יום שישי, 25 באוקטובר 2013

על פילים וראשי ערים

על פילים וראשי ערים 

באופן מקרי, ביום שלאחר הבחירות המוניציפליות יצא לנו, פעילי שלום ופעילים חברתיים מכמה ערים, להיפגש באירוע לא פוליטי.ולהחליף חוויות.

התל אביבים בינינו הרגישו תסכול עמוק מכך שרון חולדאי שוב נבחר, האיש שמעדיף מגדלים יוקרתיים לעשירים על פני דיור בר השגה לאנשים רגילים, ושתנועת המחאה החברתית שהחלה בת"א לפני שנתיים התבטאה בעיקר בהצבעה ברגליים והעדרות מוחלטת מהקלפי (והצטופפות המונית בהופעה של ריחאנה). וכמה מהירושלמים שמו בקלפי פתק מחאה שנכתב בו "די לכיבוש". לא היתה הרבה ברירה אחרת כאשר היה צריך לבחור בין ראש העיר המכהן ניר ברקת שתומך תמיכה נמרצת בפעילות המתנחלים במזרח ירושלים לבין משה לאון, האיש של אביגדור ליברמן שבמערכת הבחירות קרא להקים גן לאומי במורדות הר הצופים "כדי למנוע בניה ערבית שתגביר את הפשע בשכונות היהודיות". בכרמיאל היתה רשימה משותפת ליהודים וערבים שלא זכתה ליצוג במועצת העיר אבל התייצבה נגד תופעות גזעניות ולהפוך אותן לנושא מהותי במסע הבחירות. ואנשי גבעתיים היו שמחים וטובי לב על מהפך מקומי וניצחון בלתי צפוי של אופוזיציונר בלתי תלוי על ראש עיר די לא סימפטי. 

די הרבה זמן דיברנו על הבחירות העירוניות ולשם שינוי לא צללנו מיד אל עניני הכיבוש.  אבל בסופו של דבר אי אפשר היה להמשיך להתעלם מהפיל שבאמצע החדר. ברשימת התוצאות הופיעו גם מקומות כמו אריאל, מעלה אדומים, קרני שומרון וקרית ארבע, התנחלויות במעמקי הגדה המערבית אשר נחשבות מבחינת חוק הבחירות כערים ישראליות לכל דבר. בקרית ארבע זכה בראשות העיר מלאכי לוינגר, בנו של הרב לוינגר הידוע, אשר כנראה זכה בנצחון דחוק מאד על יריב מקומי. לא שמאבק האיתנים הזה בין מנהיגי המתנחלים ממש ענין אותנו. אבל בהחלט נכנסנו לויכוח האם כבר עברו ההתנחלויות את נקודת האל-חזור ואיך לפרק אותן אם בכלל. 

הזכרתי בהיסוס את המשא ומתן ואת הבטחתו של קרי שהוא יסתיים בהסכם תוך תשעה חודשים. "מההריון הזה לא יצא תינוק" אמר פעיל ותיק מאד, אשר נאבק למען השלום עוד לפני 1967. "ואם יהיה, אנחנו נצטער שלא היתה הפלה". 

באותן השעות בהן הוזמנו אזרחי ישראל הוזמנו לבוא לקלפיות, התרחש מאבק לחיים ולמוות בשדות שליד הכפר בילעין בגדה המערבית. מאות רבות של חיילים ברגל ובג'יפים ובמסוקים משייטים מעל השתתפו במצוד אחר אדם אחד ויחיד, פלסטיני בן 28 ושמו מוחמד אסי. הוא סירב להיכנע והתחבא במערה ומשם השיב באש אל החיילים עד שהובאו למקום דחפורים והרסו את המערה עד שהחיילים יכלו לירות עליו טיל אנטי טנקי. 

לפי הודעת הצבא, מוחמד אסי היה פעיל בארגון הג'יהאד האיסלאמי, והיה אחד מאלה שתכננו התקפה על אוטובוס בתל אביב ב-21 לנובמבר 2012, בזמן שבו מטוסי חיל האויר הישראלי הפציצו את העיר עזה. מאז הפסקת האש בעזה, הוא ככל הנראה לא ניסה לארגן התקפות נוספות כאלה בתל אביב, אך לפי ההודעה "נשקפה ממנו בחודשים האחרונים סכנה חמורה לכוחות הצבא בשטחי יהודה ושומרון". בכותרות של הידיעות בעיתונים הנפוצים במדינת ישראל הובעה שביעות רצון מ"חיסולו" של המחבל המסוכן והצלחת הצבא לסגור חשבון. המלה "חיסול" מבטאת בדרך כלל מבצע בו הוחלט מראש שהאדם הנצוד מצוד לא יצא בחיים. ובהחלט, כאשר יורים על אדם בשר ודם טיל המיועד לחדור שריון פלדה של טנק, התוצאה אינה מוטלת בצל צילו של ספק. 

ובעקבות המאורעות האלה בשדותיהם, התעוררו צעירי בילעין, הרגילים בהתנגשויות עם הצבא, לשעות רבות של עימותים.  עליהם לא ירו החיילים טילים אנטי טנקיים, רק מטחים רבים מאד  של גז מדמיע וכדורי מתכת מצופים אשר שיגרו צלמי טלוזיה לכמה ימי אשפוז בבתי החולים.  ורק לפנות ערב הסתיים המאבק בשדות בילעין – עד לפעם הבאה. 

ובאותו יום הבחירות התנהל גם עוד מאבק אחד בשדות אחרים בגדה המערבית. אירוע קטן יותר מהמצוד הגדול ההוא, בסך הכל מרדף אחר רועים. רועי צאן מן הכפר הפלסטיני הקטנטן עין אל חילווה בבקעת הירדן, שאינו מופיע בשום מפה, התקרבו עם עדריהם אל גדרות התנחלות משכיות. קציני בטחון מן ההתנחלות הופיעו ופתחו במרדף, והזעיקו כוחות צבא להצטרף אליהם. החיילים שהגיעו למקום חיש מהר לקחו למעצר שני רועים צעירים ששמותיהם יאסר קאדרי וג'ילאל עאדל. את הרועים האחרים הזהירו החיילים לבל יעזו להתקרב שוב אל גדרות ההתנחלות. "אם זה יקרה שוב, הצבא לא רק יעצור את הרועים אלא יפתחו באש על כבשיהם". 

עין אל חילווה, מקום קטן ושכוח אל שאינו מופיע בשום מפה. אני הייתי שם לפני קצת יותר משנה, בחודש יולי 2012, וכך כתבתי אז: 

"כאשר תושבי עין אל חילווה מטים את אוזניהם לקרקע, הם יכולים לשמוע את פכפוך המים העוברים בצינורות מתחת - צינורות שאליהם אין להם גישה. מי המעין הסמוך, מעיין אשר עמד במרכז חיי הקהילה במשך דורות ואף נתן לה את שמה - "עין אל חילווה" פירושו בערבית "המעיין המתוק". השם עדיין ישנו - אבל המעיין עצמו, כמו כמעט כל מקורות המים בעמק הירדן, נלקח על ידי "מקורות", חברת המים הממשלתית של מדינת ישראל. המעיין המתוק כבר סגור ומוקף גדרות, והותקנו משאבות יעילות לתעל עד לטיפה האחרונה אל תוך מערכת הצינורות."


מאז נכתבו הדברים לא השתנה דבר, חוץ מן העובדה שהלחץ שמפעיל הצבא על תושבי הכפרים הפלסטינים הקטנים והמבודדים בבקעת הירדן התגבר מאד בחודשים האחרונים, מאז עלה נושא בקעת הירדן למקום גבוה בשיחות השלום. בדרך מקרה, בדיוק עכשיו מתרכז המו"מ בנושא המים. ד"ר סאיב עריקאת, הנושא ונותן הפלסטיני הותיק, העלה (ולא בפעם הראשונה) את הטענה כי חלוקת המים בגדה המערבית הינה בלתי הוגנת בצורה קיצונית ביותר, וכי ישראל נוטלת לעצמה את הרוב הגדול של המים הנובעים בשטח הפלסטיני או אגורים מתחתיו. לא נמסר מה היתה תגובתה של שרת המשפטים ציפי לבני מטעמו של ראש הממשלה נתניהו. 

יום אחר כך, הזמין מזכיר המדינה קרי את נתניהו עצמו לפגוש אותו ברומא ולשאול לתפיסתו לגבי הגבולות העתידיים בין מדינת ישראל ומדינת פלסטין ומה הוא מציע לעשות כדי להתגבר על המבוי הסתום בשיחות. שבע שעות נמשך הדיון בהשתתפותם של נתניהו וקרי ועוזריהם הבכירים ושגריר ארה"ב בישראל ושגריר ישראל בארה"ב. אבל הרבה תוצאות כנראה לא היו, לפחות אם לשפוט לפי דבריו של ראש הממשלה במסיבת העיתונאים המסכמת. כמו בהרבה מקרים קודמים הצהיר נתניהו על רצונו ושאיפתו ודבקותו בשלום, ובמקביל חזר והודיע כי לא יוותר בשום אופן על "שטחים חיוניים לבטחון מדינת ישראל" (כלומר, בקעת הירדן). 

ומה יהיה הצעד הבא של מזכיר המדינה קרי, וכיצד בכוונתו להגיע להסכם בתוך תשעת החודשים שנקבעו? נראה שאת השאלה הזאת לא שאל אף אחד במסיבת העיתונאים ברומא.  

יום שישי, 18 באוקטובר 2013

מדינה בתוך כלוב נעול? לא, תודה.

מדינה בתוך כלוב נעול? לא, תודה.  


עד השבוע שעבר לא היה רב אלוף בני גנץ ידוע כדמגוג דווקא. קצין צבא מקצועי שעלה בסולם הדרגות והגיע עד לראש הפירמידה והופעותיו הפומביות היו די יבשות ועניניות. אבל בנאומו באוניברסיטת בר אילן הוא נכנס במיומנות רבה לתחום של תעמולת הזוועה ופרש שורה ארוכה של תסריטי אימה:  פגיעה קיברנטית בשירותים חיוניים לחיי היומיום בישראל, דם ואש ברמת הגולן, מטחי טילים הרסניים ומדויקים בכל רחבי המדינה, ועוד ועוד צרות ואסונות העומדים ליפול עלינו - אם לא יתעשתו שרי הממשלה ויבטלו מיד את הקיצוצים בתקצבי הביטחון...


בין הזוועות הצפויות הזכיר הרמטכ"ל גם את האפשרות של "פיצוץ מנהרת תופת שתוביל לקריסת גן ילדים בישוב ליד רצועת עזה". כאשר נשא הרמטכ"ל את נאומו הוא כבר ידע שיחידה של הצבא תחת פיקודו חשפה מנהרה ארוכה ובנויה היטב המתחילה ברצועת עזה וחודרת כמה מאות מטרים לשטח ישראל. הוא ידע היטב שהמנהרה מסתיימת תחת שדות חרושים ואינה מתקרבת לשום גן ילדים, ושאין כל סיבה ובסיס להניח שחופרי המנהרה התכוונו לפגוע דווקא בגן ילדים. בפעם האחרונה שנחפרה מנהרה כזאת מרצועת עזה השתמשו בה החופרים כדי להתקיף מחנה צבאי וללכוד חייל ישראלי כדי להחליפו באסירים פלסטינים שבידי ישראל. אבל "פיצוץ גן ילדים על ידי מנהרה מעזה" נשמע הרבה יותר דרמטי ומפחיד. 

כפי שהראו משאלי דעת קהל לאורך השנים וגם לאחרונה, אזרחי ישראל נותנים אמון בצה"ל ומפקדיו – הרבה יותר אמון ממה שהם נותנים בפוליטיקאים אזרחיים, אמצעי תקשורת, בתי משפט וכל מוסד אזרחי אחר. הרמטכ"ל אמר, ואין ספק שהרמטכ"ל יודע על מה הוא מדבר. כמה מאנשי הימין הנוהגים לכתוב לי כל שבוע כתבו השבוע "שמעת מה תכננו החברים שלך הפלסטינים? לפוצץ גן ילדים! עם אנשים כאלה אתה רוצה לעשות שלום?" 

בדיוק השבוע, חברי הכנסת של הימין הישראלי יצאו במתקפה גדולה כנגד "ההסתה שמשמעים ראשי הרשות הפלסטינית"... 

ובינתיים, מה קורה בשיחות השלום הישראליות-פלסטיניות? בינתיים כנראה שלא קורה הרבה. העיתונאי הותיק שלום ירושלמי הסיר השבוע הרבה מן האיפול מעל השיחות, בשתי כתבות נרחבות שזכו לכותרות ראשיות ב"מעריב". 

"המשא ומתן המדיני בין ישראל לפלסטינים עומד בפני פיצוץ בגלל שאלת הגבולות. ישראל דורשת להציב את צה"ל בגבול עם ירדן באופן קבוע, לא מוכנה לשום חלופה, ומתנגדת גם להצבת כוחות בינלאומיים בשטח. אחת 'ההצעות היצירתיות' שהביאו הנושאים ונותנים הישראלים היתה שהפלסטינים יחכירו את בקעת הירדן לישראל בהסכם החכרה לטווח ארוך. הפלסטינים דחו הצעות אלה על הסף ודרשו כי כוחותיהם בלבד הם אלה שיוצבו בבקעה, על קו הגבול, כפי שכל מדינה שומרת על גבולותיה העצמאיים. הישראלים סירבו בתוקף. 

" 'אנחנו מוכנים לתת לכם מדינה מפורזת', אמרו הישראלים בדיון האחרון. 'מה זו מדינה מפורזת?', התעניינו הפלסטינים. 'מדינה מפורזת היא כזו שבה אנחנו שולטים על המרחב האווירי, התנועה הימית ועל מעברי הגבול', ענו הישראלים. 'מדינה עם מגבלות כאלה אינה מדינה. זו אפילו לא אוטונומיה', ענו הפלסטינים ואיימו לנטוש את אולם הדיונים. 'אנחנו תובעים שליטה על הגבולות שלנו, שדה תעופה משלנו ונמל מים עמוק משלנו, בלי פיקוח שלכם. אנחנו מעדיפים את המצב הקיים מאשר לקבל מדינה מפורזת בתוך כלוב סגור'". 


במוצאי שבת האחרונה התכנסו כשלושים וחמישה אלף אנשים בכיכר רבין בתל אביב, לציין את יום השנה השמונה עשר לרצח ראש הממשלה יצחק רבין. רובם היו צעירים ובני נוער, חלק גדול מהם טרם נולדו  כאשר נרצח רבין. את הנאום המרכזי נשא נכדו של רבין, יונתן בן ארצי:   

"ראש הממשלה נתניהו! סבא שלי נרצח על השלום ואתה חייב לנו, לכולנו, את השלום. אדוני, יש לך הזדמנות ייחודית להביא לנו את השלום. לראשונה מזה שנים עומדת בפתחך הזדמנות מיוחדת במינה לנצל מצב מיוחד בעולם, לעשות שלום, ולהביא בו זמנית לפתרון בעיית איראן והפלסטינים, והכל במסגרת אחת, בתמיכה ועידוד של העולם כולו. זה לא יהיה קל ובטח גם לא תמיד פופולארי, אבל ההיסטוריה תוכיח כי מנהיגים נבחנים בשעות לא פופולאריות. נדמה לי כי זהו הזמן שלך. אני קורא לך מכאן לעשות שימוש בהזדמנות הזו, לסגור מעגל, ולהביא לנו שלום". 

"המילה 'שלום' הדליקה את הצעירים בכיכר עם סדרה ארוכה של מחיאות כפיים" דיווח אייל לוי באתר אן.אר.ג'י. כך גם דיווחו הפעילים מגוש שלום שהיו שם בקהל, כמו כל שנה, לחלק לצעירים את המדבקות עם שני הדגלים זה בצד זה, דגל ישראל ודגל פלסטין. 


כמה ימים אחר כך התקיימה בירושלים האזכרה הממלכתית. שם, אמרו ילדיו של רבין, דליה ויובל, דברים דומים בנוכחתו של נתניהו עצמו, וכמוהם גם הנשיא שמעון פרס שהיה יריבו ושותפו של רבין. לאחר מעט מס שפתיים של דברי הערכה ליצחק רבין האיש וגינוי כללי למעשי רצח פוליטי, התפנה ראש הממשלה לענות לכולם, תשובה ברורה ובוטה.  "שלום עושים עם אויבים, אך שלום עושים עם אויבים שרוצים בשלום. לא ניתן דריסת רגל לאויבים בשטחים שחיוניים למדינת ישראל". ובמלים אחרות – הפלסטינים נשארו אויבינו, איננו מאמינים ברצונם בשלום, ואת בקעת הירדן לא ניתן להם. 
אז מה יהיה? לפי כמה פרשנים יודעי דבר, איפה שהוא בתחילת השנה הבאה יביאו האמריקאים הצעות גישור משלהם. ואם בכל זאת המשא ומתן יסתיים בכישלון, נשאלת השאלה: על מי תוטל האשמה? "אנו עלולים להגיע למצב קשה" קונן אמנון לורד, הפרשן המקורב לנתניהו. "הפלסטינים עלולים להחזיר אותנו לשדה הקרב הדיפלומטי הקשה באו"ם, והפעם לא תיפרש עלינו מטרית ההגנה האמריקאית". 

כל זה יקרה אי שם בשנה הבאה. בינתיים, אתמול בבוקר ניסה פלסטיני רכוב על דחפור לפרוץ למחנה צבאי ישראלי בשטח הגדה המערבית שמצפון לירושלים, ונורה למוות בידי החיילים. הוא מצטרף לשורה מתארכת והולכת של פלסטינים אשר חברים בשום ארגון ואינם קשורים זה עם זה. לכולם נמאס לחיות תחת כיבוש, ואין להם ציפיות מן המשא ומתן הזה. הכתובת היא בהחלט על הקיר. 



יום חמישי, 10 באוקטובר 2013

על ילדה ועל ילד ועל 120 שנה של היסטוריה

על ילדה ועל ילד ועל 120 שנה של היסטוריה

פסגות היא התנחלות ישראלית שהוקמה בשנת  1981 על פסגת הר החולש על הערים הפלסטיניות התאומות רמאללה ואל-בירה. המתנחלים באו וקבעו עובדות בשטח והציבו קרוואנים בראש ההר. בעלי הקרקע הפלסטינים פנו לבית המשפט העליון בירושלים, אך עתירתם נדחתה. מאז גדלה ההתנחלות והתפתחה, וחיות בה כיום כשלוש מאות משפחות. כולן משפחות דתיות לאומיות המאמינות כי ארץ ישראל כולה הובטחה לעם היהודי וכי זכותם וחובתם של היהודים להתנחל בכל מקום בה. 

פעמים רבות היתה התנחלות פסגות במוקד של עימותים אלימים, בזמן האינתיפאדה הראשונה והשניה, וגם בין האינתיפאדות, גם לאחר הסכמי אוסלו והקמת הרשות הפלסטינית. תושבי רמאללה, בירת הרשות הפלסטינית, יכולים לראות מרחוק את פסגות שבראש ההר, מוקפת בגדרות גבוהות ושמורה על ידי חיילים.

בסוף השבוע האחרון חתך פלסטיני עוטה מסיכה את הגדר וחדר אל תחומי פסגות. הוא נתקל בילדה בת תשע בשם נועם גליק, ששיחקה בחצר, ופצע אותה. הילדה צעקה והפלסטיני נמלט. אבי הילדה ישראל גליק, שהוא בין מייסדי ההתנחלות, אמר לאמצעי התקשורת שהגיעו מיד: "הבת שלי גיבורה! היא הצילה את כולנו". הילדה נלקחה לבית חולים והתברר למרבה המזל כי פציעתה קלה. 

על המקרה הזה יודע כל אחד בישראל, גם מי שרק מעיף מבט חטוף בחדשות. זאת היתה הכותרת הראשית בכל העיתונים. ב"ידיעות אחרונות" הוקדשו כל שלושת העמודים הראשונים לילדה נועם גליק ולפציעתה ולגבורתה ולזעמם של הוריה ושל יתר תושבי התנחלות פסגות ושל  המתנחלים בכלל ושל הפוליטיקאים מן הימין שמיהרו לדרוש מסקנות מרחיקות לכת נגד הפלסטינים וגם של ראש הממשלה נתניהו. גם אמצעי התקשורת העולמיים, במיוחד האמריקאים, גילו ענין בידיעה הזאת. 

בדיוק באותו סוף שבוע התרחש אירוע נוסף שגם במרכזו ילד, בכניסה למחנה הפליטים אל-פוואר שמדרום לחברון. 

מחנה אל-פוואר הוקם בשנת 1949, כדי להעניק מחסה לפליטים פלסטינים מבית ג'יברין ובאר שבע. היום גרים שם בצפיפות כשבעת אלפים תושבים, הפליטים המקוריים ןצאצאיהם. כמו מחנות פליטים אחרים, אל-פוואר היה תמיד מוקד של תסיסה ושל לאומיות פלסטינית מיליטנטית. לעיתים קרובות מתעמתים צעירי המחנה עם חיילים ישראלים העוברים בכביש הראשי שליד המחנה או חודרים לתוכו. כך גם בחודשים האחרונים. בהחלט מורגשת שם ההתחממות הכללית של המצב בשטחים הכבושים. אותה הסלמה לגביה חוזרים ומצהירים  המומחים בישראל כי "(עדיין) לא מדובר באינתיפאדה שלישית". 

גם בסוף השבוע הזה התפתח עימות בין חיילים לבין צעירים זורקי אבנים, בשערי מחנה אל פוואר. החיילים חסמו את השער ופתחו בירי של גז מדמיע, וגם של מה שנקרא כדורי גומי. בעצם, אלה הם כדורי מתכת מצופים בשכבת גומי, ובהחלט יכולים להיות קטלניים כאשר משתמשים בהם לטווח קרוב.   

במקרה הזה, הטווח אפילו לא היה ממש קרוב. כארבעים מטר הפרידו בין החיילים לבין בני הזוג סראחנה, שחזרו מביקור משפחתי אל ביתם באל-פוואר. מוסאב סראחנה, בן שש, אחז בידה של אמו כאשר פגע כדור הגומי ישר בעינו. הוא נלקח מיד לבית החולים, אבל את העין כבר אי אפשר היה להציל. "קשה לי להאמין. יצאתי מהבית עם ילד בריא ושלם ואני חוזר עם בני הקטן שיצטרך לחיות עם עין אחת בלבד עד יומו האחרון" אמר האב לסוכנות הידיעות הפלסטינית מען. אמצעי התקשורת הפלסטינים, והם בלבד, דיווחו על המקרה הזה. 

יומיים אחרי סוף השבוע שבו נפצעו והילדה הישראלית והילד הפלסטיני, נשא ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו נאום באוניברסיטת בר אילן. הוא כבר פעם דיבר באותו מקום, לפני ארבע וחצי שנים. נאום בר אילן של 2009 היה הפעם הראשונה בה הוציא נתניהו מפיו את צמד המלים "מדינה פלסטינית" – אך מבלי לציין היכן בדיוק תקום המדינה הזאת ומה יהיו גבולותיה. גם בנאום בר אילן השני שנישא השבוע נתניהו לא הסיר את הערפל. לעומת זאת, הוא כן העמיד שורה ארוכה ונכבדה של תנאים מוקדמים שבהם יצטרכו הפלסטינים לעמוד לפני שתעלה האפשרות של הקמת מדינתם העצמאית. עליהם לוותר על זכות השיבה, ולהסכים שלמדינת ישראל יהיו סידורי ביטחון עמוקים ורחבים בשטח מדינתם, וכמובן "להכיר במדינת ישראל כמדינה יהודית".

נתניהו הביא נימוקים מן ההיסטוריה, כפי שהוא תופס אותה: "הסכסוך עם הפלסטינים החל בשנת 1921 כאשר התקיפו ערבים פלסטינים את בית העולים ביפו. זה לא היה בגלל כיבוש או שטחים אלא מפני שהם התנגדו לעלית יהודים לארץ". 

הפלסטינים בשנת 1921 התנגדו לעלית יהודים לארץ ותקפו את בית העולים. כיצד יתרגם נתניהו, שהאנגלית שגורה היטב בפיו, את המשפט הזה?  קשה מאד לתרגם את המונחים "עליה" ו"עולים" לאנגלית, או לכל שפה אחרת. 

המונח "עליה" פירושו שיהודי אשר מעביר את מגוריו מכל מקום אחר אל הארץ הזאת עלה כלפי מעלה, עשה מעשה טוב וחשוב הראוי לשבח. את המעשה הטוב הזה יכולים רק יהודים לבצע.  כך למשל, יהודים אשר הגיעו לכאן ממצרים הינם "עולים", כלומר: מי ששבו מן הגלות אל ארץ אבותיהם. לעומת זאת מוסלמים או נוצרים שעשו אותו מסלול ממצרים לכאן אינם נחשבים כ"עולים". באידאולוגיה הזאת הם נחשבים כ"פולשים ואורחים לא רצויים" בארץ אבותיהם של היהודים. 

את המונחים "עליה" ו"עולים" והאידאולוגיה העומדת מאחוריהם הפלסטינים סרבו ומוסיפים לסרב לקבל, משנת 1921 ועד כיום. גם בשנת 2013 הפלסטינים לא יסכימו לקבל כי המפעל הציוני היה מוצדק כולו, ולהכריז כי בצדק ובזכות באו היהודים לרשת את הארץ שבה גרו אבותיהם התנ"כיים – גם אם הפלסטינים כן מקבלים את העובדה הקיימת הנקראת מדינת ישראל ומוכנים לעשות עימה שלום בגבולותיה כפי שהיו עד יוני 1967. 

אנשי הימין, אשר קצת חששו מפני הנאום הזה, נאנחו אנחת רווחה לאחר ששמעו את נתניהו ומיהרו לברך את ראש הממשלה על "נאום ציוני חזק וטוב". רק יוסי ביילין, איש הסכמי אוסלו, בא לקלקל את שמחתם ולחדור עמוק יותר אל נבכי ההיסטוריה הציונית. 

בשנת 1891, בדיוק שלושים שנה לפני אותה התנפלות על בית העולים, הגיע לארץ אשר גינצבורג, הידוע בכינויו "אחד העם" - ממייסדי והוגי הדעות החשובים של התנועה הציונית. הוא ביקר במושבות הציוניות הראשונות ודי הוטרד ממה שראה. בשובו לרוסיה כתב מאמר שנקרא "אמת מארץ ישראל". את המאמר הזה בדרך כלל לא כוללים בתכנית הלימוד של בתי הספר בישראל, אשר מעדיפים ללמד ממנו מאמרים פחות שנויים במחלוקת. אבל יוסי ביילין דאג השבוע לפרסם ממנו קטעים נבחרים וניכרים:       

"רגילים אנו להאמין בחו"ל, כי הערביים הם כולם פראי מדבר, ואינם רואים ואינם מבינים את הנעשה מסביב להם. אבל שגיאה גדולה היא. הערבי, ככל בני שם, הוא בעל שכל חד ומלא ערמה. רואים ומבינים הערביים, ובייחוד יושבי הערים, את מעשינו וחפצנו בארץ, אבל הם מחשים ועושים עצמם כלא יודעים, לפי שאינם רואים במעשינו עתה שום סכנה לעתידותיהם, ואולם, אם תבוא עת אשר חיי בני עמנו בארץ ישראל יתפתחו כל כך, עד שידחקו מעט או הרבה רגלי עם הארץ, אז לא על נקלה יניח זה את מקומו(...) 

"הן זאת בודאי יכלנו ללמוד מדברי ימינו בעבר ובהווה, עד כמה מוכרחים אנו להיזהר לבלתי עורר עלינו חמת עם הארץ על ידי מעשים מגונים, עד כמה איפוא עלינו להיות זהירים בהנהגתנו עם עם נכרי שאנו באים לגור בתוכו מחדש, להתהלך איתו באהבה וכבוד, ואין צריך לאמר בצדק ובמשפט. ומה עושים אחינו בארץ ישראל? ההפך ממש! עבדים היו בארץ גלותם, ופתאום הם מוצאים עצמם בתוך חרות בלי גבול, חרות פרועה, שיכולה להימצא רק בארץ כטורקיא. השינוי הפתאומי הזה הוליד בלבם נטייה לדיספוטיסמוס, כאשר יקרה תמיד ל'עבד כי ימלוך', והנם מתהלכים עם הערביים באיבה ואכזריות, משיגים גבולם שלא בצדק, מכים אותם בחרפה בלי כל סיבה מספקת, ומתפארים עוד כי כן יעשו, ואיש אין אשר יעמוד בפרץ ויעצור בעד הנטייה הבזויה והמסוכנת הזאת. הן אמנם צדקו אחינו באמרם, כי הערבי מכבד רק מי שמראה לו גבורה ואומץ רוח; אבל במה דברים אמורים, כשמרגיש עם זה שהדין עם מתנגדו; לא כן אם יש לו צדקה לחשוב את מעשי מתנגדו לעושק וגזל משפט. אז, אם גם יחריש יתאפק עד עת קץ, אבל עברתו שמורה בלבו ונוקם ונוטר הוא מאין כמוהו."


מאה ועשרים ושתיים שנה לאחר שכתב אחד העם את הדברים האלה יצא ליאור דיין לרמאללה. ליאור דיין, סופר ועיתונאי ישראלי,  נכדו של המצביא והפוליטיקאי משה דיין ובנו של השחקן והבמאי אסי דיין, הכין כתבה טלויזיונית נרחבת על מה שראה בקרב הפלסטינים – בעיר הנמצאת חצי שעה שעת נסיעה ממרכז ירושלים ואשר מרבית הישראלים לא ביקרו בה מעולם.   

בנוסף למראות ששודרו בטלוזיה כתב ליאור דיין על רשמיו גם במלים: "ברמאללה הרגשתי זעם  ברחובות. בכל מקום אתה מקבל את התחושה שאתה נמצא על סף התלקחות. ההרגשה שלי כשהייתי שם הייתה שזה רק עניין של זמן עד שתפרוץ האינתיפאדה הבאה ביום שחזרתי מרמאללה כבר החלו הפגנות סוערות בעקבות שביתת הרעב של האסירים הפלסטינים בכלא עופר.

"לכן יש בעיניי חשיבות עליונה לחתירה להסכם עם הפלסטינים והתקדמות לכיוון פתרון שתי המדינות. זה מה שהבנתי שם ברמאללה, שאנחנו חיים על זמן שאול, שאנחנו שתי דקות לפני הפיצוץ הבא. ראיתי את זה במבטים של האנשים, בכתובות הגרפיטי על הקירות הלא מסוידים, בעיניהם של ערפאת ואבו מאזן שניבטו אליי מבעד לתמונות ממוסגרות בזהב בכל מקום שנכנסתי אליו, בייאוש של נהג המונית שסיפר לי ששני בניו לא מוצאים עבודה. 

"חשוב להודות שיש לזעם הזה סיבה טובה. לעבור במחסום קלנדיה זו חוויה מהנה בערך כמו לעבור במטחנת בשר, מיום ליום הנוף של רמאללה מתמלא בעוד מבנים חדשים בחסות מפעל ההתנחלויות הישראלי, ובדרך לרמאללה אתה חולף על פני מחנות פליטים שמסדרים לך מראות שהעין האנושית איננה יכולה לסבול."  


הדמיון לאזהרה שהשמיע אחד העם, ואשר בני דורו לא שמעו לה, אולי אינו מקרי לגמרי. 

יום שבת, 5 באוקטובר 2013

על עמימות וצביעות

על עמימות וצביעות 

בעיצומו של הויכוח על התכנית הגרעינית האיראנית ו"הצנטריפוגות המעשירות אורניום המסתובבות במתקנים תת קרקעיים מוגנים בשכבות עבות של בטון" - לפתע פתאום,  חדשות גרעיניות מעברה של מדינת ישראל. בבת אחת בארצות הברית ובישראל פורסמה העדות המוקלטת שמסר ארנן עזריהו, שהיה יועץ מיניסטריאלי בכיר ושותף להרבה מאד סודות. הוא סיפר על מה שהתרחש ביום ה-7 לאוקטובר 1973, היום השני למלחמת יום הכיפורים – כאשר שר הביטחון הנערץ משה דיין איבד את עשתונותיו לנוכח הצלחותיהם הראשוניות של צבאות מצרים וסוריה וביקש מראש הממשלה גולדה מאיר לאשר "הדגמה" של הנשק הגרעיני הישראלי, וגם הביא איתו לישיבת הקבינט המצומצם את ראש  הועדה לאנרגיה אטומית כדי שיפתח מיד בהכנות לביצוע ההדגמה הגרעינית הזאת.

ומה היה קורה אילו קיבל דיין את האישור לפוצץ בהפגנתיות ראש נפץ גרעיני – ככל הנראה באויר מעל שטח לא מיושב במצרים או בסוריה או בשתיהן גם יחד? הסובייטים כבר הציבו אז במצרים (שעדיין היתה אז בת בריתם) טילים משלהם חמושים בנשק גרעיני. ארצות הברית הכריזה אז כוננות גבוהה יותר מאשר בכל רגע אחר מלבד משבר הטילים בקובה ב-1962. משה דיין בהחלט שיחק באש. למרבה המזל ראש הממשלה גולדה מאיר ויועצה השר ללא תיק ישראל גלילי, יחד עם השר יגאל אלון שהיה יריבו הגדול של דיין, הוציאו מיד מידיו של דיין את הגפרורים. אין ספק שעל כך מגיעה מלה טובה היסטורית למי שזכורים בעיקר על טיפוח מדיניות של יוהרה לאומנית לאחר 1967 והנחת היסוד למפעל ההתנחלויות בשטחים הכבושים. 

בסופו של דבר, מדינת ישראל ניהלה בהצלחה את המלחמה באמצעים קונבנציונליים, והיא הסתיימה ללא ניצחון חד משמעי לאחד הצדדים –  ומלחמות כאלה הן לעיתים קרובות הבסיס הטוב ביותר להגיע אחר כך לשלום. אבל הנשק הגרעיני הישראלי נותר במקומו, כחרב מונפת מעל המזרח התיכון, גם אם לא נשלפה מהנדן. 

לא היה זה הגילוי הראשון על תולדות הנשק הגרעיני הישראלי, מה שפרופ' אבנר כהן כינה "הסוד הכי פחות שמור של מדינת ישראל". כבר לא מעט התפרסם בדרך זו או אחרת. ידוע כי במסגרת הברית הצבאית שנכרתה בין ישראל לבין צרפת ובריטניה במתקפה נגד מצרים ב-1956 השיג שמעון פרס, אז סגן שר הביטחון, סיוע צרפתי בהקמת הכור הגרעיני בדימונה.  ידוע כי  ראש ממשלת ישראל דוד בן גוריון נקלע לעימות ממושך עם נשיא ארצות הברית ג'ון קנדי,  אשר דרש בתוקף לקיים פיקוח על הנעשה במה שכינתה אז מדינת ישראל "מפעל הטקסטיל בדימונה". ידוע על אמצעי הרמיה המתוכחמים שהופעלו, כולל בנית קומה שלמה מזויפת בכור בדימונה, במיוחד בכדי להציגה בפני הפקחים האמריקאים שהורשו בסופו של דבר להגיע לשם. (הדמיון לאמצעי הרמיה שנקטו ארבעים שנה אחר כך האיראנים כדי להסתיר תכנית גרעינית משלהם אולי אינו מקרי בלבד). ולמרות כל האמצעים המתוחכמים, נותר הנשיא קנדי חשדן כלפי הכור הישראלי בדימונה ממש עד לרגע בו השיגו כדור המתנקש בדאלאס שבטכסס. 


ואולם, בסופו של דבר נמצא הפתרון והמוצא מן הסבך. ראש הממשלה לוי אשכול שהחליף את בן גוריון הגיע להסכם עם הנשיא לינדון ג'ונסון שהחליף את קנדי, הסכם אשר יצר את "העמימות הגרעינית" אשר שרירה וקיימת עד היום. מדינת ישראל מעולם לא הודיעה רשמית על החזקתה בנשק גרעיני ולא קיימה שום ניסוי בנשק זה. (לפחות לא ניסוי שאפשר ליחס אותו אליה – השאלה מי הוא זה שפיצץ פעם מתקן גרעיני מעל מימי האוקינוס ההודי במרחק אלפי קילומטרים מחופי ישראל נותרה פתוחה וללא מענה.) 

כל עוד לא הודיעה מדינת ישראל על החזקתה בנשק גרעיני, אין סיבה להפעיל כלפיה את הסעיף בחוק האמריקאי אשר מחייב הפסקת כל סיוע למדינה שפיתחה נשק גרעיני. לכן כנראה ממשיכה ממשלת ישראל למנוע מן "המתריע הגרעיני" מרדכי וענונו לצאת מגבולות מדינת ישראל, גם שנים רבות לאחר שסיים לרצות את שמונה עשרה שנות המאסר שנגזרו עליו. אם יגיע וענונו לגבעת הקפיטול בוושינגטון ומסור לסנטורים וחברי בית הנבחרים הצהרה בשבועה כי היה נוכח ביצור נשק גרעיני בדימונה, האם יביא הדבר להפסקת כל סיוע אמריקאי לישראל? לא סביר, אבל זה יצור כאב ראש לא קטן לקובעי המדיניות בארצות הברית ובישראל, ויאלץ אותם לחפש  נוסחא יצירתית, כמו שנדרשו להסביר מדוע תפיסת השלטון על ידי צבא מצרים אינה בדיוק  הפיכה צבאית. הרבה יותר קל ופשוט להאריך מחדש בכל חודש אפריל את צו שר הפנים אשר אוסר על מרדכי וענונו לצאת מגבולות מדינת ישראל ואף להתקרב אל שעריה של שגרירות זרה כלשהי. 

פרופ' אבנר כהן, ישראלי השוכן בארצות הברית וחוקר משם את תכנית הגרעין הישראלית, הוא מתריע גרעיני מסוג אחר לגמרי  מאשר וענונו. לא לו ללכת בדרכו של וענונו, לצאת בהתנגשות ישירה עם המערכת הצבאית והפוליטית כולה, לחשוף בבת אחת את כל הידוע לו ולשלם את מלוא המחיר הכבד. אבנר כהן מלקט מסמכים כתובים ומראיין אנשים שהיו בצמתי הכרעות במדינת ישראל והסכימו בזקנתם לחשוף מעט ממה ששמעו וראו. הוא כותב מאמרים וספרים ומשחק כבר שנים רבות משחקי חתול ועכבר עם הרשויות השלטוניות והצנזורה הצבאית. אף אחד לא ישקול ברצינות לשלוח את סוכני המוסד לחטוף אותו ממכון המחקר על שם וודרו וילסון בוושינגטון ולהביאו למשפט ריגול בישראל. הוא ושותפו, העיתונאי רונן ברגמן מ"ידיעות אחרונות",  כרסמו לא מעט בעמימות הגרעינית של מדינת ישראל. כמוהם עשו עוד רבים אחרים. למעשה, לא נותר עוד הרבה מה לחשוף. 

מעל דפי "מקור ראשון" הצביע השבוע אמנון לורד על מה שנראה לו כסכנה חמורה חדשה ההולכת ומתפתחת: "אפשר כבר להבחין בקווי המתאר של האיסטרטגיה האיראנית המתוחכמת, שתהיה דומה לאיסטרטגיה של הפלסטינים.  נגד ישראל. כמו שהפלסטינים הצליחו לפעול לדה-לגיטימציה בינלאומית של ישראל באמצעות "הכיבוש" [מרכאות במקור], כך עלולה איראן לעשות בתחום הגרעין. (...) יש יסוד לחשוב שהאיראנים יתחילו לפעול לגיוס הקהילה הבינלאומית לפירוק ישראל מהאופציה הגרעינית שלה. זאת בהלט יכולה להיות המשימה שלהם לעשר השנים הבאות". 

 בינתיים, זוהי רק עננה קטנה בקצה האופק. בינתיים, מחויבת ארצות הברית רשמית ופומבית למנוע מאיראן השגת נשק גרעיני, בדרכים דיפלומטיות אם רק אפשר, ובו בזמן היא מקפידה לא להסתכל ולא לבדוק מה מסתתר מאחורי העמימות הגרעינית של מדינת ישראל. בינתיים יכולה מדינת ישראל לדרוש החרפה נוספת של הסנקציות הכלכליות שכבר הביאו את כלכלת איראן  אל סף התמוטטות ובאותו השבוע עצמו גם לתבוע במפגיע כי ממשלת הולנד תימנע מצעד מינימלי של סימון מוצרי ההתנחלויות, מה שעשוי להביא את הצרכנים באמסטרדם להחליט בעצמם אם לרכוש מוצרים כאלה. אפשר גם לדרוש שהאיראנים יקפיאו את העשרת האוראניום בעוד מתנהל משא ומתן על גורל תכנית הגרעין ולדחות  בתוקף את הדרישה שמדינת ישראל תקפיא הקמת התנחלויות בעוד היא מנהלת משא ומתן על גורל השטח בו מוקמות ההתנחלויות. 

ועם זאת, בסופו של דבר טענתה העיקרית של מדינת ישראל ליחס עדיף ולזכות הבלעדית להחזיק נשק גרעיני במזרח התיכון נשענת על היותה "הדמוקרטיה היחידה באזור", מי שאמורה להיות חברה מכובדת ואחראית במשפחת הדמוקרטיות המערביות. ככל שמשטר הכיבוש על מליוני פלסטינים נמשך ומעמיק, נשמע הטיעון הזה חלול יותר ויותר.