יום שבת, 6 בספטמבר 2014

ניהול הצונאמי


 ניהול הצונאמי 
             
כמה ימים לאחר הפסקת האש התכנסו בשדרות שליד גבול עזה עשרות רבות של אנשים, מבין אותם הישראלים שלא איבדו את התקוה לשלום והנחישות להאבק למענו. היו שם חברי קבוצת "קול אחר" אשר ממשיכים בפעילות בתנאים קשים פיזית וחברתית באזור "עוטף עזה", ועימם פעילים מאזורים אחרים בארץ שהוזמנו בידי ופורום אירגוני השלום. 

כפי שתיאר ד"ר דן יעקובסון, פעיל שלום ותיק ובלתי נלאה שאותו אני מכיר כבר יותר משלושים שנה, "במשך שעות ישבו המשתתפים בכמה מעגלי שיח אינטימיים וגילו את אשר עם ליבם מתוך פתיחות ונסיון כן להשתחרר מכבלי השקפות מקובעות. תושבי ישובי עוטף עזה ביטאו תשישות ואף זעם לנוכח מציאות חיים בלתי ניסבלת בה הם מתנסים זה 14 שנה. חלק הדגישו את אי נכונותם לספוג עוד סבבי אלימות חסרי תוחלת וסימני שאלה קשים באשר לעתידם הפרטי והקולקטיבי בנגב המערבי. אחרים השיבו כי זה ביתם, ואין בילתו. היו גם לא מעט ביטויי אמפטיה כלפי סיבלה של האוכלוסיה האזרחית בעזה בצד שאט נפש ממחזות ההוצאה להורג ללא משפט בכיכר העיר בעזה. נתגלעו חילוקי דעות לגבי היחס לחמאס, החל ממיאוס מוחלט, וכלה בהבנה שאירגון זה מייצג, בין אם נרצה בכך ובין אם לאו, מרכיב משמעותי בחברה הפלסטינית ועל כן יש לנסות ולהידבר עמו בין עם במישרין או בעקיפין באמצעות ממשלת הפיוס בראשות הנשיא עבאס. בין השאר, סופר על קשרים אישיים נמשכים במהלך הלחימה עם שכנים מעבר לגדר.

עובדת סיומו של העימות במה שנתפס כתיקו בין הצדדים - בין המעצמה האזורית החמושה עד שיניה, לבין אירגון מרי טרוריסטי נחוש – הביאה בהדרגה ליצירת הסכמה בדבר הצורך להתגייס למען דחיפתה של חלופה בלתי כוחנית. הנה,בכל זאת, אמרו חלק מהמשתתפים, ולהבדיל אולי מסבבים קודמים, נפתח פתח למשהו אחר, נוצר מעין מערך כוכבים זמני שבתבונה ומתוך השתחררות מקונספציות שאבד עליהן הכלח עשוי להיות בבחינת מעצב מציאות חדשה. 

יוזמת הליגה הערבית צפה ועלתה ממנהרות ההכחשה וההתעלמות וזרועות מוביליה פתוחות לשת"פ עם ישראל ובלבד שתשים קץ לכיבוש; ישראל מוצאת עצמה בשותפות אינטרסים עם ציר המדינות המתונות במזה"ת החשות מאוימות ע"י רדיקליזם איסלאמי; הציבור הישראלי,לפחות בחלקו, מתחיל להכיר במגבלות הכח הצבאי ובאי היכולת להכריע את הסיכסוך בטנקים ובטכנולוגיה חכמה ככל שתהיה; מחיר המשך הכיבוש והשימוש בכח דורסני הופך לבלתי קביל בקורבנות בנפש, בעלותו הכלכלית והחברתית ומבחינת הלגיטימציה של עצם קיומה של המדינה בעיני העולם המערבי. על כל אלה נוספים רמזים שכיחים בקרב צעירים על ירידה מהארץ שבמסלולה הנוכחי עתידה ואופיה הדמוקרטי לוט בעיניהם בערפל. לרגע קצר תושבי הדרום ועוטף עזה נהנים משכפ"ץ ציבורי בתוקף המחיר ששילמו. שכפ"צ זה מאפשר להם להוביל בשבועות הקרובים מסע של לחץ אזרחי מלמטה למען יוזמה מדינית נועזת של ממשלת ישראל."

האם יתממש הפוטנציאל הזה? בינתיים, יש לציין, לא ניכר לחץ רציני בכיוון הזה בקרב הציבור הישראלי. לפי משאלי דעת הקהל, התוצאה המיידית של המלחמה – ושל התהפוכות באזור שמסביבנו - הציבור הישראלי נוטה ימינה והמפלגות הדוגלות בעימות נצחי עם הפלסטינים מתחזקות. 

בשבוע שעבר השמיע ראש הממשלה נתניהו כמה רמזים סתומים בדבר "אופק מדיני" – אשר שמיד עוררו גל של ספקולציות ותחזיות בלתי סבירות, גם מצד פרשנים שכבר היו צריכים להכיר את נתניהו. לפחות בניגוד לימי "נאום בר אילן", שאז המשיכו הפרשנים לתלות בו תקוות למשך שנה ויותר, הפעם מיהר נתניהו לפזר את העננה ולהבהיר את כוונותיו במחי הפקעת קרקע גדולה וקולנית בגדה המערבית. 

בבוקר יום ראשון התעוררו תושבי חמישה כפרים פלסטינים באזור בית לחם ומצאו כי 4000 דונם מאדמתם הוכרזה על ידי מדינת ישראל כ"אדמות מדינה" המיועדות להקמת עיר התנחלותית גדולה בשם "גבעות". מהיום והלאה שוב אין הכפריים הפלסטינים נחשבים כבעלי האדמות האלה. כניסה אליהן עלולה להחשב כ"הסגת גבול", וחיילים ישראלים הוצבו לשמור על אדמות המדינה החדשות מפני מסיגי גבול כאלה. בחודשי המלחמה בעזה הפכה ידם של חיילים ישראלים בשטחי הגדה המערבית קלה יותר ויותר על ההדק - לא פחות מעשרים פלסטינים נהרגו מירי הצבא במהלך המלחמה הזאת, ואיש כמעט לא שם לב לנוכח הקטל הגדול הרבה יותר ברצועה... נתניהו בודאי ידע מראש כי ההפקעת קרקעות בקנה מידה כזה תעורר גל תגובות חריפות וגינויים בינלאומיים, אבל ככל הנראה גינויים מילוליים נחשבים מבחינתו כמחיר סביר. 



במהלך העשור האחרון – מאז הצליח אהוד ברק בכשלון קמפ דיויד בשנת 2000 לשכנע את הציבור הישראלי ש"אין לנו פרטנר" – הפך רעיון "ניהול הסכסוך" לאבן הפינה של השיח הציבורי הישראלי. "אי אפשר לפתור את הסכסוך, אפשר רק לנהל אותו". האם זה עוד אפשרי, לאחר חמישים ימי המלחמה ההרסנית ויתר הזעזועים והתהפוכות מכל הצדדים והעברים? לפי הפרשנים בעיתוני סוף השבוע הזה, לזה בדיוק מתכוונים נתניהו ושותפו שר הביטחון יעלון. "הלקח מעזה היא שצה"ל והשב"כ חייבים לשמור על חופש פעולה, חופש כניסה לכל מקום, חופש סיכול בכל השטח  ממערב לירדן, אחרת יתפתח איום של מרגמות ורקטות" אמר יעלון בישיבת הקבינט לסיכום המלחמה, ודחה על הסף כל הצעה למהלך מדיני. ומוסיף נחום ברנע היום בידיעות אחרונות: "כדי לקדם כל מהלך פלסטיני במכה על מכה, הכריז נתניהו השבוע שלא יסכים לעוד שחרור אסירים. ממשלת ישראל לא במשחק. אין לה שום כוונה ללכת למשא ומתן עם אבו מאזן. הדיבור על אופק מדיני היה רק מס שפתיים, חרוזים לאינדיאנים. המבצע נגמר וישראל חוזרת אל עמדותיה ערב המבצע: בעד שלטוון חמאס בעזה, בתנאי שיהיה חלש וחנוקף בעד שלטון פתח בגדה, בתנאי שיהיה חלש וישתף פעולה". 




האם באמת אפשר להמשיך כך "לנהל את הסכסוך"? מחמוד עבאס (אבו מאזן) שבקרוב ימלאו לו שמונים, כנראה לא מתכוון להמשיך לשחק את במשחק הזה. משאלי דעת הקהל בקרב הפלסטינים הציגו השבוע את תמונת הראי למשאלים הישראליים. החמאס פופולארי יותר מאי פעם ועבאס בשפל הנמוך ביותר בקריירה שלו. יותר ויותר פלסטינים מאמינים ש"הישראלים מבינים רק כח", פחות ופחות חושבים שניתן להשיג הישגים בדרכים מדיניות. הנחישות של החמאס להילחם מול כוחות עדיפים לעין שיעור הלהיבה לא מעט פלסטינים – למרות המחיר הכבד ששילמה רצועת עזה. ולעומת זאת קשה למצוא פלסטיני שיתלהב תשעת חודשי המשא ומתן שניהל עבאס בחסות שר החוץ קרי ושהניב אפס תוצאות בדיוק כמו שציפו כולם מראש. אם עוד רוצה עבאס להציל משהו מיוקרתו בקרב בני עמו הוא נדרש לצעדים נועזים, העזה דיפלומטית שתשתווה במשהו להעזה הצבאית שגילה החמאס. 

לפי הפרטים הדולפים מרמאללה כנראה זאת כוונתו של עבאס. תחילה לדרוש חידוש המשא ומתן בדגש על קביעת הגבולות בין ישראל ופלסטין, ובתנאי שבנית ההתנחלויות תוקפא בזמן המשא ומתן – זאת, כאשר לעבאס ברור מראש שנתניהו ידחה את ההצעה על הסף. שנית, עבאס ידרוש ממועצת הביטחון של האו"ם לקבוע לוח זמנים לנסיגה ישראלית לגבולות 1967. אם ארצות הברית תטיל וטו על החלטה כזאת, מתכוון עבאס לפנות אל בית הדין הבינלאומי בהאג בתביעה על פשעי מלחמה נגד המנהיגים הישראלים הצבאיים והאזרחיים האחראים להרג 2100 תושבים ברצועת עזה, מהם חמש מאות ילדים. 

האם תטיל ארצות הברית וטו על הצעה פלסטינית במועצת הביטחון לקבוע לוח זמנים לנסיגה ישראלית? היה זמן שבו הוטו האמריקאי נחשב כמובטח מראש ואיש לא היה מטיל בו ספק (ובמיוחד חודשיים לקראת בחירות אמצע הכהונה לקונגרס האמריקאי, בהן כוחו של איפ"ק מגיע לשיא). העובדה שברגע זה רב החשש בלשכתו של נתניהו, ובהחלט לא לוקחים את הוטו האמריקאי כמובן מאליו, מעיד על ההתדרדרות הרבה שהצליח נתניהו לדרדר את יחסיו עם הבית הלבן. 

ובינתיים פתח האיחוד האירופי חזית חדשה. המחלקה לבריאות הציבור באיחוד האירופי שיגרה מכתב ל"קצין הווטרינריה הראשי" במשרד החקלאות, ובו ציינה כי כל מוצר מן החי המיוצא לשוק האירופי - עופות, ביצים וחלב – חייב באישור וטרינרי, וכי השירות הווטרינרי בישראל יכול לספק אישורים כאלה אך ורק למוצרים שמקורם במדינת ישראל. מדינות אירופה לא יכירו באישור וטרינרי הניתן למוצרים שמקורם בהתנחלויות, בשטחים כבושים שאינם חלק ממדינת ישראל, וכניסת מוצרים אלה לשוק האירופי נחסמה. אך מעבר לכך, ב-28 ליולי הודיעו האירופים כי על הרשויות בישראל לדאוג לכך שהשירות הווטרינרי לא יוציא שום אישור למוצרים שמקורם בהתנחלויות. ישראל נדרשת ליצור שיטה שיטה המבחינה בין מוצרי ההתנחלויות ומוצרים שמקורם בשטח ישראלי לגיטימי שבתוך הקו הירוק – ולספק לאירופים מידע משכנע על קיומה של שיטה כזאת.  

מעריב ציטט גורמים מדיניים עלומי שם בשני הצדדים. דיפלומטים בנציבות האיחוד בבריסל: "אם לא נשתכנע שיש בנמצא שיטת הפרדה מניחה את הדעת נאלץ לאסור כליל יבוא של כלל המוצרים מן החי מישראל. יש להדגיש עם זאת שאין חרם כלכלי על ישראל, מדובר בהליך טכני בלבד". דיפלומטים במשרד החוץ בירושלים: "הבעיה של האירופאים היא לא וטרינרית. אין בעיות של מחלות עוף בשטחים. הבעיה שלהם היא בעלת אופי מדיני, והם משתמשים בטיעון הוטרינירי כדי לקדם את האסטרטגיה שלהם, שאינה מכירה בשליטה הישראלית בשטחים". 
ועל כל זה העיר הפרשן בן כספית: "החלטה של האיחוד להפסיק כליל את יבוא מוצרי החלב והמוצרים מן החי מישראל כולה תהיה התגשמות של תסריט קטסטרופלי שאיש בירושלים לא חלם עליו בשלב מוקדם כל כך. נדמה לי שהסיכוי שזה יקרה שואף לאפס, בינתיים. האירופים הכניסו את הפיל הזה לחדר כדי שיוכלו להוציא אותו בשלב הסופי. באמצע הסלון תישאר רק העז, שהיא החרמת המוצרים שמקורם בשטחים. זה חמור לכשעצמו. זו תהיה הפעם הראשונה שבה יוכרז חרם אירופי משמעותי על תוצרת שמגיעה, שקשורה או שנגועה בקשר כלשהו למשהו שנמצא מעבר לקו הירוק, כולל ירושלים, כולל רמת הגולן."  

וממשיך כספית: "הצונאמי המדיני כבר כאן. הוא מסווה את עצמו בסיבות בירוקרטיות, וטרינריות, לוגיסטיות וטכניות, אבל הוא חי, קיים, ובועט לנו בראש. דבר אחד צריך להיות ברור: העסק הזה מתוכנן. זה לא רק האירופים. מאחוריהם, מסתתרים האמריקאים. לקראת הקדנציה השניה של אובמה, זו שראש הממשלה ניסה למנוע, הוחלט בין הממשל לבין האיחוד האירופי על דרך פעולה חדשה נגד ממשלת נתניהו, בהנחה שזו תמשיך בסרבנותה. ארה"ב לא יכולה להטיל על ישראל סנקציות ממשיות. הקונגרס לא ייתן לזה יד. בבית הלבן מכירים את יחסי הכוחות. ולכן את תפקיד הסנקציות קיבלו האירופים. האמריקאים עוקצים את נתניהו בדרכים אחרות - עיכוב אספקת תחמושת במהלך מלחמה, למשל. הקטנת מטריית הגיבוי הבינלאומי. דברים כאלה. האירופים קיבלו על עצמם את העבודה השחורה. עכשיו זה מתחיל להתגשם מול עינינו."


*


אתמול התישב לידי באוטובוס חייל. היה לו תיק בד שחור וגדול ועליו תג היחידה ולידו המלים: "מקווים לטוב, מצפים לגרוע מכל".  האם ציידה היחידה את חייליה בתיקים האלה לפני המלחמה האחרונה בעזה או אחריה? 


*

ובינתיים, אתמול בצהרי היום טיפסו מפגינים על ההר שמול כלא 6 הצבאי בעתלית ופרסו שלטים בנוסח "הכיבוש מוביל לפשעי מלחמה". השלטים היו גדולים מספיק כדי שאפשר יהיה לראות ולקרוא אותם מתוך הכלא. גם לשמוע את הקריאות אפשר בתוך הכלא, אם הרוח נושבת בכיוון המתאים. המפגינים עלו על ההר כדי להביע תמיכה וסולידריות עם שני סרבני מצפון הכלואים שם – אוריאל פררה ואודי סגל. שניהם בני 19, שניהם נולדו הרבה לאחר שהחלה מסורת ההפגנות על ההר מול כלא 6. ההפגנה הראשונה שנערכה שם, לתמיכה בסרבנים כלואים, היתה בתחילת מלחמת לבנון הראשונה בשנת 1982.




אוריאל פררה, יליד ארגנטינה ותושב באר שבע ובן למשפחה דתית חרדית, נמצא מאחורי סורג ובריח כבר כחצי שנה.  כמה ימים לפני מועד  צו הקריאה שנשלח אליו הסביר פררה את נימוקי החלטתו: "אני מסרב לשרת בצה"ל, כי אני מתנגד לכיבוש. גם אם אשרת ביחידה עורפית, אני תורם בעקיפין לכיבוש ולדברים שהוא גורם. אני חושב על צעירים פלסטינים בני גילי, שכל מה שהם מכירים זה כיבוש. חיילים שנכנסים אליהם הביתה באישון ליל, גם כשאין סיבה, מפרידים בין גברים ונשים, מפשיטים, משפילים וכל זאת כדי להראות מי כאן השולט. מה מצפים? שהם יאהבו אותנו אחרי זה? מה מצפים מילד פלסטיני שנעצר על ידי חיילים? שהוא יעריץ את ישראל? מצפוני לא נותן לי להיות חלק מכל זה. אנחנו יצרנו את הבעיה הפלסטינית. במקום לאפשר לפלסטינים לחיות את חייהם, אנחנו, במו ידינו, יצרנו אויבים. מאחורי הדבר הזה עומד דבר אחד והוא רצונה של ממשלת ישראל להסתיר את הבעיה האמיתית של החברה הישראלית. לא הפלסטינים הם הבעיה. העוני הוא הבעיה. אז הממשלה יוצרת אויב, בשביל לא לטפל בבעיות האמיתיות. זה הכי קל."

את אותם הדברים הסביר פררה לקצינים במחנה הבקו"ם, ונשלח בו במקום לחודש בכלא. בסיום החודש שוחרר, קיבל שוב פקודה להתחייל ושוב סירב ושוב נשלח לכלא, וכך שוב ושוב. עכשיו כבר בפעם השביעית. בהרבה מקרים קודמים כבר ויתרו שלטונות הצבא על הנסיון לחייל את מי שהראה את נחישותו כל כך הרבה פעמים, אבל נראה שהפעם הם מתעקשים לנסות לשבור אותו. 

באמצע המלחמה בעזה הצטרף אל פררה מאחורי הסורגים סרבן נוסף, אורי סגל מקיבוץ תובל:  "אני חושב שדווקא עכשיו חשוב לא רק לסרב אלא בכלל לפעול נגד הכיבוש. דווקא עכשיו כשאנחנו רואים את התוצאות ההרסניות בטלוויזיה כל יום מול העיניים, דווקא עכשיו בימים כאלה שהממשלה וכל התקשורת מנסים להשתיק כל קול ביקורת שסוטה קצת מהמיינסטרים הישראלי הלוחמני". 

שבעים וחמישה מפגינים ליוו את סגל בדרכו להביע את סירובו בלשכת הגיוס בחיפה, באמצע המלחמה. אחד מהם הכין מראש שלט בו נכתב "שמונה מאות הרוגים בעזה - זה לא ביטחון". עד שהתקיימה ההפגנה בפועל בתאריך שנקבע בצו הקריאה של אודי סגל כבר התקרב מספר ההרוגים לאלף. הפסקת האש והמספר הסופי של 2100 הרוגים כבר היו באמצע החודש השני של אודי סגל בכלא. כנראה צפויים לו עוד חודשי מאסר לא מעטים, ועוד כמה וכמה פעמים יצטרכו המפגינים לקרוא את שמו מעל ראש ההר. 


(ציור היונה: דודו פלמה)





יום שישי, 29 באוגוסט 2014

ילדים רוצים לחיות

ילדים רוצים לחיות
              
חמישים יום, שבעה שבועות ועוד יום. אין ספק שהיו בהיסטוריה מלחמות ארוכות יותר מזה, והיו גם זוועות גדולות יותר מכל מה שקרה בעזה. "עשינו את זה הכי פחות נורא שאפשר" אומר היום הרמטכ"ל בני גנץ. ועדיין, נורא זה היה.  

לכל אורך חמישים הימים הנוראים האלה נטלה על עצמה קואליצית הנשים לשלום את המשימה להחזיק את שלהבת ההתנגדות למלחמה בוערת, לארגן הפגנה אחר הפגנה ומחאה לאחר מחאה – לעיתים בשיתוף פעולה עם אחרים, לעיתים לבדן או כמעט לבדן כשלא נמצאו שותפים אחרים. וגם במוצאי השבת האחרונה נענינו לקריאה שלהן לצעוד במרכז תל אביב, מכיכר הבימה ולאורך שדרות בן ציון, לקול תיפוף התופים והקריאות "השקרים של השלטון/לא יביאו בטחון!", "הכיבוש הוא טרור/הסברה לא תעזור!", "די לטבח, די לשכול/המצור חייב ליפול!", "בעזה ובשדרות/ילדים רוצים לחיות!". בריוני הימין הקיצוני, שהתנפלו על מפגינים בשבועות הראשונים למלחמה, לא נראו בשטח. רק עגבניה אחת שנזרקה לקראת סוף ההפגנה ביטאה את נוכחותם. 



"בעזה ובשדרות/ילדות רוצות לחיות!". זוהי ססמא די ותיקה, לפחות חמש שנים אנו קוראים אותה ברחובות בכל פעם שהגבול בדרום מתלקח. אבל נדמה שמעולם היא לא היתה כל כך רלוונטית וכל כך כואבת. מעולם עד עכשיו לא היו כל כך הרבה ילדים שרצו לחיות, רצו מאד לחיות ובכל זאת חייהם נגדעו. מאות כאלה בעזה, ללא ספק. על המספר המדויק עוד ניטש ויכוח, אבל ככל הנראה מדובר ביותר מחמש מאות ילדים הרוגים, שחלק מהם נספו יחד עם הוריהם ומשפחתם כולה. עוד אלפי ילדים שנפצעו, שחלקם ישארו נכים בגופם לכל חייהם וכולם ישאו בטראומה.

הסיום הפתאומי של הפסקת האש הקודמת, זו שארכה חמישה ימים, היה מלווה בנסיון "לחסל" את מוחמד דף, ראש הזרוע הצבאית של החמאס אשר בחודשים כיהן בתפקיד האיש שהישראלים אהבו מאד לשנוא. "למוחמד דף היו תשע נשמות והוא התחמק מנסיונות קודמים, אבל השב"כ עלה על נקודת התורפה שלו – הגעגוע למשפחה, והשתמשו בחולשה הזאת כדי לטמון לו מלכודת קטלנית" התרברב הפרשן הצבאי הידוע אלכס פישמן מעל דפי "ידיעות אחרונות". שירותי הבטחון של מדינת ישראל גילו כי ודאד, אשתו של מוחמד דף, ובנו עלי בן שמונת החודשים, יהיו בדירת מסתור בשכונת שייח רדואן בעזה - והניחו כי הבעל והאב יהיה שם גם הוא. מטוסי חיל האויר הטילו עליו לא פחות מחמש פצצות במשקל טונה כדי לודא שהבנין כולו ימחק ואף אחד הנמצא בו לא ישאר בחיים. חגי סגל, שפעם ישב בכלא על נסיון לרצוח ראשי ערים פלסטינים בגדה המערבית וכיום עורך את עיתון הימין "מקור ראשון", שיבח את הצבא ושירותי הביטחון על שהתגברו על מעצורים מוסריים וקיבלו את ההחלטה המודעת להרוג את האשה והילד. 

יומיים לאחר המקרה הזה נהרג הילד דניאל טרגרמן בן הארבע, שנפגע מפצצת מרגמה פלסטינית כאשר שיחק בביתו בקיבוץ נחל עוז. ומותו הטראגי היה הנושא העיקרי במהדורות החדשות בכל אמצעי התקשורת במדינת ישראל, ובכל העמודים הראשיים הופיעה תמונתו של הילד המחייך שחייו נגדעו לפתע פתאום, וראש הממשלה נתניהו הצהיר כי "חמאס ישלם מחיר כבד על פיגוע הטרור הקשה הזה", ושגריר ארצות הברית בישראל שלח את תנחומיו. 

חנוך דאום, בעל טור ותיק המתגורר בהתנחלות אלעזר בגדה המערבית, כתב "אנחנו ננצח במערכה הזאת כי אנחנו מקדשים את החיים ואויבינו הם המקדשים את המוות. מדינה שלמה התאבלה עמוקות על דניאל הקטן, כאילו הוא בן משפחה של כולנו". 

ביום לאחר מותו של הילד דניאל טרגרמן כתב ג'ון בראון – שם העט של פעיל ותיק מבאר שבע – מסר שהופץ ברשת הפייסבוק: "ב-45 יום האחרונים צה"ל הורג בעזה ילד עד גיל 15 בכל שעתיים בממוצע. בשעות האחרונות זה קצת יותר, לאחר שהרג את תנזים ג'ודה ושלושת ילדיה רג'אד, ראוויה, ואוסמה מזרחית לג'בליה. הם ככל הנראה נפגעו ישירות כי גופות הילדים התפרקו לחלוטין. קצת קודם לכן הרגו את התינוקת בילאל אבו-טאקיה בת השנה וחצי בצפון הרצועה". 

במדינת ישראל לא מוטלת (עדיין?) צנזורה על הפייסבוק וכל אחד יכול לכתוב בו כאוות נפשו. אבל השמות הללו לא התפרסמו באמצעי התקשורת הישראליים מלבד "הארץ". מי שמקבלים מידע מכלי התקשורת בעלי תפוצה רחבה יותר לא שמעו ולא ישמעו את השמות האלה. בתחילת המלחמה ביקש ארגון "בצלם" לפרסם כמודעה בתשלום ברדיו את רשימת שמותיהם של הילדים הפלסטינים שנהרגו ברצועת עזה ואת גילם (הרשימה היתה אז קצרה בהרבה...). רשות השידור דחתה את הבקשה, ובית המשפט העליון אישר את ההחלטה הזאת וקבע כי "פרסום שמותיהם של הילדים ההרוגים לא יהיה בבחינת אספקת מידע אובייקטיבי לציבור, אלא זאת תהיה הבעת עמדה פוליטית". 


לפני שבעים שנה, כאשר היהודים הציונים בארץ הזאת טרם זכו להקים מדינה, הם הקימו מחתרות שניהלו מאבק חריף נגד שלטון המנדט הבריטי, והרדיקלית ביותר בין המחתרות האלה היתה הלח"י (לוחמי חרות ישראל). מפקד הלח"י יצחק שמיר שרד את שנות המאבק נגד הבריטים ובסופו של דבר זכה להיות ראש ממשלת ישראל. בטכסי זכרון רשמיים עדיין שרים ותיקי הלח"י את המנונם "חיילים אלמונים":  

חיילים אלמונים הננו בלי מדים,
וסביבנו אימה וצלמוות. 
כולנו גויסנו לכל החיים, 
משורה משחרר רק המות. 

בימים אדומים של פרעות ודמים, 
בלילות השחורים של יאוש,  
בערים, בכפרים את דיגלנו נרים, 
ועליו מלחמה וכיבוש.

לשיר "חיילים אלמונים" יש חמישה בתים. אבל בשנים האחרונות, בטכסים הרשמיים בהם מושר השיר בדרך כלל לא מגיעים עד לבית האחרון והמסכם: 

בדימעות אימהות שכולות מבנים, 
ובדם תינוקות טהורים - 
כבמלט נדביק הגופות ללבנים 
ובנין המולדת נקים. 
  
***

במהלך חמישים ימי "צוק איתן" יצא כמה פעמים "אוטובוס השלום" מירושלים אל גבול עזה, ביוזמתם של פעילים שקראו לשים קץ למלחמה ושפיכות הדמים ואספו ציוד הומניטרי למען תושבי רצועת עזה. הבוקר הם יזמו יום של אבל על כל מי שנהרגו במלחמה, ישראלים ופלסטינים כאחד.  אוטובוס השלום עצר היום בארבע נקודות: כיכר צה"ל שעל קו התפר בין מזרח ומערב ירושלים, בין בנין העיריה לבין שער יפו; כיכר המולד שבלב בית לחם הפלסטינית; כיכר רבין בתל אביב; והעיירה שדרות שעל גבול רצועת עזה. 


"אנו לובשים בגדים שחורים וצנועים כביטוי של אבל, מדליקים נרות ומניחים ענפי זית, פרחים, ריחן (בזיליקום) ואבקת חינה (מנהג מוסלמי לזכר ילדים שנספו). ברחבי הארץ אנו יוצרים אתרי זיכרון סמליים - לזכר כל בני האדם משני הצדדים, שנספו כקורבנות של הסכסוך הארוך וההרסני. אנו מקיימים דקת דומיה. מי שרוצה נושא תפילה ואחרים אך מקשיבים לנשיבת הרוח. אנו מביעים כאב וזעזוע מן המלחמה ותקווה ליצור עתיד משותף של שלום. אנו קוראים את שמותיהם של הילדים שנהרגו וחייהם נשברו בסיבוב הלחימה הנוכחי (מאות ילדים הפלסטיניים וילד ישראלי אחד). לא די לציין מספרים - אנו חייבים לקרוא בשמות למספרים האלה. לקרוא בקול רם וברור - לא עוד מלחמה! כולנו בני אדם, כולנו סובלים!"

  
  


יום שישי, 15 באוגוסט 2014

המלך הוא עירום

המלך הוא עירום 

בשעה 10.30 בערב הופיעה באתר האינטרנט של סוכנות הידיעות הפלסטינית מען כותרת קודרת: "הפסקת האש מתמוטטת בשעותיה האחרונות, וחידושה לא נראה באופק; הנושאים ונותנים הפלסטינים מאשימים:  ישראל סירבה להיענות לבקשות הפלסטיניות". צוותי המשא ומתן – אשר לא נפגשו פנים אל פנים, אלא ישבו בחדרים סמוכים כאשר המצרים העבירו מסרים מכאן לכאן - עזבו את קהיר. עוד לפני סיום 72 השעות של הפסקת האש נורו שלוש רקטות  מרצועת עזה לעבר אשקלון ויורטו על ידי כיפת ברזל. כוחות הקרקע של צה"ל  התקרבו לגבול הרצועה, וקצינים בכירים השמיעו איומים חמורים ב"חדירה קרקעית חדשה לשטח הרצועה - עמוקה הרבה יותר מקודמתה". 

ידידה מלוקסמבורג כתבה לי: "זה עתה תקשרתי עם ידיד שלי בעזה, הם גם כך במצב כל כך נואש. האם אתה חושב שעדיין יש סיכוי למנוע סיבוב חדש של הפצצות?". עניתי "זה לא נראה טוב, אבל עדיין יש לנו שעה עד פקיעת הפסקת האש. זה יהיה בחצות בשעון המזרח התיכון, 11 בלילה בלוקסמבורג." היא כתבה: "אני מחזיקה אצבעות". 

ואז ברגע האחרון, ארבעים דקות לפני חצות, הדחיה הגיעה בכל זאת. אחרי הכל, הפסקת האש הוארכה לעוד 72 שעות, אשר תוקנו באופן מיידי ל-120 שעות, חמישה ימים מלאים. עדיין הייתה מתקפה קצרה על ידי חיל האוויר הישראלי על תשעה יעדים ברצועת עזה, בתגובה לאותן שלוש רקטות ב10:00, אבל המטרות "נבחרו בקפדנות כירורגית על מנת להימנע מפגיעות בנפש" (ולו רק היו נוהגים כך לפני כן...). ואז המצב נרגע, וההפסקה האש נכנסה לתוקף. לפחות לחמישה הימים הבאים, במרכז הזירה יעמדו התנצחויות של דיפלומטים ופוליטיקאים - ישראלים ופלסטינים ומצרים ואמריקאים ואירופים, וגם ישראלים עם ישראלים ופלסטינים עם פלסטינים. 

מה בדיוק קרה מאחורי הקלעים, בשעות האחרונות המתוחות האלה? הפרשן יוסי מלמן השווה את מה שקרה למשחק ה"צ'יקן" שהתפרסם בזכות סרט של ג'יימס דין, משחק שבו שני נהגים נוהגים זה כלפי זה במסלול התנגשות ואחד מהם צריך לסטות הצידה כדי למנוע התנגשות הדדית הרסנית. אז מי סטה הצידה הפעם? 

כבר לפני שבוע השתמש מלמן בדימוי הוליוודי כדי להסביר את השיחות בקהיר: "ראש המודיעין המצרי מציג למנהיגי חמאס הצעות בסגנון הסנדק" הוא כתב. "זוהי 'הצעה שאי אפשר לסרב לה'. קודם כל קבלו מיד וללא תנאים מוקדמים הפסקת אש ל-72 שעות ובואו לקהיר, ואחר כך נדבר על כל דבר אחר".  

מה קרה בשבוע הגדוש שעבר בין מאמר הסנדק לבין משחק הצ'יקן? שחזור קצר: נציגי חמאס הגיעו לקהיר, כדי לנהל משא ומתן עקיף עם הישראלים; כבר עם הגיעם נמסר להם על ידי המצרים כי הסוגיה של נמל ימי ונמל תעופה ברצועת עזה הורדה מסדר היום ולא תידון כלל; הם ענו בחריפות והאשימו את המצרים כ"משרתיו של נתניהו"; הם סרבו לחדש את הפסקת האש בתום 72 השעות הראשונות, ואפשרו לאש להתחדש למשך כמה ימים של חילופי רקטות והפצצות; לאחר שלושה ימים כאלה הם הסכימו להארכה חדשה של הפסקת האש ל-72 שעות; הם חזרו לקהיר - ואז המצרים באו עם הצעה חדשה, כלומר שהנושא של נמל ימי ונמל תעופה בעזה יעלה על סדר היום בתוך חודש. 

חודש זה הרבה זמן בפוליטיקה המזרח תיכונית, וממשלות ישראליות התחמקו גם ממילוי התחיבויות הרבה יותר מפורשות. ובכל זאת, יש איזה הבדל בין "לא בא בחשבון!" לבין "בוא נדבר על זה בעוד חודש". ככל הנראה, זה הספיק כדי להביא גם את מנהיגי החמאס המאד חשדנים לתת עוד סיכוי למסלול הדיפלומטי הזה, ולחסוך מתושבי עזה את האימה של סיבוב הפצצות נוסף. לפחות לחמישה ימים. 

ועוד הרבה התרחש בשבועיים האחרונים – במיוחד בזירה הבינלאומית. תמונות המוות וההרס בעזה הופיעו על מסכי הטלויזיה ברחבי העולם ועשו רושם קשה, ואפילו מראות הזוועה מצפון עיראק לא הצליחו להאפיל עליהם (כפי שאולי קיווה נתניהו). בשבת האחרונה, 9 בנובמבר, נערכה בכל רחבי העולם סדרה של הפגנות הזדהות עם תושבי עזה. במיוחד, להפגנה בלונדון הגיע קהל של 150,000 - אחת ההפגנות הגדולות ביותר, בכל נושא שהוא, שהתקיימו בשנים האחרונות בבירת בריטניה. יצואנים ישראליים הזדעזעו לגלות שהסופרמרקטים באירופה כבר אינם רוצים בפרי ישראלי, שכן מראה הפרי הזה על המדפים מרגיז לקוחות רבים. האיחוד האירופי הודיע ליצרני החלב הישראלים, שהחל מיום 1 בספטמבר יחסם השוק האירופי לכניסת מוצרי חלב שמקורם בהתנחלויות. ממשלת ספרד הודיעה על הטלת אמברגו נשק על ישראל, והבריטים איימו בצעד דומה אם תתחדש הלחימה בעזה. וה"וול סטריט ג'ורנל" חשף כי ממשל אובמה הפסיק משלוח של טילי הלפייר לישראל, ככל הנראה מתוך כעס על השימוש שעשה צה"ל בנשק אמריקאי להריגת אזרחים בעזה.
ואז החליטה מועצת זכויות אדם של האו"ם בז'נבה לפתוח בחקירה של מעשי ישראל בעזה, בדומה לועדת גולדסטון שחקרה את מבצע עופרת יצוקה של 2009 ואשר גרמה נזק רב למדינת ישראל בזירה הבינלאומית. האם נתניהו, העסוק בקמפיין רב ממדים המיועד לעשות דה לגיטימציה מראש לחקירה של האו"ם, יכול להרשות לעצמו לפתוח מתקפה צבאית רבתי בעזה אשר תהיה כרוכה באופן בלתי נמנע בהמשך ההרג וההרס? לפי כל חישוב מפוכח, אין לו באמת אופציה כזו, למרות כל האיומים החמורים שמשמיעים קצינים בכירים ושרים ניציים.  

אבל לנתניהו גם אין אפשרות אמיתית לתת למלחמה בעזה פשוט לשקוע ללא הכרעה אל חילופי ירי והפצצות באזור הגבול. זאת תהיה תוצאה בלתי נסבלת לתושבי הדרום, שסבלו הרבה בחודש האחרון – ללא ספק הרבה פחות ממה שסבלו תושבי עזה, אבל הרבה יותר ממה שסבלו תושבי מרכז הארץ. תושבי הדרום, הנהנים מהערצת אמצעי התקשורת ההמונית, מסוגלים כיום לגבות מנתניהו מחיר פוליטי בלתי נסבל.  

ביום שלאחר הארכת הפסקת האש בחמישה ימים, זרמו תושבי הדרום לתל אביב לקיים עצרת המונים בכיכר רבין. זה היה רחוק מלהיות אירוע שוחר שלום. הדוברים - ראשי ערים ופוליטיקאים מקומיים מערים שונות ברחבי הדרום - דרשו שנתניהו "יפתור את הבעיה אחת ולתמיד, ישים קץ לירי וישיב את השקט לאזור הגבול, אם באמצעים צבאיים ואם באמצעים מדיניים". אילו שלחה הממשלה את הצבא למלחמת חורמה לכיבוש עזה, הם היו עשויים להיות בין התומכים הקולניים למלחמה הזאת. אך אם האופציה הצבאית תרד מהשולחן ובמקומה יבוא נסיון רציני לפתרון מדיני מקיף לרצועת עזה, חלק מאותם אנשים עשויים לתת לו את תמיכתם. 


ב-10 לאוגוסט פרסם "ידיעות אחרונות" במקום בולט מכתב שנכתב על ידי תומר בר גיל, ילד מקיבוץ נירים שבגבול עזה: 

קוראים לי תומר ואני בן 10 וחצי. אני גר בקיבוץ נירים, פחות משני קילומטרים מגבול רצועת עזה. במשך חודש הייתי אצל הדודים שלי בצפון, ולפני שלושה ימים אמרו לנו שאנחנו יכולים לחזור לנירים כי הפסיקו לירות עלינו מעזה. שמחתי מאוד לחזור הביתה, לחדר הפרטי שלי, למשחקים ולספרים שלי, אבל כבר למחרת בבוקר נשמעה אזעקת 'צבע אדום', ואז עוד אזעקה, ונפלו גם פצמ"רים ללא אזעקות. אמרו לנו שאפשר לחזור לחיות כאן, אבל בעצם החזירו אותנו למקום לא בטוח. אני מנסה לשכנע את אחי הקטן לצאת איתי החוצה לשחק כדורגל, אבל הוא מפחד שייפול עליו טיל. כל נביחה של כלב מפחידה אותי כי הם נובחים לפני ששומעים 'צבע אדום'. אני חושב שאי אפשר לחיות ככה. מצד אחד זה מסכן את החיים שלנו, ומצד שני אנחנו לא לעזוב את הבית שלנו ולברוח כל שנה למקום אחר.

אני לא רוצה שהמצב הזה ימשך. אני יודע שאפשר לפתור את זה ואני רוצה שיעשו את זה כבר. אני כועס על הממשלה שלא מסדרים הסכם שלום עם הפלסטינים ורק תוקפים אותם. זה מזיק לכולנו. אני רוצה שהעולם יעזור לנו לעשות הסכם שלום עם הפלסטינים כי אז יהיו לנו ולהם חיים טובים יותר. 

"(...) התהלוכה המשיכה, כאשר לפתע אמר ילד קטן: "אבל המלך הוא עירום, הוא לא לובש שום דבר". אביו של הילד אמר: "איזה פטפוטים תמימים?" ובקהל אמרו אחד לשני מה הילד אמר - "הוא לא לובש שום דבר, יש ילד שאומר שהמלך הוא עירום". לבסוף, צעקה כל העיר: "הוא לא לובש כלום, המלך הוא עירום, המלך הוא עירום!". המלך רעד, כי הוא חשד שהם צודקים, אבל חשב לעצמו "התהלוכה הזאת חייבת להימשך". והוא המשיך ללכת, ונשא את עצמו בגאווה יותר מאי פעם (הנס כריסטיאן אנדרסן, 7 באפריל 1837).  

"סולידריות עם הדרום, סולידריות עם עזה"
 שלט בהפגנה נגד המלחמה בת"א, 9.8.2014

תומר עם אחותו אלה במיגונית (צילום ידיעות)

יום שישי, 8 באוגוסט 2014

איך הם מעיזים

איך הם מעיזים

אז הפסקת האש לא חודשה, והמלחמה נמשכת. לכמה זמן? 

אתמול היה לילה מאוד חסר מנוחה. כל שעה או שתיים קמנו כדי להאזין לרדיו ולהסתכל באתרי בחדשות בישראלים והפלשתינים והבינלאומיים. היו הרבה שמועות וספקולציות ומעט מאד ידיעות של ממש, אבל אחרי חצות כבר היה ברור שהמשא והמתן בקהיר נכשל. או שבעצם אולי זה מעולם לא היה מו"מ אמיתי, אלא מאמץ משותף של ישראל למצרים לכפות תנאים בלתי מתקבלים על הדעת לחלוטין בעיניהם של תושבי רצועת עזה בכלל וראשי החמאס בפרט. עכשיו ממשלת ישראל מצהירה כי לא תנהל מו"מ תחת אש, כלומר שקודם כל האש חייבת להפסיק לפני שאפשר יהיה לדבר על התנאים שבהם תוכל האש להיפסק.  

אזרחי ישראל די נדהמו, לאחר שהיו כבר משוכנעים בדרגה סבירה של ודאות שמבצע צוק איתן הסתיים. יותר ממחצית האזרחים בארץ מחשיבים שהמבצע הסתיים בתיקו. עם זאת, לנוכח העובדה שהשגת התיקו הזה עלתה בנפילתם של 64 חיילים וקצינים, הציבור לא נראה ממש נלהב להמשיך. עשרות מאמרים בעיתונות סיכמו את ההיבטים הצבאיים, המדיניים, הכלכליים והפסיכולוגיים של המלחמה. כלכלנים הגיעו למסקנה כי אפשר לכסות הוצאות המלחמה ללא תהפוכה גדולה, בתנאי שלא יפרוץ משבר נוסף (למשל, אינתיםאדה שלישית...). העיתונים רבי התפוצה ההמוניות התכוננו להמשיך עוד כמה ימים בקמפיין "אוהבים את החיילים שלנו" - ואחרי סוף השבוע לחזור לתפריט הנורמלי של רכילות ושערוריות. אז איך מעזים הפלסטינים, שכבר קבלו מכות נוראות כל כך, להפוך את הכל על פיו ולקבוע שהמלחמה עדיין לא נגמר?  

לפני כמה ימים עשה ח"כ לשעבר יהודה בן מאיר - פעם נץ בוטה וכיום פרשן מהזרם המרכזי -  מאמץ לשכנע את אזרחי ישראל שהם אכן ניצחו במלחמה: "לאחר חודש של לחימה, החמאס הסכים להפסקת אש ללא תנאים מוקדמים למשך 72 שעות, כלומר קיבל את התכתיב המצרי המקורי - קודם הפסקת אש ורק לאחר מכן שיחות על דרישות כל הצדדים. עצם הסכמתו של החמאס להפסקת אש ללא קבלת כל תמורה או התחייבות ישראלית מראש,  וזאת בניגוד גמור לעמדתם הנחרצת של ראשיו במשך כשלושה שבועות, היא בגדר תבוסה קשה בעבורו. אין מדובר בהרמת דגל לבן עד קצה התורן, אבל זו בהחלט הרמה של דגל לבן, לפחות לחצי התורן".  


שלושה ימים לאחר מכן התתברר כי ההתבטאויות האלה היו, , מוקדמות לכל הפחות. במקום מול דגל לבן בחצי התורן. מדינת ישראל מוצאת את עצמה מול חמאס הנחוש להמשיך להילחם והמניף ברמה דגל מאבק ועליו המילים "הנמל בעזה".  

מיד עם ההגיעם לקהיר, נמסר לפלסטינים בידי ראשי שירותי הביטחון המצריים – שדברו בשמו של נתניהו – כי עצם הנושא של פתיחת נמל הים (ונמל התעופה) של עזה "כלל אינו עומד על הפרק". נתניהו כן הציע הקלות מסוימות על תנועת סחורות מישראל לרצועת עזה, וכן הגדלה מסוימת במרחק שסירות דיג מעזה יוכלו  להתרחק מן החוף לפני שייורטו בידי ספינות טילים.   בקיצור - קצת שיפור בתנאי המאסר שבו מוחזקים תקיימים מיליון ושמונה מאות אלף תושבים עזתים. בשום אופן לא שינוי כלשהו במצב הבסיסי שבו תושבי עזה כלואים תחת פיקוח של שני סוהרים - ישראל ומצרים - הפועלים בשיתןף פעולה  הדוק ושולטים בכל דרכי הגישה שלהם לעולם החיצון.  

נראה כי תושבי עזה יצטרכו להילחם - ולהילחם קשה - כדי לזכות בנמל ים פתוח. באמצעות נמל כזה הם יוכלו להתחיל לבנות לעצמם קשרים ישירים בעולם הרחב יותר ולהשתחרר מישראל וממצרים כאחד. זןהי מלחמת עצמאות של ממש, אם כי אף אחד לא משתמשת במונח. 

וכך, המלחמה שוב תופסת תאוצה, ממש בזמן שאני כותב מלים אלה.  . 

*** 

בלילה השני של הפסקת האש ל-72 שעות, הלכנו ברחוב צדדי בעיר שיצאה ללא שריטה לאחר חוודש של מלחמה - הודות לכושר ההמצאה הישראלית הטכנולוגית וכספו של משלם המסים האמריקאים שהושקעו נכיפת ברזל. פתאום שמענו קול ילללה מעוררת רחמים.חתלתול תועה בוכה ומקנן, מתחת למכונית חונה. בן חודש בערך, הגיל שבו חתולות מפסיקות את הטיפול בילדיהן והם צריכים לדאוג לעצמם - ולא כולם שורדים. בקרבת מקום הייתה חנות הפתוחה כל הלילה בו אםשר היה לקנות חלב, והמוכר הצעיר הסימפטי סיפק לנו גם קערית פלסטיק קטנה שאותה שמנו ליד החתלתול, בקירבה המירבית שייכולנו. 

כאשר חזרנו הביתה חצי שעה מאוחר יותר, חיכה על מסך המחשב דו"ח מצמרר שפורסם ושנשלח על ידי חבר אמריקאי. במאמר שהתפרסם ב"כריסטיאן סיינס מוניטור" הוזכר המאמר שהופיע שם בשבוע שעבר, והמתאר מפי עדי ראיה את מה שקרה בשכונת חוזאאה בין  21 ו25 ביולי. תהום בל תתואר מפרידה בין שני הצדדים במלחמה הזאת, הבלתי מאוזנת בעליל.  

פאתן קדייח וששת ילדיה נמלטו מהפגזה ישראלית על ביתם. בנה אנאס בן השבע רץ החוצה בפחד, בדיוק ברגע שנחתה פצצה נוספת. קדייח רצה אחריו ומצאה את גופתו. (...) קבוצה התארגנה והגברים הסירו את החולצות והנעליים שלהם כדי שלא יחשיבו אותם כאנשי חמאס. הגברים החזיקו את הבדים הלבנים וצעקו בעודם הולכים "אני בעד השלום!". "לא ציפינו לצאת מזה בחיים". (...) ואיל אבו ר'ג'לה אומר שאינו מסוגל להפסיק לחושב על הנער הגוסס ששכב ברחוב וקרא לעזרה. "נשאתי על גבי את הדודה שלי, כך שלא יכולתי לעזוב הכל וללכת אליו ... אני לא חושב שאי פעם אהיה מסוגל לישון, אחרי כל מה שראיתי". 


האם אנחנו הולכים לחזות בעוד מראות מסוג זה, בימים הקרובים? ביום הראשון שלאחר חידוש הלחימה, נהרגו "רק" חמישה עזתים, יש הבדל גדול מאד בינו לבין קציר הדמים היומי בן שלוש הספרות שאפיין את השבוע שעבר. כל זה כמובן אינו ערובה לשום דבר בהמשך. אבל אולי, לנוכח התמונות הנוראות ששודרו מרצועת עזה לצופי טלוויזיה ברחבי העולם (אם כי לא בישראל!) אולי יהיה לזה אפקט הרתעה על מקבלי החלטות הפוליטיים והצבאיים. כך גם  דבריו החריפים של מזכ"ל האו"ם בנאומו, והצעדים ההתחלתיים שכבר ננקטים לקראת משפטים בעוון פשעי מלחמה. 



עצרת המונים: לא לדרך המלחמות - מוצ"ש 9/8 בת"א 

עצרת המונים: מוצ"ש, 9/8, 20:00, כיכר רבין ת"א

אפשר למנוע את הסבב הבא.

משנים כיוון לשלום /  לא לדרך המלחמות / חייבים פתרון מדיני

ביום שבת מחנה השלום מתייצב בכל הכוח בכיכר רבין.

מול חודש כואב של מלחמה ושל הרוגים, מול גלי הסתה ושנאה שקורעים את החברה בישראל - מפגינים למען שלום ולמען דמוקרטיה.

אפשר למנוע את הסבב הבא. איננו חייבים להמשיך לצנוח לתוך תהום של מלחמות אכזריות יותר ויותר, שנאה קיצונית, וחורבן של שכנינו ושלנו.

יש דרך אחרת: פתיחה מידית של הידברות עם הפלסטינים על שלום הוגן,שיקום ופתיחת עזה, עמידה נחושה ומשותפת של יהודים וערבים מול הגזענות, ומאבק למען עתיד של חיים.

רק פתרון מדיני של שתי מדינות, ישראל לצד פלסטין, יבטיח עצמאות, צדק, ביטחון ותקווה לכל בני הארץ הזאת.

בשבת נתייצב יהודים וערבים, תושבי הדרום והארץ כולה ונדרוש לפרוץ את מעגל הדמים, למנוע את המלחמה הבאה ולתקן את החברה בישראל.

מוצ״ש, 20:00, כיכר רבין בת״א (לטובת הבאים מחוץ לעיר ושומרי השבת, העצרת עצמה לא תחל לפני 20:45)

בין השותפים לארגון ההפגנה: מרצ, חד"ש, שלום עכשיו, לוחמים לשלום, גוש שלום, פורום ארגוני השלום, המשמרת הצעירה בת"א ועוד פעילות ופעילים רבים.

הסעות:

באר שבע: מרכז המורים ליד האוניברסיטה -18:00

אחראי הסעה: עמנואל 054-6480024


ירושלים: גן הפעמון 18:15, בנייני האומה 18:30

אחראית הסעה: נטע 054-4792073


חיפה: מגדל הנביאים בהדר (תיאטרון אל-מידאן) 17:45

אחראי הסעה: אייל 054-7843210


יום שישי, 1 באוגוסט 2014

מנהרות פיזיות ונפשיות

מנהרות פיזיות ונפשיות 

ביום רביעי אחר הצהריים נכנסתי לפיצריה השכונתית שלנו ושמתי לב שמכשיר הטלוויזיה שלהם כבר לא היה מכוון לערוץ המלחמה ללא הפסקה של הטלויזיה הישראלית. במקום זה אפשר היה לראות שם ערוץ מוסיקה לא ישראלי שהציג הופעה של נגן גיטרה ספרדי. באותו הערב התפרסמה הידיעה שצה"ל הציג לשרי הקבינט תכנית מפורטת לכיבוש מלא של רצועת עזה, כולל תחזית של כמה חודשי לחימה ושל מאות - ואולי אלפי - חיילים ישראליים הרוגים. אפילו הנצים הצעקנים ליברמן ובנט נרתעו מלתמוך בתכנית הזאת. 

כך נראה היה שהזרם מתחיל לשנות כיוון, ושמדינת ישראל נתקלה במגבלות של הכוח האדיר שלה. היה שיפור קל באווירה וסדקים בקונצנזוס סביב שגעון המלחמה. פרשנים ממסדיים מובהקים כמו נחום ברנע וראש המוסד לשעבר אפרים הלוי, התחילו לשנות מעט את הטון.  
  
ארי שביט ניסה לנתח ברצינות איך השפיע עלינו החודש האחרון. יכולות הלחימה הבלתי צפויות שהציג החמאס, שעסק שנים בהכנה למלחמה הזאת, ריסקו את בועת השאננות שבתוכה חיה ישראל בעשור האחרון. החברה הישראלית נשענה על עליונות צבאית מכרעת, דחתה הצידה בבוז את הניסיונות החלשים של קרי להשכין שלום, והרגישה בטוחה שאפשר "לנהל את הסכסוך" מבלי לפתור אותו ולהמשיך להיות "וילה בג'ונגל", מובלעת הייטק משגשגת אשר מבודדת עצמה מן האזור הסוער שמסביב. אבל זה היה ביטחון עצמי רדוד וכוזב, אשר התנפץ בקלות רבה ובמקומו באה חרדה עמוקה.


ההצלחה של כיפת ברזל בירוט הטילים שנורו מרצועת עזה, אשר למראית עין איפשרה את המשך החיים הנורמליים במרכז הארץ, היתה רחוקה מלתת לאזרחי ישראל תחושה של ביטחון אמיתי. הפאניקה סביב מנהרות החמאס היתה סבירה מבחינתם של תושבי קיבוץ הנמצא שני קילומטרים: "הם עלולים בכל רגע לצאת מהאדמה ולהרוג את כולנו!". כאשר אותם הדברים נשמעים מפיהם של תל אביבים, זה קרוב לודאי מבטא בעיות עמוקות ויסודיות הרבה יותר מאשר מנהרות פיזיות שנחפרו באדמה החולית של אזור גבול עזה. 

למעשה, ישראל היא ברת מזל שהמלחמה עם איראן, שאליה דחף נתניהו במשך שנים (והוציא הרבה מאד כסף על הכנות לקראתה) לא עומדת להתרחש (כך יש מאד לקוות!). זאת היתה עלולה להיות יקיצה קשה וכואבת עוד הרבה יותר. . 

אתמול בלילה הלכתי לישון בתקווה שבאמתצ הזרם שינה כיוון, שהפסקת האש ל-72 שעות בתיווך האו"ם/ארה"ב תהיה תחילתו של המו"מ שכבר היה צריך להתחיל מזמן, וכי המדינה שלנו תתעורר מאשלייתהכח הבלתי מוגבל ותהיה נכונה לדבר ולא להכתיב. הבוקר הזה היתה שוב יקיצה קשה וכאובת. ההתדרדות לא נפסקה, אלא צברה מומנטום הרסני עוד יותר. הסיוט של ראש הממשלה התממש - חייל ישראלי שוב נמצא בידי החמאס. 

עשרות אלפי חיילים ישראליים הוכנסו למגרש הביתי של החמאס ברצועת עזה, וחמאס הצליח - כפי שהזהיר מראש - לנצל את ההזדמנות וללכוד אחד מחיילים האלה ("לחטוף" כפי שנאמר בהצהרות של ממשלת ישראל). עד עכשיו, החברה הישראלית היתה רגישה מאד לחיילים בשבי, ומוכנה לשלם מחירים גבוהים מאוד על מנת להחזיר אותם. האם זה עדיין נכון ביחס לסג"מ הדר גולדין? 

מי הפר כאן את הפסקת האש? במהלך הלילה, כוחות ישראליים התקדמו לאזור רפיח, כדי ליצור עובדה מוגמרת לפני כניסת הפסקת האש ב-8.00 בבוקר ולהשתלט על כמה קילומטרים רבועים שהם לא החזיקו עד אותו רגע. זאת אולי לא בדיוק הפרת הפסקת אש, אבל בהחלט לא פעולה  בתום לב. (תום לב די חסר בשני הצדדים לסכסוך הזה...) ואז המשיכו הכוחות הישראליים  לחשוף מנהרה של החמאס שהתגלתה באותו אזור ולהכין אותה לפיצוץ. ואז יצאו מתוך המנהרה לוחמי חמאס שהרגו שני חיילים ולכדו אחד ונשאו אותו עימם בחזרה עמוק לבטן האדמה.  

האם כל זה קרה ב-7.00, לפני שהפסקת האש הייתה אמורה להיכנס לתוקף, או ב-9.30 כשהיא היתה אמורה להיות כבר בתוקף? האם תנאי הפסקת האש התירו לכוחות הישראלים להמשיך לפוצץ מנהרות באזורים ברצועת עזה שנשארו בשליטתם הישירה? האם תנאי הפסקת האש התירו ללוחמי חמאס שנמצאים בתוך המנהרות האלה לעשות משהו לגבי האפשרות של פיצוץ המנהרות ובדרך אגב פיצוץ מי שנמצא בהן? האם תנאי הפסקת האש בכלל התייחסו לסוגיות הסבוכות אלה? דיפלומטים עשויים להמשיך להתווכח על כל זה, ואי פעם עוד עשוי פרופסור למשפט בינלאומי להציג את כל זה לתלמידיו כבעיה סבוכה ומעניינת. כל זה כבר לא משנה עבוד שלושים וחמישה תושבים פלסטיניים של אזור רפיח, שנהרגו בפעולת התגמול הישראלית המסיבית והמיידית. 

הטירוף נמשך.

-----------------------------------------------------------

הפסיקו את האש - תנו לחיות! 


הפגנה במוצ"ש  2.8 בשעה 20:00  

ברחבת תיאטרון הבימה, ת"א

אנו קוראות להפסיק מיד את האש, לעצור את המלחמה ושפיכות הדמים ולחתור לפתרון מדיני עכשיו.


לעצור את המתקפה על עזה!


המלחמה אינה מובילה לביטחון, היא רק גובה עוד ועוד קורבנות

אמרו כן לפתרון מדיני למען חיים בביטחון עבור שני העמים.

במקום יהיו אחראיות וסדרנים. אנא הישמעו להן ביחס למיקום, פיזור והתנהלות ההפגנה.


אנו מבקשות מכולן להימנע מגילויי אלימות מצדנו.


קואליציית נשים לשלום

דעם - מפלגת פועלים

הדלקת נרות בכיכר רבין לזכר כל הפלסטינים והישראלים שנהרגו במלחמת עזה 

יום שישי, 25 ביולי 2014

היום ה-17 – הלוואי שיהיה האחרון

היום ה-17 – הלוואי שיהיה האחרון



הדברים הבאים נכתבו במהלך כשעתיים בבוקר הזה, בין האזנה אינטנסיבית לחדשות ואזעקה אחת וקצת קניות ועיסוקים שגרתיים של חיי יום יום. ואולי בכל זאת תהיה הפסקת אש וכל מה שכתבתי כאן בשעות הבוקר יתיישן ויהפך למוצג מוזיאוני עוד לפני שהספקתי לפרסם אותו. מי יתן!

יום שישי 25.7.2104, שעה 3.30 בצהרים

שבועיים וחצי לזוועה בעזה. נתניהו מכנס אחר הצהרים  את שרי הקבינט ולפי החדשות ברדיו, על סדר היום בישיבה יעמדו גם הפסקת אש וגם "הרחבת המבצע". כפי שפורסם, למפקדים בכירים בצה"ל נמאס "לדשדש בשולי הרצועה" והם הכינו תכניות להעמיק את החדירה. מספר ההרוגים בעזה עבר את השמונה מאות. כל עוד הפעילה מדינת ישראל בעזה רק את חיל האויר היה מספר ההרוגים  עולה בקפיצות דו ספרתיות. מאז נכנסה הארטילריה לתמונה הקפיצות הם תלת ספרתיות. גם היום הזכיר קריין החדשות כבדרך אגב "נמשכות הפגזות ארטילריות כבדות בצפון הרצועה". ארטילריה זרעה הרג בקרב אוכלוסיות אזרחיות מאות שנים לפני שהומצא המטוס.

לאחר האזעקה אתמול בבוקר נמסר ברדיו כי רסיסים כבדים נפלו ברחובות הראשיים של תל אביב. הרסיסים הם הסכנה הגדולה יותר. רוב הטילים הנורים מעזה מיורטים באויר על ידי כיפת ברזל, רק מעטים נוחתים. אבל רסיסים נופלים לאחר כל ירוט, וגם רסיס של טילי הנגד של כיפת הברזל יכול להרוג  אם יפול לך על הראש. אז מומלץ להישאר תחת מחסה במשך עשר דקות לאחר ששמעת את האזעקה ואת קול הפיצוץ של הירוט באויר. 

אחרי הצהרים נמסר על ההרג בבית הספר של אונר"א בבית חנון. חמישה עשר נהרגו, ותמונות הזוועה שודרו בטלויזיות בכל העולם (מלבד כמובן בישראל). צה"ל הודיע שהוא חוקר את נסיבות האירוע המצער. הדוברים חוזרים ומציינים כי אין למדינת ישראל ולצבאה מדיניות להרוג אזרחים לא חמושים, ואין שום כוונה לעשות זאת, ומצטערים מקרב לב כאשר זה קורה. ובמציאות זה כן קורה שוב ושוב, תמיד תמיד לא בכוונה ותמיד למרות כל הכוונות הטובות, והצבא תמיד מצטער מקרב לב. בבית הספר של אונר"א בבית חנון היו לא רק תלמידים של בית הספר עצמו אלא גם פליטים שנמלטו מבתיהם במקומות אחרים ברצועה ונענו לאזהרה שהזהיר אותם צה"ל שבבתיהם נשקפת להם סכנה. אבל לפלסטינים ברצועת עזה אין מקום בטוח להימלט אליו, המוות יכול לבוא אליהם בכל מקום ובכל רגע ומכל כיוון. 

"המצור נמשך" הכריזה כותרת גדולה בעיתון של אתמול. הכוונה כאן היתה להחלטה של חברות התעופה הבינלאומיות להפסיק לנחות בנתב"ג מכיון שאחת הרקטות שנורו מעזה נפלה ביהוד שהיא קרוב לשדה התעופה. הרבה ישראלים נשארו תקועים בכל מיני מקומות בעולם וחברת התעופה הלאומית אל על שהמשיכה לטוס העלתה מחירים. אבל לאחר שהעיתון הודפס ויצא לדוכנים הצליחו אנשי איפ"ק להפעיל את השפעתם והטיסות מארצות הברית חודשו לאחר הפסקה של יומיים, ומופעלת רכבת אוירית להחזיר עוד לפני סוף השבוע את כל הישראלים התקועים.

במקום אחר בעיתון ציין הכתב המדיני שאין בכוונת הממשלה להענות לדרישת חמאס להסיר את המצור על עזה במסגרת הפסקת האש שאולי תבוא. קודם כל שיפסיקו את האש ואחר כך נראה. נמל התעופה הבינלאומי בדרום רצועת עזה שאותו בנו הפלסטינים בתקופת אוסלו נסגר בידי מדינת ישראל לאחר כשנתיים של פעילות. בשנת 2001 הגיעו לשם טנקים ודחפורים ישראליים וחרשו את המסלולים. האם אי פעם שוב ימריאו משם מטוסים? בודאי לא בקרוב.  

בתחילת השבוע, לאחר ההפגזה שהשאירה עשרות גופות של אזרחים מתגוללות ברחובות  שוג'אעיה, פרסם גוש שלום מודעת חרום בעיתונים: "די! גופות אזרחים וחיילים נערמות ברחובות עזה. עשרות ילדים נהרגו. ישראל שוקעת לבוץ חדש בעזה. די! אנו חייבים לסיים את שפיכות הדמים ולהסיר את המצור על עזה. אין פתרונות צבאיים. רק משא ומתן יוכל להביא גבול שקט." למחרת היום קיבלנו טלפון נרגז ונסער: "איך אתם מעיזים לכתוב דברים כאלה? אתם לא רואים איך הם טובחים בנו?" "הם טובחים בנו? אתה בטוח שאין לך בלבול?" "בודאי שהם טובחים בנו, כל יום הם יורים עלינו עשרות ומאות טילים". "אם לא שמת לב, כיפת ברזל מיירטת את הטילים האלה". "אז אנחנו עוד צריכים להתנצל שאנחנו יודעים להגן על עצמנו?" צעק המטלפן וטרק את השפופרת. 

על רוב אזרחי ישראל אכן מסוגלת ממשלתם להגן ביעילות. תחת הגנת כיפת הברזל אנו בתל אביב יכולים לנהל חיים כמעט רגילים. המלחמה חודרת לחיינו רק באזעקה אחת או שתיים ליום וקצת תחושת עצבנות יתר הזמן. רק את הכפרים ה"לא מוכרים" בנגב, בהם חיים שמונים אלף  בדואים אזרחי ישראל, כיפת ברזל לא מכסה. המערכת הממוחשבת של כיפת הברזל מגדירה את הכפרים הבדואים הבלתי מוכרים כשטחים פתוחים וריקים. בימים רגילים הם לא מקבלים מים וחשמל, ובימי מלחמה הם לא מקבלים הגנה מפני טילים.

אחת הרקטות שלא היה כדאי לכיפת ברזל לירט נפלה לפני שבוע ליד דימונה והתפוצצה באזור בו מתגוררים כ-200 מבני שבט ג'נאביב, אזרחי מדינת ישראל, בבקתות מפח (בתים מוצקים אסור להם לבנות ואם הם בונים בכל זאת דואגת מדינת ישראל להרוס את הבתים). הרסיסים חוררו את בקתת הפח שלידה התפוצצה הרקטה והרגו את עודה אל־וואדג' בן ה-32 ופצעו קשה בראשה את בתו בת השלושה חודשים, איה, שעכשיו מורדמת ומונשמת ביחידה לטיפול נמרץ ילדים בבית החולים סורוקה. הרקטה נורתה מעזה לכיוון הכללי הזה מכיון שבני שבט ג'נאביב גרים ליד העיר דימונה שנתנה את שמה לכור הגרעיני בדימונה שידוע ומוכר בכל העולם וגם בעזה. אבל הרקטות של חמאס הן נשק בלתי מדויק. כמו הארטילריה הישראלית שגם הבוקר מפגיזה הפגזות כבדות ובלתי מדויקות בצפון הרצועה.

     
דב קולר, פעיל שלום מכרמיאל שבצפון וידיד ותיק, שיגר לי הבוקר מסר: "מתוך החובה שלנו 
להשמיע את קולנו האזרחי המשותף, נתייצב היום בצהרים למשמרת מחאה בצומת כרמיאל. אנו,
 יהודים וערבים בגליל, נעמוד שם בקריאה משותפת להפסיק את שפיכת הדמים, להפסיק את המלחמה. יהודים וערבים לא רוצים להיות אויבים!". בשעה הזאת שאני כותב עושה את דרכו "אוטובוס השלום" מירושלים לעבר גבול עזה, בפעם השניה מאז החלה המלחמה. "אנחנו יוצאים מירושלים עם אוטובוס מלא פרחים ומקושט בסיסמאות שלום לעבר עזה. כי - זה לא יגמר עד שנדבר" כתבו היוזמים. "אנו יוצאים להעביר את מסר ההידברות והסולידריות. להפסיק את המלחמה. להתחיל לדבר על שלום. מתוך האוטובוס נשדר בשידור חי. אהבת אדם. שיחות עם תושבי עזה. מחאה. שירה. תקווה. אומנות."

מחר בלילה נתכנס כולנו להפגנה נגד המלחמה בכיכר רבין בתל אביב, בתקוה שתהיה גדולה יותר מההפגנות שהיו עד כה. ועם כל זאת, אין מקום לאשליה – אנו, מתנגדי המלחמה, מבודדים בחברה הישראלית (לפחות, בחברה הישראלית היהודית). ההתנגדות למלחמה הזאת בעזה היא נחלתו של מיעוט רדיקלי נחוש, וקלושים הסיכויים להתחיל לגלגל תנועת מחאה המונית בחברה הישראלית, כמו זאת שפרחה בימי מלחמת לבנון הראשונה.

בשבוע הראשון של המלחמה ההיא, ביוני 1982, נפלו הטילים על קרית שמונה וישובי הצפון של מדינת ישראל, והפגנות השלום היו גם אז קטנות ומבודדות. אבל אחרי השבוע הראשון עבר צה"ל את קו ארבעים הקילומטרים (שהיו אז הטווח המכסימלי של הטילים הפלסטינים). ירי הטילים נפסק, אבל הצבא המשיך לדהור צפונה לעבר ביירות לקידום התכניות של שר הביטחון שרון ל"סדר חדש במזרח התיכון". זאת היתה הנקודה בה  החלו ההמונים לצאת לרחובות ולמחות, והחיילים שנפלו בלבנון במספרים גדלים והולכים נתפסו כמי שנפלו לשווא בארץ זרה שישראל שוקעת בה בביצה. ואז התארגנו אמהות ודרשו להחזיר את הבנים הביתה ובסופו של דבר הצליחו. 

היום ממשיך הירי על חלקים גדולים של מדינת ישראל וראשי המדינה מזהירים את האזרחים שהירי ימשך עד הרגע האחרון של המלחמה, ולא בכך ימדד הניצחון. ובדיוק ברגע הזה שבו כתבתי את הדברים האלה נשמעה האזעקה היומית ורצנו לחדר המדרגות לשבת מתחת למדרגות במקום היציב ביותר בבנין ולהדק את קשרינו עם השכנים בבנין הזה בן ארבע הקומות. ובחזרתי אל המחשב אני מציין כי בנוסף לירי הטילים החמאס הצליח להתארגן ללוחמת גרילה יעילה. חיילי צה"ל שנכנסו לרצועה ספגו הרבה יותר אבדות ממה שציפו המפקדים. חייל נח"ל שהיה שם סיפר לידיעות אחרונות: "לא היו קרבות פנים אל פנים. נכנסנו לבית חנון רגלית, הם ירו בנו בטילי נ"ט, ברובי צלפים, בנק"ל. אנחנו חיפשו אותם. רס"ל עוד בן סירא נהרג ממש לידי".

במדינת ישראל של 2014 נתפסים  החיילים כמי שנלחמים ונופלים "כדי להגן על הבית", מי שמותם היה למען מטרה ראויה, לא לשווא. עשרות אלפים באו בשבוע האחרון להשתתף בהלוויות של חיילים בודדים שמשפחותיהם אינן חיות בישראל. הקריאה לכך לא באה מהממשלה או מהצבא, אלא מארגון של אוהדי כדורגל ששיגר את הקריאה לבוא להלוויות באמצעות הפייסבוק. 

בסופרמקט השכונתי שלי מצאתי היום ליד הקופה ארגז גדול והלקוחות התבקשו להכניס בו חבילות שי של מצרכים כתרומה לחיילים. הנהלת הסופרמרקט דאגה לחסוך את זמנם של הלקוחות וספקה להם מכתב הקדשה מוכן: "נותנים לחיילים באהבה! חייל/ת יקר/ה, אנו גאים בכם, מצדיעים לכם וחושבים עליכם רבות. בכדי להקל עליכם ולו במעט, הכנו עבורכם חבילה אישית  מלאה בחום ואהבה. תשמרו על עצמכם ועלינו והכי חשוב, חיזרו הביתה בשלום".  

אמנון אברמוביץ, אחד הפרשנים הידועים בתקשורת הישראלית, החל את דרכו כבעל טור כמתנגד חריף מאד של מלחמת לבנון הראשונה. אתמול הוא הביע את תמיכתו במלחמה הנוכחית בעזה: "מערכת המנהרות שהקים חמאס מעוררת פלצות, הם יכלו לבוא בלילה ולהשתלט על קיבוץ ניר עם שהורי היו ממייסדיו. אני מתקשה לבלום את הסיוט איזה זוועות הם היו יכולים לעולל. הפילוסוף והסופר הצרפתי אלבר קאמי, צרפתי יליד אלג'יר, התנגד לאופן השליטה של הצרפתית באלג'יר, אבל הוא אמר: המתנגדים טומנים פצצות באוטובוס, אמא שלי נוסעת באוטובוס הזה. אם זה צדק אני בוחר באמא שלי". וכך כנראה בוחר גם אברמוביץ. למעשה, בכל המקרים בהם עשה חמאס שימוש במנהרות, אנשיו שחצו את הגבול התעמתו עם חיילים ולא תקפו אזרחים – אבל איכשהו איש אינו מזכיר עובדה זאת. 

קרוב אלינו בעיר חולון חי אדם בשם פרץ, שמדי פעם אנו נתקלים בו ברחוב ומדברים איתו על פוליטיקה. פעם הוא היה מתומכי הימין הקיצוני, במהלך השנים התמתן והתקרב למרכז הפוליטי ובבחירות האחרונות הצביע בעד ציפי לבני. שלשום בלילה, קצת לאחר האזעקה, נפגשנו בו שוב ודיברנו על המצב הנוכחי. הוא קצת הפתיע אותנו בהבנה למצבם של הפלסטינים תחת המצור בעזה: "אילו היה מישהו נועל אותי בשירותים ומונע ממני להגיע ליתר חלקי הדירה, בהחלט יכול להיות שהייתי מתחיל להשתולל. אבל שלא תטעו, אני עם העם שלי. אני לא האיש בשירותים. אני האיש בסלון שקצת מפחד מהאיש בשירותים וממה שהוא יעשה אם הוא ישתחרר משם".

כאשר עברתי אתמול על קבצים ישנים שסתמו את המחשב שלי נתקלתי במאמר שפורסם לפני קצת פחות מארבעה חודשים בעיתון "לה מונד" וכותרתו "אם יכשל קרי". שני הכותבים - טוני קלוג, יהודי בריטי וסם בחור,  פלסטיני אמריקאי תושב רמאללה - פתחו במלים: "נניח שמזכיר המדינה האמריקני ג'ון קרי יכשל סופית במאמציו. מה יקרה הלאה? עלול להשתחרר צונאמי של רגשות, התפרצות של איבות עצורות, כאשר כל צד יטיל את האשמה על האחר וידרוש תגמול ונקמה. ההאשמות ההדדיות יצברו תאוצה והאלימות תחזור ביתר שאת. הרעלים ישתחררו ויגלשו לכל רחבי העולם". מעטות הנבואות שהתגשמו בצורה כה מהירה ומוחצת. 


בינתיים חזר אלינו ג'ון קרי, והפעם מטרתו צנועה יותר. לא סיום הסכסוך אלא הפסקה מידית של הבעירה ברצועת עזה. "קרי הבלתי נלאה גיבש הצעה להפסקת אש שמתנדנדת בין ההצעה המצרית, שהשפילה את חמאס עד עפר, להצעה הקטארית שנתנה לחמאס תחושת ניצחון" כותב היום נחום ברנע. "הוא מציע הפוגה זמנית שבמהלכה יועלו לדיון כל הדרישות של חמאס. ישראל תצטרך לשאת ולתת עליהן תחת עיני קרי והאירופאים – גלולה מרה לישראל". לפחות לניצים בקבינט של נתניהו זאת גלולה מרה מדי, והם כבר צועקים וזועקים ומתמרמרים ודורשים להמשיך במבצע ולהכנס עמוק ועמוק עוד יותר לעזה. וזה מעיד שכנראה יש מקום  לקחת את הענין ברצינות.

אם באמת נגיע היום להפסקת אש, זה כבר יהיה מאוחר מדי עבור רב-סמל ראשון יאיר אשכנזי, חייל המילואים בן 36 מרחובות. כמו כל החיילים שנהרגו, התמלאו אמצעי התקשורת בתמונותיו וסיפור חייו ותגובוות כואבות של בני משפחתו ודידיו. והפסקת האש תבוא מאוחר מדי גם עבור חמישה עשר ההרוגים מבית הספר של אונר"א אתמול, ועבור יותר משמונה מאות פלסטינים שאת שמותיהם לעולם לא נשמע ואת תמונתם לעולם לא נראה בעיתונות הישראלית. 

ארגון במצלם ניסה לשווא לשדר בתשלום תשדיר ובו שמותיהם וגילם של יותר ממאה ילדים מתחת לגיל חמש עשרה שנהרגו ברצועת עזה בשבועיים וחצי האחרונים. רשות השידור סרבה לקבל את התשדיר. אבל לא מעטים ראו את התשדיר כאשר הוצג ברשת.



ומה שהכי חשוב – מי יתן והרשימה הזאת תיסגר ולא יתווספו אליה שמות נוספים. ושבאמת המצור על רצועת עזה יפתח, ואלה לא יהיו הבטחות ריקות מתוכן, ויהיה לתושבים שם קצת אויר לנשימה, ואז אולי כבר לא תתחיל ספירה לאחור אל הסיבוב הבא.   

ובינתיים ממשיכים בהכנות להפגנה מחר בערב. 


מחנה השלום מתייצב בכיכר רבין
מוצ"ש 26.7.14, 20:00 | כיכר רבין, ת"א

מול המלחמה הגובה מחיר דמים כבד של הרוגים ופצועים בשני הצדדים, של הרס ואימה, של הפצצות ושל רקטות - נתייצב יחד ונדרוש : לסיים את המלחמה עכשיו! 

מסיימים את המלחמה ומתחילים לדבר עם המנהיגות הפלסטינית ככתובת המוסכמת של הגדה המערבית ושל עזה על סיום הכיבוש והמצור, על עצמאות וצדק לשני העמים, בישראל ובפלסטין. 

במקום להיגרר שוב ושוב לעוד מלחמות ולעוד מהלכים צבאיים שלא עובדים, עכשיו הזמן להוביל דרך של הידברות ושל הסדר מדיני. יש פיתרון מדיני. איזה מחיר נשלם - אנחנו, תושבי הדרום ושאר תושבי ישראל ותושבי עזה והגדה המערבית - עד שנגיע אליו?

יחד, יהודים וערבים, נציב מול דרך הכיבוש והמלחמות, מול השנאה, ההסתה והגזענות - דרך של חיים ושל תקווה. 

המלחמה בעזה רק גוררת למעגל דמים ויוצרת עוד קורבנות חפים מפשע - נשים, גברים, ילדים וקשישים. אנו קוראים: להוציא את האזרחים ממעגל האלימות! די לטבח ברצועה! די להרג ילדים!

מול ממשלה ימנית שמבקשת להנציח את הכיבוש וההתנחלויות, אנחנו מתעקשים על שלום צודק המבטיח את זכויות שני העמים. נחוצה הידברות עם ההנהגה הפלסטינית כדי להגיע להסכם הפסקת אש, נחוץ סיום המצור על רצועת עזה, נחוצה הקמת מדינה פלסטינית עצמאית לצד מדינת ישראל. בלי להתקדם לשלום צודק - המלחמה הבאה מחכה מעבר לפינה!

הממשלה מנצלת את המתקפה על עזה כדי להגביר את ההסתה נגד השמאל ונגד האוכלוסייה הערבית. היא מעודדת כוחות פאשיסטיים וגזעניים לנסות ולהשתיק את הקולות הביקורתיים, ולהתקיף באלימות את הפגנות מחנה השלום. 

מול הביריונות של הימין, מול מדיניותה הפושעת של הממשלה, נתייצב ביחד - יהודים וערבים - במוצאי שבת (26.7) בשעה 20:00 בכיכר רבין. 

הארוע הינו יוזמה של לוחמים לשלום, פורום המשפחות השכולות, מרצ, חד"ש, דעם, מאבק סוציאליסטי, שוברים שתיקה, גוש שלום ופורום ארגוני השלום.

================================================================