תקופת האבן

תקופת האבן 

לפני כמה שבועות זיכה השופט הצבאי רס"ן אמיר דהאן ארבעה פלסטינים מאשמת ניסיון רצח לאחר שזרקו אבנים על רכב, וקבע כי "זריקת אבנים יכולה לשאת אופי של עבירה קשה וקטלנית המסכנת בוודאות קרובה חיי אדם -  אבל יכולה גם להיות מעשה קונדס ללא פוטנציאל נזק, בידי צעיר אשר אך בקושי חצה את גיל האחריות הפלילית".

פסק הדין עורר את זעמו של שר השיכון אורי אריאל ממפלגת הבית היהודי, אשר אמר בתחילת השבוע הזה: "ככה לא שופטים בישראל. על אלו אנחנו מתפללים כל יום בתפילה 'והשיבה שופטינו כבראשונה'. אסור להבליג על אבן אחת. אסור לסלוח על אבן אחת. האבן הורגת".

בהמשך השבוע הצטרף גם ראש מפלגתו של אריאל, שר הכלכלה נפתלי בנט הידוע, והוא קורא לשנות את נוהלי הפתיחה באש כדי ולאפשר לחיילים שעומדים בפני פלסטינים יד קלה הרבה יותר על ההדק, שכן "הנסיעה בכבישי יהודה ושומרון הפכה לגיהנום".

גם איל העיתונות שלמה בן-צבי, אשר קנה לפני מספר חודשים את "מעריב" הכושל, נכנס בכל כוחו למערכה. כבר מספר ימים עוסקות כותרות מעריב בעיקר בתקופת האבן שירדה על הגדה המערבית. עמודים על גבי עמודים במעריב מוקדשים לזעקת המתנחלים ודרישתם התקיפה שהחיילים סוף סוף יתחילו לירות ולהרוג במיידי האבנים. כתבי העיתון אספו עדויות מזעזעות של חיילים מהשטח הטוענים שידיהם נכבלו מאחורי גבם בפקודות הצבא. "מיטב הבחורים, טובי הלוחמים, מלח הארץ", קראה להם הכתבת חן קוטס-בר.

זאת ועוד: בעל הטור עדי ארבל מהמכון לאיסטרטגיה ציונית, הוסיף משלו על מקרה נורא שהוא היה עד ראיה לו. בשבוע שעבר, בצהרי יום ירושלים המהולל, נסעו כמה מהאח"מים של מחנה הימין הישראלי אל מובלעת המתנחלים בליבו של כפר סילוואן כדי לקבל שם את פרס מוסקוביץ' מידיו של המולטי-מליונר ארווין מוסקוביץ', הנדיב הידוע של המתנחלים אשר במיוחד לאירוע זה נטש ליומיים את עסקי ההימורים המשגשגים שלו בקליפורניה. וקרה המקרה שבדרכם אל האירוע הזה עברו המתנחלים וחבריהם דרך שכונת א-טור הפלסטינית שעל הר הזיתים, ושם השליך נער כבן  18 אבן על האוטובוס שלהם. והנה שוד ושבר, מקונן האסטרטג הציוני, לנער הזה לא קרה שום דבר, שום שוטר ושום חייל לא חשב לשלוף נשק ולפתוח עליו באש. המסקנה העצובה של עדי ארבל: גם אחרי 46 שנה מזרח ירושלים לא בריבונות ישראלית. מה  שנכון נכון.

ומה כאשר מתנחלים מתכנסים בצידי הכביש וזורקים אבנים על כל מכונית פלסטינית שעוברת? מה קורה כאשר הם זורקים מטח אבנים מרוכז על אוטובוס של תלמידות פלסטיניות ופוצעים כמה מהן? גם אז "האבן הורגת"? גם אז אסור להבליג על אבן אחת ואסור לסלוח על אבן אחת? גם זאת סיבה

לחדד את פקודות הפתיחה באש ולשחרר את אצבעם של החיילים על ההדק? או אולי דווקא במקרה הזה זריקת אבנים היא מעשה קונדס ללא פוטנציאל נזק? טוב, לא צריך להקשות ביותר מדי שאלות על כבוד השר אורי אריאל וכבוד השר נפתלי בנט ומו"ל מעריב שלמה בן-צבי וכתביו המאולפים.

במקרה או לא במקרה, בדיוק בשבוע הזה הגיע לדיון מקרהו של חייל אשר לא הרגיש שידיו כבולות ולא חש בעיה מיוחדת להדק את אצבעו על ההדק וללחוץ. ב-12 בינואר השנה – בדיוק בעיצומה של מערכת בחירות הישראלית בה כמעט איש לא הזכיר את הפלסטינים –  הוצב החייל הזה (ששמו לא נמסר לפרסום) בדרום הר חברון, באזור בו פלסטינים רבים מנסים לחצות אל ישראל ולמצוא בה עבודה. רבים מהם גם מצליחים בנסיונם זה, אבל לרוע מזלו של עודאי דרוויש ci vgarho utj, מהעיירה דורא, החייל המסוים הזה פתח באש ופגע בו והוא מת לאחר כמה שעות בבית החולים ובהלוויתו השתתפו אלפים.

החייל הזה דווקא לא טען שהיו הוראות שכבלו את ידיו. "זו הפעם הראשונה שאני נתקל באירוע ירי, זה אף פעם לא קרה לי. אף פעם לא הגעתי לסיטואציה כזו, לעמוד מול 30 איש שאני לא מכיר ולא יודע מי הם. לפני כן היינו בקו בגבול מצרים שם היו המון סודאנים שעוברים ותמיד הייתה התרעה שבכל קבוצת סודאנים שמגיעים לארץ תמיד יש את ההתרעה שיכול להיות מפגע אחד שנושא חגורת נפץ, סכין או כל דבר אחר". (מה שנכון, בין עשרות אלפי סודאנים שהגיעו לישראל לא היה עד היום אף אחד כזה...)

התביעה הצבאית מבקשת לנהוג במקרה בחומרה ואי לכך לגזור תשעה חודשי מאסר על החייל ובנוסף להוריד אותו בדרגה אחת, מסמל ראשון לסמל רגיל. לעומת זאת פרקליטו של החייל, עו"ד יחיאל לאמש, ביקש מבית המשפט להתסתפק במאסר של שלושה חודשים, שכן "צריך להעביר מסר ללוחמים שמחרפים את נפשם למעננו, שכאשר השגיאה, גם אם היא קשה, היא שגיאה שבמסגרת הכשל האנושי, ולא ימוצה עמם הדין". כמו כן ביקש הסנגור שלא להורידו בדרגה כדי לא לפגוע בכבודו של הלוחם הזה של צבא ההגנה לישראל.

http://www.haaretz.co.il/news/politics/1.2019449

מה אם כן העונש הראוי למי שירה והרג (לא בכוונה) פועל פלסטיני אשר יצא להביא פרנסה למשפחתו? שלושה חודשים או תשעה חודשים או משהו באמצע? יורידו אותו בדרגה או שיזהרו לא לפגוע לו בכבוד? בית הדין אמור להתכנס שוב בסוף החודש ולמסור האם החליט כבקשת התביעה או כהצעת הסנגוריה.

אבל מה עם מי שלא ירה ולא הרג ובכלל סירב להתגייס לצבא הכיבוש וללבוש את מדיו ולהשבע לו אמונים? מי שמלכתחילה לא היה מוכן להגיע למצב בו יעמוד עם נשק ביד מול שלושים אנשים שאותם לא ראה מעולם ושחייהם ומותם יהיו נתונים לחסדי אצבעו שעל ההדק? מה העונש הראוי לו על פשע הסירוב? חצי שנה? שנה? שנתיים? זה עדיין לא ממש ברור.

כבר עברה חצי שנה מאז התיצב נתן בלנק בלשכת הגיוס ביום הגיוס שנקבע לו, ה-19 בנובמבר 2012, ומסר לקצין הגיוס מכתב מפורט ומנומק המסביר את נימוקי סירובו. חצי שנה בה הוא יוצא ונכנס בשערי כלא 6, יוצא ונכנס, יוצא ונכנס ויוצא ושוב נכנס.

הצבא העדיף שלא להביא אותו לבית דין צבאי, בו מתקיים דיון פומבי והנאשם יכול להעזר בעורך דין

ולהביא טיעונים משפטיים מפורטים וגם לבטא מדוכן הנאשמים עמדה מצפונית ועקרונית. במקום זאת נתן בלנק מובא שוב ושוב בפני קצין שקיבל הסמכה משלטונות הצבא להיות קצין שיפוט.אצל קצין שיפוט המשפט הרבה יותר פשוט וקל, משפט ללא קהל וללא עורכי דין וללא עדים וללא פרוצדורות משפטיות מסובכות.  משפט שמתקיים במשרדו הרגיל של קצין השיפוט, בלי נוכחות של איש חוץ מהנאשם והשופט, נמשך בדרך כלל ביו שלוש לחמש דקות, במקרים יוצאי דופן הוא מתארך עד כדי עשר דקות.

כבר הרבה הרבה משפטים קטנים כאלה היו לנתן בלנק, לפעמים נשלח לשבועיים בכלא ולפעמים שלושה שבועות ולפעמים חודש, כל פעם יוצא מהכלא ומקבל עוד פקודה להתגייס וחוזר שוב למשרדו של קצין השיפוט. בינתיים כבר הצטברו כ-150 יום בכלא, וזה בהחלט עוד לא הסוף.

אתמול, יום שישי ה-17 במאי 2013, חגג נתן בלנק את יום הולדתו העשרים מאחורי סורג ובריח בכלא 6 שבעתלית. פעילי יש גבול יצאו אחר הצהרים לחגוג איתו את יום ההולדת על ההר שמול הכלא, שאת פסגתו כבר ראו מחצר הכלא כמה וכמה דורות של סרבנים מאז מלחמת לבנון הראשונה ב-1982. "בואו לחגוג והביאו איתכם חברים, כיבוד ובמיוחד אביזרי מסיבה הנראים למרחוק : בלונים, סרטים, שלטים, גורמי רעש, צפצפות ועוד" נכתב בהזמנה. ביום שלישי הקרוב תהיה עוד הפגנה מול משרד הביטחון בתל אביב, ומקרהו של נתן בלנק גם זוכה לתשומת לב בינלאומית הולכת וגוברת.

בלנק אמר למפקדים ולשופטים כי ברגע שישוחרר מהצבא (ומהכלא) הוא מתכוון לעשות שירות אזרחי במגן דוד אדום. אבל מתי זה יהיה? לדובר צה"ל לא היו בשורות גדולות: “מועמד לשירות ביטחון אשר בקשתו לפטור מטעמי מצפון נדחית, מחויב בגיוס על פי חוק שירות הביטחון. במידה שלא ייעשה כן - הוא יטופל בדרכים המקובלות." נקודה.

בהחלט יתכן שהחייל שהרג את עודאי דרוויש יצא לחופשי מוקדם יותר.

אין רגע דל בארץ המשוגעת הזאת

אין רגע דל בארץ המשוגעת הזאת 

כותרות בעיתוני ישראל מוקדם יותר השבוע דיברו על "רוחות מלחמה", ושדה התעופה בחיפה נסגר למשך כמה ימים כי חיל האויר החליט לפנות את המרחב האוירי בצפון. זוג קשיש, ידידים של הורי, טלפנו אלי בבהלה בשעה מאד מאוחרת: "האם המלחמה התחילה?". הם שמעו תנועה רבה ולא שגרתית של מטוסים באויר, ולא ישנו הרבה באותו הלילה. כאשר ראש הממשלה נתניהו היה ילד, האם אף אחד לא אמר לו שמסוכן לשחק באש?  אתה בהחלט עלול להיכוות או להצית דלקה גדולה.

אבל המלחמה לא התחילה השבוע, ומי ששחקו באש לא נכוו. לפחות בינתיים. שורת הפצצות בוצעה בסוריה כדי להשמיד "נשק שובר שוויון" בטרם יועבר ללבנון. (האם באמת זה היה  "נשק שובר שוויון"? כמה וכמה מומחים הטילו בכך ספק.) ראש הממשלה נתניהו ושר הביטחון יעלון ומפקדי צה"ל הימרו שיש לנשיא בשאר אסאד יותר מדי בעיות ואויבים מתוצרת בית, ושהוא יחליט להבליג גם על השפלה פומבית ופגיעה גסה בריבונות הסורית בהפצצות של מטוסי חיל האויר של מדינת ישראל לא רחוק מארמון הנשיאות. ואכן, התקיפה הישראלית לא נענתה במטח טילים מדמשק, ואחרי יומיים ירדה הכוננות במדינת ישראל.

מה שכן קרה הוא שלאחר ארבעים שנה בדיוק באה לסיומה המחויבות של ממשלת סוריה למנוע התקפות משטחה על מדינת ישראל, מחיובות אשר הפכה את הגולן לגבול השקט ביותר של מדינת ישראל. בשאר אסאד הזמין רשמית כל קבוצה חמושה שתרצה בכך לחדור דרך הגבול – ואכן בשטח פעילות כמה וכמה קבוצות, הן מידידיו של אסאד והן מאויביו, העשויות לנצל את ההזדמנות. ארגון האו"ם כבר הודיע על פינוי משקיפיו, שסייעו לשמור על היציבות בגבול הזה בארבעת העשורים האחרונים.

ובינתיים, מה על מעשי הטבח המתרחשים בסוריה חדשות לבקרים? ובכן, זה לא ממש מענינה של מדינת ישראל (חוץ מאשר כאשר רוצה ראש הממשלה לנגח פעילי זכויות אדם המעזים להגיד מלה על הפלסטינים...).

ובכל אופן, דיה לצרה בשעתה. בינתיים ירד המצב בגבול סוריה מן הכותרות, ובמקומו העפיל ועלה אליהן תקציב המדינה, והגזרות שגזר שר האוצר הטרי יאיר לפיד. בוחריו מהמעמד הבינוני זועמים ומתוסכלים מן הפגיעה הקשה שיפגעו בהם הגזרות האלה.

האם באמת היו בוחרי לפיד צריכים להתאכזב או שיכלו לדעת מראש שכזאת תהיה מדיניותו? אחרי הכל, הרי עוד לפני הבחירות כבר נכתבו מאמרים רבים שתיארו מראש איך יראה התקציב החדש שמכינים פקידי האוצר. כבר באותו יום בו מונה יאיר לפיד לשר האוצר בממשלתו החדשה של בנימין נתניהו כבר היה מי שאמר שזה בדיוק יהיה התקציב שהוא יגיש.  

ומה יהיה הערב  בתשע בכיכר הבימה בתל אביב, מוקד הפגנות המחאה החברתית מלפני שנתיים? האם שוב ינהרו המונים אל הפגנת המחאה המתוכננת הערב שם ובעוד כמה וכמה מקומות בארץ?

https://www.facebook.com/events/119922554878183/?ref=2

http://mapsengine.google.com/map/view?mid=zlfQGU7cv4FY.kf1NaBDSTpg8

בדעת הקהל הישראלית נהוג לשמור הפרדה הרמטית בין המאבקים החברתיים והכלכליים לבין נושא המלחמות וההכנות הצבאיות. אייל גבאי, שהיה לא מזמן מנכ"ל משרדו של נתניהו והכיר היטב את כל מה שהתרחש שם, שבר קצת את המחיצה האטומה וסיפר שבשנה שעברה היו הכנות למלחמה נגד איראן שבסופו של דבר לא התרחשה (לפחות לא בשנה שעברה) וההכנות האלה עלו כעשרה  מיליארד שקל. וזהו במקרה חלק גדול מן "הבור התקציבי" שבכדי למלא אותו אזרחי ישראל (ולאו דווקא העשירים) יצטרכו לשלם יותר מסים ולקבל פחות שירותים חברתיים. והדברים נאמרו בשידור חי ברדיו אבל איכשהו לא זכו להרבה הדים.

וכאשר טען שר האוצר לפיד בשידור חי משלו שהתקציב החדש שהכין (או פקידי האוצר הכינו עבורו) לוקח מכל הכיסים, ולא רק מן המעמד הבינוני, היו מי שהזכירו שהתקציב לא ממש פוגע במתנחלים ובהתנחלויות ובתקציבי ההתנחלויות. אבל זה כידוע בעיקר טיעון ישן של השמאלנים. ומה עם תקציב הביטחון? האם הוא באמת יקוצץ? ואם הוא יקוצץ, האם לא יוחזר לו כל סכום הקיצוץ בריבית דריבית מיד לאחר שהמשבר הביטחוני הבא יתפוס את הכותרות? נחיה ונראה.

ובינתיים יצא לו ראש הממשלה לסין ומשם השקיף מרחוק על מהומת התקציב ואולי לא הצטער לדחוף את לפיד לחזית. הקשרים עם סין הם בעלי חשיבות אסטרטגית לישראל, כך חזר ואמר נתניהו, ואולי היו אלה דברים חוזי עתיד שבו ישתנה פעם מאזן הכוחות הבינלאומי וארצות הברית כבר לא תשלוט בעולם וראש ממשלה ישראלי שזה עתה סיים להרכיב את ממשלתו החדשה ימהר לבייג'ין עוד לפני שיטוס לוושינגטון. ובינתיים מיהר נשיא סין לפרסם, יום לפני שהגיע אורחו הישראלי, תכנית מפורטת לשלום במזרח התיכון הכוללת הקמת מדינה פלסטינית בגבולות 1967, ומאידך חתם עם נתניהו חוזים כלכליים רבים האמורים לתת דחיפה גדולה לכלכלת ישראל. האם זו הדרך הטובה ביותר לשכנע את נתניהו לקחת ברצינות את תכנית השלום הסינית?

את הרושם הגדול ביותר כנראה עשתה על בנימין נתניהו חומת סין הגדולה. למרבית המבקרים זהו לא יותר מאתר תיירות מרשים מלפני קרוב לאלפיים שנה, אבל ראש ממשלת ישראל מצא הרבה מאוד מסקנות והשלכות אקטואליות. "כמו שהסינים הגנו על עצמם וביצרו את עצמם עם החומה הגדולה, כך גם אנחנו נמשיך לבצר את עצמנו בגבול הדרום, ברמת הגולן ובכל החזיתות" הצהיר ראש הממשלה בעודו הולך בפיתולי החומה העתיקה והמרשימה. אולי היסטוריון הבקי קצת יותר בנבכי ההיסטוריה הסינית היה מספר לראש הממשלה שהחומה לא תמיד הצליחה להגן על הסינים, וכי יש הרואים בהסתגרות מאחורי החומה דבר שגרם לניתוקה של סין מהעולם והחלשתה. אבל מורה הדרך שהועמד לרשות פמלית נתניהו כנראה לא נכנס לכל הדקויות האלה.

ובעוד ראש הממשלה מסייר בסין ומדי פעם משגר מסרים אל העיתונות הישראלית, נחוג בירושלים המאוחדת בירת ישראל הנצחית יום ירושלים, שבו חגגה העיר ירושלים את יום השנה הארבעים ושישה לשחרורה ואיחודה בשנת 1967. כך לפחות נאמר בהודעה הרשמית של עירית ירושלים וגם בחלק מן הדיווחים התקשורתיים שסיפרו בהתלהבות על "עיר מלאה דגלים". כמעט רק מעל דפי "הארץ" נמסר כי את המוני דגלי הכחול לבן החזיקו המוני צעירים דתיים לאומיים שחלקם הגדול הגיעו לירושלים בהסעות מאורגנות מכל רחבי ההתנחלויות והם צעדו ברחובות העיר העתיקה וקראו קריאות נאצה לעבר כל עובר ושב ערבי שנקרה בדרכם. ברק שמש, פעיל שלום ירושלמי, העביר אתמול בפייסבוק מסר הראוי לפרסום גם כאן:

"לכורדים יש סהרנה, למרוקאים - מימונה, ולדתיים הלאומיים יש 'יום ירושלים'. זהו החג החשוב ביותר של מערכת החינוך שלהם. שיאו – במצעד ברחובות הרובע המוסלמי של העיר הכבושה, על פני תריסים מוגפים, ובתוך הבתים ילדים מחכים בחיק הוריהם, המרגיעים אותם: עוד מעט יגמרו להשפיל אותנו.(...) מצעד הדגלים הלאומני סוגר את העיר לשעות רבות, ומונע מרבים לשוב לבתיהם בשם חגיגות 'האחדות' החד-לאומית. ירושלים היא לא עיר מאוחדת. זו עיר מחולקת, שלפחות שליש מתושביה מתמודדים עם אפליה קשה, רדיפה פוליטית, הצקות גזעניות, פשעי שנאה, עמותות מתנחלים, פקחים, מחסור באישורי בנייה, חוסר בתשתיות, וזאת בנוסף על הקשיים הרגילים של פרנסה, גידול ילדים ועוד".

גם השנה כמו ביום ירושלים כל שנה נתנה משטרת ישראל "עצה" לתושבים הפלסטינים בעיר העתיקה לסגור את חנויותיהם ולהסתגר בבתיהם ולחכות עד יעבור זעמם של הצעירים הרוקדים ברחובותיהם עם דגלי הכחול לבן. אבל השנה בניגוד לשנים קודמות היו צעירים שלא נענו לקריאת המשטרה וחגגו יום ירושלים משלהם והניפו בשער שכם, מרכז החיים בעיר העתיקה,  את דגל פלסטין האדום-ירוק-שחור-לבן והמשטרה מיהרה לבוא ולפזר אותם ובטלויזיה הישראלית נמסר על "מהומות שהפרו את שמחת חגיגות איחוד ירושלים".

משפחת שמאסנה משכונת שייח-ג'ראח לגמרי לא בטוחה שבשנה הבאה תהיה לה אפילו האופציה להסתגר בביתה בעוד המתנחלים ודגליהם מציפים את הרחוב. עמותות המתנחלים סימנו את בית המשפחה כמטרתם הבאה להשתלטות בנימוקים וטיעונים משפטיים מפולפלים, תוך הסתמכות על מערכת חוקי קרקעות בלתי הוגנת בעליל. זה כבר קרה לכמה וכמה משפחות פלסטיניות שהמשטרה באה לגרשן באמצע הלילה ותוך מספר שעות כבר התמקמו המתנחלים בבית והניפו את דגל הכחול לבן על גגו.

https://www.facebook.com/events/257691057710592/

בעוד קצת יותר משבוע – ביום 20 למאי שעה 9:00 - ידון בית המשפט העליון בערעורם של בני משפחת שמאסנה. אתמול בבוקר נערכו בכמה מקומות בעולם הפגנות בהזדהות עם המשפחה. בירושלים התכנסו המפגינים בגן העצמאות  ממול לקונסוליה האמריקאית, ובדרך מקרה בדיוק כאשר עמדו שם עם שלטים בעברית וערבית ואנגלית בהם נאמר "לא לגירוש בשייך ג'ראח" נמסר ברדיו כי מזכיר המדינה האמריקאי ג'ון קרי יגיע לכאן בעוד שבועיים כדי לנסות שוב לחדש את המשא ומתן הישראלי-פלסטיני ולהתניע את תהליך השלום התקוע. ובמקרה, מטוסו של מזכיר המדינה ינחת בנתב"ג בדיוק עשרים וארבע שעות לאחר הדיון בעתירת משפחת שמאסנה.

האם ירצה ויוכל מזכיר המדינה למנוע את הגירוש הזה המתקרב, עוד בטרם ישלוף מאמתחתו את יוזמת השלום הערבית הותיקה שנמצאת על השולחן מאז שנת 2002 ובנימין נתניהו לא מתלהב ממנה כלל? אם לא יוכל, אולי מוטב שיעלה על המטוס חזרה לוושינגטון ויגיש לנשיא ברק אובמה דו"ח בשתי מלים: "אחרינו המבול".

הערה: כתבתי כאן הרבה על השבוע המשוגע הזה ועוד לא נגעתי אפילו על קצה המזלג במחצית ארועיו. למשל תכנית ישוב הבדואים בנגב שעברה בממשלה ומשמעותה כנראה לגרש 30,000 בדואים אזרחי ישראל ולהרוס עשרות כפרים "בלתי מוכרים" ולשם מימושה דורש שר המשטרה גיוס 250 שוטרים חדשים (הערכה מאד מאד אופטימית לגבי הכח שידרש). וחוק המשילות שעבר בקריאה טרומית ויערים קשיים רבים על יכולתה של האופוזיציה לפעול בכנסת נגד הממשלה וגם על יכולתן של מפלגות קטנות להכנס בכלל לכנסת.  וחוק "ג'נין ג'נין" שנקרא על שמו של סרט דוקומנטרי שנוי במחלוקת ומיועד למנוע יצירת סרטים כאלה בעתיד כי יוצריהם יהיו עלולים להתבע בתביעת דיבה על "השמצת צבא ההגנה לישראל". ועקירת קרוב למאה עצי זית בכפר הקטן טואני שמדרום לחברון וכתובות נאצה שמתנחלים השאירו שם. והפיזיקאי הנודע סטיבן הוקנינג שהצטרף לרישמה המאתרכת והולכת של אנשים ידועין בעולם שכבר אינם מרגישים נוח לקפוץ לביקור בארץ הזאת שלנו, והבדיחות בטעם רע מאד שסיפרו אנשים שמגידים עצמם "ידידי ישראל" על האיש הזה, שהצליח להתגבר בצורה מעוררת התפעלות והשתאות על נכה קשה ביותר. והעימות האדיר שהתרחש בכותל המערבי בשל הרבה אנשים המחשיבים עצמם כדתיים ובעלי חזקה במקום הזה ואשר מתנגדים בתוקף וגם נוקטים בהרבה אלימות לנוכח הרעיון כי נשים יעטו סמלים דתיים יהודיים כגון טליתות ותפילין אשר אמורים להיות שמורים לגברים בלבד. ואחרון וכלל לא חביב החוק הנוסף המתקרב לחקיקה ולאכיפה ואשר יאסור על מהגרי עבודה מאפריקה להעביר כספים לבני משפחותיהם ובו תומך שר האוצר המהולל לפיד.

וכך מסתיים לו עוד שבוע משוגע בארץ משוגעת – והאם השבוע הבא יהיה משוגע פחות?  

על מזל"טים, סכינים ויוזמות שלום

על מזל"טים, סכינים ויוזמות שלום

בשבוע הזה, המזל"טים הישראליים חזרו לפעולה בשמי עזה. הית'ם אל מסחאל בן ה-29,  שעבד כשומר בבית החולים שיפא, נורה מהאוויר בעת שנסע על אופנוע ונהרג במקום. כאשר נחתמה הפסקת האש לפני כחצי שנה, מדינת ישראל קיבלה על עצמה ההתחייבות שלא לבצע יותר "סיכולים ממוקדים". ואולם שר הביטחון החדש משה יעלון טען כי מסחאל היה אחראי - או לפחות היה קשור בדרך כלשהי – אל הטילים שנורו מתוך סיני על אילת. שום הוכחה לא הובאה  לטענה זו, המבוססת על מקורות חסויים עלומי שם. כמובן, מרבית אזרחי ישראל מקבלים כמובן מאליו את נכונותן של טענות כאלה.

מה שנודע הוא כי מסחאל היה חבר בחמאס ופרש ממנו לשורות קבוצה רדיקלית יותר, בגלל חוסר שביעות רצון לנוכח מה שהחשיב כפסיביות של החמאס מול תוקפנות ישראלית. ואכן,  לנוכח ההתנקשות בחייו של מסחאל בחר חמאס בחר שלא לנקוט בצורת התגמול הרגילה, כלומר ירי טילים לעבר שטח ישראל, אלא הסתפק בהגשת תלונה חריפה למצרים, אשר מאז המלחמה בעזה לפני כחצי שנה משמשת כערבה להסכם הפסקת האש. דעת הקהל הישראלית לא העריכה את האיפוק הזה, ולמעשה כלל לא שמה לב אליו.

מאוחר יותר באותו יום באו לקיצם גם חייו של מתנחל ישראלי בשם אביתר בורובסקי, שהיה כמעט באותו הגיל כמו הית'ם אל מסחאל, ואשר נדקר למוות בצומת דרכים בגדה המערבית מדרום לשכם. בורובסקי היה שחקן, ועבר לגור בהתנחלות יצהר – מקום שאינו ידוע במיוחד כמוקד של פעילות תרבותית ואשר המוניטין שלו נוגע בעיקר למעשים פרועים ואלימים במיוחד  כלפי הפלסטינים החיים בסביבה.

כששמעו חבריו המתנחלים של בורובסקי על מה שקרה, הם זעקו בקולי קולות כי הרשויות לא התייחסו ליידוי אבנים כאל מעשה טרור, ומחדל זה הוביל בהכרח לדברים גרועים. וכדי להוכיח זאת נקטו המתנחלים במטח כבד במיוחד של... יידוי אבנים, על אוטובוסים של בית ספר פלסטיני בהם נסעו תלמידות. ובהמשך הם עברו להצתה נרחבת ללא אבחנה של שדות מטעי זיתים ומכוניות פלסטיניות.

בעיצומו של כל זה באה הידיעה כי משלחת של הליגה הערבית ביקרה בוושינגטון, לשם הוזמנה על ידי מזכיר המדינה קרי על מנת לקדם את מאמציו לקידום שלום בין ישראלים ופלסטינים, ישראלים וערבים. הנציגים הערבים שבו והדגישו את מחויבותן של כל מדינות ערב ליוזמת השלום שלהן, שראשיתה עוד בשנת 2002, והציע שוב לעשות שלום עם ישראל בתמורה לנסיגת ישראל מכל השטחים שנכבשו בשנת 1967. יתר על כן, הם הוסיפו לכך גם הסכמה לחילופי שטחים קטנים, באמצעותם תוכל ישראל לשמור בידיה חלק מההתנחלויות שבנתה, בתמורה לויתור על שטח שווה בגודלו בתוך גבולות הקו הירוק שמלפני 1967.

באופן לא מפתיע, תגובתו של ראש הממשלה נתניהו לחדשות אלה הייתה פושרת, בלשון המעטה. נתניהו אינו מעונין בהסכם המבוסס על גבולות 1967, כאשר ישראל תוכל לספח רק פיסות קטנות מן בגדה המערבית ותצטרך לשלם עבורם במסירת פיסות שווה בגודלן של שטח ישראלי. נתניהו רוצה לשמור בידי ישראל על חלקים גדולים מהבגדה המערבית, מבלי לשלם עבורם כלל. בפרט, הוא נחוש להמשיך להחזיק בבקעת הירדן, המהווה כשליש מן הגדה המערבית כולה.

הפרשן הותיק שלום ירושלמי כתב השבוע מעל דפי מעריב:"ביום שלישי הכריז ראש ממשלת קטאר כי מדינות ערב מוכנות לעשות שלום עם ישראל עם ישראל תמורת נסיגה לגבולות 1967 עם חילופםי שטחים. בקעת הירדן היא שטח עצום ממדים. מאות קילומטרים מרובעים זרועי מוקשים מאז ימי 1968, אז התנהלו מרדפים אחר מחבלים שהגיעו מירדן. מנזרים שלמים פונו מיושביהם והם עומדים נטושים ליד אתר הטבילה בירדן הקדוש לנוצרים. תשאלו מדוע לא מפנים היום את שדות המוקשים ומרחיבים את אתרי התיירות? התשובה היא כזאת: אם יפנו את השטח, הכנסיות והפלסטינים יתבעו לקבל אותו. ישראל לא רוצה לפנות שטחים בבקעת הירדן, להיפך, היא רוצה להישאר שם לנצח". ומה יאמרו על השאיפה הזאת מזכיר המדינה קרי והנשיא ברק אובמה?    

ובעוד כל זה קורה, נתן בלנק מתקרב אל היום המאה וחמישים שלו מאחורי סורג ובריח. מאז נובמבר האחרון, בלנק באופן קבוע נכנס ויוצא - ומייד נכנס שוב – אל מערכת בתי הכלא הצבאיים. שוב ושוב הוא מקבל פקודה להחייל, ושוב ושוב הוא חוזר ומשמיע באזני קציני הצבא את נימוקיו לסירוב: כבר ארבעים ושש שנים מדינת ישראל מקיימת שלטון כיבוש על מיליוני פלסטינים משוללים זכויות, ואינה מוכנה להעניק להם עצמאות וגם לא זכות הצבעה בבחירות הדמוקרטיות שלה. הגוף המכונה צבא ההגנה לישראל הוא האחראי היומיומי לביצוע הדיכוי הזה של הפלסטינים. הוא, נתן בלנק מחיפה, אינו מוכן לקחת חלק בזה. הקצינים האזינו באדישות, שוב ושוב שולחים אותו לבלות עוד כמה שבועות בכלא 6 בעתלית - למרות שקרוב לודאי הם כבר מבינים שאין הרבה סיכוי לשנות את דעתו.

http://wri-irg.org/node/20621

http://www.youtube.com/watch?v=pinvfnC6gdI

https://www.facebook.com/photo.php?fbid=455724104505333&set=oa.604683686210691&type=1&theater

ביום שישי האחרון היתה זאת הפעם הרביעית (או אולי החמישית) אשר בה טיפס קהל פעילים,  שאורגנו בידי תנועת יש גבול, על ההר המשקיף כלא 6, ומשם קראו קריאות של תמיכה וסולידריות שנשמעו היטב בחצר הכלא למטה.

הפעם, זכה נתן בלנק גם בתמיכה ממקור לא צפוי. הפעילים המצרים התומכים בסרבני המצפון שבמדינתם החליטו לתמוך גם בו, בהפגנה שנערכה בכיכר טלעת חרב בקהיר. התפקיד המדכא שמילא הצבא המצרי בנקודות זמן שונות בשנים הסוערות שעברו לאחרונה על המדינה הגבירו את הרתיעה של צעירים מצריים מלהתגייס לשורותיו.

התנועה המצרית "לא לשירות חובה" כבר נאבקת למען שני סרבני מצפון - עימאד דרעאווי ומוחמד פתחי – אשר סרבו להתגייס לצבא ובאמצעות חוק מצרי דרקוני הושמו במצב בלתי אפשרי: בלי מסמך שחרור מהצבא הם לא יכולים להשיג עבודה, לא יכולים ללמוד באוניברסיטה ולא יכולים לקבל דרכון - ובנוסף, הצבא יכול לעצור אותם ולהעמידם לדין בכל רגע שיבחר. הסרבנים המצריים חשים אהדה והזדהות טבעית עם נתן בלנק – וכך גם להיפך, תמונותיהם  ושמותיהם הוצגו בכרזות שהונפו במחאה הישראלית מול כלא 6.

האם הממשלות וכלל החברה במדינות השונות ינקטו אי פעם צעד משמעותי כדי לשפר את המצב? בכל מקרה, הפעילים ימשיכו להיאבק.

                                                                                       

בקיבה ריקה

בקיבה ריקה 

אסור לזלזל בבעיה ההסברתית שיוצר לממשלת ישראל צעיר פלסטיני אחד היושב סגור מאחורי סורג ובריח ומשם מתמודד עם כל עוצמתה של המדינה, ממשלתה וצבאה ושירותי הביטחון שלה, כאשר נשקו היחיד הוא -  הקיבה הריקה.

סאמר עיסאווי ישב בכלא הישראלי שנים רבות ואיש בישראל לא שמע עליו. למען האמת גם בין הפלסטינים הוא לא היה מפורסם מאד, מלבד אולי בשכונת הולדתו עיסאוויה שבמזרח ירושלים. כאשר בוצעה עסקת חילופי השבויים בסוף 2011, הוא היה אחד מבין אסירים פלסטינים רבים שיצאו מהכלא וזכו לקבלת פנים נלהבת ואחר כך ירדו מהכותרות.

באלמוניות הוא היה נשאר, קרוב לודאי, אלמלא החליט מי שהחליט בשירותי הביטחון של מדינת ישראל להחזיר אותו לכלא כחצי שנה לאחר ששוחרר. זאת בטענה ש"הפר את תנאי השחרור" כלומר יצא מן העיירה עיסאוויה שהיא חלק ממזרח ירושלים אשר סופחה למדינת ישראל בשנת 1967 ומסר את מכוניתו לתיקון במוסך הנמצא בעיירה א-ראם שמחוץ לשטח המסופח ועל כן עליו לחזור לכלא ולרצות עוד עונש מאסר של  14 שנים. וכמובן, שירותי הביטחון מסרו לאמצעי התקשורת כי בידיהם עדויות שעיסאווי "חזר לפעילות טרור" ועל כן יש לכלאו, אלא שמטעמי ביטחון אין לפרסם עדויות בטחוניות אלה ובודאי שלא למסור אותן לידיעתו של עיסאווי עצמו.

ובנקודה הזאת החל סאמר עיסאווי להשתמש בנשקו הסודי והפסיק לאכול והודיע כי לא יחדל משביתת הרעב עד אשר יסכימו שלטונות מדינת ישראל לשחררו.  ומאז במשך מאתיים ושישים וחמישה יום הלך סאמר עיסאווי על שפת התהום,על החבל הדק שבין החיים למוות. לפיו הכניס אך מעט נוזלים ותוספי מזון שיחזיקו את גופו בחיים בעודו מרזה והולך ומאבד עשרות קילוגרמים ודמותו נהפכה להיות כשלד חי על המיטה בבית החולים קפלן אליה התעקשו שירותי הביטחון לכפות אותו בידיים וברגליים גם כאשר כבר היה חלש מכדי לעמוד על רגליו.

"מעשה של יאוש" הגדיר זאת הסופר הישראלי א.ב. יהושע. במכתב ששלח אל עיסאווי הכלוא כתב יחד עם עוד כמה וכמה אנשי רוח ישראלים:  "קראנו בכאב רב על שביתת הרעב שלך. התיאור של מצבך ההולך ומתדרדר מחריד אותנו. אנו מרגישים שמעשה ההתאבדות שאתה הולך לעשות יוסיף מימד נוסף של טראגיות וייאוש לסכסוך בין שני העמים".

אבל זאת היתה טעות בהערכה. לא אדם נואש וחסר תקוה שכב שם על המטה, ולא מעשה התאבדות חסר תוחלת היתה מטרתו. זה היה לוחם שסיכן את חייו בשדה קרב מיוחד במינו, למען החופש האישי של עצמו והחופש הכולל של בני עמו, אך בהחלט קיוה לצאת כמנצח מן הקרב הזה. שם במיטתו שבבית החולים הוא ידע היטב כי שביתת הרעב שלו ממקדת אליה את תשומת ליבם ההולכת וגוברת של הפלסטינים באשר הם, מעלה ומגבירה את התסיסה ברחבי הגדה המערבית, בדיוק כאשר עושה ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו מאמץ מיוחד להציג בפני העולם מצג של שקט ושלווה ושגשוג כלכלי ברחבי השטחים שאותם כבשה מדינת ישראל לפני 46 שנה.

במכתב שהועבר מן הכלא עיסאווי שיגר אל המוני הפלסטינים את המסר: "אני שואב את כוחי מעמי, מכל האנשים החופשיים בעולם, מהידידים ובני משפחות האסירים שממשיכים יומם ולילה לקרוא לחופש ולסיום הכיבוש. אומר לעמי: אני חזק יותר מצבא הכיבוש וחוקיו הגזעניים. המערכה שלי אינה רק למען החופש כפרט. המערכה שלי ושל חברי הגיבורים טארק, איימן וג'עפר היא מאבק של כולם, מאבקו של העם הפלסטיני נגד הכיבוש ובתי הכלא שלו, כדי שנהייה חופשיים וריבונים במדינתנו המשוחררת ובירושלים הנכבדה שלנו. פעימות ליבי המתוחות והחלשות שואבות את יכולת העמידה שלהן מכם. עיני שהתחילו לאבד את הראייה שואבות את האור מהסולידריות שלכם ותמיכתכם בי. קולי החלש לוקח את כוחו מקולכם הגובר על קול הסוהר והחומות."

http://www.kibush.co.il/show_file.asp?num=58283

באו אל מיטתו אנשי שירותי הבטחון של מדינת ישראל והציעו לו הצעה נדיבה – להשתחרר מיד אם אך יסכים להיות מגורש לרצועת עזה. אבל בתודעה כל פלסטיני מאז 1948 נחרת הגירוש מהבית ומהשכונה ומעיר ההולדת כדבר כואב וטראומטי מאין כמותו, וסאמר עיסאווי דחה כל רעיון לשחרור שלא יחזיר אותו אל ביתו בעיסאוויה שבמזרח ירושלים.

וכאשר הביעו נציגי האיחוד האירופי בפני ממשלת ישראל דאגה גוברת והולכת לשלומו העלה מישהו במשרדי הממשלה את הרעיון הגאוני להציע לאחת המדינות הדמוקרטיות במערב לקלוט את סאמר עיסאווי ולפטור את מדינת ישראל מעונשו - אבל כמובן שגם את הרעיון הזה דחה עיסאווי על הסף. והוא החמיר והחריף את עוד יותר את שביתת הרעב, על חשבון פגיעה אולי בלתי הפיכה בבריאותו, והתכופף בכפיפה מסוכנת עוד יותר אל עבר התהום, ומומחי השב"כ באו אל נתניהו ופרשו בפניו תסריטי זוועה על הלהבה הגדולה העלולה לפרוץ אם יתבשרו ההמונים הפלסטינים על מותו בכלא.

ואז הוא עשה מה שלא עשה שום אסיר פלסטיני לפניו, ושיגר עוד מכתב גלוי. הפעם, לא מכתב אל בני עמו הפלסטינים אלא פניה ישירה וכואבת אל הישראלים באשר הם.

"אני סאמר אל-עיסאווי, הבחור 'הערבוש' לפי מונחי הצבא שלכם, אותו ירושלמי אשר אסרתם אותו בכלא בלי שום סיבה מוצדקת מלבד שהוא החליט לצאת מירושלים לפאתי ירושלים. לא שמעתי ולו אחד מכם מתערב ומנסה להשתיק את קולו של המוות הגובר כאשר כולכם הפכתם לחופרי קברים, לובשי מדים צבאיים: השופט, הסופר, המשכיל, אנשי התקשורת, הסוחר, האקדמאי, המשורר. איני מסוגל להאמין שחברה שלמה הפכה לסוהרים של מותי וחיי, לשומרים של המתנחלים הרודפים את חלומותיי ועציי.

ישראלים, לא אסכים שיגרשו אותי מאדמתי וממולדתי. אולי עכשיו תבינו שתודעת חירות חזקה מתודעת מוות. אל תקשיבו לגנרלים ולמיתוסים המאובקים, שכן המובסים לא ייוותרו בתבוסתם, והמנצח לא ייוותר בניצחונו. ההיסטוריה אינה נמדדת רק בקרבות, טבח ובתי כלא, אלא בהושטת יד לשלום, לעצמכם ולאחר. ישראלים, הקשיבו לקולי, קול הזמן שעוד נותר לי ולכם. שחררו עצמכם מרדיפת כוח חמדנית. אל תשכחו את אשר כלאתם בכלא ובמחנות, בין דלתות הברזל שכולאות את תודעתכם.

אני מזמין אתכם לבקרני בבית החולים ולראות אותי כשלד אזוק וקשור למיטה. שלושה סוהרים תשושים מסביבי אשר אוכלים ושותים ליד מיטתי. הסוהרים עוקבים אחר יסוריי ואיבוד משקלי ההולך וגובר בהדרגה. מדי פעם מסתכלים בשעוניהם ושואלים: 'איך לגוף כזה עוד יש מה לשרוד'?"

http://www.kibush.co.il/show_file.asp?num=58954

והמכתב הזה הכה הדים בחברה הישראלית. לא בקרב כל הישראלים – יש בינינו לא מעט כאלה המחשיבים כל אסיר פלסטיני כ"מחבל", וכל "מחבל" כ"רוצח", וכל "רוצח" כ"רוצח ילדים", ואנשים כאלה  לא התרשמו במיוחד ממכתבו של סאמר עיסאווי (אם בכלל שמעו על המכתב הזה...). אבל היו כאלה שהמכתב נגע עמוק עמוק בליבם ובמצפונם. הם יצאו אל רחובות תל אביב וישבו יום יום בפינת ההפגנות המסורתית בפינת שדרות בן ציון ורחוב המלך ג'ורג' וקיימו שם יום יום שביתת רעב סמלית משלהם.

היו גם כאלה שיצאו אל בית החולים קפלן ועשו מאמצים כבירים  לחדור את המחסומים והאיסורים ולהגיע אל אותו אל חדר חולים שהפך לתא כלא ובו ישבו יומם ולילה שלושה סוהרים מסביב מיטתו של אסיר שגופו חלש ומן המיטה לא יוכל לקום גם אילו לא היה כבול אליה.

בפליאה מסוימת כתב יהושע בריינר באתר החדשות וואלה כי "האסיר הפלסטיני שובת הרעב הפך למוקד עלייה לרגל". והוסיף ופירט כי "חדר האשפוז במחלקה פנימית ד' בבית החולים קפלן ברחובות הפך בשבועות האחרונים למוקד עלייה לרגל עבור פעילי שמאל ישראלים, שמנסים בכל דרך להגיע לאדם אחד שמאושפז שם. לא מדובר ברב חולה או באושיית תרבות שאליה נוהה ציבור מודאג, אלא באסיר הפלסטיני שובת הרעב סאמר עיסאווי, שנמצא בסכנת חיים אחרי שאיבד עשרות קילוגרמים ממשקל גופו.

המחלקה בבית החולים, שבדרך כלל מאכלסת קשישים ואנשים בעלי מחלות קשות, הפכה לאזור עמוס באנשי שב"ס, משטרה ואנשי הביטחון של המוסד הרפואי. זאת גם בשל אשפוזו של עיסאווי, אחד מ'כאבי הראש' הגדולים ביותר של מערכת הביטחון, וכן לנוכח הניסיונות הבלתי פוסקים של עשרות פעילים להיכנס לשם, שהתמקמו מול הדלת הסגורה או צעקו לו צעקות עידוד מתחת לחלון".

תמר פליישמן ואופירה גמליאל היו בין אלה שגרמו את כאב הראש הגדול ביותר לאנשי הביטחון, כפי שתיארה גמליאל:

"תמר ממיסת לבבות מקצועית. אני רק מילאתי פי מים וצילמתי. בקבלה, פקידה עניינית חזרה על השם עיסאווי, ואמרה לנו איפה הוא מאושפז ואיך להגיע. בחורה צחקנית שישבה מאחור אמרה שיש לה יומולדת, תמר רצתה לתת לה פרח אחד, אבל היא סירבה בעקשנות.

בדלפק האחיות, שאלנו איפה חדרו.

"מי אתן?"

"חברות של המשפחה"

"יש לכן אישור?"

"לא. אנחנו פשוט רוצות להביא לו פרחים."

עגמומית קלה עמדה על פני האחות. היא קמה פתאום, ורמזה לנו ללכת אחריה. היא פתחה את דלת החדר היחיד שהיה סגור, ויצאה עם סוהר במדים, ועל פניה מבט של "עשיתי כמיטב יכולתי, מכאן והלאה אתן בידיים שלהם."

הסוהר חזר על שאלותיה של האחות. הוא קצת התרגז, אבל החיוכים של תמר ממיסים אפילו אבן.

"אתן לא יכולות להיכנס. צריך אישור. מי אתן? לאיזה ארגון אתן שייכות?"

"לשום ארגון, אנחנו רק רוצות להביא לו פרחים."

עוד סוהר, אחד חייכן, הגיח מהחדר.

"?למה באתן"

כל מה שיכולתי אני לומר היה שפשוט נשבר לנו הלב.

"איך אתן יודעות עליו בכלל?"

"שמענו בתקשורת."

אני המשכתי לשתוק, כי תמר טובה בדיבורים אתם לאין ערוך ממני.

הסוהר הקשוח המשיך לשאול שאלות, תמר ענתה תשובות לעניין, הוא הלך להתקשר למישהו, ובעודו מדבר במכשיר הקשר עם איזה מפקד או אחראי או משהו, תמר המשיכה לדבר עם הסוהר החייכן. העיניים שלו הסגירו אמפתיה.

כששב הסוהר הקשוח הוא אמר "טוב, אין לכן אישור". אבל תמר התעקשה להמשיך ולנסות לפחות להעביר את הפרחים. אני חושבת שהוא שמע, שהוא יודע שהיו שם שתי נשים דוברות עברית שניסו לבקר אותו ולתת לו פרחים.(...)

ואחרי שבועיים, כשבאנו שוב, כבר הכרנו את הדרך, לא שאלנו אף אחד ולא דיברנו עם אף אחד ולא ביקשנו רשות והלכנו במסדרון והפעם, הדלת הייתה פתוחה כשהגענו. בחדר ישבו שלושה סוהרים סביב מיטה מול החלון המואר. שמיכה קלה, לבנה, הסתירה רגליים שלא הגיעו לקצה המיטה. נשאבנו שתינו, תמר ואני, פנימה. הם לא הבחינו בנו.

תמר נקשה קלות על הדלת הפתוחה, שני סוהרים קמו מיד, וסימני שאלה על פניהם, ואנחנו כבר היינו חצי חדר בפנים. סאמר הזדקף במיטה והביט בנו בעיניים רכות ונוצצות. הוא נד קלות בראש לכל אחת מאיתנו, וחייך מתוך זקנו העבות. מפגשי המבטים הרגישו כמו מגע של לחיצת יד אמיצה. אנחנו יחד. למרות הכול.

כל זה ארך לא יותר מדקה, וכשהסוהרים קמו, אנחנו לקחנו צעד אחורה. את הפרחים לא הרשו לנו למסור לו, וגם לא את המכתב, לכל זה לא היה אישור. " מי אתן? מה אתן? תראו תעודות! אי אפשר, אסור להעביר לו שום דבר, צריך אישור".

וסוהר אחד מתקשר, שני מביט בנו במבט אוהד וממלמל משהו כמו כל הכבוד לכן, אבל..., תמר ממשיכה לנדנד, הפרחים על הרצפה, ואנחנו יודעות שסאמר שומע.

וזה לא כל כך חשוב - לא המכתב ולא הפרחים - מתת המבט ותשומת הלב יקרה מפז היא. ואנו מקוות שתשומת הלב שלנו לסאמר תזכה לתשומת לבכם אליו. הוא הפרטנר, רבותיי, וכן חבריו האסירים שובתי הרעב."

http://www.etgar.info/he/article__647

סוף דבר: במוצאי השבת הזאת, 27 באפריל, היתה צריכה להתקיים הפגנה בתל אביב, ומאמץ גדול עמד להערך כדי להביא מספר מכובד של ישראלים שיצעדו בחוצות ויניפו שלטים וידרשו בקולי קולות את שחרורו של סאמר עיסאווי. ההפגנה הספיציפית הזאת התייתרה. כבר בתחילת השבוע הזה קיבל ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו את ההסכם שהביאו לאישורו ראשי השב"כ. סאמר עיסאווי עומד להשתחרר ולחזור לעירו ירושלים ולשכונתו עיסאוויה ולביתו שלו ולא לשום מקום אחר, והוא מוכן לחכות עוד שמונה חודשים עד שיגיע רגע השחרור המובטח. ועכשיו הוא יוכל לנוח קצת מן המאבק האדיר שניהל, ולהתחיל בהדרגה ובצורה מבוקרת מאד לאכול, ולתקן את הנזקים שנגרמו לבריאותו (בתקווה שאינם בלתי הפיכים).

אבל הסיפור לא תם ולא נשלם.

וידאו: שירה וויכוח במסדרונות מחלקה פנימית ד' בבית חולים קפלן
http://www.youtube.com/watch?feature=player_embedded&v=WAew2qv1TVs

שלח נא את עמי!

שלח נא את עמי!

ליל הסדר היו הרחובות בערי ישראל ריקים ושוממים, ומן החלונות אפשר היה לשמוע קטעים מן המזמורים העתיקים. "עבדים היינו, היינו/ עתה, עתה בני חורין/ עבדים היינו, היינו/ עתה, עתה בני חורין. וימֵּרְרוּ הַמִּצְרִים אֶת חַיֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַיִם בַּעֲבֹדָה קָשָה, בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה אֶת כָּל עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ. עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם, וַיּוֹצִיאֵנוּ יְיָ אֱלֹהֵינוּ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה. וְאִלּוּ לֹא הוֹצִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרָיִם, הֲרֵי אָנוּ וּבָנֵינוּ וּבְנֵי בָנֵינוּ מְשֻׁעְבָּדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם. לֹא אֶת אֲבוֹתֵינוּ בִּלְבָד גָּאַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֶלָּא אַף אוֹתָנוּ גָּאַל עִמָּהֶם. עבדים היינו, היינו/ עתה, עתה בני חורין/ עבדים היינו/עבדים היינו, היינו/ עתה, עתה בני חורין.

ואת הדברים האלה ממש קראו ושרו, זו השנה הארבעים ושש, גם המתנחלים ברחבי השטחים הכבושים. ביושבם במובלעות חמושות מוקפות גדרות וחומות וסביבם חיילים בצבא אדיר הם קראו ושרו וסיפרו ביציאה מעבדות לחרות. והאם  הגיעו הדי הקולות אל הכפרים הסמוכים, אל התושבים שאדמתם נלקחה בכח ומעינותיהם נסתמו והמים נגזלו ובניהם יושבים בכלא וכבישיהם חסומות במחסומים צבאיים?

בעיר חברון יצאו פלסטינים לצעדת מחאה ועל פניהם מסיכות בדמותו של מרטין לותר קינג, המנהיג השחור שגם הוא שאב השראה רבה מסיפור יציאת מצרים. וכאשר העזו תלמידיו הפלסטינים של מרטין לותר קינג להתקרב אל גדרות המובלעת ההתנחלותית שבלב חברון הסתערו עליהם  חיילי צבא ההגנה לישראל ופזרו אותם במהלומות ובגז מדמיע וגררו אותם למעצר, לבל יפריעו לשמחת חג החירות שחגגו המתנחלים.

ומה השתנה הפסח הזה מכל ארבעים וחמישה הפסחים שלפניו, כל ארבעים וחמישה הפסחים שעברו על שלטון הכיבוש הנמשך ועל מפעל ההתנחלויות הגדל ומתרחב? שהשנה הזאת בא אלינו שלושה ימים לפני הפסח ברק חוסיין אובמה, איש השחור שהצליח במה שנחשב שנים רבות בלתי אפשרי ונבחר לנשיא ארצות הברית של אמריקה - נבחר לא פעם אחת בלבד אלא שתי פעמים. האיש השחור שניסה להזכיר לנו את משמעותו של החג שאנחנו חוגגים.

(...) אני מגיע לישראל בפתח החג הקדוש – פסח. וכאן הייתי רוצה להתחיל היום. בעוד מספר ימים, יהודים בישראל ובעולם כולו ישבו עם משפחות וחברים לשולחן הסדר, ויחגגו בשירים, יין, ומאכלי החג. לאחר שנהניתי מלילות סדר עם משפחה וחברים בשיקגו ובמהלך מסע הבחירות, אני גאה שהבאתי עמי את המסורת הזאת אל הבית הלבן. עשיתי זאת כי רציתי שבנותיי יחוו את ההגדה, ואת הסיפור שבמרכז החג.

זה סיפור של מאות שנות עבדות, ושנים של שיטוט במדבר. סיפור של התמדה בזמנים של רדיפה, ואמונה באלוהים ובתורה. זה סיפור על מציאת החופש בארצך שלך. עבור העם היהודי, הסיפור הזה מרכזי בהפיכתכם למי שאתם. אבל זה גם סיפור שמגלם בתוכו את החוויה האנושית האוניברסלית, עם כל הסבל שבה והישועה. זה חלק משלוש הדתות הגדולות – יהדות, נצרות ואיסלם – שמקורותיהן מרחיקים עד אברהם, ורואות את ירושלים כעיר קדושה. וזה סיפור שעורר השראה בקהילות בכל העולם, כולל בי ובחבריי האמריקאים.

עבור אפריקנים אמריקנים, יציאת מצרים היא סיפור רב עוצמה על שחרור, על חירות וכבוד האדם. היא העניקה השראה בתקופת העבדות ובהמשך בימי תנועת זכויות האזרח. במשך דורות, ההבטחה הזאת עזרה לאנשים במהלך עוני ורדיפה, אשר נאחזו בתקווה ליום טוב יותר באופק. עבורי אישית, לגדול בחלקים שונים של העולם ובלי שורשים יציבים, זה דיבר על כמיהה לבית שנמצאת בכל אדם לבית. כפי שאמר ד"ר מרטין לותר קינג, ביום לפני שנרצח 'אולי לא אגיע לשם אתכם, אבל אני רוצה שתדעו שאנו, כעם, נגיע לארץ המובטחת'.

עבור העם היהודי, המסע לארץ המובטחת עבר דורות אין ספור, מאות שנים של סבל וגלות, רדיפה, פוגרומים, ואפילו רצח עם. במשך כל זה, העם היהודי שימר את זהותו היחודי והמסורות שלו, חזרה הביתה אחרי זמן רב. ובעוד שיהודים השיגו הצלחה מדהימה בחלקים רבים של העולם, החלום על חופש אמיתי מצא את ביטויו המלא ברעיון הציוני – להיות עם חופשי במולדתכם. לכן אני מאמין שישראל נטועה לא רק בהיסטוריה ובמסורת, אלא גם ברעיון פשוט ועמוק: הרעיון שלאנשים מגיע להיות חופשיים במדינה משלהם."

לא מפתיע שהתבטאויות אלה זכו למחיאות כפיים סוערות בקרב קהל ישראלי. אבל מחיאות הכפיים נמשכו גם בחלקו האחר של הנאום.

"שלום הוא הכרחי, הוא הדרך היחידה לבטחון אמיתי. בהתחשב במצב הדמוגרפי בשטח שממערב לירדן, הדרך היחידה בה יכולה ישראל לשרוד ולשגשג כמדינה יהודית ודמוקרטית היא באמצעות הקמת מדינת פלסטין
עצמאית ובת קיימא. זאת האמת. בהתחשב בתסכול בקרב הקהילה הבינלאומית, ישראל מוכרחה למצוא דרכים לצאת מן הבידוד.בהתחשב בהתקדמות הטכנולוגיה, הדרך היחידה להגן באמת על העם בישראל הוא באמצעות הפסקת המלחמות. אין חומה שגבוהה מספיק ואין כיפת ברזל חזקה מספיק כדי לעצור כל אויב מלגרום נזק. האמת הזאת מתבהרת יותר בהתחשב בשינויים בעולם הערבי.  אין צעד אחד שיכול לשנות בן לילה את מה שנמצא בלבם ובדעתם של מיליונים. אבל התקדמות עם הפלסטינים היא דרך טובה להתחיל..

זכות הפלסטינים להגדרה עצמית וצדק חייבת להיות מוכרת גם היא. שימו את עצמכם בנעליהם של הפלסטינים, הביטו על העולם דרך עיניהם. זה לא הוגן שילדה פלסטינית לא יכולה לגדול במדינה משלה, וחיה את חייה בנוכחות צבא זר. זה לא צודק כשמתנחל שפוגע בפלסטינים לא נענש. זה לא הוגן למנוע מפלסטינים לעבוד את אדמותיהם, להגביל את חופש התנועה של סטודנט בגדה המערבית, או לעקור משפחה פלסטינית מביתה. כיבוש, או גירוש, אינם תשובה. בדיוק כפי שישראלים בנו מדינה במולדתם, לפלסטינים הזכות להיות עם חופשי
בארצם.".

כך דיבר ואמר משה אובמה באזניה של מדינת ישראל, מדינת ישראל שהפכה כבר מזמן להיות פרעה קולקטיבי בעודה מרבה מאד מאד לספר ביציאת מצרים. ומאות הישראלים הצעירים ששמעו את הנאום הגיבו במחיאות כפיים נלהבות וממושכות.

אולי הפעם יהיה הסיפור קצת שונה. אולי הפעם לא יקשה לב פרעה. אולי הפלסטינים יצאו מעבדות לחרות ומשעבוד לגאולה ומאפלה לאור גדול ויזכו להיות עם חופשי בארצם, גם מבלי שאנחנו נחכה שיבואו עלינו עשר מכות.

ואולי הדברים החשובים ביותר שאמר לנו אובמה הם אלה: "היום, אני רוצה להגיד לכם, במיוחד לאנשים הצעירים: כל עוד שארצות הברית של אמריקה קיימת – אתם לא לבד!". הבטחה נעימה לאוזן הישראלית, אבל בתוכה גם אזהרה והתראה למי שמסוגל לשמוע. כל עוד שארצות הברית של אמריקה קיימת, אנחנו לא לבד.  אבל היום כבר לא מדע בדיוני לחשוב ולהרהר על שקיעתה של אמריקה ועל האפשרות שארצות הברית כבר לא תהיה המעצמה האדירה השלטת בעולם, היום שבו תגיע האימפריה האמריקאית למצבה הנוכחי של האימפריה הבריטית ואפילו אם תרצה היא כבר לא תוכל לעזור הרבה לישראל. ואם ימשיך פרעה הישראלי להכביד את לבו עד שנגיע לרגע ההוא, יתכן שנצטרך לעין גם בהמשכו של הסיפור. גם בגלי הים השוצפים על ראשיהם של סוס ורוכבו.

נאום אובמה במלואו:
http://news.walla.co.il/?w=%2F9%2F2627403

ממשלה עם סדר יום אזרחי

ממשלה עם סדר יום אזרחי

אז כנראה שיש לנו ממשלה. לאחר כל המשא ומתן המתיש והארוך תקום במדינת ישראל ממשלה, ממשלה עם סדר יום אזרחי שתתרכז בעניני פנים. בעיקר בהנחתת מהלומה על החרדים.

ומה עם הכיבוש? ובכן, הפלסטינים אמורים לחכות לממשלה אחרת.

ואם הם לא יחכו?

ביום שלישי בבוקר הכריזו הכותרות בעיתונים על השגו האדיר של יאיר לפיד, אשר אילץ את ראש הממשלה נתניהו להסכים שבממשלה הבאה יהיו רק 21 שרים ולא 30. ובדיוק בזמן שהכותרות האלה יצאו אל דוכני העיתונים ברחבי מדינת ישראל יצא איש בטחון מן המאחז ההתנחלותי הנקרא "אביגיל" בדרום הר חברון. . איש הביטחון  שאת שמו איננו יודעים תקף את הרועה נע'אל אבו אראם מהכפר סוסיא, הכה אותו באגרופים ובעט בו והפיל אותו על הארץ ואחר כך רץ אל עדר הכבשים שלו וצעק בקולי קולות והבהיל את הכבשים ופיזר אותן לכל הכיוונים. ואחר כך איש הביטחון חזר אל המאחז ומי יודע, אולי ישב שם לשתות קפה ולעקוב אחר המשא ומתן להרכבת הממשלה החדשה. אגב, המאחז אביגיל נחשב בלתי חוקי גם לפי החוק הישראלי ועוד ראש הממשלה אריאל שרון לפני שנפלה עליו תרדמת הבטיח לפרק אותו. בינתיים אף אחד לא דאג לממש את ההבטחה הזאת. גם הממשלה החדשה שיקימו לפיד ובנט ונתניהו כנראה לא תעשה זאת.

וביום שלישי בערב התמלאו אמצעי התקשורת בדיווחים על משבר של הרגע האחרון שמתפתח במשא ומתן ועל מאבק שעלה לטונים גבוהים מאד על השאלה מי יקבל את תיק החינוך. מי מתאים יותר לעמוד בראש החץ של חינוך ילדי ישראל? האם יהיה זה גדעון סער אשר שיגר תלמידים למסעות חינוכיים בחברון כדי שידעו שזאת היא ארץ אבותינו ולכן היא שלנו לנצח? או אולי מתאים יותר לתת את התפקיד לרב שי פירון שלפני עשר שנים הביע את חוות הדעת ההלכתית המוסמכת כי ליהודים אסור להשכיר דירות לערבים, אבל מאז הספיק לשנות את דעתו ולהפוך לרב מתון וליברלי ומתנגד מושבע לגזענות? ובדיוק באותו זמן שהתפתח המשבר האדיר הזה בשיחות הקואליציה פרצו חיילי צבא ההגנה לישראל, בחורים צעירים שרק לפני כמה שנים עברו את מערכת החינוך הישראלית  אל מחנה הפליטים אל פוואר שליד חברון. החיילים  התעמתו עם צעירי המחנה ופתחו באש חיה וירו והרגו את מחמוד אל טיטי ופצעו כמה מחבריו. מחמוד א-טיטי היה בן עשרים ושתיים, הוא כבר הספיק לבלות שנתיים מאחורי סורג ובריח בבתי הכלא של השלטון הישראלי ולאחר שחרורו מהכלא  למד לימודי תקשורת ועיתונות במכללה הטכנולוגית של ערוב. הוא כבר לא ישמע את נאומו של הנשיא ברק אובמה שיגיע לכאן בשבוע הבא ולא ידע אם ביקורו של אובמה מעניק לפלסטינים מידה כלשהיא של תקווה להשתחרר מן הכיבוש הישראלי. אבל ככל הנראה אל טיטי, כמו רבים מן הפלסטינים הצעירים, ממילא לא תלה שום תקווה בביקור הזה. ובודאי לא בממשלה החדשה העומדת לקום בישראל.

ביום רביעי בבוקר התמלאו אמצעי התקשורת בדיווחים על הסלמת המשבר בשיחות הקואליציה ועל האיומים והאולטימטומים החריפים שהציבו מנהיגי המפלגות זה לזה. וזה היה בדיוק באותו הזמן שכח צבא הגיע אל הכפר הקטן מג'רייר אל עביד בדרום הר חברון ומסר לתושבי הכפר צו המורה להם להרוס בעצמם מיד את מערכת החשמל הסולארית שהקים בכפרם ארגון סיוע הנקרא שביט- מזרח תיכון. השביט הזה הוא מלכ"ר ישראלי-פלסטיני המוקדש לאספקת חשמל באמצעים סביבתיים לקהילות שאינן מחוברות לרשת החשמל – פעילות שאותה מחשיב הממשל הצבאי כבלתי חוקית בעליל. בכלל, מבחינתו של השלטון הצבאי הישראלי הכפר מג'רייר אל עביד בכלל לא צריך להיות שם, הוא כמו עוד כמה כפרים קטנים בסביבה נדונו לההרס ולהמחק ולפנות  מקום ל"שטח אש 918" הדרוש לאימוניו של צבא ההגנה לישראל ולכן להתרחבותן של כמה התנחלויות בסביבה. מרבית תושבי ההתנחלויות האלה הצביעו בבחירות האחרונות עבר נפתלי בנט שהבטיח חגיגית ש"משהו חדש מתחיל". אבל כשהוא דיבר על דבר חדש שמתחיל הוא בהחלט לא התכוון לארגון בינלאומי שפתאום מופיע בפינה נידחת ונשכחת ומספק מערכת חשמל סולארי לכפר פלסטיני אשר אינו מחובר למערכת החשמל העניפה המשרתת את ההתנחלויות הפורחות ומתרחבות לידו ובסביבתו.

ובשעות אחר הצהרים, בדיוק בזמן שנפתלי בנט יצא למשימת תיווך כדי להביא קץ למשבר בשיחות הקואליציה, התקיימה במחנה הפליטיפ פוואר הלוויתו של מחמוד אל טיטי. כמעט כל תושבי המחמנה השתתפו בהלוויה, והניפו דגלים פלסטיניים וקראו קריאות זועמות. צוות  הטלויזיה הישראלית שסיקר את ההלויה לא שכח להזכיר לצופים בביתכי מה שהם רואים אלה צעירים מוסתים ולכן הם צועקים צעקות לא סימפטיות כאלה. ובינתיים הצליח נפתלי בנט במשימתו, והביא לפשרה המוסכמת על פיה תזכה מפלגתו של לפיד במשרד החינוך ומפלגתו של נתניהו תקבל את משרד הפנים. ולמפלגתו שלו השיג בנט דמי תיווך נאים בדמות ראשות ועדת הכספים של הכנסת – הנחשבת כשיבר הראשי דרכו זורמים כספי המדינה, ובנט כמובן ידאג שחלק נאה מאד מהם יגיע אל חבריו המתנחלים. לא שזה ממש דבר חדש, גם ממשלות קודמות הזרימו הרבה כספים להתנחלויות ונתנו הרבה הטבות לאזרחים ישראלים שעברו לגור בהן.

בין השאר, ההטבות הכספיות שהציע ממשלת ישראל כבר בעבר שכנעו אשה בשם אדווה ביטון החליטה לעבור לגור בהתנחלות שנקראת יקיר ולגדל שם את ילדיה ולזכות בהטבות האלה.  ביום חמישי אחר הצהרים, בזמן שכבר הובטחה הקמת הממשלה הבאה בישראל ונשארו רק פרטים קטנים אחרונים, יצאה אדווה ביטון לנסיעה שגרתית עם בנותיה בכביש חוצה שומרון, הכביש המודרני ורב המסלולים שנבנה לשימושם ותועלתם של המתנחלים. מכוניתה היתה בתוך שיירה גדולה של מכוניות אשר עברה ליד הכפר כיפל חארס, שם יצאו צעירים וידו אבנים במכוניות המתנחלים הנוסעות בכביש המתנחלים שנסלל על אדמות כפרם. אבן פגעה במשאית שלפני המכונית בה נסעה, ונהג המשאית לא נפגע אבל האט בפתאומיות, ומכוניתה של אדווה ביטון התנגשה במשאית, ובתה הקטנה נפצעה ונלקחה במצב קשה לבית החולים. ומכיון שמדובר בילדה ישראלית הגיע המקרה לכותרות הראשיות בעיתוני ישראל. והמקרה האחר שקרה בדיוק באותו הזמן, כאשר חיילים פתחו באש חיה בפעם השניה תוך יומיים ופצעו קשה נער פלסטיני, נדחק לקרן זווית. ובלי קשר לכל זה, המשא ומתן להקמת הממשלה התקדם בהצלחה והתגבר גם על נקודות המחלוקת המעטות האחרונות.

ובדיוק כאשר ראשי המפלגות ברכו על המוגמר ובאו לחתום על ההסכמים הקואליציוניים שסוף סוף הושלמו עלה ראש אמ"ן, האלוף אביב כוכבי, לדבר בכנס הרצליה ולהתיחס למציאות בגדה המערבית. והוא אמר כי "כולנו רואים את הבועות שעולות ומבעבעות מהרחוב הפלסטיני בחודשים האחרונים" והוסיף כי  "המצב הכלכלי הוא מניע מרכזי בסוגיה הזו, לצד סוגיית האסירים שמייצרת דלק שגורם לבערה. גם פעולות 'תג מחיר' בגדה והקיפאון בתהליך המדיני תורמים לבעבוע ותסיסה". אבל, הוסיף האלוף והרגיע, התסיסה ברחוב הפלסטיני  היא "בעוצמה מוגבלת" ובהחלט לא מדובר באינתיפאדה שלישית. אז אם כך, אין מה לדאוג.

ובקיצור, למדינת ישראל יש ממשלה חדשה, בדיוק בזמן שלכנסיה הקתולית יש אפיפיור חדש. עם הכנסו לתפקיד, האפיפיור החדש בחר לעצמו שם חדש, שם המעיד על כוונותיו ושאיפותיו. הוא בחר את השם פרנציסקוס, האפיפיור הראשון המשתמש בשם הזה.

פרנציסקוס מאסיזי היה מחשובי הקדושים בהיסטוריה של הכנסיה הקתולית, וידוע היטב גם מחוץ לכנסיה הזאת. בין המעשים המסופרים על אודותיו בולטת יוזמת שלום אישית יחודית. בעיצומם של מסעי הצלב, כאשר עיקר התקשורת בין נוצרים ומוסלמים התנהלה באמצעות החרב, פרנציסקוס מאסיזי יצא לבדו, לא חמוש, לפגוש את המלך המוסלמי של מצרים, והתקבל שם בכבוד רב.

אין מה לדאוג. זהו מקור השראה לאפיפיור החדש ברומא, לא לממשלה החדשה בירושלים.   

עדלאידע והלוויה והדלת המסתובבת של תשומת הלב התקשורתית

עדלאידע והלוויה והדלת המסתובבת של תשומת הלב התקשורתית


ביום ראשון השבוע היה הרחוב ליד ביתי בעיר חולון מלא בהמוני אנשים, פי כמה וכמה יותר מאשר בכל יום אחר בשנה. אלפים ועשרות אלפים זרמו מכל שכונות העיר וגם מממקונות מרוחקים כדי לחזות בעדלאידע המפורסמת של חולון. הרבה הרבה ילדים בתחפושות צבעוניות ועליזות, אוחזים בידי הוריהם ורוכבים על כתפיים או רצים ומתרוצצים. וגם המבוגרים דאגו להתחפש – לפחות קסדת ויקינגים מפלסטיק או כובע סיני מחודד על הראש. וכולם הצטפפו בצפיפות נוראה ונדחקו לתפוס מקומות מהם אפשר היה לראות את התהלוכה, הבובות הענקיות של פינוקיו וג'פטו והפילים והדינוזאורים ומאות הנערות הרוקדות שהתאמנו חודשים לקראת היום הזה. בעיתונים סיפרו הכותרות על מתח גואה בשטחי הגדה המערבית  ועל הצבא שנכנס לכוננות עליונה, אבל מי קורא עיתונים בזצן העדלאידע? 

ביום שני השבוע היו רחובות הכפר סעיר שליד חברון מלאים בהמוני אנשים, פי כמה וכמה יותר מאשר בכל יום אחר בשנה. אלפים ועשרות אלפים זרמו מכל רחבי הגדה המערבית אל הלוויתו של עראפת ג'רדאת, עובד תחנת הדלק שנחשד בזריקת אבנים ומת בנסיבות חשודות לאחר חמישה ימים בכלא הישראלי. הרבה הרבה צעירים זועמים לובשי הכפיות הלאומיות המפוספסות, שכבר עברו תקופה קצרה או ארוכה בבתי המעצר ובתי הכלא של שלטון הכיבוש הישראלי וכולם ידעו שזה עלול היה להיות כל אחד מהם. וגם פלסטינים מבוגרים יותר הזוכרים את האינתיפאדה הראשונה והשניה וזקנים שעדיין נושאים את הזיכרון הטראומטי של הנכבה. והם צעדו אחר הארון וקראו קריאות רמות והתווכחו ביניהם האם כבר הגיע הרגע לפתוח באינתיפאדה בקנה מידה מלא והאם לצאת מיד לאחר ההלוויה להתעמת עם החיילים הישראלים שהוצבו בצומת הכניסה לכפר.

למשך כמה ימים גילתה התקשורת הישראלית את הפלסטינים. האסירים הפלסטינים אשר שבתו רעב חודשים רבים מבלי שאזרחי ישראל ידעו או התענינו עלו פתאום לראש הכותרות. גם משמרת המחאה בשערי אוניברסיטת תל אביב זכתה לתשומת לב תקשורתית מסוג שהמארגנים כבר מזמן הפסיקו לצפות לו. הכתבים מכל אמצעי התקשורת התפרסו ברחבי הגדה המערבית ומסרו בזמן אמיתי דיווחים לוהטים מן העימותים המתפתחים בשטח, והמומחים התדיינו והתווכחו בלי סוף, האם זאת כבר באמת האינתיפאדה השלישית.

"המטרה: שקט" הכריזה כותרת ענקית בעמוד הראשי של ידיעות אחרונות רב התפוצה, ומתחתיה מסרו מומחים רבים ושונים את דעתם והערכתם איך אפשר להשיג את השקט הזה, חלקם מציעים דיאלוג עם הפלסטינים ואחרים קוראים לשימוש מיידי בכוח מחץ. ואחרי שלושה ימים מסרו ציטטו הכותרות "מומחי ביטחון" שלדעתם "המהומות כבר דועכות" וכי כנראה זאת עדיין לא האינתיפאדה השלישית.  ובאנחת רווחה מיהרו אמצעי התקשורת לדחוק את הפלסטינים חזרה אל העמודים האחוריים הנידחים ולחזור את השגרה הישראלית הרגילה, אל פרשיות השחיתות והשערוריות המשפטיות ותככי המפלגות.

והיום הזה עוסק ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו בנסיונות נואשים להרכיב קואליציה. אל  מולו ממשיכה להתייצב הברית הפוליטית המוצקה בין נפתלי בנט שהיה מנכ"ל מועצת יש"ע ויאיר לפיד שמצהיר על שאיפתו לדבר שלום עם הפלסטינים, אך בעיני שניהם הנושא החשוב והעיקרי והדוחה כל דבר אחר הוא לגייס את החרדים לצבא או לפחות להוציא את נציגיהם החוצה מן הממשלה.  והעיתונים מלאים וגדושים ברעיונות פראיים שמעלים הפרשנים,איך אולי יוכל נתניהו לרבע את המעגל הזה.

זה הוא גם היום בו  יצא ראש הממשלה הפלסטיני סלאם פייאד ממשרדו ונסע אל הצעירים המפגינים בבילעין, שהמחאות השבועיות שלהם הגיעו השבוע עד הוליווד ("חמש מצלמות שבורות"). והיום הזה חלק ראש הממשלה הפלסטיני את החוויה הנפוצה ביותר לצעיר פלסטיני בימינו, לנשום גז מדמיע. את החדשה הזאת לא שמעו מרבית אזרחי ישראל. עורכי החדשות לא הרגישו שזה ממש חשוב. בינתיים עוד אין אינתיפאדה שלישית, אז את מי מענין מה עושים הפלסטינים?