יום שלישי, 28 בינואר 2014

דה גול חוזר?

דה גול חוזר? 
 
           
המהומה התחילה במסיבת העיתונאים שקיים ראש הממשלה נתניהו לסיכום ביקורו בוועידה הכלכלית בדאבוס. לאחר שאמר כי פגישתו עם מזכיר המדינה קרי היתה "טובה מאד" הוסיף נתניהו כבדרך אגב "אני לא מתכוון לפנות אף יישוב. לא מתכוון לעקור אף ישראלי". לעיני המתבונן זה נראה כפניה חדה ימינה, וניסיון לתקוע מסמר גדול במיוחד בארון המתים של היוזמה הדיפלומטית שאותה מוביל אותו ג'ון קרי.

מוושינגטון לא הגיעה תגובה רשמית, אבל יש להניח שלא ממש רוו שם נחת. עברו יומיים ועוזרו של נתניהו כינס את הכתבים הזרים בישראל ומסר הבהרה. ראש הממשלה אינו מתכוון לפנות שום התנחלות, אבל זה לא אומר שכל ההתנחלויות חייבות להישאר בשלטון ישראלי. "צריכה להיות אופציה להשאיר יהודים כתושבים בשטחה של המדינה הפלסטינית העתידית. למה שיהודים לא יגורו בפלסטין, כמו שערבים גרים בישראל?" באמת למה לא? 

הדברים נמסרו באנגלית ופורסמו בידי סוכנות אי.פי, וככל הנראה נועדו בראש ובראשונה לקהל בינלאומי, אבל באמצעי התקשורת של ימינו לוקח מעט מאד זמן לתרגם לעברית את מה שפורסם באנגלית. אנשי הימין הקיצוני נדהמו ונרעשו וחשו נבגדים. "דברים חמורים ביותר, אובדן עשתונות ערכי " האשים מנהיג הבית היהודי, השר נפתלי בנט. ואילו סגן שר הביטחון, דני דנון, ממפלגתו של נתניהו עצמו, אמר "לא נפקיר את המתנחלים מעבר לקווי האויב". ברור כי האפשרות שמדינת ישראל תגיע לשלום עם הפלסטינים והם יחדלו להיות "האויב" כלל אינה נמצאת באופק המחשבתי של דנון ויתר ראשי הימין הלאומני, שהתחרו זה בזה בזעקות שבר. 

אין כאן ממש הפתעה. הפלסטינים אוחזים בעקרון ה"צומוד" שמשמעו להיאחז בשיניים ובציפורניים באדמתך, להישאר בכל מחיר בביתך ובעירך או כפרך, יהיה מי שיהיה השלטון שם  ואפילו יהיה זה שלטון כובש ומדכא ממנו תשבע מרורים לרוב. אבל המתנחלים שזרמו אל השטחים הכבושים בארבעים ושבע השנים האחרונות קורצו מחומר אחר. טוב ויפה לחזור אל ארץ אבותינו ולישב את ארץ ישראל בכלל ואת יהודה ושומרון בפרט, אבל אך ורק בתנאי שחיילי צה"ל יהיו תמיד בסביבה ויספקו למתנחלים שירותי שמירה צמודה סביב השעון. מלבד בודדים יחידי סגולה כמו הרב מנחם פרומן המנוח וקומץ תלמידיו, המתנחלים לא יעלו בדעתם ברצינות את האפשרות להישאר לחיות במדינת פלסטין. 

למי שמכיר את ההיסטוריה של המאה העשרים, סערת נתניהו האחרונה מעלה מיד בזיכרון את שמו של נשיא צרפת שרל דה גול. בשנת 1962 עמד דה גול בפני דילמה המזכירה לא במעט את מצבה של מדינת ישראל בהווה. בתום מלחמה קשה ועקובה מדם הגיע דה גול למסקנה הבלתי נמנעת שעל צרפת לסיים את שלטונה ארוך השנים באלג'יריה ולאפשר לתושביה הערבים להקים מדינה עצמאית. אבל מה לעשות עם קרוב למיליון וחצי מתנחלים צרפתים שחיו באלג'יריה, חלקם דור רביעי ואפילו חמשי על אדמתה? אילו היה דה גול מחליט להורות על פינוי בכוח, כאשר חיילים יאחזו פיזית בכל מתנחל ומתנחל וישאו אותו על כפיהם על סיפון ספינה המפליגה אל חופי צרפת, הצבא הצרפתי כולו לא היה מספיק לביצוע המשימה. במקום זאת, דה גול פשוט קבע מועד לפינוי החיילים הצרפתים והעברת השליטה בשטח לממשלתה של מדינת אלג'יריה החדשה, והשאיר בידי כל אחד מהמתנחלים את ההחלטה האישית אם להישאר או לעזוב. בפועל כמעט כולם בחרו להשאיר מאחוריהם את חופי אלג'יריה ולפתוח חיים חדשים בצרפת. (מאוחר יותר הפכו רבים מהם לגרעין הקשה של תומכי הימין הקיצוני מבית מדרשו של לה פן, אבל זה כבר סיפור אחר...) 

אז האם סוף סוף קם לנו דה גול ישראלי, והאם שמו הוא בנימין נתניהו? נ', ידיד פלסטיני ותיק שהצליח לקבל אישור להגיע לתל אביב בדיוק באמצע כל המהומה הזאת, היה ספקני ביותר: "בין אלג'יריה לבין צרפת יש מאות קילומטרים של ים. כשהאלג'ירים ראו את החיילים עולים לספינות ומפליגים, הם ידעו שאצלם הכיבוש נגמר. אבל בינינו לבין ישראל אין שום ים. אם המתנחלים יישארו אצלנו, מספיק שהם יעשו איזו בעיה או פרובוקציה ומיד הצבא חוזר והכיבוש מתחיל עוד פעם יום אחרי שהוא כאילו נגמר. אין לי בעיה שיהיו אצלנו יהודים בתור אזרחים פלסטינים, אנחנו נכבד אותם והם יכבדו אותנו, אבל נתניהו דורש שהם יהיו אזרחים ישראלים." – "יש אזרחים ישראלים שחיים בניו יורק תחת החוק האמריקאי והמשטרה האמריקאית והם מקבלים את זה בלי בעיות". "כן, זה באמריקה, אבל אנחנו לא אמריקה. אנחנו זוכרים את אוסלו, אנחנו יודעים שאם בהסכם יש חורים אז ישראל תיכנס דרך החורים ותעשה מה שהיא רוצה. מה שנתניהו מתכוון זה שיישאר המצב כמו שעכשיו. שמתנחל יכול להסתובב בכל מקום ולעשות איזה פשע שהוא רוצה מול עיני השוטר הפלסטיני והשוטר הפלסטיני לא יכול לנגוע בו. רק לשוטר הישראלי מותר לעצור את המתנחל, אבל גם השוטר הישראלי לא עושה למתנחל שום דבר. ואם זה מה שיהיה, אז איזו מין מדינה תהיה לנו? בדיחה ולא מדינה." 

ואכן, עולה בראש עוד זיכרון. בשנת 1978 הבטיח מנחם בגין לצאת מכל שטח סיני תמורת שלום עם מצרים, אבל שיחק ברעיון להשאיר את המתנחלים הישראלים בפתחת רפיח במקומם תחת השלטון המצרי. בתחילה נשיא מצרים אנואר סאדאת לא דחה את הרעיון על הסף – עד אשר הבהיר בגין שלא רק המתנחלים האזרחים אמורים להישאר בסיני, אלא גם כוח הגנה ישראלי חמוש שנועד להגן עליהם שם. מאותו רגע עמד סאדאת בתוקף על הדרישה שממשלת ישראל תדאג לפנות מהשטח את כל המתנחלים כולם. 

בעיתונים של היום כבר ישנה הבהרה חדשה מלשכת נתניהו. מסתבר שזאת בכלל לא הייתה הצעה רצינית לביצוע. זה היה בסך הכול ספין, חלק מ"משחק ההאשמות" עם הפלסטינים, הצעה שכל מטרתה להידחות על ידי הפלסטינים ובכך לאפשר לנתניהו להציג אותם כסרבנים וקיצונים. "בנט קלקל לנו את הספין" מתלוננים מרה אנשי לשכת נתניהו... 



יום שישי, 24 בינואר 2014

חמש דקות לפני שתים עשרה, ואין תכנית ב'

חמש דקות לפני שתים עשרה, ואין תכנית ב'


לפני כמה שנים דנו בגוש שלום בפרסום מדבקות חדשות לקראת עצרת הזכרון השנתית ליצחק רבין, שם תמיד מתכנסים במספרים גדולים צעירים ובני נוער שוחרי שלום האוהבים לענות על חולצותיהם מדבקות שונות ומשונות. החלטנו אז לפרסם מדבקות התראה בכיתוב "התעוררו! השעה היא חמש דקות לפני חצות" וציור המחוגים על רקע דגלי ישראל ופלסטין. הכנו אז שלוש גרסאות שונות: "השעה היא חמש דקות לפני חצות – זה הרגע האחרון לשנות כיוון".  "השעה היא חמש דקות לפני חצות – זה הרגע האחרון לעשות שלום". "השעה היא חמש דקות לפני חצות – זה הרגע האחרון לפרק את ההתנחלויות".


כנראה שהפסימיזם שלנו היה אז קצת מוקדם מדי.  עובדה, כאשר לאחרונה מצאנו תיבה מלאה במדבקות הללו, הגענו למסקנה שניתן עדיין להשתמש בהן ולהפיץ אותן, כלומר שעת חצות המוזכרת טרם באה עלינו. אבל יתכן מאד שעכשיו אכן אנו עומדים ממש על הסף. אם יכשל המאמץ הדיפלומטי שאותו מוביל מזכיר המדינה ג'ון קרי – ולפי דברי הנשיא אובמה, סיכויי ההצלחה הם פחות מחמישים אחוז - האם תהיה עוד תקומה לתהליך כלשהו המכוון להביא שלום בין ישראלים ופלסטינים? האם בכלל עוד יהיה מי שינסה? 

לפי כמה מההדלפות שהגיעו השבוע לאמצעי התקשורת, בביקורו האחרון של קרי בירושלים הוא ישב לא פחות משבע שעות עם ראש הממשלה נתניהו, ומחוץ לחדר הסגור נשמעו הדי צעקות.  אחר כך החליט קרי לדחות את ביקורו הבא באזור, שהיה אמור להתקיים ב-13 לינואר, בלי  לקבוע מועד חדש. ואז הודיע נתניהו על נחישותו לשמור בשלטון ישראל את התנחלות בית אל וגוש התנחלויות מסביבה,  מה שיחייב מערכת מובלעות ומסדרונות בשליטה ישראלית שינתקו את רמאללה מיתרת השטח הפלסטיני. והוא גם דורש לשמור על מובלעת המתנחלים בלב חברון, עוד חיתוך עמוק עמוק בלב השטח הפלסטיני. בסך הכל מסתכמות תביעותיו ב13% משטח הגדה המערבית, והוא בהחלט לא מוכן לתת תמורתם שטח מקביל בתחומי הקו הירוק. כל זאת בלי להביא בחשבון את התביעה שלו לקיים שליטה צבאית ישראלית בבקעת הירדן...

אולם... היו לנתניהו בשבוע הזה כמה רגעים של נחת רוח, בביקור של סטיבן הרפר, ראש ממשלת קנדה. הרפר עשה כל מאמץ להראות עצמו ידיד אמת של ראש ממשלת ישראל,  ודחה בתוקף כל נסיון של עיתונאים להוציא ממנו ולו מלה אחת של ביקורת על בנית ההתנחלויות. עיתוני ודוברי הימין התמוגגו,  והתמרמרו עד מאד על שרשתות הטלויזיה בישראל לא שידרו במלואו את הנאום הציוני המופלא שהשמיע הרפר מעל במת הכנסת. 

נתניהו היה בודאי שמח אילו ניתן היה להעביר את סטיבן הרפר דרומה ולהכניסו אל הבית הלבן בוושינגטון, או לפחות אל רחוב דאוניניג בלונדון או לשכת הקנצלר בברלין. ואולם מי שהסתכל בדקדקנות מצא שגם הידיד הגדול והדגול הרפא אינו בדיוק תומך בהתנחלויות הישראליות בשטחי הגדה המערבית. 

לעיתונאים ששאלו אותו חזר הרפר והשיב "עמדתנו בענין זה ידועה". ואכן עמדתה הרשמית של קנדה פורסמה על ידי משרד החוץ בממשלתו של אותו הרפר, שבוע לפני שיצא בדרכו לאזורנו. בהצהרה נאמר כי הקמת התנחלויות היא הפרה של אמנת ג'נבה הרביעית וכי הן מהוות מכשול רציני להשגת שלום כולל ובר קיימא במזרח התיכון, כי קנדה אינה מכירה בסיפוח מזרח ירושלים לישראל וכי היא תומכת בזכותו של העם הפלסטיני להגדרה עצמית והקמת מדינה "עצמאית, ריבונית, דמוקרטית ובעלת כושר קיום ורציפות טריטוריאלית". בקיצור, עמדה שאינה שונה מהותית מעמדתן של מדינות אירופה אשר שגריריהן זומנו בדיוק בזמן ביקור הרפר לשיחות נזיפה במשרד החוץ בירושלים.        

וזה היה גם בדיוק אותו זמן שמאה מקברניטי המשק הישראלי יצאו באזהרה חמורה בפני הצפוי לכלכלה הישראלית אם יכשל המשא ומתן: "הסכסוך פוגע בכיס של כל האזרחים. אנחנו יודעים שאם ישראל רוצה כלכלה יציבה ורוצה להנות מעתיד טוב ומהמשך הצמיחה – חייבים להגיע להסכם. העולם מתחיל לאבד סבלנות והאיום בסנקציות על ישראל גובר מיום ליום. יש לנו חלון הזדמנויות עם בואו של ג'ון קרי לאזור וצריך לנצל אותו‭."‬

טרם יציאתם להשתתף יחד עם אנשי עסקים פלסטינים בדיון שנועד להתקיים במסגרת הפורום הכלכלי היוקרתי בדאבוס שבשוויץ, נפגשו חלק מחברי הקבוצה עם נתניהו כדי להעמיד אותו על חומרת האיום.  מנכ"לית הבנק הבינלאומי, סמדר ברבר-צדיק, התיחסה לעובדה כי קרן ההשקעות הגדולה בהולנד ניתקה את קשריה העסקיים עם כל הבנקים הישראליים, מכיון שהבנקים משקיעים בהתנחלויות. בכך נחצה למעשה הקו המפריד בין חרם על ההתנחלויות לחרם על הכלכלה הישראלית בכללה, תקדים משמעותי ומסוכן. 

נתניהו עצמו טס גם הוא לדאבוס, שם בין השאר נועדה לו פגישה חדשה עם מזכיר המדינה קרי. בנאומו הוא ניסה להציג בטחון עצמי ואופטימיות וקבע שלא יהיה חרם על ישראל, וגם אם יהיה - ישראל תעמוד בו "וזה רק יעודד את כושר ההמצאה והיזמות שלנו". העיתונאי גדעון קוץ, שסיקר את הארוע כתב "נתניהו לא היה במיטבו בנאום. הופעתו לא דמתה למשל לתצוגות המוצלחות באיפ"ק. שם הוא יודע שהקהל ביתי, קהל של קינג ביבי. בדאבוס הוא חושש שהקהל עוין". 

הפרשן הותיק נחום ברנע ציין שתי גישות בקרב הממסד הפוליטי הישראלי. האופטימיסטים אומרים שבסך הכל מדובר בכמה קבוצות רדיקליות המנהלות תעמולה אינטינסיבית אך עד היום לא גרמו נזק מהותי לכלכלה הישראלית. הפסימיסטים חושבים שהסוסים ברחו מהאורווה, שבמערב אירופה כבר השתרש הדימוי של ישראל כמדינת אפרטהייד ועכשיו "הוירוס חוצה את האוקינוס  האטנלנטי לארצות הברית. אם יכשלו השיחות, לא כל כך חשוב על מי יטיל קרי את האשמה. התוצאה תהיה סנקציות כמו שהוטלו על דרום אפריקה, סרביה, צפון קוריאה ואיראן". 

מן הצד האחר של המפה הפוליטית והעיתונאית יצא בעל הטור חגי סגל, לשעבר חבר "המחתרת היהודית" שהטמינה פצצות במכוניות פלסטיניות ותכננה לפוצץ את המסגדים בירושלים, הביא הצעה מענינת: על מדינת ישראל להקים סוכנות חשאית לפי דוגמת המוסד אשר תפעל נגד כל מי שיעלה על דעתו להטיל חרם על ישראל, סוכנות שעצם אזכור שמה יעורר פחד וחלחלה בקרב "המחרימים האנטישמים". למאמר בעיתון "מקור ראשון" נלווה איור המציג יהודי מזוקן ושרירי מנחית אגרוף בפרצופו של אירופי שמן. 

בינתיים לפחות האירופים לא נבהלים. בתדרוך כתבים השבוע אמר שגריר האיחוד האירופי בישראל, לארס פאבורג־אנדרסן דברים מפורשים יותר מאי פעם: "אם ישראל תמשיך בבניה בהתנחלויות והשיחות ייכשלו ייווצר מצב שבו ישראל תהיה מבודדת יותר ויותר. זה לא יקרה בגלל החלטה של ממשלות באירופה אלא בגלל הלכי הרוח בציבור הצרכנים ובמגזר הפרטי. קריאות לסימון מוצרים מההתנחלויות צוברות מומנטום בכל פעם שבה ישראל מודיעה על בניה בהתנחלויות. זה מתדלק את שיח החרם באירופה. אם המשא ומתן ייכשל יש סכנה שהיחסים בין ישראל לאיחוד האירופי יילכו אחורה ולא קדימה, אני רוצה לקוות שהם ילכו קדימה". דבריו של שר הכלכלה שלנו, נפתלי בנט, אך שפכו עוד שמן למדורה. בנט הציע כי הממשלה תחזק את קשרי ישראל עם שווקים מתעוררים כדי לקזז את הבעיות עם אירופה. השגריר ציין ביובש כי האיחוד האירופי הוא השותף הכלכלי הגדולה ביותר של ישראל, המהווה כמעט שליש מהיצוא והיבוא של המדינה, וכי "יהיה זה רחוק מלהיות קל לישראל לשנות במהירות את המיקוד."
גם לפלסטינים נשלחה התראה. "הבהרנו לפלסטינים שלא ייצא להם כלום אם הם פשוט יישבו ויחכו שהמשא ומתן ייכשל. הדגשנו בפניהם גם שהמדינות התורמות מתעייפות מאי ההתקדמות בתהליך השלום, ושאם הם חושבים שנמשיך לשלם את החשבון אז זה לא מציאותי. אם המשא ומתן יכשל, אין תכנית ב'". 

אם המשא ומתן יכשל אין תכנית ב'... ואולי עכשיו אנחנו באמת רק חמש דקות מצרה גדולה באמת.   

יום שישי, 17 בינואר 2014

מתקרבים לצומת השלום

מתקרבים לצומת השלום


יום שישי, 17 בינואר - דיווח קצר מצומת רחוב ארלזורוב – דרך נמיר בתל אביב

בכל רחבי הארץ נתקלו נהגי מכוניות במלה הכמעט אסורה - "שלום".

"הנכם מתקרבים לצומת השלום" נאמר בכרזות שנתלו סביב 50 צמתים . פעילי שטח  של קבוצות ותנועות שונות, שהובאו לפעולה משותפת על ידי נפתלי רז הבלתי נלאה, ביקשו מן העוברים ושבים לחתום על עצומת השלום: "הסקרים אומרים כי 63 % תומכים בשלום – גם אני אחד מהם". בכל צומת השתתפו בםעולה גם אח"מים בפעולה. זה היה מאמץ של ותיקי השלום לעזור להתגבר על החשדנות והציניות, הפושים כל כך בישראל של היום - בצד שמאל כמו בימין - ולגייס מידה של תמיכה למאמצים הסיזיפיים של קרי. בצומת שלנו ראינו את חברת הכנסת לשעבר יעל דיין, שמצב בריאותה רחוק מלהיות שפיר, מתקרבת במרץ אל הנהגים שעצרו ברמזור ואל העוברים ושבים ומחלקת עלונים ומדבקות לאנשים שרבים מהם היו צעירים מכדי לזהות את פניה. אנשי הימין, שקיימו ממול משמרת נגד רועשת, התייאשו ועזבו אחרי שעה.

האם היתה זאת הצלחה? זה היה אולי פחות מספק מאשר לעזור לפלסטינים לטעת שתילים במקום בו עקרו מתנחלים את עצי הזית שלהם, אבל לפחות פעם אחת הושקעה האנרגיה של הפעילים בעיקר מאמץ התקרבות לציבור הישראלי.

ובמקומות אחרים:

קניון 7 הכוכבים בהרצליה

מבצע צומת השלום ברחבת קניון 7 הכוכבים בהרצליה הוכתר בהצלחה רבה מהצפוי ואופיין ברוח טובה. השתתפו כ- 15 פעילים ופעילות - חלקם חברי אירגונים, וחלקם חברים אישיים מן השורה. חתמו בסביבות 300(!) אזרחים ואזרחיות.
במקרים מסוימים אף השתרך תור קצר. ניכרה תמיכה, לפעמים אפילו די נלהבת, במטרות המבצע והרבה "הלוואי שתצליחו". התקיימו גם כמה וכמה שיחות. לא היתה אופוזיציה של ממש למעט קבוצת צעירות נלהבות תלמידות אולפנת צביה הדתית לאומית שליוו אתנו בשיח קולני, די מגוייס ופלקטי יש לומר, במשך רוב שלוש שעות שהותנו במקום. אך כן
נתקלנו בשכיחות ניכרת בהבעות חוסר תקוה או יאוש דוגמת "זה לא יעזור" , "כל הכבוד לכם, אבל אין לזה שום השפעה", "חבל על הזמן", "אין עם מי לדבר", "הפינטו-ים לקחו לנו את הארץ", "קודם תפילו את ביבי, ואח"כ נדבר" וכו'. חלק
מהמתבטאים כך הסכימו בסופו של דבר בכ"ז לחתום לאחר שהוסבר להם בסבלנות כי יאוש אינו תכנית עבודה ואינו אלא נבואה שמגשימה את עצמה.

היה בהחלט יתרון ברור בהופעתנו כאזרחים חברי אירגוני שלום שונים ובלתי מזוהים במעמד זה, ולא בשם מפלגה או אירגון ספציפי. חותמים לא מעטים עשו זאת רק לאחר שבררו שאיננו מייצגים מפלגה. זהו לקח להמשך.

היינו מאורגנים כהלכה עם שולחנות מתקפלים ואבנים כבדות (תודה ליוסי) למניעת המראת העלונים ברוח. במהלך המבצע התבקשנו ע"י קב"ט הקניון להתקפל הגם שהתייצבנו מחוץ לקניון תוך הקפדה שלא להפריע בשום אופן לתנועת הבאים והולכים. כשאנשי הביטחון של הקניון העלו חרס בידם ברצונם לפנותנו, הוזעקה המשטרה בטענת הסגת גבול והגיעה ניידת. עלי להודות שבשלב זה גייסנו את אשר למדנו, בעוונותינו, מביבי: הווה אומר, מו"מ ארוך שתכליתו משיכת זמן . הסכמה לפשרות ביניים צנועות, וגרירת רגלים בהוצאתן לפועל עד הגיע השעה 13:00 השעה היעודה להתקפלות. (דני יעקובסון)

צומת קסטינה

בצומת שלי  (קסטינה) ומקומות ששם חברים שלי השתתפו, אי אפשר להכריז על הצלחה!  היו מעט אנשים, מעט שלטים, בלי דגלים, ואחרי שהמשטרה עצרה את חלוקת המדביקות שלנו,  לא היה מה לעשות. לעומת זאת, 100 מטר מאיתנו עמדו הרבה יותר אנשים מהימין  עם הרבה תעמולה, כולל הרבה דגלים. זמן קצר היתה קבוצת ביריונים שקרעו לנו שלטים והתנהגו בצורה אלימה שלמשטרה לא היתה ברירה אלא לסלק אותם.   90% מהרכבים שעברו ציפצפו תמיכתם לקבוצת הימין. אני מאד מעריכה כל ארגון ואיש שלוחם למען השלום. אבל לפחות שנלחם בלי אשליות! (נורית גרוסמן).

סינמה סיטי 

היינו בצומת שבעה אנשים, מדי פעם הצטרפו אלינו פעילים (פסיכו אקטיב בעיקר) להזדהות, במקרים כאלו היינו כעשרה.
תלינו השלטים, חילקנו פליירים (ופחות סטיקרים), כיבדנו בפרות יבשים, והחתמנו למעלה מ 200 אנשים. ניידת משטרה עברה ובדקה את מספרנו ומהות פעילותנו בנועם ובנימוס.התפצלנו בין הכניסה לסינמה סיטי לבין תחנת הדלק, בשני המקומות החתמנו ושוחחנו עם אנשים.אכן הייתה חוויה משמעותית ומעניינת עבורנו. פגשנו אנשים שהגיעו ממקומות שונים ממרכז הארץ לסינמה סיטי ואחרים שנסעו מדרום  לצפון והתעכבו בתחנת הדלק הסמוכה.איש לא ביקר אותנו, אבל רבים התעלמו במכוון או הצהירו שאין סיכוי לשלום או אין הם מעוניינים בשלום (?!). כמחצית מאלו שפנינו אליהם הגיבו ברצון, בהערכה ובתודה.אז תודה על הארגון המדהים, על כל החומר שזומן לנו, ועל – ההתנסות המלמדת והלא פשוטה בה זכינו.
(איריס דותן כץ)

צומת פרדיס

צומת פרדיס - השתתפו כחמישה עשר מתנדבים, בגילים שבין 16 ל85. המתנדבים עמדו בארבעת הכיוונים שבצומת, ניגשו למכוניות ברמזור והציעו כרוזים, ובשתי תחנות אוטובוס החתימו על העצומה. נאספו כחמישים חתימות.מכונית משטרה, ואחריה מכונית של מע"צ, דרשו שנסיר את הפלריג, ועברנו להחזיק אותם (את הכרזות) בידינו בלי הפרעה נוספת. נהגים רבים היו ידידותיים, ולמעט תקרית אחת עם מתנחל שתלש פלריג לא היו בעיות.  אנשים הגיבו בשמחה לכך שהאירוע הוא שיתוף פעולה של תנועות רבות. (נחי אלון).

צומת בית ליד 

בבית-ליד יצרנו נוכחות של כתריסר פעילים, מחציתם מפורום המשפחות השכולות, כולל רוני הירשזון ששכל את בנו בפיגוע בצומת, נציגות יפה של חברים ממעברות וכמה בודדים שנענו לפרסומים ושמחו לסייע.
פרסנו את השלטים בכל הכניסות לצומת ועמדנו באיי התנועה לחלק פליירים וסטיקרים וכן באזור התחנות כדי ליצור נוכחות יותר משמעותית.
בצומת הזה כמעט אין הולכי רגל ועיקר המגע היה חטוף ביותר עם נהגים שחולפים בצומת או עומדים ברמזור
בשעה 11 הופיעו כעשרים נערי ישיבה עם כרזות נגד השיחות וסטיקרים שהם הדביקו ופרסו בכל מקום. בהתחלה הם ניסו להתגרות בנו ולהסתיר את השלטים קיללו והפריחו את הסיסמאות הרגילות שלהם "רוצחים" לכו לאוגנדה", "בוגדים" ואחר כך הסתפקו בוויכוחים. הם הסתלקו אחרי כשעה וחצי והשאירו את הכרזות שלהם בצומת.
חילקנו די מהר את כל החומרים ולא נשאר לנו הרבה מה לעשות. לקראת הסוף המשטרה גם צמצמה מאד את מרחב התנועה שלנו.
למרות הקשיים הפיזיים לקבל חתימות מהנהגים השגנו כמה עשרות בעיקר בזכות צורית שריג שלא פחדה לרדת לכביש למרות השוטרים. העוברים ושבים הערבים היו מאד אוהדים ולא היו לנו מדבקות בערבית לתת להם.
רבים שאלו אם מעכשיו נתחיל בפעילות קבועה מהסוג הזה. (יובל רחמים).

יום ראשון, 12 בינואר 2014

שרון ואני

שרון ואני

בקיץ שנת 1970 ישבתי בין חמישה עשר תלמידי תיכון במרתף של בית ישן במרכז תל אביב והקשבתי בחלחלה לדברים של חייל במדים שחזר מרצועת עזה. הוא סיפר על דברים נוראים, על הכאת אנשים סתם כך באמצע הרחוב, על דחפורים שמחריבים בתים ושכונות שלמות במחנות הפליטים, על הוצאות להורג ללא משפט והשלכת גופות לבארות. וכאשר הנער שלידי פרץ בצעקה "זה לא נכון! הצבא שלנו לא עושה דברים כאלה!" ענה החייל "זה נכון. אני ראיתי את זה. אני השתתפתי בזה בעצמי ועכשיו אני לא יכול לישון בלילה". 

ואז הנער שהזמין אותנו לפגישה החשאית הזאת, שהיה מבוגר ממני בשנתיים ועמד בעצמו לפני גיוס קרוב, אמר "הצנזורה הצבאית אוסרת לפרסם את מה ששמעתם כאן, מה שקורה בעזה, אבל אנחנו נגלה לעם בישראל את מה שמסתירים ממנו". היתה שם מכונת סטנסיל ישנה וחורקת, ואנחנו הדפסנו כשלושת אלפים כרוזים ויצאנו לרחובות, וחילקנו את הכרוזים בתיבות הדואר של תל אביב כשאנחנו כל הזמן מסתכלים מאחורי הכתף. ובכרוזים הוזכר שמו של המפקד שהורה על מעשי הדיכוי בעזה: אריאל (אריק) שרון, אלוף פיקוד הדרום. 

בינואר 1978 עוד היינו קצת באיפוריה לאחר ביקורו של נשיא מצרים אנואר סאדאת ונאום השלום שלו בכנסת, ולפתע נעכרה האוירה בידיעות על שר החקלאות אריאל שרון שפתח במסע קביעת עובדות הפגנתיות בפתחת רפיח שבצפון סיני, אשר זכו לכינוי "מגדלים פורחים באויר". ובערב צלצל הטלפון וקיבלתי הודעה מתנועת "שלום עכשיו" שזה עתה נוסדה על הפגנת חרום בדרישה מראש הממשלה מנחם בגין "לפטר את שרון הפרובוקטור". 

באמצע שנת 1981 התפרסמה בעיתונות, לא ממש בהבלטה, הידיעה כי בגין עומד למנות את שרון למשרת שר הבטחון, שהתפנתה לאחר שעזר וייצמן התפטר בגלל חוסר ההתקדמות במשא ומתן. טלפנתי אז לפעילים של כמה תנועות שצריך לעשות הפגנה גדולה ולהרים קול צעקה. אבל זה היה רגע של שפל ועייפות במחנה השלום הישראלי ואף אחד לא הרים את הכפפה. אפשר להניח שגם אילו היינו מפגינים, בגין היה בכל זאת ממנה אותו. 

באפריל 1982 נהרגו שלושה ישראלים בירי מן המארב ביער בולון שליד פריס. כפי שנודע אחר כך, טייסי חיל האויר הישראלי הוזעקו מיד וישבו בתאי הטייס בדרכם להמריא בפקודת שר הביטחון שרון לבצע הפצצת נקמה על מפקדות אש"ף בביירות. ואז פרסמה משטרת צרפת  כי ככל הנראה היו ההרוגים סוחרי סמים שנהרגו בידי כנופיה יריבה, והכוננות בחיל האויר הישראלי בוטלה. ובאותו השבוע בא אלינו למועדון של מפלגת של"י בתל אביב היסטוריון מאוניבסיטת תל אביב וסיפר על פרוץ מלחמת העולם הראשונה בשנת 1914 וכיצד נסחפו עמי אירופה בהתלהבות ומלחמתית ורק בודדים כמו ז'אן ז'ורס בצרפת ורוזה לוקסמבורג בגרמניה עמדו מול הזרם הלאומני. זה היה הרגע בו כולנו, כל הצעירים שישבנו שם, נשבענו לעצמנו כי נתנגד למלחמה ששרון תכנן לנו בלבנון, נתנגד לה מן היום הראשון ומן הדקה הראשונה ממש – וכך אכן עשינו בחודש יוני.   

בספטמבר 1982 עברו עלינו שלושה ימים מתוחים כאשר לאיש לא היה מידע ברור על מה שהתחולל במערב ביירות מאז השתלט עליה צה"ל. ואז באו הידיעות הברורות, שהיו גרועות יותר מן השמועות הנוראות ביותר, ומאמצעי התקשורת העולמיים הגיעו התמונות של מאות גופותיהם של חללי הטבח מתגוללות ברחובות מחנות הפליטים סברה ושתילה. ותוך שעתיים הוסכם בהתיעצות טלפונית להיפגש להפגנה בפינת שדרות בן גוריון ורחוב דיזנגוף, והמשטרה כנראה האזינה לטלפונים והיתה מוכנה במקום בכוחות גדולים וכל מי שהגיע והרים שלט נעצר ונגרר מיד לתוך מכוניות העצורים הגדולות עם החלונות המסורגים. והיינו עשרות פעילים צפופים ולחוצים בפנים ותופפנו על דפנות המתכת ובעטנו בהן וזעקנו בקולי קולות "שרון רוצח! שרון רוצח! ש-רו-ן רו-צ-ח!". אבל אחרי פחות משבוע היו מאות אלפים שיצאו לרחובות לזעוק.  

בפברואר 1983 ישבנו לילה שלם סביב נרות בכיכר שעוד נקראה כיכר מלכי ישראל והתאבלנו על אמיל גרינצוויג שנהרג מרימון שנזרק על ההפגנה שדרשה את מימוש מסקנות ועדת כהאן לפיטוריו של אריאל שרון. והיינו מאד עייפים ותשושים כאשר מסר הרדיו שאכן שרון התפטר בסופה של ישיבת ממשלה מתוחה. "סוף סוף נפטרנו ממנו" אמר פעיל שישב לידי. "רק בהלוויה שלו נדע שנפטרנו ממנו" אמר פעיל אחר "וגם אז רצוי ליתר בטחון להניח אבן כבדה על הקבר".  

בשנת 1986 עשיתי שרות מילואים בנגב, אחת הפעמים האחרונות במילואים לפני שיצאתי משורות צה"ל בטריקת דלת רועמת. ולילה אחד העברתי ארבע שעות שמירה היקפית ובן זוגי לשמירה היה מעריץ שרוף של שרון. - "רק תנו לאריק את ההגה ביד והוא כבר יעשה כאן סדר".  – "יעשה סדר? הוא החזיק את ההגה שנה ותראה איזו פאשלה הוא עשה בלבנון, איך הצבא נכנס שם לבוץ". – "זה בגלל שאתם השמאלנים תקעתם לו סכין בגב!". – "יש למדינה הזאת מזל שהצלחנו להעיף אותו לפני שהוא ממש הפיל את כולנו לתהום".  היה רגע אחד שחששתי שהמעריץ של שרון יכוון את רובהו כלפי, אבל בסופו של דבר הוא המשיך בעימות המילולי. אין כמו ויכוח פוליטי סוער לעזור לשני חיילים להעביר בקלות שעות שמירה משעממת. 

ואחר כך היו כמה וכמה שנים שאריאל שרון נדחק לרקע. כמובן, הוא תמיד היה שם, החזיק במשרד ממשלתי זה או אחר ותמיד השתמש במשאבים ובתקציבים שלרשותו כדי להרחיב עוד את ההתנחלויות, אבל כבר לא כל כך במרכז הענינים. הדור הבא של הפעילים, אלה שנכנסו לענינים בשנות אוסלו, בקושי שמו לב אליו. מי שהם באמת אהבו לשנוא היה ביבי נתניהו. אבל שרון תמיד היה שם, הוא מעולם לא ויתר על שאיפותיו ותכניותיו וחיכה לשעת הכושר. וההזדמנות שלו הגיעה. 

בשעת אחר הצהריים בסוף חודש אוקטובר 2000 צלצל הטלפון ומצידו השני של הקו היה פלסטיני, ידיד ותיק מחברון, ובקושי אפשר היה להכיר את הקול שלו: "שמעתם? עשרות הרוגים בהר הבית, המסגדים מלאים דם, הכל בגלל המנוול הזה שרון, הביקור שלו שם, ההתגרות שלו. איזה מנוול, איזה מנוול! כמה עוד ימותו בגללו?" והרבה מאד נהרגו בשנים שלאחר מכן, ישראלים ופלסטינים, במחול הדמים שהחל באותו היום. 

ובחודש ינואר 2001 בעיצומה של מערכת בחירות גורלית ראיתי מחלון האוטובוס שלטי תעמולה של אהוד ברק שהתמוטטו ונפלו על המדרכה, ומיד ירדתי בתחנה הקרובה והרמתי את השלטים וחיזקתי אותם בחתיכת חבל שמצאתי, למרות שהייתי מלא כעס ומרירות על אהוד ברק שהבטיח שלום והביא לנו שפיכות דמים. כי יריבו של ברק במירוץ היה אריאל שרון. ושבוע וחצי מאוחר יותר, בליל הבחירות שהסתיימו בתוצאה הצפויה מאד, ישבו קבוצת פעילים והתחרו בתסריטי זוועה הצפויים לנו מידי ראש הממשלה החדש, והיה אחד שהמליץ לכולנו לעזוב את הארץ בטרם יהיה מאוחר מדי. 

בספטמבר 2003 בישרו החדשות ברדיו על עוד פיגוע התאבדות מזוויע, ונמסר כי ראש הממשלה שרון מקצר את ביקורו בארצות הברית וחוזר לארץ, וכי הזמין את שרי הקבינט להפגש איתו בחדר האורחים בנתב"ג כדי לקבל "החלטה דחופה שאינה סובלת דיחוי". והפרשנים סיפרו מפי מקורות יודעי דבר כי בכוונתו של שרון לשלוח יחידה מובחרת לפרוץ לבנין המוקטעה הנצור ברמאללה וללכוד או להרוג את יו"ר אש"ף יאסר ערפאת. בטלפונים אינטנסיביים ממשרד גוש שלום גוייסו תוך שעה אחת כעשרים פעילים לנסוע מיד לרמאללה, ביניהם אורי ורחל אבנרי. הצלחנו לעבור במחסומים עם כל מיני סיפורים קצת מופרכים ולהגיע למוקטעה ולהודיע משם לאמצעי התקשורת כי אזרחים ישראלים שוהים בבנין ליד חדרו של ערפאת. העברנו לילה מתוח ללא שינה בשיחה עם שומרי ראשו הצעירים של ערפאת בתערובת של עברית וערבית ואנגלית, מקשיבים לכל רעש ורחש חשוד. הלילה עבר והשחר זרח, ובמהדורת הבוקר בקול ישראל נמסר כי הקבינט החליט שלא לנקוט צעדים מיוחדים בשל "חשש מהסתבכות מדינית". 

בפברואר 2004 הייתי בחופשה משפחתית בהולנד, ובקריאה שגרתית באתרי חדשות ישראליים גיליתי את הצהרתו המפתיעה של ראש הממשלה שרון בדבר כוונתו לפנות באופן חד צדדי את ההתנחלויות ברצועת עזה, ואת פרשנויותיהם של הפרשנים המבולבלים. 

אז עברו עלינו שנה וחצי מבולבלות, בין ההצהרה על כוונותיו של שרון ובין הביצוע בשטח, ודילמה בלתי פוסקת כיצד צריכים אנשי השלום בישראל לנהוג. היה ברור לנו ששרון הרגיש צורך לנקוט צעד כזה בגלל התנופה שצברה יוזמת ג'נבה שדחפה לשלום ישראלי-פלסטיני כולל, ובגלל מכתב הטייסים שסרבו להפציץ ערים פלסטיניות והסרבנים מסיירת מטכ"ל. מנקודת ראותו, כמי שפיקד על צבאות ושלח חיילים למות בשדה הקרב, הוא היה מוכן להקריב את ההתנחלויות ברצועת עזה כדי להדוף את הלחצים ולקבל יד חופשית להמשיך להרחיב את ההתנחלויות בגדה המערבית.  הוא עשה כל שביכולתו להפוך את פינוי 7000 מתנחלים מרצועת עזה לארוע קשה וטראומטי וממושך כדי שפינוי מאות אלפי מהגדה יראה כבלתי אפשרי לחלוטין. 

ובידיעתי את כל זאת, בין הברירה ששרון יצליח בביצוע "ההתנתקות מרצועת עזה" לבין האפשרות שהמתנחלים יכשילו את התכנית וההתנחלויות בעזה ישארו על תילן, מצאתי את עצמי בשנה הזאת צועד בהפגנה פושרת של שלום עכשיו שנקראה לתמוך בהתנתקות ולתמוך בשרון  ומחלק לנהגים בצידי הדרכים סרטים כחולים לתמיכה בהתנתקות אל מול הסרטים הכתומים שחילקו המתנחלים. 

בסוף 2005 פילג שרון את הליכוד והקים את מפלגת קדימה שנועדה לחולל את "המפץ הגדול בפוליטיקה הישראלית". ובערב ישבתי עם חברים ושמענו את הפרשנים בטלויזיה קושרים כתרים למהלך המבריק ומנבאים כי קדימה בהנהגת שרון תזכה בבחירות 2006 לארבעים ואולי אפילו חמשים מנדטים ושרון ישלוט בענק על המערכת הפוליטית לעוד שנים רבות, ואיש לא ידמה לו ולא ישווה לו. אנו לא היינו בדיוק מאושרים לנוכח חזון הזה. האם היה שרון מצליח לממש את כל זאת, ומה היה עושה בכוחו זה? האם היה נהפך לדה גול הישראלי? לעולם לא נדע.  

קצת לפני הבחירות האלה של 2006, באמצע ערב שקט של סידור מדפי ספרים מבולגנים, צלצל הטלפון וידיד שאל "שמעת מה שקורה עם שרון?".  בערב אחד שבו בגד בו עורק קטן בתוך מוחו נפל האיש שהיה מלך ישראל וכיוון את גורלנו ככלים על לוח השח והפך להיות צמח,  מת חי ספון בחדר סגור בבית החולים. וכבר לא נשאר שום מקום וטעם לויכוח פוליטי על האיש הזה.  נשארה רק הבעיה ההומניטרית, השאלה המנקרת מה היה אומר שרון אילו ידע מה עומד לקרות לו. האם לא היה מצווה בתוקף, יותר בתוקף מכל פקודה שנתן בימי חייו, לנתק אותו מהמכשירים ולחתוך מחייו את שמונה השנים האומללות האחרונות האלה? 

ועכשיו קרה האירוע הצפוי ביותר מכל אירועי השנה וההלוויה הממלכתית תתקיים ברוב הדר וששת האלופים ישאו את הארון וכל המכובדים ישלפו את ההספדים שהיה מוכנים כבר לפני זמן רב ומי שהכי תיעבו את שרון בחייו יעתירו עליו את השבחים הרבים ביותר. וביום הזה אפשר להקדיש מחשבה לשלושת הבנים שעבורם אריאל שרון היה האבא האהוב ואשר בשמונה השנים האחרונות ישבו ליד מיטתו וקיוו לשווא שעוד יבוא הרגע בו יתעורר ויחזור אליהם. ועכשיו הם יוכלו לטמון אותו בעפר ולהמשיך בחייהם. 

כי עפר אתה ואל עפר תשוב.  

יום חמישי, 9 בינואר 2014

יש ליברמן חדש?

יש ליברמן חדש?


ישנו עיקרון ידוע בתקשורת: "כלב נשך אדם? זה לא חדשות. אדם נשך כלב? זאת בהחלט חדשה". לפני שבועיים, "אדם נשך כלב" היה אצלנו ח"כ משה פייגלין מפגין בעד לגליזציה של הקנאביס ושר "אני ואתה נשנה את העולם". אבל חיש מהר הופיע אדם שנשך כלב עוד הרבה יותר גדול: אביגדור ליברמן שוחר השלום.

כן, הוא ולא אחר. אביגדור ליברמן, הפרובוקטור הבלתי נלאה, שר החוץ הכי בלתי דיפלומטי בתולדות הדיפלומטיה הבינלאומית אשר היה אורח מאד בלתי רצוי בוושינגטון ובבירות אירופה, האיש שנהנה להתגרות בערבים וגם הפיק מזה רווח אלקטוראלי בלתי מבוטל. והנה בשבוע האחרון נשמעו באמצעי התקשורת זמירות חדשות: ליברמן עוקף את נתניהו משמאל, ליברמן הפתיע לטובה את מזכיר המדינה ג'ון קרי, ליבמן נהפך להיות המבוגר האחראי בממשלה, בדיוני הקבינט ליברמן מתקרב לעמדות של ציפי לבני... איזו הפתעה, ממש חגיגה לתקשורת.

אז יש ליברמן חדש? לא בדיוק. לקח פחות משבוע לעור הכבש להתחיל להתנדנד ולחשוף מחדש את שיניו החדות של הזאב הטורף. ליברמן יתמוך בהסכם רק אם במסגרתו יועבר אזור "המשולש" על תושביו, מאות אלפי ערבים אזרחי ישראל, אל תחומי המדינה הפלסטינית שתקום. ומה אם הם לא רוצים? את ליברמן זה לא מענין. העיקר להפחית בכל מחיר את מספר הערבים בישראל.

אבל יש בעיה, שאותה יכול היה להסביר לשר החוץ ליברמן כל אחד מן המומחים למשפט בינלאומי המכהנים במשרה מלאה במשרדו. מדינה ריבונית בהחלט יכולה לקבל, לפי הנוהלים שנקבעו לכך בחוקיה, החלטה לותר על חלק משטחה הריבוני ולהעביר אותו למדינה אחרת, בין למדינה קיימת ובין למדינה חדשה שנולדה. יש לכך דוגמאות רבות בהיסטוריה. אולם מדינה (לפחות מדינה המתיימרת להיות בעלת משטר דמוקרטי) אינה רשאית לשלול מאזרחיה את אזרחותם כנגד רצונם.

במלים אחרות: אם תחליט ממשלת ישראל ותקבל לכך את אישור הכנסת, היא יכולה לקבוע כי גבולה של מדינת ישראל יעבור מצידו המזרחי של כביש מספר 6 וכי אום אל פחם, טירה וטייבה ועוד ערים וכפרים שתושביהם ערבים ימצאו בשטחה של מדינת פלסטין שתקום. ואולם החלטה כזאת לא תבטל ולא תשנה במאומה את עובדת היותם של התושבים האלה אזרחים ישראלים לכל דבר, אזרחים ישראלים הנושאים דרכונים ישראלים ותעודות זהות ישראליות, אזרחים הזכאים לכל הזכויות של אזרח ישראלי בביטוח הלאומי ובביטוח הבריאות ובכל תחום אחר, אזרחים המצביעים בבחירות ושולחים את נציגיהם לכנסת בירושלים וכמובן זכאים כמו כל אזרח ישראלי אחר לחיות ולעבוד בכל מקום בתחומי מדינת ישראל, מדינתם.

אם יבחר תושב אום אל פחם שבפלסטין להעביר את מקום מגוריו לנצרת או לעכו או לתל אביב, הוא יהיה זכאי להטבות שמעניקה מדינת ישראל ל"תושב חוזר", בדיוק כמו אזרח ישראלי החוזר אלינו מניו יורק או ברלין. ומה על הדור הבא, אלה שיוולדו כבר לאחר השרטוט מחדש של הגבול? גם בענין זה החוק ברור ונהיר. כבר היו מקרים רבים של צעירים שנולדו בניכר להורים אזרחי ישראל ובבואם לביקור קצר בארץ גילו שמבחינת מדינת ישראל הם אזרחים ישראלים לכל דבר, וחלה עליהם חובת השירות הצבאי...   

ובקיצור, אם חותר אביגדור ליברמן לצמצם את אחוז האזרחים הערבים בישראל ולהוריד את מספר חברי הכנסת הערבים, העברת המשולש למדינת פלסטין בשום פנים ואופן לא תקדם אותו אל המטרה הזאת. כאשר מישהו ידאג סוף סוף להבהיר לו את עובדות החיים האלה, זה מן הסתם יצנן את ההתלהבות שלו לחילופי שטחים מסוג זה.

ואולי לא? יתכן שליברמן בכלל לא חושב ולא מתכוון שיהיה איזה הסכם ושיתבצעו איזה חילופי שטחים, והוא בסך הכל חושב על הבחירות הבאות ועל ליקוט קולות גם משמאלנים מבולבלים וגם מגזענים שונאי ערבים...  

יום רביעי, 1 בינואר 2014

ממשלה התאבדותית

ממשלה התאבדותית

המאמר להלן מפרי עטי פורסם באתר החדשות "וואלה" היום, 1 בינואר 2014.  



השבוע נפתח בכותרות גדולות, לפיהן אם יתמוטט המשא ומתן יטילו האירופאים את האשמה על מדינת ישראל - ובאופן ספציפי, על התעקשותה של ממשלת נתניהו להכריז בצורה ראוותנית על מפעלי בנייה התנחלותיים. להטלת אשמה כזאת מצד האיחוד האירופי עלולות להיות תוצאות מרחיקות לכת לכלכלתה של מדינת ישראל. תגובה הגיונית של ממשלה הגיונית בישראל הייתה צריכה להיות פתיחה במאמץ דיפלומטי אינטנסיבי בבירות אירופה, במטרה לעשות נפשות לעמדה הישראלית. ומה הייתה תגובתה של הממשלה המושלת כיום בישראל? להוסיף חטא על פשע, פרובוקציה על פרובוקציה, כאילו במכוון כדי לשכנע את האירופים שאכן צדקו בקביעת זהותו של האשם. תגובתה המיידית של ממשלת נתניהו לעננים המתקדרים בשמיים האירופיים הייתה לאשר (בינתיים בוועדת השרים לחקיקה) את הצעת החוק לסיפוח בקעת הירדן.

בקעת הירדן נמצאת בחודש האחרון במוקד המשא ומתן והוויכוח - בין ישראל לפלסטינים, בין ישראל לארצות הברית וגם בין הישראלים לבין עצמם. זה לא במקרה, ואין זו הפעם הראשונה. אחת הסיבות העיקריות לכישלון ועידת קמפ דיוויד בשנת 2000 הייתה דרישתו של ראש הממשלה דאז, אהוד ברק, לקיים נוכחות צבאית ישראלית ארוכת טווח בבקעת הירדן. לא תמיד מבינים אצלנו בישראל מה פירושה של דרישה זאת, המנומקת בנימוקי "ביטחון". בקעת הירדן כמוה כפקק גדול הסותם וחוסם את הגישה החופשית של הפלסטינים אל העולם החיצון. שליטה ישראלית בבקעת הירדן, פירושה שישראל שולטת על גבולותיה של מדינת פלסטין וקובעת מי ייכנס ומי ייצא, איזו סחורה תיובא ואיזו תיוצא. פירוש הדבר כי פלסטין לא תהיה מדינה עצמאית באמת, אלא מובלעת תחת שלטון ישראלי נמשך. פירוש הדבר שהכיבוש הישראלי על הפלסטינים נמשך - ואם הכיבוש נמשך, גם הסכסוך בין ישראל לפלסטינים יימשך. 

לפי דיווחים בלתי רשמיים שונים, תכנית הביטחון שהגישו האמריקנים לצדדים כוללת המשך נוכחות צבאית ישראלית בבקעת הירדן לעוד כמה וכמה שנים - גלולה מרה, מרה עד מאד מבחינת הפלסטינים. הם אולי יסכימו לחתום, בחוסר רצון וחירוק שיניים, על הסכם בו תיקבע תקופת מעבר ארוכה לסיום הכיבוש בבקעת הירדן - אם יהיה מדובר על הסכם מחייב שיקבע בצורה ברורה וחד-משמעית מתי זה יסתיים ובאיזה תאריך ייצא החייל הישראלי האחרון מהשטח. האם יש לכך שותף בצד הישראלי? ספק רב.

ההצעה האמריקנית, לפי אותן הדלפות בלתי רשמיות, אינה כוללת את המשך קיומן של ההתנחלויות הישראליות בבקעת הירדן. גם אין סיבה שתכלול סעיף כזה. הטיעונים הביטחוניים שמביאים נתניהו ואחרים בהחלט אינם מצריכים נוכחות של חקלאים ישראלים בבקעה. ההתנחלויות בבקעה מקיימות חקלאות פורחת באמצעות שאיבת מים אינטנסיבית וייבוש המעיינות ששימשו במשך דורי דורות את הכפרים הפלסטינים שלידן. ערך ביטחוני להתנחלויות האלה אי אפשר למצוא אפילו בזכוכית מגדלת. מטרתן של ההתנחלויות היא אחת ויחידה: להצהיר קבל עם ועולם כי בקעת הירדן נועדה להיות שטח ישראלי לעשר שנים, ולחמישים שנה ולמאה שנה.

זה גם בדיוק המסר שמעבירה הצעת החוק של ח"כ מירי רגב, וגם המסר של השר הבכיר גדעון סער ויתר שרי הליכוד והבית היהודי שהרימו ידם כדי לאשר אותה בוועדת השרים לענייני חקיקה. המסר פשוט וברור: שימו לב כולכם, פלסטינים ואירופאים ואמריקנים! אם עוד היה למישהו מכם צל-צלו של ספק, אנא הוציאו אותו מלבכם: אין לנו כל כוונה שהיא להגיע אי פעם להסכם עם הפלסטינים.

איך להגדיר ממשלה שמקבלת החלטות כאלה? ההגדרה העולה על הדעת באופן טבעי היא: ממשלה התאבדותית.