יום שבת, 16 במאי 2015

קרקס בירושלים וקולנוע בין חורבות עזה

קרקס בירושלים וקולנוע בין חורבות עזה

"אם אינך מסוגל לרכב על שני סוסים בבת אחת, מוטב שתעזוב את הקרקס" כתב ג'ון לה קרה באחד מספריו. בהקשר הזה, המונח "קרקס" התייחס כמובן לכינוי האירוני שבו מכנים סוכני שירות הביון הבריטי את המוסד שלהם.

 פסטיבל הקולנוע בעזה - תצלומים: רבעון  מסמרים 


"שום מנהיג פוליטי הגון לא יצטרף ל'קרקס נתניהו', שהקמת ברגע האחרון ועל חודו של קול, רק כדי להנציח את המשך שלטונך." הצהיר ראש האופוזיה יצחק הרצוג בעת הדיון המתוח על השבעת הממשלה החדשה. "אתה שומר את תיק החוץ בידך כפקדון, בתקוה שאני ומפלגתי עוד נצטרף לממשלה שתלוייה על בלימה, על חבל הלוליין בקרקס? אין טעם. עניני החוץ חשובים מדי ואי אפשר להשאיר אותם ללא טיפול. תן את תיק החוץ כבר הערב לשר ממפלגתך, שיחזיק בו כל עוד הממשלה קיימת. הדבר הטוב והנכון לעתיד ישראל היא שממשלת הקרקס הזו שהקמת ברגע האחרון ועל חודו של קול, לא תושבע כלל - ואם תושבע היום, לא תאריך ימים. הדבר הטוב והנכון לעתיד ישראל שתקדם האופוזיציה שבראשה אני עומד, הוא לנסות להקים ממשלה חדשה בישראל שאתה לא עומד בראשה." 

נתניהו מתעקש להמשיך להחזיק את תיק החוץ בידיו, גם במחיר סכסוך קשה עם מי שהיה עד אתמול נאמנו הקרוב גלעד ארדן, אשר ציפה לשווא להשתדרג לתיק החוץ כגמול על שנים של שירות מסור לנתניהו במאבקים בזירה הבין-מפלגתית והפנים-מפלגתית. כנראה עדיין מקווה נתניהו שבמוקדם או במאוחר יתרצה הרצוג להתרווח על כסא שר החוץ ולהציג כלפי העולם פנים "שפויות" ו"מתונות" למדיניות ימנית קיצונית – כפי ששמשו אהוד ברק וציפי לבני בממשלותיו הקודמות של נתניהו. 

"אם תרים יד על בג"ץ תמצא אותי עומד מולך - ומחנה עצום מאחורי" המשיך הרצוג. "אם תרים יד על מיעוטים בחברה הישראלית, כפי שעשית במערכת הבחירות האחרונה, ותדבר אליהם ועליהם כפי שדיברת ביממה האחרונה לפני פתיחת הקלפיות - תמצא אותי עומד מולך ומחנה עצום מאחורי. לראש ממשלת מדינת היהודים אסור להפלות אזרחים מטעמי גזע, דת, נטייה מינית או צבע עור". אם יעמוד הרצוג בדיבורו ויוביל בשנים הקרובות את הקו האופוזיציוני התקיף שהתווה בנאום הבכורה הזה, הוא יהיה זכאי להתנצלותם של לא מעטים שהביעו זלזול ציני במחויבותו להתמיד במאבק. 

שלוש נשים מינה נתניהו לתפקידים מיניסטריאליים בממשלתו. גילה גמליאל, שקיבלה את התיק בעל התואר הארוך ביותר מכל מי שכיהן אי פעם בממשלת ישראל – "שרה לעניני אזרחים ותיקים ושוויון מגדרי, שוויון מיעוטים ולקידום צעירים וגמלאים" – אינה מעוררת באופן אישי התנגדות ציבורית. גם חברות כנסת מהאופוזיציה, אפילו הביעו אהדה כלפיה ואיחלו לה הצלחה במימוש לפחות משהו מן המטרות המתבטאות בשמו הארוך של משרדה החדש. לעומתה, ההכרזה על מינוי שתי השרות החדשות האחרות – שרת התרבות מירי רגב ושרת המשפטים איילת שקד – עוררה סערה ציבורית נרחבת, ולא בלי סיבה. 

מירי רגב עברה קריירה צבאית והגיעה לתפקיד הצנזורית הצבאית הראשית ואחר כך דוברת צה"ל בדרגת תת-אלוף – הישגים אשר שהוציאו לה באותו זמן שם כאשה דעתנית ואסרטיבית. כחברת כנסת היא התבלטה בעיקר בפעלולים חוזרים ונשנים של דמגוגיה גזענית גסה - כנגד ערבים אזרחי ישראל (במיוחד נגד חברת הכנסת הערבית חנין זועבי) ונגד הפליטים מאפריקה המתקיימים בקושי רב בשכונות העוני של דרום תל אביב. "הסודנים הם סרטן בגוף שלנו - נעשה הכול להחזיר אותם בחזרה למקום מוצאם. המצב בדרום תל אביב הוא בלתי נסבל, אני רוצה שסהרונים יהיה מלא ב-7000 מסתננים בדרך לגירוש מהארץ" הכריזה רגב בנאום בפני קהל משולהב בדרום תל אביב. מיד אחר כך התפרצו מאזיניה של רגב, רצו ברחובות והיכו כל שחור עור בו נתקלו – רגב כמובן הודיעה מיד כי זאת לגמרי לא היתה כוונתה.  

בבלוג של אורי וייס מצאתי הבוקר את ההערה הבאה: "הקריירה הצבאית והפוליטית המוצלחת של מירי רגב זוכה פה ושם להגנה ותמיכה בנימוקים פמיניסטים. אז הבה ניזכר, מירי רגב היתה פעילה לגיבוש נוהל 'ההחזרה החמה' שעל פיו נדרשו חיילי צה"ל באזור הגבול להחזיר מיד לצד המצרי את הפליטים מאפריקה שניסו להיכנס לישראל. לא פעם, נשים פליטות שהוחזרו לצד המצרי נפלו בו במקום קרבן לאונס קבוצתי בידי חיילים מצרים". 

הנוהל הזה של "החזרה החמה" עורר הסתייגות גם בקרב חלק מהחיילים שהיו אמורים לאכוף אותו. במקרה האחרון שנרשם החיילים כן החזירו שמונה עשר גברים שחורים "מסתננים" אל צידו המצרי של הגבול, אך סרבו לגרש יחד איתם את שלוש הנשים שהיו איתם – במיוחד שהחיילים המצרים שהמתינו מעברו השני של הגבול הראו את כוונותיהם לגבי הנשים בתנועות ידיים חד משמעיות. 

בסופו של דבר, נוהל "ההחזרה החמה" נפסל בידי בג"צ. במקומו גובש נוהל חילופי, על פיו נשלחים פליטים מסודאן ואריתראה ללא משפט אל "הכלא הפתוח" חולות שבלב מדבר הנגב, ושם מגיעים אליהם נציגי הממשלה ומנסים להחתים אותם על טופס "גירוש מרצון". שלושה פליטים נוצרים מאריתריאה הסכימו חתום על הטופס והועלו על מטוס שהגיעה לרואנדה. משדה התעופה שם גורשו שוב והגיעו ללוב, ושם נפלו בידי אנשי דעא"ש והוצאו להורג יחד עם נוצרים אחרים שנפלו בידי הארגון. סרטון דעאש המתעד את הריגתם נראה בידי מי שהכירו אותם בישראל, פליטים אחרים ואנשי ארגוני הסיוע לפליטים. ארגוני הסיוע קיימו הפגנת מחאה במרכז תל אביב, בססמא "לא עוד גירוש פליטים אל מותם!". מצידה, מירי רגב כינסה דיון מיוחד של ועדת הפנים של הכנסת בכדי "לחקור את מקורות המימון של ארגוני הסיוע לפליטים", שכן "הן מעוניינות לשנות את האופי היהודי של מדינת ישראל". כאלה הם עיקר הכישורים שמירי רגב מביאה איתה לתפקיד שרת התרבות של מדינת ישראל.

פעמיים הגישו ארגוני הסיוע עתירות לבית המשפט העליון כנגד החוק המאפשר לשלוח מבקשי מקלט למעצר ממושך ללא משפט במדבריות הנגב. פעמיים פסלו השופטים את החוק כנוגד את חור יסוד כבוד האדם וחירותו, אך הרוב הימני בכנסת שב וחוקק את החוק לכליאת הפליטים גם בפעם השלישית, בשינויים מזעריים. עכשיו תלויה ועומדת בפני בג"צ עתירה נוספת של ארגוני הסיוע לפליטים, ותוך מספר חודשים יצטרכו השופטים להחליט אם לפסול פעם נוספת את החוק. 

כאן נכנסת לתמונה השרה הנוספת שנכנסה היום לממשלת ישראל – שרת המשפטים איילת שקד (שבמקור נועדה בעצמה להיות שרת התרבות, טרם הצליחה לשדרג את עצמה). הפרופיל הציבורי של שקד, דיבור מנומס ותרבותי, שונה מאד מזה של מירי רגב. לקראת כניסתה למשרד המשפטים הצהירה שקד על הערכתה הגבוהה לשופטי בית המשפט העליון של מדינת ישראל "ששמם יצא בעולם כולו" אך הוסיפה כבדרך אגב כי תפעל "כדי שבית המשפט לא יתערב בעבודת הכנסת". כמו כן ציינה כי תעדיף מינוי של "שופטים קונסרבטיבים הממעיטים להתערב במעשי הרשות המבצעת והמחוקקת" על פני "שופטים אקטיביסטים מדי". 

זה היה יותר מרמז לשתי פעולות החקיקה שעליהן שקדה איילת שקד עוד הרבה לפני שידעה שתזכה לחדור למרכז העצבים של המערכת המשפטית הישראלית. הראשונה היא "סעיף ההתגברות" שיאפשר לכנסת להתעלם מהחלטת בג"צ ולחוקק מחדש גם חוק שבג"צ קבע שאינו חוקתי וכי הוא מפר זכויות אדם ואזרח. בהמשך מתכננת שקד שינוי בהרכב הועדה למינוי שופטים, שיתן לפוליטיקאים בכלל – ולפוליטיקאים מהימין בפרט – חלק משמעותי הרבה יותר במינוי שופטים חדשים לבית המשפט העליון.  

האם זה מפחיד ומרתיע את השופטים? יתכן שאכן כך הדבר. ראשית דחה בית המשפט את העתירה נגד "חוק החרם" שהעבירה הכנסת לפני ארבע שנים. ברוב קולות קבעו השופטים כי קריאה לחרם על מוצרי ההתנחלויות "כמוה כחרם על ישראל" וכי אפשר ומותר לתבוע לדין כל המשמיע קריאה לחרם כזה ולתבוע ממנו פיצויי נזיקין גבוהים. הגדיל לעשות השופט אליקים רובינשטיין שציטט מההגדה של פסח כי "בכל דור קמים עלינו לכלותנו"... 
השופט אליקים רובינשטיין, יחד עם עמיתו ניל הנדל, היה גם שותף להחלטה לדחות את עתירתם של תושבי הישוב הבדואי ה"בלתי מוכר" אום אל חיראן שנגב, ולאשר לרשויות המדינה להחריב אותו ולמחותו מעל פני האדמה כדי לבנות במקומו ישוב יהודי (בעל אופי יהודי דתי) שגם שמו יהיה חירן. לא עזרה לתושבי חיראן העובדה כי הם חיים במקום הזה ברציפות מאז שנת 1956, וכי הם הועברו לשם בידי שלטונות מדינת ישראל כאשר באדמותיהם המקוריות הוקם קיבוץ שובל. השופטים קבעו כי התושבים הבדואים הינם בבחינת פולשים בלתי חוקיים שאין להם כל זכות בקרקע הומדינה רשאית לפנותם לפי שיקול דעתה הבלעדי.

בהפרש של יום אחד נכתבה החלטה דומה כמעט כשתי טיפות מים בידי השופט נועם סולברג, אשר דחה את עתירתם של תושבי הכפר סוסיא בדרום הר חברון ואישר למדינה להרוס את בתיהם ולמסור את האדמה לידי ההתנחלות הישראלית הסמוכה שגם שמה הוא סוסיא. ההבדל – לפחות באופן תיאורטי – הינו שחיראן הוא כפר בתחום השטח הריבוני המוכר של מדינת ישראל ותושביו הם אזרחים ישראלים לכל דבר, בעוד סוסיא נמצאת בשטח כבוש תחת שלטון צבאי ישראלי. אך כפי שכתבה עמירה הס הותיקה מעל דפי הארץ, קיומה של מדיניות מנשלת זהה משני צידי הקו הירוק, המופעלת באותה צורה משני הצדדים וזוכה לגיבוי זהה של בית המשפט העליון מחזקת את הטיעונים של מי שרואים במדינת ישראל כולה, מיום יסודה ב-1948 ועד היום, בבחינת ישות אחת מדכאת ומנשלת בלי גבולות.

לקינוח (לעת עתה) העניק בית המשפט העליון גם אישור ל"ריקוד הדגלים", הצעדה המסורתית שמקיימים ה\צעירי המתנחלים ואוהדיהם מדי שנה ב"יום ירושלים", הוא יום השנה (לפי הלוח העברי) לארוע שבו לגרסת החוגגים אוחדה לה העיר ירושלים בשנת 1967 (ולפי גרסא אחרת היה זה היום בו נכבשה מזרח ירושלים הפלסטינית וסופחה לישראל מבלי לשאול לדעת תושביה). לציון היום המאושר הזה נוהגים צעירי הציונות הדתית לצעוד באלפיהם דרך סמטאות העיר העתיקה בירושלים ולנופף בדגלי כחול-לבן, ורבים מהם נוהגים גם לקרוא בהזדמנות זאת "מוות לערבים!", לבעוט בדלתות הנעולות מאחוריהן מסתתרים תושבי העיר העתיקה ולנפץ כל רכוז ערבי שנקרה בדרכם. לקראת "יום ירושלים" שיחול השנה ב-17 למאי, עתרה עמותת "עיר עמים" עתרה מבעוד מועד לבג"צ בבקשה לקבוע מסלול אחר לריקוד הדגלים ולמנוע את התקרבות הצועדים אל מרכזי אוכלוסיה ערבית. השופטים קבעו אמנם כי קריאות "מוות לערבים!" הנן בבחינת מעשה פלילי, אולם "בהתחשב בהבטחת המשטרה למנוע שלהוב יצרים בצעדה, יתאפשר לקיים אותה במסלול המסורתי". 

כוונתן של רשויות מדינת ישראל להרוס ולהחריב את הכפר סוסיא עשויה להיות מקרה המבחן הראשון שיביאו הפלסטינים בפני בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג. מדינת פלסטין, שהוכרה כישות מדינית ריבונית בידי עצרת האו"ם, אם כי טרם הוקמה הלכה למעשה בשטח, התקבלה לחברות בבית הדין הבינלאומי, אך טרם פנתה אליו לגבי מעשים ספציפיים של מדינת ישראל. דווקא החרבתה וגירושה של קהילת כפרית קטנה ודלה, אשר מעולם לא נטלה חלק בשום פעילות אלימה וחבריה אף לא השליכו אבנים גם בעיצומה של האינתיפאדה הראשונה והשניה, עשויה להתגלות אתגר קשה מאד למיטב היועצים המשפטיים של ממשלת ישראל. 

כמה וכמה דיווחים ממקורות שונים מעידים כי "הצונאמי המדיני" מפניו הזהירו פרשנים ופוליטקאים הולך ומתקרב. מסמך רשמי של הותיקן מבהיר כי מעתה לכס הקדוש יש יחסים דיפלומטיים עם מדינת פלסטין – לא עוד ולא עם הארגון לשחרור פלסטין כפי שהיה המצב מזה שנים רבות. בכך מצטרפת הכנסיה הקאתולית, בראשותו של האפיפיור פרנסיס הפופולרי, אל ממשלת שוודיה שהכירה לפני מספר חודשים במדינת פלסטין ופתחה שגרירות פלסטינית בשטוקהולם.

במשרד החוץ בירושלים, הפך מפגש הדיאלוג האסטרטגי המתקיים אחת לשנה בין משרדי החוץ של ישראל וצרפת לעימות חריף וחריג בין דיפלומטים בכירים משני הצדדים, סביב יוזמתו של שר החוץ הצרפתי לורן פאביוס לקדם החלטה בנושא הישראלי־פלסטיני במועצת הביטחון של האו"ם. הצעת ההחלטה הצרפתית צפויה לכלול עקרונות כמו ביסוס גבולות המדינה הפלסטינית על קווי 1967 עם חילופי שטחים, הפיכת ירושלים לבירת שתי המדינות, קביעת לוח זמנים לסיום המשא ומתן וכינוס ועידת שלום בינלאומית. התוספת של ניסוח מסוים הקובע הכרה בישראל כמדינה יהודית לא הצליח לפייס את הדיפלומטים הישראלים שהטיחו דברים קשים בעמיתיהם הצרפתים, ואלה לא נשארו חייבים. 

שר החוץ פאביוס נענה באחרונה לבקשה אמריקאית לעכב את קידום המהלך עד אחרי השלמת הסכם הגרעין עם איראן ב-30 ביוני, אולם הוא נחוש להביא את ההחלטה להצבעה במועצת הביטחון לא יאוחר מסוף חודש ספטמבר, אז יתקיימו בניו יורק דיוני העצרת הכללית של האו"ם. לפי השמועות במסדרונות המדיניים, האמריקאים לא יבלמו את היוזמה הצרפתית – ואולי אף יתמכו בה בגלוי. רשמית, הודיע הממשל האמריקאי על רצונו "לעבוד עם ממשלת נתניהו החדשה" ויבקש הוכחות מעשיות של רצינות מחויבותה לפתרון שתי המדינות, וכך גם האיחוד האירופי. 

למעשה, אין הרבה צורך לערוך בדיקות מעמיקות על כוונותיו של נתניהו. לפני הבחירות הודיע נתניהו מפורשות כי "מדינה פלסטינית לא תקום במשמרת שלי" ואחר הבחירות פרסם הבהרה שלא שנתה את השורה התחתונה: "עקרונית אני בעד מדינה פלסטינית, מעשית זה לא ניתן לביצוע במצב הקיים במזרח התיכון". המונח "מדינה פלסטינית" בלט בהעדרו מקווי היסוד של ממשלת נתניהו החדשה. בצד מס שפתיים ל"קידום התהליך המדיני" הובעה שם התחייבות ל"שמירה על האינטרסים הביטחוניים, ההיסטוריים והלאומיים של ישראל". ניסוח כזה יכול לרמוז לשמירת שלטון ישראלי לא רק בכל מקום שיוגדר בידי צה"ל כ"בעל חשיבות בטחונית", אלא גם במקומות בהם חיו יהודים בתקופה כלשהי בהיסטוריה - מה שישאיר לפלסטינים מעט מאד אם בכלל. 

בהעדר עלה תאנה בדמותו של יצחק הרצוג במשרד החוץ, צפוי מפלס הלחץ הבינלאומי לעלות, עם דרישות כמו הקפאת הבניה בהתנחלויות או הפסקת הפשיטות הליליות הישראליות והמעצרים בשטח איי האמור להיות תחת שליטה פלסטינית מלאה. "אם האמריקאים יעלו דרישות כאלה לאחר סיום המשא ומתן שלהם עם איראן, זה יהיה מתוך נקמנות אישית נגד נתניהו ורצון להפיל אותו" האשים ברדיו בכיר בלתי מזוהה במפלגת הליכוד. אופיר אקוניס, אחד השרים הצעירים החדשים שמונו עכשיו  בידי נתניהו, הביע את החשש כי "צפוי למדינת ישראל מצב מדיני קשה בזירה הבינלאומית" והביע תקוה כי לנוכח המצב הזה אולי יתרצה הרצוג ויסכים בכל זאת להיכנס לממשלה ולהציל את המצב... ואילו שר החוץ המתפטר אביגדור ליברמן, שותפו לשעבר של נתניהו שהפך ליריבו המר, הצהיר: "זאת ממשלה על זמן שאול, שלא תעמוד בלחץ הבינלאומי שכבר התחיל ויגבר בספטמבר. רואים את ההשפעה בשטח, כשהפלסטינים לא רק פונים להאג, אלא גם מבקשים לגרש אותנו מפיפ"א".  

המהלך הפלסטיני המיידי אותו מוביל ג'יבריל רג'וב, ראש פדרצית הכדורגל הפלסטינית ואחד מבכירי המערכת הפוליטית הפלסטינית, יגיש לשיאו כאשר תקיים פדרצית הכדורגל הבינלאומית (פיפ"א) הצבעה על הדרישה הפלסטינית להשעות את חברותה של ישראל ולמנוע מהכדורגלנים שלה השתתפות בתחרויות בינלאומיות. לפי תקנון פיפ"א, כדי לאשר השעיה נדרש רוב של 75% מהנציגים הנוכחים בהצבעה. משמעות הדבר היא שהפלסטינים יתקשו מאוד לגייס רוב כה גדול של התאחדויות כדורגל שייתמכו בעמדתם. עם זאת, גם רוב פלסטיני שלא יספיק להשעיה בפועל יגרום אי נעימות רבה לישראל. 

רג'וב מגיע לקונגרס פיפ"א ובאמתחתו שורה ארוכה של טענות: ישראל מגבילה את חופש התנועה של כדורגלנים פלסטינים בין עזה לגדה וכן לחו"ל, מגבילה כניסה של קבוצות כדורגל מהעולם הערבי לשטחי הרשות הפלסטינית, פוגעת במתקני כדורגל פלסטיניים ומטילה הגבלות על העברת ציוד מחו"ל לקבוצות כדורגל פלסטיניות – וכן, במשחקי כדורגל בישראל ישנן תופעות בולטון ובוטות של גזענות כלפי ערבים, במיוחד במשחקי קבוצת בית"ר ירושלים. ואולם ההאשמה שעמה יהיה להתאחדות הכדורגל הישראלית הכי קשה להתמודד היא העובדה שחמש קבוצות כדורגל מההתנחלויות בגדה המערבית לפעול תחת התאחדות הכדורגל, אף שלטענת הפלסטינים מדובר בשטח כבוש שבו אין להתאחדות הישראלית סמכות. האם דווקא כשאשר עומדת הסחיטה של המתנחלים וחבריהם בממשלת ישראל תעז הממשלה להפסיק את פעילותן של קבוצות הכדורגל ההתנחלותיות?

בכיר במשרד החוץ בירושלים ציין כי להשעיית ישראל מפיפ"א עשויות להיות השלכות חמורות בהרבה מהנזק שייגרם לקבוצות הכדורגל הישראליות. לדבריו, מהלך כזה עלול ליצור תקדים שיתן רוח גבית למהלכים דומים בארגונים בינלאומיים אחרים ולהאיץ הטלה של חרמות על ישראל. ולמי שעוד זוכר, חרם הספורט שהוטל בשעתו על דרום אפריקה היה אחד הגורמים המכריעים שהביאו דרום אפריקאים לבנים מן השורה להשלים עם סיום משטר האפרטהייד... 

ובינתיים, בדיוק בשבוע הזה בו התמנתה מירי רגב לתפקיד שרת התרבות ארע אירוע תרבותי יוצא דופן ברצועת עזה. כפי שמדווח הרבעון התרבותי "מסמרים", פסטיבל קולנוע דוקומנטרי נפתח במה שהיתה עד לקיץ שעבר שכונת שוג'אעיה, במזרח רצועת עזה. הפסטיבל כולל 28 סרטים ממדינות שונות, שנושאם זכויות אדם. כרזות הפסטיבל תלויות על שרידי הבניינים והסרטים מוקרנים על סדין לבן שנמתח על שאריות קיר.

ב"נדיבות של קבצנים עשירים", פורס פסטיבל כראמה ("כבוד") שישים מטר של שטיח אדום בין גלי החורבות. מאות נענים להזמנה. חליל אל-מוזאין, במאי קולנוע פלסטיני מיוזמי הפסטיבל, אומר שאחד המסרים שאמורים לעלות משלושת ימי הפסטיבל הוא שתושבי הרצועה בשלים למבצע השיקום שהבטיחו להם עשרות ממדינות העולם הראשון ואשר מבושש להגיע. 

"אנחנו מזמינים את אלה שאיבדו את בתיהם ללכת לאורך השטיח האדום באקט סימלי" אמר אל-מוזאין לסוכנות הידיעות הסינית. "אנחנו אומרים שמלכים ונשיאים או כוכבי קולנוע מפורסמים שמהלכים דרך קבע על שטיחים אדומים לא חשובים יותר מהתושבים פה, שעדיין סובלים ממחסור". 

לא ברור מהדיווח איך הגיעו הסרטים עצמם לפסטיבל. ישראל לא התגאתה בסיוע, המצרים איבדו מזמן את המפתח למעבר רפיח. מצד שני, עם שטיח אדום ופסטיבל סרטים – חידת השינוע היא הקסם הפחות מרשים פה. 


ירושלים לא שותקת לגזענות! 
עוצרים ועוצרות את השנאה ביום ירושלים!

עומדים במחאה נגד הגזענות בכיכר ספרא שברחוב יפו בירושלים, בשעה 5.00 אחר הצהרים ביום ראשון 17.5.2015. 

מצעד הדגלים ביום ירושלים הפך בשנים האחרונות לבמה עבור קבוצות קיצוניות לגילוי שנאה, גזענות ואלימות.

הצעדה ברחובותיה המזרחיים של העיר ובפרט ברובע המוסלמי בעיר העתיקה, מלווה כעניין שבשגרה בקריאות גנאי, השחתת רכוש ואלימות פיזית כלפי הפלסטינים תושבי ירושלים. 

שנה אחר שנה המשטרה והעירייה לא נוקטות צעדים משמעותיים כדי לעצור את האלימות וההסתה. לאחר קיץ סוער שבמהלכו איימו האלימות והגזענות לשלוט במרחב הציבורי - השנה נאמר די להתנהלות האלימה, די לשנאה ולהסתה הפוגעות במרקם החיים העדין בירושלים. 

השנה נפגין נוכחות משמעותית ולא-אלימה ברחוב. נזכיר לתושבי ירושלים שיש דרך אחרת ולא נשתוק לגזענות!

לא למצעד של אלימות והסתה, לא למעבר ברובע המוסלמי ובשכונות הפלסטיניות!

כן לחיזוק הסובלנות והחיים המשותפים בעיר! 


ריקוד הפרחים מול ריקוד הדגלים 

פורום תג מאיר שמח לסייע ליוזמה עממית של תושבי ירושלים - פיזור פרחים בעיר העתיקה וסביבתה במהלך ולאחר מצעד הדגלים ביום ראשון הקרוב. 

אנחנו מבקשים להראות גם פנים אחרות של ירושלמים שרוצים לחיות יחד, מייחלים לימים שקטים ולאהבה בין כל תושבי העיר.
 

מצעד הפרחים: אנו הולכים לצעוד בעקבות המצעד, לחלק ולפזר פרחים, לצבוע את הרחובות, החנויות, הסימטאות והאנשים בהמון פרחים, צבעים ואהבה.

נפגשים בשעה 18:00 בכיכר ספרא, מגיעים לעמדת "מצעד הפרחים" מקבלים בעמדה זרי פרחים ומתחילים לצעוד בעקבות מצעד הדגלים מכיכר צהל לכיוון שער שכם ושער יפו.
 

הצטרפו אלינו! שתפו לחברים!

"כדאי, כדאי ללמוד מן הפרחים 
לא לקמץ בחיוכים 
והעולם, תראו, יהיה פתאום כה טוב 
כדאי לחלום ולקוות, 
נסו רק פעם 
כדאי לצחוק, כדאי לחיות, כדאי לאהוב..."


יום שבת, 2 במאי 2015

"בכיכר הזאת שבלב תל אביב..."

"בכיכר הזאת שבלב תל אביב..."

עכשיו זה רשמי: מוחמד דף חי – והוא חוזר לפעול בזרוע הצבאית של חמאס. מדינת ישראל לא הצליחה "לחסל" אותו. 

בקיץ שעבר, היה מוחמד דף האיש שאזרחי ישראל הכי אהבו לשנוא. במהלך עשרות השנים הארוכות של הסכסוך בין ישראל ושכניה באזור כבר נכנסו רבים למשבצת הזאת: גמאל עבד אל נאצר המצרי, יאסר ערפאת הפלסטיני, חסן נסראללה הלבנוני, מחמוד אחמדינז'אד האיראני. אנשים שונים מאד זה מזה ובאידאולוגיה ובתפקיד הפוליטי או הצבאי שמלאו, אך כל אחד בתורו הוכתר בידי ממשלת ישראל והתקשורת הישראלית והציבור הרחב בישראל כהתגלמות השטן עלי אדמות. ב-2014 הגיע תורו של מוחמד דף. היה זה מוחמד דף אשר סביב תמונת פניו פרסמו העיתונים רבי התפוצה בישראל לוח מטרות אדום בוהק, ולמותו יחלו בפומבי מפקדי צבא ושרים בכירים וגם סתם אזרחים בתור לאוטובוס. 

ב-19 לאוגוסט 2014, לאחר כמה וכמה שבועות של מלחמה והרס שלא הביאו להפסקת ירי הרקטות מעזה, פרצו החדשות המרעישות אל אמצעי התקשורת הישראלית. "מוחמד דף חוסל! הישג אסטרטגי במלחמה נגד החמאס!".  

שירותי הבטחון של מדינת ישראל, כך מסרו הפרשנים בהתלהבות, חיפשו את נקודת התורפה של מוחמד דף – חיפשו וגם מצאו. אפילו נבל שטני שכמותו, כך התברר, מבקש מדי פעם לשהות בחברת אשתו וילדיו. מלשין שהושתל במאמץ רב בשורות החמאס מסר לשירותי הבטחון הישראלים את הפרטים מתי ואיפה מתכוון דף לפגוש את בני משפחתו. בהתיעצות בדרגים הגבוהים ביותר במדינת ישראל הוחלט כי המטרה: להיפטר פעם אחת ולתמיד ממוחמד דף האיום – מצדיקה את האמצעים: להרוג יחד איתו גם את אשתו וילדיו ושכניו. וכך יצאו מסוקי הקרב אל עזה וירו את הטילים והפכו בנין רב קומות לתל חורבות תוך כמה שניות. בין ההריסות נקברו ודאד בת ה-27, אשתו של מוחמד דף, ובתו שרה בת השלוש, ובנו עלי בן שבעת החודשים, ועוד כמה אזרחים פלסטינים שלרוע מזלם חיו בדירות סמוכות באותו בנין. 


אבל האפוריה בתקשורת לא נמשכה זמן רב. לאחר כיממה החלה לחדור אל הכותרות נימה של מבוכה וספק – "מוחמד דף – חי או מת?", "חמאס מכחיש את חיסולו של דף", "האם החתול בעל תשע הנשמות הצליח לשרוד גם הפעם?". מוחמד דף לא מיהר לפזר את הערפל. רק עכשיו, כתשעה חודשים אחר כך, התברר באופן חד משמעי שהוא חי וקיים וכי מפקדים בכירים בצה"ל הכתימו לשווא את ידיהם בדמם של אשה ושני ילדיה הקטנים. 


ברגע זה מוחמד דף ורצועת עזה אינם עומדים ממש במוקד החדשות במדינת ישראל. כמה פרשנים מספרים על משא ומתן שמתנהל אי שם מאחורי הקלעים, בין ממשלת ישראל לבין הנהגת החמאס, על הסכם "הפסקת אש לטווח ארוך" שיכלול "הקלה משמעותית" במצור החונק את עזה. "הגורם היחיד כיום במזרח התיכון ואולי אף בעולם, שמעוניין לשמר את שלטון חמאס ברצועה, היא ממשלת ישראל" כתב הפרשן הותיק אבי יששכרוף. "כל גורם אחר - מצרים, הרשות הפלסטינית, האיחוד האירופי, מדינות ערב וארצות הברית - כולן היו רוצות לראות את הרשות הפלסטינית מחליפה את חמאס. אבל בישראל רואים את הדברים אחרת ובמידה רבה מטפחים את הסטטוס קוו הקיים מול הרצועה. במשרד ראש הממשלה בירושלים לא רואים כסבירה את האפשרות של כניסת הרשות הפלסטינית לשליטה ברצועה. לכן, כל עוד חמאס שומר על השקט ואינו מוביל להסלמה, הרי שהמשך שליטתו נראה כפתרון הכי פחות גרוע לרצועת עזה - בהשוואה לכאוס או כיבוש ישראלי של הרצועה, שנראים בשלב זה כאפשרויות גרועות ביותר". 

האם מוכנה ממשלת נתניהו להרחיק לכת עד כדי אישור הקמת נמל צף מול חופי עזה, תחת פיקוח מדינות נאט"ו – כפי שמציעים המתווכים הטורקים והקטארים? בינתיים כנראה לא – הקלות בסגר אולי, אבל בתנאי שהיד הישראלית תישאר על המתג ותוכל לנתק אותו בכל רגע. 

ומה על מוחמד דף האלמן והאב השכול? בינתיים הוא בונה ומחזק את הזרוע הצבאית של חמאס, אבל נזהר מלהפעיל אותה בפועל – למעשה, אחת היחידות תחת פיקודו ממונה כיום על בלימת כל מתקפה כלפי ישראל מצד ארגונים סוררים ברצועה. אולי בעוד שנה הוא שוב יהיה האיש שהכי אוהבים לשנוא? מי יודע... 

מוקד החדשות כרגע הוא במקום אחר לגמרי – בנפאל הרחוקה שבצידה השני של יבשת אסיה, אותה פקדה רעידת אדמה נוראה. אמצעי התקשורת בישראל, שבדרך כלל אינם מרבים בדיווחים בינלאומיים, מתקשים עכשיו למצוא מקום לכל ידיעה אחרת מלבד האסון בנפאל. 

נפאל היא יעד מועדף לתיירים ומטיילים ישראלים, ומאות מהם נלכדו באזורי האסון - במיוחד תרמילאים צעירים המבקשים להתרען לאחר שלוש שנות שירות צבאי. צעירים כמו אור אסרף, הישראלי שעודנו נעדר בנפאל. אור אסרף, בן 22, היה לוחם בשורות סיירת אגוז, יצא לעזה בקיץ האחרון  ונפצע במהלך הקרב העקוב מדם שהותיר עיי חורבות במקום שהיתה שכונת שג'אעיה בעזה. לאחר ההחלמה ושחרורו מהצבא יצא למסע תרמילאות בנפאל, וכאשר לאחר שבוע חיפושים התברר כי הוא עדיין נעדר, התגייסו חבריו לנשק לצאת לנפאל ולהצטרף אל החיפושים אחריו.

"אתם פניה האמיתיות של מדינת ישראל" אמר ראש הממשלה נתניהו לחברי משלחת ההצלה של צה"ל שיצאה לנפאל, ומערכת ההסברה הישראלית בעולם התגייסה לתאר בפירוט רב את הפעילות ההומניטרית היפה. גם ראש ממשלת נפאל הודה במלים חמות, בשיחת טלפון לעמיתו הישראלי, על בית חולים שדה, המודרני והמצויד היטב, שהחל לפעול בקמטנדו ולבצע ניותוחים דחופים בתוך שעות מרגע נחיתת המשלחת הישראלית. 

באזורים הכפריים מוכי האסון של נפאל, לא הכל היו שותפים להתלהבות – במיוחד כאשר גילו שהמסוק שקיבלה משלחת החילוץ הישראלית בהשאלה מן הצבא הנפאלי מיועד אך ורק לחילוץ מטיילים ישראלים ואינו מעלה אזרחים נפאלים על סיפונו. "כמעט עשו בנו לינץ" סיפר המטייל שחר זכאי, שחולץ מרכס האנפורנה. "היו שם אבנים, מקלות וחניקות, אנשים שאיבדו את כל מה שיש להם התנהגו כמו חיה פצועה, רק רצו לשרוד."

ובינתיים, בצילן של עזה ונפאל מתקרב בנימין נתניהו להרכבת ממשלתו – הממשלה הישראלית הרבעית במספר שבראשה הוא יעמוד. בעקבות משא ומתן מורכב ומפרך, מסתמן בין השאר כי ראש מפלגת הבית היהודי נפתלי בנט יהיה שר החינוך הבא. בנט מקבל את תיק החינוך במרמור וחוסר רצון – שאיפתו היתה לשדרוג גבוה הרבה יותר, הוא רצה להיות שר הביטחון של מדינת ישראל או לפחות שר החוץ.

ססמתו העיקרית של נפתלי בנט במסע הבחירות שעבר עלינו התחילת השנה היתה " די! הפסקנו להתנצל!" והוא הרבה להסביר את משמעות הססמא: "הפסקנו להתנצל שאנחנו אוהבים את עם ישראל, ארץ ישראל ואת תורת ישראל. למה העולם נטפל דווקא אלינו, עם כל הדברים הנוראים שקורים מסביבנו? הסיבה היא כי אנחנו לא מוציאים אמירה ברורה - ארץ ישראל שייכת לעם ישראל ורק לעם ישראל. יש המון לחץ על ישראל להקים כאן מדינה פלסטינית. צריכה להיות תשובה ברורה ולא מתנצלת: לא נמסור יותר מטר משטחי ישראל בקומבינה. הדרך להימנע ממלחמות היא לא אם נהיה נחמדים ונאכיל את המפלצת בעוד פיסת שטח. זו תאוריה מצויינת אבל המציאות הפוכה. העולם בז למדינה שמוחלת על הכבוד של עצמה. העולם בז למדינה שמוסרת שטחים. העולם מכבד מדינה שעומדת על שלה. זאת הארץ שלנו, נחלת אבותינו. כשאני הולך בארץ ישראל אני מרגיש ברגבי אדמתה את טביעות הרגליים של אבותינו אברהם, יצחק ויעקב. זאת פשוט מאד אדמת אבותינו, ואת זה צריך להגיד לכל העולם – ולהפסיק להתנצל!"

את השקפת העולם הזאת ביקש נפתלי בנט לממש כשר ביטחון הממונה על ניהול כוחה הצבאי של מדינת ישראל. את התחום הזה לא הסכים נתניהו להפקיד בידיו, אבל בנט יוכל להתנחם בארבע שנים אינטסיביות של הנחלת המסר החינוכי שלו לתלמידים במערכת החינוך הישראלית. 

ביום שלישי השבוע התכנסו אלפי ערבים אזרחי מדינת ישראל בכיכר רבין בתל אביב - ועמם גם פעילי שלום וזכויות אדם יהודים ישראלים כולל הכותב הנוכחי. באנו לשם כדי למחות על הריסת בתים שהוכרזו "בלתי חוקיים" ועל מדיניות ממשלתית מפלה ארוכת שנים, אשר מונעת אישור תכניות מתאר ובכך חוסמת בפני רבים מהאזרחים הערבים כל אפשרות לבנות באופן חוקי – גם על אדמתם הפרטית. 

העילה המיידית להפגנה ולשביתה הכללית שנערכה באותו יום ברחבי המגזר הערבי בישראל היתה הרס שלושה בתים בכפר דהמש, שבין רמלה ללוד, לפני כשבועיים. ערפאת אסמאעיל, תושב הכפר, התאמץ להסביר את המצוקה שבה חיים בדהמש. "כשאנחנו מספרים לאנשים על הכפר, הם חושבים שאנחנו באיזה חור בסוף העולם. הם לא מבינים שזה כאן, במרחק של עשר דקות נסיעה. מי שמגיע אלינו חושב שהגיע לעולם אחר ואנחנו במדינת עולם שלישי. אנחנו רק רוצים לחיות בשלום על אדמתנו ובביתנו". 

לידו עמד השיח סיאח א-טורי, הידוע בכינויו "שיח אל־עראקיב", שהפך לאחד מסמלי המחאה נגד הריסת בתים בכפרים הבדואים הלא־מוכרים בנגב: "באתי לכאן במיוחד כדי לספר על מה שעובר עלינו. אנחנו ישנים מזה חודשים בבית הקברות כי הרסו לנו הכל. יותר משבעים פעם הרסו את אל־עראקיב, אבל אנחנו לא מוותרים. כל פעם שהורסים, אנו בונים סוכות להמשיך לישון בהן. לא ניכנע!". 

איאד חטיב, המתגורר בשטח בין קלנסוואה לטייבה שבמשולש, סיפר כי ליד ביתו הוקם אוהל מחאה שבו יש נוכחות מתמדת של אנשים. לדבריו, "במתחם שלנו יש עשרות בתים שהוקמו מתוך מצוקה אמיתית, כי אין לנו איפה לגור. עכשיו נגד כל הבתים האלה עומדים צווי הריסה מיידיים. אנחנו לא יודעים מתי יפשטו עלינו ויתחילו להרוס. זו תחושה קשה מאוד לחיות באווירה שכל רגע תאבד את הבית. באתי לכאן, לכיכר, להגיד לאנשים, יהודים וערבים: תגיעו לבקר אותנו ותראו באיזה מצב אנחנו חיים. אף אחד לא מחפש לעבור על החוק, אבל לא נסכים שהחוק ידרוס אותנו. טוענים נגדנו שבנינו על שטח חקלאי, אבל עד שישנו את ייעוד הקרקע ויאשרו תוכניות — אולי הנכד שלי יקבל היתר. זו סחבת שנמשכת עשרות שנים". 

פרופסור גדי אלגזי מהחוג להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב, פעיל תנועת תראבוט, ניסה בנאומו בעצרת ניסה להסביר למה מדובר במאבק שנוגע לכולם, לא רק לאוכלוסייה הערבית. "כאזרח יהודי שנהנה מהרבה מאד זכויות יתר בארץ הזאת אני מודה לפלסטינים בישראל על הראיה שעומדת מאחורי ארגון ההפגנה הזאת, הראיה לטווח ארוך, הראיה שבונה בית משותף, בית לכולם. ממשלת ישראל מדברת עם אזרחיה הערבים בדחפורים. הדחפורים שלה צמאים להרס, מאחורי כל דחפור יש פקיד ומאוחרי כל פקיד יש שר. מאחורי כל בית שנהרס יש משפחה שרוצה לגור, משפחה שרוצה לעצמה חיים אנושיים. כל בית שנהרס צריך להיבנות מחדש! יש מפלגה שנקראת הבית היהודי שרוצה לבנות כאן מדינה ליהודים בלבד, לבנות את הבית היהודי על חורבות הבית הערבי. כאן בכיכר בלב תל אביב אנחנו אומרים – לא יהיה בית ליהודים אם לא יהיה בית לערבים! אנחנו בונים כאן בית משותף, בית לכולם". 






 תצלום: מוטי קמחי, ואי נט

יום שבת, 25 באפריל 2015

טכס זכרון מסוג אחר

טכס זכרון מסוג אחר


אלפי משתתפים בטכס הזכרון המשותף הישראלי-פלסטיני 
תצלום: לוחמים לשלום 


סוף סוף אנחנו יודעים מתי התחיל הסכסוך הישראלי-פלסטיני. הוא התחיל בשנת 1873, שבעים וחמש שנה בדיוק לפני הקמתה של מדינת ישראל, וההרוג הראשון בסכסוך הזה היה אהרון הרשלר. שמו פותח את הרשימה הרשמית של חללי צבא ההגנה לישראל. כל שנה ביום הזכרון משמש ערוץ הכנסת, שאינו נדרש לתפקידו הרגיל ביום הזה, להקרנת הרשימה כולה לקול שירי יום הזכרון. שם אחר שם עולה על המסך עד אשר הושלמה הרשימה כולה מ-1873 עד 2015. גם לכל אורך השנה אפשר למצוא את הרשימה הזאת באינטרנט.

השנה זכה אהרון הרשלר לכבוד מיוחד כאשר ראש ממשלת ישראל הזכיר אותו בנאום שנשא לרגל יום הזכרון. "דם יקירנו ספוג באדמת ישראל. הבנים והבנות נפלו בשליחות להבטיח את קיום האומה. החלל הראשון היה אהרון הרשלר בשנת 1873, לאחר שפורעים ערבים תקפו שכונה יהודית כאן בירושלים. אהרון היה תלמיד ישיבה, הוא קטע את הלימוד והדף את הפורעים וניסה לתפוס אותם אך הם ירו בו והוא נפצע פצעי מוות. הוא היה נחשון ללוחמים שבאו אחריו והגנו על ביתם." 

לאחר נאום ראש הממשלה נגשו כתבים חרוצים לארכיונים כדי לגלות יותר על אותו אהרון הרשלר. אכן, המקרה דווח בהרחבה בעיתון העברי הראשון בארץ, שהחל להופיע זמן קצר מקודם. לפי הדיווח בן התקופה לא היה מדובר בפורעים שתקפו שכונה יהודית אלא פשוט שודדים ערבים שגנבו גם מערבים אחרים וגם מיהודים. הם פרצו לביתו של אהרן הרשלר, תלמיד ישיבה בן  23, כדי לגנוב כסף.  הרשלר ניסה לרדוף אחריהם ולהחזיר את הגניבה. הם אכן ירו ופצעו אותו פצעים קשים,  מהם נפטר בבית החולים כמה ימים אחר כך.

בינואר שנת 1873, כאשר קרה המקרה הזה, עוד היתה התנועה הציונית בחיתוליה. תיאודור הרצל, בנימין זאב בשמו העברי, היה אז נער בן שלוש עשרה בבודפסט וטרם חלם שהוא עתיד להיות מנהיג ציוני. המושבה הציונית הראשונה בארץ, פתח תקוה, הוקמה רק חמש שנים אחר כך. אהרן הרשלר עצמו נולד בהונגריה ובא לירושלים כדי ללמוד בה בישיבה ולהצטרף אל "הישוב הישן" החרדי, שהתקיים מאות שנים בירושלים בקרב התושבים הערבים תחת השלטון העותמני. בני הישוב הישן לא קיבלו את הציונות בהתלהבות, בלשון המעטה.

מה היה אהרון הרשלר אומר אילו יכול היה לדעת שמאה וחמישים שנה לאחר מותו תתקיים בארץ הזאת מדינה חזקה עם צבא אדיר, והצבא הזה יגייס אותו רטרואקטיבית לשורותיו, וראש ממשלה יכריז עליו בתור הראשון בין 23,320 חיילים שנלחמו והקריבו את נפשם למען המדינה הזאת? ומן הצד השני, מה היו אותם גנבים עלומי שם אומרים אילו ידעו שהכדורים שירו על האיש הצעיר שרדף אחריהם יחשבו בדיעבד כיריות הראשונות במלחמה שתימשך מעל מאה שנה, סכסוך העתיד לתפוס מקום חשוב בסדר היום הדיפלומטי הבינלאומי ולהעסיק את נשיא ארצות הברית ומנהיגי אירופה ורוסיה וסין?

אהרון הרשלר לא היה הדמות היחידה מן העבר שאותה העלה בנימין נתניהו באוב. הופיע בנאומו גם שלמה בן יוסף. שלמה בן יוסף היה לוחם של מחתרת האצ"ל אשר ב־21 באפריל 1938 הטילו רימון על אוטובוס אזרחי ערבי בכביש ראש פינה– צפת, כפעולת תגמול ונקמה על מעשים שעשו ערבים לפני כן באותו אזור. בן יוסף נדון למוות ונתלה בידי שלטונות המנדט הבריטי, ובעיני חבריו לנשק ולדעה הוא הפך להיות גיבור וקדוש מעונה . במדינת ישראל הופיעה דמותו על בול דואר ורחובות נקראו על שמו בערים רבות. בשיר שנכתב בשנת 1939 הילל המשורר שלמה סקולסקי את שלמה בן יוסף, והציג אותו כדוגמא ומופת לצעירים היהודים. המלים הידועות ביותר מן השיר הן "אֵין כּוֹבְשִׁים אֶת רֹאשׁ הַסֶּלַע – אִם אֵין קֶבֶר בַּמּוֹרָד". על המלים האלה חזר ראש הממשלה נתניהו בנאומו לרגל יום הזיכרון 2015, וגם הוא הציג אותן כדוגמא ומופת ודרך חיים מומלצת לצעירים ישראלים בני זמננו. 

"העם זקוף הקומה מרכין היום את ראשו ואת דגלו בהכרת תודה שאין גדולה ממנה לזכרם של יקירנו שנפלו. הצוררים מתחלפים, שדות הקרב כמעט ואינם מתחלפים. אבל ככל שמתגברים איומי אויבינו להשמיד את הבית, כך מתגברת נחישותנו להגן על הבית. הרוח שלנו לא נחלשה בחלוף השנים והיא הולכת ומתחזקת. ראינו את הרוח הגדולה הזו בקיץ האחרון בצוק איתן, איזה אומץ לב, איזו רעות, איזו התלכדות, איזו הקרבה. לצערנו הרב, במזרח התיכון כפי שהוא אנחנו נאלצים להמשיך להילחם על מקומנו, ומקומנו כאן איננו מובן מאליו ללא ההקרבה הזאת. רק בזכות קיר הברזל, שכל לבנה שבו מוחזקת על ידי בנינו ובנותינו מצבא ההגנה לישראל ומאנשי מערכות הביטחון – רק בזכותם אנחנו יכולים להמשיך לחיות כאן את חיינו ולהמשיך לגדל פה את ילדינו ונכדינו. משפחות יקרות, יקירינו שנפלו הם נדבך יסוד מאותו קיר ברזל." 

המונח "קיר הברזל" לקוח ממאמר ידוע שכתב זאב ז'בוטיסקי, המייסד של הזרם האידאולוגי ממנה צמחה מפלגת הליכוד של ימינו, אשר טען בשנת 1923 כי לא ניתן להגיע להסכמה והדברות בין הציונים לבין הערבים בארץ. במקום זאת, קרא ז'בוטינסקי להתרכז בהקמת כח צבאי יהודי חזק עד כדי כך שהערבים יאלצו להשלים עם הציונות – וכך תיסלל הדרך לשלום. ככל הנראה, סבור בנימין נתניהו כי גם לאחר מאה שנה עדיין זה המצב – רק שאם כל העוצמה וקיר הברזל האימתני שבנו הציונות ומדינת ישראל במאה השנים האלה עדיין לא הספיקו כדי "לשכנע" את הערבים, קשה לראות שהדבר יקרה אי פעם. 

באופן בולט נעדרה מנאומו של ראש ממשלת ישראל המלה "שלום" והמשפט "ידנו מושטת תמיד לשלום אל שכנינו" אשר באופן מסורתי ראשי ממשלות בישראל נוהגים לכלול אותו בנאומיהם – גם אם לרוב זה נראה לא יותר מאשר מס שפתיים. היה זה נאום של מנהיג המכין  את עמו למלחמה טוטאלית ללא פשרות, בלי להציב לשומעיו ולו שמץ של תקוה שאי פעם יבוא הקץ לשפיכות הדמים. למשמע הנאום הזה אפשר להעריך שהתבדו סופית השמועות בדבר כוונתו של נתניהו להזמין את מנהיג האופוזיציה יצחק הרצוג להצטרף לממשלתו ולשמש בה כשר חוץ שיציג תדמית מתונה ויונית בעולם. 

"אנו נשרת את העם מספסלי האופוזיציה ומשם נחליף את נתניהו" הצהיר הרצוג. "נתניהו מפחיד ומטפטף רעל לציבור וזה עבד במערכת הבחירות, אבל בסוף זה יפסיק לעבוד. הוא הולך להתנגש בקיר עם ממשלת ימין צרה, ממשלה שתוביל אותנו למבוי סתום וקשה ואז אולי הציבור יתפכח". 

***

בדיוק באותו זמן שראש הממשלה נשא את נאום הדם בירושלים, התקיים בתל אביב אירוע זיכרון מסוג אחר לגמרי. זו הפעם העשירית התקיים את טקס יום הזיכרון הישראלי-פלסטיני שמארגנת קבוצת "לוחמים לשלום" אשר בו משפחות שכולות ישראליות ופלסטיניות ששכלו את יקיריהן בסכסוך המתמשך עומדות יחד על במה אחת, מספרות סיפורים אישיים על האבדן שחוו ומנחמות אלה את אלה. 

"טקס הזיכרון הישראלי-פלסטיני הוא יוזמה של אב שכול, בומה ענבר" מסביר אבנר וישניצר ששכל את בנו יותם, לוחם גולני, בלבנון ב-1995. "כוונתו הייתה לאפשר למשפחות שכולות לציין את יום הזיכרון תוך הדגשת מסר של פיוס ופעולה למניעת שכול נוסף. הכאב הזה אינו זר לנו. רבים מאיתנו שירתו בתפקידים קרביים, חלקנו איבדנו קרובי משפחה וחברים. אולם עלינו לזכור ולהזכיר שמלחמה איננה גזרת גורל אלא בחירה אישית. דווקא ביום הקשה הזה אנחנו קוראים לשני הצדדים להכיר בכאב ובתקווה של אלה החיים מעברה השני של הגדר ולנסות למנוע את המלחמה הבאה". 


בטכס הראשון לפני עשר שנים השתתפו מאתיים איש. מאז התגבר והלך זרם המשתתפים מדי שנה, והשנה זה כבר הגיע לאלפים רבים. לא לכולם נמצא מקום באולם, שהיה מלא עד אפס מקום, ורבים נאלצו להידחק לאולמות סמוכים בהם הועבר הטכס על מסכים גדולים. נקודות צפיה שמשכו מספר ניכר של צופים היו גם בשטחים הפלסטיניים, בכמה מקומות באירופה  ובקליפורניה שבארה"ב. רבים אחרים – בישראל, בשטחים הפלסטיניים ובכל רחבי העולם - צפו בו בבתיהם באמצעות האינטרנט. עד הרגע האחרון היה מתח מסוים אם יצליחו בני המשפחות השכולות הפלסטיניות להגיע – מתנחלים ניסו לבטל את אישורי הכניסה שלהם לישראל, אך בסופו של דבר הגיעו הפלסטינים והתקבלו בתשואות.

אתר ואי נט התרכז בשניים מן ההורים השכולים שהשתתפו. איריס שגב מראש פינה מתארת את בנה נמרוד, שנפל במלחמת לבנון השנייה, כבחור  מלא חיים וצוחק, עם חיוך שלא יורד מהפנים. ג'יהאד א-סר'ייר מהכפר אידנא הסמוך לחברון אומר על בנו עלאא, שנהרג בכפרו מירי חיילי צה"ל במהלך מבצע צוק איתן: "הוא הלב שלי". הנטייה הטבעית של המביט מהצד עשויה להיות כעס נטול אפשרות של סליחה ואולי גם מחשבות על נקמה, אבל כאבם של שני ההורים השכולים, האחת יהודייה-ישראלית והשני פלסטיני, הביא אותם דווקא לפיוס עם הצד השני. השניים חברים בחוג ההורים "פורום המשפחות השכולות הישראלי-פלסטיני", שכל חבריו איבדו בן משפחה כתוצאה מהסכסוך. 

נמרוד שגב, בנה של איריס, היה בן 28 במותו, עבד בתחום המחשבים ומלא תפקיד בכיר בחברת מיקרוסופט. "בעצם, גם בתפקידו במילואים הוא היה בתהליך מעבר מתפקיד טנקיסט לתפקיד בתחום המחשבים גם בצבא, והוא לא היה חייב לצאת בטנק ללבנון ב-2006 . אבל הוא התעקש. הטנק שלו הוא נפגע ממטען צד וספג מיד לאחר מכן טיל נ"ט של חיזבאללה. פיצוץ הטיל הרג את כל ארבעת אנשי הצוות. 

"בעלי דיבר איתו בטלפון זמן קצר לפני שחזר ללבנון. נמרוד אמר לחזי שהוא לא רואה את עצמו יוצא חי מהמשימה הזו. הוא תיאר את הצורה שבה ימות. הוא אמר שברור שאם יעלה על מטען צד הוא גם יחטוף טיל כי הטנק לא יוכל לזוז ויהפוך למטרה ברורה. חזי אמר לו 'אם זה מה שאתה מרגיש, תברח, תסגור את הטלפון ואל תחזור למילואים'. נמרוד ענה לו: 'לא ככה חינכת אותי'. הוא גם אמר שאם נקבל ארון, הוא לא יהיה בו, אלא יהיו שלושה שקי חול כדי ליצור משקל. אבל הוא לא יהיה שם, כי כלום לא יישאר ממנו. וזה בדיוק מה שבאמת קרה. ואחרי 
חצי שנה הגיעו קצינים והודיעו לנו שחלקי גוף של נמרוד נמצאו במכון הפתולוגי ושאנחנו צריכים לעשות קבורה נוספת. זה היה סיוט.  

"במשך כמה שנים הטלטלתי, פשוט לא מצאתי שום משמעות, לא לחיי ולא למוות של נמרוד. לפני ארבע שנים ראיתי סרט טלוויזיה שטלטל אותי - הסרט הדוקומנטרי 'לב מג'נין', על איסמעיל חטיב, שבנו בן ה-12 אחמד נורה מאש צה"ל, ובבית החולים הוא החליט לתרום את איבריו. בסרט פוגש האב את שלוש המשפחות שילדיהן קיבלו את איברי הבן – משפחה חרדית מירושלים, משפחה בדואית מהנגב ומשפחה דרוזית מפקיעין. 

"הסרט פתח לי הסתכלות חדשה ואנושית על הצד השני. רציתי בעיקר להודות לחטיב על מה שעשה ועל תחושת השליחות וההבנה שקיבלתי, שמה שאני צריכה לעשות הוא לא לשבת לבכות על בני, אלא לעשות משהו כדי שלא יהיו עוד אימהות שכולות כמונו, משני הצדדים, ולא יהיו עוד ילדים שיילכו לצבא וימותו או ילדים שייהרגו בצד השני. כשניסיתי להעביר לחטיב את מכתבי הגעתי לפורום המשפחות השכולות. מיד ידעתי שאני רוצה להיות חברה בפורום הזה." 

במסגרת הפורום מעורבת איריס בפרויקט המפגיש נשים ישראליות עם נשים פלסטיניות – כולן איבדו ילדים בסכסוך. בנוסף היא מגיעה לבתי ספר ומרכזים קהילתיים לקיום דיאלוג בין נציגים ישראליים לנציגים פלסטיניים שמדברים כל אחד על אבלו, תוך העברת מסר של פיוס. 

"דווקא השכול מביא לרצון לפיוס. נמרוד מת ולא יכולתי לקבל את זה. זה לא היה הגיוני. זה לא יכול היה לעבור את סף ההבנה שלי. הרגשתי שמה שאני רוצה לעשות הוא שלא ילכו עוד אנשים וייהרגו. לא ייתכן שעוד אימהות ישלחו את ילדיהן לצבא ויחשבו שזה לא יקרה להן. גדלתי במדינה וספגתי את האווירה שאנחנו חיים על חרבנו ושלא תהיה לנו מדינה אם לא נילחם. אבל אני לא רוצה שבני יגן עליי. אני רוצה להגן על בני. הכי חשוב היה לי לעשות מה שביכולתי כדי שדברים כאלה לא יקרו יותר ושיהיה שלום. פלסטינים מגיעים איתי לפעילויות בבתי הספר ואנחנו מספרים את הסיפור מהצד האישי והאנושי, והם החברים שלי." 

ג'יהאד אחמד א-סר'ייר מהכפר אידנא בגדה המערבית, סמוך לחברון, איבד את בנו עלאא ביולי 2014. הוא מת תשעה ימים לאחר שנורה מכדורים חיים שירו לעברו חיילי צה"ל. היום הוא חבר בפורום המשפחות השכולות הישראלי-פלסטיני ומתפלל לסיום הסכסוך.

עלאא היה בן 21 כשמת. "הוא עבד אז בכפר", מספר ג'יהאד, "וחודש הרמדאן צוין באותם ימים. באותו היום חזר הביתה, ולאחר 19:00 מותר היה שוב לאכול לאחר הצום. לפי המנהג לא הולכים לישון, אלא אוכלים בסעודה שנמשכת עד השעות הקטנות של הלילה. לקראת חצות, לאחר שאכלנו, עלאא אמר שהוא הולך לבקר את סבו, שגר כ-200 מטר מביתנו. הוא יצא עם דודו ולא היו שם בעיות, היה שקט. אם הייתה בעיה חס וחלילה לא הייתי אומר לבני שזה בסדר לצאת. לא ידענו שיש שם חיילים. יש עצים גדולים באמצע הכביש. אחי סיפר ששמע מישהו אומר להם 'בואו לפה'. אלה היו חיילים. הייתה מלחמה בעזה, אבל בכפר שלנו לא היה דבר. אני לא יודע למה חשדו בהם."

עלאא נורה מאש החיילים. "אחי סיפר ששמע שתי יריות", אומר ג'יהאד. "אחת היריות פגעה בבני, הוא קיבל כדור שריסק את בטנו." הוא הובהל לבית חולים בחברון, שם שהה כתשעה ימים, וב-29 ביולי מת.

עד התקרית נהג ג'יהאד לצאת לעבוד בישראל בבנייה ושיפוצים, "אבל ארבעה-חמישה חודשים לאחר מותו של בני נאסר עליי לצאת. לקחו לי את האישור וכתבו עליו 'מנוע שב"כ'. אין לי עבודה. הרגו את הילד שלנו ואת כולנו בבית. עכשיו אני יושב בבית. כל חיי עבדתי בישראל ויש לי שם חברים". 

לאחר האסון חבר ג'יהאד לפורום המשפחות השכולות. "עוד לפני האסון היו לי חברים ישראלים ואנחנו בקשר טלפוני עכשיו", הוא אומר. "אנחנו לא רוצים דם. פנינו מועדות לשלום וזה רצוננו. אמרתי 'בעזרת השם, שבני יהיה האחרון'. כל לילה, מאז ועד היום, אני מרגיש כאילו זה רק עכשיו קרה. אני עדיין חי את הרגע הזה, אבל מתפלל לאלוהים שיפסיק את המריבה הזו וישמור על הילדים שלנו ושלכם."

ג'יהאד קיבל שיחת טלפון מאוסמה אבו עייש, אחד החברים בצד הפלסטיני של הפורום, והוא הזמין אותו אליו לבית לחם, ודרכו נוצר הקשר לפורום. "כשהצטרפתי לפורום", הוא נזכר, "הלכנו וישבנו עם כמה נציגים יהודים. כולם שכלו קרובי משפחה. אמרתי 'אם יהיה שלום ויש עתיד, אני בא'. החלפנו מספרי טלפון ומאז אנחנו בקשר."

? לא היה טבעי יותר לחפש נקמה
"חס וחלילה. האיסלאם לא מכוון לשם. אני רק הייתי רוצה שמי שעשה את זה לבני יובא לצדק. בפורום יושבים כולם ביחד ומדברים. כל אחד מבין את השני. לכל אחד היה בן משפחה שאותו הוא איבד בסכסוך". 

***

כמו בכל שנה, מעבר חד יום הזיכרון אל החגיגות של יום העצמאות. ביום העצמאות ה-67 של מדינת ישראל, אשר חל בשנה ה-48 לכיבוש. ברחובות שוטטו המוני צעירים שצפו בזיקוקין די נור והקשיבו למוזיקה הרועשת מן הרמקולים. כמו בכל שנה, מדינת ישראל מנסה ולא ממש מצליחה לברוא מחדש את אוירת ההתלהבות הספונטנית ששררה ברחובות תל אביב בלילה שלאחר החלטת  החלוקה באו"ם בנובמבר 1947. האופנה החדשה שפשטה ביום העצמאות הזה היו פטישי פלסטיק ענקיים– כמעט כגובה קומתם של הילדים שאחזו בהם - ומקושטים בדגל הלאומי של ישראל. הילדים רצו ברחובות והכו זה בזה בפטישים.

בין הדגלים הרבים שכיסו את רחוב דיזנגוף, פתאום מראה מפתיע בחלון ראווה של חנות: שתי מפות תבליט תלויות זו לצד זה – מפת ישראל בגבולותיה כיום, עם השטחים הכבושים, ולצידה מפת ישראל שמלפני 1967, בגבולות הקו הירוק, הגבולות הבינלאומיים הלגיטימיים שבדרך כלל אין לראות אותם בשום מקום בישראל. זאת היתה חנות הבאוהאוז, חנות המוקדשת בדרך כלל לארכיטקטורה היחודית של תל אביב ולאביזרי נוסטלגיה משנות השלושים והארבעים של המאה שעברה. לא ממש חנות בעלת נטיה פוליטית ברורה. אבל שתי המפות נתלו שם בחלון, זו לצד זו.   



יום שבת, 4 באפריל 2015

משחק שחמט מסובך וחג חירות בכלא הצבאי


משחק שחמט מסובך וחג חירות בכלא הצבאי  
      
בתחילת השבוע פרסם עיתון הימין הקיצוני מקור ראשון ידיעה בלעדית בכותרת "גרמניה הורתה לא לבקר במעלה-אדומים - כי זה שטח פלסטיני". כפי שנמסר בידיעה, הארגון היהודי הבינלאומי 'בני ברית' ארגן ביקור בישראל של קבוצת הכדורגל הנשית 'טורבינה פוסטדם', שכלל משחק ידידות עם נבחרת הנערות של ישראל. הנסיעה מומנה על ידי משרד החוץ הגרמני מהתקציב המיוחד של חגיגות חמישים שנה לכינון יחסים דיפלומטיים בין ישראל לגרמניה. 
לקראת המשחק התכוונו הנערות הגרמניות לקיים אימון כושר, והמקום המתאים ביותר שמצאו לשם כך המארגנים הישראלים היה ב...מעלה אדומים. 

"ואז קרה דבר מדהים ומזעזע" סיפר רלף הופמן, נשיא 'בני ברית' בגרמניה ובאירופה: "השגרירות הגרמנית בישראל שלחה למנהלי הקבוצה מסרים בדוא"ל, והורתה להם חד משמעית לבטל את הביקור במעלה אדומים. נכתב שם שמעלה אדומים היא התנחלות, שהיא נמצאת בשטח פלסטיני, ושביקור שם יהיה הפרה של החוק הבינלאומי. הנציג שלנו בישראל התקשר מיד לשגרירות, הוא קיווה לשמוע שהיתה כאן טעות או אי הבנה. אבל לא, הדיפלומטית בשגרירות אשרה שחור על גבי לבן שזו בדיוק המדיניות שלהם!"

"אני עדיין נרעש" הוסיף נשיא בני ברית. "אתה יכול לדמיין את זה? שבעים שנה מאז שחרור אושוויץ, וכך הם מתנהגים. זו חברות? כך הם מתנהגים לישראל? אם כך הם נוהגים בספורט, כיצד ינהגו בכל דבר אחר? מה הם יעשו לאנשי עסקים?" 


אכן, ממשלת גרמניה, אשר מוציאה מיליוני יורו מכספי משלם המסים הגרמני בכדי לספק לחיל הים הישראלי צוללות המסוגלות לשאת טילים גרעיניים, מעיזה גם לדרוש משחקניות כדורגל גרמניות שנסעו לישראל על חשבון הממשלה לנהוג על פי החוק הבינלאומי. איזו חוצפה!

באותו היום בו פורסמה הידיעה המדהימה הזאת דיבר ברדיו בוני גינצבורג, בעבר שוער נבחרת ישראל בכדורגל וכיום פרשן לעניני ספורט: "הערב מחכה לנבחרת שלנו משחק קשה מול בלגיה, הבלגים הם בין הטובים ביותר בעולם. צריך להאבק ולהילחם על כל כדור. אבל הייתי מוכן לחתום על מפלה קשה ומשפילה לישראל על כר הדשא, אם רק יובטח שהמו"מ בלוזאן יכשל ולא יחתם ההסכם הרע הזה עם איראן". בפועל נמסר בחדשות הבוקר שאחריו על תבוסת נבחרת ישראל בתוצאה 1:0 מול הבלגים, ועל מה שנראה כמבוי סתום במו"מ  בלוזאן. 

בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל הישן-חדש, הוכיח שוב את יכולתו ליצור ססמאות תקשורתיות קצרות וקליטות ולעורר גלים של פניקה ציבורית. ביום הבחירות לפני שבועיים הוא הזהיר מפני "הערבים באוטובוסים הזורמים לקלפיות בכמויות כדי להעלות את השמאל לשלטון". השבוע,  בא תורו של "הציר איראן-לוזאן-תימן" שאותו תיאר נתניהו במלים חריפות: "ההסכם המתרקם בלוזאן יהיה הסכם בלתי נסבל, סכנה קיומית לישראל ולכל האזור ולכל העולם. האיראנים חותרים להשתלט על המזרח התיכון כולו בתנועת מלקחיים. אי אפשר להבין כיצד בעת שבתימן ממשיכים כוחות בתמיכת איראן לכבוש עוד ועוד שטחים, נציגי המעצמות עוצמים עיניים מול התוקפנות הזאת. ההסכם שמתגבש בלוזאן שולח מסר שאין מחיר לתוקפנות, ואף להיפך – שיש שכר לתוקפנותה של איראן. ". (צבי בראל ב"הארץ" הביע תמיהה מסוימת על הופעתו של נתניהו כמי שמתנגד בחריפות לכיבוש שטחים ומוחה על התעלמות הקהילה הבינלאומית מהכיבוש הזה. בתימן, כמובן.) 

לפני שנה בדיוק התנסה מזכיר המדינה ג'ון קרי בכשלון דיפלומטי צורב, ארוע שאותו שנתניהו קרוב לודאי זוכר בגאווה. הפעם היו קרי והנשיא אובמה נחושים שזה לא יקרה שוב. גם לאחר שעבר המועד הסופי המקורי, ה-31 במרס, נמשכו ביום ובלילה השיחות האינטנסיביות ורצופות המשברים בין שרי החוץ של שש המעצמות ושל איראן. ביום חמישי בערב הוכרז על ההסכם, אשר נועד לעכב את התכנית הגרעינית האיראנית למשך עשר עד חמש עשרה שנה. דקות לאחר מסיבת העיתונאים הדרמטית בלוזאן נשא הנשיא אובמה נאום נלהב בוושינגטון, ודיבר על הבנה היסטורית שתהפוך את העולם למקום בטוח יותר: "זאת הדרך הנכונה, הטובה והבטוחה למנוע מאיראן נשק גרעיני, והיא בוודאי עדיפה על מלחמה עקובה מדם". 

נתניהו, כמובן לא ממש התלהב. שיחת הטלפון הטרנס-אטלנטית בה עדכן הנשיא את ראש הממשלה על ההסכם נוספה על הרשימה המתארכת והולכת של העימותים ביניהם. ראש הממשלה מיהר לכנס את הקבינט המדיני ולהעביר פה אחד החלטה תקיפה נגד "ההסכם שהוא סכנה קיומית לישראל". ככל הנראה בכוונתו לנהל בחודשים הקרובים עוד מאבק רצוף על גבעת הקפיטול, בעזרת חבריו הרפובליקאים. יו"ר בית הנבחרים ג'ון ביינר, אמרגן נאומו המפורסם של נתניהו לפני חודש, כבר ביקר אצל ראש הממשלה והבטיח את עזרתו. אך כפי שציין נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות", הרפובליקאים שמחים לכל הזדמנות ותירוץ לנגח את אובמה, אך הם לא ירצו להצטייר בדעת הקהל האמריקאית כמי שהובילו את ארצות הברית אל מלחמה חדשה במזרח התיכון. 

"ישראלים נוטים לשפוט את ההסכם בקנה המידה של עצמם, ולכן הם מתקשים להאמין שאיראן תוותר באמת על התכנית הגרעינית שלה" ממשיך ברנע. "ישראל, במצב דומה, לא הייתה מוותרת, היא היתה מתחכמת. למה שאיראן תנהג אחרת מאיתנו?". בעצם, זאת לא שאלה היפותטית. ישראל אכן היתה במצב דומה בתחילת שנות השישים, מול הנשיא קנדי. ובמצב ההוא ישראל אכן לא ויתרה על תכניתה הגרעינית, אלא התחכמה. איתן הבר, שהיה ראש לשכתו של ראש הממשלה רבין והפך לבעל טור מפוכח וציני למדי, היה גלוי לב עוד יותר: "כל מדינאי מתחיל יודע שבעניני מתקני גרעין אפשר ואפילו מותר לרמות את כל העולם. מדינה שמשקיעה מיליארדים מחלבה ודמה כדי לבנות מתקנים גרעיניים מוכנה גם להשקיע מאות מיליונים בהונאה והולכת שולל. איראן לא תוותר – ויתוריה במהלך השיחות בלוזאן היו כמו ויתורים של מדינה אחרת, מוכרת לכולנו, שהתנהגה יפה בכיתה, קיבלה ציונים גבוהים, אך בנתה מתקנים גרעיניים מפוארים והיא מתקיימת על העמימות הגרעינית כבר שנים ודורות". בשילוש הקליט "איראן-לוזאן-תימן" שהמציא נתניהו לא מוזכרת דימונה, זה גם לא מתחרז.

לפי מספר מאמרי פרשנות שהופיעו בעיתונות האמריקאית, במיוחד בוול סטריט ג'ורנאל, הסכם הגרעין עם איראן הינו חלק מיוזמה מדינית רחבה יותר שנוקט הנשיא אובמה - שמטרתה הסופית "לעשות באיראן  מה שעשה הנשיא ניקסון בסין" ולהפוך את המדינה הסוררת לשחקן מפתח במסגרת מערכת הבריתות של ארה"ב במזרח התיכון. לעומת הכח הפנאטי הרצחני הנקרא דעא"ש שפרץ בעוצמה רבה אל הזירה בשנה האחרונה, וסמלו המסחרי הם סרטוני הוצאה להורג היוצאים לרשת חדשות לבקרים, נראים הדיפלומטים האיראנים המחייכים ומסבירי הפנים בלוזאן כסמל של מתינות. ואמנם, בדיוק במהלך השיחות בלוזאן הגיעו הדיווחים מצפון עיראק על הצלחה משמעותית של הכוחות הנלחמים לסלק את דעא"ש מן העיר החשובה תיקרית, מקום הולדתו של סדאם חוסיין. מטוסי חיל האויר האמריקאי, בהפצצות כבדות מן האויר, סייעו רבות להתקדמות המיליציות השיעיות הפרו-איראניות אל מרכז תיקרית. 

הכיוון הזה במדיניות האמריקאית מדאיג מאד את נתניהו – וגם את סעודיה, בעלת בריתה הותיקה של ארצות הברית. לא במקרה, בדיוק בזמן השיחות בלוזאן גיבשה סעודיה ברית של מדינות ערביות ומוסלמיות לצאת למלחמה חזיתית בתימן ולשלוח מטוסים לשם להפציץ את המיליציות השיעיות הפרו-איראניות. במלחמה הזאת מטוסי ארה"ב אינם מעורבים ישירות, אם כי ארצות הברית הודיעה על תמיכתה ב"מבצע הצבאי לחיזוק הממשלה החוקית של תימן" וכפי שפורסם היא מספקת חומר מודיעיני וצילומי לווין כדי לסייע למפציצים הסעודים באיתור מטרות בשטח תימן. והשבוע הזה גם החליטה ארצות הברית לחדש את הסיוע הצבאי האמריקאי למצרים, ולהשלים עם העובדה שהגנרל סיסי, בעל בריתה של סעודיה, נחל הצלחה מרשימה ברמיסת ניצני הדמוקרטיה שהחלו לנבוט במצרים לפני ארבע שנים. 

(בקרקסים של פעם היה נפוץ התרגיל הנועז של רכיבה על שני סוסים דוהרים בבת אחת. האם יצליח אובמה לחזור על התרגיל הזה?) 

ומה עם הפלסטינים? בעקבות חתימת ההסכם בלוזאן הצהיר מזכיר המדינה קרי כי יש איומים גדולים יותר מאיראן על בטחונה של מדינת ישראל, והם דעאש וכשלון מאמצי השלום עם הפלסטינים. בנושא האיראני היתה צרפת המעצמה הספקנית ביותר לגבי כוונות האיראנים, אשר לחצה בלי הרף להקשחת תנאי ההסכם, ונתניהו תלה בה לא מעט מתקוותיו. אך בנושא הפלסטיני מתכוונת צרפת כבר בעתיד הקרוב להגיש למועצת הביטחון של האו"ם הצעת החלטה חדשה ומרחיקת לכת, שתקבע באופן חד משמעי את העקרון של גבולות 1967 כבסיס לגבול העתידי בין מדינת ישראל ומדינת פלסטין. לחרדתו של נתניהו, לגמרי לא בטוח שארה"ב תטיל וטו על החלטה כזאת – יתכן אפילו שהאמריקאים יצטרפו אליה. 

רק בשבוע שעבר נשמעו חילופי הדברים החריפים, כאשר אובמה הודיע שהוא מאמין לדבריו של נתניהו במערכת הבחירות, כאשר הבטיח למצביעי הימין הקיצוני שבימי כהונתו לא תקום מדינה פלסטינית. לעומת זאת, הנשיא הטיל ספק רב בהתנצלות החיוורת שפרסם נתניהו לאחר הבחירות, בה הצהיר שהוא עקרונית לא מתנגד למדינה פלסטינית, בתנאי שזה ישאר במסגרת הצהרות מילוליות ולא יהפוך חס וחלילה למציאות. נתניהו נקט גם שני צעדים קונקרטיים מוגבלים: לפלסטינים הועברו מאות מיליונים מכספי המסים שישראל גובה עבורם בהתאם להסכמי אוסלו ואשר כבר כמה חודשים עוכבו בידיה – וזאת בתנאי שהפלסטינים לא יגישו תביעה נגד ישראל בבית הדין הבינלאומי בהאג. ובמזרח ירושלים אושרה באופן עקרוני הקמת אלפי יחידות דיור לפלסטינים – החלטה ראשונה מסוגה מאז כבשה ישראל את השטח וסיפחה אותו ב-1967, ואשר אישורה עוכב במשך שנים רבות בידי גורמי הימין הישראלים האוחזים עמדות מפתח בבירוקרטיה הממשלתית והעירוני. אם כי מדובר בהחלטה עקרונית שמימושה יכול לקחת שנים, ולשם האיזון הקדוש עלו הדחפורים להתחיל כאן ועכשיו בבניה בשכונה אחרת המיועדת ליהודים בלבד... 

בכל אופן, ב-1 לאפריל הפכה מדינת פלסטין רשמית ופורמלית לחברה ה-123 בבית הדין הפלילי הבינלאומי, עם סמכות מלאה להגיש תביעות וליזום הליכים משפטיים על כל הפרה של החוק הבינלאומי בשטח שהאו"ם הכיר כשטחה של פלסטין – בין אם מדובר בהרג אזרחים בהפצצות על עזה ובין אם הנושא הוא הרחבת התנחלויות בשטחי הגדה המערבית שהוכרזו בידי מדינת ישראל כ"אדמות מדינה". "אנחנו עובדים ומכינים את התיקים בכל הנושאים האלה, נגיש את התביעות במועד שנמצא לנכון" הסביר סאיב עריקאת הותיק בשם הפלסטינים. "אני מקווה שעצם יכולתנו להגיש תביעות כאלה תהווה גורם מעכב ומרתיע כלפי הישראלים, בהתנהגותם בשטח מעתה והלאה".

האם באמת תשפיע החברות הפלסטינית בבית הדין הבינלאומי על המצב בשטח? למשל, בנוגע לנושא של עקירה כפויה מפניו מזהיר פעיל זכויות האדם ניב מיכאלי? "שלום רב, לאחרונה התחלתי לשמש כרכז המידע של 'בצלם' המטפל בנושא הקהילות הפלסטיניות הנמצאות בסכנת גירוש. מדובר באלפי בני אדם החיים בעשרות קהילות קטנות של חקלאים ורועי צאן ברחבי שטח סי בגדה המערבית, בעיקר בבקעת הירדן, מזרחית לירושלים ובדרום הר חברון, שרובן קיימות כבר עשרות רבות של שנים. בשנים האחרונות קהילות אלו סובלות מניסיונות הולכים וגוברים מצד המנהל האזרחי והצבא לגרשן מאדמתן באמתלות שונות. כחלק מתהליך ההיכרות עם אותן קהילות, זכיתי להתלוות לתחקירני בצלם בביקור באזורי מגוריהן. ראיתי מקרוב  את הדרך המפרכת והארוכה שעושים התושבים כדי להביא לכפריהם מים; את הפערים הזועקים לשמיים בין תנאי החיים הקשים בקהילות אלה לבין התנאים בהתנחלויות, השוכנות לפעמים מטרים בודדים מהן. זהו אחד המקרים המובהקים ביותר שבהם מילים ותמונות לא יוכלו בשום אופן להעביר נכונה את המציאות.

היבט נוסף אותו קשה לשקף הוא תחושת אי-הוודאות המלווה את חייהם של תושבי הקהילות. הידיעה שבכל רגע נתון עלולים ביתם, מקור פרנסתם וכל  רכושם להיחרב או להילקח מהם, מבלי שיוכלו לעשות דבר כדי למנוע זאת. שני מקרים כאלה אירעו ממש בחודש הזה: ב-4.3.15 הגיעו נציגי המנהל האזרחי והצבא לקהילת עין אל-כרזלייה בצפון בקעת הירדן והרסו את מבני המגורים של חמש המשפחות המתגוררות שם, בפעם החמישית מאז תחילת 2014. שבועיים לאחר מכן, הגיעו נציגי המנהל לקהילת ח'לת מכחול שבצפון הבקעה והחריבו את מבני המגורים ומכלאות הצאן של ארבע מתוך תשע המשפחות הגרות במקום מזה עשרות שנים. זאת, שנה וחצי לאחר שהמנהל הרס את כל מבני הקהילה. תושבי הקהילות, כמו כל אדם אחר, זכאים לחיות את חייהם ללא הפרעה במקום מגוריהם. הנסיונות החוזרים ונשנים של הרשויות הישראליות לגירוש הקהילות ממקום מושבן, כדי לאפשר השתלטות ישראלית על אזורים נוספים בשטח סי, חייבים להיפסק". 

ובינתיים הגענו שוב אל חג הפסח הידוע גם בשם חג החרות, שנועד לציין את שחרורם הפלאי של העבדים העברים משביים במצרים לפני אלפי שנים. ויהיה מה שיהיה הבסיס ההיסטורי לסיפור הזה, ללא ספק זהו אחד מסיפורי השחרור הגדולים בתרבות האנושית, והוא שימש מקור תקווה והשראה להרבה מאד אנשים בהיסטוריה שחלמו על שחרור משיעבוד. במיוחד הוא שימש מקור תקווה והשראה לשחורים באמריקה. 

ואצלנו, גם השנה יחגגו את חג הפסח החיילים העוסקים יום יום במלאכת הכיבוש והדיכוי. ויחגגו אותו ברוב הדר אלף מתנחלים היושבים במובלעת חמושה בלב העיר חברון, ואשר בבחירות לפני שבועיים זכו לזכות בחירה שלא ניתנה למאתיים אלף תושבים פלסטינים החיים בעיר שמסביבם. 

את חג הפסח יציינו השנה מאחורי סורג ובריח ארבעה ישראלים צעירים שהחליטו לסרב להיות שותפים למפעל הכיבוש והדיכוי וההתנחלות - עדו רמון, יחיאל נחמני, אפי דרשנר וירון קפלן. לכל אחד מהם רקע שונה וסיבות שונות להחלטתם לעלות על דרך הסירוב: רמון מסרב להתגייס במישרין בגלל מדיניות הצבא בשטחים הכבושים, דרשנר הוא אנרכיסט, נחמני הוא פציפיסט גנדיאני, וקפלן פשוט סרב להמשיך להיות חייל. 

עדו רמון כתב: "איני מאמין בתפיסה שכוח ומלחמה יובילו למשהו מלבד הרג וסבל. לא כל שכן צבא המתיימר להגן ומשמש כלי בידי פוליטיקאים תאבי דם, המכנה עצמו 'הצבא המוסרי בעולם' ומחזיק מליוני א/נשים תחת כיבוש, תוך הפרת זכויותיהם הבסיסיות ביותר. לא אלבש את מדיו ולא אציית לפקודותיו, שמשמעותן השלמה ונתינת יד לעוול. זה מה שאמרתי לקצין במרכז הגיוס בתל השומר."

יחיאל נחמני כתב: "אחרי אלפי שנים של אלימות ופוגענות חייבים למצוא דרך חדשה. חייבים להוציא את עצמנו ואת העולם מהמעגל הזה בו יש רק נפגעים. כשאני רואה ברשת סרטונים על התנהגות החיילים בחברון אני בשכלי הקטן והפשוט לא מבין איך התנהלות כזאת יכולה לתת פיתרון. לא רואה מה הסיכוי של הילדים הללו בסרטון לעשות שלום ואהבה אחרי מה שהם ספגו בלילה מהחיילים. כמו שאומר מהטמה גנדי: 'בהתנגדותנו לשנאה באמצעות שנאה אין אנו גורמים אלא להפיצה'. אני לא מוכן להצטרף למערכת שבה הערך העליון הוא כוח הזרוע. האתגר שלי בכלא הוא למצוא דרך להתגבר על השנאה למערכת הצבאית ולסוהרים, למצוא דרך לאהוב גם אותם. הם בני אדם ותמיד נשאר משהו בהוויה שלהם שהוא עמוק יותר מכל ההתנהגות שלהם, מה שמעניק לי את התקווה שהם יכולים להשתנות". 
אפי דרשנר, אנרכיסט הפעיל בארגון "אחדות", לא הצליח להעביר מן הכלא הודעה מפורטת כי בהמשך לסירובו לשרת בצבא סירב גם ללבוש מדים צבאיים בזמן היותו בכלא הצבאי - ועל כך הושם בבידוד. 

ירון קפלן כבר שירת שנה וחצי בצבא וחוויות שעבר שם הן כנראה שהביאו אותו להחליט שאינו מוכן להמשיך בשירות הזה.

ביום שני הקרוב (6.4.2015) בשעה 12.00 בצהרים תתקיים מול שערי לשכת הגיוס בתל השומר משמרת להזדהות עם הסרבנים הכלואים. מארגני המחאה מצוטטת האמרה המסורתית: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". 

https://www.facebook.com/events/1562886267314817/


עיתונאיות משחקות שחמט לפני אולם הדיונים בלוזאן, בזמן ציפיה לתוצאות המו"מ
(צילום: רויטרס)



לאחר ההרס בבקעת הירדן (צילום: בצלם)



אפי דרשנר אוחז בדגל אנרכיסטי, זמן קצר לפני מאסרו (צילום: אחדות)



בכלא 6 חיים באוהלים סרבנים וגם סתם חיילים לא ממושמעים (צילום: יש גבול) 

יום רביעי, 18 במרץ 2015

דמוקרטיה של כובשים

 דמוקרטיה של כובשים

חולון, יום ד' 18.3.2015, 8.30 בבוקר 

בוקר מר. בוקר של אכזבה ותקוות מנופצות לאחר יום בחירות מתוח ולילה ארוך ללא שינה. 

אין יותר צורך בדיונים או ויכוחים האם ממשלה של מפלגת העבודה הישראלית תהיה מסוגלת באמת להגיע לשלום עם הפלסטינים, והאם יצחק הרצוג יכול להיות ראש ממשלה טוב. 

"מי שקיווה לקום היום לשחר של יום חדש, יתעורר לבוקר של יום האתמול" כותבת סימה קדמון בגליון הטרי של ידיעות אחרונות. "מדינת ישראל מקבלת הבוקר את נתניהו פלוס פלוס. זהו ניצחון של קמפיינבר מעולה, שהצליח תוך שלושה ימים להפוך את הכף ממומנטום שלילי של מפלגתו לניצחון פראי. אבל הניצחון של נתניהו לא יכול למחוק את העובדה שישראל חצויה ומקוטבת. בשביל מחצית מאיתנו התוצאה אתמול היתה לא פחות מאגרוף בבטן". (כמובן, אילו אנו היינו המנצחים, זה היה אגרוף בבטנם של המחצית השניה של הישראלים...)

רק אתמול בבוקר – כמה רחוק זה נראה – הקשבתי לדיווח ביומן הבוקר של קול ישראל, שם נמסר כי "השופט העליון סלים ג'ובראן, ראש ועדת הבחירות המרכזית, ביקר במחנה הצבאי עופר שליד ירושלים, כדי לעקוב אחר ההצבעה של חיילי צה"ל". הכתב הקליט את השופט ג'ובראן משוחח עם שתי חיילות צעירות עליהן הוטל לארגן את הקלפי שבו יצביעו שאר החיילים בבסיס, ומברך אותן על מעורבותן במימוש הדמוקרטיה הישראלית. 





תצלום: גדי אלגזי


הכתב לא הזכיר מה זה מחנה עופר ומה תפקידו במערך הצבאי של מדינת ישראל. אבל זה לא ממש סוד צבאי שעופר הוא בית מעצר צבאי שהוקם בשטח הגדה המערבית ליד העיר רמאללה, ומיועד להחזיק פלסטינים הנלכדים מדי לילה בכפרים ובערים הפלסטיניות ברחבי הגדה המערבית. רבים מהם מוחזקים שם במעצר מנהלי ללא משפט. מיותר לציין שהפלסטינים הכלואים שם אינם שותפים לתהליך הדמוקרטי הישראלי ואינם מטילים מעטפות לתיבת הקלפי השמורה לשומריהם. מה באמת חשב על כך כבוד השופט העליון סלים ג'ובראן, הערבי הראשון שזכה להתמנות כשופט בבית המשפט העליון של מדינת ישראל?

במשך ארבעים ושמונה שנה מנהלת מדינת ישראל את המערכת הכפולה הזאת: מצד אחד דמוקרטיה פלמנטרית רבת מפלגות, שבה בוחרים אזרחי ישראל – כשמונים אחוז יהודים ועשרים אחוז ערבים – את הממשלה המושלת בהם והפרלמנט המחוקק את חוקיהם; ומצד שני דיקטטטור צבאי הנקרא אלוף פיקוד המרכז, שהוא המושל והמחוקק והשופט והשליט הכל-יכול בחייהם של מיליוני תושבים פלסטינים, וסמכותו לא נפגמה ברצינות בעשרים השנים בהם הורשו הפלסטינים לקיים "רשות פלסטינית" ואלוף הפיקוד ברוב חסדו האציל לה כמה סמכויות מוגבלות. 

גם אנחנו שמתנגדים למצב הזה מכל וכל ומבקשים לשנותו מהיסוד התרגלנו אליו. לאחר כל בחירות מפרסמת ועדת הבחירות המרכזית את התוצאות המפורטות והמדויקות, והתרגלנו לכך שתמיד מופיעה שם עמודה בכותרת "חברון" ובה מפורט אופן הצבעתם של כמה מאות מתנחלים ישראלים החיים במובלעת חמושה ומצביעים כולם בעד הקיצונים ביותר בימין הקיצוני. לעולם לא יוזכרו בעמודה הזאת יותר ממאתיים אלף תושבים פלסטינים החיים בעיר חברון ולהם אין קול וזכות הצבעה בבחירות הישראליות. 

בבחירות האלה היתה לנו אשליה מתוקה שנמשכה כמה שבועות. האשליה שאולי אולי אזרחי ישראל יצביעו בהצבעת רוב לפי כללי הדמוקרטיה הישראלית הזאת ויעלו מרצונם החופשי לשלטון ממשלה ישראלית שתצא מן השטחים הפלסטינים הכבושים. ואז סוף סוף בבחירות הבאות כל מי שחי תחת שלטונה של ממשלת ישראל יהיה גם בעל זכות להשתתף בבחירת הממשלה המושלת בו. כבר היו דברים מעולם בכל מיני ארצות, שם הלכו בוחרים לקלפי ובהצבעה חופשית החליטו לקרוא דרור לשטח שהיה תחת שלטון צבאי או קולוניאלי. אבל זה לא קרה כאן – לא בישראל, לא בבחירות האלה. 

לא שהיתה לנו האשליה שנושא הכיבוש והפלסטינים החיים תחת הכיבוש יהיה בראש מעינייהם של הבוחרים הישראלים. לכל אורך מערכת הבחירות היה ברור שזה בדיוק הנושא ממנו מבקשים הישראלים להתחמק ואותו לא רצו להזכיר. אבל היה בסיס רציני למחשבה ולתקוה שאזרחי ישראל ברובם מאסו בשלטונו של בנימין נתניהו בגלל כמה וכמה סיבות אחרות, במיוחד המצב הכלכלי והחברתי שהוציא מאות אלפים לרחובות בשנת 2011 ומאז לא חל בו שום שינוי מהותי. ואילו הגיעה מפלגת העבודה לשלטון, גם מסיבות אחרות, אולי היו מנהיגיה עוסקים גם בבעיה הפלסטינית הקשה והכואבת?

אז מה בדיוק קרה כאן? האם טעו מיסודם כל עשרות הסקרים המחמיאים שהראו את מפלגת העבודה ("המחנה הציוני" בשמה עכשיו)  פותחת פער ומתקרבת אל היכולת להקים ממשלה? או שמא הסקרים צדקו בשבוע שבעבר אבל נתניהו "הקוסם" באמת הצליח להפוך את המגמה ולגייס את תומכי הליכוד לבוא בהמוניהם במסע ההפחדה האינטנסיבי של הימים האחרונים? יש נגדי מזימה בינלאומית, עשרות מיליוני דולרים מגיעים מאירופה ובמיוחד מסקנדינביה כדי לממן מסע השמצות נגדי ונגד אשתי במטרה להעלות את השמאל לשלטון ושהוא ימסור שטחים שישמשו לאיסלאם הקיצוני בסיסים לירי טילים. שלטון הימין בסכנה, המצביעים הערבים נעים בכמויות אל הקלפי, עמותות השמאל מביאות אותם באוטובוסים, הערבים באים לקלפי, הערבים באים לקלפי, הערבים באים, הערבים באים, סכנה, סכנה, סכנה, סכנה...

אין ספק שיהיו עשרות ומאות ניתוחים וניתוחי ניתוחים של הבחירות האלה. אבל השורה התחתונה ברורה וחדה בבוקר המר הזה: נתניהו זכה למנדט ציבורי חד משמעי, והוא שוב יהיה ראש הממשלה של מדינת ישראל. הוא שאב אל מפלגתו את רוב קולותיהם של שותפיו מן הימין הקיצוני וכך יצר לעצמו סיעת ליכוד גדולה וחזקה בכנסת החדשה (לא שאני מזיל דמעה לנוכח קיצוץ כנפיהם של כמה וכמה גזענים ודמגוגים לאומנים במפלגות הלווין של הימין...). 

בכדי להבטיח לעצמו את מצביעי הימין הקיצוני נדרש נתניהו לצעד משמעותי: הצהרה חד-משמעית "אם אבחר שוב לראשות הממשלה, לא תקום מדינה פלסטינית". חד וחלק. לא עוד "נאום בר אילן", לא עוד מס שפתיים, לא עוד נוסחאות דו משמעיות. סאיב עריקאת הותיק, שככל הנראה לא ידרש בשנים הקרובות לעמוד בראש הצוות הפלסטיני למשא ומתן עם ישראל, הסיק את המסקנה המתבקשת: "אין פרטנר ישראלי לשלום. אנו מצפים מהקהילה הבינלאומית לתת גיבוי לפלסטינים הפונים אל בית הדין הבינלאומי בהאג, כדי להגן על זכויותיהם". 

התלונה הפלסטינית הראשונה צפויה להיות מוגשת בהאג בתחילת אפריל. ובינתיים תלויה ועומדת החלטת מוסדות אש"ף להפסיק את שיתוף הפעולה של שירותי הבטחון הפלסטיניים עם ישראל, שיתוף פעולה שהוא מאד בלתי פופולארי בקרב הפלסטינים. ההחלטה היא בעלת תוקף של המלצה בלבד, אך עכשיו אולי עכשיו יתקשה הנשיא מחמוד עבאס להתעלם ממנה. לפי הערכת שירותי הבטחון הישראלים, הפסקת שיתוף הפעולה הבטחוני עלולה לגרום להתפרצות אירועים אלימים ברחבי השטחים הכבושים. כזכור, בתחילת החודש קיים הצבא אימון גדל ממדים לתרגל תרחישים של התפרצות אינתיפאדה חדשה...

מיד לאחר סיום הרכבת ממשלה חדשה, נוהגים ראשי ממשלה ישראלים לנסוע אל הבית הלבן בוושינגטון. אבל נתניהו לא יהיה ראש ממשלה חדש. הוא מוכר וידוע ולא ממש זוכה שם לאהדה. אז מה יאמר בפגישה בחדר הסגלגל בה יצהיר נתניהו על עמדתו החדשה "בכהונה שלי לא תקום מדינה פלסטינית, נקודה"? ומה יהיה בסטייט דפרטמנט? מה יהיה בבירות אירופה? מה יהיה בעצרת האו"ם, ובמועצת הביטחון, ובדיון הבא בו תעמוד על סדר היום השאלה אם יהיה או לא יהיה וטו אמריקאי? לא כדאי לקנא בשר החוץ החדש שיתמנה בממשלתו החדשה של נתניהו (אם כי כמה מבכירי שריו כנראה בכל זאת יתמודדו על המשרה הזאת...). ואפשר לצפות שדבריה ומעשיה של הממשלה החדשה שתקום בישראל יגבירו את הנטיה לחרמות על ישראל בקרב החברה האזרחית במדינות שונות. באופן מקרי, בדיוק ביום הבחירות התפרסם ב"הארץ" מאמר על אמנים ישראלים המופיעים בחו"ל וזוכים יותר ויותר לקבלת פנים עוינת וחלקם מנסים להסתיר ולטשטש את זהותם הישראלית... 

ואיזו ממשלה בדיוק יקים נתניהו? לפי תוצאות הבחירות הוא לא יתקשה להקים ממשלה עם מי שנקרא "שותפיו הטבעיים", אוסף מפלגות הימין הקיצוני והדתיים והחרדים (או מה שנשאר מהן לאחר הבליץ בו חטף נתניהו את בוחריהן...). אבל אל מול הממשלה הזאת אפשר יהיה לגבש אופוזיציה גדולה וחזקה –  מפלגת המחנה הציוני, הלא היא העבודה, שלא התקרבה להקמת ממשלה אך הגבירה משעותית את כוחה; הרשימה המשותפת הערבית, שזה עתה קמה ואשר הצליחה להגביר משמעותית את אחוז ההצבעה בין אזרחי ישראל הערבים והפכה להיות המפלגה השלישית בגודלה בכנסת; מפלגת מרצ שנשחקה בין שתי אלה ואיבדה בוחרים רבים אך הצליחה לשרוד ולחזור אל הכנסת; ומפלגת יש עתיד של יאיר לפיד שכיהן במשרד האוצר בממשלת נתניהו הקודמת והושלך ממנה והמתעקש "אני לא שמאל – אני מרכז". האן יוכלו כל אלה לפעול יחד באופוזיציה, למרר את חיי ממשלתו החדשה של נתניהו ולקצר את ימיה? או שמי מהם יתפתה לזחול אל הממשלה ויתנדב לשמש לנתניהו עלה תאנה?

חברת הכנסת סתיו שפיר, שהגיעה אל מפלגת העבודה מתנועת המחאה החברתית של 2011 ואשר הצטיינה בכנסת היוצאת במאבק חריף נגד הקצבת הכספים להתנחלויות, היתה ראשונה להתעשת מוקדם בבוקר הזה, מיד לאחר שהתבהרו תוצאות הבחירות. בהודעה שפרסמה היא מנכסת לטובת האופוזיציה בכנסת החדשה את ססמתו הותיקה של הימין הישראלי: "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה", וממשיכה: חברים, זה לא הזמן לרחמים עצמיים. זה הזמן לעבודה קשה עם סכין בין השיניים ותקווה בעיניים, באותה נחישות ואומץ שגילו כאן ברגעי המבחן הגדולים בהיסטוריה של המדינה.

זה בוקר לא קל ואלה לא התוצאות שקיווינו להן. ראש הממשלה ניהל קמפיין מביש ולא לגיטימי של שנאה, הפחדה והסתה. הסתה נגד התקשורת, הסתה נגד העובדים, הסתה נגד הערבים, הסתה נגד השמאל. במילים אחרות, הסתה נגד כל מי שלא חושב כמוהו.

למרות זאת, המחנה הציוני התחזק. ציבור גדול הביע אי אמון בדרך של ביבי. 

האתגר שלנו היום הוא לתת ביטוי למחנה הרחב הזה, להציע לו חזון ומנהיגות. ובעיקר - לעבוד ביחד מספסלי האופוזיציה כדי לבנות אלטרנטיבה לשלטון האימים והשחיתות של הימין.

הממשלה של ביבי תהיה ממשלה רעה. ממשלה שתעמיק עוד יותר את הקיטוב החברתי, תבודד את ישראל מהעולם ותסכן את בטחונה. אנחנו נאבק בה.

אסור לנו להיגרר עכשיו לקרבות פנימיים. להפך. הכוחות ששותפים לדרך של צדק חברתי, של דמוקרטיה, שלום וביטחון אמיתי - צריכים להתאחד. עלינו להציב תפישת עולם ברורה, לדבוק בה ולהילחם עליה בכל הכוח.

בוקר טוב ישראל..