יום שישי, 26 בדצמבר 2014

על חתרנות מדינית וסירי לחץ

על חתרנות מדינית וסירי לחץ 

בפעם הראשונה מזה שנים מצביעים הסקרים על אפשרות מוחשית לסיום כהונתו של נתניהו בבחירות במרס הקרוב. גם השמיים המדיניים הולכים ומתקדרים עליו, עם כותרות כמו: "אירופה אמרה 'כן' לפלסטין"/"סטירת לחי מאירופה"/"יום שחור לישראל בזירה המדינית". ב"ישראל היום", הלא הוא הביביטון, הנימה היתה נרגשת במיוחד: "בליץ אירופי אנטי- ישראלי/ זעם בישראל: 'הם לא למדו דבר!'/ רה"מ נתניהו: ' באירופה נטבחו 6 מיליון יהודים, נגן על מדינתנו מפני הטרור והצביעות'". 

העלאת זכרון השואה באוב בהקשר של הכרת הפרלמנט האירופי במדינת פלסטין לא נשמעה ממש משכנעת אפילו בישראל. גם ההודעה על הטלת חרם אישי כנגד שרת החוץ השוודית, שממשלתה הכירה בפלסטין, לא נשמעה כתגובה רצינית או אמינה. וגם לא ההודעה על בדיקה מחדש של היחסים עם שוויצריה לנוכח ההחלטות החריפות בכנס המדינות החתומות על אמנת ג'נבה. ואילו ההחלטה, דווקא בשבוע הזה, על הקמת עוד כמה מאות יחידות דיור התנחלותיות במזרח ירושלים רק שפכה שמן נוסף על הלהבות. 

ראש מפלגת העבודה הרצוג, שלראשונה נתפס כמועמד רציני לראשות הממשלה, הטיל על נתניהו את "האחריות למפולת המדינית הפוגעת במדינת ישראל, בנוסף לכשלון הכלכלי".  וגם אביגדור ליברמן – שר החוץ בממשלתו של נתניהו ומי שהיה שותפו הנאמן עד לא מזמן - השמיע זמירות חדשות ודי דומות לדבריו של הרצוג: "מדיניות הססטוס קוו של נתניהו נכשלה. ללא הסדר מדיני ידרדרו יחסי ישראל עם האיחוד האירופי, מה שיביא לפגיעה קשה בכלכלה - תראו מה קורה עכשיו לרוסיה עם הסנקציות של האיחוד האירופי. אם לא ננקוט יוזמה אנחנו נגיע לצונאמי מדיני". 

האם אפשר לתת אמון במאמציו המופגנים של ליברמן להמציא את עצמו מחדש ולהפוך ל"מנהיג המרכז"? זאת כבר שאלה אחרת. אבל מה שראוי לציון הוא שפוליטיקאי ממולח ובעל חושים מחודדים מחשיב זאת כדרך הטובה ביותר לקידום האישי שלו.

במפתיע, מי שהתנדבה לסייע מעט לראש הממשלה היתה דווקא ציפי לבני, שותפתו של הרצוג, שזה עתה הצטרפה אליו במאבק להפלתו והחלפתו של נתניהו. לבני היא שהתחננה בפני שר החוץ האמריקאי קרי לדחות עד לאחר הבחירות בישראל את ההצבעה הגורלית במועצת הביטחון על הצעת ההחלטה הפלסטינית. זאת בטענה כי קבלת החלטה התומכת בדרישות הפלסטינים לסיים את הכיבוש תסייע לנתניהו במסע הבחירות שלו, כאשר יטען ש"העולם כולו נגדנו"ויגרוף בכך את קולות הבוחרים. 

האמנם? ציפי לבני עצמה ללא ספק זוכרת את בחירות 1992, בזמן בו היא עוד היתה חברה נאמנה במפלגת הליכוד. במהלך מערכת הבחירות ההיא הסתבך ראש הממשלה שמיר בעימות פומבי עם נשיא ארה"ב, ג'ורג' בוש האב – והתוצאה: הבוחרים פנו עורף לו ולמפלגתו והעלו את יצחק רבין לשלטון. בהחלט יתכן שהתסריט הזה יחזור על עצמו אם אחרי הכל יאזור הנשיא אובמה אומץ להתעמת עם נתניהו ועם תומכי נתניהו בגבעת הקפיטול, גם ובמיוחד בתקופת בחירות בישראל. אחרי הכל, גם אם הבוחרים בישראל איבדו את התקווה להגיע לשלום עם הפלסטינים, רק מעטים מהם יהיו מוכנים לצפות בשוויון נפש באבדן המשענת האמריקאית שתמכה בישראל שנים כה רבות.  

בממשל האמריקאי, בכל אופן, דבריה של לבני (ודברים דומים של הנשיא לשעבר פרס) נפלו על אוזן קשבת. אין ספק שאובמה וקרי היו מעדיפים לדחות ככל שרק ניתן את ההכרעה הקשה, בין הטלת וטו שתגרור לעימות עם העולם הערבי לבין אי הטלת וטו שתביא סערה בגבעת הקפיטול. שר החוץ קרי הודיע לשגרירים האירופיים כי ארצות הברית אכן נחושה לדחות את ההצבעה באו"ם עד לאחר הבחירות בישראל. האם זכתה לבני להכרת טובה מצד נתניהו ושותפיו? לא ממש. היא דווקא זכתה לקיתונות של גידופים וגינויים, והיו אלה אנשי הימין שהגדירו את פניתה אל האמריקאים כ"חתרנות מדינית"..

האמריקאים נחושים לחכות עד אחרי הבחירות בישראל – אך האם הפלסטינים ישתפו פעולה? היתה תקופה בה נהגו הפלסטינים התחשבות רבה בשינויים ובתהפוכות העוברים בזירה הפוליטית הישראלית, אבל כיום אין להם הרבה ציפיות שבחירות בישראל יניבו ממשלה טובה יותר מזאת השולטת כיום. ממילא, פלסטינים רבים מטילים ספק ביוזמה המדינית שמוביל הנשיא עבאס בזירה הבינלאומית, והקפאת היוזמה הזאת עד לאמצע מרס תגביר או יותר את חוסר האמינות. ההחלטתה המאד בלתי פופולארית שקיבל עבאס להמשיך בשיתוף הפעולה הבטחוני עם ישראל גם לאחר מותו של השר זיאד אבו עין במהלך עימות עם חיילים ישראלים שפיזרו הפגנה בלתי אלימה, לא משאירה  לעבאס ברירה אלא להמשיך במהלך הדיפלומטי התקיף, כדי שלא לאבד כל שריד של אמינות בקרב בני עמו. סביר על כן כי מיד לאחר ה-1 בינואר – כאשר ישתנה הרכב מועצת הביטחון  של האו"ם ויכנסו אליה יותר מדינות התומכות בעמדות הפלסטינים – תבוא הצעת ההחלטה להצבעה והנשיא אובמה יאלץ לנקוט עמדה לכאן או לכאן. 

סאיב עריקאת, הנושא ונותן הנצחי של הרשות הפלסטינית ואש"ף, הסביר את הסיבות לנחישותם של הפלסטינים להתמיד ביזמה הדיפלומטית הזאת: "יותר מ-20 שנים לאחר תחילת תהליך המשא ומתן ממשיכה ישראל, המדינה הכובשת, במפעל הההתנחלויות הבלתי חוקי ובהפרות בלתי פוסקות של זכויות האדם של הפלסטינים. במהלך אותה התקופה גדל מספר המתנחלים כמעט פי שלושה ותשתית ההתנחלות ממשיכה לגדול ולצמוח, ובאותו זמן נמשך גם המצור הבלתי חוקי על עזה על ידי אמצעים שונים של ענישה קולקטיבית. ההידרדרות הייתה דרמטית. יוזמה זו במועצת הביטחון היא מאמץ לתקן את המצב הזה - על ידי אישור מחדש של זכויות העם הפלסטיני והפרמטרים לפתרון צודק ובר קיימא לסכסוך הישראלי-הפלסטיני. מטרתנו היא גיוס הקהילה הבינלאומית לעמוד בהתחיבויותיה ולהציל את פתרון שתי המדינות ואת הסיכויים לשלום".


ברחוב הפלסטיני לא תולים הרבה תקוות בקהילה הבינלאומית ומצפה אפילו פחות מכל ממשלה שעשויה לקום בישראל. יותר ויותר צעירים – רובם "זאבים בודדים" שאינם משתייכים לשום ארגון ועל כן מתקשים שירותי הבטחון של ישראל לאתר אותם – כבר הגיעו למסקנה שהדרך היחידה לשחרור עמם היא לאחוז בנשק. אתמול בערב היה עוד מקרה מסוג זה, ליד התנחלות אל-מתן שבצפון הגדה המערבית. הילדה איילה שפירא בת 11 נפגעה מבקבוק תבערה שהושלך מן המארב אל המכונית בה נסעה עם אביה. היא הצליחה להחלץ מן המכונית הבוערת ונלקחה לבית החולים במצב קשה, סובלת מכוויות חמורות בפניה ובפלג הגוף העליון. גם אם יצליחו הרופאים להציל את חייה צפוי לה תהליך שיקום ממושך וכואב. ככל הנראה היא לעולם כבר לא תראה כמו בתמונות החיוך שפורסמו הבוקר בכל העיתונים, ויעבור עוד זמן רב בטרם תוכל לחזור לחוג המתימטיקה לילדים מחוננים. 

התנחלות אל-מתן הוקמה בשנת 2000 והוגדרה רשמית כ"שכונה" של ההתנחלות הותיקה יותר מעלה שומרון, ועל כן קטע הכביש המחבר בין מעלה שומרון ל אל-מתן – שם הושלך בקבוק התבערה - נחשב בעיני המתנחלים כ"כביש פנימי של מעלה שומרון". אל-מתן הוקמה ללא כל אישור ממשרד הביטחון או מהממשלה, באופן בלתי חוקי בעליל גם לפי הכללים המתירניים של הממשל הצבאי הישראלי. זה היה אחד מן המאחזים הבלתי חוקיים שאותם היה ראש הממשלה שרון אמור לפנות עוד בשנת 2003 (אז הוא הבטיח...). באותה שנה בה התחייב שרון בפני האמריקאים לפנות את אל-מתן נולדה שם הילדה איילה שפירא. 

הגדרת אל-מתן כמאחז התנחלות בלתי חוקי לא הפריעה עד אתמול לחייה וחיי משפחתה של הילדה - במיוחד שממשלת ישראל לא הראתה שום כוונה לפנות את המקום בפועל, אלא דווקא העבירה תקציבים נדיבים להמשך פיתוחו וגידולו. בשנת 2012 הועלה הרעיון להעניק מעמד חוקי לאל-מתן על ידי הגדרתה כ"כפר אמנים" (למרות שהתושבים שם אינם אמנים...) הרעיון עורר אז מחאות חריפות בארץ ובחו"ל ("המתנחלים הופכים את מלאכת הכשרת המאחזים לאמנות של ממש. איזו אמנות יכולה לצמוח ממאחז שהוקם בניגוד לחוק?" שאל אז מנכ"ל שלום עכשיו יריב אופנהיימר). עכשיו, כאשר העמודים הראשיים מלאים בדיווחים על האסון שפקד את איילה שפירא ובני משפחתה, יכול מאד להיות שהרעיון הזה יעלה שוב.  

"לא מדובר כאן בפשיעה, אנחנו נמצאים במלחמה ומי שזרק את בקבוק התבערה הוא חייל שנלחם נגדנו" מצוטט בעיתונות אבנר שפירא, אביה של הילדה. בכך אפשר בהחלט להסכים איתו – גם מבלי להסכים להמשך דבריו, בדבר "חוסר היכולת להגיע אי פעם לשלום" ו"הצורך לנהל מלחמת חורמה נגד המחבלים".  

מוקדם יותר השבוע התחממה כמה פעמים גזרה אחרת באותה מלחמה – גבול רצועת עזה שעדיין מדממת מן המלחמה הקשה של הקיץ. טיל נורה משטח הרצועה לשטח ישראל ולא גרם נזק או נפגעים, וימים אחדים אחר כך ירה צלף פלסטיני בחייל ישראלי ופצע אותו סמוך לגדר הגבול. בשני המקרים הכחיש חמאס כל קשר למעשים, יחס אותם לארגונים סוררים והודיע על נחישותו לקיים את הפסקת האש. בשני המקרים הטילו ממשלת ישראל וצבאה את האחריות על חמאס ונקטו צעדי עונשין בהתאם – הפצצת מפעל בטון במקרה הראשון, הריגת פעיל מרכזי בחמאס במקרה השני. ובשני המקרים חזרו הפרשנים בכל התקשורת על אותם ניסוחים "שני הצדדים, ישראל וחמאס, אינם מעונינים להגיע להסלמה כוללת – אך הם עלולים להגרר אליה גם נגד רצונם". ניסוחים כאלה בדיוק הופיעו בעיתונות גם לפני ההתלקחות בקיץ שזכתה לשם "מבצע צוק איתן" והסתיימה בחורבן שכונות שלמות בעזה ומותם של 2100 תושבים.

על פי כל קנה מידה, המלחמה הותירה את עזה כפצע פתוח שאיש אינו מנסה לטפל בו ברצינות. רק חלקיק מכספי התרומות שהובטחו לשיקום הרצועה הגיע בפועל, רק זרם דקיק של חומרי בנין מצליח לעבור את המחסומים. המנגנון שהוקם לפי דרישת ישראל, על פיו יפקח האו"ם על מעבר חומרי הבניה "כדי למנוע שיגיעו לידי חמאס" הפך מקור לא אכזב לשוק שחור והפקעת מחירים פרועה. פעיל שלום בינלאומי שהיה לאחרונה בעזה סיפר לי שמחירו של שק מלט בעזה האמיר לכדי פי ארבעה ויותר ממחירו לפני המלחמה – הרבה מעבר להישג ידם של חלק גדול מהעזתים שבתיהם נחרבו. 

רשמית, נמצאת הרצועה תחת מרותה של "ממשלת ההסכמה" הפלסטינית שמושבה ברמאללה. מעשית, מלבד ישיבה פומבית אחת שקיימו שרי הממשלה הזאת בתחומי הרצועה, אין לה נוכחות ממשית בשטח שבו עדיין ארגון החמאס הוא השליט בפועל, ולגמרי לא בטוח שלנשיא עבאס יש רצון להכנס למאבק – פוליטי ואולי גם צבאי – כדי להשיג מידה כלשהי של שליטה מוחשית בשטח הרצועה. 

הדיבורים היפים על "הסדרה" ועל פתרון מהותי לבעיותיה של עזה נגנזו, ותשומת הלב העולמית עברה במהירות שיא לבעיות אחרות. המשא ומתן בקהיר אמור היה לטפל בכל היבטי המצב ברצועת  עזה, להעניק לפלסטינים פורום בו יוכלו להעלות את כל טענותיהם, לדרוש את סיום המצור ואף פתיחה של נמלי ים ואויר ברצועה. בזמן המלחמה הביעו ראשי חמאס ספק רב אם אכן תקיים ממשלת ישראל משא ומתן כזה (זאת היתה אחת הסיבות העיקריות להתמשכות הלחימה). הספקות התגלו כמוצדקים לחלוטין. 

המשא ומתן בקהיר ננעל יומיים לאחר שנפתח. במקום זאת מיהר הגנרל סיסי נשיא מצרים, בעל בריתו הלא כל כך חשאי של נתניהו, להדק את המצור על הרצועה מצידו המצרי. מעבר הגבול ברפיח נסגר כליל, בטענה כי עזתים מעורבים בהתקפות על הצבא המצרי בסיני. בעקבות זאת החל הצבא המצרי לפתוח במבצע נרחב ליצור לאורך הגבול עם עזה "שטח סטרילי" ברוחב חצי קילומטר (אחר כך, קילומטר מלא), תוך החרבת מאות בתים ומחיקת שכונות שלמות בעיר רפיח מעל פני האדמה. 

המבצע המצרי הזה מזכיר עד מאד – ואולי לא במקרה – את מה שניסה האלוף הישראלי יום טוב סמיה  לבצע בתקופה שבה קיים צה"ל שליטה ישירה בצידו האחר של אותו גבול. עשרות בתים פלסטינים ברפיח הוחרבו אז, במטרה מוצהרת ליצור אזור סטרילי כזה בדיוק. באותם ימים  התעוררו הרבה מחאות בינלאומיות, במיוחד לאחר שהפעילה האמריקאית רייצ'ל קורי הקריבה את חייה במאבק נגד הריסת הבתים ברפיח. אבל ככל הנראה, העולם שזעק על הריסת בתי אזרחים פלסטינים בידי גנרל ישראלי עובר בשקט על הריסת בתי אזרחים מצרים בידי דיקטטור מצרי...


רוג'ר כהן מהניו יורק טיימס, שפרסם השבוע את רשמיו מישראל ההולכת לבחירות ומעזה המדממת, כתב: "לילד בן תשע בעזה יכולים להיות זכרונות משלוש מלחמות תוך שש שנים. הילד הזה עשוי לעמוד בחורבותיה של שכונת סג'עיה במזרח עזה, ולהתבונן בחורבות הבתים, במוטות הברזל המפותלים ובתילי האבנים המנופצות, כשהאויר עודנו מלא אבק העולה מן ההריסות. הילד הזה עשוי לתהות מה הוא הכח שהביא חורבן כזה פעם אחר פעם ולמה זה קרה. די בטוח להגיד שלא צפויה טובה לישראל מן הילד הזה כשיגדל ויהיה למבוגר. הוא לא זקוק לאינדוקרינציה כדי לשנוא. 


השבוע הזה הועילה ממשלת מצרים להודיע על פתיחת מעבר רפיח לאחר חודשיים בהם היה סגור לחלוטין. הפתיחה היתה מוגבלת ליומיים, והורשו לצאת מן הרצועה רק תושבים בעלי בעיה רפואית דחופה, סטודנטים שהתקבלו ללימודים באוניברסיטאות בחו"ל, ופלסטינים בעלי אזרחות זרה. מי שעמדו באחד הקריטריונים האלה הצטופפו בהמוניהם במעבר, להספיק לצאת לפני שיסגר שוב. נציגי ממשלת מצרים הודיעו שעל פתיחת המעבר באופן קבוע יוחלט אי פעם בעתיד "על פי שיקולי הבטחון". בענין הזה נתניהו יכול בינתיים לחייך.  לפחות רשמית, האחריות אינה מוטלת עליו. 

בתוך סיר הלחץ הנקרא עזה, הלחץ ממשיך לעלות.    


נדחקים במעבר רפיח (תצלום אי.אף.פי.)




כנס בשדרות: "עזה כפצצה מתקתקת: מה מחכה לתושבי הדרום?"


נוכח המתיחות בדרום וההתפתחויות בעזה, יוזמת ז'נבה מקיימת ביום שני 29 בדצמבר כנס בשדרות בהנחיית אלמוג בוקר, כתב חדשות 10 בדרום, ובהשתתפות שלושה מראשי היוזמה

  * תא"ל (מיל.) ישראלה אורון, לשעבר סגנית ראש המועצה לביטחון לאומי

  * תא"ל (מיל.) גיורא ענבר, לשעבר מפקד עוצבת לבנון ומפקד חטיבת גבעתי

  * מר הישאם עבד אלרזאק, תושב עזה, לשעבר שר לענייני אסירים ברשות הפלסטינית

הכנס יתקיים במכללת ספיר ביום שני 29.12.14 החל מהשעה 17:30

לפרטים: 03-6938780

יום שבת, 13 בדצמבר 2014

המירוץ המשולש אל שנת החמישים

המירוץ המשולש אל שנת החמישים

ברגע האחרון לפני התפזרותה הספיקה הכנסת היוצאת להטיל עוד פצצת סירחון ולחוקק מחדש את החוק המאפשר לשלוח מבקשי מקלט מאפריקה לשנים של כליאה ללא משפט בכלא ה"פתוח" שבחולות הנגב – חוק אשר בשתי גרסותיו הקודמות כבר נפסל בידי בית המשפט העליון. מירי רגב, יו"ר ועדת הפנים של הכנסת מהליכוד, אמרה כי החוק הזה אינו קשוח מספיק והבטיחה: "בפעם הבאה שנגיע לשלטון נחוקק חוק חזק יותר". 

"בפעם הבאה שנגיע לשלטון". כנראה  רגב לא שמה לפליטית הפה שלה. היא לא אמרה "אחרי הבחירות" אלא "בפעם הבאה שנגיע לשלטון". בפעם הראשונה מזה הרבה מאד זמן, נצחון הליכוד בבחירות והישארותו של נתניהו בשלטון כבר אינם נראים כגזרת גורל נצחית. 

רק לפני שבוע חשבו כל הפרשנים – והציבור הרחב בעקבותיהם – שהבחירות החדשות לא יביאו לשום שינוי מהותי, וכי קיום הבחירות המוקדמות הוא בזבוז של זמן וכסף. והנה בן לילה השתנתה האוירה, והאפשרות של שינוי השלטון נראית פתאום ממשית וריאלית, ויתכן שבעוד כמה חודשים נוכל להתחיל להתרגל לצירוף המלים "ראש הממשלה יצחק הרצוג". 

למען הרגע הזה כדאי להתאמץ ולעבוד קשה, אפילו אם כבר היו ראשי ממשלה ממפלגת העבודה הישראלית אשר כהונתם הסתיימה באכזבה מרה ומפח נפש גדול. למען הרגע הזה בהחלט ובהחלט כדאי להתאמץ ולעבוד קשה -  במיוחד מפני שאם בכל זאת יצליח נתניהו לנצח בבחירות ולהרכיב גם את ממשלתו הרביעית, אנחנו עוד עלולים לשמוע את צירוף המלים "שר הבטחון נפתלי בנט". (מוטב לא לחשוב יותר מדי על האפשרות הזאת...)

בשבוע שעבר, יום לפני שבנימין נתניהו פיטר את שר האוצר ושרת המשפטים בממשלתו והביא לסיום כהונתה של הממשלה הזאת, החליט הפרלמנט הצרפתי ברוב של 339 מול 151 לקרוא לממשלת צרפת להכיר במדינת פלסטין. השבוע, יום לאחר שהכנסת החליטה רשמית לפזר את עצמה לדעת, הצטרף גם הפרלמנט האירי לשורה המתארכת של פרלמנטים אירופיים המקבלים החלטות מעין אלה. כמו חבריהם בארצות אחרות, המחוקקים האירים קראו לממשלתם "להכיר רשמית במדינת פלסטין, על בסיס גבולות 1967 ועם מזרח ירושלים כבירתה, בהתאם להחלטות האו"ם" וקבעו כי "תהיה זו תרומה חיובית נוספת להשגת פתרון מוסכם של שתי מדינות לסכסוך הישראלי-פלסטיני". הפרלמנט הפורטוגזי קיבל החלטה דומה ממש בזמן כתיבת המאמר הזה. הפרלמנט האירופי עומד לדון בכך בשבוע הבא. 

השעון הדיפלומטי ממשיך לתקתק לקראת הרגע בו תבוא לדיון במועצת הבטחון של האו"ם הצעת ההחלטה הפלסטינית הקובעת כי על ישראל לסיים את הכיבוש בתוך שנתיים. ארצות הברית תצטרך לקבל את ההחלטה האם להטיל או לא להטיל וטו. לפלסטינים בהחלט אין שום כוונה להקפיא את המאמצים שלהם בזירה הבינלאומית בתקוה שהבחירות בישראל יניבו ממשלה טובה יותר. מי שיכנס למשכן ראש הממשלה במערב ירושלים בחודש מרס הקרוב עשוי לעמוד בפני סיטואציה דיפלומטית חדשה לגמרי. 

ובינתיים בשטח יצאו השבוע הזה תושבי הכפרים הפלסטינים תורמוס עיא, אל-מועייר, קריות וג'אלוד, יחד עם  פעילי שלום ישראלים, להפגין ליד המאחז ההתנחלותי "עדי עד" שהוקם על אדמות הכפרים. במקביל הגישו ראשי המועצות של ארבעת הכפרים  לבג"צ בדרישה לפנות את המאחז מאחר שהוא ממוקם על אדמות פלסטיניות, ולממש את צווי הריסה שהוציא הצבא נגד הבתים שהקימו המתנחלים על האדמה אך בחר שלא להוציאם אל הפועל. בעתירה נאמר כי המאחז מהווה מוקד לפעילות עבריינית, לאלימות קשה ולהפרה שיטתית של זכויות אדם של פלסטינים המתגוררים באזור.

הכפריים הפלסטינים ביקשו לטעת עצי זיתים באדמה המוכרת כאדמתם גם על ידי השלטונות הישראלים, אך אשר המתנחלים מחשיבים אותה כחלק מן המאחז וכ"אדמה יהודית מדורי דורות". החיילים בשטח קיבלו ממפקדיהם הנחיה חד משמעית לבלום את המפגינים הפלסטינים ולמנוע מהם בכל מחיר להתקרב אל המתנחלים; ההנחיות שהוציאו המפקדים בשטח לא התיחסו אל העובדה שהצבא עצמו מחשיב את המאחז כבלתי חוקי. החיילים פתחו בירי גז מדמיע, למרות שאיש מהפלסטינים לא זרק אבנים. כמה מהחיילים לא הסתפקו בגז המדמיע, אלא התקרבו לטווח מגע, היכו מפגינים ואחזו בגרונם והפילו כמה מהם על הארץ. כל זה התרחש ביום ה-10 בדצמבר, יום זכויות האדם הבינלאומי. 

את כל האירועים האלה צילמו צלמי הוידאו המתלווים לכל הפגנה בשטחים הכבושים - אך בדרך כלל אין הרבה סיכוי שהטלויזיה הישראלית תשדר צילומים כאלה. אולם הפעם היתה התפתחות בלתי צפויה: בין המפגינים היה השר הפלסטיני הממונה על המאבק בהתנחלויות זיאד אבו עין – בתוארו הרשמי שר בממשלה פלסטינית נבחרת האמורה להפעיל כח שלטוני, במעמדו האמיתי פעיל החי תחת שלטון כיבוש ויוצא להפגנות ומחאות נגד חיילי הכיבוש ומתנחליו. בסיום ההפגנה נלקח אבו עין מחוסר הכרה לבית החולים ברמאללה ונפטר שם.

מה בדיוק היה הקשר בין מעשיהם של החיילים בהפגנה לבין מותו של השר זיאד אבו עין? היום אחר הצהרים ניהלתי ויכוח ממושך עם מטלפן אלמוני שהתמרמר על ניסוח המודעה שפרסמה תנועת גוש שלום. "למה כתבתם במודעה שלכם שהוא נהרג בעימות עם חיילים? הוא מת מהתקפת לב!"  - "אם חיילים יורים גז מדמיע על חולה לב, האם יש קשר בין זה ובין התקפת הלב שממנה הוא מת מיד אחר כך? אם חייל אוחז בגרונו של חולה לב וחונק אותו, האם יש קשר בין זה לבין התקפת הלב?" – "אם הוא היה חולה לב, הוא לא היה צריך להיות שם. הוא לקח סיכון". - "גם כשחייל יוצא לשדה הקרב  הוא לוקח סיכון. גם שם ליד המאחז ההתנחלותי זה היה סוג של שדה קרב, רק שזיאד אבו עין יצא לשם בידיים ריקות, בלי נשק. זה היה הסיכון שהוא וחבריו לקחו". 


החייל אוחז בגרונו של זיאד אבו עין, כמה דקות לפני שאיבד את הכרתו. 
(תצלום: מחמוד ערפאת).

סרטון וידאו:


האם מותו של זיאד אבו עין יהיה הניצוץ שידליק את האש הגדולה של האינתיפאדה השלישית שעליה כבר מדברים כל כך הרבה זמן? כנראה שעדיין לא, אם כי היום אחר הצהרים סיפרו החדשות  על פלסטיני שהשליך חומצה לתוך מכוניתם של מתנחלים – כנראה עוד אחד מן המקרים של מי שנקט בפעולה אלימה על דעת עצמו מבלי הנחיה מארגון כלשהוא.
גם לאחר המוות האלים הזה של אחד מבכירי אנשיהם, נראה כי הרשות הפלסטינית ואש"ף,  בהנהגתו של מחמוד עבאס , נחושים להמשיך בפעולת הלולינות העדינה: רטוריקה מיליטנטית ומתקפה דיפלומטית, בשילוב עם המשך "התיאום הביטחוני" עם שירותי הביטחון הישראליים שהוא לא פופולרי מאוד בקרב הפלסטינים בשטח. אפשר להמשיך בכך עוד זמן מה, לפחות כל עוד נראה סיכוי שהגישה הדיפלומטית תניב תוצאות מוחשיות.

בעוד קצת יותר משנתיים וחצי, ב-5 ליוני 2017, יגיע מועד סמלי – חמישים שנה לכיבוש הגדה המערבית ורצועת עזה בידי צבאה של מדינת ישראל. אם יעבור ויחלוף התאריך הסמלי הזה  הזה בלי שינוי מהותי במצב, תתקשה עד מאד מדינת ישראל להמשיך ולטעון כי שלטונה על הפלסטינים הינו עדיין "מצב זמני". 

שלושה תהליכים משתתפים  במירוץ נגד הזמן לקראת  התאריך הסמלי הזה – השינויים העוברים על המערכת הפוליטית הישראלית, המהלך הדיפלומטי שמובילים הפלסטינים בזירה הבינלאומית, וההסלמה האלימה הולכת וגוברת בשטח. 

מי יגיע ראשון אל קו המטרה?

--------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

העצומה של אזרחים ישראלים הקוראים לחברי פרלמנט אירופיים לתמוך בהכרה במדינת פלסטין, ממשיכה לצבור תאוצה. לאחרונה הצטרפו אל מ-900 חותמים הסופרים עמוס עוז, א.ב. יהושע ודויד גרוסמן, וכן הזמרות אחינועם ניני ומירה עוואד.
דליה יאירי-דולב היא שדרנית רדיו, סופרת ומשוררת. בעלה הראשון היה אל"מ עוזי יאירי, שנהרג בקרב עם פלסטינים בשנת 1975. למרות שהיא נחשבת כבעלת אוריינטציה יונית, היא מעולם לא נקטה בעמדה פוליטית בוטה, ובמקרה אחד הוזמנה על ידי איפא"ק כדי לשאת את נאום הפתיחה בכנס השנתי של השדולה בוושינגטון. כעת היא החליטה להביע תמיכה פומבית חד משמעית בעצומה לפרלמנטים האירופיים:

העצומה הזאת היא הצהרה שבאה להדגיש עד כמה הדבר בנפשנו. עד כמה הדורות שנולדו וגדלו כאן עם החלום על מדינה בגבולות בטוחים, מדינה המשקיעה באזרחיה , בחינוך, בבריאות, ברמת החיים, באיכותם. מדינה דמוקרטית , שוויונית, עם צבא שהוא ''צבא הגנה לישראל''. היודע להגן ולשמור על הבטחון והשלום - עד כמה הדור הזה, של ילידי טרום המדינה, ואחרי הקמתה, וילדיהם הבוגרים שכבר סיימו צבא- צמא לשקט. לשלום. למדינה מוגדרת , שלנו. טוב שלום קר עם חיילים שומרים בגבולות ברורים - ממצב של מעורבות צבא עם אוכלוסיה עויינת. מדינה היא כתובת. מדינה היא יישות. מדינה פלשתינית איננה פרס לפלשתינים. היא פרס לנו. להשתחרר מהכבלים הקושרים אותנו אתם. הקמת המדינה הפלשתינית היא מתן חלקם של הפלשתינים בהליך הגירושים שלנו מהם. יש המבקשים להפיל את כל המאמין בכך בפח של הפחדה ואיום ודמגוגיה, כאילו הקמתה של מדינה פלשתינית היא איום כלפינו. זה לא איום. זו הבטחה. לנורמליזציה. לעתיד.