יום שבת, 22 באוגוסט 2015

כסף לקנית דחפורים

 
כסף לקנית דחפורים


צילום: עארף דראר'מה, בצלם

את השבועות האחרונים בילינו בדירת נופש בעיירה הולנדית ציורית, בה בדרך לקניות בסופרמרקט צריך לחכות לסגירת הגשר שנפתח למעבר ספינות. גם באזור השקט והשלו הזה היו פעם מלחמות וסכסוכים עקובים מדם. במהלך הפלגה על תעלה ששימשה פעם חלק ממערכת הביצורים סיפר לנו המדריך: "בעקבות הטבח שהצבא הספרדי ביצע כאן בשנת 1572 ובו נרצחו מרבית התושבים, נבנתה העיר מחדש כעיר מצודה לכל דבר. ביצורים אדירים נבנו, מערכת כפולה של חומות וסוללות עפר ותעלות, ובכל מקום הוצבו תותחים כדי לכסות באש תופת כל כיוון וכל זווית שמהם עלול צבא אויב להגיע. במשך מאות שנים כמעט חצי מתושבי העיר היו חיילים." כל זה הוא כמובן נחלת העבר הרחוק. כפי שיכולנו לראות, כיום מטפסים נערים על התותחים העתיקים ובימים חמים קופצים מראש החומה לשחיה ארוכה ומרעננת בתעלות. 

גם בהולנד השלווה לא יכולנו להתחמק לגמרי מן המתרחש בארץ המשוגעת שבלב המזרח התיכון אשר חיה גם כיום כמצודה נצורה. בדוכן עיתונים שהיה ממקום בקומת הקרקע של בית מהמאה השבע עשרה ראינו כותרת גדולה באחד העיתונים הנפוצים בהולנד: "בהתנחלויות יצרה לעצמה מדינת ישראל מפלצת אנטי דמוקרטית". גם עם ידע בלתי מושלם בהולנדית אפשר היה להבין בלי קושי שהמאמר, שהשתרע על עמוד שלם, מתיחס אל המתקפה הרצחנית על מצעד הגאווה בירושלים ומיד אחריה הצתת בית המשפחה הפלסטינית בכפר דומא שליד שכם, בו נספו אב ובנו התינוק. מירושלים תיאר הכתב דרק וולטרס לקוראים בהולנד את התרחבותן המבהילה של קבוצות ימניות קיצוניות אלימות בעלות אידאולוגיה לאומנית-דתית ומשיחית. הוא הזכיר את הקריאות המושמעות בגלוי ובמפורש לפגיעה אלימה בערבים ובהומוסקסואלים ולשריפת כנסיות נוצריות, וציטט בהרחבה את הגינויים החריפים ששמע מכל צידי הקשת הפוליטית בישראל. הכתבה הסתיימה בשאלה: "האם מסוגלת ממשלת נתניהו לפעול ברצינות נגד המתנחלים, כאשר כמה משרי הממשלה הם מתנחלים בעצמם?". גם לא מעט ישראלים שואלים את עצמם את אותה השאלה. 

מיד לאחר שחזרתי בטיסת הלילה אל נתב"ג מצאתי על המשיבון בביתי הודעה של חג' סמי סאדק, ראש הכפר הקטן עקבה בבקעת הירדן, אשר ביקש להתקשר אליו בדחיפות. הכפר עקבה סבל במשך שנים רבות מהתנכלויות של הצבא, אשר נפסקו לאחר שראש הכפר קיים מסע הרצאות בארצות הברית בחסות "האגודה לבניה מחדש" וגם קיים מספר פגישות בבירה וושינגטון. כשמה כן היא, האגודה גם גייסה תרומות לשיקום מה שנהרס בכפר. 
כנראה שעכשיו נגמרה תקופת החסד. "למה הם עושים לנו את זה? מעולם לא זרקו אצלנו אבנים, אף פעם לא. אנחנו רק רוצים לחיות בשקט" אמר חג' סאמי. "הם באו פתאום, בלי שום התראה. מאות חיילים עם שני דחפורים ענקיים. הרסו לנו שבעה מבנים וגם עקרו והפילו את עמודי החשמל. דיברתי עם אשר צור מהמנהל האזרחי, זה שכבר שנים רודף אותנו. אמרתי לו 'יש לי מכתב מראש הממשלה אהוד ברק, הוא אישר שמותר לנו להקים עמודי חשמל, מותר לנו שיהיה לנו אור בבתים ומיזוג אויר בקיץ'. אשר אמר לי 'הכפר שלכם כולו בלתי חוקי, אנחנו עוד נמחוק אותו מעל פני האדמה. האמריקאים נותנים לכם כסף לבנות, אבל לנו הם נותנים כסף לקנות דחפורים' ". 

מקרהו של הכפר עקבה בהחלט אינו היחיד, אם כי לא בכל הכפרים הנפגעים יש תושבים שמכירים את מספר הטלפון שלי. בשבועיים האחרונים מתנהל ברחבי השטחים הכבושים מסע הרס הבתים הנרחב ביותר מאז 2012. ארגון בצלם מתעד בקפידה את המתרחש: 

"הבוקר, 17.8.15 בסמוך לשעה 6:00 הגיעו כוחות של המנהל האזרחי והצבא לקהילת א-סעידי השוכנת בסמוך לכפר א-זעיים. הכוחות הרסו את בתיהן של ארבע משפחות המונות 32 בני אדם, בהם 21 קטינים. בקהילת א-סעידי חיות בסך הכול שש משפחות המונות כ-40 תושבים. משם עברו לקהילת אבו פלאח שבאזור ח'אן אל-אחמר, שם הרסו צריף מגורים מעץ ויריעות ניילון בשטח שלו שלושים מטרים רבועים, שהוצב בסמוך לבית משפחה והתגוררו בו שניים מילדי המשפחה הבוגרים. בהמשך הרסו הכוחות 12 מבנים בקהילות ביר אל-מסכוב וואדי שניסייל הסמוכות. תשעה מהמבנים שנהרסו היו בתיהן של תשע משפחות, המונות 60 נפשות, מתוכן 39 קטינים. שלושה מהמבנים שימשו לגידול צאן. קהילות ביר אל-מסכוב וואדי שניסייל כוללות 32 משפחות המונות כ-150 תושבים, שכמחציתם קטינים."


"ב-18.8.15 הגיעו נציגי המנהל האזרחי והצבא לכפר פסאייל שבצפון בקעת הירדן, והרסו 17 מבנים, עשרה מהם אוהלים וצריפים ששימשו למגורים והיתר מבנים לגידול צאן. ההריסות הותירו 48 נפשות, בהן 31 קטינים ללא קורת גג. רוב המשפחות שבתיהן נהרסו כבר איבדו את בתיהן בפעולות הרס קודמות של המנהל האזרחי בשנת 2014." 

והעדכון האחרון, נכון לרגע זה: "הבוקר, 20.8.15 הגיעו כוחות של המנהל האזרחי לקהילת ח'ירבת עינון השוכנת כחמישה קילומטרים מזרחית לעיר טובאס. הכוחות הרסו מבני מגורים של שתי משפחות המונות 11 נפשות, בהן שבעה קטינים, ומבנה נוסף המשמש לגידול צאן. בהמשך הגיעו נציגי הצבא והמנהל לקהילת ח'ירבת א-דיר השוכנת בין הכפר הפלסטיני עין אל-בידא לגבול עם ירדן. הכוחות הרסו את מבנה המגורים של משפחה המונה שמונה נפשות, בהן שלושה קטינים. בנוסף הרסו נציגי המנהל והצבא שלושה מבנים נוספים לגידול צאן. בסך הכל, היום הותיר המנהל 19 נפשות, בהן עשרה קטינים ללא קורת גג. (...) גם בית הספר בכפר חירבת סמרה הוחרב. תושבי הכפר בנו את בית הספר בעזרת חברי ועד הסולידריות עם בקעת הירדן ומתנדבים בינלאומיים. לפני כן, נאלצו ילדי הכפר לנסוע  25 קילומטרים באוטובוס לבית הספר בעין אל ביידה. כל ארבע הכיתות נהרסו על-ידי הצבא, והחומרים החינוכיים נקברו תחת ההריסות."

"בבקעת הירדן שררו היום 41 מעלות חום. ישראל מונעת מהפלסטינים ברוב הקהילות בבקעה, כמו גם באזורים נוספים בגדה המערבית, להקים בתי קבע ולחבר את בתיהם לתשתיות המים והחשמל, ובכך היא מותירה אותם חשופים לפגעי מזג האוויר לכל אורך השנה. המנהל הותיר את המשפחות שבתיהן נהרסו ללא שום פתרון וללא שירותים בסיסיים בתנאי החום הקיצוניים."
למה דווקא עכשיו נפתח מסע ההרס הזה? אולי מפני שהצבא והממשלה נלחצו "לאזן" את פעולת ההריסה של שני בתים בהתנחלות בית אל, שבית המשפט העליון הורה על הריסתם לאחר שהוכח כי נבנו באופן בלתי חוקי בעליל על קרקע בבעלות פרטית פלסטינית. 

מאז חזרתי מהולנד בדקתי מדי בוקר את העיתונות הישראלית. חוץ מאשר ב"הארץ" לא היה שם סימן וזכר למסע ההרס של הבתים הפלסטינים בידי שלטונות הצבא. בעמוד הראשון של "ידיעות אחרונות" התנוססה הכותרת "טרור בלי הפסקה", אשר התיחסה אל מספר נסיונות של פלסטינים לדקור חיילים, ושבח לפעולתם המהירה של החיילים אשר הצליחו "לנטרל" (כלומר, להרוג) את הדוקרים. גם זריקת אבנים הוגדרה בידי כתבי העיתון כ"טרור" לכל דבר.

בעמודי הפרשנות המשיכו בעלי הטור להתווכח האם כבר הגענו אל "האינתיפאדה השלישית" שכל כך הרבה שנים מצפים לה וחוששים מפניה, או שאולי מה שקורה עכשיו זה עדיין "טרום-אינתיפאדה". מצידו, ראש המחנה הציוני שבאופוזיציה יצחק הרצוג נסע לרמאללה להפגש עם הנשיא אבו מאזן והצהיר כי ניתן וצריך להגיע לשלום עם הפלסטינים תוך שנתיים – אך מיהר להוסיף: "ביחס לטרור עמדתנו חד משמעית – כל מי שמנסה לפגוע בישראלי, דמו בראשו." 

וכמובן, הרבה מאד מהכותרות עסקו בשובת הרעב מוחד עלאן. עלאן, עורך דין ופעיל פוליטי מהכפר עינאבוס שליד שכם פתח בשביתת רעב לאחר שהושם במעצר מנהלי ללא משפט ומבלי שהוכחה נגדו אשמה כלשהי (מה שלא מנע מכמה אנשי ימין לכנות אותו "מחבל עם דם על הידיים"). רשויות המדינה ביקשו להפעיל כלפיו את החוק החדש שנחקק בחיפזון והמאפשר להאכיל שובתי רעב בכפיה – אך הסתבר כי הרופאים במדינת ישראל בחרו לפעול על פי הנחית ד"ר ליאוניד אידלמן, ראש ההסתדרות הרפואית, אשר קבע כי האכלה בכפיה היא צורה של עינוי ומהווה הפרה של האתיקה הרפואית. גם העברתו של עלאן מבית חולים אחד למשנהו לא בניבה לרשויות רופאים נוחים וצייתנים יותר. בינתיים הפך שמו של מוחמד עלאן מוכר לכל קוראי העיתונים בארץ (ורבים בעולם) ומול הכניסה לבית החולים אליו נשלח פרצו עימותים אלימים בין קבוצות מנוגדות של מפגינים. 

בסופו של דבר, אחרי שהתברר באופן חד משמעי כי למוחמד עלאן נגרם נזק מוחי הורה בית המשפט העליון על שחרורו, והשופטים זכו למטר של מתקפות חריפות מצד פוליטיקאים מהימין ("השופטים נכנעו לטרור!"), כאשר חלק גדול מזעמם של הפוליטקאים מופנה אל העוסקים במקצוע הרפואה בישראל. ואולם, פסק הדין כלל את האפשרות כי אם יתברר שהנזק המוחי שנגרם למוחמד עלאן יתגלה כהפיך והוא "יחזור להוות סכנה לבטחון המדינה", אפשר יהיה לחדש את מעצרו המנהלי...

"זה כנראה הססטוס קוו החדש שנוצר ביחסים בין מדינת ישראל לבין העצירים המנהליים הפלסטינים. תביא בדיקת אם.אר.איי שמצביעה על נזק מוחי ותוכל להשתחרר" העירה איילה חסון, מגישת חדשות יום שישי בערוץ הראשון של הטלויזיה הישראלית. הפרשן ארי שביט הוסיף: "אין מה לעשות, שובתי רעב תמיד מקבלים הרבה פרסום וגם הרבה אהדה, ולא חשוב איזה מדיניות נוקטים כלפיהם. הבריטים למדו את זה שוב ושבו בכל מיני מקומות וזמנים, עכשיו גם אנחנו לומדים את זה. (...) הבעיה המהותית היא שמתעלמים מן הפלסטינים. אין כיום שום יוזמה מדינית ישראלית אפילו בקצה האופק, הישראלים חושבים שאפשר לסגור את הפלסטינים מאחורי חומות וגדרות ולשכוח מהם, הקהילה הבינלאומית מעלה הרבה נושאים אחרים אל ראש סדר היום וגם בעולם הערבי יש בעיות חמות שמטרידות יותר. הפלסטינים מרגישים שכולם שכחו אותם, ואני חושש שזה עלול להגמר רע". 

בינתיים, הציבור הישראלי הרחב גילה הרבה יותר ענין בפיצוץ המבוקר של גשר מעריב בתל אביב. הגשר שימש במשך ארבעים שנה להסדרת התנועה בעיר הגדולה, אך גורלו נחרץ לאחר שהתברר שהוא מפריע להקמת הרכבת הקלה.  

ברגע שנודע כי תושבי תל אביב יוכלו לחזות במו עיניהם בפיצוץ והריסת גשר  גדול הנשען על ארבעה עשר עמודי בטון החלו הסקרנים לנהור למקום, והמשטרה נדרשה להקדיש כוחות רבים כדי למנוע מהם להתקרב לתחום הסכנה. שר התחבורה ישראל כץ עמד בתוקף על זכותו לפוצץ במו ידיו את הגשר. הרגע הגדול הונצח על מסכי הטלויזיה - ספירה לאחור :"שלוש, שתיים, אחת – בום!" ואז נראה חיוך מאושר על פניו של כבוד השר כאשר לחצה ידו על מתג ההפעלה והגשר הגדול התפוצץ והתמוטט.  

"זה היה לגמרי מיותר" אמר בטלויזיה מהנדס גמלאי שהיה בין הקהל במקום הפיצוץ, ועל פניו לא היה שום חיוך. "אני מכיר היטב את הגשר הזה, הוא תוכנן מראש כך שאפשר יהיה לפרק אותו בצורה מסודרת ולהעביר אותו למקום אחר ולהשתמש בו שוב. זה גם היה יכול להיות הרבה יותר זול מאשר לאסוף ולהיפטר מכל השברים שהתפזרו אחרי הפיצוץ. כתבתי להם, כתבתי שוב ושוב והסברתי את זה עם כל המפרטים הטכניים, אבל אף אחד לא רצה להאזין לי".

יום שבת, 25 ביולי 2015

פקק תנועה בלב המדבר

פקק תנועה בלב המדבר 

המפגש נקבע לשעה 11.30 ליד תחנת רכבת ארלוזורוב בתל אביב. הגעתי בשעה 11.35. "שלושה אוטובוסים כבר מלאים, אבל אל תדאגו – עוד מעט יגיע האוטובוס הרביעי. יהיה מקום לכל מי שרוצה לנסוע להפגנה בסוסיא" הודיעה נציגת המארגנים. 

מזמן לא היתה הענות כזאת לקריאה להפגנה בשטחי הגדה המערבית הפרועה.  בין הנוסעים אפשר היה לראות לא מעט פעילי עבר שכמעט לא נראו בשנים האחרונות. מדוע דווקא המקרה של סוסיא עורר הדים כה רבים, בישראל ובכל רחבי העולם? (בין הנוסעים באוטובוס עבר גליון ה"ניו יורק טיימס" ובו במדור המאמרים סיפור אישי מרגש של תושב סוסיא). הכפר הקטן המאוים הזה ראוי מכל בחינה לתמיכה וסולידריות – אבל בעבר, היו לא מעט מקרים של עוול לא פחות משווע שנתקלו באדישות מוחלטת וקול דממה דקה.  קשה לחזות מראש איזה מקרה מסוים יהפך למוקד וסמל של מאבק. 

קצת יותר משעת נסיעה מפרידה בין המטרופולין התל אביבי הגדול לבין הקהילה הקטנה והנידחת של סוסיא בלב המדבר. תחילה נוסעים בדרך בינעירונית הומה, אחר כך בדרכים צדדיות, צרות ומשובשות יותר ויותר ככל שממשיכים מזרחה ודרומה. היכן שהוא בלי לשים לב חצינו את הקו הירוק ונכנסנו לשטח שבו אין גם מראית עין של דמוקרטיה, שטח שבו הנוף חום ולא ירוק - מלבד פה ושם הכתמים הירוקים של ההתנחלויות הנהנות מחיבור למערכת המים הישראלית.  

בסוף הנסיעה מתפצלת הדרך הצרה, והשלט בצד הימני מכריז "סוסיא" – אבל אנו פונים דווקא לצד השמאלי. השלט שהוצב בידי רשויות הצבא מתיחס לסוסיא האחרת – סוסיא ההתנחלות הישראלית, אשר טוענת להיות המשכו של כפר יהודי שהיה במקום הזה בתקופה הרומית והביזנטית. "בואו לראות את סוסיא – עיירה יהודית עתיקה" נאמר בשלט המצביע על הדרך שבה לא נסענו. 

היהודים שחיו כאן לפני 1500 שנה התגוררו במערות. במאה העשרים התגוררו פלסטינים באותן המערות עצמן, עד שבשנת 1986 הגיע הצבא לגרש אותם ולהפוך את המערות לאתר ארכיאולוגי בניהולם של המתנחלים. הפלסטינים נותרו בפחונים דלים על מה שנותר מאדמתם. האם יתכן שהם בעצם מצאצאי מי ששכנו באותן מערות במאה החמישית? בראשיתה של התנועה הציונית העלה דוד בן גוריון את האפשרות שלפחות חלק מן הערבים בארץ הם מצאצאי היהודים שחיו כאן בעבר, ואשר במהלך הדורות התאסלמו והחלו לדבר ערבית. בן גוריון אף פרסם ספר שלם בנושא הזה בשנת 1918, בשיתוף עם נשיא מדינת ישראל לעתיד יצחק בן צבי, כולל מסמכים ועדויות היסטוריות מפורטות. אבל תוך זמן לא רב התברר שאפילו אם היו יהודים בין אבותיהם של הפלסטינים, בהווה אין להם כל ענין להיות יהודים או לקדם את המפעל הציוני – ואז איבדו בן גוריון וחבריו את הענין בנושא. 

לכיוון סוסיא הפלסטינית אין שום שלט הכוונה. מבחינת השלטונות היא אינה קיימת. "על פי עמדת מערכת הביטחון, מעולם לא היה קיים כפר ערבי בשם סוסיא. פלסטינים בנו במקום מבנים ללא היתר, ואלה נהרסו במהלך השנים 2001-1995. הבנייה הבלתי חוקית המשיכה והוצאו נגדה צווי הריסה. במאי 2015 דחה בג"ץ עתירה של הפלסטינים להוצאת צו ביניים נגד הריסת המבנים אלה". כך הכריז מעל במת הכנסת סגן שר הבטחון אלי בן דהן, ממפלגת "הבית היהודי".

אין שלטי הכוונה, אבל לא קשה להגיע אל סוסיא הפלסטינית, שלאורך הדרך אליה מצוירים דגלים פלסטינים על הסלעים. ארבעה אוטובוסים הגיעו מתל אביב ושלושה מירושלים ועוד כמה וכמה מכוניות פרטיות, ונוצר פקק תנועה קטן בלב המדבר. "שימו לב, עכשיו השעה החמה ביותר ביום, זה אחד המקומות החמים ביותר בארץ, וכמעט אין כאן צל" מזהירה האחראית על האוטובוס. "אנא הקפידו כולכם על כיסוי הראש, וקחו אתכם מים. למי שלא הביאו איתם, אנו מספקים בקבוקי מים". על הרכס הנמוך שמעל האוטובוס כבר נראה נהר אדם מתפתל לעבר מקום העצרת.

מכסה הבטון של בור לאגירת מי גשם נהפך לבמת נואמים מאולתרת, עם כמה רמקולים ודגל פלסטיני מתנופף. כאשר הקבוצה מהאוטובוס שלנו הגיעה, כבר היו הנאומים בעיצומם, בתערובת של ערבית, אנגלית ועברית. "67 שנה אחרי הנאכבה הפלסטינית, זה עדיין נמשך! הם רוצים לגרש את תושבי סוסיא מאדמתם! האם ניתן להם?" קורא השר הפלסטיני לשעבר מוסטפה ברגוטי ונענה בצעקות "לא! לא!".  " אחרי שנפל שלטון האפרטהייד בדרום אפריקה, אמר נלסון מנדלה שהמאבק לא נגמר, המאבק הבא הוא של הפלסטינים. אנו כאן, אנו נאבקים. אנו נאבק עד שפלסטין תהיה חופשית!" (קריאות בערבית ואנגלית "פלסטין חופשית! פלסטין חופשית!") 

תושב סוסיא נאסר נוואג'עה, ממנהיגי המאבק, פונה בעברית אל מי שהגיעו מתל אביב וירושלים: " ברוכים הבאים לסוסיא, ברוכים הבאים לסוסיא שנאבקת ולא נכנעת! כבר עשרות שנים נמשך המאבק שלנו. ב-1982 הקימו את התנחלות סוסיא על חלק גדול מהאדמות שלנו. 
ב-1986 גרשו אותנו מהמערות והפכו אותן לאתר ארכיאולוגי של המתנחלים, אז עברנו לאדמה החקלאית, כל מה שעוד נשאר לנו. ב-2001 הרסו הכל וגירשו אותנו, אבל חזרנו והקמנו את הכפר שלנו שוב. אנחנו מקבלים אתכם כאן בברכה, אנו אסירי תודה על הסולידריות והתמיכה של כל מי שהגיעו לכאן. אתם הפנים האחרים של ישראל, הפנים האחרות והשונות ממה שאנו רואים מן החיילים והמתנחלים שבאים אלינו כל יום. אתם נותנים לנו תקווה, את התקווה שעוד נוכל לחיות ביחד, פלסטינים שכנים של מדינת ישראל בשלום."

אחריו עלה פרופסור יגאל ברונר, מרצה להיסטוריה של הודו באוניברסיטה העברית בירושלים ומהפעילים הבולטים של תנועת תעאיוש אשר פעילה מזה שנים רבות להגן על תושבי דרום הר חברון. "אנחנו כאן בסוסיא. מה זאת סוסיא? לא הרבה. כמה בורות מים שהצבא עוד לא מילא אותם בעפר, כמה כבשים שהמתנחלים עוד לא גזלו, כמה עצי זית שעדיין לא נעקרו. מה זאת סוסיא? סוסיא זה 350 אנשים שנאחזים באדמה, נאחזים ונאחזים ונאחזים ולא זזים ממנה, כי זה הבית שלהם. פשוט מאד, זה הבית שלהם. וממול נמצאת סוסיא האחרת. סוסיא המגודרת, החמושה, המחוברת למים וחשמל וביוב ויש לה נציגים בכל מסדרונות השלטון, והיא רוצה לגזול את המעט שנשאר לסוסיא הזאת שבה אנו נמצאים. סוסיא נגד סוסיא, זה כל הסיפור. לסוסיא הפלסטינית אין חיילים ואין שוטרים ואין לה נציגים בכנסת ובכלל אין לה זכות בחירה. אבל יש לה אותנו, אנחנו כאן עם סוסיא ואנחנו לא נעזוב, אנחנו נעשה הכל שלא יהיה כאן הרס וחורבן. ואם כן יהיה, אנחנו נהיה כאן למחרת בבוקר לבנות מחדש יחד עם התושבים. סוסיא לא לבד!" (צעקות "סוסיא סוסיא אל יאוש, עוד נגמור עם הכיבוש!" בעברית ו"יאסקוט אל איחטילל" – "די לכיבוש" בערבית"). 

"חשוב מאד שכולכם באתם לכאן, חשוב להמשיך במאבק. תהיה כאן עוד הפגנה ביום שבת הבא, וביום ה-3 באוגוסט בשעה 9.00 בבוקר יהיה דיון בעתירה של סוסיא בבית המשפט העליון בירושלים, חשוב מאד להיות שם. סוסיא לא לבד!  סוסיא לא לבד!"

לאחר הנאומים – הצעדה עד קצה הרכס. "עבור כל מי שמרגישים רע מפגיעת החום והשמש, יש כאן אוהל עם צל והרבה מים. אנחנו לא רוצים שמישהו יפגע ללא צורך. ועכשיו – קדימה!" מכריז אחד המארגנים. 

יחד עם הפלסטינים (בני המקום ואלה שהגיעו במיוחד) יצאנו לדרך לקול התופים של חבורת "המתופפים נגד הכיבוש", ולא נראה שהחום מפחית בצורה משמעותית את ההתלהבות והאנרגיה הרבה. מעל הקהל התנוססו הרבה שלטים של תנועת "לוחמים לשלום", אחת ממארגנות ההפגנה, בכיתוב "יש דרך אחרת" בעברית, ערבית ואנגלית. השפעתם של "הרבנים לזכויות האדם", עוד אחד מהארגונים יוזמי ההפגנה, ניכרת בכמה מהשלטים: "לא תעשוק את רעך ולא תגזול" נאמר בשלט הגדול שנשא הרב אריק אשרמן, שכבר שנים רבות אינו מחמיץ שום הפגנה. במקומות אחרים בקהל התנוססו עוד ססמאות תנ"כיות: "כסדום היינו, לעמורה נדמינו?", "מציל עני מחזק ממנו ואביון מגוזלו", "ציון במשפט תפדנה", "איש תחת גפנו ותחת תאנתו, בבטחה ישבו".

ילדה פלסטינית כבת חמש אחזה הפוך שלט גדול בעברית בו נכתב "די לגזל קרקעות!". אחד הישראלים הסב את תשומת לבה של אשה בשמלה פלסטינית מסורתית, ככל הנראה הסבתא. הנכדה, צוחקת, הפכה את השלט  לכיוון הנכון עוד לפני שהגיעו צלמי העיתונות לחלק הזה של המצעד. בסמוך צעד צעיר חסון לובש טי-שירט של קבוצת הכדורגל סנקט פאולי מהמבורג שבגרמניה, שאוהדיה ידועים במאבקם נגד הגזענות, ולידו פעילה עם חולצת "די לכיבוס" המוחה נגד השימוש הציני של "ההסברה הישראלית" בנושא הלהט"בים. על התיק של פעילה ותיקה מירושלים נשארה תעמולה מזמן מסע הבחירות בתחילת השנה: "לא הצלחנו להעיף את נתניהו וזה קשה וכואב, אבל לפחות אפשר להוריד את הטלפיים שלו מסוסיא!"

במאמץ גדול בסיום הצעדה מרימים עשרות פעילים שלט ענק באורך שלושים מטר ובו נכתב "סוסיא היא פלסטינית, ותישאר פלסטינית!". כאשר עברו האוטובוסים בדרך חזרה ליד השלט הרשמי על "העיירה היהודית העתיקה", יכולנו לראות אותו מתנוסס בראש הרכס שמעל הכביש. 






יום שבת, 18 ביולי 2015

חיים ומוות

חיים ומוות 



"מספיק כבר, וענונו! אתה לא רואה שאנחנו עסוקים?"


שרון גל, האחרון בשרשרת הארוכה של עיתונאים ישראלי שעשו הסבה לקריירה פוליטית, מצא לו סוס פופוליסטי לרכב עליו החל מיד עם כניסתו לכנסת: הצעת חוק להנהיג עונש מוות ל"מחבלים" פלסטינים. במקביל להנחת ההצעה על שולחן הכנסת הצטלם גל לסלפי שהופץ ברחבי הפייסבוק כשהוא אוחז שלט "גם אני בעד מוות למחבלים" וקרא לאחרים להצטרף אליו – ואכן, לא מעט אחרים פרסמו תמונות דומות של עצמם, ביניהם גם ילדים קטנים. חבר הכנסת לשעבר משה פייגלין, שלא הצליח להשתחל לכנסת הנוכחית, זכה לדקת תקשורת יקרה כאשר הודיע שהוא מתנדב להיות תלין ולבצע הוצאות להורג במו ידיו.

להפתעתם של שרון גל, הגיב ראש הממשלה נתניהו בפעולה נחושה, אסר בתוקף  על חברי מפלגתו לתמוך ב"יוזמת עונש המוות" והוריד אותה באבחה אחת מעל סדר היום. בעצם, זה לא היה צריך להפתיע, בהתחשב בכך שכבר עשרות שנים התנגדו שירותי הבטחון הישראליים וצמרת צה"ל להטלת עונשי מוות על פלסטינים. הכוונה, כמובן לעונשי מוות המוטלים על ידי בית משפט באופן פומבי, כאשר בין השמעת גזר הדין ובין מימושו בפועל יכולים לעבור חודשים ואפילו שנים ובהם יהפוך הנדון למוות למוקד תשומת לב כלל עולמית ולחצים אדירים יופעלו כדי למנוע את הוצאתו להורג. 

רק פעם אחת ניסתה מדינת ישראל ללכת בדרך הזאת, כאשר בשנת 1965 נדון חבר  פת"ח מחמוד חיג'אזי למוות. המהומה התקשורתית והמדינית שהתחוללה אז, ובמיוחד מעורבותו בפרופיל גבוה של עורך הדין הצרפתי-אלג'ירי השערוריתי ז'אק ורז'ס, אילצה את השלטונות לוותר על ביצוע גזר הדין. בסופו של דבר שוחרר חיג'אזי במסגרת עסקת חילופי אסירים בשנת 1971. מאז ועד היום משוכנעות כל זרועות  הממסד הביטחוני הישראלי שלא כדאי לחזור על הנסיון הזה. 



האמור אינו חל על הוצאה להורג ללא משפט וללא הודעה מוקדמת, כאשר הידיעה על הכוונה הישראלית להרוג פלסטיני מסוים מתפרסמת רק לאחר שההוצאה להורג כבר בוצעה. בימים אלה עלתה לכותרות פרשת הריגתו של הנער הפלסטיני מוחמד האני אל-קוסבה בידי אלוף משנה ישראל שומר. מלכתחילה נטען כי הירי היה הגנה עצמית מוצדקת שכן חיי הקצין וחייליו היו בסכנה. יאיר לפיד הכריז מן "האופוזיציה" כי "צריך לתת גיבוי לקצין שירה וחיסל מחבל שיידה סלעים על הרכב שלו. סלעים הורגים, וחיילי צה"ל צריכים להיות מסוגלים להגן על עצמם".

לאחר כשבוע ניסה ארגון זכויות האדם "בצלם" לקלקל את המסיבה. תחקירני "בצלם" השיגו תצלומים ממצלמות האבטחה של תחנת דלק פלסטינית סמוכה למקום האירוע, המעידים כי הנער אמנם יידה אבן לעבר ג'יפ המח"ט, אולם הוא נורה בגבו ונהרג כאשר כבר נמלט מהמקום ולא היתה מצידו שום סכנה לחיילים הישראלים. אבל הגילוי הזה לא ממש שינה את הבעות התמיכה שהשמיעו בכירים במערכת הצבאית והפוליטית הישראלית למעשהו של אל"מ שומר.סיכם את גל התגובות השני עדי ארבל מן "המכון לאסטרטגיה ציונית": "מי שזרק אבן על רכב פעם אחת, ינסה לזרוק שוב. הפעם הראשונה היא ניסיון לרצח שמצדיקה ירי גם בזמן הבריחה שלו, ואם הוא בטעות מת, נו שוין. על הפעם העתידית שנמנעה בכך שהוא מת - צריך להעניק צל"ש ליורה. עם הוראות פתיחה באש מוסריות באמת, לא צריך שום חוק שייקבע עונש מוות למחבלים." ומה חושב עדי ארבל וחבריו מן "המכון לאסטרטגיה ציונית" על כמה וכמה אירועים שבהם מתנחלים ישראלים ידו אבנים בחיילים האמורים לשמור עליהם, ובחלק מהמקרים תקפו גם קצינים בכירים? ככל הידוע, במקרים כאלה המכון  המכובד אינו ממליץ על ירי על מנת להרוג.  




לעקוף את הפיל  

בערב לפני שההסכם עם איראו הפך לעובדה רשמית נשלח אל ראשי מפלגת הליכוד דף המסרים שאותו נדרשו להעביר לתקשורת האלקטרונית בו ברגע שהחדשות מוינה יבשרו את  חתימת ההסכם. וכך אכן היה - הכותרת הענקית "הסכם לדראון עולם" הופיעה בעיתון "ישראל היום", הלא הוא הביביטון, ונציגי הממשלה פתחו במירוץ אל כל אמצעי התקשורת וחזרו בלי הפסק על הנקודות שנקבעו: 1. ההסכם רע, גרוע, נורא, הסכם כניעה, הסכם מינכן החדש, אובמה הוא צ'מברלין החדש הנכנע להיטלר שבטהראן וכו' וכו'. 2. אלמלא נתניהו ומאציו הבלתי נלאים למען המדינה המצב היה עוד רע יותר ונורא יותר והרה אסון הרבה יותר. 3. האופוזיציה הישראלית אשמה וצריכה להתבייש בכך שלא תמכה מספיק בנתניהו בכל מאבקו ובכך שהיא מותחת ביקורת עכשיו במקום להתייצב בדום מתוח לימין ראש הממשלה. 

הנקודה השלישית התגלתה כאפקטיבית כאשר הודיע יצחק הרצוג, ראש מפלגת העבודה/המחנה הציוני האמורה להיות מפלגת האופוזיציה העיקרית, כי הוא מסכים לביקורת החריפה שמתח ראש הממשלה על ההסכם עם איראן, כי "בנושאי בטחון לאומי אין ממשלה ואופוזיציה"  וכי בכוונתו לצאת לשליחות הסברה בארצות הברית ולעשות שם נפשות נגד ההסכם. למעשה, התנדב הרצוג למלא את התפקיד שהיה אמור לבצע שר החוץ בממשלת נתניהו, מה שעורר גל שמועות כי בקרוב יקבל את התפקיד הזה באופן רשמי (בינתיים, הרצוג מכחיש בתוקף...).  

"איזה מין הסכם זה? ההסכם מעניק לאיראנים התראה של 24 יום בטרם תבוצע ביקורת במתקניהם הגרעיניים. ב-24 ימים אפשר לטשטש את מה שמתרחש שם" התריע ראש הממשלה. כידוע, כבר עברו הרבה יותר מאשר 24 שנים מאז דרש נשיא ארצות הברית ג'ון קנדי לקיים ביקורות בינלאומיות בכור הגרעיני הישראלי בדימונה, דרישה אשר גרמה באותו זמן משבר חמור ביחסים בין ישראל וארה"ב (אם כי הוא נשמר ברובו בסוד). יותר מעשרים וארבע שנים עברו גם מאז מרדכי וענונו ביקורת בלתי רשמית לחלוטין ופרסם את ממצאיו בעיתונות הבינלאומית – ועל כך שלם בשמונה עשרה שנות מאסר, ועד עתה נאסר עליו לצאת מהארץ או להיפגש עם אזרחים זרים, לבל יפרסם את ממצאי הביקורת שבימע ב-1985. ואולם הנשק הגרעיני הישראלי אינו חלק מן הויכוח המתנהל על ההסכם בנושא האיראני, ואפשר להניח שגם להבא ימשיכו כל המתווכחים לעקוף את הפיל הגדול הזה שבאמצע החדר.

בחודשיים הקרובים ככל הנראה יקדיש נתניהו את כל זמנו ומרצו למאבק בלתי נלאה בזירה האהובה עליו, זירת הפוליטיקה הפנימית האמריקאית. את כל כוחו והשפעתו וכל לה שנותר מיוקרתה והשפעתה של מדינת ישראל הוא ישקיע במאבק חזיתי וטוטאלי נגד נשיא ארצות הברית, מאמץ בלתי מתפשר למצוא בכל מחיר את 13 הסנטורים הדמוקרטים שיסכימו לחצות את הקווים ולהפיל את הוטו הנשיאותי ולהנחיל  מפלה קשה וצורבת לנשיא ממפלגתם ונצחון אדיר ליריביהם הרפובליקאים. המאבק הזה ימשך במשך החודשיים הקרובים, פרק הזמן שנקבע לחברי הקונגרס לבחון את ההסכם עם איראן. 

על פי לוח המזנים הזה, ההצבעה הדרמטית על גבעת הקפיטול תתקיים בדיוק באמצע ספטמבר, זמן פתיחתה של העצרת הכללית של האו"ם -  שזה בדיוק הזמן שבו עשויות לעלות על סדר היום יוזמות חדשות באשר לכיבוש הישראלי המתקרב אל יובל החמישים. ואז? האם יהיה אובמה תשוש מן המאבק האדיר וחסר חשק לפתוח במאבק נוסף – או להיפך, מלא זעם ומרירות על ראש ממשלת ישראל ונכון לשבור את הכלים גם בנושא הפלסטיני?


דילמת המורים


ב-21 ביולי, יעלה נושא היחסים בין ישראל לפלסטינים על סדר היום באוטווה שבקנדה, שם תתכנס ועידת ועידת ארגון החינוך הבינלאומי, המאגד 321 איגודים של מורים מ- 162 מדינות. לקראת הועידה הציגו איגודי המורים מבריטניה ומדרום אפריקה הצעות החלטה חריפות, במיוחד ביחס להרג ולהרס שנגרמו ברצועת עזה בשנה שעברה והשפעתם החמורה על הילדים והנוער – ובסיכום, קריאה רשמית לכל ארגוני המורים בעולם לקדם חרם על מדינת ישראל.  

בישיבה מקדימה שהתקיימה בבריסל בחודש שעבר ניהלו נציגי הסתדרות המורים הישראלית מאבק מר נגד ההצעות הבריטיות והדרום אפריקאיות – ובסיומו הוסכם כי הועידה לא תאמץ החלטות חדשות בנושא הפלסטיני אלא רק תאשר מחדש את ההחלטות שכבר קיבלה בנושא זה הועידה הקודמת, בשנת 2011. 

ואולם כדי להגיע לכך נדרשו נציגי המורים הישראלים להסכים להעניק גם הם את תמיכתם בהחלטות משנת 2011, ביניהן הקביעה כי "הכיבוש הישראלי הנמשך בגדה המערבית, קיומן של התנחלויות ישראליות בלתי חוקיות שם והשפעתם על חיי פלסטינים, כולל [מניעת] גישה למים, יחד עם המצור על עזה, כופים מגבלות חמורות על ההתפתחות הכלכלית והחברתית הפלסטינית" – וכן קריאה לפירוק "חומת ההפרדה" המשתרעת לאורך 700 ק"מ, על פי קיבעת בית הדין הבינלאומי בהאג, ולבסוף "הבעת דאגה בשל היחס הבלתי אנושי לילדים פלסטינים העצורים בישראל, לפי דו"ח הארגון הבינלאומי להגנה על ילדים (די.סי.איי.)".

לאחר שבועיים הדליף מישהו לערוץ 10 של הטלויזיה הישראלית את פרטי הצעת ההחלטה אשר לה הסכימה הסתדרות המורים, המייצגת  150,000 מורים ישראלים (כולל המורים המלמדים בבתי הספר בהתנחלויות...). בעיתונות הופיעו כותרות רעשניות " פרסום ראשון: הסתדרות המורים חתמה על קריאה לחרם על ההתנחלויות", "הסתדרות המורים תומכת במדינה פלסטינית" ועוד ועוד. מיד נשמעו תגובות זועמות צפויות מצידה הימני של המפה הפוליטית, ואף איומים של מורים דתיים-לאומיים לפרוש מהסתדרות המורים. נציגי ההסתדרות הגנו על עצמם: "בזכות החתימה על המסמך מנענו חרם על ארגוני המורים הישראלים ונוסח חריף נגד ישראל. בין היתר מנענו הכרה בזכות השיבה של הפלסטינים וגינוי הפצצות חיל האוויר בעזה. גם ההחלטות שאושרו קשות, אך כולנו מכירים את המצב המדיני בעולם". ועוד התחייבו ראשי הסתדרות המורים: "הבאנו את הדברים בפני הגורמים המקצועיים במשרד החינוך, משרד החוץ והמשרד לעניינים אסטרטגיים, ונפעל באחריות ובהתאם להמלצתם". אז בעוד ארבעה ימים יתייצבו נציגי המורים הישראלים, הנתונים בין הפטיש לסדן, באולם הועידות הענק באוטווה. ואיך הם יצביעו? 


ושוב, סוסיא  

 פינוי הדחפורים האימתניים שהופיעו לפני שבועיים ליד הכפר סוסיא שבדרום הר חברון התגלה כדחיה זמנית בלבד בתכניות ההרס של השלטונות הצבאיים. ב-12 ביולי הזמינו הרשויות הצבאיות את תושבי הכפר לפגישה ובה מסרו רשמית כי הדחיה בביצוע ההריסות היתה רק מחווה הומניטרית לרגל חודש הרמדאן וכי ההריסות יבוצעו מיד לאחר סיום הרמדאן ויכללו כמעט חצי מהמבנים בכפר. נציגי הצבא ציינו בגילוי לב כי מופעל עליהם לחץ גדול שקשה לעמוד בו מצד המתנחלים מההתנחלויות הסמוכות לסוסיא ובידי עמותת המתנחלים "רגבים", הדורשים במפגיע כי "הבתים הבלתי חוקיים" יוחרבו ללא דיחוי. 



בעקבות זאת הרימו "בצלם" ו"רבנים לזכויות האדם" קול אזעקה דחופה, ופעילים מירושלים קראו לנוכחות רציפה של ישראלים בסוסיא כדי לנסות למנוע או לעכב את ההרס, וכן הוחלט על קיום הפגנה משותפת לישראלים ופלסטינים במקום ביום שישי ה-24 ביולי. בארצות הברית הצטרפה לקריאה "ברית  שיקום הבתים" ו"הקול היהודי לשלום", וחתימות נאספו על עצומה למזכיר המדינה ג'ון קרי הקוראת להתערבותו הדחופה. חברת בית הנבחרים אנה אשו מקליפורניה – אשר לה קשר מיוחד עם המזרח התיכון, בהיותה בת לכנסיה הנוצרית האשורית שמרכזה בעיראק – צרפה את קולה לקריאה שלא להחריב את סוסיא. 

היום אחר הצהרים מצאה מחלקת המדינה של ארה"ב זמן להתיחס לסוסיא בין כל יתר הנושאים הבוערים שעל סדר היום הבינלאומי. "אנו קוראים במלוא החומרה לישראל להפסיק להרוס בתים ולהפקיע קרקעות בכפר סוסיא. הרס חלקי ופינוי פלסטינים מבתיהם יהיה מזיק ופרובוקטיבי", אמר דובר מחלקת המדינה ג'ון קירבי והוסיף כי "למעשים אלו תהיה השפעה מעבר לבעיה האנושית של המשפחות שפונו. אנחנו חוששים שהרס הכפר יחריף את האווירה לאפשרות להידברות ויקבע סטנדרטים לנישול ולהפקעת קרקעות על רקע פעילות ההתנחלויות באזור".

זה אמור להספיק כדי להרתיע את נתניהו. ובכל זאת, חשוב לקיים נוכחות בסוסיא בשבועות הקרובים. 

נ.ב. עדי ארבל שדבריו בזכות הרג זורקי אבנים צוטטו בדף הזה ביקש לציין כי הדברים נאמרו בשמו האישי בלבד ולא בשם המכון לאסטרגיה ציונית שבו הוא נשוא במשרה, ובאשר לאפשרות שחיילים ירו בזורקי אבנים יהודים הוא ציטט מה שכתב בהקשר זה " בתגובות לפוסט המקורי בפייסבוק (https://www.facebook.com/arbel.adi/posts/10206903995021905), כששאלו אותי על מתנחלים / חרדים, כתבתי מפורשות: "מי שזורק אבן על רכב נוסע צריך לירות בו. מאד פשוט. אם הוא מת - בעיה שלו. קוראים לזה דמו בראשו." עד כאן דבריו של עדי ארבל, המגלה עקביות רבה. עדיין אני מפקפק אם אכן יקרא ארבל להעניק צל"ש לחייל שירה במתנחל, ובודאי אני מפקפק מאד שאחרים במחנהו הפוליטי ינקטו עמדה כזאת. ובכל מקרה, זה לא עומד לקרות - חיילים נמנעים אפילו מלעצור מתנחלים, וחס וחלילה לא ירו בהם.

יום שבת, 11 ביולי 2015

חגיגות בסינטגמה - משחקי דחפורים בסוסיא

חגיגות בסינטגמה - משחקי דחפורים בסוסיא 




השבוע היינו כולנו יוונים. התקשורת הישראלית עסקה בפירוט רב בפוליטיקה היוונית, כמעט כמו בפוליטיקאים שלנו. הבעיות הקשות של הכלכלה היוונית תוארו לצד המאבק האינטנסיבי על מונופול הגז. כמו בכל דבר, ישראלים נקטו עמדות נחרצות בנושא היווני ("הם טפילים עצלנים, חיים מכסף של אנשים אחרים!" "שטויות, היוונים כבר שילמו את החוב המקורי מזמן, אבל עם ריבית הנשך על החוב הם נאלצים לשלם ולשלם ולשלם, לדמם בלי סוף!").  
                    
הלילה של המשאל היווני, עם הצבעת ה"לא" המסיבית שבלבלה לחלוטין את הסוקרים, היה לרבים מאיתנו רגע נדיר של התרוממות רוח. בטלוויזיה יכולנו לראות את ההמונים חוגגים בכיכר סינטגמה באתונה - צוהלים לנוכח המחווה המתריסה של ארצם, למרות המשבר הנורא שעדיין מצפה להם. מעל הקהל הרוקד התנופף יער גדול של דגלים לאומיים יווניים. במדינה שאינה מחזיקה שום שטח כבוש וצבאה אינו עסוק בדיכוי עם אחר, אפשר להיות בעת ועונה אחת  שמאלן עקרוני ומיליטנטי וגם פטריוט נלהב המנופף בדגל...                                          
ראוי להביא כאן כמה ציטוטים נרחבים ממאמרו של  ח"כ דב חנין, "שיעור בדמוקרטיה יוונית"                                    

המרד היווני השבוע הדהים את העולם. אזרחי יוון העזו לדחות את תכתיב הממסד האירופי ובחרו לצאת לדרך לא נודעת, דרך חדשה הטומנת בחובה גם סיכונים לא מעטים" כתב ח"כ דב חנין. "שורשי המשבר ביוון הם בהתנהלות ארוכת שנים של אוליגרכיה כלכלית־פוליטית מושחתת, בה היו שותפים גם השמרנים מהימין וגם ה'סוציאל־דמוקרטים' שבמרכז. כשפרץ המשבר לפני חמש שנים, הסכימה האוליגרכיה היוונית לתוכנית צנע קיצונית של הממסד האירופי, שפגעה בכל דבר ביוון, חוץ מאשר באוליגרכיה עצמה. האבטלה והמצוקה החברתית גדלו לממדים חסרי תקדים. ואז, בסוף ינואר השנה, נבחרה 'סיריזה' לשלטון. היא נבחרה לא כדי להמשיך את המדיניות הקודמת אלא כדי לקדם חלופה לצנע — מדיניות של התאוששות כלכלית וחלוקה צודקת יותר של הנטל. והנה, הפתעה גדולה, השמאל ביוון התכוון באמת לעשות את מה שהבטיח לבוחרים לפני שנבחר.

שמאל כזה בשלטון נתפש מיד, כמובן, כאיום פוליטי על הממסד האירופי כולו, על מוסדותיו הפיננסיים ונציגיהם במערכת הפוליטית. מאותו רגע נוצל המשבר היווני כמכשיר פוליטי להכנעת השמאל ביוון, למען יראו וייראו. לכן נדחו על הסף כל ההצעות ההגיוניות שיוון הציעה, הצעות שנתמכו על ידי בכירי הכלכלנים בעולם ובהם חתני פרס נובל לכלכלה, פול קרוגמן וג'וזף שטיגליץ. אז מה צריכה לעשות ממשלת שמאל במצב כזה? ההנהגה חשבה שצריך לדחות את התכתיב האירופי, אבל לנוכח הסיכונים הגדולים והחששות המוצדקים, היא החליטה להביא את השאלה להחלטת הציבור במשאל עם. 

סיריזה המחישה במעשיה, שהיא הפיקה את הלקח החשוב מהניסיונות הסוציאליסטיים של המאה ה–20, והוא, שלא ניתן להפריד בין סוציאליזם לבין דמוקרטיה. שהרי במהותו, סוציאליזם הוא הרחבה דרמטית של הדמוקרטיה בפוליטיקה ומעבר לה — בכלכלה ובחברה בכללותה. סוציאליזם אמיתי אפשר לקדם רק עם העם, ולעולם לא בניגוד לדעתו. ומול הקשר ההכרחי בין סוציאליזם אמיתי לבין דמוקרטיה, הסיפור היווני מגלה גם את הסתירה העמוקה בין הדמוקרטיה לבין הקפיטליזם העכשווי. כמה נכונה בימינו אמירתו של השופט העליון האמריקאי המנוח לואיס ברנדייס 'יכולה להיות לנו דמוקרטיה, ויכול להיות עושר רב המרוכז בידי מעטים — אבל לא יכולים להיות לנו שניהם'. שלטון העם או שלטון ההון? — זוהי אכן השאלה הגדולה של זמננו. יוון נתנה השבוע את התשובה שלה. תשובה, במלה יוונית אחת: דמוקרטיה."

ובכל זאת, מתוסכלים ככל שנהיה מהתנהגותו של גוש האירו הקפיטליסטי, לא היינו רוצים לראות את האיחוד האירופי מתפורר וקורס. אחרי הכל, האיחוד האירופי הביא עשרות שנים של שלום ליבשת שידעה מאות רבות של מלחמות וסכסוכים עקובים מדם, לאומנות בצורותיה האכזריות והרצחניות ביותר.

עם האכזבות החוזרות ונשנות אשר שוחרי שלום ישראליים נחלו מן הנשיא אובמה מאז האופוריה הגדולה של בחירתו ב-2008, נשאר לנו שביב של תקווה שעוד נחזה ביוזמה אירופית נועזת לסיום הכיבוש, עם תמיכה בשתיקה של הבית הלבן. בחצי השנה האחרון, תקוות כאלה  התמקדו בכוונתה המוצהרת של צרפת להציג במועצת הביטחון של האו"ם הצעת החלטה שבה יוכרזו קווי ה-4 ביוני 1967 כבסיס שעליו צריך להיות מבוסס הגבול העתידי בין ישראל ופלסטין, ויוגדר לוח זמנים להשלמת המו"מ הישראלי עם הפלסטינים – שאם לא כן, תכיר צרפת (ועמה אולי עוד מדינות אירופאיות) במדינת פלסטין. היו הערכות כי ממשל אובמה, הנתון בהמאבק מתמשך עם נתניהו, ימנע מהטלת וטו על ההצעה הצרפתית.

התבקשנו להמתין בסבלנות להתממשות התרחיש הזה – קודם כל, לחכות עד לאחר הבחירות בישראל, כדי להימנע מכל דבר שעלול היה להתפרש כ"התערבות בעניינים הפנימיים של ישראל". לאחר מכן, עם נצחונו המחודש של נתניהו בשלטון, נדרשנו לחכות לחתימת ההסכם החמקמק עם איראן, נושא שדורש כרגע את מלוא תשומת הלב והאנרגיה של הדיפלומטים ומקבלי ההחלטות הרלוונטיים. אבל שוב ושוב הגיעו מפאריס הבטחות כי הצעת ההחלטה תוצג לא יאוחר ממועד כינוס העצרת הכללית של האו"ם בספטמבר השנה.  

אולם השבוע נראה כי היוזמה הצרפתית מאבדת תנופה. שני אנשים שונים מאד זה מזה – מלקולם הונליין מועידת הנשיאים של יהודי ארה"ב ושר החוץ הפלסטיני ריאד אל-מאלכי – השמיעו דבים דומים בענין. לדברי שניהם, התברר לצרפתים כי האמריקנים יאפשרו להצעת ההחלטה הצרפתית לעבור רק אם תוכנה יעבור "דילול" משמעותי - ובמקרה זה, הפלסטינים יחשיבו אותה כחסרת ערך. כאשר נוסף השיקול הזה להתנגדותו הנחרצת של נתניהו, נראה כי הצרפתים מאבדים ענין בתכנית. מה שמשאיר אותנו תקועים בלי הרבה שביבי תקווה באופק המדיני הצחיח, בשנה ה-48 של מחנק כיבוש ויום השנה הראשונה למלחמה ההרסנית עזה בשנה שעברה.

לפני כמה ימים, פעילים העוקבים אחר המצב בדרום הר חברון הבחינו במשאיות צבאיות הנושאות דחפורי ענק אימתניים לכיוון הקהילה הקטנה של סוסיא. כבר שנים רבות חיים תושבי סוסיא תחת האיום המתמיד של הרסה וחורבן. עצם קיומה של סוסיא הוכרז כ"בלתי חוקי" על ידי רשויות הצבא הישראליות, והמתנחלים בהתנחלות הסמוכה שגם שמה "סוסיא" חומדים את אדמותיהם הדלות. מצבה של סוסיא הפך נואש ב-6 במאי השנה, כאשר שופט בית המשפט דחה על הסף עתירה שהוגשה על ידי ארגון "רבנים לזכויות אדם" בשם תושבי הכפר סוסיא. כבוד השופט סולברג סרב לתת צו לעיכוב ביצוע, והסמיך לרשויות הצבא סמכות להחריב את סוסיא בזמן המתאים להן. בדרך כלל, הצבא אינו מעניק התראה מראש במקרים כאלה.


אחרי שתמונות הדחפורים הועלו ברשת, פרסמו פעילים עצומה דחופה "להציל את סוסיא מציפורני הכיבוש". לכך יש להוסיף את הדיפלומטים האירופיים, שכמה מהם ביקרו בסוסיא בשבועות האחרונים ופרסמו קריאה משותפת לרשויות הישראליות להימנע מלהרוס את הכפר. ככל הנראה קרה משהו מאחורי הקלעים. הדחפורים האימתניים לא נפרקו מהמשאיות, ולאחר יומיים פורסמה הבהרה: הכך היה החלק ממרונים של חיל ההנדסה בצה"ל, הצבת הדחפורים ליד סוסיא הייתה מקרית לחלוטין, ובכל מקרה, אם וכאשר סוסיא תהרס יופעלו לשם כך דחפורים מדגם אחר לגמרי. וכך המצב, נכון להערב. 

עם כל מגרעותיו של האיחוד האירופי, ל-340 תושבי סוסיא, עדיין עם קורת גג מעל ראשם, יש סיבה להרגיש אסירי תודה.


  https://www.facebook.com/WomenWagePeace?fref=ts
http://mekomit.co.il/%D7%A6%D7%95%D7%A7-%D7%90%D7%99%D7%AA%D7%9F-%D7%A2%D7%A9%D7%A8%D7%95%D7%AA-%D7%A0%D7%A9%D7%99%D7%9D-%D7%A4%D7%AA%D7%97%D7%95-%D7%91%D7%A6%D7%95%D7%9D-%D7%91%D7%93%D7%A8%D7%99/ צום איתן - לחזור למשא ומתן! 
נשים עושות שלום - צום מול מעון ראש הממשלה! 

אנו חוזרות למרחב הציבורי עם פרויקט עוצמתי לציון שנה לצוק איתן.

תנועת "נשים עושות שלום" שקמה בעקבות המלחמה האחרונה, לאחר שנשים קמו ואמרו: "לא עוד"! תציין את 50 ימי המלחמה (מ 8 ביולי ועד 26 באוגוסט) בהקמת אוהל ליד מעון ראש הממשלה בירושלים שבו יתקיים צום איתן - בכל יום ישבו באוהל נשים אשר תצומנה למשך 50 שעות כל אחת (או 25 שעות למי שתבחר).

מטרות הפרויקט:
*לייצר אקט דרמטי בעל הד ציבורי שיעביר את עוצמת הנחישות והאומץ של נשים עושות שלום להוביל למען הסכם מדיני.
*לקרוא למנהיגות ליזום הסכם מדיני עם הפלסטינים ולפעול להשגתו. להזכיר שהייתה כאן מלחמה רק לפני שנה, את אי-יכולתה להביא ביטחון ופתרון לסכסוך ואת הסיכון שאם לא נפעל, היא תחזור בקרוב.

הפרויקט זקוק לכל אחת ואחת מכן שיכולה להצטרף לצום לבחור באחד מ 50 הימים ולקחת חלק במעשה האמיץ הקורא לציבור ולמנהיגים להתחיל לפעול. הפרויקט זקוק לנשים שייקחו חלק במערך הלוגיסטי, תכני, הפקתי וגם שתגענה להביע הזדהות ותמיכה בנשים הצמות. כאזרחיות, בנות, אמהות, סבתות, רעיות אחיות המובילות תנועת שטח זה הזמן להשמיע את קולנו, לצאת מהבית, להצביע ברגליים ולצום איתן להתראות באוהל צום איתן בירושלים,

למי שמעוניינת להצטרף לצוותי הפרויקט – נא ליצור קשר עם רכזת התנועה יעל ברזילי 0503424158


טופס הרשמה https://goo.gl/nSpXuF

יום שישי, 3 ביולי 2015

על ספינת דיג וברווזים במטווח

על ספינת דיג וברווזים במטווח
  
 
 
ספינת הדיג השבדית "מריאן", עם צוות של פעילים בינלאומיים ומטען של ציוד הומניטרי, בילתה חודש וחצי בים בדרכה משוודיה לעזה, כמעט בלי לעצור בנמלים שבדרך מחשש שעצירה כזאת תביא לעיכוב מסעה. ואכן, ממשלת שמאל הרדיקלית של יוון, השקועה בעימות חזיתי עם האיחוד האירופי, המשיכה לקיים את ההסכמה שבשתיקה שנעשתה עם ישראל על ידי ממשלה יוונית קודמת, וגרמה קשיים ניכרים לשתי ספינות אחרות שביקשו  להצטרף לשבירת המצור על עזה.

בסופו של דבר, חיילי הקומנדו של חיל הים הישראלי עלו על סיפון המריאן והיא נגררה לנמל אשדוד. התקשורת הישראלית והמערכת הפוליטית נראו נחושים לשמור על פרופיל נמוך בכל הסיפור הזה. זאת, כמובן, במידה לא מעטה מפני שהפעילים על הסיפון עמדו בהתחייבותם ולא נקטו בשום התנגדות פיזית, ולא היה כאן ירי ספקטקולרי בלב ים. ראש הממשלה בנימין נתניהו גינה את הפעילים על אשר "יצאו לעזה במקום לסוריה" ועל ש"תמכו בארגון החמאס הטרוריסטי. אבל למעשה, הוא רק חזר על הטקסט שכבר פורסם בזמן המשט של השנה שעברה והשנה שלפניה. אשר שכטר הצביע מעח דפי "הארץ" על ההיגיון האורווליאני במדיניות עליה מצהירה הממשלה: "אין מצור על עזה, ואם תנסו לשבור את המצור תיעצרו".

למעשה, ידוע היטב כי ישראל עצמה נמצאת בעיצומו של משא ומתן אינטנסיבי עם חמאס. בעקבות הידיעות המדאיגות על המתקפה המסיבית של דעאש על הצבא המצרי בסיני הצהיר גיורא איילנד, אלוף (מיל.) ויועץ מדיני מכובד, בראיון ברדיו: "מוזר ככל שזה נשמע, האינטרס הישראלי הוא לחזק את שלטון חמאס ברצועת עזה, כמחסום בפני דעאש". 

באותו היום שחיילי הקומנדו הימי השתלטו על המריאן, נכנעה הממשלה לשובת הרעב הפלסטיני חאדר עדנאן, והבטיחה לא להאריך את מעצרו המנהלי בתמורה לסיום שביתת הרעב שלו. כמו בכמה מקרים קודמים – כולל מקרה קודם אחד של עדנאן עצמו - הממסד הצבאי והבטחוני הישראלי הרגיש כי המחיר של שובת רעב פלסטיני שימות בכלא הישראלי הוא גבוה מדי, ומקרה כזה עלול אף להצית את האינתיפאדה השלישית ממנה חוששים כבר זמן רב.

הממשלה תכננה לחסום בפני אסירים פלסטינים את דרך המאבק הזאת על ידי חקיקת חוק להאכלה בכח של שובתי רעב - אך עד כה נקטה ההסתדרות הרפואית בישראל, בראשותו של ד"ר ליאוניד אידלמן, עמדה אמיצה ועקרונית ראויה לציון: "האכלה בכח של שובתי רעב היא סוג של עינוי. זה נוגד את האתיקה הרפואית הבסיסית, אנו נורה לכל הרופאים להפר חוק כזה ולא לציית להוראה כזאת".

אינתיפאדה שלישית אין (עדיין?), אך מספר גדל והולך של פלסטינים, שאינם שייכים לשום ארגון ולכן קשה לאתר אותם מראש, נוקטים פעולה בכל אמצעי זמין. באחת ההתקפות האלה נהרג השבוע מתנחל צעיר בשם מלאכי רוזנפלד, מכדורים שנורו על מכוניתו. אפילו בהתחשב בטון התעמולתי של מה שנכתב עליו בעיתונים רבי התפוצה, הוא היה כנראה באופן אישי אדם צעיר הגון – מלבד העובדה שחי במובלעת התנחלותית חמושה בליבו של שטח כבוש -  וזה היה כתוצאה מהחלטה שקיבלו הוריו ולא הוא עצמו.

המתנחלים התלוננו על "היותם ברווזים במטווח בעת הנסיעה בכבישי יהודה ושומרון" ודרשו "פעולה תקיפה". נתניהו הורה מייד לאטום את הבית במזרח ירושלים בו התגורר פלסטיני שתקף בית הכנסת בשנה שעברה, ונהרג במהלך התקיפה. המשפחה, שלו ידוע על כל מעורבות שלה בהתקפה על בית הכנסת, הושלכה לרחוב.

בהלוויה של מלאכי רוזנפלד נשא דברים שר החינוך נפתלי בנט: "הילד הנפלא הזה שלנו, באמת מלאך, היה עסוק בחיים, והאויב שלנו עסוק במוות. כשאנחנו משחקים לפי החוקיים האנושיים, היהודיים והמוסריים, הם מתנהגים כמו חיות אדם צמאות דם". באותו היום בז'נבה, עזב השגריר הישראלי בזעם את ישיבת מועצת זכויות האדם של האו"ם שדנה בדו"ח על הריגת של יותר מ- 1400 אזרחים – שליש מהם ילדים  -. במלחמת עזה בשנה שעברה. "הדו"ח זה וכל ההליך הזה הוא אנטישמיות טהורה. מצביעים על ישראל כמו שפעם הצביעו על היהודים ואילצו אותם לשאת טלאי צהוב."

מחוץ לאולם ז'נבה, התקבל השגריר בתשואות בידי כמה מאות מפגינים תומכים יהודים ונוצרים שבאו לשם משווייץ, צרפת, גרמניה והונגריה, הניפו את דגלי ישראל והחזיקו שלטים גדולים: "אני תומך בישראל! אני תומך בדמוקרטיה!". הם גם שרו את "שיר השלום" המפורסם - אותו שיר המושר בעצרות (עכשיו נדירות) של תנועת השלום הישראלית, ואשר אותו שר יצחק רבין פחות מחצי שעה לפני שנרצח. המילים, שעוררו מחלוקת יותר מפעם אחת בשלושים השנים האחרונות, נשמעו לא ממש כנות בנסיבות האלה.

האורע שקיבל באופן מוזר תשומת לב מועטה בלבד: מועצת עירית אמסטרדם דחתה הצעה לכרות ברית ערים תאומות עם תל-אביב, כאשר נציגים בולטים של מפלגות הזכירו את המדיניות הישראלית כלפי הפלסטינים. כנראה עברנו כברת דרך ארוכה מאז 1973, כאשר ההולנדים נחשבו כידידים מובהקים של ישראל, ובשל כך אף היו קרבנות של חרם נפט ערבי.

יתכן כי ההיסטוריונים בעתיד יחשיבו את המקרה הזה כמשמעותי ביותר בין כל האירועים שפורטו כאן.

יום שבת, 20 ביוני 2015

על חוטפים ושחקנים וצנזורים

על חוטפים ושחקנים וצנזורים

"זאת לא שאלה של חופש ביטוי אלא שאלה של חופש מימון. האם מדינה חייבת לממן הצגה על מי שחטף ורצח חייל?" הצהירה אתמול שרת התרבות מירי רגב באירוע סוער בו התעמתה עם מיטב אמני ישראל. אז האם צריכה מדינה לממן הצגה כזאת? ובכן, נראה כי התשובה תלויה בשאלה מי חטף ומי הרג ואיזה חייל זה היה.

1) חטיפה ב-1947

ב-11 ביולי 1947 יצאו שני סמלים בצבא הבריטי, קליפורד מרטין ומרווין פייס, לבית קפה בעיר נתניה. בדרכם חזרה למחנה הם נלכדו בידי חוליה של הארגון הצבאי הלאומי (אצ"ל) שהיה באותו זמן בעיצומו של מאבק חזיתי עם שלטון המנדט הבריטי. שני הסמלים הורדמו בכלורופורם ונלקחו למקום מסתור במלטשת יהלומים נטושה. כשהתעוררו אמרו להם שוביהם באנגלית: "נאסרתם בידי הארגון הצבאי הלאומי כבני-ערובה לשלושת היהודים שנידונו למוות בבית-דין צבאי בריטי. התנהגות ממשלתכם תקבע את גורלכם". 

החטיפה עוררה סערה רבתי בפלסטינה המנדטורית וגם בבריטניה. הצבא הבריטי הטיל עוצר על נתניה וקיים שבועיים של חיפושים נרחבים, אך לא איתר את מקום המחבוא. בני משפחותיהם של השניים קראו לחוטפים לחוס על חייהם. אביו של מרווין פייס אף שיגר מכתב בכתובת "אל מפקד הארגון הצבאי הלאומי, פלסטינה" אשר כנגד כל הסיכויים הגיע לתעודתו ונמסר למפקד האצ"ל מנחם בגין בידי פקיד דואר מאוהדי הארגון. במכתב התחנן האב לחון את בנו, "צעיר חף מפשע, שנלכד במצב טראגי ומעולם לא היה אנטי-ציוני".

תשובתו של מנחם בגין שודרה בתחנת הרדיו המחתרתית "קול ציון הלוחמת": "אזרח בריטי פנה אלינו בבקשה שנחון את בנו - מרגל בשירות המשעבד, אשר נידון למיתה על ידי בית-דין של המחתרת. אנו, חיילי ישראל, מבינים לרגשותיו של אב החרד לגורל בנו. גם אנו בנים לאבות ואבות לבנים. אלוהים הוא העד, כי אנו לא רצינו בשפיכות הדמים ההולכת וגוברת בארצנו השדודה והכבושה בידי עריצים צמאי נפט ודם. אולם לא אנו הכתובת, מר פייס. לך אליהם, לדאונינג סטריט, ודבר אליהם, כפי שצריכים לדבר כל האבות הבריטיים שבניהם גויסו לתפקיד המחפיר ביותר בדברי ימי העולם. אמור לממשלת בריטניה: אתם האחראים לחיי בני". 

לאחר דיון סוער בפרלמנט הבריטי, בו דרש מנהיג האופוזיציה וינסטון צ'רצ'יל "לדכא ביד ברזל את הטרוריסטים בפלסטינה", אישר הנציב העליון את גזר דין המוות שהוטל על שלושת חברי האצ"ל. ב-29 ביולי 1947 לפנות בוקר הם נתלו בכלא עכו. בעקבות זאת הורה ראש מטה האצ"ל חיים לנדאו לקצין המבצעים של הארגון עמיחי פאגלין לבצע כפעולת תגמול מיידית את תליתם של שני הסמלים הבריטים.

פאגלין הגיע לנתניה עם ארבעה מאנשיו, ובישר לשני הסמלים כי בית הדין של האצ"ל דן אותם "להתלות בצווארם עד צאת נשמתם". זאת בעוון "כניסה בלתי-חוקית לארץ מולדתנו והשתייכות לארגון בריטי פלילי-טרוריסטי הידוע בשם 'צבא הכיבוש הבריטי בארץ-ישראל' והאחראי: לשלילת זכות החיים מאת עמנו, למעשי דיכוי אכזריים, לעינויים, לרציחת אנשים, נשים וטף, לרציחת שבויי מלחמה, לרציחת שבויים ופצועים ולגירוש אזרחים עברים מארצם ומולדתם". לאחר שקרא בפני השניים את גזר הדין פיקח פאגלין על ביצוע טכס התליה לכל פרטיו, וידא כי השניים מתו, וארגן את העברת גופותיהם לחורשה סמוכה לנתניה שם נמצאו למחרת היום בידי הבריטים. 

למעשה, שני הסמלים היו אוהדי המפעל הציוני ואף העבירו מידע צבאי של הצבא הבריטי לארגון "ההגנה", מתחרהו של האצ"ל. רק שנים רבות אחר כך, בשנת 1981, התברר שאחד התלויים, קליפורד מרטין, היה יהודי על פי ההלכה, משום שאמו, פרננדה, הייתה בת למשפחה יהודית שמוצאה מקהיר. ככל הנראה הוא לא גילה עובדה זאת לשוביו ולא ניסה להציל את חייו בטיעון הזה. 

עמיחי פאגלין שפיקח על התליה וראש המטה חיים לנדאו שנתן את ההוראה ומפקדם העליון מנחם בגין מעולם לא נלכדו בידי הבריטים ולא נשאו בכל עונש על המעשה. בעקבות תלית הסרג'נטים השתוללו חיילים בריטים בתל אביב והרגו חמישה עוברי אורח, והיו גם התקפות אלימות על יהודים בבריטניה עצמה. אולם אנשי האצ"ל האחראים למעשה לא נפגעו והם התגאו בכך כי פעולתם הביאה לסיום מדיניות התליות הבריטית וקידמו את ההחלטה הבריטית הסופית לעזוב את פלסטינה. 

שנים רבות מאוחר יותר, כידוע, נבחר מנחם בגין לראש ממשלת ישראל וזכה גם לקבל את פרס נובל לשלום. "מיד לאחר שהרכבתי ממשלה, הזמנתי את עמיחי פאגלין להיות יועצי למלחמה בטרור הערבי" סיפר בגין. "זו הייתה בחירה טבעית. לא היה מתאים ממנו לתפקיד הזה. הוא היה איש אגדי, הוא הופיע פתאום, ככוכב זוהר, מתוך חשרת ענני הסופה של מלחמת היהודים לעצמאותם בארץ-ישראל. הוא הפך את האצ"ל למכונת מלחמה אימתנית, שהלמה בבריטים ללא לאות וללא רחם. את אשר עשה הצעיר המופלא הזה, שכשרונו הצבאי גובל, ללא ספק, בגאוניות - יזכרו הבריטים כל עוד תישא אותם האדמה. לצערי הוא הספיק להיות היועץ שלי לעניני המלחמה בטרור רק חודשים ספורים, בטרם תאונת הדרכים הנוראה שלקחה אותו מאיתנו בטרם עת, אבל גם בחודשים האלה הוא הצליח לעשות גדולות ונצורות..."

בראיון עיתונאי זמן קצר לפני מותו התיחס פאגלין לתליית הסרז'נטים. "זה מעיק עלי יותר מכל מאתיים המבצעים, שתכנתי והוצאתי לפועל במהלך תפקידי כקצין המבצעים הראשי של האצ"ל. כשאתה חושב על שני אנשים חסרי-ישע, שפניהם מכוסים, נתלים לנגד עיניך, אתה יודע שעברת את הגבול. זו כבר לא מלחמה, זה משאיר כתם, זה מעיק על המצפון… אבל לא היתה ברירה, גם היום הייתי חוזר על המבצע הזה בדיוק נמרץ, אילו התעורר שוב ההכרח".

על שמו של עמיחי פאגלין נקראים רחובות בתל אביב ופתח תקוה ועוד כמה מערי ישראל, וכך גם על שמו של ראש המטה חיים לנדאו, שהגיע להיות שר בכמה מממשלות ישראל. על שם לנדאו נקראים גם הגשר מעל נתיבי איילון בתל אביב וכביש 5 ("כביש חוצה שומרון" או "דרך חיים") המוביל אל אריאל והתנחלויות אחרות בגדה המערבית. 

במקום בו נחטפו שני הסרג'נטים בנתניה הציבו ותיקי האצ"ל לוח זכרון המהלל את גבורתם של החוטפים. 

ככל הידוע לי, מעולם לא נכתב מחזה על הפרשה הזאת, וגם אין מחזה על חייו של עמיחי פאגלין – למרות שתולדותיו יכולות לספק חומר רב למחזה, עם פרשנויות אפשריות רבות ושונות: גיבור, נבל, נפש מעונה...

2) חטיפה ב-1984

משה תמם נולד בשנת 1965 בחבצלת-השרון שליד נתניה, בן למשפחה מיוצאי לוב שהגיעו לארץ בשנות החמישים. במאי 1983 התגייס לצה"ל, הוצב לשירות בחיל-ההנדסה, השתתף בקורסים למיקוש וחבלה ושירת כמדריך בהפעלת ציוד מכני כבד. ביום 6 באוגוסט 1984 יצא משה תמם לחופשה, נפגש עם חברתו וליווה אותה אל ביתה בטבריה, ובשעות הערב חזר באוטובוס שנסע מטבריה לתל-אביב. בתחנת בית ליד הוא ירד מהאוטובוס - ועקבותיו נעלמו. 

כפי שהתברר אחר כך, משה תמם נלכד בידי חוליה של ארגון "החזית העממית לשחרור פלסטין" שהתכוונה להבריח אותו לסוריה ולדרוש תמורתו את שחרור חבריהם שהוחזקו בכלא הישראלי. אולם הנסיון לחצות את הגבול הסורי נכשל ושוביו של תמם ירו בו למוות. גופתו נמצאה בסמוך להתנחלות מבוא דותן עם נקב של כדור חודר בחזהו. בן 19 היה. 

משה תמם הונצח על-ידי משפחתו במצבת זיכרון שהוקמה בחבצלת-השרון, הישוב שבו נולד וגדל. בדף הזכרון שכתבו לזכרו נאמר: "משה אהב את הים הנשקף ממערב לחבצלת השרון, את סלעי הכורכר המתנשאים מן החוף, את הצמחים ובעלי החיים: ציפורים, כלבים, חתולים וסוסים. הוא היה צעיר יפה תואר, נעים הליכות וחרוץ, שאהב לעזור לזולת ולשכך מריבות במשפחה ומחוצה לה. למשה היה קול ערב שאותו אהב להשמיע ברבים, ונפש עדינה ורגישה. בחוש ההומור שלו כבש את לב הכל, קטנים וגדולים, ובשעות מצוקה היה מקור תמיכה ומשען לנזקק." 

כפי שכתב אביו של מרווין פייס על בנו שלו, משה תמם היה ככל הנראה "צעיר חף מפשע, שנלכד במצב טראגי". בדרך מקרה, בית-הקברות הצבאי בנתניה שם הובא משה תמם למנוחות נמצא סמוך מאד לחורשה בה התגלו גופות שני הסמלים הבריטים 37 שנה מוקדם יותר.

שירותי הבטחון הישראליים לכדו בשנת 1986 את מבצעי החטיפה, שהיו ערבים אזרחי ישראל מבקעה אל גרבייה. ווליד דקה הודה בפני חוקריו כי היה חבר בחוליה אך טען כי לא היה שותף להריגתו של משה תמם. בית הדין הצבאי בלוד לא קיבל את טענתו זאת ושפט אותו למאסר עולם. באחד מן המכתבים ששלח מן הכלא סיפר דקה על המניע שהביא אותו להצטרף לארגון החזית העממית: "יכולתי להמשיך את חיי כצבע או כמתדלק בתחנת דלק, כפי שעשיתי עד מעצרי. יכולתי להתחתן עם אחת מקרובות משפחתי והיא היתה יולדת לי שבעה או עשרה ילדים. יכולתי לקנות משאית. כל זה היה אפשרי. אבל ראיתי את זוועות מלחמת לבנון ואת הטבח בסברה ושתילה והם גרמו לי הלם. להפסיק להרגיש את ההלם, לשקוע בקהות חושים מול כל הזוועות — זה הסיוט בשבילי. זה המדד שלי לכניעה". 

בשנות התשעים ניהל ווליד דקה מאבק ממושך עז זכותו להתחתן עם סנא סלאמה, צעירה מהכפר טירה שהחלה לבקר אותו בכלא ב-1996 ואשר החליטה לקשור את חייה עם אסיר עולם שיום שחרורו (אם בכלל) לוט בערפל. בעקבות מו"מ בן שמונה חודשים עם השב"ס הצליחו השניים לקיים את טכס חתונתם בין כותלי הכלא – אולם המאבק הנוסף שניהלו, ודרישתם להתיר להם להתיחד ולהביא ילד לעולם, הסתיים בכשלון. בית המשפט המחוזי בנצרת קבע כי "כל מגע ישיר בין דקה לאשתו טומן בחובו סכנה לביטחון המדינה". לא הועיל גם התקדים של יגאל עמיר, שרצח את ראש הממשלה רבין ואשר הורשה להתחתן וגם להביא שני ילדים לעולם. (עמיר גם רשאי לטלפן מהכלא לבנו הקטן ולקרוא לו סיפור לפני השינה, כפי שאפשר לראות  בסרט דוקומנטרי שגם הוא מעורר מחלוקת רבה בימים אלה...)

כך, מזה קרוב לעשרים שנה מתמצים חיי הנישואין של ווליד דקה ואשתו סנא במפגשים מעבר לסורגים פעם בשבועיים, שבהם הם מדברים " על עניינים אישיים, על החיים בכלא, והרבה פוליטיקה". בשנה שעברה היה דקה אמור להשתחרר, לאחר 27 שנה בכלא. הוא היה בין  הקבוצה האחרונה של אסירים המוחזקים מלפני הסכם אוסלו, שאת שחרורם הבטיח נתניהו למזכיר המדינה קרי. בבקעה אל גרביה כבר הכינה לו משפחתו קבלת פנים חגיגית – אולם מפלגת הבית היהודי בראשות נפתלי בנט איימה במשבר ממשלתי, נתניהו ביטל את שחרור האסירים, המו"מ הישראלי-פלסטיני התמוטט והאסיר ווליד דקה נותר בכלא. 


3) הצגה ב-2015

המחזאי בשאר מורקוס כתב את ההצגה "הזמן המקביל" העוסקת באסיר ביטחוני פלסטיני בשם ודיע שמתכנן לבנות בסודיות את הכלי המוסיקלי עוד, שבו היה רוצה לנגן בחתונתו עם אהובתו, פידא. "שניהם נלחמים מול הממסד הישראלי ובתי המשפט כדי שיאשרו להם את החתונה", נכתב בתקציר ההצגה. "הצגת 'הזמן המקביל' מנסה לחקור את פירוש היותו של אדם אסיר בכלא. ניסיון לגלות את הבנאדם באסיר ולא את הקלישאה אשר עושה ממנו סמל גבורה מצד אחד ונתון וסטטיסטי בצד השני, ושניהם שוכחים שהוא בן אדם,עם סיפור חיים, רצונות וחלומות". מורקוס ציין במפורש כי ההצגה שואבת השראה מסיפורם של ווליד דקה וסנא סלאמה, אך הכחיש בתוקף כי יש בכך הזדהות עם חטיפתו והריגתו של החייל משה תמם. מורקוס אף הגיש תביעת דיבה בסך 300,000 נגד שרת התרבות מירי רגב, אשר יחסה לו הזדהות כזאת.

השם "הזמן המקביל" לקוח מן הדברים שכתב ווליד דקה באחר ממכתביו: "אני כותב לכם מהזמן המקביל. איננו משתמשים ביחידות הזמן שלכם, דקות או שעות, מלבד ברגעים שבהם הזמן שלנו נפגש עם הזמן שלכם, ליד חלון הביקורים. אז אנחנו נאלצים להתייחס ליחידות הזמן שלכם. אחד מצעירי האינתיפאדה שהגיע אלינו סיפר שדברים רבים השתנו בזמן שלכם. לטלפון כבר אין חוגה ולצמיגי המכוניות כבר אין פנימיות... אנחנו תקועים בזמן המקביל, עוד מלפני סיום המלחמה הקרה והתפרקות ברית המועצות. אנחנו פה מלפני נפילת חומת ברלין, לפני מלחמת המפרץ הראשונה והשנייה, ולפני מדריד ואוסלו ". 




סוהר מבצע ביקורת בתא - קטע מתוך "הזמן המקביל"
תמונה: וואעל וואקים 

במשך כמה חודשים לא ניתנה תשומת לב ציבורית מיוחדת להצגת "הזמן המקביל", המוצגת בערבית עם תרגום עברי בתיאטרון אל-מידאן שבחיפה. הועדה הממשלתית שאישרה את מתן ההקצבה לתיאטרון לא ראתה כל פסול בהצגה על אסיר החולם להתחתן ובונה בכלא כלי נגינה.  המצב השתנה בעקבות מאמציו של שמאי גליק, ירושלמי בן 27 אשר בשנה האחרונה מינה עצמו לצנזור על חיי התרבות והאמנות במדינת ישראל ואשר מגלה כשרון בלשי לא מבוטל באיתור הצגות, סרטים, מופעים ותערוכות "לא פטריוטיות" וכן כשרון שתדלני בהפעלת לחצים ודרישות להורדתם והפסקת המימון הציבורי להם. 

גליק גילה את הקשר בין הצגת "הזמן המקביל" לבין ווליד דקה הכלוא, והפנה את תשומת ליבם של ארגוני ימין קיצוני שמצדם גייסו למאבק את משפחת תמם ועמה את הסמכות המוסרית השמורה למשפחות שכולות בחברה הישראלית. הפגנה קולנית לפני התיאטרון ומספר פניות מנוסחות בשפה בוטה אל חברי מועצת עירית חיפה הספיקו כדי להניב החלטה של ראש עירית חיפה יונה יהב, איש מפלגת העבודה, להקפיא את העברת המימון לתיאטרון אל-מידאן "עד לפרסום החלטות ועדה ציבורית שהוקמה לדון בענין". אגב, גליק מעולם לא ראה את ההצגה עצמה: "לא מצאתי זמן להגיע לחיפה, אני גר בירושלים, וחוץ מזה, למה בכלל שאני אראה את התועבה הזאת?". 

משרד התרבות והספורט, מקור המימון המוסדי השני של תיאטרון אל-מידאן, לא מיהר להענות ללחציהם של גליק וחבריו: "משרד התרבות תומך בלמעלה מ-800 גופים ומוסדות תרבות בהתאם לקריטריונים הקבועים בחוק. המשרד אינו שותף לתכני הפעילות שמתקיימת בגופים הנתמכים ואינו רשאי להתערב גם במקרים שהוא אינו מסכים עם החלטות ניהוליות שמתקבלות בהם או בתוכן אמנותי המוצג בהם. יודגש כי במשרד מבינים את כעסה של משפחת תמם, אך ההחלטה כאמור נתונה בידי הנהלת התיאטרון בלבד".

כזאת היתה עמדת משרד התרבות תחת שרביטה של השרה הקודמת, לימור לבנת, שגם היא לא נודעה בזמנה בעודף ליברליות וסובלנות. הדברים השתנו עם כניסת השרה החדשה מירי רגב, שהיתה בעברה הצנזורית הצבאית הראשית ואשר הודיעה על כוונתה לעסוק במלאכת הצנזורה גם בתפקידה החדש: "אני מאד בעד פלורליזם תרבותי ואמנותי, לא יהיה לאמנים פרטנר טוב ממני - כל עוד לא יכניסו את הכיבוש והפוליטיקה". 

ומה עם אמנים שכן מתעקשים לכלול את הכיבוש והפוליטיקה במסגרת האמנות שלהם? איתם נמצאת השרה בעימות חזיתי מחריף והולך במשך השבועיים האחרונים, שהגיע לשיאו (נכון לעכשיו...) בטקס פרסי התיאטרון שנערך בתל אביב וכלל הפגנת אמנים עם מחסומים לפיהם, נאומים של זוכי הפרס שכמעט כולם כללו התיחסות סרקסטית אל השרה היושבת עמם באולם, התפרצות זועמת של השחקנית הותיקה גילה אלמגור לדבריה של השרה כאשר הצדיקה את הפסקת המימון לתיאטרון אל-מידאן – וגם התפרצות זועמת של השרה לדבריה של זוכת פרס התיאטרון ליאורה ריבלין אשר דיברה על הפלסטינים החיים תחת כיבוש וחולמים להתשחרר, ועל מחויבותם של אנשי תרבות ישראליים להתייחס לכך. 

וזה היה הארוע בו הצהירה השרה: "זאת לא שאלה של חופש ביטוי אלא שאלה של חופש מימון. האם מדינה חייבת לממן הצגה על מי שרצח חייל?" שאלה טובה. למזלה של השרה, שום תיאטרון אינו מבקש כרגע להציג מחזה על חייו של עמיחי פאגלין, וכך נחסכה לשרה רגב דילמה קשה.

יום שישי, 5 ביוני 2015

איך הפך שם טוב לרע

איך הפך שם טוב לרע 



שוב ה-5 ביוני. יום השנה לתחילתה של המלחמה ההיא ב-1967, המלחמה שתוצאותיה עצבו את החיים של כולנו. 48 שנה לכיבוש השטחים הפלסטיניים – מי היה מאמין שזה ימשך כל כך הרבה זמן? ושוב משמרת נשים בשחור. כמו בכל יום שישי מאז תחילת האינתפאדה הראשונה הן עומדות במרכז תל אביב, וגם בירושלים ובחיפה ובכניסה לקיבוץ גן שמואל. וכמו כל שנה, ב-5 ליוני הן קוראות לתגבור של נשים (וגברים) שלא משתתפים בדרך כלל.

שוב מונפת היד השחורה האופינית של הנשים בשחור, ועליה "די לכיבוש" בעברית וערבית ואנגלית, וגם כמה תצלומים גדולים של ההרס בעזה ודחפורים בונים התנחלויות. עוברים ושבים בשדרות בן ציון, מקום הומה ביום שישי בצהרים, נעצרים, מסתכלים, חלקם נכנסים לשיחה או ויכוח. "אתן בוגדות! אויבות המדינה!" צועק גבר המחזיק בידיהם של שני ילדים קטנים. עוד צעקה והוא ממשיך הלאה, מושך את ילדיו הרחק מן הבוגדות. כמה דקות אחריו עוברת אשה צעירה, גם היא עם ילד קטן, כבן שלוש או ארבע. הילד שואל "מה זה? מה הן עושות?". האם מסבירה בסבלנות: "הן עושות הפגנה, הן רוצות שלום. הן רוצות שיהיה שלום ולא יהיו יותר מלחמות ושאנשים לא יהרגו יותר". הילד מחייך בבישנות. 

עד כאן הדיווח שיכולתי לכתוב, כמעט מלה במלה, גם לפני שנה וגם לפני שנתיים ושלוש. מה השתנה מאז? הנושא הבוער החדש שהגיע בכל העוצמה אל כותרות העיתונים. "חרם!", "חרם!" "חרם!" זועקות הכותרות מכל עבר. "מצב חרם!". "החרם מאיים עלינו!". "החרם סכנה לאומית!" "כולנו נלחמים בחרם!". הכותרות הטריות ביותר מבשרות את החדשה האחרונה משדה הקרב של החרם: "אורנג' נכנעה לאנטישמים, איום החרם מתממש, ענקית התקשורת הצרפתית אורנג' הודיעה על ניתוק יחסיה עם ישראל!" בגוף הידיעה נאמר כי חברת אורנג' הצרפתית זכתה לביקורת חריפה באירופה בגלל על פעילות של שותפתה הישראלית בהתנחלויות בשטחים הכבושים, ועל מבצע "אמץ חייל" שהשיקה אורנג' הישראלית בזמן המלחמה האחרונה בעזה. זאת אנטישמיות? העורך כנראה מגדיר זאת כך. 

"כרסום זוחל" כותב הפרשן בן כספית. "המצב רק ילך ויחמיר – כלכלת ישראל עדיין פורחת והכל נראה לכאורה בסדר גמור, אבל היסודות הולכים ומתכרסמים להם". בידיעה אחרת נמסר על משלחת הסברה דחופה שתצא מטעם ממשלת ישראל לאוניברסיטאות בעולם – ארבעה סטודנטים ישראלים נכללים בה, אחת מהם אתיופית ואחד בדואי מהנגב. "אנחנו נוכיח לכולם שישראל היא לא מדינת אפרטהייד, כאן זה לא דרום אפריקה!" אומרים הצעירים הנלהבים. 

כאן זה לא דרום אפריקה? רגע של היסטוריה. אם כי מעטים זוכרים זאת בימינו, היה זמן שבו הלבנים בדרום אפריקה נחשבו כגיבורים ומושא להערצה של אנשי שמאל ואנשים מתקדמים באירופה ובעולם כולו. נכון, זה היה מאד מזמן, לפני יותר ממאה שנה, בזמן מלחמה שנקראה "מלחמת הבורים". כל כך הרבה מלחמות וזוועות אחרות עברו מאז על העולם שהמלחמה ההיא נשכחה כמעט לגמרי. באותן השנים בתחילתה של המאה העשרים, היתה בעולם אהדה רבה אל האנשים שנקראו "בורים" או "אפריקנרים" – אלה שאבותיהם היו הולנדים, שהחלו להתישב בדרום אפריקה במאה השבע עשרה ונוספו אליהם הוגונטים צרפתים וגם אינדונזים ושפתם השתנתה ונהפכה להיות אפריקנס. הם נתפסו כדוד מול גולית, עם קטן ואמיץ לב שעמד בגבורה מול צבאות האימפריה הבריטית האדירה.

הבריטים חמדו את אדמתם של הבורים, העשירה בזהב ויהלומים, הצבא הבריטי הביס את הצבא הסדיר שיכלו הבורים להעמיד מולו, אך הם המשיכו לנהל מלחמת גרילה עקשנית. בסופו של דבר הצליחו הבריטים לשבור את התנגדותם על ידי אמצעי דיכוי נגד האוכלוסיה האזרחית של הבורים והכנסתה למחנות מיוחדים שבהם תנאי החיים היו קשים ואכזריים. זה היה הרגע בו המונח הידוע לשמצה "מחנה ריכוז" נכנס לראשונה לאוצר המלים של המין האנושי.

ב-5 לאפריל שנת 1900, בעוד המלחמה בדרום אפריקה מגיעה לשיאה, יצא יורש העצר הבריטי – מי שיהיה המלך אדוארד השביעי – לביקור בבלגיה. בתחנת הרכבת הצפונית של בריסל זינק אנרכיסט צעיר בשם ז'אן בפטיסט סיפידו אל הקרון המלכותי הבריטי וירה כמה יריות אקדח אל המבקר רם המעלה, אך לא הצליח לפגוע בו. בבית המשפט נשא סיפידו נאום משולהב, וזעק "אני לא מתחרט! אני רק מצטער שלא הצלחתי להרוג אותו! הוא רוצח, הבריטים רוצחים אלפי אנשים בדרום אפריקה. רציתי לעשות צדק! תחי דרום אפריקה!" בית המשפט זיכה את סיפידו מכל אשמה בשל גילו הצעיר. המון מריע שחיכה מחוץ לבית המשפט קיבל אותו כגיבור – וכך ראו אותו אנשים רבים בכל העולם. 


והיכן היו השחורים של דרום אפריקה באותו זמן? כמובן שהם היו שם, הם היו גם אז רובה הגדול של האוכלוסיה בדרום אפריקה. הבריטים הלבנים והבורים הלבנים ניהלו מלחמה מעל ראשם, השחורים סבלו הרבה במלחמה הזאת – הם סבלו משני הצדדים הלוחמים כאחד.  אך בעולם שצפה במלחמה ההיא כמעט איש לא שם לב לנוכחותם של השחורים. אפילו לא אנשי השמאל והסוציאליסטים והאנרכיסטים. 

בסופו של דבר חל פיוס בין הבריטים המנצחים והאפריקנרים המנוצחים (או לפחות רבים מהם). דרום אפריקה הפכה לדומיניון, אחת מן המושבות הבריטיות שזכו בהדרגה ליותר ויותר עצמאות עד אשר הפכו למדינות עצמאיות בפועל. בכיכר טרפלגר בלונדון אפשר לראות בארבעת צידי הכיכר את ארבעת המבנים הזהים המסודרים בצורה סימטרית מדויקת – השגרירויות של ארבעת הדומיניונים, קנדה ואוסטרליה, ניו זילנד ודרום אפריקה. ברור לעין כי כאשר הוקמו ארבעת המבנים האלה, בתקופה בין מלחמות העולם, לא חזה איש שיום אחד דרום אפריקה תהיה מוקעת ומצורעת והשגרירות שלה תהיה מוקד להפגנות ומחאות בלי הפסק. 

איש המפתח בדרום אפריקה היה יאן סמטס – האיש אשר בצעירותו ניהל לוחמת גרילה נגד הצבא הבריטי ובבגרותו הפך לגנרל ופילדמרשל בצבא הבריטי, שלחם במלחמת העולם הראשונה והיה חבר בקבינט המלחמה של וינסטון צ'רצ'יל.



יאן סמטס - פניה המהוגנים של דרום אפריקה
(תצלום: ויקיפדיה)

יאן סמטס היה בין מנסחי אמנת האו"ם, אך מדיניותו כראש ממשלת דרום אפריקה לא ממש הלמה את עקרונות המסמך הזה. כמו מנהיגים אחרים לפניו ואחריו, יאן סמטס דגל בהפרדה גזעית ובשלטון הלבנים על השחורים. במספר הזדמויות ציין כי אי פעם בעתיד יוכלו השחורים לחלוק בשלטון עם הלבנים, בתנאי שמנהיגי השחורים "יוכיחו את מחויבותם להתנהגות תרבותית". בפועל מעולם לא הגיע הרגע הזה בכל מהלך הקריירה הפוליטית הארוכה של סמטס, אשר נמשכה עד מעבר לשנה השמונים לחייו.  

בסוף ימיו, הביע סמטס תמיכה בהגברה מסוימת של מספר השחורים שיורשו לבוא מהכפרים אל ערי דרום אפריקה, ועמדתו זאת תרמה למפלתו בבחירות ב-1948, לחרדתם של רבים. "המפלגה הלאומית" אשר תפסה את השלטון בדרום אפריקה והחזיקה בו בעשורים הבאים דגלה בגזענות בוטה וגסה, ללא פשרות וללא התנצלות – המדיניות לה ניתן השם "אפרטהייד".

בשנות החמישים, השישים והשבעים נעה דרום אפריקה בכיוון הפוך לחלוטין לזה של יתר העולם, הגבירה והחריפה את אפלית השחורים ודיכויים בעוד ביתר חלקי יבשת אפריקה זכוהמושבות לעצמאות והשחורים בארצות הברית הקימו את התנועה לזכויות האזרח. הדרישה לחרם על דרום אפריקה הלכה והתגברה ברחבי העולם, תחילה בארגוני החברה האזרחית ואחר כך גם על ידי ממשלות וארגונים בינלאומיים רשמיים. גם ההולנדים, קרוביהם הרחוקים של האפריקנרים, הפנו להם עורף.

לפי משאלים שנערכו אז בקרב הלבנים בדרום אפריקה, הם חשו פגועים מחרם הספורט הבינלאומי לא פחות ואולי אף יותר מן החרם הכלכלי. כאשר נודע כי מאמן נבחרת הרוגבי של דרום אפריקה נסע להיפגש עם נציגי הקונגרס הלאומי האפריקאי – שעוד נחשב אז לארגון טרור לפי החוק הדרום אפריקאי – כדי לדון בסיום חרם הספורט, הבינו רבים שסופו של האפרטהייד מתקרב. וכך אכן היה, אם כי עוד כעשר שנים – ולא מעט קרבנות בנפש – נדרשו עד שהגיע היום הזה. 

מקבלי המדיניות במדינת ישראל אמורים להכיר היטב את ההיסטוריה של דרום אפריקה. יאן סמטס היה מגדולי התומכים בתנועה הציונית, ועל שמו נקרא קיבוץ רמת יוחנן. מאוחר יותר היתה דרום אפריקה במשך עשרות שנים בעלת ברית אסטרטגית של מדינת ישראל. ובכל זאת נראה שמדינת ישראל נחושה בדעתה ללכת צעד אחר צעד בדרכה הכואבת של דרום אפריקה. 

כיום קשה לזכור כי במשך שנים רבות זכתה התנועה הציונית ומדינת ישראל הצעירה לאהדה ותמיכה נרחבת מאד של אנשים שמאליים ומתקדמים בכל רחבי העולם. למרבה האירוניה אפשר להגיד שבשנות הארבעים והחמישים נטו לתמוך בישראל אותו סוג אנשים שכיום נוטים לתמוך בפלסטינים – ומאותה סיבה בדיוק: התמיכה בחלש ובמקופח ובפגוע ובדורש הצדק. התנועה הציונית נתפסה כתנועתו של עם מוכה ונרדף, שעבר את רצח העם הנורא ביותר בהיסטוריה האנושית ואשר דרש בצדק פיסת אדמה קטנה כמקלט בטוח מתחת רגליו. שיר מפורסם של נתן אלתרמן מנציח רב חובל איטלקי בשם אנסלדו, אשר נאבק נגד הכיבוש הנאצי בארצו ובדצמבר 1945 יצא לסייע לספינת מעפילים להגיע לחופי פלסטינה. לרבים באותו הזמן, מעשיו אלה של אנסלדו נראו כהמשכיות טבעית ומובנת מאליה. 


מאות אלפי הפליטים שאיבדו את בתיהם ואדמתם עם הקמתה של מדינת ישראל לא פגמו ברצינות בתדמיתה הטובה והחיובית של מדינת ישראל הצעירה, עם הקיבוצים הסוציאליסטיים כחלון הראווה המבהיק שלה כלפי העולם. נסיונן של מדינות ערב לארגן חרם על ישראל הצליח להרתיע כמה חברות מערביות, אך קריאות כאלה לחרם כמעט לא זכו לתמיכה פוליטית או אידאולוגית באירופה או באמריקה. גם המלחמה ב-1967 נתפסה, לפחות במשך כמה שנים, כנצחונו של דוד על גולית. בשבוע שעבר הזכרתי כאן את הראיון של הנשיא אובמה בו דיבר בגעגועים על "ישראל של הקיבוצים, ומשה דיין וגולדה מאיר והתחושה שלא רק שאנחנו מקימים מדינה בטוחה לעם היהודי אלא גם משנים את העולם ומתקנים אותו". ראיון שנותן תחושה קצת מוזרה למי שכמוני פעילותם הפוליטית החלה במחאות נגד הכרזתה של גולדה מאיר כי "אין עם פלסטיני". אבל בעולם הגדול הקסם הישראלי עדיין עבד בשנים ההן. שר הביטחון משה דיין עורר התפעלות כאשר הכריז על "הכיבוש הליברלי" וראש עירית ירושלים טדי קולק זכה לתהילה כאביר הדו קיום גם כאשר החריב את רובע המוגרבים בעיר העתיקה ובנה שכונות יהודיות לרוב על אדמות פלסטיניות מופקעות. במשך שנים רבות רבות נודעו יהודי ארצות הברית כנגועים בפיצול אישיות כרוני, התומכים בכל נושא ורעיון ליברלי מלבד תמיכתם העיוורת בישראל. 

אבל לא לעולם חוסן, וגם יומו של יאן סמטס הישראלי הגיע לקיצו. בשנת 1977 נפלה מפלגת העבודה הישראלית מהשלטון במדינה אותה היא הקימה, ואת מקומה תפסה מפלגת הליכוד שהצטיינה בלאומנות גסה ובוטה הרבה יותר ובמיוחד בבניה המסיבית בהתנחלויות. ההרג וההרס של מלחמת לבנון הראשונה החל לסדוק את תדמיתה של ישראל בעולם. בשנת 1992 הסתמן לרגע שינוי כיוון, עם עליתו של יצחק רבין ולחיצת היד עם ערפאת וחתימת הסכמי הביניים עם הפלסטינים. לעולם לא נדע בביטחון מה היה קורה אלמלא נרצח רבין, ואם היה מצליח להגיע להסכם קבע עם הפלסטינים במאי 1999 כפי שנקבע בהסכמים. במציאות כפי שקרתה רבין נרצח, ולא קם יורש שימשיך את דרכו, ותהליך אוסלו הסתיים באכזבה עקובה מדם, והכיבוש דוהר אל עבר יובל החמישים. וכיום הפכה ישראל להיות מזוהה בכל רחבי העולם עם הגורמים הימניים והשמרניים ביותר, ובארצות הברית היא מזוהה יותר ויותר עם הרפובליקאים נגד הדמוקרטים, ויותר ויותר יהודים מפנים לה עורף, במיוחד הצעירים ביניהם. והקריאה לחרם על ישראל הולכת וצוברת תאוצה, ובשבוע שעבר היא הופיעה לראשונה בזירת הספורט הבינלאומי ורק ברגע האחרון ספג הכדורגל הישראלי כרטיס צהוב ולא אדום. ובשבוע האחרון יוצאים ראשי המדינה בקריאה וצעקה וזעקה גדולה על מסע החרם הבינלומי המהווה "איום אסטרטגי על ישראל" והעיתונים רבי התפוצה מפמפמים גם הם את הנושא הזה.

"מי שאינו לומד מההיסטוריה, נדון לחזור עליה". לא ברור מי אמר זאת לראשונה, אבל זה בהחלט נכון. 


נשים בשחור נאבקות נגד הכיבוש