יום שבת, 23 באפריל 2016

שובו של אל המדבר


שובו של אל המדבר


 
חג חרות שמח!
(פלסטינים עוברים במחסום טייבה)

"מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים". " כל המרבה לספר ביציאת מצרים, הרי זה משובח".  "בכל דור ודור, חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". 

יכולים הסטוריונים וארכיאולוגים להמשיך עוד שנים רבות להתווכח אם יש איזה בסיס היסטורי לסיפור המופיע בספר שמות בתנ"ך. אבל, היה או לא היה במציאות ההיסטורית של ארץ מצרים לפני יותר משלושת אלפים  שנה, אין ספק שהסיפור הזה השפיע השפעה עמוקה על תודעתם העצמית של היהודים בכל הדורות. גם השנה ישבו יהודים בבתיהם וסיפרו ביציאת מצרים – גם אם חלק גדול מהם רק חזרו על הנוסח המקודש שעבר מדור לדור ולא הקדישו הרהור רב למשמעותו והשלכותיו לחייהם בימינו אלה. 

ולא רק על יהודים השפיע הסיפור של יציאת מצרים. הנצרות קיבלה אותו ככתבו וכלשונו בתור חלק מן "הברית הישנה" ודאגה לתרגם אותו ולהפיץ אותו לכל השפות באשר הן. גם האיסלאם קיבל אליו את סיפור יציאת מצרים וכלל גרסה שלו בקוראן. וכך הפך סיפור העבדים שנאנקו תחת עול השעבוד במצרים והמשחרר הגדול שקם להם ושמו משה לחלק ממורשת האנושות כולה, מקור השראה ותקווה בכל מקום ובכל זמן למי שסובל מדיכוי וחולם על שחרור. 

במיוחד, כידוע, היה הסיפור הזה מקור תקוה אדיר לשחורים באמריקה. הם נקרעו באכזריות ממולדתם ונשלחו במסע זוועות מעבר לאוקינוס לחיי עבדות בארץ זרה ושם נלקחו מהם שפתם ותרבותם ודתם והאדון המשעבד כפה עליהם את שפתו הוא ודתו הוא. והנה דווקא בתוך ספרי הקודש של הדת החדשה הזאת שנכפתה עליהם מצאו העבדים השחורים מקור תקוה, סיפור רב עוצמה על מי ששועבדו כמוהם וזעקו לאלוהים אשר שלח להם מושיע ומשחרר. וכך במשך דורות של עבדות תחת שוט הנוגש, ואחריהם עוד דורות של דיכוי ואפליה קשה, חלמו השחורים באמריקה על יום השחרור ועל משה משלהם שיקרא בקול גדול "שלח נא את עמי!".
 הרייט טובמן, שנולדה כשפחה בדרום ארצות הברית, הצליחה לברוח לחופשי, ואחר כך חזרה פעמים רבות לדרום כדי לעזור לעבדים אחרים לברוח. היא היתה לאגדה בקרב העבדים וזכתה לכינוי "משה". 

ולאחר כל ההיסטוריה הזאת – גם השנה הגיע חג הפסח ובו מצווים היהודים אשר נתנו לעולם את הסיפור הזה לספר ביציאת מצרים, וכל המרבה הרי זה משובח. בטלויזיה דיבר ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, הרואה עצמו כמנהיג העם היהודי באשר הוא,  ואיחל חג שמח לכל אזרחי ישראל, אבל במיוחד לחיילי וחיילות צה"ל ושוטרי משמר הגבול ומשטרת ישראל. וכך התקיימו סדרי פסח המוניים בבסיסי צה"ל ברחבי השטחים הפלסטיניים, והשתתפו בהם החיילים המאיישים את מחסומי הדרכים בכבישי הגדה המערבית, והיוצאים לפשיטות ומעצרים בכפרים ובערים הפלסטיניות, וגם צוותי ספינות הטילים האוכפות את הסגר ההדוק על חופי עזה. וגם כל המתנחלים החיים בחסות הצבא על אדמה פלסטינית מופקעת חגגו את חג החירות ברוב פאר והדר וסיפרו ביציאת מצרים עד לשעות מאוחרות של הלילה. וכדי לקיים את מה שנאמר "וגר לא תלחץ, ואתם ידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים" קיימו שוטרי משטרת ישראל במהלך חג הפסח מצוד רחב ידיים אחר שב"כים, הלא הם פלסטינים השוהים בישראל ללא היתר ואשר אותם יש ללכוד ללא דיחוי. 

בבית אחד בישראל הגיעה שמחת חג החרות לשיאה. סמל אלאור אזריה, אשר לפני חודש ירה בראשו של פלסטיני פצוע ששכב על הקרקע בחברון ומעשהו צולם לפרטי פרטים בידי פעיל שטח של "בצלם" שוחרר לבלות את החג בביתו ובחיק משפחתו האוהבת. כפי שמראים משאלי דעת הקהל, רוב בקרב אזרחי ישראל היהודים חושבים שראוי להרוג את מי שנחשב כ"מחבל" גם אם כבר אינו חמוש ואינו מהווה שום איום. אשר על כן חושבים רבים מהם אין להאשים את סמל אזריה ברצח וגם לא בהריגה, אלא יש לשחררו ואולי אף להעניק לו צל"ש ומדליה. 

כדי להבין את השורשים העמוקים של המצב אליו הגענו בימים אלה במדינת ישראל, ראוי אולי  ללכת אל חלק אחר בתנ"ך, אל סיפור הרבה פחות מלבב – סיפור כיבוש כנען. לאחר השחרור הגדול מן השעבוד במצרים, נדדו העבדים המשוחררים ארבעים שנה במדבר. הם נרתעו מפני המשימה שרצה אלוהים להטיל עליהם, לצאת למסע מלחמה גדול ולכבוש בכח הזרוע את הארץ המובטחת, ועל כך מגנה אותם המקרא כפחדנים. 

המשימה עברה אל בניהם, אשר  כבר לא זכרו את ימי העבדות במצרים. בראשות המצביא יהושע בן נון הם הסתערו בחמת זעם על ארץ כנען וכבשו עיר אחר עיר. ואז, במצוות אלוהים הם טבחו והרגו את כל התושבים, גברים ונשים, זקנים וילדים ובחלק מהמקומות אף את כל חיות הבית. ובסוף הטוב הם חילקו ביניהם את הארץ שנותרה ריקה מתושביה. 

כך לפחות מתאר זאת ספר יהושע בתנ"ך. רבים מן החוקרים וההיסטוריונים המודרניים מפקפקים באמינות התיאור – ואם כך, הרי אין ספק שהספר הזה, שזכה למעמד של קדושה כחלק מספר הספרים של העם היהודי, חובר בידי מישהו שניחן בדמיון חולני במיוחד. גם את הטכסט הזה אימצה לעצמה הנצרות וגם אותו תרגמה והפיצה ברחבי העולם - וגם הוא שימש מקור השראה. למתישבים אירופים בצפון אמריקה ובדרום אפריקה היה קל ונוח לזהות את עצמם עם לוחמיו העברים של  יהושע בן נון ואת השחורים או האינדיאנים עם הכנענים. 

ראוי לציין כי היהדות עצמה, אשר תרמה לתרבות העולמית את הטכסט הזה, התרחקה ממנו יותר ויותר במהלך הדורות. צאצאיהם הרחוקים של הנוודים הפראים אשר פרצו מן המדבר ובידיהם חרבות נוטפות דם והחריבו את עריה של ארץ כנען הפכו בעצמם לעירונים המובהקים ביותר בכל הארצות הרבות בהן חיו, אשר העריצו יותר מכל את הלמדנים ויודעי הספר ורחקו מכל עיסוק מלחמתי (למען האמת, בכל מקרה לא היתה להם הרבה אפשרות לעיסוקים מסוג זה...). האל בו האמינו היהודים, אל אוניברסלי, "מלך מעולם עד עולם", התרחק מאד מדמותו של האל השבטי הפראי וצמא הדם של הנוודים הקדמונים. גם את הקרבת הבהמות לקרבנות, שהפכה את מקדשי העולם העתיק לבתי מטבחיים, עזבו היהודים והחליפו אותה בתפילה - מנהג שאותו אמצו גם הנוצרים והמוסלמים.

ספר יהושע – ועוד פסוקים ופרקים נוטפי דם – נשארו בתנ"ך. ליהודים שומרי המצוות אסור להחסיר אפילו אות אחת,  ובודאי לא ספר שלם. אבל אפשר לתת פרשנות מרככת ומעדנת, ולדחות את כל הנושאים האלה לימות המשיח, נושאים שאינם בתחום הענין והעיסוק המעשי של היהודים כאן ועכשיו. כך בדיוק עשו רבנים וגדולים בתורה במשך מאות שנים. במשך מאות שנים, לא זה היה מוקד האמונה והמסורת היהודית. בין החגים והמועדים הרבים בלוח השנה היהודי לא נקבע מעולם חג לזכרם של יהושע וכובשי כנען. 

כך, עד לעלית התנועה הציונית באירופה של המאה התשע עשרה, אשר עוד בטרם הגיעו חלוציה אל הארץ המובטחת ונתקלו פנים אל פנים ביושביה הערבים כבר החלה לחלום על "יהדות השרירים". בשנת 1899 כתב שאול טשרניחובסקי – סטודנט יהודי צעיר שבא מאוקראינה ללמוד רפואה באוניברסיטת היידלברג ואשר עתיד היה להפוך לאחד מגדולי המשוררים של התנועה הציונית - את אחד משיריו הידועים ביותר: קַצְתִּי בִּגְסִיסָה לַדּוֹרוֹת / זָקֵן הָעָם – אֱלֹהָיו זָקְנוּ עִמּוֹ! / רְגָשׁוֹת נִצְמָתִים בִּידֵי חִדְלֵי-אוֹנִים / קָמוּ לִתְחִיָּה מִמַּסְגֵּר מְאַת דּוֹרוֹת /  אֶכְרַע לַחַיִּים, לַגְּבוּרָה וְלַיֹּפִי / אֶכְרַע לְכָל שְׂכִיּוֹת-הַחֶמְדָּה, שֶׁשָּׁדְדוּ / פִּגְרֵי אֲנָשִׁים וּרְקַב זֶרַע אָדָם / מִיַּד אֵל אֱלֹהֵי מִדְבְּרוֹת הַפֶּלִי / אֵל אֱלֹהֵי כּוֹבְשֵׁי כְּנַעַן בְּסוּפָה / וַיַאַסְרוּהוּ בִרְצוּעוֹת שֶׁל תְּפִילִין!

לפני מאה ושבע עשרה שנה כתב משורר צעיר ונלהב את המלים האלה. במשך מאה ושבע עשרה שנה שקדו התנועה  הציונית ומדינת ישראל על המלאכה של שחרור האל של כובשי כנען מכבליו. את פריו של המאמץ ואת דמותו של אל המדבר המשוחרר אפשר היה לראות בסרטון שהגיע השבוע מן ההפגנה בלב תל אביב, העצרת שנקראה לתמיכה נלהבת באותו סמל אלאור אזריה אשר כיוון את רובהו וירה מטווח אפס בראשו של פצוע השוכב על הארץ.  "מוחמד מת! מוחמד מת!" קרא שם ההמון, ו"נשרוף לכם את הכפר!", ו"יהודי נשמה – ערבי בן זונה!" וגם "שמאלני הוא בן זונה" ו"התקשורת מזדיינת" וקינחו בסתם "מוות לערבים! מוות לערבים! מוות לערבים!". 


אין ספק,  האל של כובשי כנען בסערה השתחרר מכבליו והוא משתולל חופשי ללא מעצורים ברחבי מדינת ישראל והשטחים הנתונים לשלטונה הצבאי המתמשך. והיכן עוד נמצא בימינו את מי שינסו לחזור ולכבול אותו? אולי בבוסטון שבארצות הברית. באותו היום בו נחת על דפי הפייסבוק הסרטון מן העצרת ההיא בתל אביב הגיע גם סרטון בו נראים חברי ארגון יהודי הנקרא "אם לא עכשיו" אשר ביקשו לערוך סדר פסח של מחאה במשרדי הלובי היהודי איפ"ק. בסרטון נראים פעילי הארגון  שנעצרו בידי משטרת בוסטון בעוון הסגת גבול נלקחים כבולים בזה אחר זה אל ניידת המשטרה בעוד חבריהם מחוץ לבנין מלווים אותם בשירה והנפת שלטים: "די לכיבוש!" / "כיבוש – מכה שלא נכתבה בתורה" / לשנה הבאה – חרות וכבוד ל-כ-ו-ל-ם". בהודעה שפרסמו המארגנים נאמר: "אלפי יהודים אמריקאים יעשו כל מה שנדרש להראות לנשיא הבא – מי שזה לא יהיה (או תהיה) – שבקרב יהודי ארצות הברית מתעוררת תנועה נגד הכיבוש, תנועה חזקה יותר מאי פעם". 


שמו של הארגון הזה בא גם הוא ממקורות היהדות. הלל הזקן, המבטא בצורה בולטת את פניה ההומניים של המסורת היהודית, אמר "אם אין אני לי, מי לי? וכשאני לעצמי, מה אני? ואם לא עכשיו, אימתי?". והוא גם אמר "במקום שאין אנשים, השתדל להיות איש". ".



יום שלישי, 5 באפריל 2016

שלושה חיילים מכוסי פנים וחתול אחד יהיר

שלושה חיילים מכוסי פנים וחתול אחד יהיר 

הויכוח התחיל עוד כאשר חיכינו לאוטובוס  בתל אביב, ונמשך כל הדרך לירושלים ומעבר לקו הירוק אל מחסום המנהרות. כמובן, זה היה על הנושא החם ביותר בימים אלה – החייל שצולם בחברון כשהוא יורה בראשו של פלסטיני "מנוטרל".

- "ראיתם? כבר העבירו את הרוצח הזה ל'מעצר פתוח במחנה צבאי'. כבר ירדו מלהאשים אותו ברצח. בסופו של דבר ישפטו אותו על 'שימוש רשלני בנשק' או משהו כזה והוא יקבל שבוע מאסר על תנאי".
- "מה אתה מצפה כאשר במשאלי דעת הקהל יש כזה רוב שתומך במנוול הזה? פשוט מאד, רוב הישראלים חושבים שהוא התנהג בסדר גמור. המדינה הזאת באמת הולכת לכלבים!"
- "היינו צריכים לבוא לשם, לבית הדין הצבאי בקסטינה. לעמוד מול כל אלה שהפגינו בעד החייל הזה וחיבקו אותו. היינו צריכים לעשות הפגנת נגד, לצעוק 'רוצח לכלא! רוצח לכלא!' ואז כל המדינה היתה רואה שיש כאן שני צדדים לויכוח, התקשורת הבינלאומית היתה משדרת את זה בענק". 
- "אתה באמת רוצה ללכת ראש בראש, ללכת מכות עם כל חמומי המח האלה, אוהדי בית"ר, לה פמיליה וכל יתר החולרות?"
- "הם לא מפחידים אותי. אם אנחנו נבהלים מכמה פאשיסטים אז אפשר כבר לסגור את הבסטה".
- "גם אותי הם לא מפחידים, אם אין ברירה אני מוכן גם ללכת מכות. אבל אם היינו באים לשם היו מאשימים אותנו שאנחנו נטפלים לבורג הקטן, לחייל הפשוט, ועוזבים את אלה למעלה שנותנים את הפקודות וקובעים את המדיניות".
- "איזה בורג קטן? מי שמקבל החלטה להרוג ומכוון את הנשק ולוחץ על ההדק ויורה כדור לראש של אדם חסר ישע ששוכב על הארץ? זה בורג קטן? זה בורג ענק, זה מלאך המוות. זה פשוט מאד רוצח, רוצח".
- "אבל כשאתה מכוון את כל האש אל החייל הזה אתה נכנס ישר למלכודת שהניח לך שר הביטחון יעלון וכל החבורה שלו. יעלון מציג את זה כאילו כל החיילים בצה"ל צדיקים וטהורים ומוסריים ורק כאן יש עשב שוטה אחד. רק לפני שבועיים יעלון קרא לשוברים שתיקה בוגדים, עכשיו הוא אביר המוסר, אביר טוהר הנשק. אתה רוצה להיות בלהקת המעודדות של יעלון? אני לא".
- "אני לא בדיוק מעריץ של יעלון, אבל אם פעם לשם שינוי מישהו מהממסד הצבאי והפוליטי אומר משהו נכון וסופג על זה מתקפה כבדה מהימין הקיצוני, לא מפריע לי להיות לצידו".
- "אבל זה לא בדיוק שהוא אומר משהו נכון. הוא אומר שהכיבוש בסדר וכל החיילים בסדר ורק החייל הזה אשם. וזאת צביעות, צביעות מדרגה ראשונה." 
- "צביעות? אולי . אני מעדיף צביעות על מי שאומרים שחייל רוצח הוא גיבור. זה אולי לא צביעות, זה בודאי פאשיזם". 
- "תחשוב רגע איך זה נראה לסתם אנשים שהם לא פעילים פוליטיים כמונו, אנשים שמקבלים את המידע שלהם רק מכלי התקשורת הממוסדים בתוספת קצת טינופת שעוברת ברשתות החברתיות. כולם יודעים שהיו הרבה חיילים אחרים שעשו אותו דבר בדיוק, חיילים שהרגו בכוונה תחילה פלסטינים בלי שהיה איזה איום או איזו סכנת חיים. חיילים שהרגו בשביל נקמנות, הרגו בשביל להרוג. רק מה, אצל החיילים האחרים האלה לא היתה מצלמה שתתפוס אותם ותביא הוכחה. אז מבחינת השר יעלון והרמטכ"ל הם בסדר גמור, אולי אפילו מגיע להם צל"ש. אז אתה רוצה להשתתף בהצגת הצביעות הזאת? אני חושב שזאת בדיוק הסיבה למה הימין הקיצוני מצליח לארגן כל כך הרבה תמיכה בחייל הזה. בציבור מרגישים שיש פה צביעות, שלקחו חייל אחד והפכו אותו שעיר  לעזאזל על מה שאחרים עושים בלי עונש."
- "אגב, סנטור ליהי, סנטור אמריקאי די בכיר, דורש לחקור את כל החיילים הישראלים שעשו מעשי הרג בחודשים האחרונים. לא רק את החייל הזה, גם הרבה אחרים שהיו לפניו. זה מראה שהכח של איפ"ק מתערער. הם מוחאים כפיים לטראמפ, אבל השליטה המוחלטת שלהם בגבעת הקפיטול מתערערת".
- "זה נכון, לפחות טיפת חדשות טובות בשבוע המחורבן הזה. תראה, אנחנו כבר ליד מחסום המנהרות, הפלסטינים מחכים לנו שם."
- "בעצם, זאת התשובה האמיתית שלנו לחייל הזה ולכל מי שמחבקים אותו. זאת התשובה, ישראלים ופלסטינים שצועדים ביחד ומפגינים ביחד נגד הכיבוש". 

לפני שנפתחות הדלתות נוטל נציג המארגנים את המיקרופון:"זכרו, מטרתנו כאן היא לקיים צעדה משותפת בלתי אלימה של ישראלים ופלסטינים, שצועדים יחד ונאבקים יחד. זה מספיק בהחלט כדי להעביר את המסר שלנו. המטרה שלנו היא להגדיל בהתמדה את מעגל המשתתפים, שבכל חודש יהיו בצעדה יותר ממה שהיו בצעדה הקודמת, יותר ישראלים וגם יותר פלסטינים. צעדה לא אלימה פירושו שאנחנו לא עושים מעשים פרובוקטיביים כלפי חיילים או מתנחלים. זה גם אומר שאנחנו לא מגיבים לפרובוקציות שלהם, אפילו אם זה משהו  מאד מרגיז. זכרו, שניה אחת של מעשה לא שקול יכולה לצבוע את כל הארוע בצבעים שאנחנו לא רוצים." 

יורדים למטה. אנחנו הגענו הגענו באוטובוס מלא מתל אביב ויש עוד אוטובוס מלא מירושלים, ולא מעט  מכוניות פרטיות מכל מיני מקומות. אנחנו מצטרפים אל כמה עשרות פלסטינים שכבר הגיעו למקום לפנינו – חלקם מן האזור הזה שמדרום לירושלים, חלקם מאזור קלקיליה שם יש לארגון "לוחמים לשלום" פעילות ענפה במיוחד. 

היוזמה החדשה שנקראת "עומדים ביחד" התחילה עם תחילת האינתיפאדה השלישית ("גל הטרור", כפי שעוד קוראים לזה בחלק מאמצעי התקשורת בישראל). היו הפגנות בירושלים ובתל אביב ובחיפה ובבאר שבע. אחר כך עברו למתכונת קבועה של צעדה משותפת ביום שישי הראשון בכל חודש, "צעדת החופש" ליד מחסום המנהרות שמדרום לירושלים – מקום שגם ישראלים וגם פלסטינים יכולים להגיע אליו די בקלות ומבלי שפלסטינים יצטרכו לבקש היתרי כניסה כדי להגיע. היום זאת צעדת החופש החמישית במספר. 

חומה גבוהה מפרידה בינינו לבין העיר הפלסטינית בית ג'אלה. החומה נבנתה כדי להגן על המתנחלים של התנחלויות גוש עציון המשתמשים יום יום יום יום בכביש שממשלת ישראל בנתה עבורם ובשתי המנהרות שנחצבו בהשקעה כספית אדירה כדי לקצר את דרכם של המתנחלים לירושלים. לאורך הכביש הזה אנחנו עומדים לצעוד כמה קילומטרים. למרגלות החומה הזאת שמישהו עשה מאמץ לשוות לה מראה אסתטי ולהסוות מעט את מהותה.   

ישראלים ופלסטינים נפגשים ותוך שניות מתערבבים. פה ושם, מכרים ותיקים לוחצים ידיים ונעמדים יחד, חלקם פותחים יחד כרזות גדולות המצריכות שלושה או ארבעה אנשים שישאו אותן. המארגנים מחלקים שלטים בעברית, ערבית ואנגלית: "יש דרך אחרת" / "זה לא יגמר - עד שנדבר!" /  "עומדים יחד נגד הכיבוש והאלימות"  / "עומדות יחד  נגד הגזענות והשנאה" / "גזל אדמות גורם לאלימות" / "לדמעות שלנו יש אותו צבע"/ "בונים יחד תקוה חדשה". השלטים העגולים של גוש שלום, הנושאים את דגלי פלסטין וישראל זה לצד זה היו, היו מאד מבוקשים בקרב הקהל, ונלקחו גם בידי חלק מהפלסטינים. אחרים מהם הניפו את דגל פלסטין לבדו. שני פלסטינים נושאים דמות קרטון ענקית של ''חנדלה'', הילד הפליט פרי יצירתו של הקריקטוריסט המנוח נאג'י אל-עלי, אשר הפך לסמלם של הפלסטינים באשר הם. רבים מן המשתתפים מרימים אל על שתילי זית אשר ינטעו באדמה בסוף המצעד. 

מן הצד השני של הכביש עומד מתנחל בודד עם דגל ישראלי ענק. הוא עתיד ללוות אותנו בהפגנת נגד לכל אורך המסלול.

אנשי חבורת המתופפים מתחילים לצעוד ולתופף וללוות את התיפוף בקריאות קצובות "די לכיבוש! "די לכיבוש!". בעקבותיהם הקהל כולו, מאתיים או שלוש מאות אנשים שבאו לכאן לשחות נגד הזרם. אחד המארגנים אוחז ברמקול ומתחיל בקריאת ססמאות: "ישראל ופלסטין - שתי מדינות לשני עמים!" / "הכיבוש הוא אסון - השלום פתרון!" / "מבית ג'אלה עד בילעין, תשוחרר פלסטין!" / "יהודים וערבים – מסרבים להיות אויבים!" / "די לכיבוש! די לאלימות! די להתנחלות!" . כמה מהצועדים פותחים, ללא רמקול, בקריאה משלהם: "שום דבר לא יעזור – צה"ל הוא ארגון טרור!".

במסלול הגבוה שמעלינו, קרוב לראש החומה, הולכים בעקבות המצעד שלושה חיילים שפניהם מכוסים במסיכות מבד כהה ורק עיניהם נראות, ובידיהם רובים גדולים במיוחד. לאורך הכביש מצידנו השני עוקב אחרינו ג'יפ צבאי ובו קצין בדרגת רב סרן - לפחות הוא בפנים חשופות. גרשון בסקין, הפעיל הירושלמי הידוע כמעורב מאד בפעולות יצירתיות של "דיפלומטיה אלטרנטיבית", ניגש אל הג'יפ. "סליחה, אדוני הקצין, אפשר לשאול למה החיילים שלך מכסים את פניהם?" – "אלה הוראות הקבע, כדי שלא יצלמו אותם ויזהו אותם." – "כדי שלא יצלמו אותם ויזהו אותם? באמת? האם הם במקרה מתכננים לעשות פה איזו פעולה בלתי חוקית ולכן הם לא רוצים שיזהו אותם אחר כך?" – "לא, בהחלט לא. כיסוי הפנים זה חלק מהוראות הקבע השגרתיות". – "הוראות הקבע של מי?" – "הוראות הקבע של מי שמוסמך להוציא הוראות קבע. אני לא חייב לפרט בפניך את כל שרשרת הפיקוד". הקצין חוזר לג'יפ וממשיך קדימה. שלושת החיילים מכוסי הפנים, שלא הוציאו מלה מפיהם, ממשיכים ללכת בעקבות ההפגנה. כמה צעדים מאחוריהם הולך חתול ג'ינג'י ענק, זנבו מורם, והוא צופה ביהירות על משחקיהם המוזרים של בני האדם.



סיום המסלול, והמעקה לצד הכביש נהפך לבמת נואמים מאולתרת. נאומים בערבית מתורגמים לעברית ולהיפך. 

"שלום עליכם! אני, ביאן טביב, ראש מועצת הכפר עיזבת א-טביב וחבר קבוצת קלקיליה-תל אביב של לוחמים לשלום, מברך את כל מי שבאו לצעוד כאן. הצעדה הזאת היא בסימן יום האדמה שאותו מציינים כל הפלסטינים ב-30 למרס. לכפר שלי, עיזבת א-טביב, יום האדמה הוא יום חשוב במיוחד. כל הזמן המתנחלים מנסים לקחת בכח את האדמה שלנו. אנחנו מתנגדים, נאחזים באדמה ושומרים עליה, וחברינו הישראלים עוזרים לנו לשמור עליה! [מחיאות כפיים].  ביום הזה אני רוצה להגיד לשלטון הכיבוש, לממשלת נתניהו שהיא ממשלת המתנחלים: אתם לא תשברו אותנו! אנחנו נמשיך במאבק יחד עם השותפים הישראלים שלנו, חברינו הישראלים. אנחנו נגיד לא לכיבוש ועוד פעם לא לכיבוש ועוד פעם לא לכיבוש, נאבק ונאבק עד שיבוא השלום בין שתי המדינות שלנו. ואני מזמין את כולכם לבוא אלינו ביום שישי הבא להפגנה של תושבי עיזבת א-טביב יחד עם חברינו הישראלים מלוחמים לשלום, הפגנה לשמירת אדמות הכפר!".

"אני, רון גרליץ, מנכ"ל שותף של עמותת 'סיכוי' המאגדת יהודים וערבים ומטרתה ליצור מערכת יחסים חדשה ושונה בין שני העמים, גאה לעמוד כאן היום. אני גאה להיות חלק מהמאבק המשותף נגד הכיבוש. אני גאה בחברי פעילי זכויות האדם, שמותקפים ומושמצים ומואשמים בכל מיני האשמות מופרכות. אני גאה לעמוד יחד עם אזרחי ישראל הערבים, שנגדם מתנהל מסע פוליטי רב ממדים. השבוע זה הגיע לשיא ב'חוק ההשעיה' המחפיר שמטרתו לזרוק מהכנסת את מפלגת בל"ד. דורשים מהאזרחים הערבים בישראל להתכופף ולהתאים את עצמם למגוון העמדות המאד מצומצם שהימין הקיצוני מוכן 'להתיר' להם. הם לא מסכימים, הם דורשים לבטא את עצמם לא פחות בחופשיות מכל אזרח אחר, וזאת זכותם המלאה! כשאנחנו רואים תופעות מזוויעות כמו אחוז התמיכה האדיר בחייל שירה והרג בחברון, קל מאד לאבד תקוה ולהתייאש. אבל אנחנו לא נתייאש! אנחנו יודעים שאין לנו עתיד בארץ הזאת אם לא נצליח לבנות חברה שמבוססת על דמוקרטיה ועל חיים משותפים. בלי זה אין כאן עתיד לאף אחד, לא ליהודים ולא לערבים, לא לישראלים ולא לפלסטינים. אנחנו לא נתיאש, אנחנו נמשיך להאבק ואנחנו נבנה יחד את העתיד שלנו, של כולנו!"

 אחרונת הדוברים היתה טעאלה, תלמידת תיכון בת 16 מרמאללה שהגיעה לצעדה ישר מן המרתון של בית לחם בו השתתפה בשעה מוקדמת יותר. "אנחנו פה, ישראלים ופלסטינים ביחד. אנחנו באנו לפה כדי להגיד שאנחנו ביחד ונישאר ביחד, כמו עצי זית שנטועים עמוק עמוק באדמה! אנחנו ביחד, אנחנו נאבקים ביחד למען שלום וכבוד וחיים וחופש, שלום לכולנו, חופש לכולנו, נגד הכיבוש ונגד האלימות, אנחנו נאבקים ביחד, ישראלים ופלסטינים, יהודים ומוסלמים... [קריאות מהקהל:"ונוצרים! גם נוצרים!"] כן, אנחנו נאבקים ביחד, כולנו יחד, ישראלים ופלסטינים, יהודים ונוצרים ומוסלמים, אנחנו נאבקים יחד ואנחנו ננצח יחד, אנחנו יחד נראה את סוף הכיבוש ואת השלום בין העמים שלנו!"

אחד מהמארגנים נוטל את הרמקול:"אנחנו מגיעים לשלב האחרון של האירוע היום – נטיעת שתילי הזית שהבאנו איתנו. המקום שקבענו לנטיעות הוא מן הצד השני של הכביש. אנחנו מבקשים מכולם להיזהר בחצית הכביש, חוץ מכל הענינים הפוליטיים זהו כביש בינעירוני סואן ומאד לא היינו רוצים איזו תאונה טפשית". 

מתחילים לחצות בזהירות את הכביש. לפתע, חמישה פעילים הנושאים העתקי קרטון של "חומת ההפרדה" מציבים אותם כחומה באמצע הכביש, אשר חוסמת לחלטין את דרכן של עשרות מכוניות  מתנחלים. מאחוריהם,  משתתפי ההפגנה חוצים את הכביש הסואן. "לא יזיק למתנחלים לטעום למשך חמש דקות מה שהפלסטינים עוברים כל השנה – להיתקל בחומה שנראית בדיוק כך, חומה שחוסמת להם את הדרך ולא מאפשרת לעבור".

רגע של מתח, אבל המתנחלים ממשיכים לשבת במכוניותיהם. גם שלושת החיילים מכוסי הפנים ועוד כעשרה חיילים בפנים גלויות שהצטרפו אליהם חיכו בסבלנות. כל הצועדים חוצים בבטחה, חומת הקרטון זזה הצידה ומכוניות המתנחלים חוזרות לזרום בכביש. 

שלט אדום גדול בכניסה לכביש הצדדי מכריז "דרך זאת מובילה לשטח איי שבשליטת הרשות הפלסטינית. הכניסה  לישראלים אסורה. הכניסה מסכנת את חייכם ומהווה עבירה פלילית". אנחנו עוברים את השלט וממשיכים לצעוד קצת הלאה, כדי להגיע לחלקה  שנקבעה מראש. מתנדבים נוטלים מעדרים, חופרים בורות, ותוך זמן די קצר השתילים נשתלים והאדמה מהודקת סביבם ועם סיום השתילה כולם מוחאים כפיים. "אנחנו צריכים עזרה של בעלי מכוניות שיכולים להגיע לכאן תקופתית כדי להשקות את השתילים" אומר נציג המארגנים. "אנחנו ממשיכים להפגין ביום שישי הראשון כל חודש, מקווים לראות אתכם גם במאי וביוני, אתכם וגם את החברים שלכם שלא הגיעו היום. ואזכיר לכם, בעוד שבוע יש הפגנה של חברינו מעיזבת א-טביב, גם זה חשוב מאד ויהיו הסעות. להתראות בהמשך המאבק!"

בדרך חזרה ראינו מחלון האוטובוס את החתול הג'ינג'י, ממשיך לבדו במסלול הריק של הצעדה. 

לתצלומים נוספים ראו כאן

יום ראשון, 27 במרץ 2016

"אני בתוך הכלא ואתם איתי מחוץ לכלא"

"אני בתוך הכלא ואתם איתי מחוץ לכלא"

ההתקפה הרצחנית בבריסל עוררה שוב את מגוון התגובות הישראליות אליהן כבר התרגלנו לאחר מגדלי התאומים וההתקפות בפריז. שמענו את התקווה ש"סוף סוף האירופים יבינו אותנו" ויחדלו מלנדנד לישראל על מצב הפלסטינים והבניה בהתנחלויות. בעקבותיה, הקריאה לבלגים ולאירופאים בכלל "להפסיק לאכול שוקולד", לחדול מהשטויות של דמוקרטיה וזכויות האדם ולהתיצב יחד עם ישראל במלחמה טוטאלית מול האיסלאם העולמי. וזה עוד די מתון יחסית לטובקיסטים שכבר התיאשו מהאפשרות שהאירופים ישנו את דרכיהם מצאו מפלט בשמחה לאיד: "זה מגיע להם", "הם אנטישמים", "זה העונש על השואה". 

הפרשנים בערוץ הראשון בטלויזיה היו קצת יותר מעודנים אך גם הם דנו באריכות בשאלה שירותי הביטחון האירופים יתחילו עכשיו "לפעול ברצינות" לפי דוגמת השב"כ הישראלי, ואם בתי המשט האירופיים יפסיקו לדקדק בזכויות האדם וילמדו משופטי בג"צ הישראלי איך  לתת אישור ל"שיטות חקירה אינטנסיביות של חשודים בטרור". לאחר דיון של חצי שעה הגיעו המומחים באולפן למסקנה: "לא, האירופים לא ממש ישתנו. הם לוקחים את נושא זכויות האדם ברצינות, ולא יוותרו עליו. אולי ינקטו כמה אמצעי חירום, אבל אם לא יהיה עוד פיגוע בבלגיה במשך שנה הם יחזרו לשגרה".

רק לקראת סוף הדיון ממש העז אחד הפרשנים להגיד בחיוך מתנצל: "בעצם, אולי יותר טוב שאירופה תישאר אירופה, שישאר בעולם איזה מגדלור שיביטו אליו בתקוה. אחרי הכל, מספר האנשים שבאים מהמזרח התיכון לאירופה מתוך שאיפה לזכות שם בזכויות שאין להם בארצותיהם גדול הרבה יותר ממספר האנשים שבאים מהמזרח התיכון כדי להרוג אירופים". הפרשנים האחרים הביטו עליו די בתמהון, אבל זה כבר היה סוף הדיון.

ובינתיים שוב הגיע אלינו חג הפורים. החג אותו הנהיגה המסורת היהודית כדי לחציין מאורעות שקרו (או אולי לא באמת קרו) בממלכת פרס לפני כ-2500 שנה. כמו לגבי רבים מהסיפורים בתנ"ך, אפשר למצוא בסיפור הזה את מה שתרצה לחפש. אפשר לקרוא במגילת אסתר את סיפורו של מיעוט דתי ואתני שהיה נתון לשנאה ודעות קדומות ורדיפות, שמעליו ריחפה סכנה מוחשית של רצח עם כולל, ואשר ניצל ברגע האחרון בזכות אומץ ליבה ותושייתה של אשה צעירה. אפשר גם לקרוא במגילת אסתר את סיפורם של יהודים שריריים וכוחניים שהפכו מנרדפים לרודפים, יהודים אשר לא הסתפקו בתלית מי שזמם לרצוח אותם אלא גם תלו על העץ את כל עשרת בניו, כולל צעיר הבנים  שהיה (כפי שמספרת המסורת היהודית) ילד צעיר ותמים, ואז עברו לביצוע מעשי טבח המוני ללא אבחנה. 

הפרשנות השניה היא המקובלת והנפוצה במובלעת המתנחלים בעיר חברון, היום בו הם מקיימים את העדלאידע שלהם ברחובות העיר תחת שמירה ואבטחה צבאית כבדה, כאשר התושבים הפלסטינים נדרשים להסתגר בבתיהם עד שיסיימו המתנחלים את החגיגה שלהם. לא פעם מעלים המתנחלים בתהלוכותיהם את זכרו של דוקטור ברוך גולדשטיין אשר בימי חג הפורים ב-1994 רצח 29 מתפללים מוסלמים בעת תפילתם. והשנה הזאת, בזמן חג הפורים במובלעת המתנחלים הדתיים הלאומנים בעיר חברון, קרה המקרה שבו חייל כיוון את רובהו אל פלסטיני ששכב על הארץ וכבר לא היווה שום איום וירה כדור קטלני ישר לראש. מה שפרסם החייל הזה בעמוד הפייסבוק האישי שלו מעיד בבירור שהוא שותף מלא להשקפת עולמם של המתנחלים עליהם הוצב לשמור. 

בבוקר יום חמישי עוד לא ידעתי על מה שקרה בחברון כאשר יצאתי לראות את העדלאידע בחולון. למען האמת, הקהל הגדול שנאסף שם לא התעמק יותר מדי בפרשנות מגילת אסתר והאם להסיק ממנה מסקנות הומניסטיות או לאומניות. חג פורים הוא עבורם בעיקר הזדמנות לקיים קרנבל צבעוני של מסכות ססגוניות בשלל צבעים. ברחוב הראשי עברו בזה אחר זה דינוזאורים ומפלצות מפחידות. כאשר התכופפה המפלצת קרוב אל הקהל וחשפה מלתעות חדות פרצו הילדים בצעקות בהלה, אך מיד פרצו בצחוק כאשר הילד הרוכב על גב הטירנוזאור נופף להם לשלום.  

"אנו מברכים את שוטרי משטרת ישראל שבאו להגן עלינו ולאפשר לנו לחגוג בבטחה אל מול כל האיומים, ובמיוחד את מפכ"ל המשטרה רוני אלשייך שבא לכבד בנוכחותו את העדלאידע של חולון" הכריז הרמקול. הסתכלתי על הילדים המחופשים שלאורך המדרכה. בין גיבורי העל הקטנים וחבריהם המלכים והפיות והפיראטים ראיתי מספר לא מבוטל של ילדים במדי משטרה כחולים או שחורים. לעומתם, בניגוד לשנים קודמות כמעט לא היו שם חיילים צעירים. רק ילדה אחת בגיל שלוש או ארבע לבשה מדי צבא ועל כתפיה דרגות רב אלוף...

במדרכה על הצד עמד דוכן מאולתר למכירת צעצועים. המוכר נע לצלילי המוזיקה מהרמקולים והציג לראווה את מרכולתו – ביד האחת תת מקלע שחור, גדול ומאיים וביד השניה מיכל לפליטת בועות סבון. עד כמה שיכולתי לראות ברבע השעה שעמדתי שם, לבועות הסבון היו הרבה יותר לקוחות.

משם נסעתי לתל אביב, לעדלאידע של מחאה להזדהות עם הסרבנית תאיר קמינר, אשר נכנסת ויוצאת ונכנסת שוב בשערי הכלא הצבאי מאז הודיעה על סירובה להתגייס לצבא כיבוש המדכא את הפלסטינים. היא כבר עברה את התהליך הזה שלוש פעמים. בסוף השבוע הזה היא אמורה להשתחרר מחודש מאסר, לבלות יומיים בבית הוריה וביום ראשון לחזור לבקו"ם כדי לקבל שוב פקודה להתגייס ולהתחייל, להודיע שוב על סירוב ולחזור לכלא לעוד חודש. עד שלצבא זה ימאס...


בקריאה להפגנה שהופצה ברשת נאמר "בפורים הזה נגיע לשמח ולתמוך בהפגנת עדלאידע בתמיכה בתאיר. מוזמנות ומוזמנים להגיע מחופשות לרמטכ"ל האהוב עליכן או לצבא הכי מוסרי לדעתכן! יש להביא: מסכות, רעשנים, כובעים, נצנצים ורוח חג". למען האמת, לא כל המשתתפים נהגו ברוח ההזמנה הזאת, רבים באו בבגדים רגילים ללא סממנים פורימיים – אם כי כמה פעילים  צבעו את פניהם בצבעי לבן בוהק ועמדו מאחורי סורגי כלא סמליים, וחבורת המתופפים האנרכיסטים, המתנגדים לכל סמכות מדינתית, עטפו את תופיהם בסרטים משטרתיים אדומים בוהקים הנושאים את הכיתוב "משטרה! המעבר אסור!". 

היו שם הופעות אמנותיות של ראפר פלסטיני ממזרח ירושלים וצעיר ישראלי ששר שירי מחאה וניגן בגיטרה. ודיברו מיכה קמינר, אביה של תאיר, ואיידן קטרי, צעירה טרנסג'נדרית העומדת בשבוע הבא להתייצב גם היא בבקו"ם ולהודיע על סירוב להתגייס. 

"באנו כאן להזדהות עם צעירה אמיצה, העומדת לבד במאבק קשה שם בין חומות הכלא כדי להמשיך להשמע לצו מצפונה" אמר חבר הכנסת דב חנין. "בניגוד למה שאנחנו שומעים מכל מיני פוליטיקאים ופרשנים, לא מי שנשמעים למצפונם ומסרבים הם שמסכנים את החברה הישראלית. מי שמסכנים אותה הם מי שמצייתים ללא היסוס לפקודה לא מוסרית. הכיבוש, אותו כיבוש שאמרו לנו שאפשר 'לנהל' אותו מתפוצץ לנו עכשיו בפנים. אין בטחון עם כיבוש, אין תקוה עם כיבוש, אין עתיד עם כיבוש! [מחיאות כפיים]. את דמותו של הכיבוש ראינו בתמונות הנוראות שהגיעו היום מחברון. התמונות האלה אינן מצביעות רק על חייל אחד בודד שעשה מעשה מתועב. הכתובת היא למעלה, אצל הפוליטקאים שקראו קריאות לינץ', שקראו להרוג גם את מי שלא מהווה איום. החברה הישראלית כולה צריכה לעשות חשבון נפש על הכיוון הנורא שאליו אנחנו הולכים בלי לשים לב. תאיר יושבת בכלא בשם כולנו כדי להציב לחברה שבה אנו חיים תמרור אזהרה." 

בסיום הצליחו המארגנים מרשת "מסרבות" ליצור קשר ישיר עם תאיר קמינר עצמה, שדיברה מן הטלפון הצביורי בחצר הכלא ודבריה הועברו ברמקול: "תודה רבה לכולכם! במשפט האחרון שהיה לי, הקצין אמר 'יפה מאד שהחברים שלך מלווים אותך לשער המחנה, אבל הם עכשיו הולכים חזרה הביתה ואת הולכת לבד לבד לכלא'. אבל זה לא נכון, אני יודעת שכולנו יחד, כולנו עומדים יחד, אני בתוך הכלא ואתם איתי מחוץ לכלא. תודה רבה!" 

פורים או לא פורים - הליצן ואמן הקרקס הפלסטיני מוחמד אבו סח'א ממשיך לשבת ללא משפט בכלא הישראלי. מוחמד אבו סח'א התחיל ללמוד את אמנות הקרקס בבית הספר "קרקס פלסטין" לפני כתשע שנים, כשהיה בן 14. הוא הפך לפני חמש שנים לאמן קרקס ולמורה בבית הספר. הוא הופיע ברחבי הגדה ובחו"ל ועבד עם קבוצות נוער ומבוגרים בעלי צרכים מיוחדים. ביתו של אבו סח'א הרוווק נמצא בצמוד לקרקס והוא מבלה בעבודה יום ולילה. שם הוא גם כותב את הספר שלו, שנועד ללמד טיפול בילדים עם צרכים מיוחדים באמצעות אמנות הקרקס. שם הוא מקבל את מאות הילדים שבאים לברוח קצת מהמציאות שלהם ולהכנס לעולם קסום ומופלא, אפילו אם רק לכמה שעות. חבריו מספרים כי ילדים שלא יכלו לעשות צעד אחד היום יודעים ללכת בזכותו. 

כיום, אבו סח'א כבר אינו יכול להגיע לקרקס, והתכנית לילדים מיוחדים נסגרה בהעדר מחליף. בחודש דצמבר 2015 נסע אבו סח'א לבקר את הוריו באזור ג'נין. כשעברה המונית במחסום זעתרה, נעצר אבו סח'א על ידי חיילים שקיימו בדיקה אקראית, הורד מהמונית ונלקח למעצר. זמן לא רב אחרי כן הוצא נגדו צו מעצר מנהלי לכליאה ללא משפט, ומאז הוא מוחזק בכלא מגידו. מדוברות השב"כ נמסר כי אבו סחא נעצר "בשל מידע אודות פעילותו העדכנית בארגון החזית העממית" ובגלל "מסוכנותו לביטחון האזור" – אולם לא הובאו שום ראיות לביסוס הטענות האלה, ושום טענות ספיציפיות על מעשים שעשה או תכנן לעשות.

בבית המשפט שדן באישור צו המעצר המנהלי אמר אבו סח'א: "אני אומן בקרקס. אני ליצן. טיילתי הרבה באירופה וראיתי הרבה אנשים, פלסטינים, ישראלים, אמריקאים. אין לי כל כוונה לבצע פעולות אלימות. אפילו בפייסבוק יש לי הרבה אנשים מתרבויות שונות. אני עובד ברמאללה בתור ליצן בקרקס, אנו מטיילים בקרקס מסביב לאירופה. פעם אחרונה שהייתי בחו"ל הייתה ביוני שעבר. אני עובד סוציאלי בארגון התנדבותי". בדיון סרב נציג השב"כ למסור לאבו סח'א או לפרקליטו עו"ד מחמוד חלבי כל פרטים שהם על מהות ההאשמות נגדו, אשר נותרו חסויות לחלוטין. המעצר המנהליאושר בידי השופט, בתוקף עד יוני 2016 (וניתן להארכה חוזרת בלתי מוגבלת, ככל שירצה השב"כ). 

ברחבי העולם התעורר גל מחאות של אנשי קרקס. "כדור שלג", מגדיר זאת חבר אחד שלו. "פנינו לקרקסים אצלם הוא הוזמן להופיע בעבר. אבו סח'א עבר למשל השתלמות בקרקס בטולוז שבדרום צרפת ושם מיד התגייסו למענו". בין היתר הוקם למענו דף פייסבוק בו אמני קרקס מכל העולם פרסמו מחאות יצירתיות שקיימו – בכל מופע רחוב, קפיצה על מוט או תרגילים אקרובטיים אחרים הם מניפים שלט עם הקריאה "שחררו את אבו סח'א". חלקם העלו סרטונים שצילמו בקרקס שבו הם עובדים, וזמר האינדי האמריקאי דיויד רוביקס כתב שיר למענו ("הוא יכול היה להיות לוחם כמו רבים מחבריו האחרים... אבל הוא החליט להיות אומן קרקס, לעבוד קשה ולשמח ילדים"). ארגון אמנסטי אינטרנשיונל יצא בקריאה דחופה לשחררו. מארגני המחאה מתכננים הפגנה גדולה של אומני קרקס בלונדון וככל שיימשך המעצר המנהלי להרחיבה גם לבירות נוספות. 

גם בישראל התארגנו מספר אמני קרקס להפגין ולמחות למענו של מוחמד אבו סח'א. "כבר קיימנו שתי הפגנות למענו, אחת מול כלא מגידו שם הוא נמצא והשניה מול כלא עופר שהוא מרכז המעצרים הסיטוניים של שלטונות הכיבוש" אומרת חניתה הנדלמן, אשר מזה שנים רבות  מפעילה פרוייקטים חברתיים רב-תרבותיים בבית הספר לקרקס בכפר יהושע במטרה לקרב בין יהודים וערבים. "ערכנו בחניית הכלא מופע ספונטני. זה לעתים נראה משעשע כאשר אנשי הקרקס שבאו להפגין העיפו מוטות קרקס מעל השוטרים.  כמובן, כפי שמתבקש, הכנסנו לענין את פורים ואת אוירת חג הפורים, למרות שהסיפור לא מבדח".

עד כה, בית המשפט העליון של מדינת ישראל מסכים לשחרר עצירים מנהליים פלסטינים אך ורק אם הם שובתים רעב ומביאים עצמם אל סף מוות או נזק מוחי בלתי הפיך. מוחמד אבו סח'א בינתיים לא נקט בדרך הזאת.


יום שבת, 28 בנובמבר 2015

אז מה לעשות?

אז מה לעשות?

" זה המאבק של הציוויליזציה נגד הברבריות!" הכריז ראש הממשלה בנימין נתניהו בפני אורחו המכובד, מזכיר המדינה האמריקאי ג'ון קרי. "בכל רחבי העולם יש מתקפה שמבוצעת על ידי איסלאמיסטים קיצוניים וכוחות הטרור. ישראל נלחמת בטרוריסטים האלה בכל שעה. אנו מאמינים שעל הקהילה הבינלאומית בכללותה לתמוך במאמץ הזה שלנו. זה לא רק המאבק שלנו, זה המאבק של כולם." אולי אולי סוף ירד להם האסימון, לאמריקאים ולאירופאים האלה? אולי הפעם סוף סוף הם יבינו מה שלא הבינו אחרי ה-11 בספטמבר ואחרי שרלי הבדו? אולי הם סוף סוף יבינו שמדינת ישראל היא חוד החנית של המערב התרבותי שנלחם בברבריות האיסלאמית, יתיצבו במאה אחוז לצידנו  ויפסיקו לנדנד ולברבר על הפלסטינים והכיבוש וההתנחלויות? 

מסתבר שגם הפעם לא. נכון, האורח האמריקאי הביע הזדהות מלאה עם זכותה של מדינת ישראל להגן על עצמה אל מול הטרוריסטים הפלסטינים האוחזים בסכינים או  במספריים. עם זאת, הוא ביקש שמדינת ישראל תבצע מחוות של רצון טוב שיסייעו לבנית אמון ולהרגיע את המצב,  כמו למשל היתרי בניה בכפרים פלסטינים בהם עד עתה זכו לביקורים תכופים של דחפורים ישראלים העוסקים בהרס "בתים בלתי חוקיים". וכאשר ביקש נתניהו לאזן את היתרי הבניה לפלסטינים על ידי בניה ב"גושי ההתנחלות" הגיעה מוושינגטון תגובה מיידית שלא הותירה מקום לספק : "התשובה היא - לא אחד גדול." ועוד "ממשלת ארה"ב מעולם לא הגנה או תמכה בהתנחלויות ולא נקטה מדיניות שנתנה להן לגיטימציה. ממשלים דמוקרטיים ורפובליקאיים כאחד ראו בבנייה בהתנחלויות ובניסיונות הישראליים לקבוע עובדות בשטח כמהלכים שחותרים תחת פתרון שתי המדינות". 

ומה עם האירופאים? הרי ההתקפה של דעאש בפאריס התרחשה בדיוק ארבעים ושמונה שעות לאחר שהאיחוד האירופי החליט על סימון מוצרי ההתנחלויות המוצעים לצרכן האירופי. מה זה, הם לא מתחרטים? הם לא מתפכחים? גם אחרי מה שקרה בפאריס הם לא מבינים שצריך לתמוך בישראל ולשכוח משטויות כמו ההתנחלויות? אבוי, לא. הנשיא הולנד הכריז שצרפת נמצאת במלחמה נגד דעאש ושלח את מטוסיו להצטרף אל הרוסים בהפצצות כבדות במיוחד בסוריה. וביחד עם זאת, עדיין מצפה שמדינת ישראל תלך בדרכה של צרפת, אשר כבר לפני יותר מחמשים שנה ויתרה על שלטונה בארץ ערבית שנקראת אלג'יריה ופינתה משם יותר ממליון מתנחלים צרפתים. וכך גם הבריטים שיצאו מהודו וההולנדים שיצאו מאינדונזיה והבלגים שיצאו מקונגו, כולם מצפים ממדינת ישראל להעניק עצמאות למושבה שלה בשטחי הגדה המערבית. בעיר בריסל בירת בלגיה, שהיתה השבוע משותקת בחשש מהתקפת טרור, שוכן המוזיאון הטרופי הבלגי – מוזיאון אשר לפני מספר שנים עבר שינוי מהותי בתצוגה ובאורינטציה והפך למזויאון המתעד את פשעי הקולוניאליזם הבלגי. 

אז בעולם לא שוכחים את הפלסטינים ואת הכיבוש ואת ההתנחלויות, זה תמיד יעלה ויקפוץ בכל מיני מקומות ובכל מיני צורות, ותמיד יצטרכו הדיפלומטים והמדינאים הישראלים לרוץ ולכבות שריפות. הנה איגוד האנתרופולוגים האמריקאי החליט להטיל חרם על האקדמיה הישראלית כל עוד היא משתפת פעולה עם כיבוש ודיכוי הפלסטינים. והנה בית כל בו בברלין שהיה פעם בבעלות יהודית והוחרם בידי הנאצים וכיום הוא בבעלות תאילנדית החליט להסיר מוצרי התנחלויות מהמדפים, אבל על זה אפשר היה להתגבר תוך העלאה מסיבית במיוחד של זכר השואה ופניה רבת עוצמה אל רגש האשמה הגרמני. והנה מפלגת הלייבור הבריטית מחליטה להטיל חרם על חברת שמירה ואבטחה בינלאומית אשר פעילה מאד גם בבתחי הכלא בהם מוחזקים פלסטינים בישראל... 

אבל, נכון לעכשיו, את כל זה יכול ראש הממשלה נתניהו להגדיר כדקירות סיכה. העולם לא שכח את הפלסטינים. אבל הם גם לא ממש בראש סדר העדיפויות, כאשר המדינאים והגנרלים ואנשי הביטחון מתרוצצים בין כל כך הרבה משברים אחרים. כנראה שלפחות בזמן הקרוב אף אחד לא עומד להפעיל לחץ שנתניהו לא יוכל לעמוד בו. בשבע שנות נשיאות, היו כמה וכמה מקרים בהם נראה ברק אובמה על סף התנגשות חזיתית עם בנימין נתניהו, ותמיד הוא נרתע הרגע האחרון. רק פעם אחת הלך נשיא ארצות הברית עד הסוף - וזה לא היה בענין הפלסטיני אלא על הגרעין האיראני. בנושא הזה, אובמה היה נחוש והחלטי, התמודד בכל הכח עם נתניהו ועם תומכיו של נתניהו בקונגרס והביס אותם שוק על ירך. כשהוא נח על זרי הדפנה  של הניצחון הזה, הגיע אובמה למסקנה שהסכסוך בין ישראל לפלסטינים כבר לא יפתר בתקופת כהונתו, והמקסימום שאפשר לעשות הוא "בקרת נזקים". 

אבל כנראה שגם את המעט הזה לא הצליח מזכיר המדינה קרי להשיג. נתניהו הבהיר שלא יהיו שום מחוות כלפי הפלסטינים עד אשר תסתיים "אינתיפאדת הסכינים". כמובן, גם אם הפלסטינים כולם ישמרו על שקט מוחלט, אין מה לדבר על הקפאת הבניה בהתנחלויות. זה לגמרי לא על סדר היום. אבל אם תיפסק האלימות, יתכן שראש הממשלה יואיל לחפש בכובעו ולשלוף משם כמה מחוות אזרחיות שיועילו מאד לפלסטינים בחיי היום שלהם. מה בדיוק? טוב, קודם כל שיפסיקו את האלימות והטרור וההסתה, ואז נראה. 

ומה על הפלסטינים שאינם שייכים לשום ארגון ואינם בשליטה של אף אחד,  אשר בזה אחר זה, יום אחר יום, מוכנים ליטול סכין (או מספרים) ולצאת לפעולה שתסתיים קרוב לודאי במוות או פציעה קשה? קרוב לודאי שהם אפילו לא עקבו ולא גילו ענין בדיווחים מפגישתו של ראש ממשלת ישראל עם מזכיר המדינה האמריקאי.  

וכך ממשיך גלגל הדמים להתגלגל, כל יום מביא לכותרות גיבורים וגיבורות לשעה וגם  פושעים ופושעות (ומיהו הגיבור ומי הפושע? זה תלוי כמובן באיזה צד של הסכסוך מתפרסם הסיפור...). 

מוחמד א-טרדה בן 18 מהכפר תפוח ליד חברון יצא לעיר קרית גת, דקר ופצע ארבעה ישראלים ברחובותיה, הנערה הישראלית ליאם יוטקו בת ה-13 שנדקרה הצליחה לחבוש את עצמה וזכתה לשבחים בעיתונות הישראלית על התושיה שגילתה. הפלסטינית אשרקאת טהא בת ה-16 הגיעה לצומת חווארה שמדרום לשכם ושלפה סכין, מנהיג המתנחלים גרשון מסדיה שעבר שם דרס אותה במכוניתו והפיל אותה על הארץ ובטרם הפסיקה לקום ירו בה חייל ומתנחל והרגו אותה. הדר בוכריס בת 21 מצפת, שעברה לאחרונה לגור בהתנחלות בגוש עציון, נדקרה למוות שכשחיכתה לאוטובוס בצומת שליד ההתנחלות. הדוקר עיסאם ת'וואבתה בן 34, שהתגורר בכפר הסמוך בית פג'אר, נורה ונהרג בידי חיילים. בראש כותרות העיתונים הופיעה תמונתה של בוכריס במהלך טיול בהודו ממנו חזרה רק לאחרונה, נערה יפה על חוף הים בגואה. למחרת היום יצאו הדיל ווג'יה עוואד בת ה-14 ובת דודתה נוהאן עוואד בת ה-16 ממחנה הפליטים קלנדיה וניסו לדקור במספרים עוברים ושבים בשוק מחנה יהודה בירושלים. ווג'יה נורתה בידי שוטר ונהרגה במקום, נורהאן נפצעה קשה. "מחבלות קטנות" נקראו השתיים בכותרות העיתונות. מאוחר יותר התברר כי אחיה הבכור של הדיל נפגע בראשו לפני שנתיים ב"כדור גומי" שירו חיילים ישראלים ומת לאחר תשעה חודשים ללא הכרה. מאוחר יותר באותו יום נדקר החייל הישראלי זיו מזרחי למוות בתחנת הדלק שעל כביש 443, המחבר בין ירושלים לתל אביב דרך שטחי הגדה המערבית. מאוחר יותר התברר כי דודו של זיו נהרג לפני 12 שנה בפיצוץ מסעדה בירושלים. וכך הלאה והלאה והלאה, עוד ארוע ועוד ארוע ועוד ארוע יום אחר יום ולעיתים שעה אחר שעה, ישראלים פצועים וישראלים הרוגים, פלסטינים פצועים ופלסטינים הרוגים (במספרים גדולים הרבה יותר) . הגיבורים של הצד האחד הם הפושעים של הצד השני,  וקשה מאד לעקוב ולזכור אפילו את כל מה שקרה אתמול. זה עתה, בעודי יושב כאן ליד המחשב וכותב את המאמר הזה, דרס פלסטיני במכוניתו שישה חיילים בכניסה למחנה הפליטים בית אומר שבין בית לחם לחברון ופצע אותם ומיד נורה למוות. כרגיל, באמצעי התקשורת הישראלים הופיע שוב הניסוח הרגיל: "המחבל נוטרל".

אז מה לעשות? מפקדי הצבא החליטו שזה כבר לא "גל טרור" אלא "התקוממות מוגבלת". מוגבלת, מפני שעדיין לא כל הפלסטינים משתתפים בה, אלא יחידים שבדרך כלל אינם שייכים לשום ארגון ובמקרים רבים החליטו על הפעולה רק כמה שעות לפני שביצעו אותה. עדיין אפשר, לדעת הצבא, "להכיל" את ההתקוממות הזאת. לדעת הצבא, בצד פעולות דיכוי "נקודתיות" יש לתת הקלות לאוכלוסיה הכללית הפלסטינית. כמו כן ממליצים מפקדי הצבא על חיזוק הרשות הפלסטינית, כולל באמצעות אספקת כלי נשק ומכוניות משורינות. את ההמלצות האלה דוחים נתניהו ושריו על הסף. 

בניגוד למפקדי הצבא, אשר עדיין רואים ברשות הפלסטינית וכוחות הביטחון בעל ברית מהימן, בממשלה מצביעים על הרשות הפלסטינית כ"מסיתה הראשית" ומאשימים את כלי התקשורת ומערכת התקשורת הפלסטינית כמי שמוציאים את הצעירים לרחובות עם סכינים בידיהם.  כמה משריו של נתניהו "לא היו מצטערים אילו התמוטטה הרשות הפלסטינית". באופן פרדוקסלי, הציפיות האלה של האגף הימני בממשלת ישראל מצטלבות עם שאיפתם של חלקים גדלים בציבור הפלסטיני לפרק את הרשות או לפחות לסיים את שיוף הפעולה הבטחוני שלה עם צה"ל, אשר כשיתוף פעולה עם הכיבוש. 

ברדיו הבוקר צוטטו מפקדים בכירים בצבא שהביע דעתם שיש להמעיט ככל האפשר בהרג פלסטינים, שכן ההרג הזה מתדלק את להבות ההתקוממות ומאיים להפוך אותה מהתקוממות מוגבלת להתקוממות כללית, או בשמה המפורש אינתיפאדה. "כשיש ילדה שמנסה לדקור במספרים ורועדת מפחד, מספיק בהחלט לתת לה בעיטה וא לכל היותר לירות לה ברגל. אין צורך לחורר אותה בעשה כדורים" צוטט מפיו של מפקד בכיר אלמוני. אבל אם זאת כוונתם של המפקדים הבכירים, הם לא מצליחים להוריד אותה במורד סולם הדרגות אל החיילים בשטח.  

מנכ״ל בצלם, חגי אלעד כתב לרה״מ, ״הממשלה בראשותך מאפשרת – ואף מעודדת – את הפיכתם של שוטרים, ואף של אזרחים חמושים, לשופטים ולתליינים. נטען כי אין כל שינוי בהוראות הפתיחה באש וכי כוחות הביטחון פועלים תוך שימוש בכוח סביר שאינו עולה על הנדרש על מנת לעצור מפגעים, ולכאורה מובן מאליו כי ירי באדם פצוע שאינו מסכן איש הוא בלתי חוקי. בפועל, הגיבוי המלא למעשי ההרג הלא חוקיים שתועדו מבטא – ומבסס לגיטימיות – למציאות שונה בתכלית. התגבשה בכהונתך מציאות כאילו-נורמטיבית חדשה, על פיה יש "לירות כדי להרוג", בכל מקרה, בכל מצב, גם כשכבר אין נשקפת מהחשוד או החשודה סכנה כלשהי. המציאות הזאת היא תולדה ישירה של שיח מתלהם של בכירים ממשלתיים ונבחרי ציבור בקואליציה שלך, הזוכים לגיבוי משתיקתך; לשילוב בין אדם בעל חזות ערבית לבין סכין יש רק אחרית אחת – הוצאה להורג ברחוב". 


אתמול אחר הצהרים צעדו כשלוש מאות מפגינים ישראלים ופלסטינים בהפגנה משותפת לא-אלימה נגד הכיבוש, הטרור והאלימות לאורכו של "כביש המנהרות" שנבנה בהשקעה גדולה לשימושם של מתנחלי גוש עציון. במשך כשעה הם צעדו צפונה בטור ארוך מעבר למעקה הבטיחות של הכביש, לקצב תופים וסיסמאות, כשהם נושאים שלטים, דגלים ומיצג יצירתי של חומה. אלפי הנוסעים בכביש, מתנחלים ופלסטינים כאחד, לא היו יכולים לפספס את התהלוכה הארוכה, ורבים מאוד הגיבו אליה – בין אם בקללות ובין אם בקריאות עידוד. הסיסמאות, בעברית, ערבית ואנגלית, קראו לפירוק ההתנחלויות ולסיום הכיבוש הישראלי בשטחים, וכן נגד האלימות והפחד ולמען שיתוף פעולה ערבי-יהודי. חיילים ושוטרים ליוו את ההפגנה לכל אורך הדרך, ולא היו בה עימותים כלל. 

בסוף התהלוכה התכנסו המפגינים ברחבה ליד מחסום המנהרות, ושם נאמו כמה מהמארגנים מיטל לוקוף, פעילת "לוחמים לשלום" אמרה: "אנחנו חיים בתקופה קשה, אנשים חפים מפשע מתים כל יום וקשה לראות את סוף האירועים. אסור להתיאש! מה שצריך לעשות, התשובה האפשרית היחידה, היא מה שאנחנו עושים כאן: יהודים וערבים, ישראלים ופלסטינים, מתייצבים יחד לדרישה משותפת לסיום הכיבוש. למצוא את מה שמשותף בינינו ולבנות את העתיד על הבסיס הזה, לשבור את מעגל האלימות שאנחנו נמצאים בו – ולשנות את המחר". 

יו"ר ועדת המעקב לחברה הערבית בישראל, ח"כ לשעבר מוחמד ברכה, התייחס לאירועי הדריסה שקרו כשעתיים לפני ההפגנה, אחד מהם רק כעשר דקות נסיעה ממיקום ההפגנה על כביש 60. "אנחנו לא רוצים שאף טיפת דם תשפך", אמר ברכה. "אבל מי שיוצר את המצב הזה צריך להבין שרק שלום ייתן ביטחון. המצור, המחסומים, ההתעללות, ההתנחלויות – הם הגורם לכל מה שרע שקורה פה. אנחנו עומדים ביחד וקוראים נגד הממשלה הקיצונית הזאת, למען אופק של חיים ושלום גם במדינת ישראל וגם במדינה הפלסטינית העצמאית שתקום".

יום שישי, 13 בנובמבר 2015

הסבתא המחבלת, הילד המחבל והארי פוטר

הסבתא המחבלת, הילד המחבל והארי פוטר 

המאמר המופיע להלן נכתב לפני האירועים הנוראים שקרו הלילה בפריז. עדיין קשה לדעת מה תהיה ההשפעה כאן אצלנו. בדרך מקרה, האירועים האלה נגעו בי באופן אישי - בני משפחה קרובים, הנמצאים בחופשה, היו הערב במסעדה בפריז - קרוב מספיק כדי לשמוע את הירי באופן ברור, למרבה המזל מספיק רחוקים כך שלא נפגעו. 

***
  
"זאת לא אינתפאדה". שר הביטחון משה יעלון חוזר וטוען שזאת לא אינתיפאדה, שאינתפיאדה זה משהו אחר לגמרי. נכון לעכשיו, אמצעי התקשורת בישראל  השתכנעו. הם לא קוראים לזה אינתיפאדה, הם ממשיכים לקרוא לזה "גל הטרור". גל טרור שנמשך ונמשך ונמשך ונמשך ואת קיצו איש לא רואה. אבל בעצם, האם כל כך חשוב מה בדיוק קוראים לזה? מה שברור הוא שפלסטינים במספרים גדלים והולכים, בלי הבדל מין וגיל ורקע חברתי, מתקוממים נגד הכיבוש הישראלי המתקרב במהירות אל יובל החמישים לקיומו.

בצומת חלחול שמצפון לחברון פתחו חיילים ישראלים באש והרגו את  ת'רוות שעראווי בת 72 מחברון – אלמנה וסבתא לנכדים. לטענת החיילים, היא ניסתה לדרוס אותם במכוניתה והם פעלו מתוך הגנה עצמית. הטענה התקבלה ללא ערעור בידי אמצעי התקשורת הישראליים, אשר מיהרו להגדיר אותה כ"מחבלת" – גם אם "מחבלת בפרופיל שונה מהרגיל". טענותיהם של גורמים פלסטינים שניסו להטיל ספק בגרסא הישראלית נדחו על הסף בצד הישראלי – " הרצון לבצע פיגועים  מדרבן לא רק את הצעירים - אלא גם את הסבים והסבתות שלהם. אין ספק שמדובר במחבלת ממשפחה של מחבלים, הרי בעלה המנוח נהרג בידי חיילים בחברון בימי האינתיפאדה הראשונה. ". (בימים ההם עוד לא היה ספק לגבי המונח "אינתיפאדה"...). 

ת'רוות שעראווי, לפני כמה חודשיםת
Resist4pal תצלום
 

ראשה עוויסי, סטודנטית בת 23 מקלקיליה, נהרגה בידי חיילים במחסום אליהו שממערב לעיר הולדתה - שבועיים לפני המועד בו עמדה להינשא. החיילים אמרו שהיא ניסתה לדקור אחד מהם בסכין שבידה. במכתב שנמצא על גופה כתבה ראשה עוויסי: "אני לא יודעת מה יקרה לי בסוף הדרך. אני לא יכולה לסבול יותר את מה שאני רואה. אני עושה זאת בדעה צלולה. אני עושה זאת כהגנה על המולדת, על הנערים והנערות. אני מצטערת על כל מה שיקרה לי. אני מצטערת שזו הדרך בה אני מסיימת. הורי, אבי, אמי, אחיותי, סלחו לי על מה שאעשה. אני אוהבת אתכם. במיוחד ארוסי." המכתב צוטט בהרחבה באמצעי התקשורת בישראל – בעיקר כהוכחה ניצחת שבמקרה זה אכן בוצע נסיון לפגוע בחיילים. 
 
עלי אלקם בן ה-14, תושב מחנה הפליטים שועפאת בצפון ירושלים ניסה בדרכו הביתה מבית הספר לדקור מאבטח ברכבת הקלה. "עשיתי זאת כדי לנקום את הריגת בן דודי בידי חיילים" אמר בחקירתו במשטרה. אחיו מועאוויה עלקם בן ה-11, שהשתתף גם הוא בנסיון הדקירה, לא יכול היה לדבר ולהסביר את עצמו ואת מעשהו. הוא נורה בידי המאבטח, ונלקח לבית החולים במצב קשה, מורדם ומונשם. בכותרות העיתונים דובר הרבה על "המחבל בן ה-11" ובמאמרי הפרשנות הובעה דאגה מן העובדה שילדים בני 11 אינם נושאים באחריות פלילית ו"אולי הפלסטינים מצאו כאן פרצה משפטית". שרת המשפטים איילת שקד הבטיחה לנסות לסתום את הפרצה הזאת ולחפש דרכים משפטיות להוריד את גיל האחריות הפלילית.
 
ומיד לאחר המחבל בן ה-11 עלו לכותרות המסתערבים, הם החיילים המהוללים היודעים להתחפש לערבים ולהטעות את הפלסטינים התמימים עד לרגע בו הם שולפים את נשקם ומסתערים. והפעם הם עלו על עצמם כאשר חדרו אל בית החולים אל-אהלי בחברון ועצרו שם (או חטפו משם, תלוי מי מתאר את הארוע...) את עזאם שלאלדה בן ה-20 שנחשד בדקירת מתנחל ישראלי ופציעתו לפני שבועיים. עבדאללה שלאלדה, בן דודו של עזאם,  ניסה להתנגד לחיילים ונורה למוות בו במקום. באמצעי התקשורת בישראל העלו על נס את התושיה והיצירתיות של המסתערבים, שהלבישו אחד מביניהם כאשה בשלבי הריון מתקדמים והושיבו אותו על כסא גלגלים והאחרים העמידו פנים שהם קרובי משפחתה של "האשה" וכך חדרו לעומק בית החולים בלי לעורר חשד. אך הועלה החשש כי לאחר שהפלסטינים צלמו את הסרטים מצלמות האבטחה של בית החולים, יהיו פניהם של המסתערבים חשופים ושוב לא יוכלו להתחפש בהצלחה. מומחה הרגיע את צופי הטלויזיה "כשרון ההתחפשות של המסתערבים בלתי מוגבל, בפעם הבאה הם יראו לגמרי אחרת ואי אפשר יהיה לזהות אותם". 
 
לאוסף הגדל של תצלומים בג'אנר "הפורנוגרפיה של המוות" נוספו תצלומים של כתמי הדם המכסים את רצפת בית החולים אל-אהלי, כמה וכמה כלי תקשורת פרסמו אותם והם גם עברו במהירות הבזק ברשתות החברתיות. 
 
בניגוד למקרים אחרים, המסתערבים לא לקחו איתם את גופתו של עבדאללה שלאלדה, בן הדוד ההרוג. בתוך שעות אורגנה הלוויתו, כאשר קהל אלפים הולך אחרי ההמון וקורא לנקמה. גם בימים הבאים נמשכו ההפגנות בחברון והעימותים עם כוחות הצבא. באחת מההפגנות האלה נפצע צעיר נוסף מירי החיילים, ופונה לאותו בית החולים אל-אהלי,  שם מת מפצעיו. בהלוויתו שוב נשמעו קריאות לנקמה. בעודי כותב את המאמר הזה עמד פלסטיני חמוש בצד הדרך, כמה קילומטרים מדרום לחברון, ופתח באש אל מכונית של מתנחלים שעברה בכביש. שניים מהמתנחלים – אב בן 40 ובנו בן ה-18 – נהרגו. הצבא החל בחיפושים נרחבים אחר היורה בכל הכפרים שבסביבה, ובחדשות השמיעו הפרשנים רמזים עבים על "הצורך להגביל את חפש התנועה של הפלסטינים"...
 
"הגיע הזמן לקרוא לזה אינתיפאדה" כתב הפרשן הצבאי עמוס הראל מעל דפי "הארץ", וציין כי פיקוד צה"ל כבר הגיע למסקנה שכוחות הצבא הסדיר לא יספיקו. ארבעה גדודי מילואים כבר גויסו, והצבא מתכנן גיוס עשרות אלפי חיילי מילואים בשנה הקרובה ויוצא מהנחה שהעימות ימשך תקופה ארוכה. בינתיים שידרה הטלויזיה כתבה ארוכה ומפרגנת על החיילות הקרביות הצעירות הנוטלות חלק מרכזי בעמידה במחסומים בימים ובפשיטות לעומק הכפרים בלילה – "העצמה נשית במיטבה, פמיניזם הלכה למעשה" השתפך הכתב.  
 
ובין כל ארועי השבוע הזה נפגש ראש ממשלת ישראל עם נשיא ארצות הברית. לקראת הפגישה התבקש נתניהו לנקוט באמצעים בוני אמון כלפי הפלסטינים כדי לסייע בהרגעת השטח. הקבינט התכנס והחליט להגדיל את מספר רשיונות העבודה לפלסטינים בישראל, לאשר תכניות מתאר למספר כפרים פלסטינים  בהם עד כה נהרסו בתים בטענה שנבנו ללא רשיון, וגם לאפשר הקמת מערכת טלפון סלולרי פלסטיני שממשלת ישראל עיכבה במשך שנים רבות. "אמצעים אלה יסייעו להפריד בין המסיתים והמפגעים האלימים לבין הרוב הפלסטיני הדומם שרק רוצה לחיות את חייו" אמר ראש הממשלה. אולם הוא סירב בתוקף לכל רעיון של הקפאת הבניה בהתנחלויות כמחווה כלפי הפלסטינים, והסביר כי כל נסיון ללכת בכיוון זה יגרום מיד להתמוטטות ממשלתו.
 
אובמה לא לחץ בנושא הקפאת ההתנחלויות. הוא בכלל לא לחץ. גם לנתניהו וגם לאובמה היה אינטרס להציג לתקשורת התפייסות לאחר העימות הגדול בנושא ההסכם עם איראן. אז קיימו פגישה שהיתה "טובה מאד" (נתניהו) או "בסדר" (אובמה) והסכימו שמדינת ישראל תקבל הגדלה בסיוע הבטחוני האמריקאי שעל פרטיה יתנהל משא ומתן בהמשך. בנושא הפלסטיני גינה אובמה התקפות אלימות של פלסטינים על אזרחים ישראלים חפים מפשע (אך לא הזכיר התקפות של פלסטינים חמושים בסכינים על חיילים חמושים ברובים). נתניהו מצידו הצהיר שהוא עדיין "מחויב לחזון  של שלום המבוסס על עקרון שתי מדינות לשני עמים". כדי שאיש לא יקח את ההצהרה ברצינות רבה מדי פורסמה הבהרה בכותרתו הראשית של "ישראל היום", בטאונו האישי של ראש הממשלה: "נתניהו: אין שלום בגלל הפלסטינים - כשנפגוש הנהגה שתקבל מדינה יהודית, יהיה שלום".
 
החלק המענין יותר בפגישת אובמה עם נתניהו היה בעצם מה שמסרו לעיתונות עוזריו הבכירים של הנשיא, בשיחות הרקע לקראת הפגישה. רוב מאליי, מתאם נושא המזרח התיכון בבית הלבן, אמר לכתבים שאין לצפות להצהרה מרעישה בעקבות הפגישה: "בפעם הראשונה מאז הקדנציה הראשונה של קלינטון, אנו עומדים בפני מציאות שבה לא עומדת על הפרק השגת פתרון של שתי מדינות במשא ומתן במשך הזמן שנותר [לנשיאות אובמה]".  
 
"מאז כהונתו הראשונה של הנשיא ביל קלינטון". היה זה בכהונתו הראשונה של קלינטון שהסכם אוסלו הראשון נחתם בפרץ של תקוה והתלהבות על מדשאת הבית הלבן. באותה הזדמנות היסטורית לחצו שניים יד מול המצלמות: ראש ממשלת ישראל יצחק רבין, שיובל העשרים לרציחתו צוין בשבוע שעבר בעצרת המונים בתל אביב, וראש אש"ף יאסר ערפאת אשר מת עשר שנים אחריו בנסיבות שנותרו שנויות במחלקות, כאשר מטהו מוקף ונצור בידי חיילים ישראלים. במשך עשרים ושתיים השנים שחלפו מאז אותה לחיצת יד, המשיכו האמריקאים לדבוק באותה מתכונת שנוצרה אז – להביא את הישראלים ואת הפלסטינים לשבת ליד השולחן, מתוך תקוה וציפיה שמזה יצא הסכם. ככל הנראה, עכשיו הגיעו בוושינגטון למסקנה שהמתכונת הזאת פשטה את הרגל. אפשר לדחוף את ממשלת ישראל לשבת לשולחן המשא ומתן – זה עדיין לא אומר שהיא גם תראה נכונות ממשית לסיים את שלטון הכיבוש.
 
ואם כך, מה המסקנה?  לבעל הטור הרדיקלי מיכאל שפר עומר-מן  יש תשובה ברורה: נתניהו ניצח. "הבית הלבן השלים עם המצב בו פתרון שתי המדינות יצטרך לחכות עד שישראל תואיל בטובה להסכים לממש אותו, וכך נכנע למעשה לאסטרטגיה של נתניהו: להכריז על תמיכה - בתאוריה – בפתרון של שתי מדינות  ובפועל להמשיך למנוע מהפלסטינים את חרותם זכויותיהם    הבסיסיות ביותר". 

אבל זאת אינה חייבת להיות הפרשנות היחידה. אולי זה לא רק מקרה שיומיים אחרי הפגישה בין אובמה לנתניהו קיבל האיחוד האירופי סוף סוף את ההחלטה שכבר ריחפה חודשים רבים בחלל האויר. הנציבות האירופית, הזרוע הביצועית של האיחוד האירופי, אימצה את ההנחיות לסימון מוצרים מההתנחלויות בגדה המערבית ורמת הגולן ברשתות השיווק ביבשת. מסמך ההנחיות קובע כי יש לסמן מוצר על ידי ציון בסוגריים כי הוא מההתנחלויות הישראליות, והשמטת המידע הגאוגרפי מהווה הטעייה של הצרכן. לדוגמה, יש להוסיף את הכיתוב "מוצר מהגדה המערבית (התנחלות ישראלית)" או "מוצר מרמת הגולן (התנחלות ישראלית)". ההנחיות יהיו מחייבות בכל הנוגע לפירות וירקות טריים, יין, דבש, שמן זית, ביצים, עופות, מוצרים אורגניים וקוסמטיקה. בנוסף, במסמך ההנחיות נכתב כי האיחוד האירופי אינו מכיר בריבונות הישראלית מעבר לקווי 1967, ללא קשר למעמדם של אותם שטחים בחוק הישראלי, ומעוניין שהתקנות והחקיקה באירופה ישקפו את העמדה הזו. אכיפת ההנחיות תהיה בסמכות הרשויות ב-28 המדינות החברות באיחוד האירופי. 
 
בהחלטות האירופיות לא נאמרה המלה "חרם". לא הוטל כל איסור על כניסת מוצרי ההתנחלויות לשוק האירופי, ההחלטה אם לרכוש אותם או לא נורה בידי הצרכן האירופי אישית. ואף על פי כן, מצד שרים וחברי כנסת מתומכי ממשלת נתניהו ממשלת ישראל וגם מפי חלקים ב"אופוזיציה" נשמעו כל התגובות הזועמות הצפויות: " מתן פרס לטרור!", "החלטה אנטי ישראלית ואנטי יהודית!" "צביעות אירופאית ושנאה כלפי ישראל!", "אנטישמיות!", "כמו הטלאי הצהוב של הנאצים!" , "צריך להטיל חרם נגדי על מוצרים אירופיים!". התגובה המתוחכמת ביותר היו הבעות צער מתחסדות על מר גורלם של הפועלים הפלסטינים העובדים בהתנחלויות ואשר אולי צפויים עכשיו לפיטורין. 
 
דוד אלחייני, ראש מועצת בקעת הירדן – הריכוז העיקרי של מתנחלים העוסקים בחקלאות – אומר ש"למעשה, החרם התחיל כבר מזמן. עד לפני כשש שנים אירופה קיבלה 80 אחוזים מהתוצרת שלנו, כ-450 מיליון שקלים בשנה. אבל זה ירד ל-10 עד 20 אחוזים כיום – באנגליה כבר התחילו בסימון המוצרים לשפני שמונה שנים, האיחוד האירופי לא מכיר באישורים שלנו לתוצרת אורגנית, לא מכיר באישורים וטרינריים מעבר לקו הירוק, גם לפני ההחלטה האחרונה הם מצאו הרבה דרכים לפגוע בנו". 
 
ממשל אובמה סירב לגנות את הפעולה האירופית ולמעשה נתן לה גיבוי: "ארצות הברית מתנגדת לחרם על ישראל, אך ההחלטה האירופית לא צריכה להתקבל כהפתעה" לאור המשך הבנייה הישראלית בהתנחלויות. אנחנו לא חושבים שסימון המקור של המוצרים היא שוות ערך לחרם. אנחנו מבינים את שהמטרה היא לספק לצרכנים באיחוד האירופי מידע נכון על מוצאם של המוצרים, כפי שנדרש בחוק האירופי. האיחוד האירופי הבהיר שהצעדים אינם מהווים חרם וכי האיחוד האירופי הבהיר שהוא מתנגד לחרם על ישראל. האיחוד האירופי אינו רואה בהתנחלויות חלק ממדינת ישראל. גם ארצות הברית חושבת כך".

26 סנטורים אמריקאים חתמו על מכתב מחאה שהופנה אל האיחוד האירופי, ובמקרה זה הדבר המשמעותי הוא המספר. 26 סנטורים שחתמו הם בהגדרה 74 סנטורים שלא חתמו. כנראה שאיפ"ק, החבול מן המאבק חסר הסיכוי נגד ההסכם עם איראן, איבד את היכולת שהיתה לו פעם להשיג את חתימתם של שמונים סנטורים ויותר על כמעט על נוסח שחפץ. 
 
בבריטניה מתנהל בשבועות האחרונים ויכוח סוער במיוחד בעד ונגד חרם על ישראל. עצומות  ועצומות נגדיות פורסמו בעיתונות הבריטית. ראש עירית לונדון בוריס גו'נסון הגיע לביקור מתוקשר בישראל והצהיר כי הקוראים לחרם על ישראל הם "מיעוט קטן מאוד של אנשי אקדמיה שמאלנים מטופשים במעילי קורדרוי", ובוב בזמן התנהלו ברחובות עירו הפגנות סוערות למחות על השתתפותם של שפים בריטיים ב"מופע שולחן עגול קולינרי" בחסות ממשלת ישראל ועירית תל אביב. בסקר דעת קהל שנערך בקרב יהודי בריטניה התגלתה אצלם ביקורת גוברת והולכת על מדיניות ממשלת ישראל, במיוחד בקרב הצעירים יותר. רבע מהנשאלים הביעו דעתם בזכות הפעלת סנקציות כלכליות נגד מדינת ישראל, אם יסייע הדבר להשיג שלום במזרח התיכון.
 
ג'יי-קיי רולינג, מחברת ספרי הארי פוטר, נקלעה שלא בטובתה לעין הסערה כאשר חתמה על העצומה המתנגדת לחרם תרתבותי על ישראל וקוראת במקום זאת ל"דיאלוג תרבותי". היא הוצפה במחאות זועמות של קוראי הסדרה, אשר השוו את ישראל לקוסם הרשע וולדמורט. לשווא ניסתה רולינג לפייס את קוראיה בהבעת הזדהות עם הפלסטינים: "הקהילה הפלסטינית סבלה מחוסר צדק ומיחס ברוטאלי מצד ישראל. אני רוצה לראות את ממשלת ישראל נותנת את הדין על כך. חרם על ישראל בכל חזית יכול להיות אטרקטיבי וקורץ, הוא מספק את הדחף האנושי לעושת משהו, כל דבר, לנוכח סבל אנושי נורא. מה שגרום לי חוסר נוחות איתי הוא העובדה שניתוק קשרים תרבותיים ואקדמיים עם ישראל פירושו גם לסרב לקשר עם אותם הישראלים התומכים בפלסטינים ומותחים ביקורת על ממשלת ישראל. אלה הם קולות שאני הייתי רוצה לשמוע מוגברים ולא מושתקים. חרם תרבותי מציב מחסומים בלתי עבירים  בין אמנים ואקדמאים שרוצים לדבר אלה עם אלה, להבין זה את זה, ולעבוד יחד למען השלום". עמדתה של רולינג בעד הפלסטינים עוררה אכזבה רבה באמצעי התקשורת ההמוניים בישראל. ידיעות אחרונות פרסם ידיעה נרחבת בכותרת "הארי פוטר כבר לא איתנו" – ואילו רבים מתומכי הפלסטינים המשיכו במתקפה חריפה על רולניג – "ההתנגדות לחרם היא מעשה בלתי יסולח".
 
באחד הפרקים הידועים בסדרת הארי פוטר מגלה ראש ממשלה בריטניה כי בארצו שוכנים קוסמים אמיתיים המסוגלים לעשות מעשי קסמים וכשפים רבי עוצמה, וחושב לתומו כי בכך נפתרו כל בעיות הממלכה: "אתם יכולים לעשות קסמים, אתם יכולים לעשות הכל!". ראש הקוסמים ממהר לצנן את התלהבותו: "לצערי, אדוני ראש הממשלה, גם הצד השני יודע לעשות קסמים..." 



יום חמישי, 29 באוקטובר 2015

יושבים עם החרב על חבית חומר נפץ

יושבים עם החרב על חבית חומר נפץ

ברחוב דיזנגוף בתל אביב ראיתי בתחילת השבוע על מונית שרות שלט פרסומת ובו דגל ישראל ענקי ומתחתיו הססמא "ביחד ננצח" (ובצד - הלוגו של רשת החנויות שמימנה את השלט...). זאת כבר לא תופעה חדשה. שוב ושוב בשנים האחרונות, ברגעים של משבר ומלחמה ושפיכות דמים , מגלים אנשי עסקים ופרסומאים ממולחים את ערכו של הפטריוטיזם כמקדם מכירות.

ברחוב אבן גבירול, די סמוך למקום בו ראיתי את המונית נושאת השלט,  צעדו יומיים לפני כן, במוצאי שבתף אלפי מפגינים וקראו בקול גדול "כולנו/ביחד/בלי שנאה ופחד!" וגם "כולנו/ביחד/בלי גזענות ופחד!". גם בירושלים לפני שבוע ולפני שבועיים נשמעה הקריאה הזאת, והיא מיועדת להיות גם הססמא הראשית גם בעצרת שתתקיים בחיפה ביום ראשון הקרוב. ומה ההבדל בין ה"ביחד" שעל המונית ל"ביחד" של המפגינים ברחוב? קודם כל, העובדה שה"ביחד" השני כולל יהודים וערבים גם יחד, הצועדים יחד ברחוב וחולמים יחד על עתיד של שלום בארץ האומללה הזאת. 


אחד מבין יותר משש מאות קטינים פלסטינים שנעצרו החודש
תצלום: סוכנות הידיעות הפלסטינית


ביום שני בבוקר התנוססה ברבים מאתרי החדשות הישראליים תמונה של גופת אדם מוטלת על הארץ – דוגמא מובהקת לסוגה המתפתחת ומתרחבת שכמה בעלי טור מכנים "הפורנוגרפיה של המוות". האיש שצולם על ידי אחד החיילים שהרגו אותו חמש דקות לפני כן היה  ראאד ג'רדאת, סטודנט בן 22 מהכפר סעיר, צפונית מזרחית לחברון. לפי מה שסיפרו חבריו הוא נסער מאד ממותה של דניה אירשיד, נערה בת 17 שנורתה למוות בידי חיילים במחסום בחברון, בטענה שניסתה לדקור אותם. (נכונותה של הטענה הזאת כנראה לא תתברר לעולם). כמו צעירים רבים, ג'רדאת היה משתמש אינטסיבי במדיה החברתית. לציוץ האחרון שלו בטוויטר הוא צירף תצלום של גופתה המגואלת בדם וכתב: "דמיין שהיא אחותך". 

בבוקר יצא ראאד ג'רדאת אל צומת בית ענון שמצפון לחברון שם עמדו במשמרת חיילים ישראלים, אנשי שיריון שבמסגרת תגבור הכוחות בגדה המערבית הוצאו מהטנקים שלהם והוצבו רגלית לקיים אבטחה בצומת.  ג'רדאת ניצל את חוסר ערנותם של החיילים והצליח לדקור אחד מהם, בצווארו - ואז נורה ונהרג בידי החיילים האחרים. צוותי הצלה שהגיעו למקום לקחו את החייל שנדקר והעניקו לו טיפול דחוף מציל חיים באמבולנס, כל הדרך למחלקה לטיפול נמרץ בירושלים.

באופן די בלתי שגרתי הדיווח בערוץ הראשון של הטלויזיה הישראלית נתן גם משהו מזוית הראיה הפלסטינית. הכתב שביקר בכפר סעיר צילם את אחיו של ההרוג זועק "ראאד! ראאד! רק שעה לפני שזה קרה ראיתי אותו, הוא נראה כרגיל, אני לא יכול להאמין שלעולם לא אראה אותו יותר!" ומאחוריו עשרות מצעירי הכפר מדליקים צמיגים וצועקים "ראאד השהיד המבורך!בדרכו של ראאד נלך!" ומתכוננים לעימות עם החיילים שיכנסו לכפר. לאחר מכן עבר השידור אל אביו של החייל, שעמד ליד מיטתו כאשר התעורר משלושה ימים ללא הכרה בבית החולים: "זאת הפעם השניה שזה קורה לי תוך שנה. בשנה שעברה נפצע בני הבכור ניר בעזה ורצתי למיטתו, ועכשיו בני הצעיר גלעד. הרוצח הזה ניסה להרוג את גלעד שלנו, ילד טוב, מוזיקאי מוכשר שאהוב על כולם. תראו איך הילדים האלה בכפר מעריצים את הרוצח ורוצים ללכת בדרכו. אני חושש שהמצב הזה ימשך עוד הרבה מאד זמן". 

מאז התחלתי לכתוב את המאמר כבר היו עוד כמה מקרים כאלה ועוד כמה פלסטינים נהרגו בנסיונם לדקור חיילים ישראלים ועוד ועוד גופות הצטברו במקררים של הרשויות הישראליות. לפי החלטת הממשלה, גופות ההרוגים אינן מוחזרות למשפחותיהם, שכן "כל הלוויה הופכת להפגנה המונית". לנוכח החלטת הממשלה פרצו ברחבי השטחים הכבושים הפגנות המוניות בדרישה להחזיר את גופות ההרוגים למשפחותיהם. דובר בית החולים בחברון מסר כי בעקבות ההפגנה בדרישה להחזיר את הגופות התמלא חדר המיון התמלא בנפגעים, בהם עשרה שנפצעו מירי חי ושלושה שנפגעו מכדורי גומי. היתר נפגעו משאיפת גז. לפחות, ההפגנה הזאת לא הסתיימה בגופות מתים נוספות...

 בימים הראשונים של "האינתיפאדה השלישית" או "גל הטרור" או איך שלא נקרא לזה, רבים מהדוקרים הפלסטינים יצאו לערי ישראל ודקרו אזרחים מקריים בהם נתקלו. בשבועיים האחרונים כמעט כל מעשי הדקירה מכוונים נגד חיילים חמושים בשטחים.  

התבערה הזאת, שאיש אינו רואה את סופה, החלה במזרח ירושלים. הציתה אותה פעולתם של המתנחלים והפוליטיקאים הישראלים אשר יצאו בנסיונות בוטים לשנות את הססטוס קוו שנהג במתחם המסגדים בירושלים ולאפשר שם תפילה יהודית – מה שרבים מהמשתתפים מחשיבים כצעד לקראת בניתו מחדש של בית המקדש. מזכיר המדינה האמריקאי קרי, בנסיונו להרגיע את המצב, התרכז בנושא המסגדים והצליח להשיג את הסכמתו של נתניהו להציב במתחם הרגיש הזה מצלמות שישדרו במשך 24 שעות ביממה "כדי לוודא שמדינת ישראל אינה מפרה שם את הסטטוס קוו הדתי". כנראה שזה מעט מדי ומאוחר מדי. במיוחד שבינתיים עוד לא הוצבו מצלמות, ומשטרת ישראל הסירה מצלמות שהוצבו בידי אנשי הוקף המוסלמי. עדיין לא הוסכם מי יציב את המצלמות ובאיזה מקומות על ההר ובאיזה זווית יצלמו ולידי מי ימסרו הצילומים ומי יהיה מוסמך לפרסם אותם – כל אחת מהנקודות האלה בהחלט יכולה לשמש נושא למשא ומתן שימשך חודשים ואולי גם שנים. 

סוכנות הידיעות הפלסטינית מען דיווחה כי הנשיא מחמוד עבאס נשאל על ידי קרי בפגישתם כיצד ניתן להרגיע את השטח וציטטה את תשובת הנשיא הפלסטיני, שאמר כי המחאות מובלות על ידי "צעירים זועמים שאיבדו כל תקווה ומחפשים עצמאות". ואילו ב"הארץ" צוטטו בכירים פלסטינים שאמרוי כי "צינון הרוחות סביב המתחם אמנם חיוני, אך הזעם הפלסטיני נוגע גם להמשך הכיבוש, תוקפנות המתנחלים והעדר האופק המדיני. אם מר קרי חושב ששידור במצלמות מאל־אקצא יוביל לרגיעה, הוא טועה בגדול. אנחנו יצאנו לרחובות כדי להגיד די, נמאס מהכיבוש".

מעבר לנושא המצלמות, לראש הממשלה נתניהו בהחלט לא היו בשורות מעודדות עבור הפלסטינים (וגם לא עבור אזרחי ישראל...). במהלך ישיבת החוץ והביטחון של הכנסת הצהיר ראש הממשלה כי "בעת הזו צריך לשלוט על כל השטח בטווח הנראה לעין. שואלים אותי אם לעד נחיה על חרבנו - כן ". ואז הוסיף ראש הממשלה כי הוא לא רוצה מדינה דו-לאומית - כלומר אין בכוונתו לספח את השטח ולהחיל עליו את החוק הישראלי, מה שיחייב הענקת אזרחות ישראלית וזכות בחירה לתושביו הפלסטינים. אין ספק שראש הממשלה מעדיף להמשיך ללא הגבלת זמן במצב הקיים, שלטון צבאי ישראלי "זמני" שימשך "עד שישתנו התנאים במזרח התיכון"... 

זהו הרקע ליוזמות כמו זו של ניו זילנד, המבקשת להעביר במועצת הביטחון של האו"ם החלטה שתקרא לצעדים בוני אמון כדי לאפשר חידוש המשא ומתן בין ישראל לפלסטינים – הקפאת בניה התנחלותית והרס בתים פלסטינים בידי ישראל, הקפאת פניות פלסטיניות לבית הדין הבינלאומי בהאג. אך כאשר ראש ממשלת ישראל מתכוון להמשיך בשליטה בכל השטח, על מה בעצם נותר לקיים משא ומתן? 

בכינוס במכללה האקדמית נתניה הזהיר תת-אלוף גיא גולדשטיין, סגן מתאם פעולות הממשלה בשטחים: "אנחנו בעיצומו של עימות שסיומו אינו נראה באופק. אבו מאזן לא מוביל מדיניות של טרור, הוא מנסה להרגיע את השטח, אבל ללא מהלך מדיני משולב של ישראל והרשות הפלסטינית העימות הנוכחי לא יסתיים. גם אם תהיה רגיעה מסוימת, והלוואי ובימים הקרובים באמת יהיה שקט ולא יהיו פיגועים, עדיין כל התנאים קיימים. אנחנו יושבים על סוג של חבית חומר נפץ". 
   
 כל זה מתרחש בדיוק בשבוע שבו חל יום השנה העשרים להרצחו של ראש הממשלה יצחק רבין. 
העובדה  כי ישנו יום שנה רשמי שנקבע על פי חוק חייבה כמה וכמה פוליטיקאים בכירים לאקרובטיקה מילולית מסובכת כדי להביע צער ואבל על הרצחו של ראש ממשלה מבלי להתיחס אל הפיל שבאמצע החדר – כלומר, להסכמי אוסלו שעליהם חתם יצחק רבין ובגללם הוא נרצח.

גם נפתלי בנט – ראש מפלגת הבית היהודי של המתנחלים, האיש שקרא לפלסטינים "רסיס בתחת" ואשר בדיוק השבוע הצטלם חגור אקדח – נדרש בתוקף תפקידו כשר החינוך לדבר על רבין בכינוס זיכרון ממשלתי אליו הוזמנו מאות בני נוער מכל רחבי הארץ ואשר שודר בשידור חי בטלוזיה החינוכית. בנט קם ונשא נאום ארוך ודיבר על רבין כפטריוט וציוני דגול ואיש צבא שחלם על המדינה בטרם קמה ונלחם להקמתה ב-1948 והיה איש צבא אמיץ ופיקד על ניצחון גדול בשנת 1967 ו"איחד את ירושלים" ואחר כך גם עשה כמה מעשים פוליטיים שאותם לא הזכיר שר החינוך במדויק  ואז הוא נרצח מסיבות לא ממש ברורות אבל זה כמובן דבר נורא המלמד את כולנו כמה חשוב לשמור על סובלנות ופלורליזם. גם הנאומים האחרים בכינוס הזה, נאומים של פוליטיקאים מבוגרים וגם של בני נוער שאולי חולמים להיות פוליטיקאים כשיגדלו, ולא מצאה אפילו באחד מהם את המלה "אוסלו" ונדיר היתה שם גם המלה "שלום". 

גם בנוסח הקריאה לעצרת הזיכרון העומדת להתקיים בכיכר רבין במוצאי השבת הקרובה לא מופיעות המלים האלה. "על כל שבטי ישראל וכל חלקיה של החברה הישראלית להתאחד ולהתחייב כי בכל מחלוקת שתהיה בתוכנו תכריע הדמוקרטיה. ישראל עומדת בפני בפני הכרעות קשות, הרות גורל והיסטוריות. הכרעות אלה יש לקבל אך ורק באמצעות ההליך הדמוקרטי וערכי המוסר. אנו מבקשים להציב את רצח ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז"ל כתמרור אזהרה בפני החברה הישראלית.". אבל מה טיבן של ההכרעות המתבקשות האלה? שלום? שטחים? כיבוש? פלסטינים? מארגני העצרת נמנעו במכוון מכל התיחסות, במטרה המוצהרת שגם אנשי ימין יוכלו להשתתף בעצרת. 

דניאל בר-טל, פרופסור לפסיכולוגיה חברתית-פוליטית באוניברסיטת תל אביב וראש מכון לדו קיום יהודי-ערבי, ליקט והפיץ כמה ציטוטים מנאומיו של יצחק רבין בשנים האחרונות לחייו – ציטוטים שלא הוזכרו באף אחד מן הנאומים שננאמו בעצרות הזכרון הרשמיות: 

"אין אנו עוד בהכרח עם לבדד ישכון, ואין זה נכון עוד שהעולם כולו נגדנו. עלינו להיחלץ מתחושת הבידוד האוחזת בנו כמעט יובל שנים. עלינו להצטרף למסע השלום, הפיוס ושיתוף הפעולה הבין-לאומי, שאם לא כן, נישאר אחרונים ובודדים בתחנה" (13  ליולי 1992). 

"אנו יכולים לנעול כל דלת, לקטוע כל ניסיון לשלום. מוסרית אנו רשאים שלא לשבת ליד שולחן דיונים עם אש"ף, שלא ללחוץ יד למי שידו החזיקה סכין ולחצה על ההדק. כוחנו היה עמנו לדחות בשאט-נפש הצעות מאש"ף - ואז להיות שותפים מאונס להמשך המעגל אשר בו נאלצנו לחיות עד עכשיו: מלחמה, טרור ואלימות. אבל בחרנו בדרך האחרת, זו הנותנת סיכוי, הנותנת תקווה" (21 בספטמבר 1993).

"אנו משוכנעים כי שני העמים יכולים לחיות על אותה פיסת-אדמה, איש תחת גפנו ותחת תאנתו, כפי שניבאו לנו הנביאים, ולתת לארץ הזאת, ארץ האבנים, ארץ המצבות, את טעם החלב והדבש שהיא זכאית לו. ...בשעה זו אני פונה אל בני העם הפלסטיני ואומר: שכנינו הפלסטינים, מאה שנות דמים נטעו בנו איבה זה לזה. ...היום אתם ואנו מושיטים יד לשלום" (4 למאי 1994).

יגאל סרנה כתב היום בידיעות אחרונות: "במוצ"ש אלך לעצרת כי זה מה שנותר. להיות שם על מקום הדם השפוך שחצי מהציבור כבר מתעלם ממנו ודתיים לאומיים סבורים שרבין היה איש רע שנענש על מעשיו. אצא שוב לעצרת לבכות את התוצאות המחרידות של המעבר מישראל הרבינית לישראל הביבית. אקשיב לקינת הנכאים של מחנה שמקומו נתפס בידי מי ששואף להקים מחדש את המקדש גם במחיר מלחמת נצח עם מיליארד וחצי מוסלמים. אעמוד ואזכר ברבין ובאבי שהיה מבוגר ממנו בחצי דור, שרצו אותו דבר: מדינה ישראלית שתחיה כחלק מן המזרח התיכון ותהיה בת משגשגת במשפחת העמים ולא גטו שוחר נקם ודם". 

שלום עכשיו ומרצ פרסמו קריאות לתומכיהן להשתתף בעצרת כגוש גדול ובולט, "כדי להדגיש את דרכו של רבין אל שלום המבוסס על שתי מדינות – שבגללו נרצח – ואת הצורך החיוני לחזור אל הדרך הזאת כיום. נעמוד בכיכר ביחד ונגיד לראש הממשלה שאנחנו לא מסכימים לחיות לעד על חרבנו. יש בנו תקווה והיא תנצח."

גם אנחנו מגוש שלום נהיה בעצרת הזאת, בין הצעירים שטרם נולדו ביום בו נרצח רבין ואשר נושאים את תקוותנו לעתיד טוב יותר, למרות הכל. תמיד, מדי שנה, הצעירים האלה מקבלים בהתלהבות את המדבקות הנושאות את דגלי ישראל ופלסטין זה לצד זה ועונדים אותן על בגדיהם. גם אם נושא השלום עם הפלסטינים נעדר מן הנאומים שישמעו מעל הבמה.

שלושה ימים לפני העצרת הלכתי בכיכר רבין, שעדיין היתה ריקה מאדם, עברתי את האנדרטה במקום שבו התרחש הרצח והמשכתי הלאה. ברחבי הכיכר תלו מארגני העצרת הרשמית תצלומים גדולים מחייו של רבין. תצלומים שנבחרו בקפדנות. תצלום לחיצת היד ההיסטורית עם ערפאת בלט בהעדרו, וגם לא היו תמונות אחרות מתקופת אוסלו. כן היתה תמונה עם חוסיין מלך ירדן – השלום עם ירדן, שלא כלל ויתורים טריטוריאליים, הרבה פחות שנוי במחלוקת. היו תמונות במדים מן הקריירה הצבאית, היתה תמונה עם נשיא ארה"ב ג'רלד פורד, מהתקופה בה היה רבין שגריר ישראל בוושינגטון. אך ראוי לציון שהיתה שם גם תמונה מביקור של רבין ברמאללה – ביקור מהתקופה שלפני אוסלו. זה עוד היה רבין הישן, זה שאמר "נפגוש את אש"ף רק בשדה הקרב" והורה לחיילים "לשבור למתפרעים את הידיים והרגליים". אפילו כך, זה היה די נועז מצידו לעמוד באמצע הרחוב ברמאללה ולדבר עם עוברים ושבים פלסטינים. מהבעת הפנים בתמונה נראה כי רבין הקשיב ברצינות אל מה שהיה להם לאמר.