יום רביעי, 18 במרץ 2015

דמוקרטיה של כובשים

 דמוקרטיה של כובשים

חולון, יום ד' 18.3.2015, 8.30 בבוקר 

בוקר מר. בוקר של אכזבה ותקוות מנופצות לאחר יום בחירות מתוח ולילה ארוך ללא שינה. 

אין יותר צורך בדיונים או ויכוחים האם ממשלה של מפלגת העבודה הישראלית תהיה מסוגלת באמת להגיע לשלום עם הפלסטינים, והאם יצחק הרצוג יכול להיות ראש ממשלה טוב. 

"מי שקיווה לקום היום לשחר של יום חדש, יתעורר לבוקר של יום האתמול" כותבת סימה קדמון בגליון הטרי של ידיעות אחרונות. "מדינת ישראל מקבלת הבוקר את נתניהו פלוס פלוס. זהו ניצחון של קמפיינבר מעולה, שהצליח תוך שלושה ימים להפוך את הכף ממומנטום שלילי של מפלגתו לניצחון פראי. אבל הניצחון של נתניהו לא יכול למחוק את העובדה שישראל חצויה ומקוטבת. בשביל מחצית מאיתנו התוצאה אתמול היתה לא פחות מאגרוף בבטן". (כמובן, אילו אנו היינו המנצחים, זה היה אגרוף בבטנם של המחצית השניה של הישראלים...)

רק אתמול בבוקר – כמה רחוק זה נראה – הקשבתי לדיווח ביומן הבוקר של קול ישראל, שם נמסר כי "השופט העליון סלים ג'ובראן, ראש ועדת הבחירות המרכזית, ביקר במחנה הצבאי עופר שליד ירושלים, כדי לעקוב אחר ההצבעה של חיילי צה"ל". הכתב הקליט את השופט ג'ובראן משוחח עם שתי חיילות צעירות עליהן הוטל לארגן את הקלפי שבו יצביעו שאר החיילים בבסיס, ומברך אותן על מעורבותן במימוש הדמוקרטיה הישראלית. 





תצלום: גדי אלגזי


הכתב לא הזכיר מה זה מחנה עופר ומה תפקידו במערך הצבאי של מדינת ישראל. אבל זה לא ממש סוד צבאי שעופר הוא בית מעצר צבאי שהוקם בשטח הגדה המערבית ליד העיר רמאללה, ומיועד להחזיק פלסטינים הנלכדים מדי לילה בכפרים ובערים הפלסטיניות ברחבי הגדה המערבית. רבים מהם מוחזקים שם במעצר מנהלי ללא משפט. מיותר לציין שהפלסטינים הכלואים שם אינם שותפים לתהליך הדמוקרטי הישראלי ואינם מטילים מעטפות לתיבת הקלפי השמורה לשומריהם. מה באמת חשב על כך כבוד השופט העליון סלים ג'ובראן, הערבי הראשון שזכה להתמנות כשופט בבית המשפט העליון של מדינת ישראל?

במשך ארבעים ושמונה שנה מנהלת מדינת ישראל את המערכת הכפולה הזאת: מצד אחד דמוקרטיה פלמנטרית רבת מפלגות, שבה בוחרים אזרחי ישראל – כשמונים אחוז יהודים ועשרים אחוז ערבים – את הממשלה המושלת בהם והפרלמנט המחוקק את חוקיהם; ומצד שני דיקטטטור צבאי הנקרא אלוף פיקוד המרכז, שהוא המושל והמחוקק והשופט והשליט הכל-יכול בחייהם של מיליוני תושבים פלסטינים, וסמכותו לא נפגמה ברצינות בעשרים השנים בהם הורשו הפלסטינים לקיים "רשות פלסטינית" ואלוף הפיקוד ברוב חסדו האציל לה כמה סמכויות מוגבלות. 

גם אנחנו שמתנגדים למצב הזה מכל וכל ומבקשים לשנותו מהיסוד התרגלנו אליו. לאחר כל בחירות מפרסמת ועדת הבחירות המרכזית את התוצאות המפורטות והמדויקות, והתרגלנו לכך שתמיד מופיעה שם עמודה בכותרת "חברון" ובה מפורט אופן הצבעתם של כמה מאות מתנחלים ישראלים החיים במובלעת חמושה ומצביעים כולם בעד הקיצונים ביותר בימין הקיצוני. לעולם לא יוזכרו בעמודה הזאת יותר ממאתיים אלף תושבים פלסטינים החיים בעיר חברון ולהם אין קול וזכות הצבעה בבחירות הישראליות. 

בבחירות האלה היתה לנו אשליה מתוקה שנמשכה כמה שבועות. האשליה שאולי אולי אזרחי ישראל יצביעו בהצבעת רוב לפי כללי הדמוקרטיה הישראלית הזאת ויעלו מרצונם החופשי לשלטון ממשלה ישראלית שתצא מן השטחים הפלסטינים הכבושים. ואז סוף סוף בבחירות הבאות כל מי שחי תחת שלטונה של ממשלת ישראל יהיה גם בעל זכות להשתתף בבחירת הממשלה המושלת בו. כבר היו דברים מעולם בכל מיני ארצות, שם הלכו בוחרים לקלפי ובהצבעה חופשית החליטו לקרוא דרור לשטח שהיה תחת שלטון צבאי או קולוניאלי. אבל זה לא קרה כאן – לא בישראל, לא בבחירות האלה. 

לא שהיתה לנו האשליה שנושא הכיבוש והפלסטינים החיים תחת הכיבוש יהיה בראש מעינייהם של הבוחרים הישראלים. לכל אורך מערכת הבחירות היה ברור שזה בדיוק הנושא ממנו מבקשים הישראלים להתחמק ואותו לא רצו להזכיר. אבל היה בסיס רציני למחשבה ולתקוה שאזרחי ישראל ברובם מאסו בשלטונו של בנימין נתניהו בגלל כמה וכמה סיבות אחרות, במיוחד המצב הכלכלי והחברתי שהוציא מאות אלפים לרחובות בשנת 2011 ומאז לא חל בו שום שינוי מהותי. ואילו הגיעה מפלגת העבודה לשלטון, גם מסיבות אחרות, אולי היו מנהיגיה עוסקים גם בבעיה הפלסטינית הקשה והכואבת?

אז מה בדיוק קרה כאן? האם טעו מיסודם כל עשרות הסקרים המחמיאים שהראו את מפלגת העבודה ("המחנה הציוני" בשמה עכשיו)  פותחת פער ומתקרבת אל היכולת להקים ממשלה? או שמא הסקרים צדקו בשבוע שבעבר אבל נתניהו "הקוסם" באמת הצליח להפוך את המגמה ולגייס את תומכי הליכוד לבוא בהמוניהם במסע ההפחדה האינטנסיבי של הימים האחרונים? יש נגדי מזימה בינלאומית, עשרות מיליוני דולרים מגיעים מאירופה ובמיוחד מסקנדינביה כדי לממן מסע השמצות נגדי ונגד אשתי במטרה להעלות את השמאל לשלטון ושהוא ימסור שטחים שישמשו לאיסלאם הקיצוני בסיסים לירי טילים. שלטון הימין בסכנה, המצביעים הערבים נעים בכמויות אל הקלפי, עמותות השמאל מביאות אותם באוטובוסים, הערבים באים לקלפי, הערבים באים לקלפי, הערבים באים, הערבים באים, סכנה, סכנה, סכנה, סכנה...

אין ספק שיהיו עשרות ומאות ניתוחים וניתוחי ניתוחים של הבחירות האלה. אבל השורה התחתונה ברורה וחדה בבוקר המר הזה: נתניהו זכה למנדט ציבורי חד משמעי, והוא שוב יהיה ראש הממשלה של מדינת ישראל. הוא שאב אל מפלגתו את רוב קולותיהם של שותפיו מן הימין הקיצוני וכך יצר לעצמו סיעת ליכוד גדולה וחזקה בכנסת החדשה (לא שאני מזיל דמעה לנוכח קיצוץ כנפיהם של כמה וכמה גזענים ודמגוגים לאומנים במפלגות הלווין של הימין...). 

בכדי להבטיח לעצמו את מצביעי הימין הקיצוני נדרש נתניהו לצעד משמעותי: הצהרה חד-משמעית "אם אבחר שוב לראשות הממשלה, לא תקום מדינה פלסטינית". חד וחלק. לא עוד "נאום בר אילן", לא עוד מס שפתיים, לא עוד נוסחאות דו משמעיות. סאיב עריקאת הותיק, שככל הנראה לא ידרש בשנים הקרובות לעמוד בראש הצוות הפלסטיני למשא ומתן עם ישראל, הסיק את המסקנה המתבקשת: "אין פרטנר ישראלי לשלום. אנו מצפים מהקהילה הבינלאומית לתת גיבוי לפלסטינים הפונים אל בית הדין הבינלאומי בהאג, כדי להגן על זכויותיהם". 

התלונה הפלסטינית הראשונה צפויה להיות מוגשת בהאג בתחילת אפריל. ובינתיים תלויה ועומדת החלטת מוסדות אש"ף להפסיק את שיתוף הפעולה של שירותי הבטחון הפלסטיניים עם ישראל, שיתוף פעולה שהוא מאד בלתי פופולארי בקרב הפלסטינים. ההחלטה היא בעלת תוקף של המלצה בלבד, אך עכשיו אולי עכשיו יתקשה הנשיא מחמוד עבאס להתעלם ממנה. לפי הערכת שירותי הבטחון הישראלים, הפסקת שיתוף הפעולה הבטחוני עלולה לגרום להתפרצות אירועים אלימים ברחבי השטחים הכבושים. כזכור, בתחילת החודש קיים הצבא אימון גדל ממדים לתרגל תרחישים של התפרצות אינתיפאדה חדשה...

מיד לאחר סיום הרכבת ממשלה חדשה, נוהגים ראשי ממשלה ישראלים לנסוע אל הבית הלבן בוושינגטון. אבל נתניהו לא יהיה ראש ממשלה חדש. הוא מוכר וידוע ולא ממש זוכה שם לאהדה. אז מה יאמר בפגישה בחדר הסגלגל בה יצהיר נתניהו על עמדתו החדשה "בכהונה שלי לא תקום מדינה פלסטינית, נקודה"? ומה יהיה בסטייט דפרטמנט? מה יהיה בבירות אירופה? מה יהיה בעצרת האו"ם, ובמועצת הביטחון, ובדיון הבא בו תעמוד על סדר היום השאלה אם יהיה או לא יהיה וטו אמריקאי? לא כדאי לקנא בשר החוץ החדש שיתמנה בממשלתו החדשה של נתניהו (אם כי כמה מבכירי שריו כנראה בכל זאת יתמודדו על המשרה הזאת...). ואפשר לצפות שדבריה ומעשיה של הממשלה החדשה שתקום בישראל יגבירו את הנטיה לחרמות על ישראל בקרב החברה האזרחית במדינות שונות. באופן מקרי, בדיוק ביום הבחירות התפרסם ב"הארץ" מאמר על אמנים ישראלים המופיעים בחו"ל וזוכים יותר ויותר לקבלת פנים עוינת וחלקם מנסים להסתיר ולטשטש את זהותם הישראלית... 

ואיזו ממשלה בדיוק יקים נתניהו? לפי תוצאות הבחירות הוא לא יתקשה להקים ממשלה עם מי שנקרא "שותפיו הטבעיים", אוסף מפלגות הימין הקיצוני והדתיים והחרדים (או מה שנשאר מהן לאחר הבליץ בו חטף נתניהו את בוחריהן...). אבל אל מול הממשלה הזאת אפשר יהיה לגבש אופוזיציה גדולה וחזקה –  מפלגת המחנה הציוני, הלא היא העבודה, שלא התקרבה להקמת ממשלה אך הגבירה משעותית את כוחה; הרשימה המשותפת הערבית, שזה עתה קמה ואשר הצליחה להגביר משמעותית את אחוז ההצבעה בין אזרחי ישראל הערבים והפכה להיות המפלגה השלישית בגודלה בכנסת; מפלגת מרצ שנשחקה בין שתי אלה ואיבדה בוחרים רבים אך הצליחה לשרוד ולחזור אל הכנסת; ומפלגת יש עתיד של יאיר לפיד שכיהן במשרד האוצר בממשלת נתניהו הקודמת והושלך ממנה והמתעקש "אני לא שמאל – אני מרכז". האן יוכלו כל אלה לפעול יחד באופוזיציה, למרר את חיי ממשלתו החדשה של נתניהו ולקצר את ימיה? או שמי מהם יתפתה לזחול אל הממשלה ויתנדב לשמש לנתניהו עלה תאנה?

חברת הכנסת סתיו שפיר, שהגיעה אל מפלגת העבודה מתנועת המחאה החברתית של 2011 ואשר הצטיינה בכנסת היוצאת במאבק חריף נגד הקצבת הכספים להתנחלויות, היתה ראשונה להתעשת מוקדם בבוקר הזה, מיד לאחר שהתבהרו תוצאות הבחירות. בהודעה שפרסמה היא מנכסת לטובת האופוזיציה בכנסת החדשה את ססמתו הותיקה של הימין הישראלי: "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה", וממשיכה: חברים, זה לא הזמן לרחמים עצמיים. זה הזמן לעבודה קשה עם סכין בין השיניים ותקווה בעיניים, באותה נחישות ואומץ שגילו כאן ברגעי המבחן הגדולים בהיסטוריה של המדינה.

זה בוקר לא קל ואלה לא התוצאות שקיווינו להן. ראש הממשלה ניהל קמפיין מביש ולא לגיטימי של שנאה, הפחדה והסתה. הסתה נגד התקשורת, הסתה נגד העובדים, הסתה נגד הערבים, הסתה נגד השמאל. במילים אחרות, הסתה נגד כל מי שלא חושב כמוהו.

למרות זאת, המחנה הציוני התחזק. ציבור גדול הביע אי אמון בדרך של ביבי. 

האתגר שלנו היום הוא לתת ביטוי למחנה הרחב הזה, להציע לו חזון ומנהיגות. ובעיקר - לעבוד ביחד מספסלי האופוזיציה כדי לבנות אלטרנטיבה לשלטון האימים והשחיתות של הימין.

הממשלה של ביבי תהיה ממשלה רעה. ממשלה שתעמיק עוד יותר את הקיטוב החברתי, תבודד את ישראל מהעולם ותסכן את בטחונה. אנחנו נאבק בה.

אסור לנו להיגרר עכשיו לקרבות פנימיים. להפך. הכוחות ששותפים לדרך של צדק חברתי, של דמוקרטיה, שלום וביטחון אמיתי - צריכים להתאחד. עלינו להציב תפישת עולם ברורה, לדבוק בה ולהילחם עליה בכל הכוח.

בוקר טוב ישראל.. 
   

יום שישי, 13 במרץ 2015

בשורת גאולה מפי מצורע


בשורת גאולה מפי מצורע 


תצלום: מוטי קמחי/ AFP/ ואינט

הישורת האחרונה. ארבעה ימים לבחירות, והכל עדיין מונח על כף המאזניים, ושום דבר טרם הוכרע. בנימין נתניהו יפול או ישאר? תקום או לא תקום ממשלה חדשה בישראל? הממשלה החדשה תחולל שינוי מהותי או שתהיה אכזבה גדולה ומרה? עד לבוקר ה-18 במרס לא נדע, ואולי גם אז לא לגמרי. בימים האחרונים האלה אני חושב הרבה על מה שקרה בערב אחד לפני הרבה שנים, ועל משמעותו של אותו הערב למהפך הפוליטי שיתחולל או לא יתחולל במדינת ישראל של מרס 2015.

בקיץ 1971, המלה "אינתיפאדה" טרם נכנסה לשפה העברית. בעיתונים של אותם הימים יכולנו לקרוא על "מבצע רחב היקף של הצבא ושירותי הבטחון נגד הטרור ברצועת עזה", אבל הדיווחים לא ממש נכנסו לפרטים. לפי הזמנתו של חבר ללימודים בתיכון הגעתי ערב אחד לפגישה במרתף טחוב של בית ישן במרכז תל אביב. כעשרים בני נוער היו שם, ומולנו ישב חייל במדים שחזר זה עתה מעזה. הוא סיפר לנו דברים שלא התפרסמו בשום עיתון. הוא סיפר על הכאה ברוטאלית ושרירותית של אנשים באמצע הרחוב בעזה, לפעמים תוך שימוש בשוטים ומגלבים, ועל דחפורים המחריבים בתים ורחובות שלמים במחנות הפליטים, וגם על הוצאות להורג בלי משפט. "מאתרים אנשים לפי רשימות שחורות, לוכדים אותם, יורים להם כדור בראש מטווח אפס וזורקים את הגופה לבאר יבשה". אנחנו תלמידי התיכון שהתכנסנו במרתף הזה הזעזענו, לא האמנו, לא רצינו להאמין. "זה לא נכון! הצבא שלנו לא עושה דברים כאלה!". החייל ענה: "הכל נכון. אני ראיתי את זה בעצמי. אני עשיתי את זה בעצמי, ועכשיו אני לא יכול לישון בלילה".

אחר כך הדפסנו במכונת סטנסיל חורקת שעמדה שם בפינת המרתף כמה אלפי כרוזים בכותרת "האמת על מה שקורה בעזה! תושבי תל אביב, קראו את מה שהצנזורה הצבאית מסתירה מכם!". יצאנו שניים שניים לחלק את הכרוזים בתיבות הדואר של העיר הישנה, אחד מחלק והשני שומר פן תופיע ניידת משטרה.

לפעמים אני נפגש במקרה עם אחד מהאחרים שהיו שם באותו ערב, רובם כבר לא מעורבים כיום בפעילות פוליטית. כשאני שואל "אתה זוכר את הערב עם החייל מעזה?" תמיד התשובה היא "בטח שאני זוכר, איך אפשר לשכוח דבר כזה?"

את שמו של החייל הזה שהשפיע על חיי לא אדע לעולם. אבל כיום אני יודע את השם של המפקד ששלח אותו למשימות האלה. שמו של המפקד, שמאוחר יותר הותר לפרסום, היה מאיר דגן. הוא היה איש אמונו וידידו האישי של אריאל שרון, אז אלוף פיקוד הדרום של צה"ל, והוא פיקד על היחידה החשאית שהופקדה על ביצוע העבודה המלוכלכת ברצועת עזה ונקראה "סיירת רימון". באותו זמן נחשבה פעולתו כהצלחה גדולה – אם כי ההצלחה היתה זמנית בהחלט ואחרי כמה שנים הפלסטינים התקוממו שוב ובעוצמה רבה יותר. מאיר דגן המשיך להיות בין מקורביו של שרון בתהפוכות המאוחרות יותר של הקריירה הצבאית והפוליטית. לאחר שנבחר לראש הממשלה מינה שרון את דגן להיות ראש המוסד. רוב מעלליו המאוחרים יותר טרם הותרו לפרסום, אבל מהרמזים שכן פורסמו בתקשורת ברור שגם לאחר 1971 הוא הספיק לצבור עוד הרבה "דם על הידיים".

לאחר שסיים את כהונתו כראש המוסד החל מאיר דגן להשמיע בציבור ביקורת, חריפה יותר ויותר, על מדיניות הממשלה. במיוחד, בשנים בהן עמדה על סדר היום האפשרות של תקיפה ישראלית באיראן, דגן התיצב בראש החץ של ההתנגדות הציבורית לכל אפשרות כזאת. בהתחלה היה קצת מפתיע לראות את דגן בתפקיד הזה – אחר כך התרגלנו. 

במוצאי שבת האחרונה זאת כבר לא היתה הפתעה מוחלטת למצוא את אותו מאיר דגן כנואם הראשי בעצרת שהתקיימה בכיכר רבין בתל אביב בססמא "ישראל רוצה שינוי", עצרת שנועדה לגייס ולמקד את המאבק להפלתו והחלפתו של בנימין נתניהו. עשרות אלפי אנשים מילאו את הכיכר וזלגו אל הרחובות הצדדיים, ההתכנסות הגדולה ביותר ורבת התקוה ביותר של מחנה השלום הישראלי מזה שנים רבות. מאיר דגן זכה למחיאות כפיים סוערות בקהל הזה. 


"אני לא שייך לאף מפלגה, אני מדבר כחייל שמבקש לעשות את כל הדרוש והאפשרי למען המדינה שעבור ביטחונה הקדשתי 45 שנים מחיי. אין לי שאיפות אחרות. ישראל היא מדינה מוקפת אויבים, אבל האויבים אינם מפחידים אותי. אני חושש מההנהגה שלנו. אני מפחד מאובדן הנחישות, מאובדן הדוגמה האישית. אני מפחד מההססנות והקיפאון. שש שנים ברציפות מכהן בנימין נתניהו כראש ממשלה, שש שנים שבהן הוא לא הוביל מהלך אמיתי אחד לשינוי פני האיזור, או ליצירתו של עתיד טוב יותר. בשביל מה לך להיות אחראי לגורלנו אם אתה כל כך מפחד לקחת אחריות? 

"במשמרת של נתניהו ניהלה ישראל את המערכה הארוכה ביותר מאז מלחמת השחרור, שהכניסה את העורף תחת אש. במשך קיץ שלם ישבו אזרחי מדינת ישראל במקלטים בזמן שנורים לעברם אלפי רקטות. שילמנו מחיר דמים כבד. המערכה הסתיימה באפס. אפס הרתעה ואפס הישגים מדיניים. 

"מערכת הבריאות קורסת. משבר הדיור הגיע לשיא. הפערים בחברה ממשיכים לצמוח. המרחק בין הפריפריה למרכז מעולם לא היה גדול יותר. אחד מכל שלושה ילדים עני. 40% מתושבי ישראל לא גומרים את החודש. האזרח הישראלי רואה את החידלון הזה. הוא רואה הנהגה שלא רואה אותו ולא סופרת אותו. ואין לו אלא לשאול – לאן אתה הולך, אדוני ראש הממשלה? בשביל מה מבקש אדם את ההנהגה אם הוא לא רוצה להנהיג? איך קרה שהמדינה הזו, החזקה פי כמה מכלל מדינות האזור, לא מסוגלת לבצע מהלך אסטרטגי שישפר את מצבנו? התשובה היא פשוטה: יש לנו מנהיג שנלחם רק במערכה אחת - המלחמה לשרידותו, להישרדות הפוליטית של עצמו.  

"אני לא רוצה מדינה דו-לאומית. אני לא רוצה מדינת אפרטהייד. אני לא רוצה לשלוט בשלושה מיליון ערבים. אני לא רוצה שנישאר בני ערובה של הפחד, הייאוש והקיפאון. אני חושב שהגיעה השעה להתפכחות ואני מקווה שאזרחי ישראל יפסיקו להיות בני ערובה של החששות והפחדים שמאיימים עלינו בוקר וערב.

"יש לי חלום - להשאיר לשלושת ילדיי ושבעת נכדיי חברה אחרת. אני חולם שהם יוכלו להקדיש את החיים לצמיחה, לפיתוח, להגשמת חלומות ולא למלחמה על הבית. הייתי רוצה להבטיח להם חיים טובים יותר מהחיים שאני חייתי. הייתי רוצה להבטיח להם חברה שתדביר מתוכה את האפליה ואת האלימות, שתשוב לשורשים ותיקח אחריות על גורלה. חברה שתבטיח הזדמנות אמיתית לכל אזרחיה ותחתור לשוויון אמיתי.

"על מנת לצאת מהמצב, כל מה שצריך זו מנהיגות אמיצה שתדע לקבל הכרעות. האם מישהו יוכל לומר זאת לגבי ההנהגה הנוכחית?". הקהל השיב בצעקות "לא!". "אני מבקש לפנות לכל אלה שאומרים 'אין לנו אלטרנטיבה' ולמי שאומר ש'אין לנו עוד מלבדו'. אני מבקש לומר לכם, כמי שעבד באופן אישי עם שלושה ראשי ממשלה וראה סוגים שונים של מנהיגות וכמי שמכיר גם רבים מהמתמודדים הפעם - יש בהחלט אלטרנטיבה טובה יותר!". הקהל השיב בקריאות "הרצוג, הרצוג, הרצוג!".

בראיון הארוך שרואיין מאיר דגן בערוץ הראשון של הטלויזיה הישראלית הוא חזר פחות או יותר על אותן העמדות, אך הוסיף רקע אישי לא ידוע. "זוהי תמונה של הסבא שלי, שהיה רב של עיירה קטנה בפולין. החיילים הגרמנים שרצחו את היהודים בעיירה הזאת  צילמו את התמונה כמה דקות לפני שהרגו אותו, היא נמצאה בארכיון נאצי אחרי המלחמה". -"ומה המסקנה שלך מהסיפור המצמרר הזה?" "כמובן, אני חושב על המסקנה הידועה, 'לעולם לא עוד', שהיום אנחנו יכולים להגן על עצמנו. אבל אני חושב גם על הצד השני של הסיפור. איך הנאצים לקחו יחידה של חיילים רגילים, שביסודם לא היו שונים מחיילים בכל צבא אחר, והפכו אותם לרוצחים בדם קר. עם כל ההבדלים זאת סכנה שכל צבא צריך להיות ער לה". אין ספק שמאיר דגן יודע על מה הוא מדבר.  

בלב הקהל שמריע למאיר דגן בכיכר נזכרתי בדבריו של אותו החייל משנת 1971 ובכרוזים המאלותרים שחילקתי  בהחבא בתיבות הדואר של העיר תל אביב. אם אכן בשבוע הבא יבחר יצחק הרצוג, מנהיג מפלגת העבודה הישראלית, לראשות הממשלה במדינת ישראל, הוא יהיה חייב חוב גדול למאיר דגן ונאומו בכיכר שבוע וחצי לפני הבחירות. 

אך אני לא אובה בשורת גאולה / אם מפי מצורע היא תבוא. 
הטהור יבשר, יגאל הטהור / ואם ידו לא תמצא לגאול - 
אז נבחר לי לנפול ממצוקת המצור / אור ליום בשורה הגדול.

כך כתבה רחל המשוררת - בשיר מפורסם המבוסס על הסיפור התנ"כי על העיר הנצורה, שתושביה סבלו רעב עד כדי קניבליזם ואשר את בשורת הסרת המצור הביאו לה ארבעה מצורעים.

אנו איננו יכולים להרשות לעצמנו להיות איסטניסים כפי שהיתה רחל המשוררת. אם מי ששפך הרבה דם ועשה הרבה מעשי זוועה בחייו מסוגל להפוך בגיל מתקדם להיות נושא הדגל של מחנה השלום, אני לא אדחה אותו. 

מבנימין נתניהו וממשלתו וחבריו ושותפיו אין לנו מה לקוות ומה לצפות – אפילו לא שמץ של קמצוץ של תקווה. ממשלת הרצוג אם תקום בהחלט עשויה לאכזב אותנו – כי רק מי שממנו מצפים למשהו יכול גם לאכזב אותך. כדאי לקחת את הסיכון.  
.

יום שבת, 7 במרץ 2015

אחרי הבחירות, המבול

אחרי הבחירות, המבול  
       


ביתה של משפחת אדיעס בחברון לאחר ביקור החיילים
צילום: תנועת הסולידריות הבינלאומית 

       
הוא בא. הוא ראה. הוא נאם – ועוד איך נאם. האם הוא גם ניצח? זאת כבר שאלה אחרת.

בשדרות רוטשילד בתל אביב לא מחאו כפיים לנאומו של נתניהו. פעילי המחאה החברתית המתחדשת, שהקימו שוב מחנה אוהלים למחות על מחירי הדיור המאמירים שהופכים השגת דירה למשימה כמעט בלתי אפשרית עבור מאות אלפי ישראלים צעירים, הניפו את השלט בו נאמר "כל החברים שלי עזבו את הארץ, זה איום יותר גדול מאשר איראן". הם הזמינו את הציבור להקשיב לנאום מוושינגטון על מסך גדול ולהביע את דעתם. "בזמן שהוא ידבר באמריקה, אנחנו נזכור את החיים עצמם. בזמן שהאיש מבית ראש הממשלה יתייצב לפני הקונגרס בארה"ב, נאזין לנאום בשידור חי, יחד עם מצגת תמונות המציגות את המצב פה, בישראל, בשנים האחרונות. אחר כל כך נמשיך לדבר על הבעיות האמיתיות של כולנו: שכר דירה מפחיד, שוק דיור מופקר, זניחת הדיור הציבורי ומחירי מזון מופקעים. הוא ידבר לאמריקאים ואנחנו נדבר זה לזה, בשפה שלנו, על הבעיות האמיתיות בחיים שלנו ועל הדרכים לפתור אותן. עד שננצח. בואו והביאו אתכם רעשני פורים". כידוע, המנהג היהודי העתיק הוא להרעיש ברעשנים בכל פעם שמוזכר שמו של המן הרשע. 

***

"אין לנתניהו מתחרים בכשרון המשחק. אפשר היה בקלות לדמיין את ראש הממשלה על במה בברודווי עם הטון הרועם, הפאוזות המתוזמנות, הבעות הפנים המשתנות, עפעופי העיניים ותנועות הידיים" כתבה סימה קדמון ב"ידיעות אחרונות". ועל כך אפשר להוסיף שנתניהו לא רק משחק במחזה אלא גם כותב ומביים אותו בעצמו.

כמו בכל מחזה טוב, היו כמה סצנות מקדמיות שנועדו לבנות את המתח לקראת השיא. קודם כל הכותל המערבי והתפילה המתוקשרת להצלחת שליחותו, שאותה הגדיר בצניעות אופיינית "גורלית והיסטורית". בעקבות זאת, הזדמנות הצילום של ראש הממשלה ורעיתו האוהבת על כבש המטוס. נכון, באמצע היו כמה רעשי רקע דיסהרמוניים: ראש המוסד לשעבר מאיר דגן הצהיר כי מסעו ונאומו של נתניהו גורמים למדינת ישראל נזק אסטרטגי וערעור יחסים לאורך זמן עם בעלת בריתה העיקרית, ודברים דומים במכתב גלוי החתום בידי מאתיים אנשי צבא ואנשי בטחון בכירים לשעבר. 

זה לא ממש הטריד את ראש הממשלה: "בשליחות ההיסטורית הזאת אני מייצג את כל אזרחי ישראל, גם אלה המתנגדים לי" הצהיר נתניהו בשדה התעופה, ואחרי היסוס של כמה שניות הוסיף "ואני מייצג את העם היהודי כולו". אכן, ראש ממשלה נבחר יכול לטעון לזכות לייצג את כלל אזרחי מדינתו – אם כי שבועיים לפני הבחירות היה אולי אפשר לצפות שהוא יחכה לראות אם המנדט שלו יחודש. לגבי היהודים שאינם אזרחי ישראל, לא מעטים היו שותפים לעמדתה של הסנטורית היהודית האמריקאית דיאן פיינשטיין, שהגדירה את יומרתו של נתניהו ליצג אותה כ"יוהרה" ומעשה בלתי ראוי". יוהרה או לא יוהרה, ירצו היהודים או לא ירצו, נתניהו החליט באופן חד משמעי ליצג אותם ולדבר בשם כולם. 

בעוד מטוסו של ראש הממשלה עושה את דרכו מעל מימי האוקיינוס האטלנטי, אמר הפרשן המדיני במגזין החדשות של קול ישראל: "ארצות הברית קיימת 230 שנה.  בכל השנים האלה, זאת הפעם הראשונה בהחלט שראש מדינה זרה בא אל גבעת הקפיטול כדי להתנגד בפומבי למדיניותו של נשיא ארצות הברית ולנסות בכל כוחו להכשיל אותה". אכן, אירוע היסטורי לפי כל קנה מידה. ח"כ זאב אלקין, יו"ר הקואליציה ואיש אמונו של ראש הממשלה, הגיב במתקפה חריפה על ראשי האופוזיציה: "ראש הממשלה יוצא לשליחות לאומית חיונית, ובמקום לתמוך בו ראשי האופוזיה יורים לו בגב" הצהיר אלקין. גם נפתלי בנט ממפלגת הבית היהודי, שותפו ויריבו של נתניהו, חזר על מוטיב "הירי בגב". 

ואז נחת נתניהו בוושינגטון,  ויצא אל הופעת החימום בועידת איפא"ק, והודיע לשישה עשר אלף תומכים מריעים כי הם כולם חלק מן ה"מושפוחה". ומשם סוף סוף אל השיא שלו ציפו ועליו דיברו כבר שבועות על גבי שבועות, הרמת המסך על הצגת הבכורה בגבעת הקפיטול. עד הרגע האחרון נמשכו ההשערות והניחושים מה יהיה מספר הסנטורים וחברי בית הנבחרים מהמפלגה הדמוקרטית שיחרימו את הנאום, וכמה מהם בכל זאת יכנסו אל האולם ואולי אפילו יצטרפו מדי פעם למחיאות הכפיים. בסופו של דבר היו כשישים מחרימים מבין 232 דמוקרטים בקונגרס. זה הרבה או מעט? מה שברור, זה יותר מאפס המחרימים שהיו בכל הנאומים הקודמים של ראשי ממשלה ישראלים בפני הקונגרס האמריקאי. 

כמובן שגם בעל הטור אמנון לורד, נאמנו המסור ביותר של נתניהו בעיתונות הישראלית, ישב שם ביציע האורחים של הקונגרס. מיד לאחר הנאום הוא מיהר לכתוב בהתפעלות והתפעמות: "גם מנהיגי הדמוקרטים בקונגרס הריעו לנתניהו! הדבר הראשון שניסיתי לראות בתחילת הישיבה זה מה קורה בצד של הדמוקרטים. מהרגע שהופיעה ננסי פלוסי בשמלתה החומה ואפילו דיאן פיינשטיין בשמלתה הסגולה, היה ברור שנכזבו הציפיות של צופי הקרחות באולם. האולם היה דחוס. הגג התרומם מתשואות עשרות רבות של פעמים. כ-20 ומשהו קימות". 
אכן, ננסי פלוסי - שהיתה מנהיגת הרוב הדמוקרטי בקונגרס עד הבחירות האחרונות והיא עדיין מנהיגית המיעוט הדמוקרטי הניכר - לא היתה בין המחרימים. היא נכנסה לאולם וישבה בכל מהלך נאומו של נתניהו. אבל כמה שעות אחרי שאמנון לורד שיגר מוושינטון את הדיווח הנלהב היא קצת קלקלה לו את התמונה. כפי שדיווחו ערוצי חדשות אחרים, "ננסי פלוסי עזבה את האולם בהפגנתיות לפני יציאת נתניהו והפנתה את גבה אליו במהלך נאומו: 'כידידת ישראל הייתי קרובה לדמעות למשמע הנאום הזה. ההתנשאות שלו היתה עלבון לאינטליגציה של העם האמריקני'". 

אז מה יהיה עכשיו בקונגרס? הרפובליקאים הם הרוב, והם יעבירו חוק המיועד לכבול את ידיו של הנשיא אובמה בהשגת הסכם עם איראן. אובמה יטיל מיד וטו על החוק. בכדי להתגבר על הוטו הנשיאותי ידרש רוב של שני שליש בקונגרס. לרפובליקאים אין שני שליש, בכדי להשיג רוב כזה יהיה צורך בעריקה המונית של דמוקרטים שיתיצבו עם הרפובליקאים (ועם נתניהו). האם נאום שמהווה עלבון לאינטליגנציה יספיק כדי לשכנע את הדמוקרטים לצאת בעימות חזיתי עם נשיא מכהן ממפלגתם?

אז מה נשאר מהנאום הגדול של נתניהו? נטו, נשאר תשדיר בחירות אדיר ממדים של מפלגת הליכוד, עם הקונגרס האמריקאי כתפאורה מלהיבה, שהועבר אל כל בית בישראל שבועיים לפני הבחירות. התוצאה האלקטורלית: בינונית. נראה כי נבלמה פחות או יותר זליגת הקולות של מצביעי ליכוד שהחלו לרעות בשדות זרים בשבועות האחרונים, והליכוד מתייצב שוב בעמדה של תיקו עם המחנה הציוני של הרצוג ולבני. "אם זה מה שהשיג נתניהו בירי מסיבי של הארטלריה הכבדה ביותר לרשותו, זה צריך קצת להדאיג אותו – ונותרו עדיין שבוע וחצי מכריעים עד ליום הבחירות" כתב הפרשן הותיר יוסי ורטר ב"הארץ". 

ונשאר עוד משהו מהנאום – עוד פעם העלאה מסיבית ורגשית מאד של זכרון השואה, בשירות המדיניות העכשווית של ממשלת ישראל. "זאת שאלה קיומית למדינת ישראל ולעם היהודי, הם רוצים להשמיד אותנו, לעולם לא עוד!" חזר נתניהו שוב ושוב, והצביע על עד האופי שביציע, ידידו הטוב אלי ויזל - האיש אשר שרד את השואה וגם עושה מזה קריירה לא רעה מזה כבר כחמישים שנה. ומכיון שמדובר באיראן והזמן הוא חג הפורים לא החמיץ נתניהו את ההזדמנות להזכיר גם את הנבל הפרסי  המן הרשע, אשר כבר לפני 2300 שנה זמם להשמיד את העם היהודי (בהנחה השנויה במחלוקת שמגילת אסתר שבתנ"ך מתארת מאורעות  היסטוריים...)

ידידיו של נתניהו הוסיפו עוד ועוד בנושא הנאצים והשואה והסכנה הקיומית הנוראה המרחפת מעל ראשה של מדינת ישראל. "אם מאפשרים לאיראנים להעשיר אורניום, אפילו בלי להכין ממנו פצצות גרעיניות,  זה כאילו בשנת 1939 העולם היה מאשר לנאצים לבנות את כל המתקנים במחנה אושוויץ ורק שבינתיים עוד לא יכניסו את היהודים אל תוך תאי הגזים", כתבה אורלי גולדקלנג. ואמנון לורד שכבר הוזכר הדגיש: "לנתניהו לא היתה שום ברירה חוץ מאשר לנסוע לוושינגטון ולנאום כדי לנסות בכל כוחו למנוע את ההסכם המסוכן הזה. האפשרות האחרת היתה לשבת על קצה מיטתו ולבכות בכי מר כמו שבכה נשיא צ'כוסלובקיה בנש ב-1938 כאשר שמע שהבריטים והצרפתים מסרו את ארצו לידי הנאצים בהסכם מינכן". אך גם אם אי פעם תשיג איראן נשק גרעיני, האם באמת לא ישאר לראש ממשלת ישראל שום דבר לעשות חוץ מאשר לפרוץ בבכי מר? 

"אין שום סוד לגבי מעשיה ותכניותיה של איראן, צריך רק לחפש בגוגל, הכל נמצא שם" אמר נתניהו לחברי הקונגרס. וזה נכון. אבל יש עוד נושא המצוי ברשת לכל פרטיו לדקדוקיו – תולדותיה של התכנית הגרעינית הישראלית בשישים השנים האחרונות. כפי שיגלה מי שיחפש, מדינת ישראל עצמה הפכה להיות מדינת סף גרעינית כבר בעשור הראשון לקיומה. האב המייסד בן גוריון חלם על נשק גרעיני כנשק ההרתעה האולטימטיבי כבר מיד לאחר הקמת המדינה וגייס מדעיני גרעין מוכשרים שיתחילו בפרוייקט. במסגרת הברית הצבאית שנכרתה עם צרפת ב-1956 הצליח שמעון פרס, תלמידו הנאמן של בן גוריון, לקבל סיוע להקמת הכור הגרעיני בדימונה. מדינת ישראל חצתה את הסף והגיעה לבנית הפצצה בפועל אי שם בשנות השישים המוקדמות, למרות שנשיא ארצות הברית ג'ון קנדי התנגד לכך בחריפות וניסה בכל כוחו לבלום את הפרוייקט הגרעיני הישראלי, אם כי העימות כמעט לא הגיע אז לתקשורת. לאחר שנרצח קנדי ואת מקומו תפס לינדון ג'ונסון נחלשה בהרבה עוצמת ההתנגדות האמריקאית, ובשנת 1967 כבר כנראה היתה בידי מדינת ישראל לפחות פצצה גרעינית אחת או שתיים. 

לפי מה שהתגלה לפני כמה שנים, בתקופת המתיחות הגדולה בין ישראל ושכנותיה בסוף חודש מאי 1967 שקלו שמעון פרס ואחרים בצמרת הישראלית את האפשרות להכריז רשמית על קיום הפצצה הגרעינית הישראלית ולאיים להשתמש בה. כידוע, מדינת ישראל לא נקטה בדרך הזאת, שמרה את הפצצה עמוק במרתפים ובמקום זאת יצאה למתקפה הצבאית הקונבנציונלית בה נכבשו הגדה המערבית ורצועת עזה ורמת הגולן. בשנת 1969 סוכמה בין ראש ממשלת ישראל גולדה מאיר לבין נשיא ארצות הברית ריצ'רד ניכסון נוסחת "העמימות הגרעינית" אשר תקפה עד היום – ארצות הברית תשלים עם קיומו של הנשק הגרעיני הישראלי כל עוד מדינת ישראל לא תודה רשמית בקיומו.  מורשתו ארוכת  הטווח של הנכלולי בנשיאי ארצות הברית, אשר זכה בצדק לכינוי "טריקי דיק".

ומאז ועד היום המשיך המפעל הגרעיני בדימונה לפעול ללא לאות ולייצר מאגר גדל והולך של אורניום המתאים ליצור פצצות. עשרות ואולי מאות פצצות נבנו, וגם טילים ארוכי טווח המסוגלים לשגר את הפצצות האלה לכל נקודה במזרח התיכון והרחק מעבר לו. אפילו מקומם של הבסיסים בהם מוצבים הטילים האלה ידוע היטב ואפשר למצוא ברשת תצלומי לווין שלהם. ליד גדרות אחד הבסיסים האלה – ליד מושב זכריה שממערב לירושלים – אפילו קיימו מספר פעילים אנטי-גרעיניים משמרת מחאה לפני כמה שנים, אך לא זכו לשום סיקור תקשורתי. להשלמת התמונה חשקה מדינת ישראל ב"יכולת מכה שניה", צוללות הנושאות נשק גרעיני ומסוגלות לנקום נקמה קטלנית גם על התקפת פתע שתפגע בישראל. צוללות כאלה לא היתה ארצות הברית מוכנה לספק לישראל, אך ממשלת גרמניה מלאה את החסר.  בשנת 1991, כאשר עמדה בפני ההאשמות כי חברות גרמניות סיפקו חומרים לנשק הכימי של סדאם חוסיין, קנתה גרמניה תעודת יושר על ידי ההתחייבות לספק למדינת ישראל צוללות המתאימות לשיגור טילים מלב ים (זה בדרך אגב גם עזר לספק מקומות עבודה במספנות של גרמניה, המתקשות לעמוד בתחרות עם מספנות במזרח הרחוק...). ככל הנראה, אחת מהצוללות האלה, עמוסה בטילים האלה הנושאים את הפצצות האלה, משייטת גם ברגע זה ממש עמוק במימי האוקיינוס ההודי מול חופי איראן. ככל הנראה היא תהיה שם גם במקרה שיתממש התסריט הרע והקשה שבו בשנת 2025 או 2030 תחצה איראן את הסף ותבנה פצצה גרעינית אחת או שתיים. 

כאמור, בכל מה שיאמר כאן אין שום גילוי חדש ומקורי משלי. הכל כבר נאמר ונכתב בהרחבה ומצוי ברשת לכל המחפש. ועדיין, כל ישראלי המדבר על כך חייב לכסות עצמו בפני הצנזורה במלים המתחייבות "על פי מקורות זרים" (והנה, כך עושה גם אני כאן, אדוני הצנזור).

בכל מה שיאמר להלן אין שום גילוי חדש ומקומי משלי, הכל כבר נאמר ונכתב בהרחבה ומצוי ברשת לכל המחפש, ועדיין כל ישראלי המדבר על כך חייב לכסות עצמו בפני הצנזורה במלים הנדרשות "על פי מקורות זרים" (וכך אעשה גם אני כאן). אבל לשווא נחפש בנאום נתניהו רמז או התייחסות לפיל הזה שבאמצע החדר (אולי מתאים יותר לקרוא ליצור הזה "הטירנוזאור שבאמצע החדר). וגם לא בכל הררי הויכוח הרועם סביב הנאום - לא בקרב תומכיו של נתניהו ואף לא בקרב מתנגדיו בממסד האמריקאי ובממסד הישראלי או האמריקאי. 

מעטים ובודדים מאד, בכל תולדותיה של כנסת ישראל, היו חברי הכנסת שהעזו לנסות להעלות במשכן את נושא הגרעין. הנושא הזה שרוי בטאבו עמוק הרבה יותר אפילו מן הנושא הפלסטיני. שנה אחר שנה, מחדשת ממשלת ישראל את האיסור על המתריע הגרעיני מרדכי וענונו לצאת מתחומי ישראל. ככל הנראה, לא מפני שהוא עדיין שומר בראשו סודות משנת 1986 שטרם התגלו, אלא מפני שאם יגיע לוושינגטון ויגיד בפומבי את מה שכולם יודעים הוא עלול לגרום כאב ראש רציני לממשלת ישראל ולממשלת ארה"ב כאחד. קל הרבה יותר למנוע ממנו לצאת החוצה ולדבר. את וענונו כמעט איש אינו שומע. כל העולם שמע את נאומו של נתניהו, הנאום שבו איראן היא המדינה האחת והיחידה במזרח התיכון החותרת להשיג נשק גרעיני ולאיים בו על שכניה.  

כן, יש לציין כי נתניהו התריע והזכיר בנאומו את התקדים המסוכן של מדינה אשר הצליחה להשיג פצצות גרעיניות למרות שנשיא ארצות הברית באותו זמן ניסה למנוע זאת ממנה. צפון קוריאה, כמובן. 

***

אז הבחירות בעוד שבועיים. מה יהיה גבוה יותר בסדר יומם של הבוחרים – נתניהו ומאבקו בגרעין האיראני, או ההאמרה המטורפת של מחיר הדיור ויתר הקשיים והבעיות בחיי היום יום של מרבית אזרחי ישראל? מה שבטוח, הנושא הפלסטיני לא יעלה לראש סדר היום בבחירות האלה. חוץ ממרצ, שמצבה בבחירות כרגע לא מזהיר, וחוץ כמובן מן הרשימה הערבית המשותפת, אף אחד לא ממש מעונין להעלות את הנושא לסדר היום של מסע הבחירות. 

המידע על מה שקורה בשטחים הפלסטינים תחת שלטונה הצבאי של מדינת ישראל זמין לכל המעונין. לפעמים מגיע פירור אינפורמציה גם אל התקשורת ההמונית במדינת ישראל – אם כי בדרך כלל, כל עוד עוד אין מדובר באבידות ישראליות זה מגיע רק לעמודים האחוריים. לאחר השלג הגדול בירושלים נפתחו הסכרים כדי להיפטר ממי השלגים הנמסים, והמים זרמו במורד והציפו את מחנה הפליטים הפלסטיני איידה שבצפון בית לחם. העיר הפלסטינית רוואבי נבנתה ממערב לרמאללה, עיר לדוגמא לפלסטינים מהמעמד הבינוני המבקשים להיטיב את רמת חייהם – אך במשך שנה אי אפשר היה להתחיל לגור שם, כי מדינת ישראל סרבה לאפשר את חיבור הבתים לאספקת מים. חברת החשמל הישראלית ניתקה פעמיים את הערים ג'נין ושכם מזרם החשמל, לחצי שעה כל פעם, בלי התראה מראש. תוך כדי מעצר צעירים פלסטינים שהתעמתו עם מתנחלים שיסו חיילים ישראלים כלבים בצעיר פלסטיני בן 16. במחנה הפליטים דהיישה קיימו חיילים ישראלים פשיטה לילית שגרתית, צעירי המחנה התנגדו להם, והחיילים ירו למוות בפלסטיני בן 19. המצוקה הכלכלית בשטחים הפלסטיניים גוברת לאחר שמדינת ישראל החרימה את כספי המס שהיא גובה עבור הפלסטינים. הפלסטינים מתכוונים להגיש באפריל תלונה ראשונה נגד ישראל בבית הדין הבינלאומי בהאג. וכך הלאה וכך הלאה. למשדרי החדשות בטלויזיה קטעים בודדים מכל זה נכנסים לפעמים. בתשדירי התעמולה  של המפלגות היריבות המתחרות על קולות הבוחרים קשה מאד לשמוע את המלה "פלסטינים".


באחד הדיווחים שמשגרת תנועת הסולידריות הבינלאומית אל מי שמתענין לדעת מה קורה בשטחים הכבושים נמסר דיווח מפורט על פשיטה שקיים הצבא בשעה 2.30 לפנות בוקר בלילה בין ה-22 וה-23 לפברואר השנה, בביתם של האחים יחיא וסלאח אדיעס המתגוררים עם משפחותיהם בשכונת תל רומיידה שבעיר חברון. החיילים הכריזו ברמקול "אם לא תפתחו תוך חמש דקות, נפרוץ את הדלת!" כשהדלת נפתחה, דרשו החיילים מכל בני המשפחה כולל ילדים קטנים להתרכז כולם בחדר אחד. לאחר דין ודברים ממושך הסכימו החיילים לאפשר לאחד מבני המשפחה, שהוא נכה ללא יכולת תנועה, להישאר במיטתו. במשך שעה ערכו החיילים חיפוש, הפכו והרסו רהיטים וציוד, השליכו דברים בערבוביה על הרצפה, ולבסוף עזבו. פעיליםות בינלאומיים שהוזעקו על ידי אחד מבני המשפחה ספרו כשלושים חיילים עוזבים את הבית, וצילמו את תוצאות ביקורם. מה הם חיפשו? האם הם מצאו את זה? חיילים ישראלים בגדה המערבית הפרועה אינם צריכים צו חיפוש כדי להיכנס לכל מקום שירצו ואינם חייבים בשום הסבר על מעשיהם. לא היה שום דבר מיוחד או יוצא דופן בחיפוש הזה, חוץ מהעובדה שבדרך כלל אין עדים מן העולם החיצוני שידווחו. זה היה אחד מעשרים בתים בעיר חברון לבדה בהם נערך חיפשו באותו לילה, אחד ממאות בתים בשבוע ואלפי בתים בחודש שבהם נערכים חיפושים כאלה. כל משפחה פלסטינית תחת שלטון ישראל כבר זכתה לעבור את החוויה הזאת, ויותר מפעם אחת.  

שכונת תל רומיידה שבעיר חברון היא מעונם של קבוצת מתנחלים ישראלים אלימים וקיצונים במיוחד, אשר לא פעם מתנכלים לשכניהם הפלסטינים (אם כי במקרה הזה ההתנכלות היתה בידי חיילים בלבד). גם ברוך מרזל, תלמידו הנאמן של הרב כהנא הזכור לרע, מתגורר שם. ברוך מרזל הוא מועמד לכנסת בבחירות הנוכחיות, עם סיכוי לא רע להיבחר. לתושבי חברון הפלסטינים כמובן אין זכות הצבעה בבחירת הממשלה שתשלוט על חייהם בשנים הבאות. אתמול קיימו ברוך מרזל וחבריו צעדה חגיגית לרגל חג הפורים, תחת שמירה צבאית הדוקה. החיילים מנעו מהדיירים הפלסטינים לצאת לרחוב, לבל יפריעו למצעד המתנחלים. ברוך מרזל היה במצב רוח טוב כשהטלוזיה הישראלית באה לראיין אותו שם: "התכנית שלי פשוטה מאד – להעלות חיוך על פניהם של היהודים ולהוריד את החיוך מפניהם של אויבינו הערבים". על פניו של מרזל עצמו היה חיוך רחב כשאמר זאת.

השבוע קיים צה"ל תרגיל פתע ענקי ביוזמתו של הרמטכ"ל הנכנס גדי אייזנקוט שגם פיקד אישית על התרגיל. כמעט כל כוחו הסדיר של הצבא נטל חלק בתרגיל, וגם  3,000 אנשי מילואים "הוקפצו" מבתיהם ונדרשו להגיע ללא דיחוי ליחידותיהם. עוד עשרת אלפים אנשי מילואים נדרשו להיות בכוננות להגיע בהתארה קצרה לשטח. כפי שנאמר בהודעת הצבא, "בצה"ל מתקיימת כל העת פעילות שוטפת על מנת לשפר ולהעלות את כשירות וכוננות הכוחות בכל הרמות. בתרגיל בן היומיים לוקחים חלק גדודי סדיר ומילואים המשרתים בחילות החי"ר השונים, לרבות יחידות מיוחדות. מדובר בתרגיל חריג ובאחת ההפעלות הגדולות בשנים האחרונות מבחינת סדר הכוחות, שבו משתתפים כלל הכוחות האופרטיביים של גזרת יהודה ושומרון - אוויר, יחידות מיוחדות, מודיעין כמו גם שיתוף פעולה עם שירות הביטחון הכללי. הכוחות מגיעים לגזרות שעליהן הם מופקדים במסגרת פעילות הביטחון השוטפת.  במסגרת הפעילות הנרחבת מתרגלים כוחות הסדיר והמילואים תרחישים שונים, בהם גם תרחישים של חטיפות, השלכת בקבקוקי תבערה, הפרות סדר משמעותיות ומעצר מבוקשים."   

ראשי הצבא, בניגוד לפוליטיקאים, חושבים הרבה על הפלסטינים. הם מעריכים שהזמן החם יהיה בסביבות סוף מרס או תחילת אפריל. אבל זה יהיה אחרי הבחירות. אחרינו המבול.

יום שבת, 21 בפברואר 2015

שערוריות בחירות ושבוע מאד אירופאי

שערוריות בחירות ושבוע מאד אירופאי 

זה היה השבוע שבו התחלף הרמטכ"ל של צה"ל, ומיד סופקו לקוראי העיתונים רבי התפוצה תמונות צבעוניות על נייר כרומו של המפקד החדש, רב אלוף גבי איינקוט. יומיים אחר כך עברתי ברחוב הראשי של חולון וראיתי שאכן בחנות הירקות כבר הייתה התמונה החדשה במקום טוב באמצע על הקיר, אותו מקום שממנו השקיף רב אלוף בני גנץ על בעל החנות ולקוחותיו במשך ארבע השנים האחרונות. 

זה היה השבוע שבו החליט בית המשפט העליון לאפשר לחברת הכנסת הערבית חנין להמשיך לרוץ לכהונה נוספת. ברוב של שמונה נגד אחד ביטלו השופטים את ההחלטה לפסול אותה, החלטה  שאותה קיבלה ועדת הבחירות המרכזית בשבוע שעבר בפרץ צפוי מראש של דמגוגיה לאומנית וגזענית. ולמשמע החלטת בית המשפט הפליט יצחק הרצוג, מנהיג מפלגת העבודה האופוזיציונית הנקראת כיום המחנה הציוני, אנחת רווחה כמעט גלויה. כי הרצוג הורה לנציגיו לתמוך בפסילת זועבי אך ורק כדי שלא יואשם (אוי ואבוי!) ב"שמאלנות". 

זה היה עוד שבוע בו התמקד מסע הבחירות בניהול לא תקין של משק הבית של הגברת שרה נתניהו. ובינתיים שוב נדחקו לצל עמוק ניהול כלכלתה של מדינת ישראל ככלל בידי בעלה בנימין נתניהו, והתרחבות ההתנחלויות, והחורבן וההרס הנרחב שגרמה מדינת ישראל ברצועת עזה ואשר לא תוקנו ולא  שוקמו עד לרגע זה. 

בעצם, כן היה השבוע רגע אחד שבו רצועת עזה הבליחה אל הדיון הציבורי. זה היה כאשר ראש הממשלה מיקד את התקפותיו בציפי לבני, שהיתה שנתיים שרת המשפטים בממשלת נתניהו וכיום היא שותפתו הפעילה של יצחק הרצוג בנסיון לסיים את שלטון נתניהו. בדיעבד התגלה עכשיו לנתניהו שלבני מהווה סכנה חמורה לבטחון מדינת ישראל, כי כל ההאשמות בניהול לא תקין של בית ראש הממשלה הן מסך עשן שנועד לאפשר לציפי לבני להתגנב אל לשכת ראש הממשלה, וכי בכוונתה של שרת המשפטים לשעבר להגיע חס וחלילה להסכם עם חמאס. ציפי לבני עצמה מיהרה אל הרדיו, להגיב בחמת זעם: "נתניהו הוא זה שמנהל כל הזמן משא ומתן עם החמאס! בקיץ הוא אפילו התכוון לנהל משא ומתן על האפשרות לפתיחת נמל בעזה. כן, נמל בעזה! אני זאת שהתגייסתי ובמגעים דיפלומטיים נמרצים הצלחתי לטרפד ולהוריד לגמרי את האפשרות הזאת מעל סדר היום".  וזה בהכרח מעורר תהיה לשם מה בעצם אנחנו רוצים להחליף את הממשלה.

ועם כל חילופי המהלומות המילוליים התקיפים והחריפים, התרבו השבוע הפרשנים - והאזרחים מן השורה - החוזים כי בתוך חודשיים או פחות אנו עשויים  לראות את בנימין נתניהו, יצחק הרצוג וציפי לבני יושבים להם בנחת סביב שולחן ממשלה אחד. 

חוץ מכל הדברים האלה, זה היה שבוע מאד אירופי: ארוע רצחני בקופנהגן בירת דנמרק;  עצומה של אמנים בריטים;  הצבעה בפרלמנט האיטלקי;  סרט תעמולה שהפיקו מתנחלים בגדה המערבית; וגם תחרות זמר בטלוזיה הישראלית.

עוד בטרם הובא לקבורה השומר שנורה בשערי בית הכנסת המרכזי של קופנהגן מיהר ראש הממשלה נתניהו לחזור על הרפלקס הציוני המותנה ולצאת בקריאה ליהודי דנמרק בפרט ואירופה בכלל לארוז את חפציהם ולבוא לישראל: "ישראל היא הבית שלכם, ביתו של כל יהודי, אנחנו נערכים לקליטת גל המוני של יהודים מאירופה". הקריאה לא התקבלה בשמחה או בהתלהבות בקרב הקהילה היהודית הקטנה, המעורה היטב בחברה הדנית ואשר נושאת זכרונות חמים מן המאמץ הגדול והמוצלח שעשתה דנמרק, יותר מכל מדינה אירופית אחרת, להציל את אזרחיה היהודים בתקופת הכיבוש הנאצי. "יהודי דנמרק: לא עוזבים!" התנוססה הכותרת בעמודו הראשון של "מעריב". יאיר מלכיאור, הרב הראשי של יהודי דנמרק,  הצהיר: "אני מאוכזב מקריאתו של נתניהו, טרור זו לא סיבה להגר".

בדיוק באותו זמן פרסמו מתנחלי "השומרון" בצפון הגדה המערבית - שלרשותם תקציבים ממשלתיים נדיבים מאד וכמה ממנהיגיהם נמצאים כרגע במוקד חקירה משטרתית על השימוש שעשו בכספים אלה - סרטון אנימציה באיכות טכנית גבוהה. בסרטון מופיע האירופי המפלצתי "הר שטירמר" אשר מקבל בבוז מופגן את משרתו היהודי השמאלני בעל האף הארוך והמעוקל, דורש ומקבל ממנו זרם של מידע על פגיעה בזכויות האדם של הפלסטינים בידי צבאה של מדינת ישראל ומשלם לו במטבעות שעליהן מוטבע סמל היורו, ובסופו של דבר מורה למשרתו היהודי השמאלני הנבזה לתלות את עצמו והלה מזדרז לציית לפקודה. "אתה אולי רואה את האירופים אחרת, הם עדיין רואים אותך בדיוק כמו אז" הן מלות האזהרה לצופה הישראלי המופיעות בסיום הוידאו.  

"זו אנטישמיות קלאסית של ממש, הישענות על האגדה הנוצרית על יהודה איש קריות, שמוכר את בנו של האל תמורת 30 שקלי כסף, ואחר כך תולה את עצמו. אתה תוהה האם במועצה האזורית שומרון הכירו את האגדה הזו והשתמשו בה במפורש ובמכוון, או שהיא פשוט חלחלה אליהם מתוך החומר שהם מעדיפים לשחות בו?" כתב הבלוגר יוסי גורביץ. 


באופן אירוני, הסרטון הבוטה הזה נדרש להתמודד על תשומת לב הציבור הישראלי כנגד הכנותיה של מדינת ישראל להשתתף באירויזיון, תחרות הזמר של כל מדינות אירופה (וכמה מדינות מחוץ ליבשת). בתחרות הטלויזיה הישראלית "הכוכב הבא" זכה הזמר הצעיר נדב גדג', בן 16 מנתניה. לאחר שביצע בצורה משכנעת את "מאוהבת עד טירוף" של ביונסה, גדג' הוא אשר ייצג את ישראל בתחרות האירויזיון שתתקיים בוינה בחודש מאי השנה. הפרשנים בטלויזיה ולמחרת בעיתונות הביעו את תקוותם הלוהטת כי ברגע ההכרעה של האירוויזיון, כאשר על המסך עולות הבירות האירופיות בזו אחר זו ומוסרות דיווח על תוצאות ההצבעה בארצותיהם, ינתנו השנה "דוז פואה" למדינת ישראל ולגדג' הצעיר המייצג אותה. הפעם האחרונה בה זכתה מדינת ישראל בתחרות הזאת היתה בשנת 1998 (אולי לא במקרה בזמן שעדיין התיחסו ברצינות לתהליך השלום שהחל בהסכמי אוסלו?). 


בינתיים, הפרלמנט האיטלקי התכונן להצביע בעד הכרה במדינת פלסטין, כפי שעשו לפניו הפרלמנט האירופי והפרלמנטים הלאומיים של בריטניה, צרפת, ספרד, פורטוגל ועוד כמה מדינות באירופה (בשוודיה כבר הגיע המהלך למיצוי מלא והנשיא מחמוד עבאס הגיע לטכס פתיחת שגרירות פלסטין בשטוקהולם). שגריר ישראל ברומא עוד ניסה להפעיל תרגילי השהייה ולגייס את מפלגות הימין בפרלמנט האיטלקי, אך במשרד החוץ בירושלים כבר הודו שכנראה המאבק על רומא אבוד. 

בעיתון הגרדיאן בלונדון התפרסם מכתב החתום בידי כשבע מאות אמנים בריטים – לא מעטים מהם יהודים – בו נאמר: "לא נמשיך לקיים קשרים תרבותיים עם ישראל, עד שדיכוי הפלסטינים יסתיים. במלחמת הקיץ בעזה נהרגו כ-2,100 פלסטינים. מאז ועד עתה הפלסטינים לא זכו לשום הפוגה מהתקפותיה של ישראל על אדמתם, פרנסתם וזכותם לקיום פוליטי (...) מלחמות ישראל מתנהלות גם בחזית האמנותית. הצבא שלה שם על הכוונת מוסדות תרבותיים פלסטיניים והיא מונעת את תנועתם החופשית של אנשי תרבות. תיאטראות ישראל מופיעים מול קהל של מתנחלים בגדה המערבית ומסתובבים בעולם בתור דיפלומטים תרבותיים המנסים לבנות לישראל תדמית חיובית". האמנים המחרימים עצמם אינם מבחינים בין הופעה בהתנחלויות להופעה בשטח ישראל גופא, בין הופעה בהתנחלות אריאל לבין "תל אביב, נתניה או אשקלון". בכל המקומות כאחד הם לא יופיעו ו"לא ננגן שם מוזיקה, לא נסכים לקבל פרסים, להשתתף בתערוכות, פסטיבלים או ועידות ולא נפעיל סדנאות או נעביר שיעורים".

כל זאת, עד אשר ישראל תכבד את החוק הבינלאומי ותסיים את הדיכוי  של הפלסטינים.




אירופה בעיני המתנחלים
מקור: "הארץ"


אירופה בעיני צופי הטלויזיה
מקור: הטלויזיה האוסטרית














יום שישי, 13 בפברואר 2015

באיפ"ק חורקים שיניים

באיפ"ק חורקים שיניים 



"לא, מר נתניהו. אתה אינך מדבר בשמי."


"אני נוסע לנאום בקונגרס בוושינגטון, לא רק כראש ממשלת ישראל אלא בשם העם היהודי כולו" הצהיר נתניהו באחד משיאי הויכוח הציבורי המתעצם בישראל ובארצות הברית. ארגון ג'יי סטריט, השדולה היהודית-אמריקאית השמאלית, מיהר להגיב בעצומה בה נאמר "לא, מר נתניהו. אתה אינך מדבר בשמי. לבנימין נתניהו יש מנדט לייצג את מדינת ישראל, אין לו שום מנדט לדבר בשם יהודי ארצות הברית". תוך ימים בודדים חתמו יותר מעשרים אלף יהודים אמריקאים על העצומה. גם אייב פוקסמן, ראש הליגה נגד השמצה – מעמודי התווך של הממסד היהודי האמריקאי – יצא בקריאה נואשת לנתניהו לבטל את הנאום ולכבות את התבערה המתפשטת. 

ההזמנה לקונגרס שסידר נתניהו לעצמו מאחורי גבו של הבית הלבן העלתה על פני השטח את הפער המתרחב בין מדינת ישראל לבין הקהילה היהודית בארצות הברית. היהודים האמריקאים ברובם הגדול נוטים לצד השמאלי והליברלי במפה הפוליטית. במשך כמה וכמה דורות נטו היהודים האמריקאים גם לתמוך תמיכה רגשית עמוקה במדינת ישראל, מה שביטא גם את תחושת האשמה שלהם על שלא עשו די להציל את יהודי אירופה. 

בשנות החמישים והשישים המוקדמות, היה קל למדי ליהודים אמריקאים דמוקרטים ומתקדמים לתמוך במדינת ישראל, אשר לה יצא בעולם שם של מדינה שוויונית שחלון הראווה העיקרי שלה בעולם היתה התנועה הקיבוצית. אך כבר זמן רב מתקשים יהודים התומכים בכל נושא ומאבק מתקדם והומניסטי, בין בארצות הברית עצמה ובין ברחבי העולם, לחבר זאת עם תמיכה במדינת ישראל - קשה יותר ויותר, כאשר בישראל שולטות רוב הזמן ממשלות ימניות ולאומניות, גזענות בוטה וגסה מתפשטת משולי החברה הישראלית אל לב הממסד הפוליטי, ההתנחלויות גדלות ומתרחבות  יותר ויותר על חשבון מעט הקרקעות שנותרו לפלסטינים, ומדי כמה שנים מתמלאים מסכי הטלויזיה בתמונה ההרג וההרס שזרעו מטוסי חיל האויר הישראלי בלבנון או בעזה. במיוחד בני הדור הצעיר בקהילה היהודית האמריקאית מרגישים מנוכרים יותר ויותר למדינת ישראל. חלקם מביעים זאת בביקורת גלויה ולעיתים בוטה מאד, ורבים אחרים פשוט בהתרחקות שקטה. 

המתח התגבר עם הופעתו של ברק אובמה בזירה. מרבית היהודים האמריקאים קיבלו את בחירתו לנשיאות בשמחה וגם בהתלהבות, והיהודים היו בין תומכיו הבולטים והעקביים ביותר ב-2008 וגם ב-2012.  לעומת זאת, רבים במדינת ישראל – כולל ראש הממשלה הנבחר, מפלגתו ושרים בממשלתו – התיחסו אל אובמה בחשדנות מהרגע הראשון, והחשדנות הפכה חיש מהר לעוינות, אם לא שנאה יוקדת. 

בשנת 2011, במהלך עימות חריף עם הנשיא אובמה, דאג נתניהו להשיג לעצמו הזמנה לנאום בקונגרס. אז התרגיל  בהחלט הצליח – נתניהו התקבל בתשואות בידי חברי הקונגרס משתי המפלגות, ולנאום שנשא בקונגרס היה חלק משמעותי בטרפוד המוצלח של הנסיון שעשה אז הנשיא אובמה לקדם הסכם ישראלי-פלסטיני המבוסס על גבולות 1967. 

אבל מאז זרמו הרבה מים בנהר הירדן וגם בפוטומק. נתניהו הגביר והעצים את מעורבותו הגלויה בפוליטיקה האמריקאית ולא טרח להסתיר את אהדתו והזדהותו עם המפלגה הרפובליקאית. הפוליטיקה האמריקאית עצמה הקצינה והתקטבה, ומרבית היהודים האמריקאים מצאו עצמם בקוטב המנוגד לזה שאותו מקדם במרץ ראש ממשלת ישראל.

העימות יכול היה לפרוץ לפני חודשיים, אילו היה אובמה נמנע מהטלת וטו במועצת הביטחון ומאפשר להצעת ההחלטה הפלסטינית להתקבל. אבל נשיא ארצות הברית בחר שדה מערכה אחר לעימות עם נתניהו: איראן. 

קווי המתאר של ההסכם המתגבש עם איראן כבר די ברורים, גם אם הפרטים טרם סוכמו: איראן תהיה "מדינת סף" אשר בידיה פוטנציאל להגיע לנשק גרעיני, אך היא תימנע מלצעוד את הצעד האחרון הזה ותאפשר פיקוח בינלאומי על עמידתה בתנאי ההסכם. כמובן, איש לא ידרוש ממדינת ישראל, אשר כבר צעדה בהצלחה את אותו הצעד האחרון לפני כחמישים שנה (תוך עימות קשה עם הנשיא דאז ג'ון קנדי) להתפרק מהפצצות הגרעיניות שברשותה (לפחות מאתיים במספר, לפי גילויו של מרדכי וענונו הנכונים לשנת 1986) , או מן הטילים המסוגלים לשאת את הפצצות האלה לכל נקודה במזרח התיכון וגם מעבר לו, או מן הצוללות תוצרת גרמניה המשייטות עמוק מתחת למימי הים התיכון והאוקיינוס ההודי ומוכנות בכל רגע לשגר את הטילים האלה הנושאים את הפצצות האלה. 

"ההסכם הזה שאובמה מתכוון לחתום עם איראן יהיה הסכם רע, הסכם אסוני, הסכם שיסכן את עצם קיומה של מדינת ישראל, זוהי חובתי לנסוע לוושינגטון ולנאום בקונגרס ולעשות כל מה שביכולתי למנוע את חתימת ההסכם הרע עם איראן. אני לא ארתע, אני נחוש בדעתי לנסוע" הצהיר נתניהו. 

את ציבור בוחרי הימין בישראל הוא כנראה הצליח לשכנע. הנאום בקונגרס הפך למוקד מערכת הבחירות בישראל, מפלגות האופוזיציה קוראות לנתניהו לבטל את הנסיעה והיום מצטרפים לקריאה הזאת חמישה שגרירים לשעבר שיצגו את מדינת ישראל בוושינגטון בתקופות שונות. אבל בעיני הגרעין הקשה של בוחרי הליכוד והימין מוצאת חן ההתעמתות החזיתית עם נשיא ארצות הברית ועם חלקים גדולים בציבור האמריקאי וגם ובמיוחד בין יהודי ארצות הברית. לפי הסקרים האחרונים, זה לא פוגע בנכונות להצביע בעדו – אולי אפילו מגביר אותה.

בארצות הברית התמונה שונה בהרבה. נתניהו העמיד בפני הסנאטורים וחברי בית הנבחרים מהמפלגה הדמוקרטית – ובפני היהודים האמריקאים, תומכיה המסורתיים של המפלגה הזאת – ברירה חדה וברורה ואילץ אותם לבחור בין ראש ממשלת ישראל התומך בגלוי ברפובליקאים לבין נשיא ארצות הברית מן המפלגה הדמוקרטית. האם חזה נתניהו שכאשר יעמיד להם ברירה חדה וברורה כזאת, חברי קונגרס אמריקאים ויהודים אמריקאים לא בהכרח יעדיפו אותו?  

בכל המהומה הגדולה, מי ששומר על פרופיל נמוך מאד הוא מי שיש לו אינטרס חיוני בכל הנעשה על גבעת הקפיטול: איפ"ק, הלובי הישראלי הותיק והאדיר. במשך עשרות שנים עמלו אנשי איפ"ק במאמץ בלתי נלאה לבנות בסיס כח דו-מפלגתי בקונגרס, כך שלא חשוב איזה מפלגה מחזיקה בבית הלבן או מקיימת רוב בבית הנבחרים ובסנאט,  התמיכה במדיניות ממשלת ישראל תישאר תמיד מוצקה. מה חושבים אנשי איפ"ק כיום, כאשר נתניהו כמו פיל בחנות חרסינה מנפץ ומרסק את פרי עמלם רב השנים? אני מנחש שהם חורקים בשיניהם, כמו עורך דין ממולח שלקוחו מתעקש לחבל ולקלקל את הקייס של ההגנה. 





















יום שני, 9 בפברואר 2015

מתי לערוך השוואות, ומתי לא?

מתי לערוך השוואות, ומתי לא?

יו"ר "יד ושם", אבנר שלו, יוצא בהתקפה נגד "ניסיונות לגמד את השואה, להשוות בינה לבין ג'נוסיידים אחרים, ולחלוק על העמדה הטוענת כי השואה היא אירוע ייחודי ויוצא דופן שאין להשוותו לאחרים". בעמוד אחר באותו גיליון של "הארץ", דווח על ההצלחה הגדולה שנחל נשיא המדינה ראובן ריבלין, ש"התקבל כמו כוכב" בכנסייה שחורה בניו יורק. את הצלחתו של ריבלין בקרב השחורים ייחס הכתב לנאום שבו הנשיא "חיבר בין השואה, הציונות והקמת המדינה לבין תקופת העבדות". 

לחבר בין השואה היהודית לבין העבדות של השחורים? האם אפשר להשוות? אכן, סחר העבדים הטרנס־אטלנטי היה אחד האירועים הקשים והאפלים בתולדות האנושות. במשך כ–300 שנה, מהמאה ה–16 עד סוף המאה ה–18, נחטפו אינספור אפריקאים מבתיהם וכפריהם והועמסו על ספינות עבדים צפופות ביותר, שהתנאים בהן היו בהחלט ראויים להשוואה עם התנאים ברכבות שנסעו לאושוויץ. רבים מהעבדים לא שרדו את המסע, ולרב החובל היתה סמכות לזרוק לים עבדים חולים, "כמו כל סחורה מקולקלת אחרת" (כפי שקבע בית המשפט העליון בלונדון בפסיקה ידועה לשמצה בשנת 1783).

http://en.wikipedia.org/wiki/Zong_massacre

אבל בהחלט לאף אחד לא היתה שום כוונה לבצע ג'נוסייד. הכוונה היתה בסך הכל למקסם רווחים ולמכור עבדים חיים לכל המרבה במחיר, ומי שלא שרדו במסע והושלכו מאכל לדגים פשוט נרשמו כ"פחת" במאזנים השנתיים של סוחרי העבדים. 

האם צפוי יו"ר "יד ושם" אבנר שלו לשלוח מכתב זועם אל הנשיא ריבלין ולהעמיד אותו על חומרת ההשוואה אשר "מגמדת את השואה"? אני מעז לנחש שמכתב נזיפה כזה לא ייכתב. אחרי הכל, במקרה של הנשיא ריבלין, עריכת השוואה בין השואה לבין אירוע היסטורי אחר סייעה להסברה הישראלית בעולם, אשר לא רשמה הרבה הצלחות בשנים האחרונות. למה לקלקל את ההצלחה הזאת?

הנוסח למעלה פורסם במדור "מכתבים למערכת" של הארץ ב-26.1.2015

 



"האם אינני אדם? האם אינני אחיך?"
סמל התנועה הבריטית נגד העבדות (1795)
מקור: ויקיפדיה



יום שבת, 7 בפברואר 2015

עוד קזינו אחד

עוד קזינו אחד
    
שני עיתונים מתחרים על תואר העיתון הנפוץ ביותר בישראל – "ידיעות אחרונות" הותיק, שהחל להופיע עוד לפני שקמה המדינה, ו"ישראל היום" (או בכינויו, "הביביטון") שקם להתחרות בו לפני כמה שנים. 

התחרות ביניהם אינה בדיוק בתנאים שווים. "ידיעות אחרונות" הוא עסק מצליח מסחרית. קוראיו משלמים חמישה שקל במזומן בקיוסק או עושים מנוי, המפרסמים בעיתון משלמים דמי פרסום נכבדים ההולמים את תפוצתו הנרחבת. לעומת זאת, "ישראל היום" מחולק חינם ודמי הפרסום בו נמוכים עד מאד. העיתון הזה היה פושט רגל מזמן אלמלא היו מוזרמים אליו מדי חודש עשרות מיליוני דולרים מכיסו של בעליו, איל ההימורים שלדון אדלסון, ידידו הגדול של נתניהו, המחזיק באימפריה גדולה של בתי קזינו, במיוחד במקאו שבסין. (לפי ידיעה טריה, התאמץ ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו להשיג עבור אדלסון זכיון לקזינו גם ביפאן – אך היפאנים נדהמו מן הבקשה ודחו אותה על הסף). 

כמובן, יש הבדל פוליטי בין שני העיתונים – "ידיעות אחרונות" נחשב כעוין מאד את נתניהו, ובשבוע האחרון הוא הקדיש מקום רב לסיקור השערוריות הקשורות באישיותה של אשת ראש הממשלה שרה נתניהו, כמו למשל מיחזור בקבוקים ריקים שהם רכוש המדינה והכנסת התמורה  לכיסה הפרטי. "ישראל היום" גינה בחריפות את "ידיעות אחרונות" והגדיר אותו כ"עמוד התווך של התקשורת השמאלנית". כמובן ש"ישראל היום" תומך בהתלהבות וללא הסתייגות בכל עמדותיו של ראש הממשלה, וכותרותיו הראשיות של העיתון המופץ חינם נראות לא פעם כתעמולת בחירות לכל דבר. (אחרי הכל, בשביל זה בדיוק מזרים שלדון אדלסון סכומי כסף נכבדים אל החינמון היומי...). 

בכל זאת, בנושא אחד התקרב "ידיעות אחרונות מהתקשורת השמאלנית" אל "ישראל היום" של מעריצי ביבי ושניהם פעלו יחדיו ככלים בתזמורת הרמונית אחת. ביום שלישי השבוע העניק צבא ההגנה לישראל עיטורים וצל"שים לחיילים שהצטיינו בלחימה ברצועת עזה בקיץ האחרון. גם ב"ידיעות אחרונות" וגם ב"ישראל היום" החשיבו העורכים את הטכס הזה כחדשות העיקריות של היום, ובשני העיתונים הופיעה כותרת ראשית זהה: "בהצדעה!" ולצידה של הכותרת תמונות החיילים אשר גבורתם זכתה להכרה הולמת, ובעמודים הפנימיים בשני העיתונים סיפורים אישיים של חיילים תחת כותרות כמו "ישראל היפה" ו"גיבורים שלנו".

"ידיעות אחרונות" בחר במיוחד להתמקד בסיפורו האישי של חובש קרבי אשר במהלך הקרב הקשה בשכונת שוג'אעיה בעזה הציל ברגע האחרון את חייו של מפקדו הפצוע קשה. וכמובן שכמקובל בסיפורים מסוג זה נוספו בסיום הכתבה דברי ההצטנעות של החובש: "אני לא מחשיב את עצמי כגיבור, בכלל לא, בסך הכל עשיתי את חובתי". 

"ידיעות אחרונות"? הקרב בשוג'אעיה? זה מזכיר לי משהו. למחרת אותו קרב, ניסתה תנועת גוש שלום לפרסם ב"ידיעות אחרונות" מודעה בתשלום בכיתוב: "די! גופות אזרחים וחיילים נערמות ברחובות עזה. עשרות ילדים נהרגו. ישראל שוקעת לבוץ חדש בעזה. די! אנו חייבים לסיים את שפיכות הדמים ולהסיר את המצור על עזה. אין פתרונות צבאיים. רק משא ומתן יוכל להביא גבול שקט". מחלקת המודעות של "ידיעות אחרונות" סרבה אז לקבל את המודעה ("אנחנו לא מפרסמים מודעות בנושאים פוליטיים"). כמובן שגם השבוע, בין כל סיפורי החיילים מהמלחמה ההיא, לא מצא העיתון לנכון להתייחס ולו במלה לגופות האזרחים והילדים שהתגוללו אז ברחובות שוג'אעיה (ובכמה וכמה מקומות אחרים ברחבי הרצועה). 


החקירה המעמיקה בצדדים האפלים יותר של המלחמה בעזה נותרה נחלתם של גורמים אחרים, כגון ועדת החקירה שמונתה בידי מועצת זכויות האדם של האו"ם. לגבי החקירה הזאת דווקא פורסמו השבוע ידיעות מסעירות בתקשורת הישראלית. לא לגבי ממצאי החקירה שטרם הושלמו, 
אלא לגבי התפטרותו של יו"ר הועדה - המשפטן הקנדי, פרופסור וויליאם שאבס. "הצלחה גדולה לדיפלומטיה הישראלית!" עלצו הכותרות. התחקירנים החרוצים שהעסיקה ממשלת ישראל גילתה כי בעבר כתב פרופסור שאבס חוות דעת עובר אש"ף בנושא הנסיונות הפלסטיניים להשיג הכרה במוסדות האו"ם, ומכאן שהוא אינו חוקר בלתי משוחד. כדי שהדיון ישאל ממוקד במה שהתרחש בעזה ולא באישיותו שלו, בחר פרופסור שבאס להודיע על התפטרותו. ואולם היו אצלנו גם פרשנים מפוכחים שהציעו לא לשמוח מוקדם מדי: "שבאס התפטר, אבל הדו"ח יכתב גם בלעדיו, ומדינת ישראל תצא ממנו רע". 

"מועצת זכויות האדם של האו"ם היא גוף מוטה ומשוחד, היא עוסקת בישראל יותר מאשר בכל מדינה אחרת, צריך לדחות מראש כל דו"ח שהיא תגיש" רגז ראש הממשלה נתניהו. אכן, מועצת זכויות האדם אינה מורכבת מפעילי זכויות אדם – כמו יתר מוסדות האו"ם, יושבים בה שגרירים שמונו בידי ממשלותיהן של המדינות החברות באו"ם, ולכל אחת מן הממשלות האלה אינטרסים משלה ושיקולים משיקולים שונים את מה ואת מי כדאי לחקור ואת מי לא. לנציגים היושבים שם קל יותר להתאחד סביב הדרישה לחקור את מעלליו של צה"ל מאשר  לעסוק במה שעשו צבאות אחרים (אם כי מאז החלה מלחמת האזרחים בסוריה פרסמה מועצת זכויות האדם כמה וכמה גינויים חריפים למעשיו של משטר אסאד). 

ואם החקירות של מועצת זכויות האדם של האו"ם הן מוטות ומשוחדות, מה על החקירות שחוקרת מדינת ישראל את עצמה ואת צבאה ואת חייליה? גם לגביהן, קשה לראות תמונה של חקירה אוביקטיבית ובלתי משוחדת. המשטרה הצבאית החוקרת אכן איתרה כמה מקרים של חיילים שבזזו כסף וחפצי ערך מפלסטינים ברצועה והם כנראה יעמדו לדין ("חייל אשר בזמן קרב עוסק בחיפוש אחר חפצי ערך והטמנתם בכיסיו, לא רק עושה מעשה בלתי מוסרי אלא גם פוגע  בחבריו ומועל בחובתו להקדיש את כל כולו ללחימה"). 

אבל כאשר ביקשו כמה חוקרים חצופים במשטרה הצבאית לבדוק גם את השיקולים שהביאו לפקודות פתיחה באש והפגזה ארטילרית מסיבית על שכונות אזרחיות ועשרות גופות מתגוללות ברחובות, קם קול צעקה וזעקה. מאות קצינים בדימוס יצאו במחאה על הרעיון לחקור או חס וחלילה להעמיד לדין את חבריהם שעדיין בשירות ("לא יתכן שקצין הנותן הוראות מבצעיות בקרב יצטרך לבקש עצה מעורך דין!"). השר נפתלי בנט יצא בפומבי להגנתם של "החיילים והקצינים הגיבורים שלנו" והפך את הססמא "הפסקנו להתנצל!" למוקד תעמולת הבחירות של מפלגת הבית היהודי שבראשותו. וגם שר הביטחון משה "בוגי" יעלון הביע את "תקותו החזקה" שלא יפתחו שום חקירות כנגד קצינים בצה"ל על פעילותם המבצעית בעזה. ומי החוקר במשטרה הצבאית או התובע בפרקליטות הצבאית שיעזו לשים לאל את תקוותו של שר הביטחון?  

וכך ממשיך השעון לתקתק לקרא הרגע בו תיכנס לתוקפה חברותה של מדינת פלסטין באמנת רומא, ומתוקף זאת יוכלו הפלסטינים להגיש בבית הדין הפלילי הבינלאומי תביעות נגד קצינים ישראלים, בשל מעשים שנעשו בשטח המוכר בינלאומית כשטחה של מדינת פלסטין. למדינת ישראל יהיה די קשה להדוף את התביעות הנ"ל בטענה שהיא עצמה ביצעה חקירה מקיפה ובלתי תלויה במקרים הנדונים. אבל בהחלט יתכן שהפלסטינים יתמקדו דווקא בנושא שבו למדינת ישראל יש קייס קשה במיוחד בחוק הבינלאומי – כלומר, הקמת התנחלויות בשטח כבוש.  

בינתיים, שכונת שוג'אעיה עודנה הרוסה, ועוד כמה וכמה מקומות ברצועה. חומרי הבנין הדרושים לשיקום נכנסים לרצועה רק בזרזיף דק, ובשבוע שעבר הודיעה סוכנות אונר"א על הפסקת הסיוע הניתן לשקם את בתיהם; מעט מאד הגיע מתוך המיליארדים לשיקום הרצועה שהבטיחו מדינות רבות בעולם. בסערה הקשה ובקור העז בחודש שעבר קפאו למוות כמה תושבים חסרי בית ברצועה, מה שלא זכה להרבה תשומת  לב תקשורתית. והשבוע, לאחר סדרה חדשה של התקפות על חיילים מצרים בסיני, הידק שוב הגנרל א-סיסי את המצור על עזה אשר במקרה משלים ומחזק את המצור הישראלי. (האם היה לחמאס או לגורם כלשהו ברצועה קשר להתקפות בסיני? א-סיסי כנראה לא ממש בדק...) מן הרצועה נשמעו זעקות יאוש ואזהרות - "עזה עומדת על סף התפוצצות". 

גם הנערה מלאכ אלח'טיב סבלה רבות מאותו גל קור, שעבר עליה בתא מעצר בכלא השרון כשהיא לבושה בבגדים הקלים בהם נעצרה. תלמידת כיתה ח' בת 14 מהכפר ביתין ליד רמאללה, מלאכ אלח'טיב נעצרה ביום האחרון של 2014 ליד בית הספר שלה, והואשמה בהשלכת אבנים על חיילים ישראלים. השלכת אבנים על חיילים היא מעשה נפוץ אצל פלסטינים צעירים תחת שלטון הכיבוש הישראלי (אם כי, ברוב המקרים, על ידי נערים). מלאכ אלח'טיב נחקרה בלי נוכחות של הוריה או של עורך דין – נוהג שגרתי בשטחים הכבושים גם אם הוא בניגוד לכללים הבינלאומיים באשר לחקירת קטינים. 

החוקרים האשימו אותה גם בנשיאת סכין בילקוטה במטרה לדקור חיילים, והזהירו כי אם יתווסף הסכין לכתב האישום תהיה התוצאה תקופת מאסר של כמה שנים. בפועל, איש לא ראה את הסכין האמור. מלאכ אלח'טיב, נערה בת 14 לבדה בחדר החקירות ובתא המעצר הקר וללא גישה לסיוע משפטי, הסכימה לחתום על "עסקת טיעון" ולהודות בזריקת האבנים. העסקה הובאה בפני השופטים בבית הדין הצבאי במחנה עופר, ותוך פחות מחמש דקות נגמר המשפט והיא נשלחה לשני חודשי מאסר. לא בטוח שהמקרה של מלאכ אלח'טיב הוא הדבר הזוועתי ביותר שקרה בשטחים הפלסטינים בתקופה האחרונה - אבל כפי שקורה לפעמים, היא הפכה לסמל וזכתה לתשומת לב רבה, עד לעיתונים של פקיסטאן ואלג'יריה הרחוקות (אבל לא בתקשורת הישראלית, העסוקה בנושאים אחרים לגמרי...). 

לפני מספר ימים התקיימה משמרת מחאה בתל אביב, על המדרכה הצרה בין המגדלים ומנחת ההליקופטרים של משרד הביטחון לבין מתחם שרונה, המרכז החדש של חיי הלילה בעיר הגדולה. כמאה פעילים הגיעו, ביניהם גם חברי הכנסת דב חנין וחנין זועבי מן הרשימה המשותפת החדשה בה מתייצבים לבחירות הכוחות המייצגים את האוכלוסיה הערבית בישראל (ואת היהודים החשים סולידריות עם האוכלוסיה הזאת). שלטים נפרסו: "תשוחרר מלאכ אלח'טיב!" / "150 קטינים בכלא – די!" / "לסגור את כלא עופר, לפטר את שופטי הכיבוש!" . "די לכיבוש!".

שלושה נערים ונערה אחת עברו על פני המפגינים, מובילים זוגות אופניים. "מה אתם רוצים?" שאל אחת מהם. "אנחנו מפגינים כאן במחאה על מאסר של נערה, בדיוק בגיל שלכם. בואו תצטרפו אלינו!". הנערים הסתכלו על השלטים, חייכו במבוכה והמשיכו בדרכם.

"בוגי, בוגי, שר הביטחון – כמה ילדים הרגת עד היום!". הקריאה הזאת, שמקורה בהפגנות בארה"ב נגד מלחמת וייטנאם, אומצה כבר לפני שנים רבות בהפגנות ישראליות, כאשר בכל פעם מכניסים את שמו או כינויו של שר הביטחון הנוכחי. "זאת לא בדיוק הססמא המתאימה עכשיו" אומרים כמה מהמשתתפים. לאחר התייעצות קצה עוברים ל"בוגי, בוגי, שר הביטחון – כמה ילדים עצרת עד היום!" ואחרי דקה  ל"בוגי, בוגי, שר הביטחון – כמה ילדים חטפת עד היום!" וזאת נשארה הססמא עד לסיום. "הוא אומר שזה מעצר, מבחינתנו זאת פשוט חטיפה" מדגישה ד"ר ענת מטר מהחוג לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב, מותיקי הפעילים. 

והיתה עוד ססמא ותיקה מאד: "בוגי, בוגי אל תדאג – עוד נראה אותך בהאג". איכשהו, היום זה נראה קצת פחות מדע בדיוני מאשר בפעמים הקודמות שנשמעה הססמא הזאת.