יום שלישי, 26 במרץ 2013

שלח נא את עמי!


שלח נא את עמי!

ליל הסדר היו הרחובות בערי ישראל ריקים ושוממים, ומן החלונות אפשר היה לשמוע קטעים מן המזמורים העתיקים. "עבדים היינו, היינו/ עתה, עתה בני חורין/ עבדים היינו, היינו/ עתה, עתה בני חורין. וימֵּרְרוּ הַמִּצְרִים אֶת חַיֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַיִם בַּעֲבֹדָה קָשָה, בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה אֶת כָּל עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ. עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם, וַיּוֹצִיאֵנוּ יְיָ אֱלֹהֵינוּ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה. וְאִלּוּ לֹא הוֹצִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרָיִם, הֲרֵי אָנוּ וּבָנֵינוּ וּבְנֵי בָנֵינוּ מְשֻׁעְבָּדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם. לֹא אֶת אֲבוֹתֵינוּ בִּלְבָד גָּאַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֶלָּא אַף אוֹתָנוּ גָּאַל עִמָּהֶם. עבדים היינו, היינו/ עתה, עתה בני חורין/ עבדים היינו/עבדים היינו, היינו/ עתה, עתה בני חורין.

ואת הדברים האלה ממש קראו ושרו, זו השנה הארבעים ושש, גם המתנחלים ברחבי השטחים הכבושים. ביושבם במובלעות חמושות מוקפות גדרות וחומות וסביבם חיילים בצבא אדיר הם קראו ושרו וסיפרו ביציאה מעבדות לחרות. והאם  הגיעו הדי הקולות אל הכפרים הסמוכים, אל התושבים שאדמתם נלקחה בכח ומעינותיהם נסתמו והמים נגזלו ובניהם יושבים בכלא וכבישיהם חסומות במחסומים צבאיים?

בעיר חברון יצאו פלסטינים לצעדת מחאה ועל פניהם מסיכות בדמותו של מרטין לותר קינג, המנהיג השחור שגם הוא שאב השראה רבה מסיפור יציאת מצרים. וכאשר העזו תלמידיו הפלסטינים של מרטין לותר קינג להתקרב אל גדרות המובלעת ההתנחלותית שבלב חברון הסתערו עליהם  חיילי צבא ההגנה לישראל ופזרו אותם במהלומות ובגז מדמיע וגררו אותם למעצר, לבל יפריעו לשמחת חג החירות שחגגו המתנחלים.

ומה השתנה הפסח הזה מכל ארבעים וחמישה הפסחים שלפניו, כל ארבעים וחמישה הפסחים שעברו על שלטון הכיבוש הנמשך ועל מפעל ההתנחלויות הגדל ומתרחב? שהשנה הזאת בא אלינו שלושה ימים לפני הפסח ברק חוסיין אובמה, איש השחור שהצליח במה שנחשב שנים רבות בלתי אפשרי ונבחר לנשיא ארצות הברית של אמריקה - נבחר לא פעם אחת בלבד אלא שתי פעמים. האיש השחור שניסה להזכיר לנו את משמעותו של החג שאנחנו חוגגים.

(...) אני מגיע לישראל בפתח החג הקדוש – פסח. וכאן הייתי רוצה להתחיל היום. בעוד מספר ימים, יהודים בישראל ובעולם כולו ישבו עם משפחות וחברים לשולחן הסדר, ויחגגו בשירים, יין, ומאכלי החג. לאחר שנהניתי מלילות סדר עם משפחה וחברים בשיקגו ובמהלך מסע הבחירות, אני גאה שהבאתי עמי את המסורת הזאת אל הבית הלבן. עשיתי זאת כי רציתי שבנותיי יחוו את ההגדה, ואת הסיפור שבמרכז החג.

זה סיפור של מאות שנות עבדות, ושנים של שיטוט במדבר. סיפור של התמדה בזמנים של רדיפה, ואמונה באלוהים ובתורה. זה סיפור על מציאת החופש בארצך שלך. עבור העם היהודי, הסיפור הזה מרכזי בהפיכתכם למי שאתם. אבל זה גם סיפור שמגלם בתוכו את החוויה האנושית האוניברסלית, עם כל הסבל שבה והישועה. זה חלק משלוש הדתות הגדולות – יהדות, נצרות ואיסלם – שמקורותיהן מרחיקים עד אברהם, ורואות את ירושלים כעיר קדושה. וזה סיפור שעורר השראה בקהילות בכל העולם, כולל בי ובחבריי האמריקאים.

עבור אפריקנים אמריקנים, יציאת מצרים היא סיפור רב עוצמה על שחרור, על חירות וכבוד האדם. היא העניקה השראה בתקופת העבדות ובהמשך בימי תנועת זכויות האזרח. במשך דורות, ההבטחה הזאת עזרה לאנשים במהלך עוני ורדיפה, אשר נאחזו בתקווה ליום טוב יותר באופק. עבורי אישית, לגדול בחלקים שונים של העולם ובלי שורשים יציבים, זה דיבר על כמיהה לבית שנמצאת בכל אדם לבית. כפי שאמר ד"ר מרטין לותר קינג, ביום לפני שנרצח 'אולי לא אגיע לשם אתכם, אבל אני רוצה שתדעו שאנו, כעם, נגיע לארץ המובטחת'.

עבור העם היהודי, המסע לארץ המובטחת עבר דורות אין ספור, מאות שנים של סבל וגלות, רדיפה, פוגרומים, ואפילו רצח עם. במשך כל זה, העם היהודי שימר את זהותו היחודי והמסורות שלו, חזרה הביתה אחרי זמן רב. ובעוד שיהודים השיגו הצלחה מדהימה בחלקים רבים של העולם, החלום על חופש אמיתי מצא את ביטויו המלא ברעיון הציוני – להיות עם חופשי במולדתכם. לכן אני מאמין שישראל נטועה לא רק בהיסטוריה ובמסורת, אלא גם ברעיון פשוט ועמוק: הרעיון שלאנשים מגיע להיות חופשיים במדינה משלהם."

לא מפתיע שהתבטאויות אלה זכו למחיאות כפיים סוערות בקרב קהל ישראלי. אבל מחיאות הכפיים נמשכו גם בחלקו האחר של הנאום.

"שלום הוא הכרחי, הוא הדרך היחידה לבטחון אמיתי. בהתחשב במצב הדמוגרפי בשטח שממערב לירדן, הדרך היחידה בה יכולה ישראל לשרוד ולשגשג כמדינה יהודית ודמוקרטית היא באמצעות הקמת מדינת פלסטין
עצמאית ובת קיימא. זאת האמת. בהתחשב בתסכול בקרב הקהילה הבינלאומית, ישראל מוכרחה למצוא דרכים לצאת מן הבידוד.בהתחשב בהתקדמות הטכנולוגיה, הדרך היחידה להגן באמת על העם בישראל הוא באמצעות הפסקת המלחמות. אין חומה שגבוהה מספיק ואין כיפת ברזל חזקה מספיק כדי לעצור כל אויב מלגרום נזק. האמת הזאת מתבהרת יותר בהתחשב בשינויים בעולם הערבי.  אין צעד אחד שיכול לשנות בן לילה את מה שנמצא בלבם ובדעתם של מיליונים. אבל התקדמות עם הפלסטינים היא דרך טובה להתחיל..

זכות הפלסטינים להגדרה עצמית וצדק חייבת להיות מוכרת גם היא. שימו את עצמכם בנעליהם של הפלסטינים, הביטו על העולם דרך עיניהם. זה לא הוגן שילדה פלסטינית לא יכולה לגדול במדינה משלה, וחיה את חייה בנוכחות צבא זר. זה לא צודק כשמתנחל שפוגע בפלסטינים לא נענש. זה לא הוגן למנוע מפלסטינים לעבוד את אדמותיהם, להגביל את חופש התנועה של סטודנט בגדה המערבית, או לעקור משפחה פלסטינית מביתה. כיבוש, או גירוש, אינם תשובה. בדיוק כפי שישראלים בנו מדינה במולדתם, לפלסטינים הזכות להיות עם חופשי
בארצם.".

כך דיבר ואמר משה אובמה באזניה של מדינת ישראל, מדינת ישראל שהפכה כבר מזמן להיות פרעה קולקטיבי בעודה מרבה מאד מאד לספר ביציאת מצרים. ומאות הישראלים הצעירים ששמעו את הנאום הגיבו במחיאות כפיים נלהבות וממושכות.

אולי הפעם יהיה הסיפור קצת שונה. אולי הפעם לא יקשה לב פרעה. אולי הפלסטינים יצאו מעבדות לחרות ומשעבוד לגאולה ומאפלה לאור גדול ויזכו להיות עם חופשי בארצם, גם מבלי שאנחנו נחכה שיבואו עלינו עשר מכות.

ואולי הדברים החשובים ביותר שאמר לנו אובמה הם אלה: "היום, אני רוצה להגיד לכם, במיוחד לאנשים הצעירים: כל עוד שארצות הברית של אמריקה קיימת – אתם לא לבד!". הבטחה נעימה לאוזן הישראלית, אבל בתוכה גם אזהרה והתראה למי שמסוגל לשמוע. כל עוד שארצות הברית של אמריקה קיימת, אנחנו לא לבד.  אבל היום כבר לא מדע בדיוני לחשוב ולהרהר על שקיעתה של אמריקה ועל האפשרות שארצות הברית כבר לא תהיה המעצמה האדירה השלטת בעולם, היום שבו תגיע האימפריה האמריקאית למצבה הנוכחי של האימפריה הבריטית ואפילו אם תרצה היא כבר לא תוכל לעזור הרבה לישראל. ואם ימשיך פרעה הישראלי להכביד את לבו עד שנגיע לרגע ההוא, יתכן שנצטרך לעין גם בהמשכו של הסיפור. גם בגלי הים השוצפים על ראשיהם של סוס ורוכבו.

נאום אובמה במלואו:
http://news.walla.co.il/?w=%2F9%2F2627403

יום שבת, 16 במרץ 2013

ממשלה עם סדר יום אזרחי

ממשלה עם סדר יום אזרחי

אז כנראה שיש לנו ממשלה. לאחר כל המשא ומתן המתיש והארוך תקום במדינת ישראל ממשלה, ממשלה עם סדר יום אזרחי שתתרכז בעניני פנים. בעיקר בהנחתת מהלומה על החרדים.

ומה עם הכיבוש? ובכן, הפלסטינים אמורים לחכות לממשלה אחרת.

ואם הם לא יחכו?

ביום שלישי בבוקר הכריזו הכותרות בעיתונים על השגו האדיר של יאיר לפיד, אשר אילץ את ראש הממשלה נתניהו להסכים שבממשלה הבאה יהיו רק 21 שרים ולא 30. ובדיוק בזמן שהכותרות האלה יצאו אל דוכני העיתונים ברחבי מדינת ישראל יצא איש בטחון מן המאחז ההתנחלותי הנקרא "אביגיל" בדרום הר חברון. . איש הביטחון  שאת שמו איננו יודעים תקף את הרועה נע'אל אבו אראם מהכפר סוסיא, הכה אותו באגרופים ובעט בו והפיל אותו על הארץ ואחר כך רץ אל עדר הכבשים שלו וצעק בקולי קולות והבהיל את הכבשים ופיזר אותן לכל הכיוונים. ואחר כך איש הביטחון חזר אל המאחז ומי יודע, אולי ישב שם לשתות קפה ולעקוב אחר המשא ומתן להרכבת הממשלה החדשה. אגב, המאחז אביגיל נחשב בלתי חוקי גם לפי החוק הישראלי ועוד ראש הממשלה אריאל שרון לפני שנפלה עליו תרדמת הבטיח לפרק אותו. בינתיים אף אחד לא דאג לממש את ההבטחה הזאת. גם הממשלה החדשה שיקימו לפיד ובנט ונתניהו כנראה לא תעשה זאת.

וביום שלישי בערב התמלאו אמצעי התקשורת בדיווחים על משבר של הרגע האחרון שמתפתח במשא ומתן ועל מאבק שעלה לטונים גבוהים מאד על השאלה מי יקבל את תיק החינוך. מי מתאים יותר לעמוד בראש החץ של חינוך ילדי ישראל? האם יהיה זה גדעון סער אשר שיגר תלמידים למסעות חינוכיים בחברון כדי שידעו שזאת היא ארץ אבותינו ולכן היא שלנו לנצח? או אולי מתאים יותר לתת את התפקיד לרב שי פירון שלפני עשר שנים הביע את חוות הדעת ההלכתית המוסמכת כי ליהודים אסור להשכיר דירות לערבים, אבל מאז הספיק לשנות את דעתו ולהפוך לרב מתון וליברלי ומתנגד מושבע לגזענות? ובדיוק באותו זמן שהתפתח המשבר האדיר הזה בשיחות הקואליציה פרצו חיילי צבא ההגנה לישראל, בחורים צעירים שרק לפני כמה שנים עברו את מערכת החינוך הישראלית  אל מחנה הפליטים אל פוואר שליד חברון. החיילים  התעמתו עם צעירי המחנה ופתחו באש חיה וירו והרגו את מחמוד אל טיטי ופצעו כמה מחבריו. מחמוד א-טיטי היה בן עשרים ושתיים, הוא כבר הספיק לבלות שנתיים מאחורי סורג ובריח בבתי הכלא של השלטון הישראלי ולאחר שחרורו מהכלא  למד לימודי תקשורת ועיתונות במכללה הטכנולוגית של ערוב. הוא כבר לא ישמע את נאומו של הנשיא ברק אובמה שיגיע לכאן בשבוע הבא ולא ידע אם ביקורו של אובמה מעניק לפלסטינים מידה כלשהיא של תקווה להשתחרר מן הכיבוש הישראלי. אבל ככל הנראה אל טיטי, כמו רבים מן הפלסטינים הצעירים, ממילא לא תלה שום תקווה בביקור הזה. ובודאי לא בממשלה החדשה העומדת לקום בישראל.

ביום רביעי בבוקר התמלאו אמצעי התקשורת בדיווחים על הסלמת המשבר בשיחות הקואליציה ועל האיומים והאולטימטומים החריפים שהציבו מנהיגי המפלגות זה לזה. וזה היה בדיוק באותו הזמן שכח צבא הגיע אל הכפר הקטן מג'רייר אל עביד בדרום הר חברון ומסר לתושבי הכפר צו המורה להם להרוס בעצמם מיד את מערכת החשמל הסולארית שהקים בכפרם ארגון סיוע הנקרא שביט- מזרח תיכון. השביט הזה הוא מלכ"ר ישראלי-פלסטיני המוקדש לאספקת חשמל באמצעים סביבתיים לקהילות שאינן מחוברות לרשת החשמל – פעילות שאותה מחשיב הממשל הצבאי כבלתי חוקית בעליל. בכלל, מבחינתו של השלטון הצבאי הישראלי הכפר מג'רייר אל עביד בכלל לא צריך להיות שם, הוא כמו עוד כמה כפרים קטנים בסביבה נדונו לההרס ולהמחק ולפנות  מקום ל"שטח אש 918" הדרוש לאימוניו של צבא ההגנה לישראל ולכן להתרחבותן של כמה התנחלויות בסביבה. מרבית תושבי ההתנחלויות האלה הצביעו בבחירות האחרונות עבר נפתלי בנט שהבטיח חגיגית ש"משהו חדש מתחיל". אבל כשהוא דיבר על דבר חדש שמתחיל הוא בהחלט לא התכוון לארגון בינלאומי שפתאום מופיע בפינה נידחת ונשכחת ומספק מערכת חשמל סולארי לכפר פלסטיני אשר אינו מחובר למערכת החשמל העניפה המשרתת את ההתנחלויות הפורחות ומתרחבות לידו ובסביבתו.

ובשעות אחר הצהרים, בדיוק בזמן שנפתלי בנט יצא למשימת תיווך כדי להביא קץ למשבר בשיחות הקואליציה, התקיימה במחנה הפליטיפ פוואר הלוויתו של מחמוד אל טיטי. כמעט כל תושבי המחמנה השתתפו בהלוויה, והניפו דגלים פלסטיניים וקראו קריאות זועמות. צוות  הטלויזיה הישראלית שסיקר את ההלויה לא שכח להזכיר לצופים בביתכי מה שהם רואים אלה צעירים מוסתים ולכן הם צועקים צעקות לא סימפטיות כאלה. ובינתיים הצליח נפתלי בנט במשימתו, והביא לפשרה המוסכמת על פיה תזכה מפלגתו של לפיד במשרד החינוך ומפלגתו של נתניהו תקבל את משרד הפנים. ולמפלגתו שלו השיג בנט דמי תיווך נאים בדמות ראשות ועדת הכספים של הכנסת – הנחשבת כשיבר הראשי דרכו זורמים כספי המדינה, ובנט כמובן ידאג שחלק נאה מאד מהם יגיע אל חבריו המתנחלים. לא שזה ממש דבר חדש, גם ממשלות קודמות הזרימו הרבה כספים להתנחלויות ונתנו הרבה הטבות לאזרחים ישראלים שעברו לגור בהן.

בין השאר, ההטבות הכספיות שהציע ממשלת ישראל כבר בעבר שכנעו אשה בשם אדווה ביטון החליטה לעבור לגור בהתנחלות שנקראת יקיר ולגדל שם את ילדיה ולזכות בהטבות האלה.  ביום חמישי אחר הצהרים, בזמן שכבר הובטחה הקמת הממשלה הבאה בישראל ונשארו רק פרטים קטנים אחרונים, יצאה אדווה ביטון לנסיעה שגרתית עם בנותיה בכביש חוצה שומרון, הכביש המודרני ורב המסלולים שנבנה לשימושם ותועלתם של המתנחלים. מכוניתה היתה בתוך שיירה גדולה של מכוניות אשר עברה ליד הכפר כיפל חארס, שם יצאו צעירים וידו אבנים במכוניות המתנחלים הנוסעות בכביש המתנחלים שנסלל על אדמות כפרם. אבן פגעה במשאית שלפני המכונית בה נסעה, ונהג המשאית לא נפגע אבל האט בפתאומיות, ומכוניתה של אדווה ביטון התנגשה במשאית, ובתה הקטנה נפצעה ונלקחה במצב קשה לבית החולים. ומכיון שמדובר בילדה ישראלית הגיע המקרה לכותרות הראשיות בעיתוני ישראל. והמקרה האחר שקרה בדיוק באותו הזמן, כאשר חיילים פתחו באש חיה בפעם השניה תוך יומיים ופצעו קשה נער פלסטיני, נדחק לקרן זווית. ובלי קשר לכל זה, המשא ומתן להקמת הממשלה התקדם בהצלחה והתגבר גם על נקודות המחלוקת המעטות האחרונות.

ובדיוק כאשר ראשי המפלגות ברכו על המוגמר ובאו לחתום על ההסכמים הקואליציוניים שסוף סוף הושלמו עלה ראש אמ"ן, האלוף אביב כוכבי, לדבר בכנס הרצליה ולהתיחס למציאות בגדה המערבית. והוא אמר כי "כולנו רואים את הבועות שעולות ומבעבעות מהרחוב הפלסטיני בחודשים האחרונים" והוסיף כי  "המצב הכלכלי הוא מניע מרכזי בסוגיה הזו, לצד סוגיית האסירים שמייצרת דלק שגורם לבערה. גם פעולות 'תג מחיר' בגדה והקיפאון בתהליך המדיני תורמים לבעבוע ותסיסה". אבל, הוסיף האלוף והרגיע, התסיסה ברחוב הפלסטיני  היא "בעוצמה מוגבלת" ובהחלט לא מדובר באינתיפאדה שלישית. אז אם כך, אין מה לדאוג.

ובקיצור, למדינת ישראל יש ממשלה חדשה, בדיוק בזמן שלכנסיה הקתולית יש אפיפיור חדש. עם הכנסו לתפקיד, האפיפיור החדש בחר לעצמו שם חדש, שם המעיד על כוונותיו ושאיפותיו. הוא בחר את השם פרנציסקוס, האפיפיור הראשון המשתמש בשם הזה.

פרנציסקוס מאסיזי היה מחשובי הקדושים בהיסטוריה של הכנסיה הקתולית, וידוע היטב גם מחוץ לכנסיה הזאת. בין המעשים המסופרים על אודותיו בולטת יוזמת שלום אישית יחודית. בעיצומם של מסעי הצלב, כאשר עיקר התקשורת בין נוצרים ומוסלמים התנהלה באמצעות החרב, פרנציסקוס מאסיזי יצא לבדו, לא חמוש, לפגוש את המלך המוסלמי של מצרים, והתקבל שם בכבוד רב.

אין מה לדאוג. זהו מקור השראה לאפיפיור החדש ברומא, לא לממשלה החדשה בירושלים.   

יום שבת, 2 במרץ 2013

עדלאידע והלוויה והדלת המסתובבת של תשומת הלב התקשורתית


עדלאידע והלוויה והדלת המסתובבת של תשומת הלב התקשורתית


ביום ראשון השבוע היה הרחוב ליד ביתי בעיר חולון מלא בהמוני אנשים, פי כמה וכמה יותר מאשר בכל יום אחר בשנה. אלפים ועשרות אלפים זרמו מכל שכונות העיר וגם מממקונות מרוחקים כדי לחזות בעדלאידע המפורסמת של חולון. הרבה הרבה ילדים בתחפושות צבעוניות ועליזות, אוחזים בידי הוריהם ורוכבים על כתפיים או רצים ומתרוצצים. וגם המבוגרים דאגו להתחפש – לפחות קסדת ויקינגים מפלסטיק או כובע סיני מחודד על הראש. וכולם הצטפפו בצפיפות נוראה ונדחקו לתפוס מקומות מהם אפשר היה לראות את התהלוכה, הבובות הענקיות של פינוקיו וג'פטו והפילים והדינוזאורים ומאות הנערות הרוקדות שהתאמנו חודשים לקראת היום הזה. בעיתונים סיפרו הכותרות על מתח גואה בשטחי הגדה המערבית  ועל הצבא שנכנס לכוננות עליונה, אבל מי קורא עיתונים בזצן העדלאידע? 

ביום שני השבוע היו רחובות הכפר סעיר שליד חברון מלאים בהמוני אנשים, פי כמה וכמה יותר מאשר בכל יום אחר בשנה. אלפים ועשרות אלפים זרמו מכל רחבי הגדה המערבית אל הלוויתו של עראפת ג'רדאת, עובד תחנת הדלק שנחשד בזריקת אבנים ומת בנסיבות חשודות לאחר חמישה ימים בכלא הישראלי. הרבה הרבה צעירים זועמים לובשי הכפיות הלאומיות המפוספסות, שכבר עברו תקופה קצרה או ארוכה בבתי המעצר ובתי הכלא של שלטון הכיבוש הישראלי וכולם ידעו שזה עלול היה להיות כל אחד מהם. וגם פלסטינים מבוגרים יותר הזוכרים את האינתיפאדה הראשונה והשניה וזקנים שעדיין נושאים את הזיכרון הטראומטי של הנכבה. והם צעדו אחר הארון וקראו קריאות רמות והתווכחו ביניהם האם כבר הגיע הרגע לפתוח באינתיפאדה בקנה מידה מלא והאם לצאת מיד לאחר ההלוויה להתעמת עם החיילים הישראלים שהוצבו בצומת הכניסה לכפר.

למשך כמה ימים גילתה התקשורת הישראלית את הפלסטינים. האסירים הפלסטינים אשר שבתו רעב חודשים רבים מבלי שאזרחי ישראל ידעו או התענינו עלו פתאום לראש הכותרות. גם משמרת המחאה בשערי אוניברסיטת תל אביב זכתה לתשומת לב תקשורתית מסוג שהמארגנים כבר מזמן הפסיקו לצפות לו. הכתבים מכל אמצעי התקשורת התפרסו ברחבי הגדה המערבית ומסרו בזמן אמיתי דיווחים לוהטים מן העימותים המתפתחים בשטח, והמומחים התדיינו והתווכחו בלי סוף, האם זאת כבר באמת האינתיפאדה השלישית.

"המטרה: שקט" הכריזה כותרת ענקית בעמוד הראשי של ידיעות אחרונות רב התפוצה, ומתחתיה מסרו מומחים רבים ושונים את דעתם והערכתם איך אפשר להשיג את השקט הזה, חלקם מציעים דיאלוג עם הפלסטינים ואחרים קוראים לשימוש מיידי בכוח מחץ. ואחרי שלושה ימים מסרו ציטטו הכותרות "מומחי ביטחון" שלדעתם "המהומות כבר דועכות" וכי כנראה זאת עדיין לא האינתיפאדה השלישית.  ובאנחת רווחה מיהרו אמצעי התקשורת לדחוק את הפלסטינים חזרה אל העמודים האחוריים הנידחים ולחזור את השגרה הישראלית הרגילה, אל פרשיות השחיתות והשערוריות המשפטיות ותככי המפלגות.

והיום הזה עוסק ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו בנסיונות נואשים להרכיב קואליציה. אל  מולו ממשיכה להתייצב הברית הפוליטית המוצקה בין נפתלי בנט שהיה מנכ"ל מועצת יש"ע ויאיר לפיד שמצהיר על שאיפתו לדבר שלום עם הפלסטינים, אך בעיני שניהם הנושא החשוב והעיקרי והדוחה כל דבר אחר הוא לגייס את החרדים לצבא או לפחות להוציא את נציגיהם החוצה מן הממשלה.  והעיתונים מלאים וגדושים ברעיונות פראיים שמעלים הפרשנים,איך אולי יוכל נתניהו לרבע את המעגל הזה.

זה הוא גם היום בו  יצא ראש הממשלה הפלסטיני סלאם פייאד ממשרדו ונסע אל הצעירים המפגינים בבילעין, שהמחאות השבועיות שלהם הגיעו השבוע עד הוליווד ("חמש מצלמות שבורות"). והיום הזה חלק ראש הממשלה הפלסטיני את החוויה הנפוצה ביותר לצעיר פלסטיני בימינו, לנשום גז מדמיע. את החדשה הזאת לא שמעו מרבית אזרחי ישראל. עורכי החדשות לא הרגישו שזה ממש חשוב. בינתיים עוד אין אינתיפאדה שלישית, אז את מי מענין מה עושים הפלסטינים?

רחל מבכה על בניה

רחל מבכה על בניה


אחד הסיפורים הנוגעים ביותר ללב בתנ"ך הוא על מותה של רחל, אשתו האהובה של יעקב, בעת לידת בן  הזקונים בנימין, וקבורתה על אם הדרך במקום בו מתה. בזמן בו נכתב הסיפור, וגם הרבה מאד זמן אחר כך, מוות בלידה היתה סכנה מוחשית שריחפה תמיד מעל ראשי כל הנשים וכל הזוגות הנשואים.

האם באמת היתה אשה כזאת במציאות? ואם כן, האם באמת היא מתה ונקברה באותו מקום שמצפון לעיר בית לחם (כיום, עמוק בתוך תחומי העיר)? יהודים (וגם נוצרים ומוסלמים) עולים לרגל לשם מזה לפחות אלף וחמש מאות שנה. היה או לא היה במציאות, למסורת בת כל כך הרבה שנים יש כוח ועוצמה. דמות של אם אידאלית מלאת רחמים והבנה ללא גבול ובעלת השפעה רבה בשמיים, והיא יושבת שם בתוך הקבר ומקשיבה הקשב היטב לכל מי שבאים לבקש ולהתחנן. "רָחֵל, מְבַכָּה עַל-בָּנֶיהָ; מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל-בָּנֶיהָ, כִּי אֵינֶנּוּ" (ירמיהו ל"א, יד) הוא מן הפסוקים המרכזיים בדת היהודית.

במשך מאות שנים היה מבנה קבר רחל שבבית לחם אחד הסמלים המובהקים של הארץ הזאת, ונבחר להופיע על בוליה של פלסטינה (א"י) המנדטורית. המבנה הקטן והצנוע הזה כבר אינו קיים. בשנת 1995, שיא הסכמי אוסלו, זעקו הרבנים החרדים כי יש לשמור את "אמא רחל" בשלטונה של  מדינת ישראל וראש הממשלה רבין נכנע ללחץ. התוצאה היתה לנתק את הקבר מן העיר בית לחם, להפוך אותו למובלעת חמושה בשליטה ישראלית מלאה, ולבנות סביבו חומות בטון אדירות, מתחם מבוצר לכל דבר בליבה של העיר הפלסטינית שסביבו. מאז ועד היום, זהו מוקד בלתי פוסק של התנגשויות ותקריות, מפגינים פלסטינים צועדים לעבר החומות וחיילים ישראלים יורים גז מדמיע ולעיתים גם ירי חי, ומאחורי החיילים מגיעים למקום עולי רגל יהודים בכלי רכב ממוגנים. הנשים המוסלמיות העקרות, שפעם נהגו גם הן להגיע למקום ולבקש את עזרתה של רחל, צריכות עכשיו לחפש מקומות אחרים לבקש עזרה.

לפני שבועיים הופצו חוברות צבעוניות ברחבי הארץ ובהן הבשורה החגיגית כי "בחג הפורים יערך בקבר רחל תיקון מיוחד לישועה. ביום הפורים ליד אמא, אצל קבר רחל  ישבו מרוכזים המקובלים והצדיקים אשר יערכו את התיקון הקדוש!". החוברת הציעה עסקה שאי אפשר לסרב לה – תמורת תרומה כספית הולמת ידאגו המקובלים והצדיקים להזכיר באוזניה של אמא רחל גם את שמו של התורם: "היום הזה הוא היום שלך, יום הפורים, יום תיקון הישועות בקבר רחל. תוכלו למצות את המקסימום. יבקשו עבורך מאמא רחל את הבקשה המיוחדת שלך. בריאות? נחת? שמחה? הצלחה? פרנסה? בנים? כל מה שתרצה, כל מה שתרצה!!!" (שלושה סימני קריאה במקור)

וכך אכן היה. ביום שני השבוע הגיעו המקובלים והצדיקים בכלי רכב ממוגנים אל קבר רחל, ופתחו בכל המרץ בתיקון הישועות. במרחק מטרים ספורים מהם, מעבר לחומות הבטון העבות והגבוהות, יצאו מאות צעירים פלסטינים להפגנה סוערת. החיילים שעמדו בראש החומה כדי לאפשר למקובלים ולצדיקים לקיים את הטכס, לא הסתפקו בירי אינטנסיבי של גז מדמיע.

הצלף שישב בעמדת הפילבוקס, בדיוק לפני קבר רחל, ביקש וקיבל אישור להשתמש באש חיה ולירות כדורי מתכת בקוטר 0.22 אינץ' המכונים כדורי טוטו. למרות שכבר לפני כמה שנים,  לאחר כמה מקרים קטלניים, אסרו שלטונות הצבא את השימוש בכדורים כאלה לפיזור הפגנות. 

הצלף הרים את רובהו וירה. עודאי סירחאן בן ה-12 ממחנה הפליטים עאידה שבבית לחם נפגע מכדור בראש ונפל לארץ. במשך זמן מנעו החיילים מצוותי עזרה ראשונה להתקרב. כשסוף  סוף הגיעו אליו הם חששו כי כבר מאוחר מדי. תודה לאל, בבית החולים הדסה בירושלים הצליחו ליצב את מצבו. אולי רחל בכתה גם עליו...