יום שבת, 30 ביוני 2012

חמישה בתים, ועוד חמישה, דחפור, ותא בכלא

חמישה בתים, ועוד חמישה, דחפור, ותא בכלא


השבוע שוב קיבלתי קריאת חירום מן הכפר עקבה. כוחות צבא שוב הגיעו לכפר, ומסרו חמישה צווי הריסה חדשים. חמישה בתים נוספים הנמצאים בסכנת הריסת מיידית הם עניין רציני מאד בכפר זעיר של קצת יותר משלוש מאות תושבים, החיים בכמה עשרות בתים על שטח אדמה קטן בפינה הצפון מזרחית של הגדה המערבית.

חאג' סמי סאדק, ראש עיריית עקבה, מודאג במיוחד לגבי משפחה ג'אבר, שיש לה עשרה ילדים. הם חיים בביתם כבר שתים עשרה שנה ואין להם מקום אחר ללכת.

השבוע הייתה הרבה מאוד תשומת לב תקשורתית אל חמישה בתים אחרים בחלק אחר לגמרי של הגדה המערבית - חמשת הבתים שפונו על ידי מתנחלים בגבעת האולפנה בהתנחלות בית אל. חמשת הבתים בעקבה לא קיבלו אפילו שמץ של תשומת לב תקשורתית.

ישנם הבדלים נוספים: לבתי האולפנה הוצאו צווי הריסה, כי הם נבנו על ידי מתנחלים על קרקע פרטית פלסטינית, ללא הסכמת הבעלים. הבתים בעקבה הוקמו גם הם קרקע פרטית פלסטינית, אבל במקרה הזה הם שייכים כדת וכדין לאנשים שבנו עליהן את הבתים. הבתים בעקבה נדונו להריסה משום שנבנו ללא היתר. הבעלים היו מוכנים וגם מעוניינים לקבל היתר, אבל שלטונות הצבא סירבו  בתוקף להעניק להם היתר שכזה.

ויש הבדלים נוספים. חמישה בתי המתנחלים באולפנה טופלו אישית על ידי ראש הממשלה בנימין נתניהו ושריו הבכירים הבכירים, ואילו חמשת הבתים הפלסטינים בעקבה נידונו להריסה על ידי קצין מקומי של הממשל הצבאי. ייתכן מאוד שנתניהו מעולם אפילו לא שמע על קיומו של כפר כזה.

כמו כן, באולפנה הוחלט לפרק בזהירות (ובהוצאה גדולה) את הבתים כדי להקימם מחדש במקום אחר, וראש הממשלה הבטיח כי 300 יחידות דיור חדשות ייבנו למתנחלים אם יסכימו לעבור בשקט ולא להתעמת. לגבי עקבה, אף אחד לא הרגיש צורך לעשות עסקות מורכבות כאלה.  כוונת הצבא לשלוח דחפורים ולהחריב עד היסוד, ואם המשפחות ינסו להפריע החיילים יהיו מוכנים ומזומנים למשוך אותם החוצה בכוח. כבר היו דברים מעולם, יותר מפעם אחת.

מוקדם בבוקר יום שני, דחפורים צבאיים נראו נעים לכיוון הכפר עקבה. אבל הם פנו הצידה אל עבר שכניה של עקבה, הבדואים של אל מלאח. שם באל מלאח הוחרבו אוהלי מגורים ובורות מים, ומיכליות המים של הקהילה הקטנה ההיא הוחרמו. עקבה ניצלה – לעת עתה.

אנשי עקבה עתרו לבית המשפט העליון בירושלים, בעזרת "מרכז ירושלים לסיוע משפטי וזכויות האדם היושב ברמאללה. אבל עורכי הדין אינם מאד אופטימיים, כי עתירות קודמות נגד צווי הריסה בעקבה נדחו על ידי בית המשפט. הבעיה, מבחינת החוק הישראלי היא שרשויות התכנון הצבאיות קבע שרק "במרכז עקבה" מותר לבנות. כל האדמות מחוץ לשטח קטן שאותו הגדיר הצבא כ"מרכז הכפר" נחשבות כ"קרקע חקלאית". בנית בתים בקרקע חקלאית אסורה, ולכן יש להורסם. בית משפחת ג'אבר, עם עשרה ילדיה, קרוב מאוד לקו הקסם המסמן את ה"מרכז".  קרוב, אבל עדיין מחוץ לו, ולכן נחשב הבית כבלתי חוקי ודינו להיות נהרס עד היסוד. האם ניתן להרחיב את אזור "מרכז הכפר" ולו במעט? לא, לא בא בחשבון.

כזה הוא החוק אשר הממשל הצבאי קבע עבור הפלסטינים החיים תחת שלטונו, ואשר עורכי הדין של המדינה יציגו בפני שופטי בית המשפט העליון. האם זה קשור לעובדה שהכפר עקבה שוכן בקצה של בקעת הירדן, וכי כל ממשלות ישראל מאז 1967 ועד היום מחשיבות את בקעת הירדן כאזור אסטרטגי אשר חייב להישמר תחת שלטון ישראלי? האם ייתכן כי מדיניות הממשלה בשטח, בעקבה ובעשרות מקומות אחרים בבקעת הירדן, נועדה למרר את החיים לערבים שגרים  שם, ואם אפשר - לסלק אותם לגמרי? יהיה קשה מאוד להביא לכך ראיות מוצקות אשר יעמדו בבית המשפט. רשמית, זהו עניין של חוקי תכנון ושל התעקשות הצבא כי קרקע חקלאית תישאר חקלאית. וכך, עשרת ילדי משפחת ג'אבר עלולים למצוא את עצמם בקרוב ללא קורת גג מעל ראשיהם.

ברגע זה, נמצאת בעקבה גילה, ישראלית בעלת מצפון מירושלים, וגם כמה פעילי שלום בינלאומיים מתנועת האיי.אס.אם - להיות לצידם של תושבי הכפר ברגע הקשה. לא שיש להם הרבה תקווה לעצור את הדחפורים. אבל הם מכינים כרזות עם תמונות גדולות של ילדי גן הילדים בכפר, אשר אותן יחזיקו אל מול הדחפורים. והחיילים ישמעו אנשים קוראים להם, באנגלית וגם בעברית: "תעצרו! למה אתה עושים את זה?". זה לא צפוי להרתיע את החיילים מלעשות את מה שהם באו לעשות. אבל אולי חלק מהם יזכרו את הרגע הזה מאוחר יותר.

מתי יגיעו החיילים עם הדחפורים? אף אחד לא יודע, הם לעולם לא מודיעים מראש. אולי מחר, אולי בשבוע הבא, אולי בחודש הבא. אלמנט ההפתעה היה תמיד מרכיב מרכזי של האסטרטגיה הצבאית. לתפוס את האויב בהפתעה ולהכות אותו כשהוא אינו מצפה לכך. וברור כי צה"ל, הצבא החזק ביותר במזרח התיכון, רואה את שלוש מאות תושבי עקבה כאויב.


***

לפני כמה ימים חזרתי לשעה קלה לכלא 6 בעתלית. כלא 6 הצבאי, לשם מגיע חייל בסדיר או במילואים המסרב לפקודה שפקד עליו הצבא. ומול הכלא יש הר, והחיילים הכלואים המחויבים לקום ממיטותיהם בשעה 4.30 בבוקר בדיוק ולהתייצב במסדר יכולים לראות את השמש זורחת מאחורי ההר. ולפעמים, בשעה קצת יותר מאוחרת, הם יכולים לראות ובמיוחד לשמוע מפגינים שעלו על ההר קוראים להם קריאות עידוד מלמעלה. אני זוכר את קריאות העידוד ששמעתי מן ההר כשהייתי כלוא בשנת 1984 על סירוב לצאת ללבנון שנמצאה תחת כיבוש ישראלי ולהביא אספקה למוצבים שהקים בה הצבא. וגם בשנת 1990, כאשר שרשרת מעשים ברוטאליים בתקופת האינתיפאדה הראשונה הביאה אותי להחלטה שאיני מוכן עוד ללבוש את מדיו של הצבא הזה.

לפני כמה ימים, הייתי אני על ההר ויחד עם עוד כמה עשרות אנשים מתנועת יש גבול קראתי קריאות תמיכה ועידוד ליניב מזור היושב שם. יניב מזור, תושב ירושלים, רב סמל (מיל') בשריון, ומורה דרך במקצועו, החליט שאינו מוכן יותר לעשות שירות מילואים בצבא הכיבוש.

"אני די מצטער שלא הייתי מודע לדברים שהצבא עושה בשם הממשלה בשטחים כשהתגייסתי. ככל שאני יודע יותר נעשה לי פחות נוח לשרת – עד שהגעתי למסקנה שאני לא יכול יותר. ההחלטה לסרב היא שיא של תהליך אישי שאני עובר עם עצמי בשבע-שמונה שנים האחרונות. במערכת החינוך לא באמת מלמדים מה זה שטחים ומה עושים שם, והגעתי לצבא כתוצר אופייני של המערכת: ילד טוב, משרת בשטחים, עושה מה שאומרים לו, לא חושב. בעיקר לא חושב. בשנים האחרונות אני יותר מפעיל את הראש ושואל את עצמי מה זה אומר, מה המשמעות של מה שאנחנו עושים שם. זה הוביל אותי בהתחלה לסרבנות אפורה, הימנעות משירות, אבל אחרי שנסעתי לחו"ל לטיול של שנה הרגשתי שאני לא יכול להמשיך עם העמדת הפנים".

"למרות שזו הפעם הראשונה שלי בכלא, אני מרגיש לגמרי בסדר עם זה. שלם עם עצמי לגמרי. ההחלטה באה מהיכרות בלתי אמצעית עם המציאות בשטחים, שאחרי שראיתי אותם כבר לא יכולתי להיות חלק מהצבא. אמנם קטונתי, אבל אני מקווה שהמעשה שלי ייתן  השראה למי שעומד בפני גיוס או מילואים ועדיין מתלבט".

אולי יום אחד, החיילים המלווים דחפורים לביתה של משפחת ג'אבר בכפר עקבה  יכנסו גם הם בשערי כלא 6.

יום שלישי, 26 ביוני 2012

מסירים את הכפפות

מסירים את הכפפות

איך מגדלת המשטרה דור של ילדים לא כל כך נחמדים


לפני שנה מילאו ההמונים את הרחובות בערי ישראל, עשרות ומאות אלפים צעדו וקראו "העם דורש צדק חברתי!" ולא נרשמה אפילו תקרית אלימה אחת. בהפגנה הגדולה ביותר הגיעו ארבע מאות אלף אנשים לכיכר המדינה ומלאו אותה עד אפס מקום, והפגינו מול החנויות היוקרתיות ביותר והיקרות ביותר במדינת ישראל שרק אנשי העשירון העליון יכולים לקנות בהן.

הפרשנים למחרת היום ציינו שבכל עיר באירופה או באמריקה שבה הייתה מתקיימת הפגנת מחאה חברתית במיקום כזה הייתה ההפגנה מסתיימת, באופן בלתי נמנע, עם שמשות מנופצות בכל החנויות היוקרתיות וקרבות רחוב סוערים בין מפגינים למשטרה. ושיבחו הפרשנים את תנועת המחאה הישראלית שהיא שונה ואחרת, אבל בין השבחים אפשר היה גם להגיש נימה של ביטול וזלזול כלפי "הילדים הטובים שלא דורכים על הדשא".

ומיד אחרי ההפגנה הגדולה ההיא, תנועת המחאה החברתית בישראל לקחה פסק זמן. מאהל המחאה בשדרות רוטשילד פורק, וחיכו לשמוע מה תגיד הועדה שמינה ראש הממשלה וקראו לה ועדת טרכטנברג. והועדה ישבה ודנה על פי כתב מינוי מכווץ ומצומצם, ופרסמה המלצות מאוד מאד חיוורות ומצומצמות, וממשלת נתניהו קיבלה בברכה את ההמלצות והעבירה את רובן ישר לסל הניירות. והממשלה לא יזמה דיור בר השגה, וגם בבריאות ובחינוך לא השתנה הרבה,  וגם לא באחיזת החנק שאוחזים קומץ טייקונים בגרונה של הכלכלה הישראלית. לאנשי המחאה החברתית שחזרו לרחובות במוצאי השבת האחרונה היו סיבות טובות לקרוא: "עברה שנה, וכלום לא השתנה!".

בעצם, משהו בהחלט כן השתנה מאז השנה שעברה. כבר אין שוטרים נחמדים וידידותיים שמחייכים אל המפגינים. יש משטרה שכבר חודשים מראש ראתה את האפשרות לחידוש המחאה כאיום והזמינה מארגנים לחקירה ועשתה חיפושים בדירותיהם. וגם ראש עירית תל אביב רון חולדאי כבר אינו ידיד המחאה. בשנה שעברה הביעה העיריה את אהדתה למפגינים הצעירים שמילאו את השדרות במחנות אוהלים, כביטוי מוחשי למעורבות חברתית ודמוקרטיה הצומחת מלמטה. השנה כבר לא, בהחלט לא. אוהלים בשדרות רוטשילד הם מחוץ לתחום, אסורים בתכלית האיסור. כך החליט הוד מעלתו  ראש העיר, ועל החלטתו אין ערעור.

וכך דאגו פקחי העיריה ושוטרי משטרת ישראל בכוחות משותפים שבשום פנים ואופן לא יוקמו השנה אוהלים בשדרות רוטשילד. כדי למנוע זאת הסתערו לא פחות משישה שוטרים על דפני ליף – אשה לא מאד חזקה (פיזית) - הפילו אותה  לארץ ושברו את ידה וגררו אותה ואת חבריה למאסר. ולמחרת בערב כשהחלה תהלוכת המחאה היה  ברור שהיא תגמר בעימות. ובחורה אחת טרחה וכתבה בביתה שלט ובו נאמר "שוטר, בבקשה אל תפריע לאזרח במילוי תפקידו האזרחי". אבל השוטרים לא הבינו דקויות ובסוף הערב היה השלט הזה מוטל קרוע לגזרים על המדרכה ליד כיכר רבין והבחורה שכתבה אותו הייתה בין שמונים ותשעה עצורים שנלקחו לבלות שעות מאוד לא נעימות בתחנת המשטרה שבצומת גלילות. וסוף סוף קרה הדבר: בהפגנת מחאה חברתית נופצו שמשות, גם בישראל. ליתר דיוק, שמשותיהם של שלושה סניפי בנקים.  למחרת בבוקר שכרו הבנקים מהגרי עבודה אפריקאים לתקן את החלונות, ולעיתונאים שמעולם לא אהדו את המחאה היה פתחון פה לגנות את "ההפגנה האלימה" ולטעון ש"המפגינים חצו את כל הקווים האדומים".

קבלת הפנים המשטרתית בודאי לא שברה את תנועת המחאה החברתית דגם 2012. לפי כל הסימנים, זה בדיוק היה הניצוץ שהדליק את המחאה והוציא את הצעירים הזועמים חזרה לרחובות. אבל ככל הנראה יזדקקו המפגינים גם בפעם הבאה לשיר שמקורו בחסידי הרב נחמן מברסלב והפך גם להמנונם של מפגינים חילונים לחלוטין: "כל העולם כולו/ גשר צר מאוד/ גשר צר מאוד/גשר צר מאוד/והעיקר, והעיקר/לא לפחד/ לא לפחד כלל!"


אני שמח לארח כאן בבלוג את דבריה של לירון אחדות - מהנדסת תוכנה ומורה למתמטיקה העוסקת בהתנדבות בטיפול בנרקומנים – כפי שכתבה והעלתה לרשת מיד לאחר ששוחררה בערבות והוגש נגדה כתב אישום חמור על ארגון הפגנה בלתי חוקית ותקיפת שוטרים.

ממש הופתעתי מההפגנה של אתמול! קודם כל הופתעתי מהכמות האדירה של אנשים שיצאו לרחוב, בצורה ספונטנית ועממית. התרגשתי מהאנרגיות שהיו שם. רוח אמיתית של אחדות, סולידריות ונחישות. צעדנו יחד, זעקנו יחד. התפצלנו והתחברנו, זרמנו ברחובות, מסביב להתנגדות השוטרים והיס"מ. לרגע אחד היינו חופשיים, לקחנו חזרה את המרחב הציבורי. הרגשתי את הביחד אולי יותר מכל אירוע אחר בשנה האחרונה.

התרגשתי לראות שלמרות האלימות הקשה שספגנו, עדיין נראו חיוכים ונשמר חוש ההומור. למרות ההתנפלויות של השוטרים היה ניתן לראות את ידי המפגינים מונפות באוויר – תמונה מדהימה שלא מותירה מקום לפרשנות: האלימות הייתה חד צדדית!!

הופתעתי מהנחישות והברוטליות שהפגינו כוחות המשטרה (שלוש, ארבע ו.. להיכנס בהם!) אפילו יחסית לעצמם בדרך כלל. מהאלימות חסרת הרסן שהופגנה גם לעיני הציבור והמצלמות וגם כשחשבו שאף אחד לא רואה – כשסגרו אנשים בתוך חדר הכספומטים של בנק לאומי והרביצו להם שם, או תום ישראלי שחטף אגרוף לפנים בתוך בניין העירייה. אני מרגישה
שהמשטרה קצת בלחץ ולא יודעת מה לעשות אז הם מנסים להתנגד, חושבים שיוכלו לעצור את זה... מקווה שמישהו שם יחשוב קצת לפני ההפגנה הבאה, שיבינו שלא ניתן לעצור רעיון שהגיע זמנו...

והמעצרים המטופשים. כ-90 אנשים נקטפו במהלך ההפגנה, 90 "פושעים מסוכנים" שהעזו לחשוב שיש זכות הפגנה במדינה הזאת... אנשים שנעצרו כי צילמו שוטרים, צעקו, עמדו על הכביש או סתם עברו בסביבה..

אפשר לראות כאן את כתב האישום שהוגש נגדי הבוקר, בו נטען ע"י תנ"צ יורם אוחיון (מפקד מרחב ירקון) שדחפתי לו מגפון לפנים ופצעתי אותו. מעניין, אחרי כמה שעות אפשר היה לראות אותו הבוקר מדבר בטלויזיה, בלי אף שריטה. בנוסף הוא טוען שבמהלך המעצר שלי התנגדתי ובעטתי בו. הסרטון המראה את המעצר שלי מספר סיפור אחר:

http://www.youtube.com/watch?v=2wfcjxrOD2c&feature=youtu.be

אבל הדבר הכי חמור - ואני לא יכולה להדגיש את זה מספיק - הוא שאבא שלי נעצר כשהגיע לביהמ"ש. כשהגיע הוא נתפס ע"י שוטרים בטענה בדויה ומטופשת, נאזק, נסגר בחדר, הופחד ע"י השוטרים ושוחרר. הם לא נורמלים!!


ועוד תיאור - מפיו של אורן מטר, פעיל לזכויות בעלי חיים בן 24 שעד הערב הזה מעולם לא נפגש מקרוב עם המשטרה:

חדר הכספומטים בסניף בנק לאומי נהפך לחדר מעצר מאולתר.

חדר קטן, אולי שלושה על ארבעה מטר, בלי חלונות, הקירות עשויים זכוכית אז אנחנו יכולים לראות את המון השוטרים כשהם גוררים מפגינים נוספים לתוך החדר. בשטח הקטן שלנו כבר יש מעל 20 מפגינים, אבל מי שם לב? חם, לח, וכל כך אין אוויר שמתחילים להרגיש בחילה. מנסים להיצמד לרווחים בין קירות הזכוכית לנשום אוויר. החום מתחיל להיות ממש כואב.

"אין לנו אוויר!", "תביאו מים!",  "השתגעתם לחלוטין! יש פה אנשים מבוגרים! מה אתם יודעים איזה בעיות רפואיות יש לאנשים כאן?! מישהו עוד יתעלף!". כמה אנשים בוכים, רובם לא נעצרו בעבר ולא מבינים את התהליך ולא יודעים מה הזכויות שלהם. "אנחנו דורשים לדעת על מה אנחנו עצורים! זאת כליאת שווא, אסור לכם להחזיק אותנו כאן!" מי שעדיין יכול לנשום ממשיך. המפקדים בחוץ מסתכלים דרך הזכוכית ומחייכים – קיבלנו את העונש שלנו.

אני מצלם את השוטרים כשהם גוררים ומרביצים למפגינים נוספים שהם מכניסים פנימה, ובינתיים מתכתב עם אחי שבחוץ – מספר לו שאין לנו אוויר, שהשוטרים אלימים. הוא אומר שעורכות דין רוצות להיכנס לראות אותנו – השוטרים צוחקים כשאני אומר להם את זה.

מישהי כבר לא יכולה לעמוד יותר ונשכבת על הרצפה, רק חצי בהכרה, בקושי מגיבה. זה הסימן בשביל השוטרים – הגיע הזמן לתת לנו מים ולהתחיל להוציא אותנו משם.

יש אוויר, יושבים בגן העיר. החלק הנורא של הלילה נגמר, עכשיו הולכים למעצר.

המשטרה שוברת שיאים עם מספר העצורים והיו צריכים להזמין שני אוטובוסים כדי להסיע אותנו לתחנת המשטרה. זו הזדמנות בשבילי להתחיל להכיר את האנשים שאני אבלה איתם את 12 השעות הקרובות. אחד מספר שהוא גר ממש ליד והוא הלך עם בירה ברחוב, ראה שיש עצורים אז הוא התקרב ואז שוטר שפך לו את הבירה ואמר לו שהוא עצור על שתיית בירה.

שתי בנות מספרות שהן עמדו יחסית מאחור, על אי תנועה, עד שכמה יס"מניקים תפסו אחת מהן והתחילו לחנוק אותה וזרקו אותה לכלוב חסר האוויר שלנו. כשהשנייה התחילה לשאול מה קורה איתה היא קיבלה טיפול דומה; והן מראות סימנים כחולים.

רוב האנשים, כך מסתבר, עשו אפילו פחות ממני: אני הייתי בחזית ההפגנה. לא שברתי חלונות, לא קיללתי או תקפתי שוטרים.

מתוך עשרות העצורים שהיו איתי היו מקבץ אקטיביסטים שמנוסים באלימות משטרתית ומעצרים, ויודעים את הזכויות שלהם. הרוב המוחלט בשוק מהאלימות, מההתעלמות מהזכויות שלנו. חלקם בתחילת הערב עוד פינטזו על התלונות שהם יגישו למחלקה לחקירות שוטרים, מתענגים על הנקמה הדמיונית שלהם. לא ייקח להם הרבה זמן להבין איך המשטרה עובדת ושהסיכוי ש"אתה לא מבין, תת ניצב אוחיון יישפט על מה שראיתי אותו עושה" (במילותיו של אחד העצורים) די קלוש.

כשהגענו לתחנת המשטרה הכניסו את כולנו לחדר הישיבות של התחנה ונתנו לנו מים. אלו כל הזכויות שנקבל בשש השעות הקרובות. לא נותנים לעורכי הדין שהגיעו לתחנה לראות אותנו, לא נקבל אוכל, ואפילו לא יסבירו לנו מה העילה למעצר. על שיחת טלפון כדי להודיע למשפחה (בניגוד אלי, הרוב לא הבינו מה קורה ולא חשבו על להודיע למשפחה כל עוד הטלפונים שלהם איתם) אין על מה לדבר. על בקשה לטיפול רפואי לבחור עם שטף דם פנימי בעין היס"מניקים הגיבו בצחוק. גם הקטין שנעצר איתנו קיבל את אותו היחס.

אחרי כשש שעות הכניסו אותי לחקירה והקריאו לי את האשמות נגדי. אני עצור על התקהלות בלתי חוקית, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, תקיפת שוטר, פגיעה ברכוש, ועוד שלל האשמות, אני חושב שגם את הפיגועים במגדלי התאומים הם דחפו לשם.

מי שיצא מהחקירה עבר לחלק אחר בתחנה. במזל שם היה יס"מניק אחד שבאמת כיבד את הזכויות שלנו. שם קיבלנו מים קרים, תה, ולחמניות. באיטיות גם דאגו לטיפול רפואי למי שהיה צריך, אפילו לחולת הסוכרת.

אחרי כמה שעות נוספות הגישו כתב אישום נגד 15 מהעצורים ושלחו אותם לבית משפט (שנזף במשטרה על המעצר, ולא ראה סיבה להאריך את מעצרם). את מי שנשאר, אני בהם, שיחררו תוך כמה שעות.
 צריך היה להיות שם בשביל לראות את האלימות, את השרירותיות של המעצרים ואת הביטול המוחלט של הזכויות שלנו, במיוחד בכלוב הראשוני. את זה היה צריך לחוות. אבל את הסוף היה אפשר לכתוב לפני תחילת ההפגנה. בכל הפגנה עכשיו יש עצורים; וכמעט תמיד סוף המעצר הוא או בשחרור בתחנת המשטרה או בשחרור על ידי בית משפט בדיון בהארכת מעצר. בתי המשפט בישראל עדיין מכבדים את זכות ההפגנה, ותמיד מדגישים בפני המשטרה שההפגנות אינן עילה למעצר.

אז למה נעצרנו? בראש שלנו המשטרה צריכה לחקור אם נעשו פשעים, להגיש כתבי אישום ובית המשפט יעניש את מי שעבר על החוק. אבל לא זה הרעיון במעצרים שידוע מראש מה בית המשפט יגיד עליהם. הרעיון הוא הפחדה. 12 השעות האלו, ובמיוחד השעה הראשונה, היו חתיכת חוויה לא נעימה. עכשיו אנחנו יודעים כמה זה לא כיף להיעצר, וכמה בקלות אפשר להיעצר בלי שעשית שום דבר. ולכן בשעות שחיכינו היו מהעצורים אנשים שפקפקו ברצון שלהם להשתתף בהפגנות נוספות כי הם מפחדים.

כשאנשים לא יכולים להגיע להפגנה להביע את הדעות שלהם, כי הם פשוט מפחדים, זה צריך להדליק לא סתם נורה אדומה, אלא פרוג'קטור אדום ענק במדינה דמוקרטית.


http://www.youtube.com/watch?v=xU0MDAaG0nI&feature=related

http://www.youtube.com/watch?v=iURR9QM0WAg

http://www.youtube.com/watch?v=5Gnlf5rHf9I

יום שישי, 22 ביוני 2012

על כדורגל ושביתת רעב והתנחלות – או, הדרך הקלה והמהירה לאבד ידידים

על כדורגל ושביתת רעב והתנחלות – או, הדרך הקלה והמהירה לאבד ידידים 


זה לא היה כל כך מזמן. בשנת 2007 הכדורגלן אריק קנטונה, כוכבה לשעבר של קבוצת מנצ'סטר יונייטד שיש לו מעריצים לא מעטים גם בישראל, בא לכאן והשתתף בטורניר כדורגל החופים שהתקיים בנתניה, התראיין לאמצעי תקשורת ובמיוחד אלה העוסקים בספורט, לחץ את ידיהם של ספורטאים ישראלים וגם של כמה פוליטיקאים, והביע את שמחתו להיות בישראל.

שנתיים אחר כך, ב-2009, ארע בארצנו מאורע ספורטיבי מסוג קצת אחר. מחמוד סרסק, כדורגלן תושב רפיח ברצועת עזה, שהוא חלוץ הנבחרת הלאומית הפלסטינית, הגיע אל מחסום ארז המפריד בין הרצועה למדינת ישראל, בדרכו למשחק כדורגל בגדה המערבית. הוא לא הגיע, ומאז ועד היום כבר לא זכה לשחק כדורגל. מאז ועד היום הוא מוחזק בכלא הישראלי ומוגדר כ"לוחם בלתי חוקי" - מונח בעיתי למדי מבחינת החוק הבינלאומי,אך שקיבל מעמד בחוקי מדינת ישראלבשנת 2002. מעולם לא הובאה הוכחה כי מחמוד סרסק נלחם אי פעם (מלבד על ידי בעיטה בכדור עגול על מגרש ירוק), אבל החוק לא מחייב הוכחה כזאת. מי שצבא ההגנה לישראל הגדיר אותו כלוחם בלתי חוקי הינו בהגדרה לוחם בלתי חוקי ואפשר להחזיק אותו במעצר ללא הגבלת זמן.

לפני שלושה חודשים פתח מחמוד סרסק בשביתת רעב בתאו שבכלא רמלה, והתמיד בה. כשכבר נמשכה שביתת הרעב יותר משלושה חודשים נודע שמו יותר ויותר, בקרב בני עמו ובעולם כולו.  בפוסטר והופץ בהרחבה, אשר נכתב לראשונה בערבית ואחר כך תורגם לכמה וכמה שפות (גם לעברית), הופיעה תמונתו, לבוש במדי אסיר ישראליים ואוחז בכדורגל, עם הכתובת "מחמוד סרסק, אלוף העולם בשביתת רעב" – ולא הייתה זו התפארות ריקה מתוכן.

בהולנד קיימו שחקני כדורגל משחק ראווה ברחובות אמסטרדם ועל החולצות שלהם נכתב "סרסק", וגם חברי פרלמנט הולנדים השתתפו בו. ומעבר לים הגיע לישראל קולו הזועם של אריק קנטונה שדרש לשחרר מי את הכדורגלן הפלסטיני העצור, וגם התייחס להפרות החוק הבינלאומי וזכויות האדם בישראל ולגזענות הבוטה נגד הפליטים ומהגרי העבודה האפריקאים בדרום תל אביב. גם ספ בלאטר, נשיא פדרצית הכדורגל העולמית, שלח מכתב רשמי לממשלת ישראל, הביע דאגה חמורה למצבו של סרסק וקרא לשחרורו המיידי. בלאטר גם פנה אל התאחדות הכדורגל הישראלית וביקש ממנה להפעיל את השפעתה למען הכדורגלן הפלסטיני העצור שחייו נמצאו בסכנה ממשית וגוברת.

אבי לוזון, יו"ר ההתאחדות הישראלית, מיהר לזרוק את תפוח האדמה הלוהט והודיע כי "ההתאחדות אינה עוסקת בענינים ביטחוניים". אולם דווקא בשירותי הביטחון של מדינת ישראל החלו לחשוש (ולא בהכרח מסיבות הומניטריות) ממה שעלול היה לקרות אילו נפטר סרסק בין כותלי הכלא הישראלי. לעורך דינו הועבר באופן בלתי רשמי מסר אשר הביא את לקוחו להסכים לקבל חלב ולהאריך את חייו עד אשר יסכימו מקבלי ההחלטות בישראל לשנות את מדיניותם. ועברו כמה ימים ולסרסק נמסרה ההודעה הרשמית כי לא יאוחר מה-10ביולי יפתחו בפניו שערי הכלא. והוא יצא משם וללא ספק יתקבל כגיבור, אם כי בודאי יצטרך לעבור טיפולים רפואיים ממושכים ולא לגמרי בטוח שיוכל אי פעם לחזור למגרש הכדורגל. ואת אריק קנטונה אוהדי הכדורגל בישראל כנראה כבר לא יראו כאן שוב.

ובמקרה, בדיוק באותו זמן  בו פורסמו בעיתונות הישראלית דברי התוכחה של אריק קנטונה פורסם ראיון עם יושב ראש מועצת יש"ע דני דיין.  דני דיין מחשיב את עצמו כאדם מתון, ואין לו בעיה לגנות בחריפות הצתות של מסגדים בכפרים פלסטינים. פעולות כאלה נראות בעיניו מיותרות וגם מזיקות למפעל ההתנחלות כאשר עובדות התנחלותיות רבות כל כך כבר נוצרו בשטח. לדבריו של דיין, המתנחלים קרובים מאד להשגת מטרתם האסטרטגית והיא לחסום ולמנוע לחלוטין כל אפשרות להקמת מדינה פלסטינית עוד מעט קט תיחסם סופית. וסיפר דני דיין כמה שמח לדבר עם דיפלומט אירופי בכיר שגם הוא רואה את המצב כך (והוא לא בדיוק שמח).

יתכן מאד שדני דיין צדק ואכן כבר עברנו או בקרוב נעבור את נקודת האל-חזור, והכיבוש כבר לא יהיה הפיך. מדינת ישראל תישאר בשטחים הכבושים, ותמשיך להשתלט על אדמות פלסטיניות בטיעונים ותירוצים שונים ומשונים ולבנות עליהם עוד ועוד התנחלויות. וכמובן שמקבלי ההחלטות גם לא יעלו על דעתם להעניק זכויות אזרח לתושבים הפלסטינים וישאירו אותם גם הלאה כנתינים חסרי זכויות תחת ממשל צבאי.

אם כך יהיה, סביר שעוד יהיו הרבה הרבה אריק קנטונה. יהיו הרבה אנשים – פעם אמנים ופעם כדורגלנים ופעם סתם אנשים הגונים – אשר המדינה הזאת פשוט תתחיל להגעיל אותם. לחלקם יהיה מקרה אחד מיוחד שמבחינתם יהווה חציית גבול, ולאחרים תהיה הצטברות של כמה וכמה מקרים ואירועים, וידידיה של ישראל יהפכו במהירות לידידים לשעבר.

נכון, יש בעולם סוג אחד של אנשים שלא תהיה להם בעיה להיות ידידים טובים גם של ישראל כובשת ומדכאת. השבוע ביקר בבריסל ח"כ זאב אלקין, יו"ר הקואליציה בכנסת ישראל, כדי להדק את הקשרים עם מפלגות הימין הקיצוני באירופה, וציין כי יש למדינת ישראל פוטנציאל רב לתמיכה בקרב הימין הקיצוני, וכי אמנם צריך להיזהר מניאו נאצים, אבל יש רבים מאנשי הימין הקיצוני שעוינותם מופנית בעיקר כלפי מוסלמים.

נציגים של קהילות יהודיות באירופה, המנהלים מאבק נגד מפלגות הימין הקיצוני בארצותיהם, ממש לא התלהבו משליחותו של אלקין. הוא ענה: "ניגוד האינטרסים בין מדינת ישראל לבין הקהילות היהודיות הוא בעייתי, אבל מדינה לא יכולה להישאר בלי בעלי ברית. הליברלים באירופה כבר זנחו אותנו והפכו לאויב, אנחנו צריכים לפנות אל מי שאפשר" (ידיעות אחרונות, 21.6.2012).

כנראה שזאב אלקין ימכור גם את אמו כדי להמשיך להחזיק בשטחים הכבושים...

יום ראשון, 17 ביוני 2012

תשעה הרוגים, שני דוחות ומצור אחד

תשעה הרוגים, שני דוחות ומצור אחד


מבקר המדינה מיכה לינדשטראוס חשף כשלים חמורים בתהליך קבלת ההחלטות שהוביל בליל ה-31 במאי 2010 להתקפה קטלנית בלב ים, שבה נשלחו חיילי השייטת המובחרת נגד מה שהתקשורת הישראלית כינתה "המשט הטורקי" (תוך התעלמות מן השייטים שהגיעו אליו  מלפחות עשר מדינות אחרות). המבקר מצא כי הקבינט המדיני שאמור על פי חוק לאשר פעולות מעין אלה כלל לא כונס. והמועצה לביטחון לאומי שאמורה לפי חוק לאסוף חומר לקראת פעולות מסוג זה ולבדוק בצורה יסודית  את  צורות הפעולה האפשריות והשלכותיהן נשארה ממודרת מחוץ למעגל ההחלטות. והתקיימה רק ישיבה מיניסטריאלית אחת, מאולתרת וברגע האחרון ממש, וגם אליה לא הובאו מלוא העובדות והשיקולים. ובקיצור, ההחלטה התקבלה בצורה חובבנית ממש.

בעצם, התכנית הממשית היחידה שהוכנה, הוכנה בידי קצין זוטר שקיבל בעיה צבאית טקטית, איך להשתלט על אוניה בלב ים, מבלי לעסוק בהיבטים רחבים יותר. הדרגים הגבוהים יותר שהיו אמורים לעסוק בהיבטים הרחבים פשוט אישרו בלי הרבה בדיקה וביקורת את התכנית שקיבלו מן הדרג הצבאי בשטח. התכנית שאושרה וגם בוצעה התגלתה ככישלון מוחלט, שהביא חיילים ישראלים להרוג בלב ים תשעה אזרחים טורקים (שאחד מהם היה גם אזרח אמריקאי), חלק מהם בירי בראש מטווח אפס כדי "לוודא הריגה". ואיש כנראה לא חשב ולא חזה מראש כי הפעולה הטקטית תביא לתוצאה אסטרטגית – דהיינו תקיעת המסמר האחרון בארונה של הברית האסטרגית עם טורקיה, אשר הייתה עמוד תווך במדיניותה של מדינת ישראל במשך כחמישים שנה.

מבקר המדינה קבע כי מערך ההסברה של מדינת ישראל קרס ולא תיפקד ולא ביצע כראוי את התפקיד שהוטל עליו, כלומר להסביר ולשכנע את העולם כולו בצדקת מעשיה של מדינת ישראל ושל צבאה ושל חיל הים בצבאה ושל חיילי הקומדו בחיל הים הזה. כנראה יותר מדי לצפות, גם ממבקר המדינה, לחשוב על האפשרות המצמררת שיש מעשים שפשוט אי אפשר להסביר אותם ויש שרצים שאי אפשר לטהר אותם, גם לא בידי התועמלנים המקצועיים ביותר והמסבירים הרהוטים ביותר ולהטוטני הלשון הזריזים ביותר. גם לא כשחוזרים מאה ואלף פעם על מטבעות הלשון הישנות והאהובות, "מדינה קטנה מוקפת אויבים" ו"הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון" ו"ציר הרשע" ו"מלחמה נחרצת נגד הטרור העולמי". ובמיוחד קשה מאד מאד להסביר לעולם מדוע מקיימת מדינת ישראל שלטון כיבוש על מיליוני פלסטינים במשך יותר משני שליש תקופת קיומה, ובלי הפסק מקימה ומרחיבה התנחלויות בשטחים שכבשה, וגם מרחיבה את אכיפת שלטון הכיבוש הזה אל לב הים התיכון, במים בינלאומיים במרחק עשרות קילומטרים מחופיה.

יחד עם צוות חוקריו בדק מבקר המדינה לינדנשטראוס לעומקה כיצד התקבלה ההחלטה איך לבצע את ההשתלטות על הספינה הטורקית מאווי מרמרה ויתר ספינות "המשט". אך הוא לא ראה כתפקידו ובתוקף סמכותו לבדוק את הדרך בה התקבלה עצם ההחלטה העקרונית לחסום את דרכו של המשט הזה ולמנוע בכל מחיר את הגעתו אל חופי עזה. ובודאי שלא בדק את עצם ההחלטה המהותית עוד יותר להטיל מצור ימי כולל על חופיה של רצועת עזה ולהטיל על חיל הים של מדינת ישראל לשייט ולפטרל ולהשתלט בכוח הזרוע על כל ספינה מבחוץ החותרת אל חופי עזה ועל כל ספינה עזתית המנסה להתרחק מן החופים ולהפליג ללב ים. ובודאי ובודאי שהמבקר לא חשב ולא העלה בדעתו לבדוק את ההחלטה הבסיסית להטיל ולקיים מצור בים וביבשה ובאויר על רצועת עזה, ומתי בדיוק התקבלה ההחלטה לעשות זאת ועל ידי מי והאם הייתה זו ההחלטה הנכונה והנבונה ביותר והאם עלה על דעתו של מישהו לבדוק אותה לאור התפתחות המאורעות בחמש השנים האחרונות.

"גישה" - ארגון זכויות אדם המתמחה בסוגיות של גישה (ומניעת גישה) ויש לו צוות מיומן של חוקרים משלו - לקח על עצמו כמה מן הנושאים אשר מבקר המדינה נמנע מלעסוק בהם.  דו"ח מקיף שפרסם הארגון מסכם את חמש השנים שחלפו מאז סגרה מדינת ישראל את המעברים לעזה ב-14 ביוני 2007.

לתושבי עזה יש כיום יותר אפשרות של יציאה לעולם החיצון (וחזרה משם) ממה שהיה להם לפני כמה שנים. יציאה זאת מתבצעת אך ורק דרך מצרים, והרחבת האפשרות נובעת יותר מן השינויים הפוליטיים הקיצוניים במצרים מאשר משינוי במדיניות הישראלית. מכיוון שאפשרות הגישה לרצועה דרך הים והאוויר נשארה חסום לחלוטין, הגישה של עזה לעולם החיצון נותרה כבת ערובה לשינויים אפשריים בפוליטיקה המצרית ומדיניות הממשלה שם – שינויים שלא המצרים עצמם ולא אף אחד אחר אינו יכול לחזות.

על יצוא ויבוא של סחורות – גורם חיוני לתפקוד של כל כלכלה מודרנית - עדיין יש מגבלות קשות ברצועת עזה. המגזרים היצרניים משותקים, האבטלה ברבעון הראשון של 2012 מגיעה לרמה מפחידה של 31.5% - ורמה מדהימה עוד יותר של 58.9% בקרב בני 25-29. באופן לגמרי לא מפתיע, יותר מ 70% מהאוכלוסייה בעזה מקבלת סיוע הומניטרי . נכון, ישראל מאפשרת הכנסת מוצרי צריכה לתוך רצועת עזה יותר בנדיבות מאשר לפני פרשת המשט, אך תושבים רבים אינם יכולים להרשות לעצמם לקנות אותם.

תושבים אמידים יחסית בעזה הם אלה שיש להם משרה ממשלתית, ומקבלים שכר מאת ממשלת חמאס המקומית או מאת ממשלת פת"ח המתחרה ברמאללה. בסופו של דבר, השכר תלוי ביכולת ובנכונות של התורמים בחו"ל של שתי הממשלות הפלסטיניות להמשיך להזרים כספים. בנסיבות הקיימות יכולים תושבי עזה לעשות רק מעט לעשות כדי לבנות את הכלכלה שלהם.

היו זמנים שבהם המדיניות הישראלית הרשמית החשיבה כאינטרס של מדינת ישראל לאפשר לפלסטינים לבנות את הכלכלה שלהם. האיש שהיה מזוהה יותר מכל עם רעיונות כאלה מכהן כיום כנשיא מדינת ישראל, אבל מהרעיונות עצמם כמעט לא נותר שריד .לדוגמה, הגדרת הגדה המערבית ורצועת עזה כיחידה טריטוריאלית וכלכלית אחת, כפי שנאמר במפורש בהסכם אוסלו אשר בתיאוריה עדיין נמצא בתוקף, או הכוונה לאפשר בניית נמל עמוק מים בעזה, אשר עליו התחרו חברות בינלאומיות בשנות התשעים.

כיום, הסיסמא הנפוצה בחוגי ממשלת ישראל היא ההיפך – הפרדה או "בידול" כמעט מוחלט בין רצועת עזה לבין הגדה המערבית, כמו גם בינה לבין ישראל. מעבר הגבול הגדול שמדינת ישראל הקימה בארז ניצב סגור וריק. היוצאים מהכלל היחידים הם "מקרים הומניטריים חריגים" (וצריך להיות במצב קשה מאוד כדי להיחשב ככזה) ומאה "סוחרים בכירים" בעלי מעמד מיוחד.

כמובן, יש נימוק "בטחוני" לאיסור על תושבי עזה להיכנס לישראל, למרות שפיגועי ההתאבדות בבירור לא נמצאים עכשיו על סדר היום הפלסטיני. אבל לא יעזור הרבה לתושבי עזה לנסות להימנע ממעבר בשטח ישראל ולהיכנס לגדה המערבית בנתיב עוקף ארוך דרך ירדן. גם משם נאסרת כניסתם באיסור מוחלט.  גדה המערבית, שהייתה פעם השוק הטוב והנגיש ביותר לסחורות מעזה, הפכה היום בלתי נגישה לחלוטין. ההגבלות על התנועה בין עזה והגדה המערבית גם מנתקות את הקשרים המשפחתיים, החינוכיים ותרבותיים המחזיקים יחד את החברה הפלסטינית. כמובן, מסייע לכך מאד הפיצול הפוליטי בקרב הפלסטינים עצמם וקיומן של שתי ממשלות יריבות בעזה ורמאללה – שלשתיהן חסר חלק גדול מהמאפיינים של היכולת לשלוט בפועל. לא במקרה, בשנים 2006 ו-2007 ממשלת ישראל עשתה כל מה שביכולתה כדי ללבות את אש מלחמת האזרחים בין הפלסטינים  וכיום היא מתנגדת בתוקף עכשיו למאמצים להגיע לאחדות בקרבם.

נציגי הממשלה והצבא שעימם נפגשו אנשי "גישה" מדברים יותר ויותר בשנתיים האחרונות על  "מדיניות הבידול" בין רצועת עזה לבין הגדה המערבית, אם כי הם אינם יכולים להצביע בדיוק היכן ועל ידי מי הוחלט על מדיניות כזאת ומה הן בעצם מטרותיה. גם מבלי שמבקר המדינה יחקור ביסודיות את תהליך קבלת ההחלטות, לא יהיה מופרך לנחש שלא לקבינט וגם לא למועצה לביטחון לאומי לא היה יד בקבלת ההחלטה הזאת.

http://www.gisha.org/item.asp?lang_id=he&p_id=1609
http://www.gisha.org/item.asp?lang_id=he&p_id=1611
http://www.gisha.org/item.asp?lang_id=he&p_id=1585

יום שבת, 9 ביוני 2012

חיים את הכיבוש, 45 שנה

חיים את הכיבוש, 45 שנה


השבוע הזה – ליתר דיוק, החמישי ביוני שנת 2012 – יום הולדת ארבעים וחמישה לכיבוש, שהם כבר יותר משני שליש מכלל תקופת קיומה של מדינת ישראל. היום הזה מלאו ארבעים וחמש שנה לשלטון הצבאי שמקיימת מדינת ישראל על מיליוני תושבים פלסטינים שלא בחרו בשלטון הזה ואינם רוצים לחיות תחתיו ומדינת ישראל מחליטה להמשיך לשלוט עליהם גם נגד רצונם, ולהשליך לכלא את מי שמתנגד לשלטון הישראלי שנכפה עליו.

את ההחלטה הזאת מאשרים אזרחי ישראל. שוב ושוב לקלפי הם הולכים לקלפי. שוב ושוב, בכל הבחירות שהתקיימו מאז 1967, הם בוחרים ממשלה הממשיכה בשלטון הכיבוש על הפלסטינים (שבעצמם אינם מקבלים זכות להשתתף בבחירות האלה ובהכרעה הדמוקרטית הזאת שמכריעה את גורלם). בפעם האחת שאזרחי ישראל בחרו ראש ממשלה שהראה סימני כוונה לסיים את הכיבוש – הבחירות של 1992 – הורידו כדורי מתנקש את ראש הממשלה הזה מן השלטון ומעולם החיים.

ארבעים וחמש שנה עברו, אין סוף תהפוכות ומהפכים ומאבקים ומהלכים דיפלומטיים ומהלכים צבאיים ושפיכות דמים וסבל לפלסטינים וגם לישראלים. בגדה המערבית הוקמה הרשות הפלסטינית ולפלסטינים ניתנה האפשרות לבחור פרלמנט וממשלה, אבל שלטון ממשי בשטח לא ניתן להם. עדיין עד הרגע הזה, רב"ט ישראלי בן 19 העומד במחסום הדרכים בין רמאללה ושכם מחזיק בידיו הצעירות יותר כוח מאשר הנשיא  הפלסטיני וראש ממשלתו וכל שריהם יחד. ברצועת עזה בוצעה התנתקות ופורקו התנחלויות, אבל עדיין שום פלסטיני אינו יכול לצאת או לחזור, לייבא או לייצא, בלי רשותה של מדינת ישראל. 

באופן בסיסי, קווי המתאר של המאבק הפוליטי והדילמה הפוליטית העומדים בפני מדינת ישראל לא השתנו מאז הרגע בו עצרו הטנקים של צבא ההגנה לישראל על גדות נהר הירדן ותעלת סואץ לפני ארבעים וחמש שנה. מדינת ישראל במשך ארבעים וחמש שנים לא סיפחה את השטחים שכבשה ולא החילה עליהם את חוקיה ובודאי שלא העניקה לתושביהם אזרחות ישראלית. ומאידך מדינת ישראל גם לא יצאה מן השטחים האלה ולא אפשרה לתושביהם להקים לעצמם מדינה עצמאית משלהם, אלא הגבירה והעמיקה את שלטונה ובמיוחד הגדילה והגבירה והעמיקה את מפעל ההתנחלות בשטחים האלה.

בחודש יוני 1967 מונה אלוף פיקוד המרכז של צבא ההגנה לישראל להיות הריבון והמחוקק  והשופט "הזמני" על אוכלוסיה של מיליוני פלסטינים. זהו "באופן זמני" תפקידו וכזאת היא "באופן זמני" סמכותו גם היום הזה, ארבעים וחמש שנה בדיוק אחר כך. כמאמר הפתגם הישראלי הידוע, אין יותר קבוע מהזמני.   

5 ביוני 1967      

ביום הזה לפני 45 שנה הגעתי בשעה 8.00 בבוקר אל בית הספר היסודי א.ד. גורדון בתל אביב ובדיוק כשנכנסתי בשער נשמעה האזעקה ותלמידים ומורים רצו אל המקלט אבל שום מטוסי אויב לא הופיעו מעל תל אביב. וכשחזרתי הביתה אחרי הצהרים עוד עבדתי עם כמה מילדי השכונה להכין שקי חול ולהציב אותם בפתח הבית, אם כי כבר היה ברור שזה מיותר.

ובחדשות מסר דובר צה"ל שחיל האויר וצבא היבשה של מדינתנו הדפו מתקפה ערבית ויצאו להתקפת נגד, מה שלא היה לגמרי מדויק. ובימים הבאים נסחפתי, כמו רובם הגדול של המבוגרים וגם הילדים במדינת ישראל, בשמחת הניצחון וקראתי בשקיקה את אלבומי הניצחון שמילאו את מדפי החנויות, והתלהבתי עד בלי די מהרחבת גבולותיה של המדינה ומן "השטחים החדשים" (המונח שהיה באותם ימים בפי כולם).

לא היה חלקי עם המעטים שהשמיעו קול של מחאה ואזהרה גם בימי האיפוריה של הניצחון הגדול, עם הפעילים הבודדים והמבודדים של "מצפן" שיצאו בלילה לכתוב על הקירות "הלאה הכיבוש" כאשר עוד טרם מלאו לכיבוש חודש אחד. נדרשו לי עוד שלוש שנים, עד שנת 1970 בה יצא אלוף פיקוד הדרום אריאל שרון לשבור ביד ברזל את ההתקוממות הפלסטינית הראשונה ברצועת עזה. ובשנה הזאת ישבתי עם כעוד חמישה עשר צעירים במרתף טחוב של בית במרכז תל אביב , ושמענו מפיו של חייל שחזר ישר משם על הדברים המזוויעים שראה ובחלקם גם השתתף בעצמו. זה היה הרגע בו אני וחברי נפרדנו מצמד המלים "כיבוש נאור".

מאוחר בלילה יצאנו משם עם חבילות של כרוזים שהודפסו על מכונת סטנסיל חורקת, וחילקנו אותם בתיבות הדואר כדי לחשוף בפני אזרחי ישראל את מה שהצנזורה הצבאית הסתירה בפניהם.

 5 ביוני 1982

לפני שלושים שנה צעדתי יחד עם אלפי מפגינים אחרים ברחובות תל אביב, בהפגנה שאורגנה בידי הועד לסולידריות עם אוניברסיטת ביר זית ונשאנו שלטים בהם נאמר "חמש עשרה שנה לכיבוש – די!". עליהם נוספו כרזות שהוכנו ברגע האחרון:  "לא רוצים מלחמה בלבנון!" ו"מתקפה בלבנון – מרשם לאסון!".

מידיעות בתקשורת במשך כל היום למדנו על כוונתו של כי שר הביטחון שרון לפתוח מיידית במלחמה שאליה התכונן בגלוי כבר חודשים רבים לפני כן ולשבור את הנוכחות הפלסטינית בלבנון, כדי שיקל עליו להנציח שליטה בגדה המערבית. זכורה לי מאותו יום שיחה בטלפון עם חיילת ששירתה במטה חיל האויר וסיפרה לי על הכנות להפצצות מסיביות באזור ביירות להן הייתה עדה, והסתכנה בתוצאות אישיות חמורות אילו היה ביטחון שדה מאזין לשיחה.

מאוחר יותר באותו ערב הייתי בין קבוצה של חיילי מילואים שהתכנסו בבית פרטי ודנו בשאלה האם יכולים חיילים במדינת ישראל להתארגן ערב מלחמה מיותרת ומזיקה ולהודיע על סירובם להשתתף במלחמה הזאת. והפגישה הסתיימה ללא הכרעה כי היו מי שסברו שתהיה זו פעולה רדיקלית וקיצונית מדי, ולמחרת היום החלה המלחמה שנקראה במיטב מסורתו של ג'ורג' אורוול בשם "מבצע שלום הגליל", ואת ההכרזה על המבצע הזה שמעתי במכשיר רדיו קטן וחורק בשערי אוניברסיטת תל אביב שם עמדתי עם עוד סטודנטים לחלק כרוזים נגד המלחמה העומדת להתחיל. ולמחרת בערב כאשר דהרו הטנקים עמוק יותר לתוך לבנון והמטוסים הטילו מטר של פצצות על הערים (מספר ההרוגים האזרחים כנראה לא ייודע לעולם) יצאו הפעילים לחלק כרוזי מחאה שהודפסו בחיפזון ביריד הספר העברי שנערך כמו כל שנה בכיכר שבמרכז תל אביב. פקחי העיריה מיהרו לסלק אותנו מן האירוע התרבותי החשוב הזה. כי חלוקת כרוזים גורמת ללכלוך ברחובות...  

ולאחר כמה שבועות התכנסו שוב אותם חיילי מילואים והקימו ארגון שנקרא "יש גבול" וסרבו במאורגן לפקודה לצאת ללבנון (ואחר כך לפקודה לצאת לשטחים הפלסטינים ולהשתתף בדיכוי האינתיפאדה הראשונה). ורבים נכנסו לכלא הצבאי, ביניהם גם אני (בחודש אפריל 1984). והתברר כי אפשר גם אפשר במדינת ישראל לצאת ולמחות ולהפגין גם ובמיוחד בימי מלחמה – לפחות אם מדובר במלחמה שאיוולתה ורשעתה נראים בבירור לעין.

אבל עברו כמעט עשרים שנה עד שנגמרה ההרפתקה הלבנונית של מדינת ישראל, ומחיר גבוה שולם בדמם של חיילים ישראלים (ומחיר גבוה עוד יותר בדמם של פלסטינים ולבנונים, אם כי על כך לא הרבתה התקשורת הישראלית שלנו לדבר). והתברר כי אין דרכים עוקפות. הבעיה בשכם ובחברון ובעזה, שאותה ניסה שרון לפתור באבחת חרב, נותרו בעינה. אולי אפילו הסתבכה עוד יותר.

5 ביוני 1997


היום לפני חמש עשרה שנה היה יום הולדתו השלושים של הכיבוש והוא גם חל קרוב לסיום השנה הראשונה לכהונתו הראשונה של בנימין נתניהו בתפקיד ראש ממשלת ישראל. בהפגנה שציינה את יום השנה לכיבוש הונפו כרזות שהזכירו את מעשיו של נתניהו בשנת כהונתו, את הפתיחה הפרובוקטיבית של אותה מנהרה במזרח ירושלים שנתניהו קרא לה "סלע קיומנו" ואשר עלתה בחייהם של שישה עשר ישראלים ויותר ממאה פלסטינים, ואת בנית השכונה ההתנחלותית בהר חומה שכל העולם גינה אותה ורק מיקרונזיה הנאמנה הצביעה באו"ם עם ישראל.

תוך כדי האירוע הזה ברחובות תל אביב שוחחו מפגינים והתווכחו האם אפשר לתת אימון באהוד ברק שזה עתה קיבל לידיו את ראשות האופוזיציה והחל במסע נמרץ להפלת נתניהו מהשלטון והבטיח להמשיך ולהשלים את מפעלו של רבין הנרצח. והיו מי שהזכירו מקרים אפלים במהלך הקריירה הצבאית של ברק, והיו מי שאמרו שגם רבין בעברו היה גנרל והורה לשבור עצמות של מפגינים, ואמרו "תנו לו סיכוי, קודם כל העיקר להעיף את ביבי". ובערב דיברה פרופסור טניה ריינהרט לפני אולם מלא במועדון צוותא והעלתה את הטיעון שנשמע אז מוזר כי טועים אנשי השמאל התומכים בהסכם אוסלו והמתנחלים היוצאים נגדו בשצף קצף, וכי הקמת הרשות הפלסטינית אינה שלב לסיום הכיבוש אלא אמצעי חדש ומתוחכם להנצחתו.

שנתיים אחר כך הגיע אהוד ברק לשלטון, וזכה לאמון רב כמי שיהיה עושה השלום החדש. כיום ברור שהוא בשום אופן לא היה ראוי לאמון הזה.ברק הלך לועידת קמפ דיויד וחזר בלי הסכם ועם האשמות כלפי הפלסטינים שדחו את הצעותיו הנדיבות, והיה קשה מאד וכמעט בלתי אפשרי לכותב שורות אלה וחבריו לשכנע שההצעות האלה לא היו ממש נדיבות. ומיד אחר כך אישר ברק את עליתו של אריאל שרון על הר הבית והחלה מערבולת הדמים והשנאה שנקראה האינתיפאדה השנייה. מחנה השלום בישראל הוכה מכה קשה שממנה לא ממש החלים עד היום, ואהוד ברק הגיע בסופו של דבר לתפקיד עוזרו ושותפו הפוליטי הנאמן ביותר של בנימין נתניהו.

5 ביוני 2012

והנה הוא היום הזה, ועברו הרבה הרבה מעלות ומורדות ואחרי ארבעים וחמש שנה הכיבוש חי וקיים ובועט ורומס מיליוני אנשים תחת רגליו. ומעט מאד אזכורים ליום השנה הזה היו באמצעי התקשורת, שאם בכלל עסקו בהיסטוריה בחרו בתאריך העגול של שלושים שנה למלחמת לבנון (הראשונה). אם כי קבוצה של אנשי מרצ כן יצאו לסמן את הקו הירוק ולציין את יום השנה.

http://www.facebook.com/media/set/?set=a.10150952434454275.451795.528664274&type=3

ביום ההולדת הארבעים וחמישה של הכיבוש, היו מעט מאד שדיברו על הכיבוש כשלעצמו, או על מפעל ההתנחלות בכללו, ואפילו לא על הגזל לאור היום של אדמות פלסטיניות שכשלעצמו. עיקר תשומת הלב הוקדשה לחלקיק קטן של הכיבוש, במקרה אחד מסוים ומצומצם בו הקימו חבורת מתנחלים, בעזרתם הפעילה של ממשלת ישראל וצבא ההגנה לישראל, חמישה בתים על חלקת קרקע שאינה שייכת להם. בעלי הקרקע הפלסטינים בעזרתם  של "יש דין" ו"שלום עכשיו" ועורך הדין המסור מיכאל ספרד עתרו לבית המשפט העליון של מדינת ישראל וקיבלו צו מפורש וסופי לסילוק המתנחלים מן הקרקע שגזלו.

כך עלתה על סדר היום השאלה המסעירה שזעזעה את המערכת הפוליטית והתפרסמה בכותרות ענק בעיתונות בימי השבוע הזה. האם תממש ממשלת ישראל או לא תממש צו מפורש שהוציא בית המשפט העליון של מדינת ישראל. והאם יעבור או לא יעבור בכנסת חוק המתיר ומכשיר השתלטות וגזל אדמותיהם הפרטיים של תושבים פלסטינים. ובסופו של דבר החוק לא עבר לאחר שהוזהר ראש הממשלה כי הדבר עלול לגרום בעיות קשות בחוק הבינלאומי ולהביא את מדינת ישראל בפני בית הדין הבינלאומי בהאג ולערער עוד יותר את מעמדה הבינלאומי המעורער. ולאחר סערה גדולה בכוס תה זכה ראש הממשלה זכה לשבחים כמתון ושומר שלטון חוק שעמד באומץ מול מתקפת הימין הקיצוני. אחרי הכל, הוא בהחלט התחייב לפרק חמישה (5) בתים התנחלותיים בלתי חוקיים בעליל,אם כי גם התחייב להקים במקומם כמה מאות בתים התנחלותיים אחרים במקומות קצת אחרים. והכיבוש ימשך.

ובאותו בוקר יום השנה לכיבוש התרחש בדרום הר חברון אירוע של הצתת שדות פלסטיניים.אירוע קטן מדי ורחוק מדי מכדי שהתקשורת תשים לב. 15 דונם שדה חיטה שטרם נקצרה בשדה השייך לכפרי פלסטיני ליד התנחלות שמעה. אבל ההצתה הזאת לא קשורה דווקא לתאריך הסמלי של היום הזה. בשבועות האחרונים כבר היו שתי הצתות דומות של שדות פלסטיניים באותו האזור. כוחות הצבא והמשטרה של מדינת ישראל לא הצליחו לעלות על עקבות המבצעים באף אחד מהמקרים.

ויום השנה לכיבוש היה השנה גם יום אחד לאחר הודעתו הדרמטית של ראש ממשלת ישראל על מבצע גדול למעצרם וגירושם של עשרות אלפי אפריקאים מתחומי מדינת ישראל והקמת והרחבת מחנות מעצר גדולים  עבור מי מהם שכרגע יש קשיים בביצוע גירושם. בלילה לאחר ההצהרה החגיגית הזאת באו מי שלא חיכו למשטרה ולרשויות ההגירה ובאו להצית את ביתה של משפחה אריאתראית המתגוררת במרכז ירושלים וכתבו על הבית "תצאו מהשכונה!". הפרופסור ארנון סופר מחיפה שהוא מומחה לדמגרפיה וכבר רבות התריע על הסכנה הדמוגרפית הנשקפת למדינת ישראל מהתרבותם של הערבים וגם ערך מחקרים אקדמיים למופת על הסכנה הזאת התגלה כאדם הנכון במקום הנכון ומונה לעמוד בראש ועדה ממשלתית שתמליץ על דרכים להיאבק בפליטים האפריקאים המהווים סכנה דמוגרפית למדינת ישראל. ואולי גם לדברים כאלה  התכוון פרופסור ישעיהו ליבוביץ כאשר הזהיר והתריע, כבר אז בימי שמחת הניצחון של יוני 1967, כי הכיבוש ישחית את החברה הישראלית ויהפוך אותה לחברה קהת חושים וחסרת מצפן ומצפון מוסרי.

וגם השנה ככל שנה מצטלב יום השנה לכיבוש עם תחילתו של שבוע הספר העברי, בו מציגות הוצאות הספרים דוכנים ברחובה של עיר למכור לשוחרי ספר ותרבות ספרים במחיר מוזל מאד מאד, ארבעה ספרים במאה שקל, בדיוק כמו בשוק הירקות. והשנה גם מוצבים ברחובות תל אביב פסנתרים, ופסנתרנים צעירים מנגנים בהם להנגיש את המוזיקה לקהל הרחב. ומצעד הגאווה נערך ברחובות תל אביב בחסותן של העיריה ושל מבחר חברות מסחריות להראות ולהציג כי תל אביב היא עיר פתוחה וליברלית ובירתה של הקהילה הגאה.

ברק חוסיין אובמה, נשיא ארצות הברית שאולי יבחר שוב לתפקידו בנובמבר, הרהר השבוע בקול שמא כבר נסגר חלון ההזדמנויות לשלום בין ישראלים ופלסטינים.

5 ביוני 2027

ומה יראו ובמה יחזו מי מאיתנו שעוד יהיו כאן – כאן בעולם הזה וכאן בארץ האומללה ומטורפת הזאת – בעוד חמש עשרה שנה מהיום? האם יהיה החמישי ביוני שנת  2027 יום השנה השישים לכיבוש מתמשך? ואם כן, מי עוד ימצא במדינת ישראל של 2027 להרים עוד קול של זעקה ומחאה, ומה טעם יהיה עוד למחאה נגד כיבוש שרק בני שבעים ומעלה יזכרו את התחלתו?

זה בהחלט יכול להיות. תועבה שנמשכה ארבעים וחמש שנה בהחלט עלולה להמשך גם שישים שנה ויותר. ואם כן, יש להניח שעוד לפני ביום השנה השישים לכיבוש כבר יגיעו לסיומם התהליכים שהם כבר בעיצומם. הגזענות והברוטאליות תשלוט ללא מצרים במדינת ישראל וכבר לא יהיה מי שיוכל להתייצב מולה, והצבא יהיה צבא ההגנה למתנחלים והם יהיו קציניו וקובעי מדיניותו (מי חוץ ממתנחלים יעלה על דעתו להקדיש חיים לקריירה בצבא שכל מטרתו ותפקידו לדכא אוכלוסיה אזרחית?). מונחים כמו "שמאל ציוני" או "איש שמאל פטריוט ישראלי" או "איש שמאל משרת בצה"ל" יחשבו כדבר והיפוכו. ובידודה הבינלאומי של מדינת ישראל יהיה מוחלט ורק החשוכים בגזענים יעלו בדעתם להתרועע עימה. וגם רבים מן היהודים בעולם, במיוחד הצעירים שבהם, יתביישו בישראל וינתקו עמה כל מגע. וכל מי שיוכל ימלט את נפשו מן המדינה הזאת ויחפש מקום אחר, מקום סביר יותר לגור בו. וכך תתבצר המדינה בעוצמתה הצבאית, ותמשיך בצדקנות ובעקשנות מתגברת לטעון שהיא המוסרית ביותר בעולם וכל מבקריה הלא הם אנטישמים או יהודים שונאי עצמם. והיא תדחה בבוז ובזעם כל הצעה לשינוי ולפשרה. לא יציאה מ"יהודה ושומרון" שם יתרחבו ויתעצמו ההתנחלויות, בודאי ובודאי שלא זכויות אזרח לפלסטינים שיגרמו לאבדן "המדינה היהודית".

וכך תתנהל לה המדינה הזאת איכשהו כל עוד תעמוד לה עליונותה  הצבאית וכל עוד ארצות הברית תרצה מבחינה פוליטית ותוכל מבחינה כלכלית להמשיך לתמוך בה. וכמה זמן עוד תשרוד האימפריה האמריקאית עצמה?

ואחר כך, המבול. גורל רע ומר לכל מי שעוד יהיה כאן.

כל זה בהחלט יכול לקרות. איננו חיים בסרט הוליוודי, ואיש לא הבטיח לנו סוף טוב וחיים באושר ועושר.  בהחלט יכול להיות שאנו בעצם בטרגדיה יוונית, או בטרגדיה שקספירית שבסיומה שוכבים כולם מתים על הבמה זה לצד זה. ויש לא מעטים בינינו שכבר התייאשו ואשר חושבים שכבר מזמן עברנו את נקודת האל-חזור וההתדרדרות הבלתי נמנעת אל התהום. ודי לקרוא את העיתון – כל עיתון, בכל יום – כדי למצוא לכך הרבה חיזוקים ואישושים.

ועל סמך מה אפשר לטעון את ההיפך? שעדיין לא עברנו את נקודת האל-חזור, והכל עוד הפיך, ואפשר עוד לעצור על סף התהום? שיתכן גם יתכן שהכיבוש לא יגיע ליום הולדתו השישים, ואולי גם לא ליובל החמישים? שביום ה-5 ביוני 2027 הכיבוש כבר יהיה זיכרון רחוק ומתעמעם, וכבר יקום דור חדש של ישראלים ופלסטינים שלא ידעו אותו על בשרם ואשר יגדלו לתוך מציאות של שלום בין שתי מדינותיהם?

למה בכל זאת, אף על פי כן ולמרות הכול, להמשיך לקוות ולהמשיך להאמין ולהמשיך ולהמשיך ולהמשיך להיאבק? מדוע ביום הזה, 9 ביוני 2012, עובדים פעילים מסורים על ארגון ההפגנה שנועדה לצעוד הערב ברחובות תל אביב – ביודעם היטב כי ההפגנה הזאת כשלעצמה לא תשים קץ לכיבוש, ולכל היותר תטיל עוד גרגר חול קטנטן על כף המאזניים?

http://zope.gush-shalom.org/home/he/events/1339104172

https://www.facebook.com/events/227167827402037/

-  מפני שסיום הכיבוש אינו רק מעשה מוסרי שמדינת ישראל מחוייבת בו מסיבות מוסריות, אלא גם צורך חיוני קיומי שהוא ורק הוא יוכל להבטיח את קיומנו ועתידנו בארץ הזאת. יש  ויש הגיון בתקווה כי אנשים, מיליוני אזרחיה של מדינת ישראל, יפסיקו בסופו של דבר את ההתדרדרות אל התאבדות לאומית ויפנו אל הדרך היחידה שתבטיח את עתידם ועתיד ילדיהם ועתיד נכדיהם.

- מפני שלפלסטינים המשך הכיבוש הוא בלתי נסבל, והם לא ישלימו איתו לאורך זמן, והפלסטינים כבר הראו כמה וכמה פעמים את יכולתם להראות ולהזכיר את נוכחותם ואת כאבם ואת בעיתם הבלתי פתורה. להראות ולהזכיר לישראלים ולעולם כולו.

- מפני שהבעיה הבלתי פתורה הזאת כבר הראתה כמה וכמה פעמים כמה היא משפיעה למרחקים, הרבה הרבה מעבר לכל יחס למספר האנשים המעורבים ולגודל השטח. בעיה המעוררת רגשות בכל רחבי העולם, ומייצרת חדשות שכל כלי התקשורת העולמית מכסים אותה ללא הרף. בעיה המסוגלת לשמש נפץ שיפוצץ חומר נפץ רב בכל מיני מקומות. ולכן, בעיה שלמעצמות עולמיות יש אינטרס לפתור אותה בטרם תתפוצץ ותפוצץ עימה כל מיני אינטרסים החשובים לבעיות האלה.

מעבר לכל אלה, מפני שגם אחרי ארבעים וחמש שנה לא הצליחו שוחרי הכיבוש וההתנחלות לשכנע את הציבור הרחב בישראל שהשטחים האלה שמדינת ישראל כבשה לפני ארבעים וחמש שנה הם באמת חלק מישראל. מעט מאד ישראלים (מלבד אנשי הזרם הדתי-לאומי) ביקרו אי פעם בחברון (אלא אם הצבא שלח אותם לשם במסגרת שירותם). מעט מאד ישראלים (מלבד אנשי הזרם הדתי-לאומי) חושבים ברצינות שמקומה המרכזי של חברון בתנ"ך הוא סיבה מספקת למדינת ישראל להחזיק בכוח הזרוע בחברון הפלסטינית של ימינו. יש מקום סביר להניח כי אם וכאשר תחליט ממשלה בישראל לסיים את שלטונה בעיר חברון ולמסור אותה בשלמותה ליד מדינת פלסטין, מעט מאד ישראלים יעשו מאמץ רציני להתנגד לכך – מלבד, שוב, אנשי הזרם הדתי-לאומי, המתנחלים וחבריהם.

יש הרבה מה לבקר בהתנתקות שביצע אריאל שרון ברצועת עזה בשנת 2005 – החלפת שלטון צבאי ישיר ברצועה במצור חונק ההורס את כלכלתה, ופירוק מספר קטן של התנחלויות ברצועה כדי להשאיר ולהרחיב התנחלויות רבות הרבה יותר בגדה המערבית. ובכל זאת, אפשר לראות באירועי 2005 מעין חזרה כללית לקראת מה שסביר שיתרחש, אם וכאשר תחליט ממשלה בישראל לצאת מן הגדה המערבית. אז בשנת 2005 יצאו המתנחלים וחבריהם הדתיים לאומיים בקול צעקה וזעקה, ארגנו כמה הפגנות ומחאות גדולות ומרשימות – אך כולן היו על טהרת הכיפות הסרוגות. המתנחלים קראו לעזרתם חלקים אחרים בחברה הישראלית – את המזרחים מצביעי הליכוד בשכונות ועיירות הפיתוח, את יוצאי רוסיה וברית המועצות לשבר, את החרדים. איש מהם לא בא ולא התגייס, וההתנחלויות בגוש קטיף פורקו כולן בדיוק במועד שקבעה הממשלה.

למיטב הערכתי, כך יהיה אם וכאשר ממשלה בישראל תחליט לסיים את הכיבוש ולפנות את הגדה המערבית ולאפשר הקמת מדינה פלסטינית שגבולה עם ישראל מבוסס על גבולות הקו הירוק. מרבית אזרחי ישראל יקבלו את ההחלטה, גם אם לא בפרץ של התלהבות. המתנחלים וחבריהם הדתיים לאומיים יאבקו נגדה בכל כוחם, בשיניים ובציפורניים. זה יהיה מאבק איתנים, ואולי יגיע לאלימות רבה הרבה יותר מאשר ב-2005. אבל המתנחלים יישארו בבידוד, והפינוי יבוצע.

כל זה, אם אכן תהיה בישראל ממשלה שתגיע לקבלת החלטה כזאת, בתוקף צירוף של לחצים מבחוץ ומבפנים. אך האם תהיה ממשלה אי פעם ממשלה כזאת? האם מדינת ישראל תשים קץ לכיבוש, לפני שהכיבוש ישים קץ לישראל?
אולי.

יום שני, 4 ביוני 2012

"מוכן שפליטים סודנים יגורו בבניין שלי"

"מוכן שפליטים סודנים יגורו בבניין שלי"


בסוף השבוע האחרון פרסם המוסף "ידיעות חולון" ראיון איתי בכותרת  "אדם קלר:  מוכן שפליטים סודנים יגורו בבניין שלי". מילות הפתיחה היו:

"איך שהחלו המהומות האלימות נגד הפליטים הפשיל אדם קלר מחולון שרוולים ונרתם לארגן למענם הפגנת תמיכה המונית. פעיל השמאל, שכבר עמד מול מצלמות טלוויזיה זרות כדי לתקוף את ישראל בפרשת המרמרה, ממש לא מתרגש כשמכנים אותו 'יפה נפש' ו'בוגד'. "אני מעדיף להיות יפה נפש ולא מכוער נפש".

אמנם ראוי היה, למען הדיוק, לציין כי בפרשת המרמרה לא דיברתי "נגד ישראל" אלא נגד ממשלת ישראל שבמעשיה גרמה נזק חמור (ולא בפעם הראשונה) למדינת ישראל ותושביה. בכל זאת, באופן כללי הכתבת לימור סימון הייתה הוגנת וציטטה במדויק את דברי, ובהחלט אני עומד מאחורי מה שנאמר בכותרת. חבל ועצוב כי במדינת ישראל של יוני 2012 יש משהו מיוחד ויוצא דופן כאשר אינך בוחר את שכניך לפי צבע עור או השתייכות אתנית. 

קישור לנוסח הראיון:
http://www.mynet.co.il/articles/0,7340,L-4236195,00.html

יום שבת, 2 ביוני 2012

כה אמר כבוד השר

כה אמר כבוד השר


כה אמר שר הפנים של מדינת ישראל: "אמרו שאני גזען, שונא ילדים, חשוך ואכזר, אבל ידעתי שבסוף יבינו שאני צדקתי. הסודאנים רודפים אחרי נשים ואונסים אותן. אני יודע שהרבה נשים בל אביב נאנסו ומפחדות להתלונן, שלא תדבק בהן סטיגמה של נשאיות אידס. הם נושאים מחלות כמו שחפת, חצבת ומלריה וגם אידס ובתנאי הצפיפות הם מדביקים איש את רעהו. הטיפול בהם עולה מליונים ויעלה בעתיד מיליארדים. הדיווחים שקיבלתי מהשטח מעוררים חלחלה. הם הקימו כאן מדינה בתוך מדינה. זה לא יאמן, חנויות, מסעדות, אולמות. הם גם בונים מתחת לאדמה. חופרים שם. אני לא רוצה לדבר על כל סיפורי הזוועה ששמעתי, על תרבות הרציחות וחיסולי החשבונות. המסתננים יחד עם הפלסטינים יביאו אותנו לסיום החלום הציוני. מאז חורבן הבית השני לא עמדנו בפני איום כזה. אני נשמע כמו גזען או חושך או שונא זרים, אבל אני פשוט פועל מתוך אהבה למדינה. אנחנו חייבים עוד בתי כלא ומחנות שהיה. צריך להכשיר מחנות צבאיים שבהם נוכל לכלוא את כולם, בלי יוצא מהכלל. ישבו בכלא שלוש שנים ואחר כך יגורשו. מכיון שבתי המעצר שיש לנו יתמלאו במהרה אני מציע להעניק חנינה לאלפי אסירים בלתי מסוכנים וכך נפנה מקום למסתננים שמסכנים הרבה יותר את בטחון המדינה. הם יגורשו מכאן,הם יגורשו!".

וכך המשיך השר אלי ישי עוד ועוד ועוד, על פני כל שלושת העמודים שהעמיד לרשותו עיתון "מעריב" במהדורת סוף השבוע. מפגין אלמוני ברחובות דרום תל אביב השבוע הצליח לתמצת את משנתו של השר לחמש מלים בלבד: "כושי טוב זה כושי מת". ההפגנה בה הורמה אל על הסיסמא הפשוטה והברורה הזאת הייתה הפגנה חוקית לחלוטין, שנערכה באישור משטרת תל אביב. היו אלה מפגיני הנגד, שעמדו ממול ונשאו שלטים כמו "די להסתה, די לגזענות!", אותם  הזהירה המשטרה שהם מפרים את הסדר הציבורי והורתה להם להתפזר מיד.

מי זה בדיוק "כושי"? לסודאנים ולאריתראים צבע עור שקל מאד להבחין בו. אבל מה עם אתיופי? מבחינה גיאוגרפית אתיופיה נמצאת באמצע בין סודאן ואריתריאה, ולתושביה אותו צבע עור כמו לשכניהם. גם לאתיופים שמדינת ישראל הכירה בהם כיהודים והביאה אותם אליה ועשתה אותם ואזרחים ישראלים שווי זכויות לכל דבר (לפחות באופן רשמי). אפשר להבין את הגזען הישראלי המצוי שמתקשה להבחין אבחנות דקות ולפעמים קורת לו טעות מביכה כשהוא מנחית את אגרופו על ה"כושי" הלא נכון. אגב, בדיוק השבוע דרשה המשטרה בתוקף מצעירי העדה האתיופית לפרק את אוהל המחאה שהקימו מול בית ראש הממשלה בירושלים, במחאה על גילויי הגזענות בהם הם נתקלים בחברה הישראלית. (כן, גם זאת הפרעה לסדר הציבורי...)

אלי ישי לא לבד. כמעט בכל מדינות אירופה כיום יש פוליטיקאים הנושאים ברמה מסר מהסוג הזה, הזועקים בקול ניחר על הסכנה והאיום לארצותיהם מן המהגרים והפליטים ומבקשי המקלט. לא פעם, זוכות מפלגות כאלה לאחוזים ניכרים בבחירות. ועדיין, יש להם סיבה טובה לקנא באלי ישי הישראלי. עדיין יש באירופה של ימינו התנגדות חריפה למפלגות כאלה ופוליטיקאים כאלה, הסתייגות רבה מלאפשר להם להיכנס לממשלה ולהתרווח בכורסאות השרים. ברוב המקרים לא נותר להם אלא להמשיך לצעוק בגרון ניחר מספסלי האופוזיציה.

לא לגמרי במקרה, רובם של הפוליטיקאים שונאי המהגרים ושונאי הזרים באירופה מצהירים על עצמם כידידיה הנאמנים של מדינת ישראל, וקוראים לארצותיהם ללמוד מישראל וללכת בדרכיה. ולא במקרה, מחזירים להם אהבה מקביליהם הישראלים, שונאי הזרים ושונאי הפלסטינים ושוחרי ההתנחלות בשטחים הכבושים. משנה לשנה מתרחבים ביניהם הקשרים המפגשים ושיתוף הפעולה והביקורים ההדדיים בישראל ובאירופה וההערכה ההדדית בין שונאי הזרים הישראלים והאירופים.

נכון, תקופה מסוימת הייתה אצל אנשי הימין הקיצוני הישראלים קצת הסתייגות מפני מפלגת "החירות" באוסטריה, מיסודו של יורג היידר המנוח. נאום מהדהד של שנאת זרים עדיין נשמע קצת לא נעים כאשר הוא מושמע בשפה הגרמנית. אבל גם המחסום הזה הולך ונשבר. לפני שבועיים נענה חבר הכנסת ניסים זאב, ממפלגתו של שר הפנים ישי, להזמנה של מפלגת החירות להופיע בכינוס שלה, עם מימון מלא לכל הוצאות הטיסה והאירוח, ונאם בפני חברי המפלגה כאורח של כבוד במשך חצי שעה וזכה מהם למחיאות כפיים סוערות למשמע המסר שהביא אליהם ממדינת ישראל. וגם גרשון מסיקה, ראש "המועצה האיזורית שומרון" המאגדת את המתנחלים באזור שכם היה שם, וגם הוא נאם, וגם הוא זכה למחיאות כפיים. וגם הפרופסור הלל וייס הידוע, זה המתנגד לדמוקרטיה וקורא להחלפתה במלוכה על פי חוקי התורה וההלכה, ואשר אמר פעם כי שוטרים המפנים מתנחלים הינם "גרועים מן הגרמנים" (על ההשוואה הזאת הוא כנראה לא חזר בפני מאזיניו דוברי הגרמנית). אמנם הרב הראשי של יהודי אוסטריה, חיים אייזנברג, פנה מבעוד מועד אל וייס וזאב ומסיקה ביקש מהם לא להשתתף בכנס הזה שמארגנת המפלגה האוסטרית הזאת, אבל הם לא מצאו לנכון להתחשב בבקשתו.

לאחרונה נוספה חברה בולטת במועדון מפלגות שונאי הזרים באירופה, כאשר בעקבות המשבר העובר את יוון נכנסה שם לפרלמנט מפלגת השחר הזהוב. מנהיג המפלגה, ניקוס מיכלוליאקוס, קורא להקים מיד מחנות מעצר גדולים ולהכניס אליהם את כל המהגרים הזרים הנמצאים בתחומי יוון, עד לגירושם. בדיוק כמו אלי ישי. הבעיה שמדובר גם במפלגה שבמטה שלה מוכרים את "מיין קאמפף", ויש לה דגל שעליו סמל המזכיר צלב קרס וחבריה מצדיעים במועל יד ומטילים ספק אם בכלל התרחשה שואה ואם מתו בה שישה מליון יהודים. כל זה כנראה ימנע את שונאי הזרים אצלנו בישראל מלחבור אליהם. לפחות בינתיים.