בקביעה חד משמעית כי "מבחינתה של ישראל, דאעש הוא הרע במיעוטו. קיומה של 'מדינת דאעש' שובר הלכה למעשה את הרצף השיעי המסוכן מטהראן עד ביירות שאותו בנתה איראן לאורך זמן, ועדיף כוח של טנדרים וחרבות על מעצמה שלח נשק גרעיני וטילים על גבולותינו. בסדר העדיפויות האידאולוגי של דאעש מצויים קודם כל השיעים ומיעוטים אחרים, לפני ההתמודדות עם 'הציונים'. בהיבט הזה יש להם הרבה שנים של 'עבודה' לפני שיתפנו אלינו" (ידיעות אחרונות, 19.1.2015). 

כידוע, גישתו של נשיא ארה"ב אובמה שונה. אובמה רואה בדאעש איום חמור מספיק כדי להצדיק את היפוך המגמה של יציאה אמריקאית מעיראק, איום המצדיק ומחייב להיכנס למערכה אווירית וגם ליצור ברית דה-פקטו עם איראן ושותפיה במלחמה נגד דאעש. ובמסגרת זאת מבקש אובמה להגיע בהקדם להסכם עם איראן  בנושא הגרעיני – הסכם אשר יבטיח שאיראן לא תבנה פצצה גרעינית בפועל, אך לא בהכרח יחייב את איראן להתפרק מכל יכולותיה הגרעיניות. 

בעיניו של ראש הממשלה נתניהו, הסכם כזה בין ארצות הברית ואיראן יהיה גרוע ומסוכן. לאחר תקופה מסוימת בה הנמיך מעט פרופיל בנושא האיראני, חוזר אליו נתניהו במלוא התנופה, בעידוד שותפיו הרפובליקאים השולטים עכשיו בגבעת הקפיטול. על סדר יומם של הרפובלקיאים – ושל נתניהו - עומדת הצעה להטיל סנקציות נוספות על איראן. לדעת ראש המוסד תמיר פרדו, כפי שמאר בשיחה עם סנטורים אמריקאים (אם כי נאלץ אחר כך לפרסם הכחשה) הטלת סנקציות כאלה עלולה להביא להתמוטטות המשא ומתן בין איראן למערב. ככל הנראה, זאת בדיוק כוונתו של נתניהו... 

באמצעות מקורבו רון דרמר – שגריר ישראל בארה"ב שהוא למעשה בעיקר שגריר נתניהו למפלגה הרפובליקאית – סידר נתניהו לעצמו הזמנה להגיע לוושינגטון ולנאום בפני שני בתי הקונגרס. המועד – 3 במרס, בדיוק שבועיים לפני מועד הבחירות בישראל. יהיה זה תשדיר בחירות מעולה: ראש ממשלת ישראל נואם באנגלית צחה בפני המחוקקים האמריקאים, ואלה קמים על רגליהם ומריעים לו (איפ"ק ידאג שכולם ימחאו כף בסך) והכל יועבר בשידור ישיר בטלויזיה הישראלית. ובנאום הזה ככל הנראה יתרכז נתניהו באיום האיראני וימריץ את הקונגרס להטיל עוד ועוד סנקציות גם (ובמיוחד) בניגוד לדעתו של נשיא ארצות הברית. 

כידוע, נתניהו לא טרח ולו ברמז לעדכן את הבית הלבן והסטטיט דפרטמנט בכוונותיו להגיע לוושינגטון ולהתערב בצורה בוטה במאבקי הכוחות של הפוליטיקה האמריקאית. וכפי שכבר פורסם בהרחבה, הנשיא אובמה ושר החוץ קרי וכל מקורביהם רותחים מזעם על נתניהו. בכיר בלתי מזוהה בממשל אמר ל"הארץ" :"חשבנו שכבר ראינו את הכל, אבל ביבי הצליח להפתיע אפילו אותנו. יש דברים שפשוט לא עושים. הוא ירק לנו בפרצוף בפומבי, כך לא מתנהגים. נתניהו צריך לזכור שלנשיא אובמה יש עוד שנה וחצי בתפקידו, והוא יצטרך לשלם מחיר". בכותרות היום בעיתונות מתפרסמת הודעתו של הנשיא אובמה, כי אין בכוונתו להפגש עם נתניהו בזמן ביקורו בוושינגטון, וכך גם סגן הנשיא ביידן, שר החוץ קרי ויתר נציגי הממשל. 

האם זה יספיק כ"גבית מחיר" מנתניהו? ספק רב. ראש הממשלה עשוי לראות בכתף הקרה הפומבית שמפנה לו הנשיא אובמה מחיר נסבל ואף זניח, כל עוד ממשיך אובמה להעניק גיבוי למדיניות נתניהו במקומות החשובים באמת, כמו מועצת הביטחון של האו"ם. אך בעתיד הקרוב עשויה לעמוד בפני אובמה האפשרות לגבות מנתניהו מחיר אמיתי. הפלסטינים שוקלים לחדש את פניתם למועצת הביטחון של האו"ם, שהרכבה השתנה מאז ההצבעה הכושלת בדצמבר. ואולי אולי גם ההצבעה האמריקאית תשתנה הפעם?

קינג קונג בגבעת הקפיטול     


יום שישי, 16 בינואר 2015

אפקט פריז שלא היה

אפקט פריז שלא היה

[הקטע הזה נכתב במקורו בהולנדית בידי ביאטה זילברסמיט, עבור האתר של ארגון "הקול היהודי האחר בהולנד"]     

שתי ידיעות באותו היום:

- בית ספר יהודי חרדי נסגר באמסטרדם, כמו בבריסל ובאנטוורפן

- בסקר דעת הקהל של ערוץ 10 מובילה מפלגת העבודה בהנהגת הרצוג / לבני עם 26 מושבים ומשאירה מאחור את הליכוד עם 24.

העובדה כי באמסטרדם נסגר בית ספר יהודי מסיבות בטחון גרמה לי לתחושת כאב. אך בתקשורת הישראלית זאת היתה רק ידיעה צדדית. זהו השבוע שאחרי התהפוכות בפריז.

אנו בישראל ציפינו שזה כן ישפיע על הבחירות פה. זה היה גם מה שנתניהו חשב, כאשר הוא מיהר לפריז וקרא ליהודים שם להפנות את גבם לצרפת ולעשות עליה. אם הצרפתים ידעו שזה מה שהוא עמד לעשות, אז הייתה להם באמת  הצדקה לא לרצות אותו שם, באירוע כה רגיש. גם נציגים של יהדות צרפת עצמה התלוננו, בתחושה שמעמדם התערער ברגע שבו ביקשו הגנה טובה יותר – בצרפת. 

אבל למעשה, נתניהו פנה מעל לראשיהם אל הבוחר הישראלי. אילו היו הסקרים מראים השבוע עליה בכוחו של הליכוד של נתניהו, זה לא היה מפתיע אותנו. היינו אומרים לעצמנו: זהו אפקט פריז; זה יעבור. בפועל מה שקרה הוא ההיפך – הפחת הפחדים בידי ביבי והעימות שלו עם העולם כולו כבר לא מביאים ישראלים לנהור אחריו. העבדה שדווקא בשבוע כזה סיכוייו של הרצוג עולים - זו עשויה להיות הוכחה כי זרמי מעמקים מתקרבים יותר ויותר אל פני השטח, ואז אנו עשויים באמת לחזות בשינוי ביחסי הכוחות הפוליטיים.

קרן של תקווה בשעה הקודרת של אירופה?