יום שבת, 25 באפריל 2015

טכס זכרון מסוג אחר

טכס זכרון מסוג אחר


אלפי משתתפים בטכס הזכרון המשותף הישראלי-פלסטיני 
תצלום: לוחמים לשלום 


סוף סוף אנחנו יודעים מתי התחיל הסכסוך הישראלי-פלסטיני. הוא התחיל בשנת 1873, שבעים וחמש שנה בדיוק לפני הקמתה של מדינת ישראל, וההרוג הראשון בסכסוך הזה היה אהרון הרשלר. שמו פותח את הרשימה הרשמית של חללי צבא ההגנה לישראל. כל שנה ביום הזכרון משמש ערוץ הכנסת, שאינו נדרש לתפקידו הרגיל ביום הזה, להקרנת הרשימה כולה לקול שירי יום הזכרון. שם אחר שם עולה על המסך עד אשר הושלמה הרשימה כולה מ-1873 עד 2015. גם לכל אורך השנה אפשר למצוא את הרשימה הזאת באינטרנט.

השנה זכה אהרון הרשלר לכבוד מיוחד כאשר ראש ממשלת ישראל הזכיר אותו בנאום שנשא לרגל יום הזכרון. "דם יקירנו ספוג באדמת ישראל. הבנים והבנות נפלו בשליחות להבטיח את קיום האומה. החלל הראשון היה אהרון הרשלר בשנת 1873, לאחר שפורעים ערבים תקפו שכונה יהודית כאן בירושלים. אהרון היה תלמיד ישיבה, הוא קטע את הלימוד והדף את הפורעים וניסה לתפוס אותם אך הם ירו בו והוא נפצע פצעי מוות. הוא היה נחשון ללוחמים שבאו אחריו והגנו על ביתם." 

לאחר נאום ראש הממשלה נגשו כתבים חרוצים לארכיונים כדי לגלות יותר על אותו אהרון הרשלר. אכן, המקרה דווח בהרחבה בעיתון העברי הראשון בארץ, שהחל להופיע זמן קצר מקודם. לפי הדיווח בן התקופה לא היה מדובר בפורעים שתקפו שכונה יהודית אלא פשוט שודדים ערבים שגנבו גם מערבים אחרים וגם מיהודים. הם פרצו לביתו של אהרן הרשלר, תלמיד ישיבה בן  23, כדי לגנוב כסף.  הרשלר ניסה לרדוף אחריהם ולהחזיר את הגניבה. הם אכן ירו ופצעו אותו פצעים קשים,  מהם נפטר בבית החולים כמה ימים אחר כך.

בינואר שנת 1873, כאשר קרה המקרה הזה, עוד היתה התנועה הציונית בחיתוליה. תיאודור הרצל, בנימין זאב בשמו העברי, היה אז נער בן שלוש עשרה בבודפסט וטרם חלם שהוא עתיד להיות מנהיג ציוני. המושבה הציונית הראשונה בארץ, פתח תקוה, הוקמה רק חמש שנים אחר כך. אהרן הרשלר עצמו נולד בהונגריה ובא לירושלים כדי ללמוד בה בישיבה ולהצטרף אל "הישוב הישן" החרדי, שהתקיים מאות שנים בירושלים בקרב התושבים הערבים תחת השלטון העותמני. בני הישוב הישן לא קיבלו את הציונות בהתלהבות, בלשון המעטה.

מה היה אהרון הרשלר אומר אילו יכול היה לדעת שמאה וחמישים שנה לאחר מותו תתקיים בארץ הזאת מדינה חזקה עם צבא אדיר, והצבא הזה יגייס אותו רטרואקטיבית לשורותיו, וראש ממשלה יכריז עליו בתור הראשון בין 23,320 חיילים שנלחמו והקריבו את נפשם למען המדינה הזאת? ומן הצד השני, מה היו אותם גנבים עלומי שם אומרים אילו ידעו שהכדורים שירו על האיש הצעיר שרדף אחריהם יחשבו בדיעבד כיריות הראשונות במלחמה שתימשך מעל מאה שנה, סכסוך העתיד לתפוס מקום חשוב בסדר היום הדיפלומטי הבינלאומי ולהעסיק את נשיא ארצות הברית ומנהיגי אירופה ורוסיה וסין?

אהרון הרשלר לא היה הדמות היחידה מן העבר שאותה העלה בנימין נתניהו באוב. הופיע בנאומו גם שלמה בן יוסף. שלמה בן יוסף היה לוחם של מחתרת האצ"ל אשר ב־21 באפריל 1938 הטילו רימון על אוטובוס אזרחי ערבי בכביש ראש פינה– צפת, כפעולת תגמול ונקמה על מעשים שעשו ערבים לפני כן באותו אזור. בן יוסף נדון למוות ונתלה בידי שלטונות המנדט הבריטי, ובעיני חבריו לנשק ולדעה הוא הפך להיות גיבור וקדוש מעונה . במדינת ישראל הופיעה דמותו על בול דואר ורחובות נקראו על שמו בערים רבות. בשיר שנכתב בשנת 1939 הילל המשורר שלמה סקולסקי את שלמה בן יוסף, והציג אותו כדוגמא ומופת לצעירים היהודים. המלים הידועות ביותר מן השיר הן "אֵין כּוֹבְשִׁים אֶת רֹאשׁ הַסֶּלַע – אִם אֵין קֶבֶר בַּמּוֹרָד". על המלים האלה חזר ראש הממשלה נתניהו בנאומו לרגל יום הזיכרון 2015, וגם הוא הציג אותן כדוגמא ומופת ודרך חיים מומלצת לצעירים ישראלים בני זמננו. 

"העם זקוף הקומה מרכין היום את ראשו ואת דגלו בהכרת תודה שאין גדולה ממנה לזכרם של יקירנו שנפלו. הצוררים מתחלפים, שדות הקרב כמעט ואינם מתחלפים. אבל ככל שמתגברים איומי אויבינו להשמיד את הבית, כך מתגברת נחישותנו להגן על הבית. הרוח שלנו לא נחלשה בחלוף השנים והיא הולכת ומתחזקת. ראינו את הרוח הגדולה הזו בקיץ האחרון בצוק איתן, איזה אומץ לב, איזו רעות, איזו התלכדות, איזו הקרבה. לצערנו הרב, במזרח התיכון כפי שהוא אנחנו נאלצים להמשיך להילחם על מקומנו, ומקומנו כאן איננו מובן מאליו ללא ההקרבה הזאת. רק בזכות קיר הברזל, שכל לבנה שבו מוחזקת על ידי בנינו ובנותינו מצבא ההגנה לישראל ומאנשי מערכות הביטחון – רק בזכותם אנחנו יכולים להמשיך לחיות כאן את חיינו ולהמשיך לגדל פה את ילדינו ונכדינו. משפחות יקרות, יקירינו שנפלו הם נדבך יסוד מאותו קיר ברזל." 

המונח "קיר הברזל" לקוח ממאמר ידוע שכתב זאב ז'בוטיסקי, המייסד של הזרם האידאולוגי ממנה צמחה מפלגת הליכוד של ימינו, אשר טען בשנת 1923 כי לא ניתן להגיע להסכמה והדברות בין הציונים לבין הערבים בארץ. במקום זאת, קרא ז'בוטינסקי להתרכז בהקמת כח צבאי יהודי חזק עד כדי כך שהערבים יאלצו להשלים עם הציונות – וכך תיסלל הדרך לשלום. ככל הנראה, סבור בנימין נתניהו כי גם לאחר מאה שנה עדיין זה המצב – רק שאם כל העוצמה וקיר הברזל האימתני שבנו הציונות ומדינת ישראל במאה השנים האלה עדיין לא הספיקו כדי "לשכנע" את הערבים, קשה לראות שהדבר יקרה אי פעם. 

באופן בולט נעדרה מנאומו של ראש ממשלת ישראל המלה "שלום" והמשפט "ידנו מושטת תמיד לשלום אל שכנינו" אשר באופן מסורתי ראשי ממשלות בישראל נוהגים לכלול אותו בנאומיהם – גם אם לרוב זה נראה לא יותר מאשר מס שפתיים. היה זה נאום של מנהיג המכין  את עמו למלחמה טוטאלית ללא פשרות, בלי להציב לשומעיו ולו שמץ של תקוה שאי פעם יבוא הקץ לשפיכות הדמים. למשמע הנאום הזה אפשר להעריך שהתבדו סופית השמועות בדבר כוונתו של נתניהו להזמין את מנהיג האופוזיציה יצחק הרצוג להצטרף לממשלתו ולשמש בה כשר חוץ שיציג תדמית מתונה ויונית בעולם. 

"אנו נשרת את העם מספסלי האופוזיציה ומשם נחליף את נתניהו" הצהיר הרצוג. "נתניהו מפחיד ומטפטף רעל לציבור וזה עבד במערכת הבחירות, אבל בסוף זה יפסיק לעבוד. הוא הולך להתנגש בקיר עם ממשלת ימין צרה, ממשלה שתוביל אותנו למבוי סתום וקשה ואז אולי הציבור יתפכח". 

***

בדיוק באותו זמן שראש הממשלה נשא את נאום הדם בירושלים, התקיים בתל אביב אירוע זיכרון מסוג אחר לגמרי. זו הפעם העשירית התקיים את טקס יום הזיכרון הישראלי-פלסטיני שמארגנת קבוצת "לוחמים לשלום" אשר בו משפחות שכולות ישראליות ופלסטיניות ששכלו את יקיריהן בסכסוך המתמשך עומדות יחד על במה אחת, מספרות סיפורים אישיים על האבדן שחוו ומנחמות אלה את אלה. 

"טקס הזיכרון הישראלי-פלסטיני הוא יוזמה של אב שכול, בומה ענבר" מסביר אבנר וישניצר ששכל את בנו יותם, לוחם גולני, בלבנון ב-1995. "כוונתו הייתה לאפשר למשפחות שכולות לציין את יום הזיכרון תוך הדגשת מסר של פיוס ופעולה למניעת שכול נוסף. הכאב הזה אינו זר לנו. רבים מאיתנו שירתו בתפקידים קרביים, חלקנו איבדנו קרובי משפחה וחברים. אולם עלינו לזכור ולהזכיר שמלחמה איננה גזרת גורל אלא בחירה אישית. דווקא ביום הקשה הזה אנחנו קוראים לשני הצדדים להכיר בכאב ובתקווה של אלה החיים מעברה השני של הגדר ולנסות למנוע את המלחמה הבאה". 


בטכס הראשון לפני עשר שנים השתתפו מאתיים איש. מאז התגבר והלך זרם המשתתפים מדי שנה, והשנה זה כבר הגיע לאלפים רבים. לא לכולם נמצא מקום באולם, שהיה מלא עד אפס מקום, ורבים נאלצו להידחק לאולמות סמוכים בהם הועבר הטכס על מסכים גדולים. נקודות צפיה שמשכו מספר ניכר של צופים היו גם בשטחים הפלסטיניים, בכמה מקומות באירופה  ובקליפורניה שבארה"ב. רבים אחרים – בישראל, בשטחים הפלסטיניים ובכל רחבי העולם - צפו בו בבתיהם באמצעות האינטרנט. עד הרגע האחרון היה מתח מסוים אם יצליחו בני המשפחות השכולות הפלסטיניות להגיע – מתנחלים ניסו לבטל את אישורי הכניסה שלהם לישראל, אך בסופו של דבר הגיעו הפלסטינים והתקבלו בתשואות.

אתר ואי נט התרכז בשניים מן ההורים השכולים שהשתתפו. איריס שגב מראש פינה מתארת את בנה נמרוד, שנפל במלחמת לבנון השנייה, כבחור  מלא חיים וצוחק, עם חיוך שלא יורד מהפנים. ג'יהאד א-סר'ייר מהכפר אידנא הסמוך לחברון אומר על בנו עלאא, שנהרג בכפרו מירי חיילי צה"ל במהלך מבצע צוק איתן: "הוא הלב שלי". הנטייה הטבעית של המביט מהצד עשויה להיות כעס נטול אפשרות של סליחה ואולי גם מחשבות על נקמה, אבל כאבם של שני ההורים השכולים, האחת יהודייה-ישראלית והשני פלסטיני, הביא אותם דווקא לפיוס עם הצד השני. השניים חברים בחוג ההורים "פורום המשפחות השכולות הישראלי-פלסטיני", שכל חבריו איבדו בן משפחה כתוצאה מהסכסוך. 

נמרוד שגב, בנה של איריס, היה בן 28 במותו, עבד בתחום המחשבים ומלא תפקיד בכיר בחברת מיקרוסופט. "בעצם, גם בתפקידו במילואים הוא היה בתהליך מעבר מתפקיד טנקיסט לתפקיד בתחום המחשבים גם בצבא, והוא לא היה חייב לצאת בטנק ללבנון ב-2006 . אבל הוא התעקש. הטנק שלו הוא נפגע ממטען צד וספג מיד לאחר מכן טיל נ"ט של חיזבאללה. פיצוץ הטיל הרג את כל ארבעת אנשי הצוות. 

"בעלי דיבר איתו בטלפון זמן קצר לפני שחזר ללבנון. נמרוד אמר לחזי שהוא לא רואה את עצמו יוצא חי מהמשימה הזו. הוא תיאר את הצורה שבה ימות. הוא אמר שברור שאם יעלה על מטען צד הוא גם יחטוף טיל כי הטנק לא יוכל לזוז ויהפוך למטרה ברורה. חזי אמר לו 'אם זה מה שאתה מרגיש, תברח, תסגור את הטלפון ואל תחזור למילואים'. נמרוד ענה לו: 'לא ככה חינכת אותי'. הוא גם אמר שאם נקבל ארון, הוא לא יהיה בו, אלא יהיו שלושה שקי חול כדי ליצור משקל. אבל הוא לא יהיה שם, כי כלום לא יישאר ממנו. וזה בדיוק מה שבאמת קרה. ואחרי 
חצי שנה הגיעו קצינים והודיעו לנו שחלקי גוף של נמרוד נמצאו במכון הפתולוגי ושאנחנו צריכים לעשות קבורה נוספת. זה היה סיוט.  

"במשך כמה שנים הטלטלתי, פשוט לא מצאתי שום משמעות, לא לחיי ולא למוות של נמרוד. לפני ארבע שנים ראיתי סרט טלוויזיה שטלטל אותי - הסרט הדוקומנטרי 'לב מג'נין', על איסמעיל חטיב, שבנו בן ה-12 אחמד נורה מאש צה"ל, ובבית החולים הוא החליט לתרום את איבריו. בסרט פוגש האב את שלוש המשפחות שילדיהן קיבלו את איברי הבן – משפחה חרדית מירושלים, משפחה בדואית מהנגב ומשפחה דרוזית מפקיעין. 

"הסרט פתח לי הסתכלות חדשה ואנושית על הצד השני. רציתי בעיקר להודות לחטיב על מה שעשה ועל תחושת השליחות וההבנה שקיבלתי, שמה שאני צריכה לעשות הוא לא לשבת לבכות על בני, אלא לעשות משהו כדי שלא יהיו עוד אימהות שכולות כמונו, משני הצדדים, ולא יהיו עוד ילדים שיילכו לצבא וימותו או ילדים שייהרגו בצד השני. כשניסיתי להעביר לחטיב את מכתבי הגעתי לפורום המשפחות השכולות. מיד ידעתי שאני רוצה להיות חברה בפורום הזה." 

במסגרת הפורום מעורבת איריס בפרויקט המפגיש נשים ישראליות עם נשים פלסטיניות – כולן איבדו ילדים בסכסוך. בנוסף היא מגיעה לבתי ספר ומרכזים קהילתיים לקיום דיאלוג בין נציגים ישראליים לנציגים פלסטיניים שמדברים כל אחד על אבלו, תוך העברת מסר של פיוס. 

"דווקא השכול מביא לרצון לפיוס. נמרוד מת ולא יכולתי לקבל את זה. זה לא היה הגיוני. זה לא יכול היה לעבור את סף ההבנה שלי. הרגשתי שמה שאני רוצה לעשות הוא שלא ילכו עוד אנשים וייהרגו. לא ייתכן שעוד אימהות ישלחו את ילדיהן לצבא ויחשבו שזה לא יקרה להן. גדלתי במדינה וספגתי את האווירה שאנחנו חיים על חרבנו ושלא תהיה לנו מדינה אם לא נילחם. אבל אני לא רוצה שבני יגן עליי. אני רוצה להגן על בני. הכי חשוב היה לי לעשות מה שביכולתי כדי שדברים כאלה לא יקרו יותר ושיהיה שלום. פלסטינים מגיעים איתי לפעילויות בבתי הספר ואנחנו מספרים את הסיפור מהצד האישי והאנושי, והם החברים שלי." 

ג'יהאד אחמד א-סר'ייר מהכפר אידנא בגדה המערבית, סמוך לחברון, איבד את בנו עלאא ביולי 2014. הוא מת תשעה ימים לאחר שנורה מכדורים חיים שירו לעברו חיילי צה"ל. היום הוא חבר בפורום המשפחות השכולות הישראלי-פלסטיני ומתפלל לסיום הסכסוך.

עלאא היה בן 21 כשמת. "הוא עבד אז בכפר", מספר ג'יהאד, "וחודש הרמדאן צוין באותם ימים. באותו היום חזר הביתה, ולאחר 19:00 מותר היה שוב לאכול לאחר הצום. לפי המנהג לא הולכים לישון, אלא אוכלים בסעודה שנמשכת עד השעות הקטנות של הלילה. לקראת חצות, לאחר שאכלנו, עלאא אמר שהוא הולך לבקר את סבו, שגר כ-200 מטר מביתנו. הוא יצא עם דודו ולא היו שם בעיות, היה שקט. אם הייתה בעיה חס וחלילה לא הייתי אומר לבני שזה בסדר לצאת. לא ידענו שיש שם חיילים. יש עצים גדולים באמצע הכביש. אחי סיפר ששמע מישהו אומר להם 'בואו לפה'. אלה היו חיילים. הייתה מלחמה בעזה, אבל בכפר שלנו לא היה דבר. אני לא יודע למה חשדו בהם."

עלאא נורה מאש החיילים. "אחי סיפר ששמע שתי יריות", אומר ג'יהאד. "אחת היריות פגעה בבני, הוא קיבל כדור שריסק את בטנו." הוא הובהל לבית חולים בחברון, שם שהה כתשעה ימים, וב-29 ביולי מת.

עד התקרית נהג ג'יהאד לצאת לעבוד בישראל בבנייה ושיפוצים, "אבל ארבעה-חמישה חודשים לאחר מותו של בני נאסר עליי לצאת. לקחו לי את האישור וכתבו עליו 'מנוע שב"כ'. אין לי עבודה. הרגו את הילד שלנו ואת כולנו בבית. עכשיו אני יושב בבית. כל חיי עבדתי בישראל ויש לי שם חברים". 

לאחר האסון חבר ג'יהאד לפורום המשפחות השכולות. "עוד לפני האסון היו לי חברים ישראלים ואנחנו בקשר טלפוני עכשיו", הוא אומר. "אנחנו לא רוצים דם. פנינו מועדות לשלום וזה רצוננו. אמרתי 'בעזרת השם, שבני יהיה האחרון'. כל לילה, מאז ועד היום, אני מרגיש כאילו זה רק עכשיו קרה. אני עדיין חי את הרגע הזה, אבל מתפלל לאלוהים שיפסיק את המריבה הזו וישמור על הילדים שלנו ושלכם."

ג'יהאד קיבל שיחת טלפון מאוסמה אבו עייש, אחד החברים בצד הפלסטיני של הפורום, והוא הזמין אותו אליו לבית לחם, ודרכו נוצר הקשר לפורום. "כשהצטרפתי לפורום", הוא נזכר, "הלכנו וישבנו עם כמה נציגים יהודים. כולם שכלו קרובי משפחה. אמרתי 'אם יהיה שלום ויש עתיד, אני בא'. החלפנו מספרי טלפון ומאז אנחנו בקשר."

? לא היה טבעי יותר לחפש נקמה
"חס וחלילה. האיסלאם לא מכוון לשם. אני רק הייתי רוצה שמי שעשה את זה לבני יובא לצדק. בפורום יושבים כולם ביחד ומדברים. כל אחד מבין את השני. לכל אחד היה בן משפחה שאותו הוא איבד בסכסוך". 

***

כמו בכל שנה, מעבר חד יום הזיכרון אל החגיגות של יום העצמאות. ביום העצמאות ה-67 של מדינת ישראל, אשר חל בשנה ה-48 לכיבוש. ברחובות שוטטו המוני צעירים שצפו בזיקוקין די נור והקשיבו למוזיקה הרועשת מן הרמקולים. כמו בכל שנה, מדינת ישראל מנסה ולא ממש מצליחה לברוא מחדש את אוירת ההתלהבות הספונטנית ששררה ברחובות תל אביב בלילה שלאחר החלטת  החלוקה באו"ם בנובמבר 1947. האופנה החדשה שפשטה ביום העצמאות הזה היו פטישי פלסטיק ענקיים– כמעט כגובה קומתם של הילדים שאחזו בהם - ומקושטים בדגל הלאומי של ישראל. הילדים רצו ברחובות והכו זה בזה בפטישים.

בין הדגלים הרבים שכיסו את רחוב דיזנגוף, פתאום מראה מפתיע בחלון ראווה של חנות: שתי מפות תבליט תלויות זו לצד זה – מפת ישראל בגבולותיה כיום, עם השטחים הכבושים, ולצידה מפת ישראל שמלפני 1967, בגבולות הקו הירוק, הגבולות הבינלאומיים הלגיטימיים שבדרך כלל אין לראות אותם בשום מקום בישראל. זאת היתה חנות הבאוהאוז, חנות המוקדשת בדרך כלל לארכיטקטורה היחודית של תל אביב ולאביזרי נוסטלגיה משנות השלושים והארבעים של המאה שעברה. לא ממש חנות בעלת נטיה פוליטית ברורה. אבל שתי המפות נתלו שם בחלון, זו לצד זו.   



יום שבת, 4 באפריל 2015

משחק שחמט מסובך וחג חירות בכלא הצבאי


משחק שחמט מסובך וחג חירות בכלא הצבאי  
      
בתחילת השבוע פרסם עיתון הימין הקיצוני מקור ראשון ידיעה בלעדית בכותרת "גרמניה הורתה לא לבקר במעלה-אדומים - כי זה שטח פלסטיני". כפי שנמסר בידיעה, הארגון היהודי הבינלאומי 'בני ברית' ארגן ביקור בישראל של קבוצת הכדורגל הנשית 'טורבינה פוסטדם', שכלל משחק ידידות עם נבחרת הנערות של ישראל. הנסיעה מומנה על ידי משרד החוץ הגרמני מהתקציב המיוחד של חגיגות חמישים שנה לכינון יחסים דיפלומטיים בין ישראל לגרמניה. 
לקראת המשחק התכוונו הנערות הגרמניות לקיים אימון כושר, והמקום המתאים ביותר שמצאו לשם כך המארגנים הישראלים היה ב...מעלה אדומים. 

"ואז קרה דבר מדהים ומזעזע" סיפר רלף הופמן, נשיא 'בני ברית' בגרמניה ובאירופה: "השגרירות הגרמנית בישראל שלחה למנהלי הקבוצה מסרים בדוא"ל, והורתה להם חד משמעית לבטל את הביקור במעלה אדומים. נכתב שם שמעלה אדומים היא התנחלות, שהיא נמצאת בשטח פלסטיני, ושביקור שם יהיה הפרה של החוק הבינלאומי. הנציג שלנו בישראל התקשר מיד לשגרירות, הוא קיווה לשמוע שהיתה כאן טעות או אי הבנה. אבל לא, הדיפלומטית בשגרירות אשרה שחור על גבי לבן שזו בדיוק המדיניות שלהם!"

"אני עדיין נרעש" הוסיף נשיא בני ברית. "אתה יכול לדמיין את זה? שבעים שנה מאז שחרור אושוויץ, וכך הם מתנהגים. זו חברות? כך הם מתנהגים לישראל? אם כך הם נוהגים בספורט, כיצד ינהגו בכל דבר אחר? מה הם יעשו לאנשי עסקים?" 


אכן, ממשלת גרמניה, אשר מוציאה מיליוני יורו מכספי משלם המסים הגרמני בכדי לספק לחיל הים הישראלי צוללות המסוגלות לשאת טילים גרעיניים, מעיזה גם לדרוש משחקניות כדורגל גרמניות שנסעו לישראל על חשבון הממשלה לנהוג על פי החוק הבינלאומי. איזו חוצפה!

באותו היום בו פורסמה הידיעה המדהימה הזאת דיבר ברדיו בוני גינצבורג, בעבר שוער נבחרת ישראל בכדורגל וכיום פרשן לעניני ספורט: "הערב מחכה לנבחרת שלנו משחק קשה מול בלגיה, הבלגים הם בין הטובים ביותר בעולם. צריך להאבק ולהילחם על כל כדור. אבל הייתי מוכן לחתום על מפלה קשה ומשפילה לישראל על כר הדשא, אם רק יובטח שהמו"מ בלוזאן יכשל ולא יחתם ההסכם הרע הזה עם איראן". בפועל נמסר בחדשות הבוקר שאחריו על תבוסת נבחרת ישראל בתוצאה 1:0 מול הבלגים, ועל מה שנראה כמבוי סתום במו"מ  בלוזאן. 

בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל הישן-חדש, הוכיח שוב את יכולתו ליצור ססמאות תקשורתיות קצרות וקליטות ולעורר גלים של פניקה ציבורית. ביום הבחירות לפני שבועיים הוא הזהיר מפני "הערבים באוטובוסים הזורמים לקלפיות בכמויות כדי להעלות את השמאל לשלטון". השבוע,  בא תורו של "הציר איראן-לוזאן-תימן" שאותו תיאר נתניהו במלים חריפות: "ההסכם המתרקם בלוזאן יהיה הסכם בלתי נסבל, סכנה קיומית לישראל ולכל האזור ולכל העולם. האיראנים חותרים להשתלט על המזרח התיכון כולו בתנועת מלקחיים. אי אפשר להבין כיצד בעת שבתימן ממשיכים כוחות בתמיכת איראן לכבוש עוד ועוד שטחים, נציגי המעצמות עוצמים עיניים מול התוקפנות הזאת. ההסכם שמתגבש בלוזאן שולח מסר שאין מחיר לתוקפנות, ואף להיפך – שיש שכר לתוקפנותה של איראן. ". (צבי בראל ב"הארץ" הביע תמיהה מסוימת על הופעתו של נתניהו כמי שמתנגד בחריפות לכיבוש שטחים ומוחה על התעלמות הקהילה הבינלאומית מהכיבוש הזה. בתימן, כמובן.) 

לפני שנה בדיוק התנסה מזכיר המדינה ג'ון קרי בכשלון דיפלומטי צורב, ארוע שאותו שנתניהו קרוב לודאי זוכר בגאווה. הפעם היו קרי והנשיא אובמה נחושים שזה לא יקרה שוב. גם לאחר שעבר המועד הסופי המקורי, ה-31 במרס, נמשכו ביום ובלילה השיחות האינטנסיביות ורצופות המשברים בין שרי החוץ של שש המעצמות ושל איראן. ביום חמישי בערב הוכרז על ההסכם, אשר נועד לעכב את התכנית הגרעינית האיראנית למשך עשר עד חמש עשרה שנה. דקות לאחר מסיבת העיתונאים הדרמטית בלוזאן נשא הנשיא אובמה נאום נלהב בוושינגטון, ודיבר על הבנה היסטורית שתהפוך את העולם למקום בטוח יותר: "זאת הדרך הנכונה, הטובה והבטוחה למנוע מאיראן נשק גרעיני, והיא בוודאי עדיפה על מלחמה עקובה מדם". 

נתניהו, כמובן לא ממש התלהב. שיחת הטלפון הטרנס-אטלנטית בה עדכן הנשיא את ראש הממשלה על ההסכם נוספה על הרשימה המתארכת והולכת של העימותים ביניהם. ראש הממשלה מיהר לכנס את הקבינט המדיני ולהעביר פה אחד החלטה תקיפה נגד "ההסכם שהוא סכנה קיומית לישראל". ככל הנראה בכוונתו לנהל בחודשים הקרובים עוד מאבק רצוף על גבעת הקפיטול, בעזרת חבריו הרפובליקאים. יו"ר בית הנבחרים ג'ון ביינר, אמרגן נאומו המפורסם של נתניהו לפני חודש, כבר ביקר אצל ראש הממשלה והבטיח את עזרתו. אך כפי שציין נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות", הרפובליקאים שמחים לכל הזדמנות ותירוץ לנגח את אובמה, אך הם לא ירצו להצטייר בדעת הקהל האמריקאית כמי שהובילו את ארצות הברית אל מלחמה חדשה במזרח התיכון. 

"ישראלים נוטים לשפוט את ההסכם בקנה המידה של עצמם, ולכן הם מתקשים להאמין שאיראן תוותר באמת על התכנית הגרעינית שלה" ממשיך ברנע. "ישראל, במצב דומה, לא הייתה מוותרת, היא היתה מתחכמת. למה שאיראן תנהג אחרת מאיתנו?". בעצם, זאת לא שאלה היפותטית. ישראל אכן היתה במצב דומה בתחילת שנות השישים, מול הנשיא קנדי. ובמצב ההוא ישראל אכן לא ויתרה על תכניתה הגרעינית, אלא התחכמה. איתן הבר, שהיה ראש לשכתו של ראש הממשלה רבין והפך לבעל טור מפוכח וציני למדי, היה גלוי לב עוד יותר: "כל מדינאי מתחיל יודע שבעניני מתקני גרעין אפשר ואפילו מותר לרמות את כל העולם. מדינה שמשקיעה מיליארדים מחלבה ודמה כדי לבנות מתקנים גרעיניים מוכנה גם להשקיע מאות מיליונים בהונאה והולכת שולל. איראן לא תוותר – ויתוריה במהלך השיחות בלוזאן היו כמו ויתורים של מדינה אחרת, מוכרת לכולנו, שהתנהגה יפה בכיתה, קיבלה ציונים גבוהים, אך בנתה מתקנים גרעיניים מפוארים והיא מתקיימת על העמימות הגרעינית כבר שנים ודורות". בשילוש הקליט "איראן-לוזאן-תימן" שהמציא נתניהו לא מוזכרת דימונה, זה גם לא מתחרז.

לפי מספר מאמרי פרשנות שהופיעו בעיתונות האמריקאית, במיוחד בוול סטריט ג'ורנאל, הסכם הגרעין עם איראן הינו חלק מיוזמה מדינית רחבה יותר שנוקט הנשיא אובמה - שמטרתה הסופית "לעשות באיראן  מה שעשה הנשיא ניקסון בסין" ולהפוך את המדינה הסוררת לשחקן מפתח במסגרת מערכת הבריתות של ארה"ב במזרח התיכון. לעומת הכח הפנאטי הרצחני הנקרא דעא"ש שפרץ בעוצמה רבה אל הזירה בשנה האחרונה, וסמלו המסחרי הם סרטוני הוצאה להורג היוצאים לרשת חדשות לבקרים, נראים הדיפלומטים האיראנים המחייכים ומסבירי הפנים בלוזאן כסמל של מתינות. ואמנם, בדיוק במהלך השיחות בלוזאן הגיעו הדיווחים מצפון עיראק על הצלחה משמעותית של הכוחות הנלחמים לסלק את דעא"ש מן העיר החשובה תיקרית, מקום הולדתו של סדאם חוסיין. מטוסי חיל האויר האמריקאי, בהפצצות כבדות מן האויר, סייעו רבות להתקדמות המיליציות השיעיות הפרו-איראניות אל מרכז תיקרית. 

הכיוון הזה במדיניות האמריקאית מדאיג מאד את נתניהו – וגם את סעודיה, בעלת בריתה הותיקה של ארצות הברית. לא במקרה, בדיוק בזמן השיחות בלוזאן גיבשה סעודיה ברית של מדינות ערביות ומוסלמיות לצאת למלחמה חזיתית בתימן ולשלוח מטוסים לשם להפציץ את המיליציות השיעיות הפרו-איראניות. במלחמה הזאת מטוסי ארה"ב אינם מעורבים ישירות, אם כי ארצות הברית הודיעה על תמיכתה ב"מבצע הצבאי לחיזוק הממשלה החוקית של תימן" וכפי שפורסם היא מספקת חומר מודיעיני וצילומי לווין כדי לסייע למפציצים הסעודים באיתור מטרות בשטח תימן. והשבוע הזה גם החליטה ארצות הברית לחדש את הסיוע הצבאי האמריקאי למצרים, ולהשלים עם העובדה שהגנרל סיסי, בעל בריתה של סעודיה, נחל הצלחה מרשימה ברמיסת ניצני הדמוקרטיה שהחלו לנבוט במצרים לפני ארבע שנים. 

(בקרקסים של פעם היה נפוץ התרגיל הנועז של רכיבה על שני סוסים דוהרים בבת אחת. האם יצליח אובמה לחזור על התרגיל הזה?) 

ומה עם הפלסטינים? בעקבות חתימת ההסכם בלוזאן הצהיר מזכיר המדינה קרי כי יש איומים גדולים יותר מאיראן על בטחונה של מדינת ישראל, והם דעאש וכשלון מאמצי השלום עם הפלסטינים. בנושא האיראני היתה צרפת המעצמה הספקנית ביותר לגבי כוונות האיראנים, אשר לחצה בלי הרף להקשחת תנאי ההסכם, ונתניהו תלה בה לא מעט מתקוותיו. אך בנושא הפלסטיני מתכוונת צרפת כבר בעתיד הקרוב להגיש למועצת הביטחון של האו"ם הצעת החלטה חדשה ומרחיקת לכת, שתקבע באופן חד משמעי את העקרון של גבולות 1967 כבסיס לגבול העתידי בין מדינת ישראל ומדינת פלסטין. לחרדתו של נתניהו, לגמרי לא בטוח שארה"ב תטיל וטו על החלטה כזאת – יתכן אפילו שהאמריקאים יצטרפו אליה. 

רק בשבוע שעבר נשמעו חילופי הדברים החריפים, כאשר אובמה הודיע שהוא מאמין לדבריו של נתניהו במערכת הבחירות, כאשר הבטיח למצביעי הימין הקיצוני שבימי כהונתו לא תקום מדינה פלסטינית. לעומת זאת, הנשיא הטיל ספק רב בהתנצלות החיוורת שפרסם נתניהו לאחר הבחירות, בה הצהיר שהוא עקרונית לא מתנגד למדינה פלסטינית, בתנאי שזה ישאר במסגרת הצהרות מילוליות ולא יהפוך חס וחלילה למציאות. נתניהו נקט גם שני צעדים קונקרטיים מוגבלים: לפלסטינים הועברו מאות מיליונים מכספי המסים שישראל גובה עבורם בהתאם להסכמי אוסלו ואשר כבר כמה חודשים עוכבו בידיה – וזאת בתנאי שהפלסטינים לא יגישו תביעה נגד ישראל בבית הדין הבינלאומי בהאג. ובמזרח ירושלים אושרה באופן עקרוני הקמת אלפי יחידות דיור לפלסטינים – החלטה ראשונה מסוגה מאז כבשה ישראל את השטח וסיפחה אותו ב-1967, ואשר אישורה עוכב במשך שנים רבות בידי גורמי הימין הישראלים האוחזים עמדות מפתח בבירוקרטיה הממשלתית והעירוני. אם כי מדובר בהחלטה עקרונית שמימושה יכול לקחת שנים, ולשם האיזון הקדוש עלו הדחפורים להתחיל כאן ועכשיו בבניה בשכונה אחרת המיועדת ליהודים בלבד... 

בכל אופן, ב-1 לאפריל הפכה מדינת פלסטין רשמית ופורמלית לחברה ה-123 בבית הדין הפלילי הבינלאומי, עם סמכות מלאה להגיש תביעות וליזום הליכים משפטיים על כל הפרה של החוק הבינלאומי בשטח שהאו"ם הכיר כשטחה של פלסטין – בין אם מדובר בהרג אזרחים בהפצצות על עזה ובין אם הנושא הוא הרחבת התנחלויות בשטחי הגדה המערבית שהוכרזו בידי מדינת ישראל כ"אדמות מדינה". "אנחנו עובדים ומכינים את התיקים בכל הנושאים האלה, נגיש את התביעות במועד שנמצא לנכון" הסביר סאיב עריקאת הותיק בשם הפלסטינים. "אני מקווה שעצם יכולתנו להגיש תביעות כאלה תהווה גורם מעכב ומרתיע כלפי הישראלים, בהתנהגותם בשטח מעתה והלאה".

האם באמת תשפיע החברות הפלסטינית בבית הדין הבינלאומי על המצב בשטח? למשל, בנוגע לנושא של עקירה כפויה מפניו מזהיר פעיל זכויות האדם ניב מיכאלי? "שלום רב, לאחרונה התחלתי לשמש כרכז המידע של 'בצלם' המטפל בנושא הקהילות הפלסטיניות הנמצאות בסכנת גירוש. מדובר באלפי בני אדם החיים בעשרות קהילות קטנות של חקלאים ורועי צאן ברחבי שטח סי בגדה המערבית, בעיקר בבקעת הירדן, מזרחית לירושלים ובדרום הר חברון, שרובן קיימות כבר עשרות רבות של שנים. בשנים האחרונות קהילות אלו סובלות מניסיונות הולכים וגוברים מצד המנהל האזרחי והצבא לגרשן מאדמתן באמתלות שונות. כחלק מתהליך ההיכרות עם אותן קהילות, זכיתי להתלוות לתחקירני בצלם בביקור באזורי מגוריהן. ראיתי מקרוב  את הדרך המפרכת והארוכה שעושים התושבים כדי להביא לכפריהם מים; את הפערים הזועקים לשמיים בין תנאי החיים הקשים בקהילות אלה לבין התנאים בהתנחלויות, השוכנות לפעמים מטרים בודדים מהן. זהו אחד המקרים המובהקים ביותר שבהם מילים ותמונות לא יוכלו בשום אופן להעביר נכונה את המציאות.

היבט נוסף אותו קשה לשקף הוא תחושת אי-הוודאות המלווה את חייהם של תושבי הקהילות. הידיעה שבכל רגע נתון עלולים ביתם, מקור פרנסתם וכל  רכושם להיחרב או להילקח מהם, מבלי שיוכלו לעשות דבר כדי למנוע זאת. שני מקרים כאלה אירעו ממש בחודש הזה: ב-4.3.15 הגיעו נציגי המנהל האזרחי והצבא לקהילת עין אל-כרזלייה בצפון בקעת הירדן והרסו את מבני המגורים של חמש המשפחות המתגוררות שם, בפעם החמישית מאז תחילת 2014. שבועיים לאחר מכן, הגיעו נציגי המנהל לקהילת ח'לת מכחול שבצפון הבקעה והחריבו את מבני המגורים ומכלאות הצאן של ארבע מתוך תשע המשפחות הגרות במקום מזה עשרות שנים. זאת, שנה וחצי לאחר שהמנהל הרס את כל מבני הקהילה. תושבי הקהילות, כמו כל אדם אחר, זכאים לחיות את חייהם ללא הפרעה במקום מגוריהם. הנסיונות החוזרים ונשנים של הרשויות הישראליות לגירוש הקהילות ממקום מושבן, כדי לאפשר השתלטות ישראלית על אזורים נוספים בשטח סי, חייבים להיפסק". 

ובינתיים הגענו שוב אל חג הפסח הידוע גם בשם חג החרות, שנועד לציין את שחרורם הפלאי של העבדים העברים משביים במצרים לפני אלפי שנים. ויהיה מה שיהיה הבסיס ההיסטורי לסיפור הזה, ללא ספק זהו אחד מסיפורי השחרור הגדולים בתרבות האנושית, והוא שימש מקור תקווה והשראה להרבה מאד אנשים בהיסטוריה שחלמו על שחרור משיעבוד. במיוחד הוא שימש מקור תקווה והשראה לשחורים באמריקה. 

ואצלנו, גם השנה יחגגו את חג הפסח החיילים העוסקים יום יום במלאכת הכיבוש והדיכוי. ויחגגו אותו ברוב הדר אלף מתנחלים היושבים במובלעת חמושה בלב העיר חברון, ואשר בבחירות לפני שבועיים זכו לזכות בחירה שלא ניתנה למאתיים אלף תושבים פלסטינים החיים בעיר שמסביבם. 

את חג הפסח יציינו השנה מאחורי סורג ובריח ארבעה ישראלים צעירים שהחליטו לסרב להיות שותפים למפעל הכיבוש והדיכוי וההתנחלות - עדו רמון, יחיאל נחמני, אפי דרשנר וירון קפלן. לכל אחד מהם רקע שונה וסיבות שונות להחלטתם לעלות על דרך הסירוב: רמון מסרב להתגייס במישרין בגלל מדיניות הצבא בשטחים הכבושים, דרשנר הוא אנרכיסט, נחמני הוא פציפיסט גנדיאני, וקפלן פשוט סרב להמשיך להיות חייל. 

עדו רמון כתב: "איני מאמין בתפיסה שכוח ומלחמה יובילו למשהו מלבד הרג וסבל. לא כל שכן צבא המתיימר להגן ומשמש כלי בידי פוליטיקאים תאבי דם, המכנה עצמו 'הצבא המוסרי בעולם' ומחזיק מליוני א/נשים תחת כיבוש, תוך הפרת זכויותיהם הבסיסיות ביותר. לא אלבש את מדיו ולא אציית לפקודותיו, שמשמעותן השלמה ונתינת יד לעוול. זה מה שאמרתי לקצין במרכז הגיוס בתל השומר."

יחיאל נחמני כתב: "אחרי אלפי שנים של אלימות ופוגענות חייבים למצוא דרך חדשה. חייבים להוציא את עצמנו ואת העולם מהמעגל הזה בו יש רק נפגעים. כשאני רואה ברשת סרטונים על התנהגות החיילים בחברון אני בשכלי הקטן והפשוט לא מבין איך התנהלות כזאת יכולה לתת פיתרון. לא רואה מה הסיכוי של הילדים הללו בסרטון לעשות שלום ואהבה אחרי מה שהם ספגו בלילה מהחיילים. כמו שאומר מהטמה גנדי: 'בהתנגדותנו לשנאה באמצעות שנאה אין אנו גורמים אלא להפיצה'. אני לא מוכן להצטרף למערכת שבה הערך העליון הוא כוח הזרוע. האתגר שלי בכלא הוא למצוא דרך להתגבר על השנאה למערכת הצבאית ולסוהרים, למצוא דרך לאהוב גם אותם. הם בני אדם ותמיד נשאר משהו בהוויה שלהם שהוא עמוק יותר מכל ההתנהגות שלהם, מה שמעניק לי את התקווה שהם יכולים להשתנות". 
אפי דרשנר, אנרכיסט הפעיל בארגון "אחדות", לא הצליח להעביר מן הכלא הודעה מפורטת כי בהמשך לסירובו לשרת בצבא סירב גם ללבוש מדים צבאיים בזמן היותו בכלא הצבאי - ועל כך הושם בבידוד. 

ירון קפלן כבר שירת שנה וחצי בצבא וחוויות שעבר שם הן כנראה שהביאו אותו להחליט שאינו מוכן להמשיך בשירות הזה.

ביום שני הקרוב (6.4.2015) בשעה 12.00 בצהרים תתקיים מול שערי לשכת הגיוס בתל השומר משמרת להזדהות עם הסרבנים הכלואים. מארגני המחאה מצוטטת האמרה המסורתית: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". 

https://www.facebook.com/events/1562886267314817/


עיתונאיות משחקות שחמט לפני אולם הדיונים בלוזאן, בזמן ציפיה לתוצאות המו"מ
(צילום: רויטרס)



לאחר ההרס בבקעת הירדן (צילום: בצלם)



אפי דרשנר אוחז בדגל אנרכיסטי, זמן קצר לפני מאסרו (צילום: אחדות)



בכלא 6 חיים באוהלים סרבנים וגם סתם חיילים לא ממושמעים (צילום: יש גבול) 

יום רביעי, 18 במרץ 2015

דמוקרטיה של כובשים

 דמוקרטיה של כובשים

חולון, יום ד' 18.3.2015, 8.30 בבוקר 

בוקר מר. בוקר של אכזבה ותקוות מנופצות לאחר יום בחירות מתוח ולילה ארוך ללא שינה. 

אין יותר צורך בדיונים או ויכוחים האם ממשלה של מפלגת העבודה הישראלית תהיה מסוגלת באמת להגיע לשלום עם הפלסטינים, והאם יצחק הרצוג יכול להיות ראש ממשלה טוב. 

"מי שקיווה לקום היום לשחר של יום חדש, יתעורר לבוקר של יום האתמול" כותבת סימה קדמון בגליון הטרי של ידיעות אחרונות. "מדינת ישראל מקבלת הבוקר את נתניהו פלוס פלוס. זהו ניצחון של קמפיינבר מעולה, שהצליח תוך שלושה ימים להפוך את הכף ממומנטום שלילי של מפלגתו לניצחון פראי. אבל הניצחון של נתניהו לא יכול למחוק את העובדה שישראל חצויה ומקוטבת. בשביל מחצית מאיתנו התוצאה אתמול היתה לא פחות מאגרוף בבטן". (כמובן, אילו אנו היינו המנצחים, זה היה אגרוף בבטנם של המחצית השניה של הישראלים...)

רק אתמול בבוקר – כמה רחוק זה נראה – הקשבתי לדיווח ביומן הבוקר של קול ישראל, שם נמסר כי "השופט העליון סלים ג'ובראן, ראש ועדת הבחירות המרכזית, ביקר במחנה הצבאי עופר שליד ירושלים, כדי לעקוב אחר ההצבעה של חיילי צה"ל". הכתב הקליט את השופט ג'ובראן משוחח עם שתי חיילות צעירות עליהן הוטל לארגן את הקלפי שבו יצביעו שאר החיילים בבסיס, ומברך אותן על מעורבותן במימוש הדמוקרטיה הישראלית. 





תצלום: גדי אלגזי


הכתב לא הזכיר מה זה מחנה עופר ומה תפקידו במערך הצבאי של מדינת ישראל. אבל זה לא ממש סוד צבאי שעופר הוא בית מעצר צבאי שהוקם בשטח הגדה המערבית ליד העיר רמאללה, ומיועד להחזיק פלסטינים הנלכדים מדי לילה בכפרים ובערים הפלסטיניות ברחבי הגדה המערבית. רבים מהם מוחזקים שם במעצר מנהלי ללא משפט. מיותר לציין שהפלסטינים הכלואים שם אינם שותפים לתהליך הדמוקרטי הישראלי ואינם מטילים מעטפות לתיבת הקלפי השמורה לשומריהם. מה באמת חשב על כך כבוד השופט העליון סלים ג'ובראן, הערבי הראשון שזכה להתמנות כשופט בבית המשפט העליון של מדינת ישראל?

במשך ארבעים ושמונה שנה מנהלת מדינת ישראל את המערכת הכפולה הזאת: מצד אחד דמוקרטיה פלמנטרית רבת מפלגות, שבה בוחרים אזרחי ישראל – כשמונים אחוז יהודים ועשרים אחוז ערבים – את הממשלה המושלת בהם והפרלמנט המחוקק את חוקיהם; ומצד שני דיקטטטור צבאי הנקרא אלוף פיקוד המרכז, שהוא המושל והמחוקק והשופט והשליט הכל-יכול בחייהם של מיליוני תושבים פלסטינים, וסמכותו לא נפגמה ברצינות בעשרים השנים בהם הורשו הפלסטינים לקיים "רשות פלסטינית" ואלוף הפיקוד ברוב חסדו האציל לה כמה סמכויות מוגבלות. 

גם אנחנו שמתנגדים למצב הזה מכל וכל ומבקשים לשנותו מהיסוד התרגלנו אליו. לאחר כל בחירות מפרסמת ועדת הבחירות המרכזית את התוצאות המפורטות והמדויקות, והתרגלנו לכך שתמיד מופיעה שם עמודה בכותרת "חברון" ובה מפורט אופן הצבעתם של כמה מאות מתנחלים ישראלים החיים במובלעת חמושה ומצביעים כולם בעד הקיצונים ביותר בימין הקיצוני. לעולם לא יוזכרו בעמודה הזאת יותר ממאתיים אלף תושבים פלסטינים החיים בעיר חברון ולהם אין קול וזכות הצבעה בבחירות הישראליות. 

בבחירות האלה היתה לנו אשליה מתוקה שנמשכה כמה שבועות. האשליה שאולי אולי אזרחי ישראל יצביעו בהצבעת רוב לפי כללי הדמוקרטיה הישראלית הזאת ויעלו מרצונם החופשי לשלטון ממשלה ישראלית שתצא מן השטחים הפלסטינים הכבושים. ואז סוף סוף בבחירות הבאות כל מי שחי תחת שלטונה של ממשלת ישראל יהיה גם בעל זכות להשתתף בבחירת הממשלה המושלת בו. כבר היו דברים מעולם בכל מיני ארצות, שם הלכו בוחרים לקלפי ובהצבעה חופשית החליטו לקרוא דרור לשטח שהיה תחת שלטון צבאי או קולוניאלי. אבל זה לא קרה כאן – לא בישראל, לא בבחירות האלה. 

לא שהיתה לנו האשליה שנושא הכיבוש והפלסטינים החיים תחת הכיבוש יהיה בראש מעינייהם של הבוחרים הישראלים. לכל אורך מערכת הבחירות היה ברור שזה בדיוק הנושא ממנו מבקשים הישראלים להתחמק ואותו לא רצו להזכיר. אבל היה בסיס רציני למחשבה ולתקוה שאזרחי ישראל ברובם מאסו בשלטונו של בנימין נתניהו בגלל כמה וכמה סיבות אחרות, במיוחד המצב הכלכלי והחברתי שהוציא מאות אלפים לרחובות בשנת 2011 ומאז לא חל בו שום שינוי מהותי. ואילו הגיעה מפלגת העבודה לשלטון, גם מסיבות אחרות, אולי היו מנהיגיה עוסקים גם בבעיה הפלסטינית הקשה והכואבת?

אז מה בדיוק קרה כאן? האם טעו מיסודם כל עשרות הסקרים המחמיאים שהראו את מפלגת העבודה ("המחנה הציוני" בשמה עכשיו)  פותחת פער ומתקרבת אל היכולת להקים ממשלה? או שמא הסקרים צדקו בשבוע שבעבר אבל נתניהו "הקוסם" באמת הצליח להפוך את המגמה ולגייס את תומכי הליכוד לבוא בהמוניהם במסע ההפחדה האינטנסיבי של הימים האחרונים? יש נגדי מזימה בינלאומית, עשרות מיליוני דולרים מגיעים מאירופה ובמיוחד מסקנדינביה כדי לממן מסע השמצות נגדי ונגד אשתי במטרה להעלות את השמאל לשלטון ושהוא ימסור שטחים שישמשו לאיסלאם הקיצוני בסיסים לירי טילים. שלטון הימין בסכנה, המצביעים הערבים נעים בכמויות אל הקלפי, עמותות השמאל מביאות אותם באוטובוסים, הערבים באים לקלפי, הערבים באים לקלפי, הערבים באים, הערבים באים, סכנה, סכנה, סכנה, סכנה...

אין ספק שיהיו עשרות ומאות ניתוחים וניתוחי ניתוחים של הבחירות האלה. אבל השורה התחתונה ברורה וחדה בבוקר המר הזה: נתניהו זכה למנדט ציבורי חד משמעי, והוא שוב יהיה ראש הממשלה של מדינת ישראל. הוא שאב אל מפלגתו את רוב קולותיהם של שותפיו מן הימין הקיצוני וכך יצר לעצמו סיעת ליכוד גדולה וחזקה בכנסת החדשה (לא שאני מזיל דמעה לנוכח קיצוץ כנפיהם של כמה וכמה גזענים ודמגוגים לאומנים במפלגות הלווין של הימין...). 

בכדי להבטיח לעצמו את מצביעי הימין הקיצוני נדרש נתניהו לצעד משמעותי: הצהרה חד-משמעית "אם אבחר שוב לראשות הממשלה, לא תקום מדינה פלסטינית". חד וחלק. לא עוד "נאום בר אילן", לא עוד מס שפתיים, לא עוד נוסחאות דו משמעיות. סאיב עריקאת הותיק, שככל הנראה לא ידרש בשנים הקרובות לעמוד בראש הצוות הפלסטיני למשא ומתן עם ישראל, הסיק את המסקנה המתבקשת: "אין פרטנר ישראלי לשלום. אנו מצפים מהקהילה הבינלאומית לתת גיבוי לפלסטינים הפונים אל בית הדין הבינלאומי בהאג, כדי להגן על זכויותיהם". 

התלונה הפלסטינית הראשונה צפויה להיות מוגשת בהאג בתחילת אפריל. ובינתיים תלויה ועומדת החלטת מוסדות אש"ף להפסיק את שיתוף הפעולה של שירותי הבטחון הפלסטיניים עם ישראל, שיתוף פעולה שהוא מאד בלתי פופולארי בקרב הפלסטינים. ההחלטה היא בעלת תוקף של המלצה בלבד, אך עכשיו אולי עכשיו יתקשה הנשיא מחמוד עבאס להתעלם ממנה. לפי הערכת שירותי הבטחון הישראלים, הפסקת שיתוף הפעולה הבטחוני עלולה לגרום להתפרצות אירועים אלימים ברחבי השטחים הכבושים. כזכור, בתחילת החודש קיים הצבא אימון גדל ממדים לתרגל תרחישים של התפרצות אינתיפאדה חדשה...

מיד לאחר סיום הרכבת ממשלה חדשה, נוהגים ראשי ממשלה ישראלים לנסוע אל הבית הלבן בוושינגטון. אבל נתניהו לא יהיה ראש ממשלה חדש. הוא מוכר וידוע ולא ממש זוכה שם לאהדה. אז מה יאמר בפגישה בחדר הסגלגל בה יצהיר נתניהו על עמדתו החדשה "בכהונה שלי לא תקום מדינה פלסטינית, נקודה"? ומה יהיה בסטייט דפרטמנט? מה יהיה בבירות אירופה? מה יהיה בעצרת האו"ם, ובמועצת הביטחון, ובדיון הבא בו תעמוד על סדר היום השאלה אם יהיה או לא יהיה וטו אמריקאי? לא כדאי לקנא בשר החוץ החדש שיתמנה בממשלתו החדשה של נתניהו (אם כי כמה מבכירי שריו כנראה בכל זאת יתמודדו על המשרה הזאת...). ואפשר לצפות שדבריה ומעשיה של הממשלה החדשה שתקום בישראל יגבירו את הנטיה לחרמות על ישראל בקרב החברה האזרחית במדינות שונות. באופן מקרי, בדיוק ביום הבחירות התפרסם ב"הארץ" מאמר על אמנים ישראלים המופיעים בחו"ל וזוכים יותר ויותר לקבלת פנים עוינת וחלקם מנסים להסתיר ולטשטש את זהותם הישראלית... 

ואיזו ממשלה בדיוק יקים נתניהו? לפי תוצאות הבחירות הוא לא יתקשה להקים ממשלה עם מי שנקרא "שותפיו הטבעיים", אוסף מפלגות הימין הקיצוני והדתיים והחרדים (או מה שנשאר מהן לאחר הבליץ בו חטף נתניהו את בוחריהן...). אבל אל מול הממשלה הזאת אפשר יהיה לגבש אופוזיציה גדולה וחזקה –  מפלגת המחנה הציוני, הלא היא העבודה, שלא התקרבה להקמת ממשלה אך הגבירה משעותית את כוחה; הרשימה המשותפת הערבית, שזה עתה קמה ואשר הצליחה להגביר משמעותית את אחוז ההצבעה בין אזרחי ישראל הערבים והפכה להיות המפלגה השלישית בגודלה בכנסת; מפלגת מרצ שנשחקה בין שתי אלה ואיבדה בוחרים רבים אך הצליחה לשרוד ולחזור אל הכנסת; ומפלגת יש עתיד של יאיר לפיד שכיהן במשרד האוצר בממשלת נתניהו הקודמת והושלך ממנה והמתעקש "אני לא שמאל – אני מרכז". האן יוכלו כל אלה לפעול יחד באופוזיציה, למרר את חיי ממשלתו החדשה של נתניהו ולקצר את ימיה? או שמי מהם יתפתה לזחול אל הממשלה ויתנדב לשמש לנתניהו עלה תאנה?

חברת הכנסת סתיו שפיר, שהגיעה אל מפלגת העבודה מתנועת המחאה החברתית של 2011 ואשר הצטיינה בכנסת היוצאת במאבק חריף נגד הקצבת הכספים להתנחלויות, היתה ראשונה להתעשת מוקדם בבוקר הזה, מיד לאחר שהתבהרו תוצאות הבחירות. בהודעה שפרסמה היא מנכסת לטובת האופוזיציה בכנסת החדשה את ססמתו הותיקה של הימין הישראלי: "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה", וממשיכה: חברים, זה לא הזמן לרחמים עצמיים. זה הזמן לעבודה קשה עם סכין בין השיניים ותקווה בעיניים, באותה נחישות ואומץ שגילו כאן ברגעי המבחן הגדולים בהיסטוריה של המדינה.

זה בוקר לא קל ואלה לא התוצאות שקיווינו להן. ראש הממשלה ניהל קמפיין מביש ולא לגיטימי של שנאה, הפחדה והסתה. הסתה נגד התקשורת, הסתה נגד העובדים, הסתה נגד הערבים, הסתה נגד השמאל. במילים אחרות, הסתה נגד כל מי שלא חושב כמוהו.

למרות זאת, המחנה הציוני התחזק. ציבור גדול הביע אי אמון בדרך של ביבי. 

האתגר שלנו היום הוא לתת ביטוי למחנה הרחב הזה, להציע לו חזון ומנהיגות. ובעיקר - לעבוד ביחד מספסלי האופוזיציה כדי לבנות אלטרנטיבה לשלטון האימים והשחיתות של הימין.

הממשלה של ביבי תהיה ממשלה רעה. ממשלה שתעמיק עוד יותר את הקיטוב החברתי, תבודד את ישראל מהעולם ותסכן את בטחונה. אנחנו נאבק בה.

אסור לנו להיגרר עכשיו לקרבות פנימיים. להפך. הכוחות ששותפים לדרך של צדק חברתי, של דמוקרטיה, שלום וביטחון אמיתי - צריכים להתאחד. עלינו להציב תפישת עולם ברורה, לדבוק בה ולהילחם עליה בכל הכוח.

בוקר טוב ישראל.. 
   

יום שישי, 13 במרץ 2015

בשורת גאולה מפי מצורע


בשורת גאולה מפי מצורע 


תצלום: מוטי קמחי/ AFP/ ואינט

הישורת האחרונה. ארבעה ימים לבחירות, והכל עדיין מונח על כף המאזניים, ושום דבר טרם הוכרע. בנימין נתניהו יפול או ישאר? תקום או לא תקום ממשלה חדשה בישראל? הממשלה החדשה תחולל שינוי מהותי או שתהיה אכזבה גדולה ומרה? עד לבוקר ה-18 במרס לא נדע, ואולי גם אז לא לגמרי. בימים האחרונים האלה אני חושב הרבה על מה שקרה בערב אחד לפני הרבה שנים, ועל משמעותו של אותו הערב למהפך הפוליטי שיתחולל או לא יתחולל במדינת ישראל של מרס 2015.

בקיץ 1971, המלה "אינתיפאדה" טרם נכנסה לשפה העברית. בעיתונים של אותם הימים יכולנו לקרוא על "מבצע רחב היקף של הצבא ושירותי הבטחון נגד הטרור ברצועת עזה", אבל הדיווחים לא ממש נכנסו לפרטים. לפי הזמנתו של חבר ללימודים בתיכון הגעתי ערב אחד לפגישה במרתף טחוב של בית ישן במרכז תל אביב. כעשרים בני נוער היו שם, ומולנו ישב חייל במדים שחזר זה עתה מעזה. הוא סיפר לנו דברים שלא התפרסמו בשום עיתון. הוא סיפר על הכאה ברוטאלית ושרירותית של אנשים באמצע הרחוב בעזה, לפעמים תוך שימוש בשוטים ומגלבים, ועל דחפורים המחריבים בתים ורחובות שלמים במחנות הפליטים, וגם על הוצאות להורג בלי משפט. "מאתרים אנשים לפי רשימות שחורות, לוכדים אותם, יורים להם כדור בראש מטווח אפס וזורקים את הגופה לבאר יבשה". אנחנו תלמידי התיכון שהתכנסנו במרתף הזה הזעזענו, לא האמנו, לא רצינו להאמין. "זה לא נכון! הצבא שלנו לא עושה דברים כאלה!". החייל ענה: "הכל נכון. אני ראיתי את זה בעצמי. אני עשיתי את זה בעצמי, ועכשיו אני לא יכול לישון בלילה".

אחר כך הדפסנו במכונת סטנסיל חורקת שעמדה שם בפינת המרתף כמה אלפי כרוזים בכותרת "האמת על מה שקורה בעזה! תושבי תל אביב, קראו את מה שהצנזורה הצבאית מסתירה מכם!". יצאנו שניים שניים לחלק את הכרוזים בתיבות הדואר של העיר הישנה, אחד מחלק והשני שומר פן תופיע ניידת משטרה.

לפעמים אני נפגש במקרה עם אחד מהאחרים שהיו שם באותו ערב, רובם כבר לא מעורבים כיום בפעילות פוליטית. כשאני שואל "אתה זוכר את הערב עם החייל מעזה?" תמיד התשובה היא "בטח שאני זוכר, איך אפשר לשכוח דבר כזה?"

את שמו של החייל הזה שהשפיע על חיי לא אדע לעולם. אבל כיום אני יודע את השם של המפקד ששלח אותו למשימות האלה. שמו של המפקד, שמאוחר יותר הותר לפרסום, היה מאיר דגן. הוא היה איש אמונו וידידו האישי של אריאל שרון, אז אלוף פיקוד הדרום של צה"ל, והוא פיקד על היחידה החשאית שהופקדה על ביצוע העבודה המלוכלכת ברצועת עזה ונקראה "סיירת רימון". באותו זמן נחשבה פעולתו כהצלחה גדולה – אם כי ההצלחה היתה זמנית בהחלט ואחרי כמה שנים הפלסטינים התקוממו שוב ובעוצמה רבה יותר. מאיר דגן המשיך להיות בין מקורביו של שרון בתהפוכות המאוחרות יותר של הקריירה הצבאית והפוליטית. לאחר שנבחר לראש הממשלה מינה שרון את דגן להיות ראש המוסד. רוב מעלליו המאוחרים יותר טרם הותרו לפרסום, אבל מהרמזים שכן פורסמו בתקשורת ברור שגם לאחר 1971 הוא הספיק לצבור עוד הרבה "דם על הידיים".

לאחר שסיים את כהונתו כראש המוסד החל מאיר דגן להשמיע בציבור ביקורת, חריפה יותר ויותר, על מדיניות הממשלה. במיוחד, בשנים בהן עמדה על סדר היום האפשרות של תקיפה ישראלית באיראן, דגן התיצב בראש החץ של ההתנגדות הציבורית לכל אפשרות כזאת. בהתחלה היה קצת מפתיע לראות את דגן בתפקיד הזה – אחר כך התרגלנו. 

במוצאי שבת האחרונה זאת כבר לא היתה הפתעה מוחלטת למצוא את אותו מאיר דגן כנואם הראשי בעצרת שהתקיימה בכיכר רבין בתל אביב בססמא "ישראל רוצה שינוי", עצרת שנועדה לגייס ולמקד את המאבק להפלתו והחלפתו של בנימין נתניהו. עשרות אלפי אנשים מילאו את הכיכר וזלגו אל הרחובות הצדדיים, ההתכנסות הגדולה ביותר ורבת התקוה ביותר של מחנה השלום הישראלי מזה שנים רבות. מאיר דגן זכה למחיאות כפיים סוערות בקהל הזה. 


"אני לא שייך לאף מפלגה, אני מדבר כחייל שמבקש לעשות את כל הדרוש והאפשרי למען המדינה שעבור ביטחונה הקדשתי 45 שנים מחיי. אין לי שאיפות אחרות. ישראל היא מדינה מוקפת אויבים, אבל האויבים אינם מפחידים אותי. אני חושש מההנהגה שלנו. אני מפחד מאובדן הנחישות, מאובדן הדוגמה האישית. אני מפחד מההססנות והקיפאון. שש שנים ברציפות מכהן בנימין נתניהו כראש ממשלה, שש שנים שבהן הוא לא הוביל מהלך אמיתי אחד לשינוי פני האיזור, או ליצירתו של עתיד טוב יותר. בשביל מה לך להיות אחראי לגורלנו אם אתה כל כך מפחד לקחת אחריות? 

"במשמרת של נתניהו ניהלה ישראל את המערכה הארוכה ביותר מאז מלחמת השחרור, שהכניסה את העורף תחת אש. במשך קיץ שלם ישבו אזרחי מדינת ישראל במקלטים בזמן שנורים לעברם אלפי רקטות. שילמנו מחיר דמים כבד. המערכה הסתיימה באפס. אפס הרתעה ואפס הישגים מדיניים. 

"מערכת הבריאות קורסת. משבר הדיור הגיע לשיא. הפערים בחברה ממשיכים לצמוח. המרחק בין הפריפריה למרכז מעולם לא היה גדול יותר. אחד מכל שלושה ילדים עני. 40% מתושבי ישראל לא גומרים את החודש. האזרח הישראלי רואה את החידלון הזה. הוא רואה הנהגה שלא רואה אותו ולא סופרת אותו. ואין לו אלא לשאול – לאן אתה הולך, אדוני ראש הממשלה? בשביל מה מבקש אדם את ההנהגה אם הוא לא רוצה להנהיג? איך קרה שהמדינה הזו, החזקה פי כמה מכלל מדינות האזור, לא מסוגלת לבצע מהלך אסטרטגי שישפר את מצבנו? התשובה היא פשוטה: יש לנו מנהיג שנלחם רק במערכה אחת - המלחמה לשרידותו, להישרדות הפוליטית של עצמו.  

"אני לא רוצה מדינה דו-לאומית. אני לא רוצה מדינת אפרטהייד. אני לא רוצה לשלוט בשלושה מיליון ערבים. אני לא רוצה שנישאר בני ערובה של הפחד, הייאוש והקיפאון. אני חושב שהגיעה השעה להתפכחות ואני מקווה שאזרחי ישראל יפסיקו להיות בני ערובה של החששות והפחדים שמאיימים עלינו בוקר וערב.

"יש לי חלום - להשאיר לשלושת ילדיי ושבעת נכדיי חברה אחרת. אני חולם שהם יוכלו להקדיש את החיים לצמיחה, לפיתוח, להגשמת חלומות ולא למלחמה על הבית. הייתי רוצה להבטיח להם חיים טובים יותר מהחיים שאני חייתי. הייתי רוצה להבטיח להם חברה שתדביר מתוכה את האפליה ואת האלימות, שתשוב לשורשים ותיקח אחריות על גורלה. חברה שתבטיח הזדמנות אמיתית לכל אזרחיה ותחתור לשוויון אמיתי.

"על מנת לצאת מהמצב, כל מה שצריך זו מנהיגות אמיצה שתדע לקבל הכרעות. האם מישהו יוכל לומר זאת לגבי ההנהגה הנוכחית?". הקהל השיב בצעקות "לא!". "אני מבקש לפנות לכל אלה שאומרים 'אין לנו אלטרנטיבה' ולמי שאומר ש'אין לנו עוד מלבדו'. אני מבקש לומר לכם, כמי שעבד באופן אישי עם שלושה ראשי ממשלה וראה סוגים שונים של מנהיגות וכמי שמכיר גם רבים מהמתמודדים הפעם - יש בהחלט אלטרנטיבה טובה יותר!". הקהל השיב בקריאות "הרצוג, הרצוג, הרצוג!".

בראיון הארוך שרואיין מאיר דגן בערוץ הראשון של הטלויזיה הישראלית הוא חזר פחות או יותר על אותן העמדות, אך הוסיף רקע אישי לא ידוע. "זוהי תמונה של הסבא שלי, שהיה רב של עיירה קטנה בפולין. החיילים הגרמנים שרצחו את היהודים בעיירה הזאת  צילמו את התמונה כמה דקות לפני שהרגו אותו, היא נמצאה בארכיון נאצי אחרי המלחמה". -"ומה המסקנה שלך מהסיפור המצמרר הזה?" "כמובן, אני חושב על המסקנה הידועה, 'לעולם לא עוד', שהיום אנחנו יכולים להגן על עצמנו. אבל אני חושב גם על הצד השני של הסיפור. איך הנאצים לקחו יחידה של חיילים רגילים, שביסודם לא היו שונים מחיילים בכל צבא אחר, והפכו אותם לרוצחים בדם קר. עם כל ההבדלים זאת סכנה שכל צבא צריך להיות ער לה". אין ספק שמאיר דגן יודע על מה הוא מדבר.  

בלב הקהל שמריע למאיר דגן בכיכר נזכרתי בדבריו של אותו החייל משנת 1971 ובכרוזים המאלותרים שחילקתי  בהחבא בתיבות הדואר של העיר תל אביב. אם אכן בשבוע הבא יבחר יצחק הרצוג, מנהיג מפלגת העבודה הישראלית, לראשות הממשלה במדינת ישראל, הוא יהיה חייב חוב גדול למאיר דגן ונאומו בכיכר שבוע וחצי לפני הבחירות. 

אך אני לא אובה בשורת גאולה / אם מפי מצורע היא תבוא. 
הטהור יבשר, יגאל הטהור / ואם ידו לא תמצא לגאול - 
אז נבחר לי לנפול ממצוקת המצור / אור ליום בשורה הגדול.

כך כתבה רחל המשוררת - בשיר מפורסם המבוסס על הסיפור התנ"כי על העיר הנצורה, שתושביה סבלו רעב עד כדי קניבליזם ואשר את בשורת הסרת המצור הביאו לה ארבעה מצורעים.

אנו איננו יכולים להרשות לעצמנו להיות איסטניסים כפי שהיתה רחל המשוררת. אם מי ששפך הרבה דם ועשה הרבה מעשי זוועה בחייו מסוגל להפוך בגיל מתקדם להיות נושא הדגל של מחנה השלום, אני לא אדחה אותו. 

מבנימין נתניהו וממשלתו וחבריו ושותפיו אין לנו מה לקוות ומה לצפות – אפילו לא שמץ של קמצוץ של תקווה. ממשלת הרצוג אם תקום בהחלט עשויה לאכזב אותנו – כי רק מי שממנו מצפים למשהו יכול גם לאכזב אותך. כדאי לקחת את הסיכון.  
.

יום שבת, 7 במרץ 2015

אחרי הבחירות, המבול

אחרי הבחירות, המבול  
       


ביתה של משפחת אדיעס בחברון לאחר ביקור החיילים
צילום: תנועת הסולידריות הבינלאומית 

       
הוא בא. הוא ראה. הוא נאם – ועוד איך נאם. האם הוא גם ניצח? זאת כבר שאלה אחרת.

בשדרות רוטשילד בתל אביב לא מחאו כפיים לנאומו של נתניהו. פעילי המחאה החברתית המתחדשת, שהקימו שוב מחנה אוהלים למחות על מחירי הדיור המאמירים שהופכים השגת דירה למשימה כמעט בלתי אפשרית עבור מאות אלפי ישראלים צעירים, הניפו את השלט בו נאמר "כל החברים שלי עזבו את הארץ, זה איום יותר גדול מאשר איראן". הם הזמינו את הציבור להקשיב לנאום מוושינגטון על מסך גדול ולהביע את דעתם. "בזמן שהוא ידבר באמריקה, אנחנו נזכור את החיים עצמם. בזמן שהאיש מבית ראש הממשלה יתייצב לפני הקונגרס בארה"ב, נאזין לנאום בשידור חי, יחד עם מצגת תמונות המציגות את המצב פה, בישראל, בשנים האחרונות. אחר כל כך נמשיך לדבר על הבעיות האמיתיות של כולנו: שכר דירה מפחיד, שוק דיור מופקר, זניחת הדיור הציבורי ומחירי מזון מופקעים. הוא ידבר לאמריקאים ואנחנו נדבר זה לזה, בשפה שלנו, על הבעיות האמיתיות בחיים שלנו ועל הדרכים לפתור אותן. עד שננצח. בואו והביאו אתכם רעשני פורים". כידוע, המנהג היהודי העתיק הוא להרעיש ברעשנים בכל פעם שמוזכר שמו של המן הרשע. 

***

"אין לנתניהו מתחרים בכשרון המשחק. אפשר היה בקלות לדמיין את ראש הממשלה על במה בברודווי עם הטון הרועם, הפאוזות המתוזמנות, הבעות הפנים המשתנות, עפעופי העיניים ותנועות הידיים" כתבה סימה קדמון ב"ידיעות אחרונות". ועל כך אפשר להוסיף שנתניהו לא רק משחק במחזה אלא גם כותב ומביים אותו בעצמו.

כמו בכל מחזה טוב, היו כמה סצנות מקדמיות שנועדו לבנות את המתח לקראת השיא. קודם כל הכותל המערבי והתפילה המתוקשרת להצלחת שליחותו, שאותה הגדיר בצניעות אופיינית "גורלית והיסטורית". בעקבות זאת, הזדמנות הצילום של ראש הממשלה ורעיתו האוהבת על כבש המטוס. נכון, באמצע היו כמה רעשי רקע דיסהרמוניים: ראש המוסד לשעבר מאיר דגן הצהיר כי מסעו ונאומו של נתניהו גורמים למדינת ישראל נזק אסטרטגי וערעור יחסים לאורך זמן עם בעלת בריתה העיקרית, ודברים דומים במכתב גלוי החתום בידי מאתיים אנשי צבא ואנשי בטחון בכירים לשעבר. 

זה לא ממש הטריד את ראש הממשלה: "בשליחות ההיסטורית הזאת אני מייצג את כל אזרחי ישראל, גם אלה המתנגדים לי" הצהיר נתניהו בשדה התעופה, ואחרי היסוס של כמה שניות הוסיף "ואני מייצג את העם היהודי כולו". אכן, ראש ממשלה נבחר יכול לטעון לזכות לייצג את כלל אזרחי מדינתו – אם כי שבועיים לפני הבחירות היה אולי אפשר לצפות שהוא יחכה לראות אם המנדט שלו יחודש. לגבי היהודים שאינם אזרחי ישראל, לא מעטים היו שותפים לעמדתה של הסנטורית היהודית האמריקאית דיאן פיינשטיין, שהגדירה את יומרתו של נתניהו ליצג אותה כ"יוהרה" ומעשה בלתי ראוי". יוהרה או לא יוהרה, ירצו היהודים או לא ירצו, נתניהו החליט באופן חד משמעי ליצג אותם ולדבר בשם כולם. 

בעוד מטוסו של ראש הממשלה עושה את דרכו מעל מימי האוקיינוס האטלנטי, אמר הפרשן המדיני במגזין החדשות של קול ישראל: "ארצות הברית קיימת 230 שנה.  בכל השנים האלה, זאת הפעם הראשונה בהחלט שראש מדינה זרה בא אל גבעת הקפיטול כדי להתנגד בפומבי למדיניותו של נשיא ארצות הברית ולנסות בכל כוחו להכשיל אותה". אכן, אירוע היסטורי לפי כל קנה מידה. ח"כ זאב אלקין, יו"ר הקואליציה ואיש אמונו של ראש הממשלה, הגיב במתקפה חריפה על ראשי האופוזיציה: "ראש הממשלה יוצא לשליחות לאומית חיונית, ובמקום לתמוך בו ראשי האופוזיה יורים לו בגב" הצהיר אלקין. גם נפתלי בנט ממפלגת הבית היהודי, שותפו ויריבו של נתניהו, חזר על מוטיב "הירי בגב". 

ואז נחת נתניהו בוושינגטון,  ויצא אל הופעת החימום בועידת איפא"ק, והודיע לשישה עשר אלף תומכים מריעים כי הם כולם חלק מן ה"מושפוחה". ומשם סוף סוף אל השיא שלו ציפו ועליו דיברו כבר שבועות על גבי שבועות, הרמת המסך על הצגת הבכורה בגבעת הקפיטול. עד הרגע האחרון נמשכו ההשערות והניחושים מה יהיה מספר הסנטורים וחברי בית הנבחרים מהמפלגה הדמוקרטית שיחרימו את הנאום, וכמה מהם בכל זאת יכנסו אל האולם ואולי אפילו יצטרפו מדי פעם למחיאות הכפיים. בסופו של דבר היו כשישים מחרימים מבין 232 דמוקרטים בקונגרס. זה הרבה או מעט? מה שברור, זה יותר מאפס המחרימים שהיו בכל הנאומים הקודמים של ראשי ממשלה ישראלים בפני הקונגרס האמריקאי. 

כמובן שגם בעל הטור אמנון לורד, נאמנו המסור ביותר של נתניהו בעיתונות הישראלית, ישב שם ביציע האורחים של הקונגרס. מיד לאחר הנאום הוא מיהר לכתוב בהתפעלות והתפעמות: "גם מנהיגי הדמוקרטים בקונגרס הריעו לנתניהו! הדבר הראשון שניסיתי לראות בתחילת הישיבה זה מה קורה בצד של הדמוקרטים. מהרגע שהופיעה ננסי פלוסי בשמלתה החומה ואפילו דיאן פיינשטיין בשמלתה הסגולה, היה ברור שנכזבו הציפיות של צופי הקרחות באולם. האולם היה דחוס. הגג התרומם מתשואות עשרות רבות של פעמים. כ-20 ומשהו קימות". 
אכן, ננסי פלוסי - שהיתה מנהיגת הרוב הדמוקרטי בקונגרס עד הבחירות האחרונות והיא עדיין מנהיגית המיעוט הדמוקרטי הניכר - לא היתה בין המחרימים. היא נכנסה לאולם וישבה בכל מהלך נאומו של נתניהו. אבל כמה שעות אחרי שאמנון לורד שיגר מוושינטון את הדיווח הנלהב היא קצת קלקלה לו את התמונה. כפי שדיווחו ערוצי חדשות אחרים, "ננסי פלוסי עזבה את האולם בהפגנתיות לפני יציאת נתניהו והפנתה את גבה אליו במהלך נאומו: 'כידידת ישראל הייתי קרובה לדמעות למשמע הנאום הזה. ההתנשאות שלו היתה עלבון לאינטליגציה של העם האמריקני'". 

אז מה יהיה עכשיו בקונגרס? הרפובליקאים הם הרוב, והם יעבירו חוק המיועד לכבול את ידיו של הנשיא אובמה בהשגת הסכם עם איראן. אובמה יטיל מיד וטו על החוק. בכדי להתגבר על הוטו הנשיאותי ידרש רוב של שני שליש בקונגרס. לרפובליקאים אין שני שליש, בכדי להשיג רוב כזה יהיה צורך בעריקה המונית של דמוקרטים שיתיצבו עם הרפובליקאים (ועם נתניהו). האם נאום שמהווה עלבון לאינטליגנציה יספיק כדי לשכנע את הדמוקרטים לצאת בעימות חזיתי עם נשיא מכהן ממפלגתם?

אז מה נשאר מהנאום הגדול של נתניהו? נטו, נשאר תשדיר בחירות אדיר ממדים של מפלגת הליכוד, עם הקונגרס האמריקאי כתפאורה מלהיבה, שהועבר אל כל בית בישראל שבועיים לפני הבחירות. התוצאה האלקטורלית: בינונית. נראה כי נבלמה פחות או יותר זליגת הקולות של מצביעי ליכוד שהחלו לרעות בשדות זרים בשבועות האחרונים, והליכוד מתייצב שוב בעמדה של תיקו עם המחנה הציוני של הרצוג ולבני. "אם זה מה שהשיג נתניהו בירי מסיבי של הארטלריה הכבדה ביותר לרשותו, זה צריך קצת להדאיג אותו – ונותרו עדיין שבוע וחצי מכריעים עד ליום הבחירות" כתב הפרשן הותיר יוסי ורטר ב"הארץ". 

ונשאר עוד משהו מהנאום – עוד פעם העלאה מסיבית ורגשית מאד של זכרון השואה, בשירות המדיניות העכשווית של ממשלת ישראל. "זאת שאלה קיומית למדינת ישראל ולעם היהודי, הם רוצים להשמיד אותנו, לעולם לא עוד!" חזר נתניהו שוב ושוב, והצביע על עד האופי שביציע, ידידו הטוב אלי ויזל - האיש אשר שרד את השואה וגם עושה מזה קריירה לא רעה מזה כבר כחמישים שנה. ומכיון שמדובר באיראן והזמן הוא חג הפורים לא החמיץ נתניהו את ההזדמנות להזכיר גם את הנבל הפרסי  המן הרשע, אשר כבר לפני 2300 שנה זמם להשמיד את העם היהודי (בהנחה השנויה במחלוקת שמגילת אסתר שבתנ"ך מתארת מאורעות  היסטוריים...)

ידידיו של נתניהו הוסיפו עוד ועוד בנושא הנאצים והשואה והסכנה הקיומית הנוראה המרחפת מעל ראשה של מדינת ישראל. "אם מאפשרים לאיראנים להעשיר אורניום, אפילו בלי להכין ממנו פצצות גרעיניות,  זה כאילו בשנת 1939 העולם היה מאשר לנאצים לבנות את כל המתקנים במחנה אושוויץ ורק שבינתיים עוד לא יכניסו את היהודים אל תוך תאי הגזים", כתבה אורלי גולדקלנג. ואמנון לורד שכבר הוזכר הדגיש: "לנתניהו לא היתה שום ברירה חוץ מאשר לנסוע לוושינגטון ולנאום כדי לנסות בכל כוחו למנוע את ההסכם המסוכן הזה. האפשרות האחרת היתה לשבת על קצה מיטתו ולבכות בכי מר כמו שבכה נשיא צ'כוסלובקיה בנש ב-1938 כאשר שמע שהבריטים והצרפתים מסרו את ארצו לידי הנאצים בהסכם מינכן". אך גם אם אי פעם תשיג איראן נשק גרעיני, האם באמת לא ישאר לראש ממשלת ישראל שום דבר לעשות חוץ מאשר לפרוץ בבכי מר? 

"אין שום סוד לגבי מעשיה ותכניותיה של איראן, צריך רק לחפש בגוגל, הכל נמצא שם" אמר נתניהו לחברי הקונגרס. וזה נכון. אבל יש עוד נושא המצוי ברשת לכל פרטיו לדקדוקיו – תולדותיה של התכנית הגרעינית הישראלית בשישים השנים האחרונות. כפי שיגלה מי שיחפש, מדינת ישראל עצמה הפכה להיות מדינת סף גרעינית כבר בעשור הראשון לקיומה. האב המייסד בן גוריון חלם על נשק גרעיני כנשק ההרתעה האולטימטיבי כבר מיד לאחר הקמת המדינה וגייס מדעיני גרעין מוכשרים שיתחילו בפרוייקט. במסגרת הברית הצבאית שנכרתה עם צרפת ב-1956 הצליח שמעון פרס, תלמידו הנאמן של בן גוריון, לקבל סיוע להקמת הכור הגרעיני בדימונה. מדינת ישראל חצתה את הסף והגיעה לבנית הפצצה בפועל אי שם בשנות השישים המוקדמות, למרות שנשיא ארצות הברית ג'ון קנדי התנגד לכך בחריפות וניסה בכל כוחו לבלום את הפרוייקט הגרעיני הישראלי, אם כי העימות כמעט לא הגיע אז לתקשורת. לאחר שנרצח קנדי ואת מקומו תפס לינדון ג'ונסון נחלשה בהרבה עוצמת ההתנגדות האמריקאית, ובשנת 1967 כבר כנראה היתה בידי מדינת ישראל לפחות פצצה גרעינית אחת או שתיים. 

לפי מה שהתגלה לפני כמה שנים, בתקופת המתיחות הגדולה בין ישראל ושכנותיה בסוף חודש מאי 1967 שקלו שמעון פרס ואחרים בצמרת הישראלית את האפשרות להכריז רשמית על קיום הפצצה הגרעינית הישראלית ולאיים להשתמש בה. כידוע, מדינת ישראל לא נקטה בדרך הזאת, שמרה את הפצצה עמוק במרתפים ובמקום זאת יצאה למתקפה הצבאית הקונבנציונלית בה נכבשו הגדה המערבית ורצועת עזה ורמת הגולן. בשנת 1969 סוכמה בין ראש ממשלת ישראל גולדה מאיר לבין נשיא ארצות הברית ריצ'רד ניכסון נוסחת "העמימות הגרעינית" אשר תקפה עד היום – ארצות הברית תשלים עם קיומו של הנשק הגרעיני הישראלי כל עוד מדינת ישראל לא תודה רשמית בקיומו.  מורשתו ארוכת  הטווח של הנכלולי בנשיאי ארצות הברית, אשר זכה בצדק לכינוי "טריקי דיק".

ומאז ועד היום המשיך המפעל הגרעיני בדימונה לפעול ללא לאות ולייצר מאגר גדל והולך של אורניום המתאים ליצור פצצות. עשרות ואולי מאות פצצות נבנו, וגם טילים ארוכי טווח המסוגלים לשגר את הפצצות האלה לכל נקודה במזרח התיכון והרחק מעבר לו. אפילו מקומם של הבסיסים בהם מוצבים הטילים האלה ידוע היטב ואפשר למצוא ברשת תצלומי לווין שלהם. ליד גדרות אחד הבסיסים האלה – ליד מושב זכריה שממערב לירושלים – אפילו קיימו מספר פעילים אנטי-גרעיניים משמרת מחאה לפני כמה שנים, אך לא זכו לשום סיקור תקשורתי. להשלמת התמונה חשקה מדינת ישראל ב"יכולת מכה שניה", צוללות הנושאות נשק גרעיני ומסוגלות לנקום נקמה קטלנית גם על התקפת פתע שתפגע בישראל. צוללות כאלה לא היתה ארצות הברית מוכנה לספק לישראל, אך ממשלת גרמניה מלאה את החסר.  בשנת 1991, כאשר עמדה בפני ההאשמות כי חברות גרמניות סיפקו חומרים לנשק הכימי של סדאם חוסיין, קנתה גרמניה תעודת יושר על ידי ההתחייבות לספק למדינת ישראל צוללות המתאימות לשיגור טילים מלב ים (זה בדרך אגב גם עזר לספק מקומות עבודה במספנות של גרמניה, המתקשות לעמוד בתחרות עם מספנות במזרח הרחוק...). ככל הנראה, אחת מהצוללות האלה, עמוסה בטילים האלה הנושאים את הפצצות האלה, משייטת גם ברגע זה ממש עמוק במימי האוקיינוס ההודי מול חופי איראן. ככל הנראה היא תהיה שם גם במקרה שיתממש התסריט הרע והקשה שבו בשנת 2025 או 2030 תחצה איראן את הסף ותבנה פצצה גרעינית אחת או שתיים. 

כאמור, בכל מה שיאמר כאן אין שום גילוי חדש ומקורי משלי. הכל כבר נאמר ונכתב בהרחבה ומצוי ברשת לכל המחפש. ועדיין, כל ישראלי המדבר על כך חייב לכסות עצמו בפני הצנזורה במלים המתחייבות "על פי מקורות זרים" (והנה, כך עושה גם אני כאן, אדוני הצנזור).

בכל מה שיאמר להלן אין שום גילוי חדש ומקומי משלי, הכל כבר נאמר ונכתב בהרחבה ומצוי ברשת לכל המחפש, ועדיין כל ישראלי המדבר על כך חייב לכסות עצמו בפני הצנזורה במלים הנדרשות "על פי מקורות זרים" (וכך אעשה גם אני כאן). אבל לשווא נחפש בנאום נתניהו רמז או התייחסות לפיל הזה שבאמצע החדר (אולי מתאים יותר לקרוא ליצור הזה "הטירנוזאור שבאמצע החדר). וגם לא בכל הררי הויכוח הרועם סביב הנאום - לא בקרב תומכיו של נתניהו ואף לא בקרב מתנגדיו בממסד האמריקאי ובממסד הישראלי או האמריקאי. 

מעטים ובודדים מאד, בכל תולדותיה של כנסת ישראל, היו חברי הכנסת שהעזו לנסות להעלות במשכן את נושא הגרעין. הנושא הזה שרוי בטאבו עמוק הרבה יותר אפילו מן הנושא הפלסטיני. שנה אחר שנה, מחדשת ממשלת ישראל את האיסור על המתריע הגרעיני מרדכי וענונו לצאת מתחומי ישראל. ככל הנראה, לא מפני שהוא עדיין שומר בראשו סודות משנת 1986 שטרם התגלו, אלא מפני שאם יגיע לוושינגטון ויגיד בפומבי את מה שכולם יודעים הוא עלול לגרום כאב ראש רציני לממשלת ישראל ולממשלת ארה"ב כאחד. קל הרבה יותר למנוע ממנו לצאת החוצה ולדבר. את וענונו כמעט איש אינו שומע. כל העולם שמע את נאומו של נתניהו, הנאום שבו איראן היא המדינה האחת והיחידה במזרח התיכון החותרת להשיג נשק גרעיני ולאיים בו על שכניה.  

כן, יש לציין כי נתניהו התריע והזכיר בנאומו את התקדים המסוכן של מדינה אשר הצליחה להשיג פצצות גרעיניות למרות שנשיא ארצות הברית באותו זמן ניסה למנוע זאת ממנה. צפון קוריאה, כמובן. 

***

אז הבחירות בעוד שבועיים. מה יהיה גבוה יותר בסדר יומם של הבוחרים – נתניהו ומאבקו בגרעין האיראני, או ההאמרה המטורפת של מחיר הדיור ויתר הקשיים והבעיות בחיי היום יום של מרבית אזרחי ישראל? מה שבטוח, הנושא הפלסטיני לא יעלה לראש סדר היום בבחירות האלה. חוץ ממרצ, שמצבה בבחירות כרגע לא מזהיר, וחוץ כמובן מן הרשימה הערבית המשותפת, אף אחד לא ממש מעונין להעלות את הנושא לסדר היום של מסע הבחירות. 

המידע על מה שקורה בשטחים הפלסטינים תחת שלטונה הצבאי של מדינת ישראל זמין לכל המעונין. לפעמים מגיע פירור אינפורמציה גם אל התקשורת ההמונית במדינת ישראל – אם כי בדרך כלל, כל עוד עוד אין מדובר באבידות ישראליות זה מגיע רק לעמודים האחוריים. לאחר השלג הגדול בירושלים נפתחו הסכרים כדי להיפטר ממי השלגים הנמסים, והמים זרמו במורד והציפו את מחנה הפליטים הפלסטיני איידה שבצפון בית לחם. העיר הפלסטינית רוואבי נבנתה ממערב לרמאללה, עיר לדוגמא לפלסטינים מהמעמד הבינוני המבקשים להיטיב את רמת חייהם – אך במשך שנה אי אפשר היה להתחיל לגור שם, כי מדינת ישראל סרבה לאפשר את חיבור הבתים לאספקת מים. חברת החשמל הישראלית ניתקה פעמיים את הערים ג'נין ושכם מזרם החשמל, לחצי שעה כל פעם, בלי התראה מראש. תוך כדי מעצר צעירים פלסטינים שהתעמתו עם מתנחלים שיסו חיילים ישראלים כלבים בצעיר פלסטיני בן 16. במחנה הפליטים דהיישה קיימו חיילים ישראלים פשיטה לילית שגרתית, צעירי המחנה התנגדו להם, והחיילים ירו למוות בפלסטיני בן 19. המצוקה הכלכלית בשטחים הפלסטיניים גוברת לאחר שמדינת ישראל החרימה את כספי המס שהיא גובה עבור הפלסטינים. הפלסטינים מתכוונים להגיש באפריל תלונה ראשונה נגד ישראל בבית הדין הבינלאומי בהאג. וכך הלאה וכך הלאה. למשדרי החדשות בטלויזיה קטעים בודדים מכל זה נכנסים לפעמים. בתשדירי התעמולה  של המפלגות היריבות המתחרות על קולות הבוחרים קשה מאד לשמוע את המלה "פלסטינים".


באחד הדיווחים שמשגרת תנועת הסולידריות הבינלאומית אל מי שמתענין לדעת מה קורה בשטחים הכבושים נמסר דיווח מפורט על פשיטה שקיים הצבא בשעה 2.30 לפנות בוקר בלילה בין ה-22 וה-23 לפברואר השנה, בביתם של האחים יחיא וסלאח אדיעס המתגוררים עם משפחותיהם בשכונת תל רומיידה שבעיר חברון. החיילים הכריזו ברמקול "אם לא תפתחו תוך חמש דקות, נפרוץ את הדלת!" כשהדלת נפתחה, דרשו החיילים מכל בני המשפחה כולל ילדים קטנים להתרכז כולם בחדר אחד. לאחר דין ודברים ממושך הסכימו החיילים לאפשר לאחד מבני המשפחה, שהוא נכה ללא יכולת תנועה, להישאר במיטתו. במשך שעה ערכו החיילים חיפוש, הפכו והרסו רהיטים וציוד, השליכו דברים בערבוביה על הרצפה, ולבסוף עזבו. פעיליםות בינלאומיים שהוזעקו על ידי אחד מבני המשפחה ספרו כשלושים חיילים עוזבים את הבית, וצילמו את תוצאות ביקורם. מה הם חיפשו? האם הם מצאו את זה? חיילים ישראלים בגדה המערבית הפרועה אינם צריכים צו חיפוש כדי להיכנס לכל מקום שירצו ואינם חייבים בשום הסבר על מעשיהם. לא היה שום דבר מיוחד או יוצא דופן בחיפוש הזה, חוץ מהעובדה שבדרך כלל אין עדים מן העולם החיצוני שידווחו. זה היה אחד מעשרים בתים בעיר חברון לבדה בהם נערך חיפשו באותו לילה, אחד ממאות בתים בשבוע ואלפי בתים בחודש שבהם נערכים חיפושים כאלה. כל משפחה פלסטינית תחת שלטון ישראל כבר זכתה לעבור את החוויה הזאת, ויותר מפעם אחת.  

שכונת תל רומיידה שבעיר חברון היא מעונם של קבוצת מתנחלים ישראלים אלימים וקיצונים במיוחד, אשר לא פעם מתנכלים לשכניהם הפלסטינים (אם כי במקרה הזה ההתנכלות היתה בידי חיילים בלבד). גם ברוך מרזל, תלמידו הנאמן של הרב כהנא הזכור לרע, מתגורר שם. ברוך מרזל הוא מועמד לכנסת בבחירות הנוכחיות, עם סיכוי לא רע להיבחר. לתושבי חברון הפלסטינים כמובן אין זכות הצבעה בבחירת הממשלה שתשלוט על חייהם בשנים הבאות. אתמול קיימו ברוך מרזל וחבריו צעדה חגיגית לרגל חג הפורים, תחת שמירה צבאית הדוקה. החיילים מנעו מהדיירים הפלסטינים לצאת לרחוב, לבל יפריעו למצעד המתנחלים. ברוך מרזל היה במצב רוח טוב כשהטלוזיה הישראלית באה לראיין אותו שם: "התכנית שלי פשוטה מאד – להעלות חיוך על פניהם של היהודים ולהוריד את החיוך מפניהם של אויבינו הערבים". על פניו של מרזל עצמו היה חיוך רחב כשאמר זאת.

השבוע קיים צה"ל תרגיל פתע ענקי ביוזמתו של הרמטכ"ל הנכנס גדי אייזנקוט שגם פיקד אישית על התרגיל. כמעט כל כוחו הסדיר של הצבא נטל חלק בתרגיל, וגם  3,000 אנשי מילואים "הוקפצו" מבתיהם ונדרשו להגיע ללא דיחוי ליחידותיהם. עוד עשרת אלפים אנשי מילואים נדרשו להיות בכוננות להגיע בהתארה קצרה לשטח. כפי שנאמר בהודעת הצבא, "בצה"ל מתקיימת כל העת פעילות שוטפת על מנת לשפר ולהעלות את כשירות וכוננות הכוחות בכל הרמות. בתרגיל בן היומיים לוקחים חלק גדודי סדיר ומילואים המשרתים בחילות החי"ר השונים, לרבות יחידות מיוחדות. מדובר בתרגיל חריג ובאחת ההפעלות הגדולות בשנים האחרונות מבחינת סדר הכוחות, שבו משתתפים כלל הכוחות האופרטיביים של גזרת יהודה ושומרון - אוויר, יחידות מיוחדות, מודיעין כמו גם שיתוף פעולה עם שירות הביטחון הכללי. הכוחות מגיעים לגזרות שעליהן הם מופקדים במסגרת פעילות הביטחון השוטפת.  במסגרת הפעילות הנרחבת מתרגלים כוחות הסדיר והמילואים תרחישים שונים, בהם גם תרחישים של חטיפות, השלכת בקבקוקי תבערה, הפרות סדר משמעותיות ומעצר מבוקשים."   

ראשי הצבא, בניגוד לפוליטיקאים, חושבים הרבה על הפלסטינים. הם מעריכים שהזמן החם יהיה בסביבות סוף מרס או תחילת אפריל. אבל זה יהיה אחרי הבחירות. אחרינו המבול.

יום שבת, 21 בפברואר 2015

שערוריות בחירות ושבוע מאד אירופאי

שערוריות בחירות ושבוע מאד אירופאי 

זה היה השבוע שבו התחלף הרמטכ"ל של צה"ל, ומיד סופקו לקוראי העיתונים רבי התפוצה תמונות צבעוניות על נייר כרומו של המפקד החדש, רב אלוף גבי איינקוט. יומיים אחר כך עברתי ברחוב הראשי של חולון וראיתי שאכן בחנות הירקות כבר הייתה התמונה החדשה במקום טוב באמצע על הקיר, אותו מקום שממנו השקיף רב אלוף בני גנץ על בעל החנות ולקוחותיו במשך ארבע השנים האחרונות. 

זה היה השבוע שבו החליט בית המשפט העליון לאפשר לחברת הכנסת הערבית חנין להמשיך לרוץ לכהונה נוספת. ברוב של שמונה נגד אחד ביטלו השופטים את ההחלטה לפסול אותה, החלטה  שאותה קיבלה ועדת הבחירות המרכזית בשבוע שעבר בפרץ צפוי מראש של דמגוגיה לאומנית וגזענית. ולמשמע החלטת בית המשפט הפליט יצחק הרצוג, מנהיג מפלגת העבודה האופוזיציונית הנקראת כיום המחנה הציוני, אנחת רווחה כמעט גלויה. כי הרצוג הורה לנציגיו לתמוך בפסילת זועבי אך ורק כדי שלא יואשם (אוי ואבוי!) ב"שמאלנות". 

זה היה עוד שבוע בו התמקד מסע הבחירות בניהול לא תקין של משק הבית של הגברת שרה נתניהו. ובינתיים שוב נדחקו לצל עמוק ניהול כלכלתה של מדינת ישראל ככלל בידי בעלה בנימין נתניהו, והתרחבות ההתנחלויות, והחורבן וההרס הנרחב שגרמה מדינת ישראל ברצועת עזה ואשר לא תוקנו ולא  שוקמו עד לרגע זה. 

בעצם, כן היה השבוע רגע אחד שבו רצועת עזה הבליחה אל הדיון הציבורי. זה היה כאשר ראש הממשלה מיקד את התקפותיו בציפי לבני, שהיתה שנתיים שרת המשפטים בממשלת נתניהו וכיום היא שותפתו הפעילה של יצחק הרצוג בנסיון לסיים את שלטון נתניהו. בדיעבד התגלה עכשיו לנתניהו שלבני מהווה סכנה חמורה לבטחון מדינת ישראל, כי כל ההאשמות בניהול לא תקין של בית ראש הממשלה הן מסך עשן שנועד לאפשר לציפי לבני להתגנב אל לשכת ראש הממשלה, וכי בכוונתה של שרת המשפטים לשעבר להגיע חס וחלילה להסכם עם חמאס. ציפי לבני עצמה מיהרה אל הרדיו, להגיב בחמת זעם: "נתניהו הוא זה שמנהל כל הזמן משא ומתן עם החמאס! בקיץ הוא אפילו התכוון לנהל משא ומתן על האפשרות לפתיחת נמל בעזה. כן, נמל בעזה! אני זאת שהתגייסתי ובמגעים דיפלומטיים נמרצים הצלחתי לטרפד ולהוריד לגמרי את האפשרות הזאת מעל סדר היום".  וזה בהכרח מעורר תהיה לשם מה בעצם אנחנו רוצים להחליף את הממשלה.

ועם כל חילופי המהלומות המילוליים התקיפים והחריפים, התרבו השבוע הפרשנים - והאזרחים מן השורה - החוזים כי בתוך חודשיים או פחות אנו עשויים  לראות את בנימין נתניהו, יצחק הרצוג וציפי לבני יושבים להם בנחת סביב שולחן ממשלה אחד. 

חוץ מכל הדברים האלה, זה היה שבוע מאד אירופי: ארוע רצחני בקופנהגן בירת דנמרק;  עצומה של אמנים בריטים;  הצבעה בפרלמנט האיטלקי;  סרט תעמולה שהפיקו מתנחלים בגדה המערבית; וגם תחרות זמר בטלוזיה הישראלית.

עוד בטרם הובא לקבורה השומר שנורה בשערי בית הכנסת המרכזי של קופנהגן מיהר ראש הממשלה נתניהו לחזור על הרפלקס הציוני המותנה ולצאת בקריאה ליהודי דנמרק בפרט ואירופה בכלל לארוז את חפציהם ולבוא לישראל: "ישראל היא הבית שלכם, ביתו של כל יהודי, אנחנו נערכים לקליטת גל המוני של יהודים מאירופה". הקריאה לא התקבלה בשמחה או בהתלהבות בקרב הקהילה היהודית הקטנה, המעורה היטב בחברה הדנית ואשר נושאת זכרונות חמים מן המאמץ הגדול והמוצלח שעשתה דנמרק, יותר מכל מדינה אירופית אחרת, להציל את אזרחיה היהודים בתקופת הכיבוש הנאצי. "יהודי דנמרק: לא עוזבים!" התנוססה הכותרת בעמודו הראשון של "מעריב". יאיר מלכיאור, הרב הראשי של יהודי דנמרק,  הצהיר: "אני מאוכזב מקריאתו של נתניהו, טרור זו לא סיבה להגר".

בדיוק באותו זמן פרסמו מתנחלי "השומרון" בצפון הגדה המערבית - שלרשותם תקציבים ממשלתיים נדיבים מאד וכמה ממנהיגיהם נמצאים כרגע במוקד חקירה משטרתית על השימוש שעשו בכספים אלה - סרטון אנימציה באיכות טכנית גבוהה. בסרטון מופיע האירופי המפלצתי "הר שטירמר" אשר מקבל בבוז מופגן את משרתו היהודי השמאלני בעל האף הארוך והמעוקל, דורש ומקבל ממנו זרם של מידע על פגיעה בזכויות האדם של הפלסטינים בידי צבאה של מדינת ישראל ומשלם לו במטבעות שעליהן מוטבע סמל היורו, ובסופו של דבר מורה למשרתו היהודי השמאלני הנבזה לתלות את עצמו והלה מזדרז לציית לפקודה. "אתה אולי רואה את האירופים אחרת, הם עדיין רואים אותך בדיוק כמו אז" הן מלות האזהרה לצופה הישראלי המופיעות בסיום הוידאו.  

"זו אנטישמיות קלאסית של ממש, הישענות על האגדה הנוצרית על יהודה איש קריות, שמוכר את בנו של האל תמורת 30 שקלי כסף, ואחר כך תולה את עצמו. אתה תוהה האם במועצה האזורית שומרון הכירו את האגדה הזו והשתמשו בה במפורש ובמכוון, או שהיא פשוט חלחלה אליהם מתוך החומר שהם מעדיפים לשחות בו?" כתב הבלוגר יוסי גורביץ. 


באופן אירוני, הסרטון הבוטה הזה נדרש להתמודד על תשומת לב הציבור הישראלי כנגד הכנותיה של מדינת ישראל להשתתף באירויזיון, תחרות הזמר של כל מדינות אירופה (וכמה מדינות מחוץ ליבשת). בתחרות הטלויזיה הישראלית "הכוכב הבא" זכה הזמר הצעיר נדב גדג', בן 16 מנתניה. לאחר שביצע בצורה משכנעת את "מאוהבת עד טירוף" של ביונסה, גדג' הוא אשר ייצג את ישראל בתחרות האירויזיון שתתקיים בוינה בחודש מאי השנה. הפרשנים בטלויזיה ולמחרת בעיתונות הביעו את תקוותם הלוהטת כי ברגע ההכרעה של האירוויזיון, כאשר על המסך עולות הבירות האירופיות בזו אחר זו ומוסרות דיווח על תוצאות ההצבעה בארצותיהם, ינתנו השנה "דוז פואה" למדינת ישראל ולגדג' הצעיר המייצג אותה. הפעם האחרונה בה זכתה מדינת ישראל בתחרות הזאת היתה בשנת 1998 (אולי לא במקרה בזמן שעדיין התיחסו ברצינות לתהליך השלום שהחל בהסכמי אוסלו?). 


בינתיים, הפרלמנט האיטלקי התכונן להצביע בעד הכרה במדינת פלסטין, כפי שעשו לפניו הפרלמנט האירופי והפרלמנטים הלאומיים של בריטניה, צרפת, ספרד, פורטוגל ועוד כמה מדינות באירופה (בשוודיה כבר הגיע המהלך למיצוי מלא והנשיא מחמוד עבאס הגיע לטכס פתיחת שגרירות פלסטין בשטוקהולם). שגריר ישראל ברומא עוד ניסה להפעיל תרגילי השהייה ולגייס את מפלגות הימין בפרלמנט האיטלקי, אך במשרד החוץ בירושלים כבר הודו שכנראה המאבק על רומא אבוד. 

בעיתון הגרדיאן בלונדון התפרסם מכתב החתום בידי כשבע מאות אמנים בריטים – לא מעטים מהם יהודים – בו נאמר: "לא נמשיך לקיים קשרים תרבותיים עם ישראל, עד שדיכוי הפלסטינים יסתיים. במלחמת הקיץ בעזה נהרגו כ-2,100 פלסטינים. מאז ועד עתה הפלסטינים לא זכו לשום הפוגה מהתקפותיה של ישראל על אדמתם, פרנסתם וזכותם לקיום פוליטי (...) מלחמות ישראל מתנהלות גם בחזית האמנותית. הצבא שלה שם על הכוונת מוסדות תרבותיים פלסטיניים והיא מונעת את תנועתם החופשית של אנשי תרבות. תיאטראות ישראל מופיעים מול קהל של מתנחלים בגדה המערבית ומסתובבים בעולם בתור דיפלומטים תרבותיים המנסים לבנות לישראל תדמית חיובית". האמנים המחרימים עצמם אינם מבחינים בין הופעה בהתנחלויות להופעה בשטח ישראל גופא, בין הופעה בהתנחלות אריאל לבין "תל אביב, נתניה או אשקלון". בכל המקומות כאחד הם לא יופיעו ו"לא ננגן שם מוזיקה, לא נסכים לקבל פרסים, להשתתף בתערוכות, פסטיבלים או ועידות ולא נפעיל סדנאות או נעביר שיעורים".

כל זאת, עד אשר ישראל תכבד את החוק הבינלאומי ותסיים את הדיכוי  של הפלסטינים.




אירופה בעיני המתנחלים
מקור: "הארץ"


אירופה בעיני צופי הטלויזיה
מקור: הטלויזיה האוסטרית