יום שבת, 29 בספטמבר 2012

באגס באני חוזר לאו"ם

 באגס באני חוזר לאו"ם


את הנאום הזה כתבתי לבד. מי צריך כותבי נאומים? אני אישית כתבתי, שבוע שלם עבדתי עליו, מראש הכנתי את דעת הקהל שזאת תהיה ההופעה הכי טובה בעיר. לא כל יום מזדמן להיות שוב שגריר ישראל באו"ם. כן כן, הימים הטובים ההם, לא היה צריך לתחזק קואליציה, לא היה צריך להתעסק כל הזמן עם הכלכלה, רק לעלות לדוכן בניו יורק ולתת הופעה ולהכניס להם!

והנושא? מה השאלה, אמרתי לכולם מראש. הנושא זה איראן, איראן ואיראן ועוד פעם איראן. זה ההישג הגדול שלי. פלסטינים אאוט! מי מדבר עליהם היום, מי זה בכלל אבו מאזן? נזרוק לו קצת פירורים שישלם משכורות לפקידים שלו וישתוק. העיקר היום זה איראן. אני זה  שקבעתי את סדר היום העולמי! אני אישית ורק אני, ואף אחד לא ייקח ממני את זה.

איזה תענוג שוב לעמוד כאן מול המצלמות ולהתקיף את אחמדינג'אד הרשע. מאז שהוא התחיל לפלוט נבזות חדשה כל יום, הנאומים שלי נהיו כל כך קלים ונוחים, הם ממש כותבים את עצמם. שמעתי שהם הולכים להחליף אותו בשנה הבאה. חבל, אני ממש אתגעגע אליו. אני מקווה שהמחליף שלו שם בטהראן לא יבייש את הפירמה וימשיך לספק לנו גימיקים כאלה.

אז מה להגיד עכשיו? מתי אני באמת הולך למלחמה? לא כדאי להגיד מועד יותר מיד קרוב, האנשים בארץ קצת מבוהלים, הם לוקחים את המלחמה הזאת קצת יותר מדי ברצינות. ויש גם כל הקצינים ואנשי המודיעין והשעברים האלה שעושים צרות ותוקעים מקלות בגלגלים ומפטפטים ומפטפטים בלי הפסקה. גם על ברק כבר אי אפשר לסמוך. מה להגיד? קיץ 2013! קיץ 2013 זה עכשיו הקו האדום שלנו. הקו האדום האחרון. סופי לגמרי. המלחמה תהיה בקיץ! מלה של ביבי! כן, זה טוב. יש עד אז תשעה או עשרה חודשים, שזה ממש נצח.

ובינתיים עד אז אפשר גם ללכת לבחירות אצלנו בארץ. כמובן, הבחירות יהיו על איראן, איראן ואיראן. איזה יופי! נראה את השלי הזאת מנהלת תעמולת בחירות בלי כלכלה ובלי חברה ובלי דיור ובלי יוקר המחיה ובלי עובדים שסובלים. את מי זה מענין? גם המחאה החברתית אאוט! איראן, רק איראן!  גם בבחירות יהיו לי אפשרויות לנאומים מתלהמים על המנוולים מטהראן. אולי נביא בסרטי תעמולת הבחירות קטעים נבחרים מאחמידנג'אד. למשל את הקריקטורות להכחשת השואה, חומר גרפי גדול.

מה שמזכיר לי, גם פה צריך איזה גימיק שיתפוס את העין. איפה שמתי את זה? הנה, הנה היא הפצצה האיראנית, הבאתי אותה איתי שכולכם תראו ותבינו עם מי יש לנו עסק. הנה תראו, סימנתי כאן את כל השלבים. יש כמה שלבים בהכנת הפצצה, בצנטריפוגות האלה שמסתובבות כל הזמן ומעשירות אורניום, מסתובבות ומסתובבות ומאיימות על כל העולם. איזה מפגרים האיראנים האלה, רק עכשיו הם הגיעו לשלב הזה. אצלנו בדימונה כבר עשינו את כל זה לפני חמישים שנה כשאני עוד הייתי ילד, אבל איפה הם ואיפה אנחנו?

בכל אופן, שימו לב אלי עכשיו, זה הרגע המכריע כשאני שולף את המרקר האדום ומסמן לנוכח כל העולם את הקו האדום הסופי והחד-משמעי שלנו. מה זה אומר? אני חושב שזה לגמרי ברור, אפילו ילד קטן שאוהב סרטים מצוירים יבין מיד. כשהם יגמרו להעשיר את האורניום לעשרים אחוז אז הם עברו כבר תשעים אחוז מהתהליך, אז זה הזמן לעצור אותם. זה הזמן ולא אחר. הנה, סימנתי את הקו האדום במקום שכתוב תשעים אחוז. לא, לא, בהחלט לא התכוונתי שמותר להם להעשיר את האורניום עד תשעים אחוז! בהחלט לא, בשום אופן לא! מה, השתגעתם? אנשים קשי הבנה. נו טוב. אבל התמונה שלי עם עם הגימיק של הפצצה נכנסה ישר לעמוד הראשון בניו יורק טיימס. גם זה משהו.

הנה הם שם ביציע, כל החברים הטובים שלי מוחאים כפיים, איזה נאום זה היה! כולם שם. הנה שלדון, איזה חבר טוב. בלעדי הכסף שלו, איפה הייתי מוצא עיתון שידפיס לי את כל הנאום כולו מלה במלה ועוד יוסיף שלושה מאמרי פרשנות מאד מאד מחניפים? הנה הם, כל החברים הטובים מוחאים לי כפיים.

גם אלן דרשוביץ ביניהם. כזה בחור טוב אלן, עושה בשבילנו עבודת הסברה מעולה בהתנדבות. אבל קרה לו משהו השבוע, קצת התחרפן. מה פתאום להיפגש עם אבו מאזן? דווקא עם אבו מאזן? ולא סתם להיפגש איתו, אלא לדבר על הקפאת התנחלויות. הקפאת התנחלויות? זה באמת יותר מדי. מה פתאום לדבר על הקפאת התנחלויות?

הנה, בדיוק השבוע עלו הדחפורים על השטח, להכין את הקרקע לעוד שכונה גדולה באפרת. התנחלות יפה, אפרת. תענוג לבקר שם. מקום מאד דינמי. כל הזמן גדלה וגדלה ומתרחבת, תמיד יש להם עוד פרוייקטים חדשים. גם שם היה לי נאום יפה לפני חודש, כשבאתי יחד עם שר החינוך לברך את הילדים בתחילת שנת הלימודים החדשה. מה אמרתי שם? אה,כן. "אפרת וגוש עציון הם חלק אינטגראלי, יסודי ומובנה מירושלים הגדולה. הם השער הדרומי של ירושלים ותמיד יהיו חלק ממדינת ישראל. אנחנו בונים את אפרת וגוש עציון במרץ, באמונה ובאחריות, ובונים כך גם את החינוך".

טוב, את כל זה אי אפשר להגיד כאן בניו יורק. לא צריך למתוח את החבל יותר מדי. כאן יספיקו כמה מלים כלליות על ירושלים שלנו לנצח ועל דוד המלך. זהו, נגמר. יורדים מהדוכן. עוד נאום היסטורי שירשם באותיות של זהב וכו'. היידה ביבי!

לגרסא של ערן ורד
http://www.youtube.com/watch?v=HeOMxtnylR4 

יום שבת, 22 בספטמבר 2012

קינג ביבי בקזינו הפוליטי

קינג ביבי בקזינו הפוליטי


בעמוד השער במוסף השבועי של "מעריב" מופיעה הכותרת "הימור מסוכן" ובעקבותיה ציטוט ממאמר הפרשנות של עופר שלח:"נתניהו מככב בתשדירי הבחירות של מיט רומני, ומשפטיו של המועמד הרפובליקאי בגנות הפלסטינים נלקחים מן המסרים החוזרים של ראש הממשלה הישראלי. נתניהו שם את כל הז'יטונים שלו על רומני, השאלה היא מי ישלם את החשבון אם אובמה ייבחר מחדש".

העיתון "מעריב", אחד מעמודי התווך של העיתונות הישראלית לאורך כל שנות קיומה של המדינה, נמצא בעצמו בסכנה חמורה בשעה זאת. גורלו וגורל מקום עבודתם של 2000 עובדיו תלוי על חוט השערה. מעריב - וגם אמצעי עיתונים ואמצעי תקשורת  אחרים בישראל – סובל מן  התחרות הבלתי הוגנת שמנהל נגדם העיתון "ישראל היום". ישראל היום מחולק חינם בכמויות עצומות ברחובות ובפתחי מוסדות ציבוריים. שלא כמו עיתונים אחרים, הקוראים לא צריכים לשלם בעדו. וגם למפרסמים העיתון הזה נושא בשורה, אפשר לפרסם שם מודעות במחירי היצף ששום עיתון אחר לא יכול להתחרות בהם.

איך "ישראל היום" יכול להרוויח בתנאים האלה? הוא לא. "ישראל היום" מפסיד סכומים אדירים כל חודש, אבל יש לו בעלים עם כיסים רחבים מאד, אשר מוכן ומזומן לממן את כל ההפסדים. המיליארדר שלדון אדלסון, הגורף רווחים נאים מאד מבתי קזינו בסין וגם בארצות הברית ובהחלט יכול להרשות לעצמו את ההוצאה הזאת. לא במקרה, העיתון "ישראל היום" תומך בצורה ברורה ועקבית ומאד בוטה בבנימין נתניהו וממשלתו, והעיתונים הנפגעים ביותר מן התחרות הם עיתונים המבטאים עמדה ביקורתית יותר כלפי ראש הממשלה. וגם כן לא במקרה, שלדון אדלסון הוא גם גדול התומכים וראש וראשון למממני תעמולת הבחירות של המועמד הרפובליקאי לנשיאות ארצות הברית מיט רומני.

בגליון אתמול של מעריב הופיע גם מאמר פרשנות של בן כספית, אולי אחד האחרונים שלו: "אובמה עלה השבוע ליתרון מכריע בסקרים. בקרב האלקטורים (הגוף הבוחר את הנשיא) מצבו טוב עוד יותר. נראה שרק נס יציל את רומני ואת האנשים שתלו את עתידם בגורלו. לנס הזה מתפללים עכשיו נתניהו ואדלסון בדבקות. (...) בהנחה שהנס לא יתחולל ורומני ישלח אבל וחפוי ראש לביתו ב-7 לנובמבר. אנשיו של ראש הממשלה מבינים מצוין מה צפוי להם מהבית הלבן בקדנציה השניה של אובמה: עוצמת התיעוב שנבנתה בסביבתו של הנשיא האמריקאי כלפי כל מה  שמשדר ומסמל ראש ממשלת ישראל. עבודת השיקום הניצבת בפניהם חסרת סיכוי, כמעט. זוהי בשורה רעה מאד לימין, למתנחלים, לכל מי שקשר את גורלו בזה שקשר את גורלו בגורלו של מיט רומני".

בן כספית, לא בדיוק מאשיות השמאל הישראלי, מנחש כי הקדנציה השנייה של אובמה תיפתח ב"הקפאה נוספת בהתנחלויות ובחידוש המשא ומתן עם הפלסטינים, בהנחה שאבו מאזן ישרוד עד אז".

אז אולי בכל זאת יקרה משהו? אולי בכל זאת, אחרי כל האכזבות והתסכולים ושפיכות הדמים, ולמרות כל הייאוש המתגבר והציניות? אולי בכל זאת צירוף המלים "תהליך השלום במזרח התיכון" יחדל להיות בדיחה עגומה ועלובה. אולי נשיא שנבחר בפעם השנייה, ואין לו עוד אילוצים אלקטורליים שימנעו סגירת חשבונות פתוחים עם ראש ממשלת ישראל, סוף סוף יקדיש לנושא הזה לפחות חלק מן העוצמה האדירה שעומדת לרשותו של נשיא ארצות הברית של אמריקה? אולי בכל זאת, הכיבוש הישראלי בשטחים הפלסטיניים לא יזכה להגיע ליובל החמישים בשנת 2017 אלא ילך לעולמו בשעה טובה ומבורכת במהלך כהונתו השנייה של ברק חוסיין אובמה?

אז אולי באמת תהיה לנו סיבה לקיים ליל השימורים ב-6 בנובמבר?