יום שישי, 29 באוגוסט 2014

ילדים רוצים לחיות

ילדים רוצים לחיות
              
חמישים יום, שבעה שבועות ועוד יום. אין ספק שהיו בהיסטוריה מלחמות ארוכות יותר מזה, והיו גם זוועות גדולות יותר מכל מה שקרה בעזה. "עשינו את זה הכי פחות נורא שאפשר" אומר היום הרמטכ"ל בני גנץ. ועדיין, נורא זה היה.  

לכל אורך חמישים הימים הנוראים האלה נטלה על עצמה קואליצית הנשים לשלום את המשימה להחזיק את שלהבת ההתנגדות למלחמה בוערת, לארגן הפגנה אחר הפגנה ומחאה לאחר מחאה – לעיתים בשיתוף פעולה עם אחרים, לעיתים לבדן או כמעט לבדן כשלא נמצאו שותפים אחרים. וגם במוצאי השבת האחרונה נענינו לקריאה שלהן לצעוד במרכז תל אביב, מכיכר הבימה ולאורך שדרות בן ציון, לקול תיפוף התופים והקריאות "השקרים של השלטון/לא יביאו בטחון!", "הכיבוש הוא טרור/הסברה לא תעזור!", "די לטבח, די לשכול/המצור חייב ליפול!", "בעזה ובשדרות/ילדים רוצים לחיות!". בריוני הימין הקיצוני, שהתנפלו על מפגינים בשבועות הראשונים למלחמה, לא נראו בשטח. רק עגבניה אחת שנזרקה לקראת סוף ההפגנה ביטאה את נוכחותם. 



"בעזה ובשדרות/ילדות רוצות לחיות!". זוהי ססמא די ותיקה, לפחות חמש שנים אנו קוראים אותה ברחובות בכל פעם שהגבול בדרום מתלקח. אבל נדמה שמעולם היא לא היתה כל כך רלוונטית וכל כך כואבת. מעולם עד עכשיו לא היו כל כך הרבה ילדים שרצו לחיות, רצו מאד לחיות ובכל זאת חייהם נגדעו. מאות כאלה בעזה, ללא ספק. על המספר המדויק עוד ניטש ויכוח, אבל ככל הנראה מדובר ביותר מחמש מאות ילדים הרוגים, שחלק מהם נספו יחד עם הוריהם ומשפחתם כולה. עוד אלפי ילדים שנפצעו, שחלקם ישארו נכים בגופם לכל חייהם וכולם ישאו בטראומה.

הסיום הפתאומי של הפסקת האש הקודמת, זו שארכה חמישה ימים, היה מלווה בנסיון "לחסל" את מוחמד דף, ראש הזרוע הצבאית של החמאס אשר בחודשים כיהן בתפקיד האיש שהישראלים אהבו מאד לשנוא. "למוחמד דף היו תשע נשמות והוא התחמק מנסיונות קודמים, אבל השב"כ עלה על נקודת התורפה שלו – הגעגוע למשפחה, והשתמשו בחולשה הזאת כדי לטמון לו מלכודת קטלנית" התרברב הפרשן הצבאי הידוע אלכס פישמן מעל דפי "ידיעות אחרונות". שירותי הבטחון של מדינת ישראל גילו כי ודאד, אשתו של מוחמד דף, ובנו עלי בן שמונת החודשים, יהיו בדירת מסתור בשכונת שייח רדואן בעזה - והניחו כי הבעל והאב יהיה שם גם הוא. מטוסי חיל האויר הטילו עליו לא פחות מחמש פצצות במשקל טונה כדי לודא שהבנין כולו ימחק ואף אחד הנמצא בו לא ישאר בחיים. חגי סגל, שפעם ישב בכלא על נסיון לרצוח ראשי ערים פלסטינים בגדה המערבית וכיום עורך את עיתון הימין "מקור ראשון", שיבח את הצבא ושירותי הביטחון על שהתגברו על מעצורים מוסריים וקיבלו את ההחלטה המודעת להרוג את האשה והילד. 

יומיים לאחר המקרה הזה נהרג הילד דניאל טרגרמן בן הארבע, שנפגע מפצצת מרגמה פלסטינית כאשר שיחק בביתו בקיבוץ נחל עוז. ומותו הטראגי היה הנושא העיקרי במהדורות החדשות בכל אמצעי התקשורת במדינת ישראל, ובכל העמודים הראשיים הופיעה תמונתו של הילד המחייך שחייו נגדעו לפתע פתאום, וראש הממשלה נתניהו הצהיר כי "חמאס ישלם מחיר כבד על פיגוע הטרור הקשה הזה", ושגריר ארצות הברית בישראל שלח את תנחומיו. 

חנוך דאום, בעל טור ותיק המתגורר בהתנחלות אלעזר בגדה המערבית, כתב "אנחנו ננצח במערכה הזאת כי אנחנו מקדשים את החיים ואויבינו הם המקדשים את המוות. מדינה שלמה התאבלה עמוקות על דניאל הקטן, כאילו הוא בן משפחה של כולנו". 

ביום לאחר מותו של הילד דניאל טרגרמן כתב ג'ון בראון – שם העט של פעיל ותיק מבאר שבע – מסר שהופץ ברשת הפייסבוק: "ב-45 יום האחרונים צה"ל הורג בעזה ילד עד גיל 15 בכל שעתיים בממוצע. בשעות האחרונות זה קצת יותר, לאחר שהרג את תנזים ג'ודה ושלושת ילדיה רג'אד, ראוויה, ואוסמה מזרחית לג'בליה. הם ככל הנראה נפגעו ישירות כי גופות הילדים התפרקו לחלוטין. קצת קודם לכן הרגו את התינוקת בילאל אבו-טאקיה בת השנה וחצי בצפון הרצועה". 

במדינת ישראל לא מוטלת (עדיין?) צנזורה על הפייסבוק וכל אחד יכול לכתוב בו כאוות נפשו. אבל השמות הללו לא התפרסמו באמצעי התקשורת הישראליים מלבד "הארץ". מי שמקבלים מידע מכלי התקשורת בעלי תפוצה רחבה יותר לא שמעו ולא ישמעו את השמות האלה. בתחילת המלחמה ביקש ארגון "בצלם" לפרסם כמודעה בתשלום ברדיו את רשימת שמותיהם של הילדים הפלסטינים שנהרגו ברצועת עזה ואת גילם (הרשימה היתה אז קצרה בהרבה...). רשות השידור דחתה את הבקשה, ובית המשפט העליון אישר את ההחלטה הזאת וקבע כי "פרסום שמותיהם של הילדים ההרוגים לא יהיה בבחינת אספקת מידע אובייקטיבי לציבור, אלא זאת תהיה הבעת עמדה פוליטית". 


לפני שבעים שנה, כאשר היהודים הציונים בארץ הזאת טרם זכו להקים מדינה, הם הקימו מחתרות שניהלו מאבק חריף נגד שלטון המנדט הבריטי, והרדיקלית ביותר בין המחתרות האלה היתה הלח"י (לוחמי חרות ישראל). מפקד הלח"י יצחק שמיר שרד את שנות המאבק נגד הבריטים ובסופו של דבר זכה להיות ראש ממשלת ישראל. בטכסי זכרון רשמיים עדיין שרים ותיקי הלח"י את המנונם "חיילים אלמונים":  

חיילים אלמונים הננו בלי מדים,
וסביבנו אימה וצלמוות. 
כולנו גויסנו לכל החיים, 
משורה משחרר רק המות. 

בימים אדומים של פרעות ודמים, 
בלילות השחורים של יאוש,  
בערים, בכפרים את דיגלנו נרים, 
ועליו מלחמה וכיבוש.

לשיר "חיילים אלמונים" יש חמישה בתים. אבל בשנים האחרונות, בטכסים הרשמיים בהם מושר השיר בדרך כלל לא מגיעים עד לבית האחרון והמסכם: 

בדימעות אימהות שכולות מבנים, 
ובדם תינוקות טהורים - 
כבמלט נדביק הגופות ללבנים 
ובנין המולדת נקים. 
  
***

במהלך חמישים ימי "צוק איתן" יצא כמה פעמים "אוטובוס השלום" מירושלים אל גבול עזה, ביוזמתם של פעילים שקראו לשים קץ למלחמה ושפיכות הדמים ואספו ציוד הומניטרי למען תושבי רצועת עזה. הבוקר הם יזמו יום של אבל על כל מי שנהרגו במלחמה, ישראלים ופלסטינים כאחד.  אוטובוס השלום עצר היום בארבע נקודות: כיכר צה"ל שעל קו התפר בין מזרח ומערב ירושלים, בין בנין העיריה לבין שער יפו; כיכר המולד שבלב בית לחם הפלסטינית; כיכר רבין בתל אביב; והעיירה שדרות שעל גבול רצועת עזה. 


"אנו לובשים בגדים שחורים וצנועים כביטוי של אבל, מדליקים נרות ומניחים ענפי זית, פרחים, ריחן (בזיליקום) ואבקת חינה (מנהג מוסלמי לזכר ילדים שנספו). ברחבי הארץ אנו יוצרים אתרי זיכרון סמליים - לזכר כל בני האדם משני הצדדים, שנספו כקורבנות של הסכסוך הארוך וההרסני. אנו מקיימים דקת דומיה. מי שרוצה נושא תפילה ואחרים אך מקשיבים לנשיבת הרוח. אנו מביעים כאב וזעזוע מן המלחמה ותקווה ליצור עתיד משותף של שלום. אנו קוראים את שמותיהם של הילדים שנהרגו וחייהם נשברו בסיבוב הלחימה הנוכחי (מאות ילדים הפלסטיניים וילד ישראלי אחד). לא די לציין מספרים - אנו חייבים לקרוא בשמות למספרים האלה. לקרוא בקול רם וברור - לא עוד מלחמה! כולנו בני אדם, כולנו סובלים!"

  
  


יום שישי, 15 באוגוסט 2014

המלך הוא עירום

המלך הוא עירום 

בשעה 10.30 בערב הופיעה באתר האינטרנט של סוכנות הידיעות הפלסטינית מען כותרת קודרת: "הפסקת האש מתמוטטת בשעותיה האחרונות, וחידושה לא נראה באופק; הנושאים ונותנים הפלסטינים מאשימים:  ישראל סירבה להיענות לבקשות הפלסטיניות". צוותי המשא ומתן – אשר לא נפגשו פנים אל פנים, אלא ישבו בחדרים סמוכים כאשר המצרים העבירו מסרים מכאן לכאן - עזבו את קהיר. עוד לפני סיום 72 השעות של הפסקת האש נורו שלוש רקטות  מרצועת עזה לעבר אשקלון ויורטו על ידי כיפת ברזל. כוחות הקרקע של צה"ל  התקרבו לגבול הרצועה, וקצינים בכירים השמיעו איומים חמורים ב"חדירה קרקעית חדשה לשטח הרצועה - עמוקה הרבה יותר מקודמתה". 

ידידה מלוקסמבורג כתבה לי: "זה עתה תקשרתי עם ידיד שלי בעזה, הם גם כך במצב כל כך נואש. האם אתה חושב שעדיין יש סיכוי למנוע סיבוב חדש של הפצצות?". עניתי "זה לא נראה טוב, אבל עדיין יש לנו שעה עד פקיעת הפסקת האש. זה יהיה בחצות בשעון המזרח התיכון, 11 בלילה בלוקסמבורג." היא כתבה: "אני מחזיקה אצבעות". 

ואז ברגע האחרון, ארבעים דקות לפני חצות, הדחיה הגיעה בכל זאת. אחרי הכל, הפסקת האש הוארכה לעוד 72 שעות, אשר תוקנו באופן מיידי ל-120 שעות, חמישה ימים מלאים. עדיין הייתה מתקפה קצרה על ידי חיל האוויר הישראלי על תשעה יעדים ברצועת עזה, בתגובה לאותן שלוש רקטות ב10:00, אבל המטרות "נבחרו בקפדנות כירורגית על מנת להימנע מפגיעות בנפש" (ולו רק היו נוהגים כך לפני כן...). ואז המצב נרגע, וההפסקה האש נכנסה לתוקף. לפחות לחמישה הימים הבאים, במרכז הזירה יעמדו התנצחויות של דיפלומטים ופוליטיקאים - ישראלים ופלסטינים ומצרים ואמריקאים ואירופים, וגם ישראלים עם ישראלים ופלסטינים עם פלסטינים. 

מה בדיוק קרה מאחורי הקלעים, בשעות האחרונות המתוחות האלה? הפרשן יוסי מלמן השווה את מה שקרה למשחק ה"צ'יקן" שהתפרסם בזכות סרט של ג'יימס דין, משחק שבו שני נהגים נוהגים זה כלפי זה במסלול התנגשות ואחד מהם צריך לסטות הצידה כדי למנוע התנגשות הדדית הרסנית. אז מי סטה הצידה הפעם? 

כבר לפני שבוע השתמש מלמן בדימוי הוליוודי כדי להסביר את השיחות בקהיר: "ראש המודיעין המצרי מציג למנהיגי חמאס הצעות בסגנון הסנדק" הוא כתב. "זוהי 'הצעה שאי אפשר לסרב לה'. קודם כל קבלו מיד וללא תנאים מוקדמים הפסקת אש ל-72 שעות ובואו לקהיר, ואחר כך נדבר על כל דבר אחר".  

מה קרה בשבוע הגדוש שעבר בין מאמר הסנדק לבין משחק הצ'יקן? שחזור קצר: נציגי חמאס הגיעו לקהיר, כדי לנהל משא ומתן עקיף עם הישראלים; כבר עם הגיעם נמסר להם על ידי המצרים כי הסוגיה של נמל ימי ונמל תעופה ברצועת עזה הורדה מסדר היום ולא תידון כלל; הם ענו בחריפות והאשימו את המצרים כ"משרתיו של נתניהו"; הם סרבו לחדש את הפסקת האש בתום 72 השעות הראשונות, ואפשרו לאש להתחדש למשך כמה ימים של חילופי רקטות והפצצות; לאחר שלושה ימים כאלה הם הסכימו להארכה חדשה של הפסקת האש ל-72 שעות; הם חזרו לקהיר - ואז המצרים באו עם הצעה חדשה, כלומר שהנושא של נמל ימי ונמל תעופה בעזה יעלה על סדר היום בתוך חודש. 

חודש זה הרבה זמן בפוליטיקה המזרח תיכונית, וממשלות ישראליות התחמקו גם ממילוי התחיבויות הרבה יותר מפורשות. ובכל זאת, יש איזה הבדל בין "לא בא בחשבון!" לבין "בוא נדבר על זה בעוד חודש". ככל הנראה, זה הספיק כדי להביא גם את מנהיגי החמאס המאד חשדנים לתת עוד סיכוי למסלול הדיפלומטי הזה, ולחסוך מתושבי עזה את האימה של סיבוב הפצצות נוסף. לפחות לחמישה ימים. 

ועוד הרבה התרחש בשבועיים האחרונים – במיוחד בזירה הבינלאומית. תמונות המוות וההרס בעזה הופיעו על מסכי הטלויזיה ברחבי העולם ועשו רושם קשה, ואפילו מראות הזוועה מצפון עיראק לא הצליחו להאפיל עליהם (כפי שאולי קיווה נתניהו). בשבת האחרונה, 9 בנובמבר, נערכה בכל רחבי העולם סדרה של הפגנות הזדהות עם תושבי עזה. במיוחד, להפגנה בלונדון הגיע קהל של 150,000 - אחת ההפגנות הגדולות ביותר, בכל נושא שהוא, שהתקיימו בשנים האחרונות בבירת בריטניה. יצואנים ישראליים הזדעזעו לגלות שהסופרמרקטים באירופה כבר אינם רוצים בפרי ישראלי, שכן מראה הפרי הזה על המדפים מרגיז לקוחות רבים. האיחוד האירופי הודיע ליצרני החלב הישראלים, שהחל מיום 1 בספטמבר יחסם השוק האירופי לכניסת מוצרי חלב שמקורם בהתנחלויות. ממשלת ספרד הודיעה על הטלת אמברגו נשק על ישראל, והבריטים איימו בצעד דומה אם תתחדש הלחימה בעזה. וה"וול סטריט ג'ורנל" חשף כי ממשל אובמה הפסיק משלוח של טילי הלפייר לישראל, ככל הנראה מתוך כעס על השימוש שעשה צה"ל בנשק אמריקאי להריגת אזרחים בעזה.
ואז החליטה מועצת זכויות אדם של האו"ם בז'נבה לפתוח בחקירה של מעשי ישראל בעזה, בדומה לועדת גולדסטון שחקרה את מבצע עופרת יצוקה של 2009 ואשר גרמה נזק רב למדינת ישראל בזירה הבינלאומית. האם נתניהו, העסוק בקמפיין רב ממדים המיועד לעשות דה לגיטימציה מראש לחקירה של האו"ם, יכול להרשות לעצמו לפתוח מתקפה צבאית רבתי בעזה אשר תהיה כרוכה באופן בלתי נמנע בהמשך ההרג וההרס? לפי כל חישוב מפוכח, אין לו באמת אופציה כזו, למרות כל האיומים החמורים שמשמיעים קצינים בכירים ושרים ניציים.  

אבל לנתניהו גם אין אפשרות אמיתית לתת למלחמה בעזה פשוט לשקוע ללא הכרעה אל חילופי ירי והפצצות באזור הגבול. זאת תהיה תוצאה בלתי נסבלת לתושבי הדרום, שסבלו הרבה בחודש האחרון – ללא ספק הרבה פחות ממה שסבלו תושבי עזה, אבל הרבה יותר ממה שסבלו תושבי מרכז הארץ. תושבי הדרום, הנהנים מהערצת אמצעי התקשורת ההמונית, מסוגלים כיום לגבות מנתניהו מחיר פוליטי בלתי נסבל.  

ביום שלאחר הארכת הפסקת האש בחמישה ימים, זרמו תושבי הדרום לתל אביב לקיים עצרת המונים בכיכר רבין. זה היה רחוק מלהיות אירוע שוחר שלום. הדוברים - ראשי ערים ופוליטיקאים מקומיים מערים שונות ברחבי הדרום - דרשו שנתניהו "יפתור את הבעיה אחת ולתמיד, ישים קץ לירי וישיב את השקט לאזור הגבול, אם באמצעים צבאיים ואם באמצעים מדיניים". אילו שלחה הממשלה את הצבא למלחמת חורמה לכיבוש עזה, הם היו עשויים להיות בין התומכים הקולניים למלחמה הזאת. אך אם האופציה הצבאית תרד מהשולחן ובמקומה יבוא נסיון רציני לפתרון מדיני מקיף לרצועת עזה, חלק מאותם אנשים עשויים לתת לו את תמיכתם. 


ב-10 לאוגוסט פרסם "ידיעות אחרונות" במקום בולט מכתב שנכתב על ידי תומר בר גיל, ילד מקיבוץ נירים שבגבול עזה: 

קוראים לי תומר ואני בן 10 וחצי. אני גר בקיבוץ נירים, פחות משני קילומטרים מגבול רצועת עזה. במשך חודש הייתי אצל הדודים שלי בצפון, ולפני שלושה ימים אמרו לנו שאנחנו יכולים לחזור לנירים כי הפסיקו לירות עלינו מעזה. שמחתי מאוד לחזור הביתה, לחדר הפרטי שלי, למשחקים ולספרים שלי, אבל כבר למחרת בבוקר נשמעה אזעקת 'צבע אדום', ואז עוד אזעקה, ונפלו גם פצמ"רים ללא אזעקות. אמרו לנו שאפשר לחזור לחיות כאן, אבל בעצם החזירו אותנו למקום לא בטוח. אני מנסה לשכנע את אחי הקטן לצאת איתי החוצה לשחק כדורגל, אבל הוא מפחד שייפול עליו טיל. כל נביחה של כלב מפחידה אותי כי הם נובחים לפני ששומעים 'צבע אדום'. אני חושב שאי אפשר לחיות ככה. מצד אחד זה מסכן את החיים שלנו, ומצד שני אנחנו לא לעזוב את הבית שלנו ולברוח כל שנה למקום אחר.

אני לא רוצה שהמצב הזה ימשך. אני יודע שאפשר לפתור את זה ואני רוצה שיעשו את זה כבר. אני כועס על הממשלה שלא מסדרים הסכם שלום עם הפלסטינים ורק תוקפים אותם. זה מזיק לכולנו. אני רוצה שהעולם יעזור לנו לעשות הסכם שלום עם הפלסטינים כי אז יהיו לנו ולהם חיים טובים יותר. 

"(...) התהלוכה המשיכה, כאשר לפתע אמר ילד קטן: "אבל המלך הוא עירום, הוא לא לובש שום דבר". אביו של הילד אמר: "איזה פטפוטים תמימים?" ובקהל אמרו אחד לשני מה הילד אמר - "הוא לא לובש שום דבר, יש ילד שאומר שהמלך הוא עירום". לבסוף, צעקה כל העיר: "הוא לא לובש כלום, המלך הוא עירום, המלך הוא עירום!". המלך רעד, כי הוא חשד שהם צודקים, אבל חשב לעצמו "התהלוכה הזאת חייבת להימשך". והוא המשיך ללכת, ונשא את עצמו בגאווה יותר מאי פעם (הנס כריסטיאן אנדרסן, 7 באפריל 1837).  

"סולידריות עם הדרום, סולידריות עם עזה"
 שלט בהפגנה נגד המלחמה בת"א, 9.8.2014

תומר עם אחותו אלה במיגונית (צילום ידיעות)

יום שישי, 8 באוגוסט 2014

איך הם מעיזים

איך הם מעיזים

אז הפסקת האש לא חודשה, והמלחמה נמשכת. לכמה זמן? 

אתמול היה לילה מאוד חסר מנוחה. כל שעה או שתיים קמנו כדי להאזין לרדיו ולהסתכל באתרי בחדשות בישראלים והפלשתינים והבינלאומיים. היו הרבה שמועות וספקולציות ומעט מאד ידיעות של ממש, אבל אחרי חצות כבר היה ברור שהמשא והמתן בקהיר נכשל. או שבעצם אולי זה מעולם לא היה מו"מ אמיתי, אלא מאמץ משותף של ישראל למצרים לכפות תנאים בלתי מתקבלים על הדעת לחלוטין בעיניהם של תושבי רצועת עזה בכלל וראשי החמאס בפרט. עכשיו ממשלת ישראל מצהירה כי לא תנהל מו"מ תחת אש, כלומר שקודם כל האש חייבת להפסיק לפני שאפשר יהיה לדבר על התנאים שבהם תוכל האש להיפסק.  

אזרחי ישראל די נדהמו, לאחר שהיו כבר משוכנעים בדרגה סבירה של ודאות שמבצע צוק איתן הסתיים. יותר ממחצית האזרחים בארץ מחשיבים שהמבצע הסתיים בתיקו. עם זאת, לנוכח העובדה שהשגת התיקו הזה עלתה בנפילתם של 64 חיילים וקצינים, הציבור לא נראה ממש נלהב להמשיך. עשרות מאמרים בעיתונות סיכמו את ההיבטים הצבאיים, המדיניים, הכלכליים והפסיכולוגיים של המלחמה. כלכלנים הגיעו למסקנה כי אפשר לכסות הוצאות המלחמה ללא תהפוכה גדולה, בתנאי שלא יפרוץ משבר נוסף (למשל, אינתיםאדה שלישית...). העיתונים רבי התפוצה ההמוניות התכוננו להמשיך עוד כמה ימים בקמפיין "אוהבים את החיילים שלנו" - ואחרי סוף השבוע לחזור לתפריט הנורמלי של רכילות ושערוריות. אז איך מעזים הפלסטינים, שכבר קבלו מכות נוראות כל כך, להפוך את הכל על פיו ולקבוע שהמלחמה עדיין לא נגמר?  

לפני כמה ימים עשה ח"כ לשעבר יהודה בן מאיר - פעם נץ בוטה וכיום פרשן מהזרם המרכזי -  מאמץ לשכנע את אזרחי ישראל שהם אכן ניצחו במלחמה: "לאחר חודש של לחימה, החמאס הסכים להפסקת אש ללא תנאים מוקדמים למשך 72 שעות, כלומר קיבל את התכתיב המצרי המקורי - קודם הפסקת אש ורק לאחר מכן שיחות על דרישות כל הצדדים. עצם הסכמתו של החמאס להפסקת אש ללא קבלת כל תמורה או התחייבות ישראלית מראש,  וזאת בניגוד גמור לעמדתם הנחרצת של ראשיו במשך כשלושה שבועות, היא בגדר תבוסה קשה בעבורו. אין מדובר בהרמת דגל לבן עד קצה התורן, אבל זו בהחלט הרמה של דגל לבן, לפחות לחצי התורן".  


שלושה ימים לאחר מכן התתברר כי ההתבטאויות האלה היו, , מוקדמות לכל הפחות. במקום מול דגל לבן בחצי התורן. מדינת ישראל מוצאת את עצמה מול חמאס הנחוש להמשיך להילחם והמניף ברמה דגל מאבק ועליו המילים "הנמל בעזה".  

מיד עם ההגיעם לקהיר, נמסר לפלסטינים בידי ראשי שירותי הביטחון המצריים – שדברו בשמו של נתניהו – כי עצם הנושא של פתיחת נמל הים (ונמל התעופה) של עזה "כלל אינו עומד על הפרק". נתניהו כן הציע הקלות מסוימות על תנועת סחורות מישראל לרצועת עזה, וכן הגדלה מסוימת במרחק שסירות דיג מעזה יוכלו  להתרחק מן החוף לפני שייורטו בידי ספינות טילים.   בקיצור - קצת שיפור בתנאי המאסר שבו מוחזקים תקיימים מיליון ושמונה מאות אלף תושבים עזתים. בשום אופן לא שינוי כלשהו במצב הבסיסי שבו תושבי עזה כלואים תחת פיקוח של שני סוהרים - ישראל ומצרים - הפועלים בשיתןף פעולה  הדוק ושולטים בכל דרכי הגישה שלהם לעולם החיצון.  

נראה כי תושבי עזה יצטרכו להילחם - ולהילחם קשה - כדי לזכות בנמל ים פתוח. באמצעות נמל כזה הם יוכלו להתחיל לבנות לעצמם קשרים ישירים בעולם הרחב יותר ולהשתחרר מישראל וממצרים כאחד. זןהי מלחמת עצמאות של ממש, אם כי אף אחד לא משתמשת במונח. 

וכך, המלחמה שוב תופסת תאוצה, ממש בזמן שאני כותב מלים אלה.  . 

*** 

בלילה השני של הפסקת האש ל-72 שעות, הלכנו ברחוב צדדי בעיר שיצאה ללא שריטה לאחר חוודש של מלחמה - הודות לכושר ההמצאה הישראלית הטכנולוגית וכספו של משלם המסים האמריקאים שהושקעו נכיפת ברזל. פתאום שמענו קול ילללה מעוררת רחמים.חתלתול תועה בוכה ומקנן, מתחת למכונית חונה. בן חודש בערך, הגיל שבו חתולות מפסיקות את הטיפול בילדיהן והם צריכים לדאוג לעצמם - ולא כולם שורדים. בקרבת מקום הייתה חנות הפתוחה כל הלילה בו אםשר היה לקנות חלב, והמוכר הצעיר הסימפטי סיפק לנו גם קערית פלסטיק קטנה שאותה שמנו ליד החתלתול, בקירבה המירבית שייכולנו. 

כאשר חזרנו הביתה חצי שעה מאוחר יותר, חיכה על מסך המחשב דו"ח מצמרר שפורסם ושנשלח על ידי חבר אמריקאי. במאמר שהתפרסם ב"כריסטיאן סיינס מוניטור" הוזכר המאמר שהופיע שם בשבוע שעבר, והמתאר מפי עדי ראיה את מה שקרה בשכונת חוזאאה בין  21 ו25 ביולי. תהום בל תתואר מפרידה בין שני הצדדים במלחמה הזאת, הבלתי מאוזנת בעליל.  

פאתן קדייח וששת ילדיה נמלטו מהפגזה ישראלית על ביתם. בנה אנאס בן השבע רץ החוצה בפחד, בדיוק ברגע שנחתה פצצה נוספת. קדייח רצה אחריו ומצאה את גופתו. (...) קבוצה התארגנה והגברים הסירו את החולצות והנעליים שלהם כדי שלא יחשיבו אותם כאנשי חמאס. הגברים החזיקו את הבדים הלבנים וצעקו בעודם הולכים "אני בעד השלום!". "לא ציפינו לצאת מזה בחיים". (...) ואיל אבו ר'ג'לה אומר שאינו מסוגל להפסיק לחושב על הנער הגוסס ששכב ברחוב וקרא לעזרה. "נשאתי על גבי את הדודה שלי, כך שלא יכולתי לעזוב הכל וללכת אליו ... אני לא חושב שאי פעם אהיה מסוגל לישון, אחרי כל מה שראיתי". 


האם אנחנו הולכים לחזות בעוד מראות מסוג זה, בימים הקרובים? ביום הראשון שלאחר חידוש הלחימה, נהרגו "רק" חמישה עזתים, יש הבדל גדול מאד בינו לבין קציר הדמים היומי בן שלוש הספרות שאפיין את השבוע שעבר. כל זה כמובן אינו ערובה לשום דבר בהמשך. אבל אולי, לנוכח התמונות הנוראות ששודרו מרצועת עזה לצופי טלוויזיה ברחבי העולם (אם כי לא בישראל!) אולי יהיה לזה אפקט הרתעה על מקבלי החלטות הפוליטיים והצבאיים. כך גם  דבריו החריפים של מזכ"ל האו"ם בנאומו, והצעדים ההתחלתיים שכבר ננקטים לקראת משפטים בעוון פשעי מלחמה. 



עצרת המונים: לא לדרך המלחמות - מוצ"ש 9/8 בת"א 

עצרת המונים: מוצ"ש, 9/8, 20:00, כיכר רבין ת"א

אפשר למנוע את הסבב הבא.

משנים כיוון לשלום /  לא לדרך המלחמות / חייבים פתרון מדיני

ביום שבת מחנה השלום מתייצב בכל הכוח בכיכר רבין.

מול חודש כואב של מלחמה ושל הרוגים, מול גלי הסתה ושנאה שקורעים את החברה בישראל - מפגינים למען שלום ולמען דמוקרטיה.

אפשר למנוע את הסבב הבא. איננו חייבים להמשיך לצנוח לתוך תהום של מלחמות אכזריות יותר ויותר, שנאה קיצונית, וחורבן של שכנינו ושלנו.

יש דרך אחרת: פתיחה מידית של הידברות עם הפלסטינים על שלום הוגן,שיקום ופתיחת עזה, עמידה נחושה ומשותפת של יהודים וערבים מול הגזענות, ומאבק למען עתיד של חיים.

רק פתרון מדיני של שתי מדינות, ישראל לצד פלסטין, יבטיח עצמאות, צדק, ביטחון ותקווה לכל בני הארץ הזאת.

בשבת נתייצב יהודים וערבים, תושבי הדרום והארץ כולה ונדרוש לפרוץ את מעגל הדמים, למנוע את המלחמה הבאה ולתקן את החברה בישראל.

מוצ״ש, 20:00, כיכר רבין בת״א (לטובת הבאים מחוץ לעיר ושומרי השבת, העצרת עצמה לא תחל לפני 20:45)

בין השותפים לארגון ההפגנה: מרצ, חד"ש, שלום עכשיו, לוחמים לשלום, גוש שלום, פורום ארגוני השלום, המשמרת הצעירה בת"א ועוד פעילות ופעילים רבים.

הסעות:

באר שבע: מרכז המורים ליד האוניברסיטה -18:00

אחראי הסעה: עמנואל 054-6480024


ירושלים: גן הפעמון 18:15, בנייני האומה 18:30

אחראית הסעה: נטע 054-4792073


חיפה: מגדל הנביאים בהדר (תיאטרון אל-מידאן) 17:45

אחראי הסעה: אייל 054-7843210


יום שישי, 1 באוגוסט 2014

מנהרות פיזיות ונפשיות

מנהרות פיזיות ונפשיות 

ביום רביעי אחר הצהריים נכנסתי לפיצריה השכונתית שלנו ושמתי לב שמכשיר הטלוויזיה שלהם כבר לא היה מכוון לערוץ המלחמה ללא הפסקה של הטלויזיה הישראלית. במקום זה אפשר היה לראות שם ערוץ מוסיקה לא ישראלי שהציג הופעה של נגן גיטרה ספרדי. באותו הערב התפרסמה הידיעה שצה"ל הציג לשרי הקבינט תכנית מפורטת לכיבוש מלא של רצועת עזה, כולל תחזית של כמה חודשי לחימה ושל מאות - ואולי אלפי - חיילים ישראליים הרוגים. אפילו הנצים הצעקנים ליברמן ובנט נרתעו מלתמוך בתכנית הזאת. 

כך נראה היה שהזרם מתחיל לשנות כיוון, ושמדינת ישראל נתקלה במגבלות של הכוח האדיר שלה. היה שיפור קל באווירה וסדקים בקונצנזוס סביב שגעון המלחמה. פרשנים ממסדיים מובהקים כמו נחום ברנע וראש המוסד לשעבר אפרים הלוי, התחילו לשנות מעט את הטון.  
  
ארי שביט ניסה לנתח ברצינות איך השפיע עלינו החודש האחרון. יכולות הלחימה הבלתי צפויות שהציג החמאס, שעסק שנים בהכנה למלחמה הזאת, ריסקו את בועת השאננות שבתוכה חיה ישראל בעשור האחרון. החברה הישראלית נשענה על עליונות צבאית מכרעת, דחתה הצידה בבוז את הניסיונות החלשים של קרי להשכין שלום, והרגישה בטוחה שאפשר "לנהל את הסכסוך" מבלי לפתור אותו ולהמשיך להיות "וילה בג'ונגל", מובלעת הייטק משגשגת אשר מבודדת עצמה מן האזור הסוער שמסביב. אבל זה היה ביטחון עצמי רדוד וכוזב, אשר התנפץ בקלות רבה ובמקומו באה חרדה עמוקה.


ההצלחה של כיפת ברזל בירוט הטילים שנורו מרצועת עזה, אשר למראית עין איפשרה את המשך החיים הנורמליים במרכז הארץ, היתה רחוקה מלתת לאזרחי ישראל תחושה של ביטחון אמיתי. הפאניקה סביב מנהרות החמאס היתה סבירה מבחינתם של תושבי קיבוץ הנמצא שני קילומטרים: "הם עלולים בכל רגע לצאת מהאדמה ולהרוג את כולנו!". כאשר אותם הדברים נשמעים מפיהם של תל אביבים, זה קרוב לודאי מבטא בעיות עמוקות ויסודיות הרבה יותר מאשר מנהרות פיזיות שנחפרו באדמה החולית של אזור גבול עזה. 

למעשה, ישראל היא ברת מזל שהמלחמה עם איראן, שאליה דחף נתניהו במשך שנים (והוציא הרבה מאד כסף על הכנות לקראתה) לא עומדת להתרחש (כך יש מאד לקוות!). זאת היתה עלולה להיות יקיצה קשה וכואבת עוד הרבה יותר. . 

אתמול בלילה הלכתי לישון בתקווה שבאמתצ הזרם שינה כיוון, שהפסקת האש ל-72 שעות בתיווך האו"ם/ארה"ב תהיה תחילתו של המו"מ שכבר היה צריך להתחיל מזמן, וכי המדינה שלנו תתעורר מאשלייתהכח הבלתי מוגבל ותהיה נכונה לדבר ולא להכתיב. הבוקר הזה היתה שוב יקיצה קשה וכאובת. ההתדרדות לא נפסקה, אלא צברה מומנטום הרסני עוד יותר. הסיוט של ראש הממשלה התממש - חייל ישראלי שוב נמצא בידי החמאס. 

עשרות אלפי חיילים ישראליים הוכנסו למגרש הביתי של החמאס ברצועת עזה, וחמאס הצליח - כפי שהזהיר מראש - לנצל את ההזדמנות וללכוד אחד מחיילים האלה ("לחטוף" כפי שנאמר בהצהרות של ממשלת ישראל). עד עכשיו, החברה הישראלית היתה רגישה מאד לחיילים בשבי, ומוכנה לשלם מחירים גבוהים מאוד על מנת להחזיר אותם. האם זה עדיין נכון ביחס לסג"מ הדר גולדין? 

מי הפר כאן את הפסקת האש? במהלך הלילה, כוחות ישראליים התקדמו לאזור רפיח, כדי ליצור עובדה מוגמרת לפני כניסת הפסקת האש ב-8.00 בבוקר ולהשתלט על כמה קילומטרים רבועים שהם לא החזיקו עד אותו רגע. זאת אולי לא בדיוק הפרת הפסקת אש, אבל בהחלט לא פעולה  בתום לב. (תום לב די חסר בשני הצדדים לסכסוך הזה...) ואז המשיכו הכוחות הישראליים  לחשוף מנהרה של החמאס שהתגלתה באותו אזור ולהכין אותה לפיצוץ. ואז יצאו מתוך המנהרה לוחמי חמאס שהרגו שני חיילים ולכדו אחד ונשאו אותו עימם בחזרה עמוק לבטן האדמה.  

האם כל זה קרה ב-7.00, לפני שהפסקת האש הייתה אמורה להיכנס לתוקף, או ב-9.30 כשהיא היתה אמורה להיות כבר בתוקף? האם תנאי הפסקת האש התירו לכוחות הישראלים להמשיך לפוצץ מנהרות באזורים ברצועת עזה שנשארו בשליטתם הישירה? האם תנאי הפסקת האש התירו ללוחמי חמאס שנמצאים בתוך המנהרות האלה לעשות משהו לגבי האפשרות של פיצוץ המנהרות ובדרך אגב פיצוץ מי שנמצא בהן? האם תנאי הפסקת האש בכלל התייחסו לסוגיות הסבוכות אלה? דיפלומטים עשויים להמשיך להתווכח על כל זה, ואי פעם עוד עשוי פרופסור למשפט בינלאומי להציג את כל זה לתלמידיו כבעיה סבוכה ומעניינת. כל זה כבר לא משנה עבוד שלושים וחמישה תושבים פלסטיניים של אזור רפיח, שנהרגו בפעולת התגמול הישראלית המסיבית והמיידית. 

הטירוף נמשך.

-----------------------------------------------------------

הפסיקו את האש - תנו לחיות! 


הפגנה במוצ"ש  2.8 בשעה 20:00  

ברחבת תיאטרון הבימה, ת"א

אנו קוראות להפסיק מיד את האש, לעצור את המלחמה ושפיכות הדמים ולחתור לפתרון מדיני עכשיו.


לעצור את המתקפה על עזה!


המלחמה אינה מובילה לביטחון, היא רק גובה עוד ועוד קורבנות

אמרו כן לפתרון מדיני למען חיים בביטחון עבור שני העמים.

במקום יהיו אחראיות וסדרנים. אנא הישמעו להן ביחס למיקום, פיזור והתנהלות ההפגנה.


אנו מבקשות מכולן להימנע מגילויי אלימות מצדנו.


קואליציית נשים לשלום

דעם - מפלגת פועלים

הדלקת נרות בכיכר רבין לזכר כל הפלסטינים והישראלים שנהרגו במלחמת עזה