יום שבת, 30 באפריל 2011

"אתה חייב לבחור!"

"אתה חייב לבחור!"

לראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו היתה תגובה מהירה ומיידית על הסכם הפיוס הפלסטיני: "אבו מאזן - אתה חייב לבחור – או אנחנו או חמאס!". אבו מאזן יכול היה להשיב באותה מטבע: "תבחר – או אנחנו או אביגדור ליברמן! או אנחנו או מועצת יש"ע!".

בעצם, הוא כבר עשה את זה, לפני חצי שנה בדיוק. בנימין נתניהו היה צריך להחליט בין משא ומתן עם הרשות הפלסטינית והקפאה של בנית ההתנחלויות לבין שלום עם מועצת יש"ע והקפאה עמוקה של המשא ומתן. ומה הוא החליט אז נרשם היטב בדברי הימים.

מדינה אנגליקנית

 מדינה אנגליקנית

בחדשות יום שישי בערב של הטלויזיה הישראלית נחו המראיינים והפרשנים לרגע מטרדות היום, וסקרו בחיוך את ההצגה התקשורתית הגדולה ביותר שהיה אי פעם. הפרשן ארי שביט ניצל את ההזדמנות להערה עוקצנית: "כל העולם מתלונן על זה שאנחנו מתעקשים על ישראל כמדינה יהודית. אבל הנה אנו רואים שהטכס הזה בלונדון הוא טכס דתי מובהק שבא מהיסטוריה דתית ארוכה. הנסיך ויליאם, אם יגיע להיות מלך, יהיה גם ראש הכנסייה האנגליקנית – ועל זה אף אחד לא מתלונן".

אכן, אין ספק – באנגליה לא בוצעה מעולם הפרדה מוחלטת בין דת ומדינה. רשמית ועל פי חוק, הכנסיה האגליקנית עודנה שם הכנסייה הרשמית, דת המדינה. ובכל זאת, איש שם אינו מעלה על דעתו לטעון שמגיעות לאנגליקנים איזה זכויות יתר. שום ממשלה אינה נוקטת בצעדים ומדיניות שנועדו לשמור בכל מחיר על הרוב האנגליקני, ואיש לא יטען שקרקעות המדינה צריכות להיות נחלתם היחודית של האנגליקנים ורק שלהם. שום חבר פרלמנט שם לא יעלה על דעתו חוק של ועדות קבלה אשר יאפשר לקהילות למנוע כניסתם של מי שאינם אנגליקנים מפני שהם "אינם מתאימים למרקם החברתי". וגם עצמאותה של אירלנד לאחר מאות שנות שלטון בריטי, לא הותנתה ב"הכרה באנגליה כמדינה אנגליקנית". גם לא עצמאותה של הודו. וחוץ מזה, אין שם חוקים דתיים שכופים את מצוות הדת האנגליקנית על מי שאינם מקיימים אותן מרצונם החופשי.

נכון, מי שקורא בספרי ההיסטוריה יכול למצוא שפעם היו באנגליה חוקים ומנהגים כאלה, אשר כפו את הכנסיה האנגליקנית על מי שלא רצו בה והפכו את מי שאינו אנגליקני לאזרח ממדרגה שניה. זה היה לפני הרבה זמן, חוקים שבוטלו ונמחקו מספרי החוקים לפני מאות שנים ואשר איש לא יעלה על דעתו לחדש אותם.

מהי, אם כן, משמעות האופי האנגליקני של אנגליה בימינו? זה בעיקר דבר סמלי, כל מיני טכסים צבעוניים  מדי פעם שאין להם השפעה ממשית על חיי היום יום. כמו בית המלוכה שם, שאין בידיו שום כוח פוליטי ממשי, וכל תפקודו בכל מיני טכסים והצגות כמו הצגת החתונה הגדולה.

אם אי פעם תסכים מדינת ישראל לצמצם את "האופי היהודי של המדינה" למרחב של סמלים וטכסים, ובחיי היום היום לנהוג בשוויון מלא בין כל אזרחי המדינה, יהיה לנו הרבה יותר קל להסביר את זה לעולם.

להיות או לא להיות כמו אנגליה...

להיות או לא להיות כמו אנגליה...

השבוע הזה נערך כנס של הימין הקיצוני בעיר רמלה. כוכב הכנס היה הרב שמואל אליהו, יוזם 'מכתב הרבנים' הידוע (לשמצה), אשר זכה לתשואות כאשר טען כי 'מכתב הרבנים עובד' וכי 'בצפת כבר לא משכירים דירות לנוכרים' (כלומר לערבים אזרחי ישראל), לאחר שסיים את דבריו קם אורח כבוד אחר בכנס – לא אחר מאשר שר המדע בממשלת ישראל, פרופסור דניאל הרשקוביץ והעניק לרב אליהו 'מגן הוקרה' על פועלו לשמירת אופיה היהודי של ישראל.

עוד משהו שלא יכול היה לקרות באנגליה. ספק אם בכנסיה האנגליקנית יש אפילו כומר אחד שהיה יוצא בטענות כאלה – בודאי לא עשרות שיחתמו על מכתב. ואילו היו, ספק אם שר המדע או כל שר אחר בממשלת בריטניה היה מעז להתקרב לכנס כזה. ואילו היה מעז, ספק רק אם היה נשאר שר אפילו יום אחד אחר כך. ואם כן, סביר שמדענים בבריטניה לא היו נלהבים לשתף פעולה עם משרד שבראשו עומד שר כזה.

להיות או לא להיות כמו אנגליה, זאת השאלה...

יום שלישי, 26 באפריל 2011

להיקבר בקבר יוסף

להיקבר בקבר יוסף


קבר יוסף. שוב קבר יוסף. המקום הארור שכבר גרם סבל כה רב, שכבר גבה את חייהם של כה רבים, ישראלים ופלסטינים. המקום המושך אליו כמגנט את כל ההוזים החולמים לתקוע יתד התנחלותית ישראלית בלב העיר שכם הפלסטינית.

עוד מוות אחד טפשי ומיותר. בן יוסף לבנת המכונה "בניו" – מתנחל, חסיד ברסלב, אחיין אהוב של מי שמכהנת כשרת התרבות בממשלת ישראל. אדם אשר, לפי כל מה שסופר עליו בימים האחרונים, התחתן והביא לעולם ארבעה ילדים מבלי שהספיק להתבגר בעצמו. ועכשיו כבר לא יתבגר לעולם.

במקרה, רק לפני מספר ימים  יצא העיתונאי עקיבא נוביק, למסע הרפתקני אל קבר יוסף בחברתם של בן יוסף לבנת וחבריו, במה שהתברר כשבוע האחרון בחייו של הצעיר הזה. היום מפרסם נוביק מעל דפי "ידיעות אחרונות" תיאור חי ומלא פרטים של האירוע: "בסרט הוידאו שצילמתי במערה הוא שר ורוקד בפנים זורחות ובהתלהבות לא-טבעית עם חיוך רחב על פניו", "הוא וחבריו הקיפו את המצבה במעגל מהיר, בריקוד ואקסטזה", "בנסיעה ברחובות שכם בלילה הגענו למהירות של 140 קילומטר לשעה, כאשר מגיע איתם הרב ברלנד מגיעים לעיתים גם ל180 קמ"ש", "יושבי המכונית החלו לשיר 'כי תלך במו אש לא תכבה, ולהבה אל תבער בך' "כששאלתי 'אתם יודעים שצה"ל נכנס לפה רק בשיירות ממוגנות?' הם ענו בבטחון מלא 'לצה"ל להם יש את השכפ"ץ, ולנו יש את התפילות ואת הזכות אבות". האם רבותיהם של הצעירים האלה לא לימדו אותם כלל חשוב מאד ביהדות: אין סומכים על הנס.


חיילים במחסום והרוגי מלכות

"הם התנהגו בצורה חשודה. הם ניסו לפרוץ את המחסום בכח. צעקנו להם לעצור והם לא עצרו, ירינו באויר והם לא עצרו. לא הייתה לנו ברירה וירינו על הרכב המתפרץ לעברנו".

הטענות האלה והתירוצים האלה נשמעים קצת מוכרים. מתי שמענו את זה מקודם? יותר מפעם אחת, בעצם.

כאשר החיילים במחסום שפתחו באש היו ישראלים והנוסע ההרוג במכונית היה פלסטיני, איש בממשלת ישראל או בפיקוד צה"ל לא הטיל ספק בגרסתם של החיילים. בודאי לא לימור לבנת, שרת התרבות, דודתו האוהבת של בניו הרוקד בקבר יוסף. מעולם לא היה לה ספק בדבריהם של החיילים  שאותם הציבה מדינת ישראל במחסומים בכל הדרכים מחברון בדרום ועד ג'נין בצפון. כשהם ירו, בודאי ובודאי שהיה צורך לירות, וכשנהרג מישהו אז חבל אבל כנראה לא היתה ברירה אחרת.

כאשר היה זה מחסום פלסטיני, לשרת התרבות שלנו יש גרסה קצת אחרת: "בן אחי נרצח על ידי מחבל במסווה של שוטר פלסטיני, רק משום שערב חג הפסח קם להתפלל" אמרה השרה לבנת הבוקר. "בניו היה אב לארבעה חף מכל פשע, שרק רצה לעשות טוב. הוא נקרא על שם שלמה בן יוסף, הרוג המלכות שמסר נפשו על ארץ ישראל. עכשיו גם בניו מסר את נפשו."

 רק למען הדיוק ההיסטורי, כדאי להזכיר כי הרוג המלכות שלמה בן יוסף שמסר נפשו על ארץ ישראל, ואשר על שמו נקרא בן יוסף לבנת, הוא האיש אשר ביום 21 באפריל 1938 ירה והשליך רימון לעבר אוטובוס אזרחי ליד צפת במטרה ברורה ומוצהרת לגרום להתדרדרותו לתהום ולהרג כל נוסעיו. אוטובוס ערבי, כמובן.

כן, הבחור הצעיר עם העיניים הבורקות, שנהרג מירי על מכונית, נקרא על שמו של שלמה בן יוסף שירה על אוטובוס. ולא רק הוא. גם הרבה רחובות בהרבה ערים ישראליות נקראים על שמו של שלמה בן יוסף, וכל מיני מוסדות ציבור. גם על בול דואר ישראלי מתנוססת תמונתו של בן יוסף. בארץ הזאת צריך לדעת על איזה כלי רכב לירות כדי להפוך לגיבור והרוג מלכות.

הקבר של מי?

"קבר יוסף הוא שלנו, של העם היהודי. של מדינת ישראל. זה הקבר של יוסף שלנו. קנינו אותו בכסף מלא לפני 3000 שנה. זה כתוב בתנ"ך. צריך לאפשר לכל יהודי לבוא להתפלל שם בכל זמן." גם זאת אמרה היום לימור לבנת. לא כל כך בתפקידה כדודה שכולה כואבת ודואבת על אבדנו של אחיין אהוב. יותר בתפקידה הקבוע כשרת החינוך האמונה על הנחלת ערכי הזכות הטריטוריאלית ההיסטורית והתנ"כית הנצחית בליבם של היהודים אזרחי ישראל.

אבל מי באמת נקבר שם?

יוסף – הנער שהתגרה באחיו והרגיז אותם, ונמכר לעבדות במצרים ועלה שם מאד לגדולה  – הוא אחת הדמויות המרתקות בתנ"ך, וסיפורו נכתב בכישרון ספרותי לא קטן. אבל האם באמת היה אדם כזה? והאם באמת עשה את הדברים המסופרים עליו? וגם אם כן, האם הוא קבור בדיוק מתחת לאותו מבנה שבעיר שכם הפלסטינית? . (הפעם הראשונה שהמקום הזה זוהה כקברו של יוסף התנכ"י הייתה בימי הביניים, כלומר לפחות שלושת אלפים שנה לאחר מעשה).

ואפילו אם יוסף באמת חי באותם הימים, ובאמת עשה את כל הדברים שסופרו עליו, ובאמת באמת קבור בדיוק נמרץ בנקודה הזאת – האם באמת הוא היה רוצה שקברו יהפך לאחר אלפי שנים לנקודת חיכוך ומתח בין ישראלים ופלסטינים, נקודת חיכוך שתביא שוב ושוב לעוד תקרית חדשה ועוד קברים חדשים?

ואולי בכל זאת?

ואולי בכל זאת, ביום שלאחר הכיבוש, ביום לאחר שהעיר שכם תהיה חלק ממדינת פלסטין, תוסר הקללה ומי שבאמת ירצה לבוא לקבר יוסף כדי להתפלל יוכל לעשות זאת בלי סיבוכים ובלי סיכונים ובלי תיאומים ביטחוניים מיוחדים?

חסידי ברסלב נוהגים לעלות לרגל לקבר רבם בעיר אומן שבאוקראינה. פעם,  זה היה דבר קשה ומסובך וחשאי ודי מסוכן. היום הם טסים לשם בעשרות מטוסים חכורים ומקיימים הילולות על הקבר יומם ולילה כאוות נפשם. אחרי הכל, הם תורמים לא מעט לתעשיית התיירות המשגשגת במקום...

יום שבת, 16 באפריל 2011

עודד פילבסקי 1932-2011


עודד פילבסקי 1932-2011

בחודש יוני 1967, משטר הכיבוש בשטחים הפלסטיניים היה רק בן כמה שבועות ומרבית אזרחי ישראל עוד היו שרויים באיפוריה לאומנית של ניצחון ושל הערצה לצבא המנצח (ביניהם, למען הגילוי הנאות, גם כותב שורות אלה). אך כבר באותם הימים היו אנשים – קבוצה קטנה ובאותו זמן מאד מבודדת – שיצאו למחות על הכיבוש שזה עתה נולד ולגנות אותו בכתובות גרפיטי שנכתבו בלילה על קירות תל אביב.

"הארגון הסוציאליסטי בישראל" היה השם הרשמי שבו קראו לעצמם אותם חלוצי המאבק בכיבוש. באמצעי התקשורת שהרבו להתקיף ולגנות אותם הם נקראו בדרך כלל בשם "מצפן", כשמו של העיתון שהוציאו במאמץ גדול ומכרו ברחובות (דבר שהיה כרוך לא פעם בסיכון בלתי מבוטל).

 אחד הבולטים בקבוצה הזאת היה עודד פילבסקי, שאותו ראיתי תמיד בהפגנות נגד הכיבוש בכל השנים בהן אני משתתף בהן – ואשר השתתף בהפגנות ומאבקים רבים ומגוונים עוד הרבה לפני שהיה כיבוש, ועוד הרבה לפני שנולדתי. בשבוע שעבר נדם ליבו האמיץ והנדיב.

 מן המאמר שכתב על תולדות חייו ודרכו הפוליטית הארוכה והמפותלת בחרתי להביא כאן שני קטעים, רלוונטיים מאד גם ובמיוחד בימים אלה.


"הקציר הנטוש"

 קיבוץ "משאבים" (משאבי שדה), שבו הייתי חבר , השתייך ל"קיבוץ המאוחד".  היתה בו אווירה שמאלית-ציונית.  בחגיגת שנתיים לעליית הקיבוץ על הקרקע. הצבנו בפינת האולם שבו נערכה החגיגה קופסת עץ גדולה ועליה כתובת: "איסוף תרומות לתמיכה בשביתת הימאים". לחגיגה הוזמנו גם נציגי שני שבטים בדואים שגרו בקרבתנו, אבו-רגייק וא-סנע. הם הוזמנו לשבת קדימה, בקרבת הבמה. (...) 

אחר עונת הזריעה של סוף 1950 גירש הצבא הישראלי כמה שבטים בדואים מסביבות תל-ערד אל מעבר לגבול עם ממלכת ירדן. זה לא היה מקרה יחיד, גם באזור הר הנגב גורשו שבטים בדואים אל מעבר לגבול עם מצרים. השתתפותי במה שכונה "הקציר הנטוש" בתל-ערד השפיעה עלי עמוקות. התחדדה תפיסתי את המעש הציוני של הטיהור האתני.

מעשה שהיה כך היה : חורף 1950-1951 היה מבורך בגשמים. השעורה שזרעו הבדואים הניבה יבול מפואר אשר כמוהו יקרה במקומותינו רק אחת לעשור. ומי אם לא קיבוצי הנגב, במשותף, בהנהגת מפקדת הצבא במחוז הנגב, הסתערו על הקמה הגבוהה שעלתה כפורחת, פרי עמלם וזרעיהם של הערבים הבדואים אשר גורשו מן המדינה אחרי שזרעו. הוקם שם מחנה אוהלים למשך כמה שבועות, לשרת את שיכונם וארוחותיהם של "העושים במלאכה". לכל קיבוץ הוקצתה חלקה לקציר. גרעיני השעורה הוסעו במשאיות לשוקי הגרעינים. את התמורה חילקו לכל קיבוץ לפי אורך מאכלת הקומביין אשר השתתף בקציר הגזול ("הנטוש").

הייתי שם סבל, ויחד עם אחרים עסקנו באיסוף שקי השעורה מן השדות למחנה והעמסתם  משם על גבי משאיות לשיווק. פתאום, כך באמצע ההעמסה, נפל לי האסימון והתחלתי להבין מה בעצם מתרחש כאן. חבורה קולקטיביסטית חדורת רעיונות סוציאליסטיים, מצויידת במיטב המיכון החקלאי שנרכש באשראי מן הסוכנות היהודית, קוצרת-גוזלת את פרי עמלם של ערבים עניים שגורשו מעל אדמתם ומארצם.

למאמר במלואו:
http://www.matzpen.org/index.asp?p=toldot_oded.


מהותי

לכל אנטישמי – אני יהודי

לארץ ישראל השלמה – אני פלסטיני

לגזענים לבנים – אני שחור

לזיקפת הקוממיות – אני גלותי

למגלומניה היהודית – אני גוי

לניאו-נאצים האירופים – אני ערבי, טורקי וכורדי

לשונאי זרים – אני פועל זר

לשונאי נשים – אני פמיניסט

לאריסטוקרטים – אני פשוט-עם

לגנרלים זחוחי דעת – אני סרבן

עודד פילבסקי, 2002




לעודד פילבסקי לא נערכה הלוויה. הוא בחר לתרום את גופתו למדע. במקום הלוויה, קבעו משפחתו וחבריו לקיים ערב לזכרו ביום רביעי, 27 באפריל, בשעה 7.30 בערב, בבית סוקולוב, רחוב קפלן 4, תל אביב.







 

הנאום שכולם חיכו לו


הנאום שכולם חיכו לו

גבירותי ורבותי, קשה לי לתאר כמה שאני שמח ונרגש להופיע היום בפניכם. כאן בגבעת הקפיטול בוושינגטון אני מרגיש בבית יותר מכל מקום אחר בעולם. הרבה יותר בבית מאשר שם במליאת הכנסת בירושלים. שם בשום אופן לא הייתי נושא שם את הנאום הזה, גבירותי ורבותי, בשום אופן לא! מה פתאום, השתגעתי? לשאת נאומים מדיניים חשובים בכנסת? אמנם נכון, תודה לאל יש לנו רוב ימני מוצק בכנסת. אבל בכל זאת יש לנו שם כמה כבשים שחורות, שמאלנים חצופים, אנשים נבזים. הם עוד היו עלולים לקרוא לי קריאות ביניים או להתחיל להעיר כל מיני הערות ציניות על תכניות השלום שלי. כאן אצלכם בוושינגטון לא יקרו לי דברים כאלה. אני יודע שכל מה שאגיד, אתם כולכם תמחאו לי כפיים. ומי שלא ימחא כפיים מספיק חזק, איפ"ק כבר ידע לטפל בו.

 נו, בקיצור, אתכם אין לי צורך להאריך הרבה. אתם כבר יודעים  במה מדובר. אנחנו מדינה דמוקרטית, המדינה הדמוקרטית היחידה במזרח התיכון ויש לנו ערכים דמוקרטיים משותפים אתכם כאן באמריקה (איפה הכפיים? טוב מאד, טוב מאד). אנחנו מוקפים באויבים ויש עלינו איומים מסוכנים ביותר. כבר הסברתי לכם הרבה פעמים על הסכנה החמורה של אחמדינג'ד המנוול הגרעיני הזה מטהרן. ויש גם הסכנה של המשט החדש שעומד להפליג לכיוון נמל עזה בחודש הבא. תארו לעצמכם, יש לנו מידע מודיעיני שגם הפעם הם עלולים לקחת איתם כמה סכיני מטבח. את האיום הזה הבחורים הטובים שלנו מהשייטת כבר נערכים לבלום. ואולי בעצם נבלבל אותם ואחרי הכל לא נבלום אותם? נראה, על זה יש לי דיון מיוחד עם אנשי הביטחון בשבוע הבא.

 בכל אופן, לא בדיוק על זה באתי לדבר איתכם כאן היום. רציתי להזהיר אתכם דווקא על אבו מאזן, כן זה האפרוח המנוול הזה שהצמיח נוצות ועכשיו הוא כבר ממש נהיה זאב בעור של כבש. הוא זומם מזימה נבזית ממש. לקבוע עובדות בשטח! כן, מה ששמעתם, לקבוע עובדות בשטח! כבר לא  נאה לו לנהל משא ומתן איתנו, המנוול הזה. עשרים שנה אנחנו מנהלים משא ומתן וכבר הייתה התקדמות מאד יפה בתהליך השלום, עוד ארבעים שנה ונגיע לאיזה הסכם. כן, בהחלט. מכסימום חמישים שנה. אבל למנוולים האלה נמאס לנהל משא ומתן, הם רוצים פשוט לקבוע עובדות בשטח באופן חד צדדי, החצופים האלה. הם רוצים לקבל בספטמבר הכרה באו"ם בתור  מדינה. אבל אתם לא תיתנו להם, נכון! (עוד כפיים, עוד כפיים, יותר חזק!). יפה. יפה מאד. ידעתי שאפשר לסמוך עליכם. לפלסטינים יש את עצרת האו"ם, אבל מה זה האו"ם לעומת להחזיק את הקונגרס האמריקאי בכיס הקטן שלך?

 יש עוד שאלות? כמובן שאין. הכל ברור וידוע, המשימה שלכם ברורה, ואתם תבצעו אותה על הצד הטוב ביותר, כמו תמיד. אז להתראות בספטמבר, חבר'ה. מה זה? ככה מוחאים כפיים למפקד שלכם? לא שומעים כלום. יותר חזק,חבר'ה, יותר כפיים, יותר כפיים! אל תשכחו, איפ"ק בשטח, הסנטורים במתח. דיר בלקום, חבר'ה! להתראות בספטמבר!

יום שלישי, 12 באפריל 2011

הפשע של עקבה: להיות קיימים

הפשע של עקבה: להיות קיימים

בשבוע האחרון היה צה"ל עסוק מאד בגבול רצועת עזה, ירי וירי נגדי והפגזות והפצצות וטילים וטילים נגד טילים וניסוי מבצעי בתנאי שטח של מערכת כיפת הברזל. ובכל זאת, בתוך כל זה מצא הצבא זמן ומשאבים לפתוח גם חזית שניה, בכפר קטן בצפון מזרח הגדה המערבית שנקרא עקבה (אותו שם כמו העיר הירדנית היותר מפורסמת).


בסך הכל שלוש מאות תושבים גרים שם. שום טיל לא נורה משם. אפילו אבנים לא זרקו שם, לא עכשיו וגם לא בשיא האינתיפאדה הראשונה או השניה. נגד איש מתושבי הכפר לא הועלתה טענה, ולו הקלה ביותר, על מעשה אלים כלשהו. ובכל זאת, גם בזמן התדרדרות והסלמה מלחמתית בגבול הרצועה מצא צבא ההגנה לישראל זמן ומשאבים לשלוח הרבה חיילים למשימה מלחמתית בכפר הזה - כמעט יותר חיילים ממספר תושבים בכפר.


אל שלושה בתים שסומנו מראש הגיעו החיילים, דרשו מן המשפחות לצאת מיד, השליכו החוצה את המטלטלים והביאו דחפורים להחריב את הבתים לנגד עיני הילדים הנפחדים. וגם את שני הכבישים המחברים את הכפר אל העולם החיצוני חרשו חיילי הצבא המוסרי ביותר בעולם, חרשו וחרשו כדי שלא יישאר למכוניותיהם של תושבי עקבה שום קטע עביר. ואת עמודי החשמל לצד הדת עקרו וניפצו, וגם את הגדר, וגם אל השדות שליד הכביש חרשו והרסו חלק גדול מהיבולים.


"כביש השלום" קראו תושבי עקבה לכביש בן קילומטר שחיבר אותם אל כביש הבקעה. החיילים ששיגרה לשם מדינת ישראל לא התענינו באיזה שם נקרא הכביש שאותו הצטוו להרוס.

קצת היסטוריה

זאת איננה הפעם  הראשונה שהכפר עקבה סופג את נחת ידה של מדינת ישראל. למעשה, מאז נכבש השטח בשנת 1967 לא הסתירה מדינתנו את עמדתה שהכפר הזה אינו צריך להיות קיים (הוא אינו מופיע בשום מפה המודפסת בישראל) ועשתה הרבה כדי שבאמת הוא לא יהיה קיים במציאות. לא רק ששוב ושוב נהרסו בתי הכפר, אלא שבמשך שנים רבות היה שם בסיס אימונים של צבא ההגנה לישראל וחיילים קיימו אימונים באש חיה בין בתי הכפר. לא פחות מתשעה תושבים נהרגו מכדורים תועים ואחרים נפצעו. אבל התושבים סרבו להבין את הרמז העדין ולעזוב את המקום. הם קברו את מתיהם והתאבלו עליהם והמשיכו לגור במקום הקשה והמסוכן.


רק בשנת 2001, בעקבות עתירה לבג"צ שהגישה האגודה לזכויות האזרח, נדרש הצבא לסלק את הבסיס ולהפסיק לקיים אימונים בין בתי הכפר. ועדיין עמדו הרשויות על דעתן שאסור לבנות במקום הזה ולא יינתנו רישיונות לבניה ולכן הבתים שנבנו בעקבה בלתי חוקיים ויש להרסם, וכך גם הכביש הבלתי חוקי שהקים הכפר הבלתי חוקי לתנועת המכוניות הבלתי חוקיות של תושביו הבלתי חוקיים... .


מה כל כך הפריע לרשויות בקיומו של כפר קטנטן, שמרבית אזרחי ישראל מעולם לא שמעו עליו? על כך מעולם לא ניתנה תושבה מוסמכת. אפשר רק לנחש שזה התחיל באיזו צורה עם יגאל אלון, שר בכיר בממשלת ישראל בתקופה שלאחר 1967, אשר הגה את הרעיון שמדינת ישראל צריכה לשמור בידיה את בקעת הירדן ולישב בה יהודים ישראלים ככל שירצו לבוא לשם (מסתבר שלא כל כך הרבה רצו) ולהקשות או למנוע בכל דרך אפשרית נוכחות ערבית שם. לרוע מזלו של הכפר עקבה, הוא ממוקם ממש בשוליה של בקעת הירדן. אם רק אפשר היה להיפטר ממנו ולמחוק אותו, יתרחב במספר קילומטרים השטח המסומן לסיפוח עתידי לישראל. יגאל אלון מת מזמן, אבל התכנית שהגה עודנה חיה ובועטת. בעיטות מכאיבות מאד, לעיתים.


בשנת 2003 ביקרו דחפורי הצבא בעקבה והחלו להחריב בית אחר בית. פעילי שלום פנו אז אל הקונסוליה האמריקאית במזרח ירושלים, ולאחר כמה טלפונים משם לגורמים בכירים בישראל ההרס נפסק. אחרי  הארוע הזה עברו על עקבה שבע שנים שקטות פחות או יותר, והכפר החל לשגשג, עם סיוע בינלאומי.


ארגון סיוע אמריקאי סייע לסלול ולזפת את כביש הגישה לכפר, וממשלת בריטניה מימנה הקמת מרפאה. את גן הילדים בנה ארגון הומניטרי אמריקאי, "האגודה לבניה מחדש", ובעזרת ממשלות יפאן, בלגיה ונורבגיה הוקמה לגן הילדים קומה שניה כדי שיוכל לקלוט גם ילדים מכפרים קטנים אחרים באזור. ממשלת יפאן גם מימנה הקמת מיכל מים גדול למען תושבי הכפר.  (אי אפשר, כמובן, לחבר אותם בצינור לאספקת מים כמו בכל כפר רגיל – מערכת אספקת המים באזור נמצאת בשליטת ממשלת ישראל וצבאה...)


ראש הכפר, חאג' סמי סאדק – אדם המרותק לכסא גלגלים מאז נפגע בצעירותו מכדוריהם של חיילים שביצעו אימונים באש חיה ליד ביתו – הוזמן למסעי הרצאות בארצות הברית ובאירופה ונפגש עם כל מיני אח"מים ונתן ראיונות לעיתונות בארצות שונות. במשך שנים רבות נראה היה שהרשויות בישראל החליטו לעזוב את הכפר הזה במנוחה. עד לשבוע האחרון.


מה קרה עכשיו? מי החליט שהגיע הזמן להחזיר את רכב ישראל ודחפוריו אל הכפר עקבה? שוב, אפשר רק לנחש. אולי יש לזה קשר עם ביקורו המתוקשר מאד של ראש הממשלה נתניהו בבקעת הירדן לפני חודש, במרחק לא גדול מן הכפר עקבה, והצהרותיו התקיפות שהבקעה הזאת חייבת להישאר בשליטה ישראלית. לא שנתניהו בהכרח נתן הוראה.והנחיה ישירה להרוס בתים ולחרוש כבישים בכפר עקבה. אבל אנשי הצבא והמנהל בשטח מרגישים היטב את רוח המפקד.. 


"זה היה אשר צור מהמנהל האזרחי, אותו האיש שכבר הרבה שנים בא להרוס אצלנו. גם הפעם זה היה הוא. מה הוא רוצה מאיתנו?מה עשינו לו?" סיפר לי חאג' סמי סאדק, ראש הכפר. "שאלתי אותו 'אין לך אשה? אין לך ילדים? מה היית מרגיש אם לך היו באים להרוס את הבית?' הוא לא ענה לי. אחר כך, כשהם הלכו, שאל אותי אחד מהתושבים שנשארו בלי בית: 'אתה תמיד מדבר על שלום עם ישראל. האם זה השלום שלך?' ומה אני יכול לענות?"






 


יום ראשון, 10 באפריל 2011

חד גדיעזה


חד גדיעזה

את המאמר שלהלן קיבלתי מאריק ילין, תושב שדרות, יו"ר 'קול אחר' - קבוצה של תושבי שדרות וישובי עוטף עזה, המקיימת קשר רציף עם תושבים מרצועת עזה, ומקדמת יחסי שכנות והידברות באזור הדרום ובכל הארץ. את המאמר הוא כתב ביום רביעי שעבר וניסה לשווא למצוא עיתון שיפרסם אותו.

בשעה זאת מדווחים אמצעי התקשורת על הפסקת אש שבירה שכנראה מתחילה להיכנס לתוקף ונקווה שאכן תחזיק מעמד. את המאמר שכתב בטרם ההסלמה הנוכחית תושב המתגורר שם בשדרות, ליד גבול עזה, כדאי מאד לקרוא גם עכשיו. בראש ובראשונה כהתראה לקראת ההסלמה הבאה שעלולה לבוא עלינו די בקרוב -  אם לא נדאג למנוע אותה.


שדרות, יום רביעי, 6 באפריל 2011

ריח מלחמת עזה השנייה – "עופרת יצוקה 2" -  כבר באוויר..

ישראל קוראת לרגיעה אך ממשיכה ליזום חיסולים ותגובות לא מידתיות בעזה..

החמאס קורא לרגיעה, אך ממשיך לשגר ולאפשר שיגור טילים אל עבר יישובים בישראל.

ברחובות עזה נערכים לכוננות ספיגה כבר כמה חודשים. שומרים קצת אוכל בצד ומתכננים היכן להסתתר, למרות שלמרבית האוכלוסייה אין כסף כדי לאגור מוצרים ואין כיצד להתגונן..

בשדרות עומדים לסיים את בניית החדרים המוגנים. אנו העיר הממוגנת בעולם!!. בבאר שבע ובאשקלון מציבים את כיפת ברזל. באשדוד גם רוצים, וגם ביבנה, ובראשון לציון גם...

עזה שוב בכותרות, עוד משט בדרך, נעצר מהנדס טילים של החמאס ומעל לכל, מאמרו של גולדסטון, המאפשר לישראל לספר לעצמה שוב, שיש לנו את הצבא הכי מוסרי בעולם. איזה טיימינג נפלא!                  
זהו, הכל מוכן! למה מחכים? צווי 8 בדרך? כבר למעלה משנתיים בלי שום עניין משמעותי. באמת כבר חלפו שנתיים? מתי כבר יוצאים?

אבל רגע! עיצרו!

זיכרו את קולות המלחמה, צרורות המסוקים, הפצצות המטוסים, הפגזות הטנקים והתותחים. זיכרו את זמזום המזל"טים, האזעקות והנפילות: "זה אצלנו או אצלם?  הא אצלם, איזה מזל". זיכרו את האימה, הבלבול וחוסר האונים. את האמהות, את האבות, את הילדים, את הדם, את ההרוגים, את הפצועים, את המשפחות שנותרו ללא קורת גג, את זעקת האב שאיבד את בנותיו וזעקת הילדים שאיבדו את הוריהם, את הפגיעה הבלתי מכוונת, את הפגיעה המכוונת.

זיכרו את התירוצים וההסברים המנומקים. זיכרו את ההתנצלות המגומגמת והצידוק המוסרי. "המטרה היתה להחזיר את כושר ההרתעה, לא למגר את התופעה".

זיכרו את היום שאחרי. כשכולם אוספים את השברים. מה השתנה? עכשיו טוב? עכשיו מה? למה יצאנו? מי אחראי למחדל? מאום לא השתנה. אבל הראנו להם, לא?

חובתנו לערער על הכרוניקה הכביכול ידועה מראש של המשך מעגל הדמים. חובה שמנהיגנו יחשבו מחדש באופן אמיץ על פתרון אחר לחד גדיא האינסופי בו אנו חיים.

חייבים לדבר עם האוייב שם מעבר לגדר. כן עם האוייב!  לא דרך קנה התותח והסיכול הממוקד. הדמגוגיה של "זו השפה היחידה שהם מבינים" אינה עובדת יותר. היא מובילה אותנו שוב ושוב לחוסר מוצא. לרגיעה זמנית ויחסית מאוד שמכינה את הסבב הבא שמכין שוב את הרגיעה הזמנית...

חייבים לדבר באופן אמיץ על רגיעה ארוכת טווח ולאחר מכן לדבר על פתרון אמיתי וקבוע אשר יתן חיים של כבוד ותקווה לכל תושבי האזור.

אך ראשית כל חייבים לעצור את המלחמה הבאה.

אריק ילין, תושב שדרות, יו"ר 'קול אחר'

http://www.othervoice.org/welcome.htm

 

יום שבת, 9 באפריל 2011

עד שתתמלא מכסת הדם


עד שתתמלא מכסת הדם

הייתה הפסקת אש בגבול עזה. מן ההסלמה הקודמת יצאנו איכשהו ולתושבים משני צדי הגבול היו כמה ימים של שקט. ואז החליט מישהו בצמרת הביטחונית של מדינת ישראל לשלוח מטוסים לחסל שלושה אנשי חמאס בכירים שנסעו להם במכונית בדרום רצועת עזה.

זה היה בדיוק לאחר שמונה ראש חדש לשב"כ ושמו יורם כהן המכונה "האפגני". בכיר  בלשכת ראש הממשלה סיפר בגאווה לכתבת ידיעות אחרונות נחמה דואק שכהן הוא "אבי תורת הסיכולים הממוקדים" ושהפלסטינים מפחדים ממנו וגם מכבדים אותו, ולכן הוא האיש המתאים לעמוד בראש השב"כ "מפני שאנחנו עומדים בפני שינוי דרסטי במזרח הציכון ורק איש רחב אופקים כמוהו יכול לראות את כל מרחב האופק" (ידיעות אחרונות, 1.4.2011).  

ולמה היה דחוף כל כך לבצע סיכול ממוקד של שלושה אנשי חמאס בכירים בדרום רצועת עזה? ובכן, הם היו בדרכם אל חצי האי סיני שם התכוונו לחטוף ישראלים, ומדינת ישראל הייתה מחויבת למנוע זאת. כך זה נמסר מטעם צה"ל ומטעם השב"כ לאמצעי התקשורת, ואמצעי התקשורת העבירו את המסר אל אזרחי ישראל, ורובם של אזרחי ישראל מאמינים בלי היסוס להודעות מסוג זה. גם רוב האזרחים היושבים באזור הגבול ואשר מיד למשמע הידיעה נכנסו לכוננות ספיגה לנוכח התגמול הצפוי.

ועברו מספר ימים ושום דבר לא קרה. ואז קרה משהו במרחקים, בסודאן, שם הגיח מטוס מסתורי מן הים וירה אל עוד מכונית בה נסעו פעילים בכירים של החמאס. ומי בדיוק שלח את המטוס? ראש ממשלת ישראל חייך לכתבים ולא השיב.

ובינתיים שר המשטרה אהרונוביץ, ממפלגתו של שר החוץ ליברמן, ביקר בעיירה שדרות ואמר כי הפסקת האש לא תמשך הרבה וגם אין בה צורך כי צריך לצאת למלחמת חורמה ברצועת עזה. לפחות כמה מתושבי שדרות ועוטף עזה היושבים בכוננות ספיגה לא התלהבו מן הקריאה הזאת והתכוונו לקיים משמרת מחאה בצומת יד מרדכי  ולקרוא להפסקת אש ולדיאלוג ולסיום ההסלמה.

ואז פתאום נפלה המהלומה, טיל אנטי טנקי מסוג קורנט, טיל משוכלל שעל קיומו ברצועת עזה היו רק שמועות עד עתה, נורה לא אל טנק אלא אלא על אוטובוס תלמידים צהוב. ונער בן 16 נפצע אנושות ונלקח לבית החולים ונאבק על חייו, והמעשה המתועב של ירי בכוונה תחילה על האוטובוס זכה לגינוי כלל עולמי כפי שראוי לו.

וצבא ההגנה לישראל יצא מיד לפעילות מואצת ביותר, פעילות מתגלגלת ונמשכת, ובמכה ראשונה ומיידית נהרגו חמישה פלסטינים וביניהם אזרח בן חמישים וחמש (שזה, למען הגילוי הנאות, בדיוק הגיל שלי). טעות מצערת, טעות שנגרמה לגמרי לא בכוונה.

והארגונים הפלסטינים ברצועת עזה קראו להפסקת אש מיידית והבטיחו להפסיק מיד את הירי. והקריאה נדחתה מיד ובבוז מן הצד הישראלי וההפצצות ברצועה נמשכו וגם הוגברו. ואתמול כתב דובר צה"ל הבלתי רשמי אלכס פישמן: "החמאס צריך לשלם וביוקר. הפעם לא תתקבל בקשה חשאית של החמאס לרגיעה דרך צינורות חשאיים של אנשי או"ם הפועלים באזור, כפי שארע בעבר. בימים הקרובים ידברו התותחים, הטילים, הטנקים, המטוסים והרקטות, עד שתמלא מכסת הדם" (ידיעות אחרונות 8.4.2011).

עד שתמלא מכסת הדם. בינתיים, נכון לרגע זה בו אני כותב, גבה צבא ההגנה לישראל מכסה של שבעה עשר פלסטינים הרוגים. ביניהם לוחמי חמאס ויורי רקטות וטילים ביניהם גם אם ובתה שנהרגו בפגיעה ישירה בבית מגוריהן. ללא ספק, זה לא היה בכוונה. טעות מצערת, טעות שצה"ל הכיר בה והביע בכנות את צערו עליה. וקצת אחר כך נהרג איכר פלסטיני בזמן עיבוד אדמתו. וגם זאת הייתה טעות מצערת, וגם בה הכיר צה"ל והביע עליה את צערו כיאות.

ככל הנראה, עדיין לא הושלמה גבית מכסת הדם. אלוף פיקוד הדרום טל רוסו אתמול בערב בטלויזיה שיש עוד הרבה כלים בארגז הכלים של הצבא. ואם יוציאו את כל הכלים האלה מהארגז ויפעילו אותם עלול לקרות שיהרגו עוד אזרחים. אבל כמובן, אם זה יקרה אז ללא ספק גם אלה יהיו טעויות מצערות, אשר לאחריהן יושמעו כל מלות צער הנדרשות.  

לפני קצת יותר משנתיים, בזמנה של העופרת היצוקה, הגיע מספר האזרחים הפלסטינים שנהרגו בטעות מצערת ולגמרי ללא כוונה על ידי הצבא המוסרי ביותר בעולם בערך פי מאה ממספר האזרחים הישראלים שנרצחו בכוונה תחילה על ידי המחבלים הטרוריסטים הנבזים..  אבל אין ספק שזאת הייתה טעות מצערת, נכון יותר הצטברות של כמה מאות טעויות מצערות.  אפילו גולדסטון כבר אמר שזה לא היה בכוונה.  

אגב, המשטרה אסרה באיסור חמור על התושבים משדרות ועוטף עזה לקיים את משמרת  המחאה שתכננו  בצומת יד מרדכי, וליתר ביטחון הכריזו על המקום כשטח צבאי סגור. עכשיו לא הזמן להפגין ולהניף שלטים עם קריאה להפסקת אש ולדיאלוג עם הפלסטינים. שישבו הטיפוסים האלה בחדרים המוגנים ולא יפריעו לצבא המוסרי ביותר בעולם לגבות את מכסת הדם עד הטיפה האחרונה.

יום שלישי, 5 באפריל 2011

ג'וליאנו

ג'וליאנו

בין התצלומים הישנים ששמרתי מכל מיני הפגנות נמצא על הקיר, מול המחשב בו אני כותב כרגע, נמצא אחד -  קצת דהוי אבל עדיין בולט - בו מופיעים ג'וליאנו מר ואמו המנוחה ארנה בהפגנה שנערכה בעיר התחתית בחיפה. את שניהם תפס הצלם ברגע של צעקה וזעקה. ג'וליאנו צעיר בתצלום הזה, עדיין לא גידל את הזקן שאפיין אותו בשנים מאוחרות יותר. נדמה לי שאני זוכר את ההפגנה המסוימת הזאת, את הצעקות והמחאה והזעם, אך איני יכול להיזכר מה יהיה מעשה העוול החמור שנגדו מחינו שם, ועל מה ראה ג'וליאנו באותו יום סיבה וצורך לענוד טלאי צהוב לחזהו ולהתעמת בצעקות עם עוברים ושבים.

היו שנים בהן הפגנה נגד הכיבוש לא היתה שלמה בלי ג'וליאנו מר בין המשתתפים והמארגנים. בשנים האחרות כבר כמעט לא ראו אותו בהפגנות. את כל כולו נתן לתיאטרון החופש במחנה הפליטים בג'נין,שאותו הקים והפעיל. את כולו נתן לקידום הרעיון כי פלסטינים יכולים להיאבק נגד הכיבוש ולדרוש את חירותם גם מעל במת התיאטרון. ופלסטינים לא מעטים החלו לקבל את הרעיון הזה, כולל כאלה שמקודם האמינו רק בכוח הנשק.

האם בא לשם כיהודי ישראלי מצד אמו, אשר יצא להביע סולידריות עם המדוכאים והנכבשים? (ארנה הייתה, למעשה, הראשונה  שבאה אל מחנה הפליטים בג'נין ופעלה שם שנים וגם זכתה על כך בפרס נובל האלטרנטיבי). או שבא לשם כפלסטיני מצד אביו, פלסטיני שזכה לתנאים נוחים יחסית ובא לסייע לבני עמו המדוכאים יותר בגסות "גם זה וגם זה, לא זה ולא זה, הוא קודם כל היה בן אדם" אמר לי פעיל חיפאי שהכיר אותו היטב.

למישהו או מישהם פעילותו של ג'וליאנו מר-חמיס  במחנה הפליטים בג'נין מאד הפריעה. מספיק הפריעה כדי שישלחו אליו ואל התיאטרון שלו רוצחים רעולי פנים. אישיותו הבולטת ודעותיו הבוטות של ג'וליאנו ללא ספק יצרו לו אויבים לא מעטים. חבריו לעבודה ולדרך, השחקנים הצעירים של תיאטרון החופש בג'נין, יאלצו להמשיך בלעדיו, מחוזקים מן הגל הגדול של כאב וזעם שפרץ בעקבות החדשות הנוראות. וגם בין השחקנים בישראל זכה ג'וליאנו לכבוד והערכה.

הזהרו מהרכבות


הזהרו מהרכבות

סוף סוף נודע מדוע החליטה מדינת ישראל לבצע משימת ריגול מסוכנת ולשלוח סוכנים עד אוקראינה כדי לחטוף מהנדס חשמל פלסטיני מרצועת עזה ולהוריד אותו מהרכבת ולהביא אותו לכלא הישראלי. מכתב האישום החמור שהוגש לבית המשפט מסתבר שלא מדובר בסתם מהנדס תמים אלא באיש בכיר בתעשייה הצבאית הפלסטינית, אשר במשך שנים דאג לשפר ולשכלל את הטילים שבידי הפלסטינים ולהגדיל את הטווח שלהם. על הפשע הזה זה מצפות לו כנראה הרבה שנים מאחורי סורג ובריח.

בתעשיות הצבאיות של מדינת ישראל ישנם כמה וכמה מהנדסים שעבדו במשך שנים לשפר ולשכלל את מערכת הטילים שבידי צה"ל ולהגביר את הטווח שלהם ואת איכות הפגיעה וגם לתכנן ולבנות טילים חדשים לגמרי.

בשנים הקרובות,  מוטב אולי למהנדסים הישראלים האלה לא לנסוע לאוקראינה. וגם לא לנסוע ברכבות.


יום שישי, 1 באפריל 2011

ויקשה אלוהים את לב נתניהו


ויקשה אלוהים את לב נתניהו

זה היה לפני אלפי שנים, ועדיין נזכר ועדיין נחגג מדי שנה, בחג הפסח שיבוא עלינו בעוד כמה שבועות. עם מדוכא תבע להשתחרר, ומנהיגם זעק "שלח נא את עמי". ואלוהים הקשה את לב פרעה והוא סירב וסירב וסירב ולא היה מוכן לשמוע על שחרור המשועבדים, ובאו עליו ועל עמו מכות קשות ובסוף המשועבדים השתחררו בכל זאת.

והיום קצת התהפכו התפקידים, ודווקא אל ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו באים בבקשות ודרישות ותחינות לשחרר את הפלסטינים לאחר ארבעים ושלוש שנה של כיבוש מדכא. ואלוהים מקשה את לב נתניהו. לא ולא, בהחלט לא נקפיא את ההתנחלויות, עשרה חודשים הקפאה הספיקו להם בהחלט ועכשיו הם יהרגו ואנחנו נבנה ונבנה ונבנה בהתנחלויות הגדולות וגם הקטנות, זה הקטן גדול יהיה, ואתם גבירותי ורבותי ברוסיה ובגרמניה בבקשה מכם אל תצביעו בעד מדינה פלסטינית באו"ם, ובבקשה אדוני מנכ"ל האו"ם תדאג שלא יפליגו ספינות לחופי עזה כי זאת סתם פרובוקציה, המומחים שלנו בצה"ל קבעו כמה קלוריות צריך כל תושב בעזה לצרוך ואנחנו מספקים להם בדיוק נמרץ את כמות הקלוריות הזאת, ולא, אנחנו לא נפרסם את הנתונים האלה כי זה סוד צבאי, ואתם השמאלנים עם כל הטענות על זכויות האדם תשתקו או שנעביר עוד כמה חוקים בכנסת ונסתום לכם את הפה, וגם אתם השגרירים אל תעשו בעיות ואל תצעקו שיקרה לנו אסון בספטמבר וכל העולם יתמוך במדינה פלסטינית, לא זה לא יקרה, אנחנו כבר נמצא פיתרון, אלוהים גדול ואני אשא עוד את נאום בר אילן 2 ובר אילן 3, ומה אני אגיד שם? כבר אחשוב על משהו, אל תדאגו, זה ישמע מרשים. ומה זה כל הטענות על הנסיעות המושקעות לחו"ל? נו באמת, תעזבו את השטויות האלה, סתם השמצות קטנוניות שרוצות לפגוע בי באמצעות טיווח רעיתי היקרה, זה הכל שטויות וכולם עושים את זה, נו באמת, אתם לא רואים איך הכלכלה פורחת ומשגשגת ובסוף גם אתם תרגישו את השגשוג הזה, כן פעם תרגישו אותו כולכם, אני לא יודע בדיוק מתי אבל כן בסוף זה יהיה, והכל בסדר, אני אומר לכם, הכל הכל בסדר...

מי לא בפייסבוק?


מי לא בפייסבוק?

הרשת החברתית הנקראת פייסבוק מילאה וממלאת תפקיד מכריע בתהליכים המהפכניים שמתרחשים ברחבי העולם הערבי. המפגינים המצרים הצעירים מתקשרים דרך הפייסבוק, וגם התוניסאים, וגם התימנים, ועכשיו גם הסורים. . וחברת פייסבוק במרכז שלה בארצות הברית הצטנעה ואמרה שלא בדיוק התכוונה לחולל מהפיכות אבל בעצם לא הצטערה על הפרסום.

וגם הפלסטינים? קבוצה של צעירים פלסטינים החלו לקרוא באמצעות הפייסבוק לאינתיפאדה שלישית שתתחיל בחמישה עשר במאי. את זה כבר באמת לא אהבו שם בפייסבוק. מילא להתארגן נגד רודנים ערבים, אבל נגד הכיבוש הישראלי? ממשלת ישראל פנתה בתלונה ומחאה,  וחיש קל הורדה  האינתיפאדה הפלסטינית ממרחבי הפייסבוק.

חוסני מובראק חורק שיניים בקנאה.

היום הראשון של שעון הקיץ בבילעין

 היום הראשון של שעון הקיץ בבילעין

רועי וגנר שלח לי את הדיווח שלהלן, שאותו רציתי לחלוק אתכם: 

מעל 30 ישראליות וכ 50 בינלאומיים הצטרפו לתושבי בילעין לחגוג את היום הראשון של שעון הקיץ בעודם מוחים נגד הגדר, מתנגדים לכיבוש ומביעים סולדריות עם העם הסורי.

מוסטפה ברגותי קפץ לביקור מוקף בדגלי מובדרה, אבל גם דגלי פתח ומרוואן ברגותי הפגינו נוכחות. לאורך הגדר הצפונית התפתחו מיד חילופי גז ואבנים, אבל בשער הראשי החיילים העדיפו להשתמש בבואש וברימוני הלם, ואילצו שני מפגינים שספגו מי חרא תוך נסיון לחצות את הגדר להמשיך את ההפגנה עירומים למחצה.


החיילים השעו את השימוש בגז לזמן מה, ככל הנראה בגלל רוח ידידותית למפגינים, או בגלל שהם נהנו מהמוזיקה הערבית העממית שהתנגנה ממערכת הגברה שהרוכבה על גבי מכונית, או בגלל שהם גילו את כוחה של ההימנעות-מהסלמה ונהיו היפים (היפים מהסוג שמשפריץ חרא וזורק רימוני הלם). בכל מקרה, בסופו של דבר הגיעו גם רימוני הגז, אולי בגלל שרימוני ההלם החרידו ממקומן להקה של חסידות שחגו מעל ההפגנה, פגעו באיזון העדין של אמא אדמה הציונית, וחרגו מהקוד האקולוגי של ידידי כדור הגומי.

באחת ההפוגות בין מטחי הגז הדלילים הגיע אוטו גלידה אדום ומנגן, ומכר גושי שומן צמחי קפוא ומתקתק בצבעים רדיואקטיביים, שבגלל החום הפילו בפח כמה מפגינים תמימים. כאשר השבאב כמעט סיימו להביע את המחאה שהם ניסו לבטא ברגימת משאית הבואש באבנים, החיילים חצו את הגדר כדי להבריח אותם.

אבל בעוד חלק מהמפגינים נסוגו, אחרים ניצלו את ההזדמנות כדי לתת להם הרצאה של 30 דקות על עוולות הכיבוש, לפרט בקול רם את מגרעותיהם של החיילים, להעיר כמה הערות על אמא שלהם ולדחוף את גופותיהם ספוגות מי החרא מתחת לאפים שלהם. הטקטיקה הזו גרמה לחיילים לסגת, להתחרט, ולהבטיח לסיים את הכיבוש.

אם כי ייתכן שהחרטה וסיום הכיבוש היו הזיית חום או מתיחת אחד באפריל. שני מפגינים נזקקו לעזרה ראשונה בגלל חשיפה לגז ובגלל פגיעת כדור גומי..