יום שלישי, 27 באפריל 2010

ביקור בלי פרובוקציות?

ביקור בלי פרובוקציות?


הסנטור מיטשל, נציגו של הנשיא אובמה ביקר בארץ, היה ונסע – ולא הייתה שום פרובוקציה? קצת מוזר. המסורת של פרובוקציות לכבוד ביקורים של נציגים אמריקאים החלה עוד בימיו של ראש הממשלה יצחק שמיר, אז נחנכה התנחלות חדשה לקראת כל ביקור של מזכיר המדינה ג'יימס בייקר.

בעצם, בהחלט כן הייתה פרובוקציה. לא כל כך רחוק מהמשרד שבו נפגש נתניהו עם מיטשל צעדו הכהניסטים ברחוב הראשי של הכפר סילוואן וקראו להרס המוני של בתי פלסטינים. כמובן שהם לא היו יכולים להיכנס לשם בלי הליווי המאסיבי של אלפי שוטרים ממשטרת ישראל, שגויסו להתיז גז מדמיע על כל מי שיעז למחות.

נכון, ראש הממשלה לא רצה את הפרובוקציה הזאת ואפילו ביקש מהמשטרה למנוע אותה. לפחות, זה מה שהוא אמר. במקרה בדיוק באותו היום היה משהו שנתניהו באמת רצה למנוע, החוק שעמד לצמצם במעט את משכורות המיליונים של המנהלים הבכירים בישראל. את זה הוא באמת רצה למנוע, והוא באמת מנע. אבל זה באמת נושא אחר לגמרי.

וגם הוצאה להורג

"זאת היתה פעולה יפה" התפאר אתמול קצין במשמר הגבול. חיילים הרגו בכפר בית עווא את עלי סוויטי בן 42, שהוצג כפעיל בכיר בזרוע הצבאית של החמאס, הרסו את הבית בו הסתתר וציינו בסיפוק רב כי נקמו את מותו של סמל במשמר הגבול לפני שש שנים.

"רצינו לעצור אותו, אבל הוא התנגד ולא הייתה ברירה" טען דובר צבאי. כיום, ענת קם כבר לא משרתת בלשכת אלוף פיקוד המרכז ואין מי שידליף מסמכים חסויים על דיונים בדרג גבוה והנחיות להוצאה להורג ללא משפט. אפשר רק להטיל ספקות ולנחש כל מיני ניחושים פרועים.

במהדורת הטלויזיה אתמול בערב הוצגה הלוויתו של סוויטי, עם קרובי המשפחה זועקים מרה וקוראים לנקמה (נקמה על נקמה על נקמה על...). בהמשך הופיע ראש הממשלה נתניהו והצהיר (כמו אתמול וכמו שלשום): "אנו מוכנים בכל רגע לפתוח במשא ומתן עם הפלסטינים, ללא תנאים מוקדמים. ידנו מושטת לשלום".







יום שישי, 23 באפריל 2010

הרהורים על נדל"ן

הרהורים על נדל"ן

נושא הנדל"ן והבעלות על האדמה היה תמיד נושא פוליטי חם במדינת ישראל, מאז הקמתה ולמעשה גם הרבה לפני הקמתה. אחד מערכיה המקודשים של התנועה הציונית היה "גאולת הקרקע" – כלומר, קרקע עליה חיים ערבים היא קרקע "משועבדת" אותה יש "לגאול" על ידי העברתה לבעלות יהודית.

תחת השלטון העותמני והבריטי נעשתה "גאולת הקרקע" טיפין טיפין, "דונם פה ודונם שם" כמאמר השיר המפורסם. אבל בשנת 1948 הגיעה ההזדמנות "לגאול" בבת אחת חלק גדול מהארץ כולה. הבתים והאדמות של מאות אלפי הפליטים הפלסטינים הוגדרו כ"הרכוש הנטוש" וחולקו בין יהודים.

לאחר 62 שנה אי אפשר לעשות דברים כאלה בצורה מסיבית ובוטה, עדיין רבים הפקידים הבכירים והזוטרים הסבורים כי להוציא אדמות ובתים מידי ערבים ולהעבירם לידי יהודים הוא מעשה של "גאולת הקרקע". אפשר לראות זאת בשייח ג'ראח ובסילוואן שבמזרח ירושלים. כך בהתנחלויות המתרחבות בכל רחבי הגדה המערבית. אך גם בערים המעורבות רמלה ולוד ועכו ויפו שבמדינת ישראל הריבונית, ולא לשכוח את כפרי הבדואים שבנגב הנתונים למתקפת הרס בעוד בשכנותם הקרובה מעודדת המדינה הקמת "חוות בודדים" (על ידי יהודים בודדים).

ומה קורה כאשר כבר לא נשארו ערבים בשטח, כאשר נשארה רק השאלה איך בדיוק לחלק אותו ואיזה יהודים בדיוק יזכו בנתח הארי? האם אז עוברים לנהוג לפי אמות מידה הוגנות ושוויוניות ושקופות, לפי כל כללי המנהל הציבורי המתוקן?

האם רק במקרה מתפוצצות במדינת ישראל שערוריות ופרשיות שחיתות חדשות לבקרים, המגיעות על לדרגים הגבוהים ביותר ונסבות כל כולן על שליטת רשויות המדינה ופקידי המדינה בקרקעות ובנדל"ן?

יום שבת, 17 באפריל 2010

כל הארץ דגלים דגלים

כל הארץ דגלים דגלים


"כל הארץ דגלים דגלים / עם רוקד גלים גלים / עם שמח, טף צוהל / חג היום לישראל" למדתי לשיר עוד עם חברי בגן הילדים בתל אביב.

בכניסה הצפונית לחולון, עיר מגורי כיום, אפשר לראות בית ערבי מט ליפול, אחד השרידים הבודדים לכפר הפלסטיני תל א-ריש שחדל להתקיים בחודש מאי 1948 – שהוא, לגמרי לא במקרה, גם החודש בו קמה מדינת ישראל. מוקדם יותר היום עברתי שם במקרה וראיתי את הבית הישן הזה מכוסה כמעט כולו בכרזת פרסומת ענקית של בנק הפועלים, ובה גמר קטן ונחמד ופקיד בנק לבוש בחליפה ועניבה, שניהם מחזיקים בשני קצותיה של שרשרת ארוכה של דגלוני כחול-לבן ומעליהם הסיסמא הענקית "השנה מניפים כולנו את הדגל!" (ולצידה כמובן הלוגו של בנק הפועלים).


"שרשרת הדגלונים מסמלת עבורנו אהבה למדינה. כחול-לבן הוא הביטוי המרגש ביותר לעצמאותו של העם היהודי במולדתו" כך הכריז ואמר יו"ר דירקטוריון הבנק יאיר סרוסי, אשר דאג מבעוד מועד להזמין לא פחות מאשר ‭1.2‬ מיליון דגלים שיחולקו בחינם יחד עם העיתונים היומיים. את הדגלים הוא הזמין בסין, שם אפשר ליצר דגלים הרבה יותר בזול מאשר במולדתו של העם היהודי.


ולא רק דגלי הכחול לבן יראו השנה ברחובותינו, לציון יום העצמאות השישים ושניים של מדינת ישראל החופשית. גם דגלי הכוכבים והפסים יהיו שם לרוב. הכתבים המדיניים ממשיכים לדווח על מאבק איתנים בין ראש ממשלת ישראל ונשיא ארצות הברית, אבל לאזרח הקטן זה לגמרי לא מפריע לסור אל החנות השכונתית ולרכוש את דגלו של הדוד סאם במחיר מציאה.


כן, גם השנה זה יהיה ארוע ראווה גדול, והרחובות יהיו מלאים עמוק לתוך הלילה. השירים ירעמו מן הרמקולים, הצעירים יחבטו בידידות אלה בראשיהם של אלה בפטישי פלסטיק ויתיזו קצף לבן אלה בפניהם של אלה. מדי פעם יהיו גם ריקודים ברחבות הריקוד שהכינו הרשויות העירוניות. וכל זה לא ישתווה ולו במעט להתלהבות הספונטנית של אותו ליל ריקודים בשנת 1947, כאשר בניו ובנותיו של עם מדוכא שזה עתה עבר השמדה נוראה התבשרו כי הקהילה הבינלאומית העניקה להם מדינה משלהם. (עוד מישהם היו אמורים לקבל מדינה בדיוק באותו זמן – דבר שמעטים בישראל בוחרים לזכור...)


הרבה מים זרמו מאז, והרבה דם נשפך. מדינת ישראל בת 62, מדינה חזקה ומבוססת וצבאה הוא רב העוצמה ביותר באזור, וברשותה שפע גדול של טנקים ותותחים וספינות טילים ומטוסי קרב ופצצות גרעיניות שאת קיומן היא מתעקשת להכחיש. 43 שנים מתוך שנותיה – יותר משני שלישים – מדינת ישראל היא מדינה כובשת המקיימת שלטון צבאי ברוטאלי על התושבים הפלסטינים בגדה המערבית ורצועת עזה. הצעירים הישראלים שישוטטו ברחובות הערים מחרתיים בערב, ויחפשו משהו שרובם לא יוכלו לקרוא בשם, נולדו לתוך המציאות הזאת ומעולם לא ידעו אחרת.


וגם הג'יפים והדחפורים חוגגים. כמה ימים לפני יום הולדתה ה-62 של מדינת ישראל יצאו כוחות צבאה, מלווים בדחפורי D9, לפשוט על הערים והכפרים הפלסטיניים בכל רחבי הגדה המערבית ולהחריב בשיטתיות בתים פלסטיניים. לכפר חארס שדרומית לשכם באו לא פחות משמונה ג'יפים צבאיים כדי לאבטח את הדחפורים שהרסו את ביתו של מאהר סולטאן - בית בן שתי קומות, שאת בנייתו השלים סולטאן רק זמן קצר קודם לכן ושאמור היה אמור להפוך לביתם שלו, של אשתו ושל חמשת ילדיהם. לאחר הריסת ביתו של סולטאן, המשיך הבולדוזר בליווי החיילים להרוס שתי חנויות בפאתי הכפר.

באותו הזמן, פלש כוח צבאי גדול אל העיירה אל ח'אדר שממערב לבית לחם, להרוס את ביתו של עלי מוסא בו גרו תשעה אנשים, ביניהם תינוק בן שנה. ובעיירה בית סחור הוחרב מפעל תעשייתי שהשתרע על פני שטח של לא פחות כ-1,000 מטרים רבועים. נתניהו מתפאר כי השיג "שלום כלכלי" וכי הוא שוקד על טיפוח הכלכלה הפלסטינית. מעניין מה יגידו על כך תושבי בית סחור...

"עם המדכא עם אחר אינו חופשי בעצמו" כתב קרל מרכס לפני 150 שנה. הוא התייחס באופן ספציפי לשלטונה של בריטניה באירלנד ודיכוי תושביה. כאשר נכתבו הדברים, רבים מן האנגלים היו בטוחים כי שלטונם באירלנד לא יסתיים לעולם.





יום שבת, 10 באפריל 2010

הנאום שלא ינאם

הנאום שלא ינאם

גבירותי ורבותי, נציגי הקהילה הבינלאומית!

נשיא ארצות הברית, ברק חוסיין אובמה, יזם את הועידה הזאת וכינס את כולנו כאן בוושינגטון כדי שנפעל – במעשים ולא רק במלים חסודות – לקרב את היום בו יהיה העולם חופשי מנשק גרעיני. מאז 1945 הייתה החרב הנוראה הזאת תלויה מעל ראשה של האנושות. זוהי חובתנו לדורות הבאים להסיר אותה, אחת ולתמיד. כראש ממשלת ישראל, אני מוכן ומזומן לבצע את חלקי במשימה זאת.

אינני חושב כי העובדות אותן אציין עכשיו יפתיעו מישהו מכם – אם כי אולי יפתיע אתכם שאני מצהיר עליהן רשמית. כפי שמזה עשרות שנים ידוע לעולם כולו – אם כי קודמי בתפקיד הקפידו עד היום להכחיש זאת - מדינת ישראל מחזיקה בכמות גדולה של נשק גרעיני, וכן בטילים, מטוסים וצוללות באמצעותם ניתן לירות נשק זה ולפגוע בכל נקודה במזרח התיכון וגם הרחק מעבר לו.

ההחלטה על הצטיידותה של מדינת ישראל בנשק גרעיני התקבלה כבר בתחילת קיומה של המדינה, בידי ראש הממשלה הראשון דוד בן גוריון, ומימושה בפועל הוטל על עוזרו הצעיר שמעון פרס, כיום נשיא המדינה. בעזרתה של צרפת, אז בעלת בריתנו במלחמה נגד מצרים ב-1956, הקמנו את הכור הגרעיני בדימונה. מיטב המדענים של מדינת ישראל הצעירה גויסו בסתר לבנות תשתית ליצור נשק גרעיני. אפשר להגיד כי עשינו אז בדיוק מה שעושה כיום איראן, כחמישים שנה אחרינו.

בתחילת שנות השישים נכנסנו לעימות קשה עם נשיא ארה"ב ג'ון קנדי, אשר ביקש למנוע את כניסתה של ישראל אל המועדון הגרעיני – עימות שהתנהל במשך שנים מאחורי הקלעים וכמעט לא הגיע לידיעת הציבור. לאחר מותו הטראגי של קנדי הגענו להבנה סודית עם יורשו לינדון ג'ונסון. ממשלת ארה"ב הסכימה שמדינת ישראל תמשיך להחזיק בכלי נשק גרעיניים ואף להוסיף על המאגרים שלה, כל עוד לא נצהיר על כך בפומבי. לכך קראנו "מדיניות העמימות" והיא נותרה בתוקף עד היום, בין כל ממשלות ישראל לבין כל הנשיאים והממשלים שהיו בארצות הברית.

בשנות התשעים הוספנו עוד נדבך בדמותן של צוללות אותן סיפקה לנו בנדיבות ממשלת גרמניה, ואשר הקנו לנו "יכולת מכה שנייה", כלומר האפשרות לירות טילים גרעיניים מלב ים אפילו במקרה בו חס וחלילה תיחרב ותיהרס מדינת ישראל כולה.

במשך כל השנים בהן שקדנו על בנייתו והרחבתו של הנשק הגרעיני הישראלי, עמדנו בתוקף על כך שבידינו יישאר מונופול מוחלט על החזקה בנשק כזה, וכי לא נאפשר לאיש משכנינו במזרח התיכון להצטייד בו. בשנת 1981 הורה קודמי, ראש הממשלה מנחם בגין, על תקיפת חיל האוויר כנגד הכור הגרעיני שבנה סדאם חוסיין ליד בגדד. בגין ראה בתקיפה זאת את אחד ההישגים החשובים ביותר של כהונתו (וזה גם עזר לו מאד לנצח בבחירות שהתקיימו מיד אחר כך), והצהיר מפורשות כי כך ננהג לגבי כל מדינה אחרת במזרח התיכון שתנסה להצטייד בנשק גרעיני.

אכן, "דוקטרינת בגין" הופעלה שוב בשנים האחרונות כאשר קודמי בתפקיד אהוד אולמרט הורה לחיל האוויר שלנו להתקיף ולהחריב את המתקן הגרעיני שבנתה סוריה. גם לאחר שהוחרב המתקן לחלוטין תבענו כי סוריה תאפשר ביקורת בינלאומית במקום בו עמד, כדי לבדוק אם יש שם שרידי אורניום.

וכמובן, מזה שנים רבות אנו בישראל דורשים בתוקף מן הקהילה הבינלאומית כדי שתמנע מאיראן להשיג ולו פצצה גרעינית אחת, על ידי הטלת סנקציות קשות וכואבות ובמקרה הצורך גם יציאה למלחמה כוללת. אין זה סוד גדול כי חיל האוויר שלנו מקדיש חלק רב מזמנו לתכנון מדוקדק של הפצצה על מתקני הגרעין של איראן – אם כי תקיפה כזאת תהיה קשה בהרבה ממה שביצענו בפעמים הקודמות מכיוון שהאיראנים למדו מניסיונו של אויבם סדאם חוסיין, פיזרו את מתקני הגרעין במקומות רבים והטמינו אותם עמוק מתחת לאדמה.

בו בזמן, אנו דחינו בתוקף את כל מי שדרש לקיים ביקורת כלשהיא במתקנים הגרעיניים שלנו ובכלי הנשק המיוצרים בהם. אחרי הכל, מדינת ישראל היא מדינה דמוקרטית ונאורה ועל כן רשאית לדרוש שינהגו בה אחרת ממה שנוהגים באיראן. אך אני מסוגל להבין מדוע לא כולם בעולם התלהבו מן הטיעון הזה.

הגיע הזמן לחשוב מחדש וביסודיות על המדיניות הגרעינית בה נקטה מדינת ישראל מזה עשרות שנים. מדינת ישראל אינה אותה מדינה שהייתה כאשר החליט דוד בן גוריון להשיג נשק גרעיני, האזור והעולם כולו השתנו מהקצה אל הקצה. בן גוריון ראה לפניו את מדינת ישראל כמדינה מבודדת בתוך אזור עוין, שמולה עומדים צבאות גדולים וחזקים, והניח כי רק נשק גרעיני כאמצעי ההרתעה האולטימטיבי יוכל להבטיח את קיומה של ישראל לאורך ימים. כיום, ומזה קרוב לעשור, מונחת על השולחן הצעתה של הליגה הערבית להכיר בישראל ולכרות שלום עמה תמורת פינוי השטחים שנכבשו בשנת 1967 ומתן האפשרות לפלסטינים להקים את מדינתם הריבונית. מדינות ערב חזרו ואישרו הצעה זאת שנה אחר שנה – גם השנה, בועידת הפסגה שהתקיימה בלוב לפני מספר שבועות.

במצב הזה, אין מקום לראות את הנשק הגרעיני כהכרחי להמשך קיומה של ישראל - מה גם שכבר שנים רבות ישראל מקיימת עליונות בנשק קונבנציונלי ואין צבא או צירוף צבאות באזור היכול להתמודד עמה, לא על הקרקע ולא באוויר. אנו רואים עתיד של שלום כאפשרי וכחיוני לדורות הבאים בארצנו, וברור כי אי אפשר לבנות שלום יציב לטווח ארוך במצב בו אנו מתעקשים להחזיק בנשק גרעיני בעצמנו ובו בזמן למנוע אותו לחלוטין משכנינו.

השבוע חתמו נשיאי ארצות הברית ורוסיה על הסכם בו מתחייבות שתי המעצמות לפרק שלושים אחוז מכלי הנשק הגרעיניים שברשותן. בזאת הנני מצהיר כי מדינת ישראל, המחזיקה היחידה בנשק גרעיני במזרח התיכון, תלך בעקבותיהן וכמחווה של רצון טוב תפרק גם היא שלושים אחוז מנשקה הגרעיני. שבעים אחוז מן הנשק שצברנו בעשרות השנים האחרונות הם די והותר להרתעה, גם אם יצליח מי משכנינו להשיג נשק גרעיני ויאיים להפעילו כנגדנו.

מעבר לכך, מזרח תיכון חופשי לחלוטין מנשק גרעיני ומכל נשק אחר להשמדה המונית הוא מטרה המקובלת עלינו ורצויה לנו, ומימושה הלכה למעשה יחשב מעתה ואילך כמרכיב מהותי במדיניות ממשלת ישראל. במסגרת הסכם שבו יתחייבו כל מדינות האזור כולל איראן להימנע מפיתוח נשק גרעיני ולהעמיד את מתקניהן לפיקוח בינלאומי, נתרום גם אנו את חלקנו. המזרח התיכון צריך להיות חופשי לחלוטין מנשק גרעיני – כולל נשק גרעיני ישראלי - ואני מקווה שנגיע במהרה ליום הזה.

ולבסוף, ברצוני לדבר על אזרח ישראלי שאינו נמצא עמנו היום בכינוס הזה, אם כי היה ראוי להיות כאן – מרדכי וענונו, האיש אשר לפני יותר מעשרים שנה קיבל החלטה מצפונית להתריע בפני העולם ולחשוף את הידוע לו על הנשק הגרעיני הישראלי ואשר שילם על כך מחיר אישי קשה ביותר. גם לאחר שישב בכלא את מלוא הזמן שנגזר עליו - שמונה עשרה שנה מאחורי סורג ובריח, חלק גדול מהן בבידוד מוחלט – החלטנו להמשיך להטיל עליו הגבלות קשות ובמיוחד להכריח אותו להמשיך לחיות בין גבולות ישראל גם כנגד רצונו. הנני מודיע כי מהיום הוסרו ההגבלות ומרדכי וענונו יכול לצאת ולבוא, לנסוע בעולם כאוות נפשו. לא אתפלא אם לאחר כל שעבר עליו הוא ירצה לעזוב את ישראל לבלי שוב – אך תקוותי היא כי בסופו של דבר הוא יחליט לקבוע את ביתו, מרצונו החופשי, במדינת ישראל שוחרת שלום שהתפרקה מנשקה הגרעיני.

בקרקע המציאות

לא, בנימין נתניהו לא ינאם נאום כזה, ואפילו לא משהו שקצת דומה לו. הוא החליט בכלל לא לנסוע לועידה בוושינגטון, ואולי בצדק מבחינתו – לאחר מה שקרה בביקורו האחרון בבירת ארצות הברית.

אולי ראש הממשלה שאחריו, או זה שאחר כך.

ובינתיים, כדאי אולי להזכיר, במיוחד השבוע, את השיר "אני המרגל שלך" שאותו כתב מרדכי וענונו בתאו בכלא אשקלון בשנת 1987.