יום רביעי, 9 בנובמבר 2016

הבוקר המר

            הבוקר המר

אז הסיוט באמת הפך למציאות.                     י 

לאחר שהקלפיות בחוף המזרחי נסגרו בשעה 2 בלילה לפי שעון ישראל, המשכתי לעקוב בסי.אן.אן  אחר הדרמה שהתגלגלה במהירות. צפיתי בדיונים של מומחי הבחירות, עם המפות המתוחכמות שלהם והידע המפורט על כל מחוז בכל מדינה של ארה"ב. ברגעים הראשונים עוד נראה היה שהילארי קלינטון עומדת לנצח בפלורידה וצפון קרוליינה – אך אחר כך, במדינה אחר מדינה חזר על עצמו אותו חזיון: המרחבים הצבועים אדום, המייצגים כפרים ועיירות, עולים ומכריעים את הנקודות  הכחולות שיצגו את הערים הגדולות.                               י


מאחורי המרחבים האדומים הללו במפות של הסי.אן.אן היו האנשים אותם תיאר מייקל מור בסרטו: העובדים שננטשו ב"חגורות החלודה" כאשר התעשיות עברו לארצות שבהן המשכורות נמוכות בהרבה. ממורמרים וחסרי תקווה, הם היו מוכנים  לאמץ את הדמגוגיה של דונלד טראמפ והבטחתו "להפוך את אמריקה לגדולה שוב".  זרם אדיר מתחת לפני השטח, שאותו הסוקרים החמיצו לחלוטין. י 

בזמנים שלפנינו יהיו הרבה האשמות וחרטות. מה היה אילו הקדישו הדמוקרטים יותר תשומת לב ונתנו תשובות טובות יותר לעובדי הצווארון הכחול שהיו פעם עמוד התווך של מפלגתם? מה היה אילו בחרה המפלגה הדמוקרטית את ברני סנדרס כמועמדה לנשיאות? מה היה אילו לא היתה הילארי קלינטון לוקחת ביהירות את ויסקונסין כמובנת מאליה, ואילו היתה טורחת לבקר שם לפחות פעם או פעמיים במהלך מסע הבחירות?  מה היה אילו במקום ללהק את עצמה לתפקיד  האישה הנשיאה הראשונה, היא היתה מקדמת לתפקיד זה אישה צעירה יותר שאין מאחוריה פרשיות עבר מפוקפקות?                                      י

חרטות רבות. דברים רבים הנראים מאד בבירור בדיעבד ואשר היו צריכים להיות ברורים גם בזמן אמת, דרכים רבות שלא נלקחו. הדרך בה הלכנו הובילה את הנשיא הנבחר דונלד טראמפ לשאת נאום נצחון צוהל בפני קהל תומכיו. כמה כנות מילות הפיוס שלו? האם הוא יוכל – אפילו אם ירצה – לכבות את להבות השנאה שליבה ללא הרף במשך שנה של קמפיין פרוע? האם יש לטראמפ משהו אמיתי להציע לאנשים חסרי התקווה אשר להם הוא העניק תקווה חולפת - ואם הוא יאכזב אותם, למי ולמה הם יעניקו את תמיכתם בפעם הבאה?                       י 

ולגבי הנשיא אובמה, הוא תקוע עכשיו עם יורש מאד לא רצוי, שמבטא באישיותו את ביטול כל מה שאובמה השיג. זה עשוי להגביר את נכונותו של אובמה להשתמש בחודשיים שנותרו לו כדי להשאיר אחריו לפחות מורשת משמעותית אחת אחרונה: כלומר, להסיר את הווטו האמריקאי ולאפשר למועצת הביטחון של האו"ם לקבל החלטה מחייבת בנושא הסכסוך הישראלי-הפלסטיני – עד כמה שזה יעזור.        י

פירור קטן מדי של תקווה בבוקר מר.                                     י 

יום שבת, 1 באוקטובר 2016

איש שלום? לא בדיוק. ובכל זאת...

איש שלום? לא בדיוק. ובכל זאת...

ההפגנה הראשונה בה השתתפתי היתה בסוף שנת 1967. יום אחד, שעתיים לפני סיום הלימודים, עבר מנהל בית הספר שלי בין כל הכיתות והודיע: "שני השיעורים האחרונים מבוטלים, כולם הולכים להפגין בשגרירות צרפת!". פצחנו בתרועות שמחה ויצאנו משערי בית הספר. בדרך לשגרירות נתקלנו בתלמידי בתי ספר אחרים שכולם הצטרפו להפגנה הגדולה, הספונטנית המאורגנת. מישהו התחיל לצעוק "לדה גול/יש אף גדול!" וכולם הצטרפו. 

בישראל של סוף 1967 היה מאד אופנתי לשנוא את צרפת ואת נשיא צרפת שרל דה גול. כפי שקראנו בעיתונות ושמענו מן המורים, צרפת בגדה בישראל והפרה את הברית שלה איתנו ברגע המכריע והטילה עלינו אמרגו נשק. (ישראל ניצחה במלחמה בכל זאת, אבל זה כבר סיפור אחר). ולהוסיף חטא על פשע, סיפרו לנו שדה גול אמר דברים אנטישמיים, אם כי אף אחד לא ידע בדיוק מה הוא אמר. אז בשמחה רבה הלכנו להפגין בשגרירות צרפת במקום ללמוד. כמה מאיתנו רצו גם לזרוק אבנים ולשבור את חלונות השגרירות, אבל את זה המשטרה מנעה.

במקרה, כמה שבועות אחר כך ניגשתי למדף אחורי מאובק בספרית ההשאלה בה נהגתי אז להחליף ספרים. היה שם ספר בכותרת מסקרנת: "גשר מעל הים התיכון". בעמוד הראשון הופיעה תמונה גדולה ובה שר ישראלי בשם שמעון פרס לוחץ את ידו של נשיא צרפת שרל דה גול, שניהם מחייכים חיוך רחב, וברקע מגדל אייפל וקו הרקיע של פאריס. קראתי את הפרק הראשון ובו הסביר שמעון פרס בהרחבה כי הברית האסטרטגית בין ישראל וצרפת היא מוצקה ואיתנה, ושהיא תשגשג ותאריך ימים מכיון שהיא משרתת היטב את האינטרסים של שתי המדינות. (ככל שזכור לי, דווקא את הסיוע הצרפתי להקמת הכור בדימונה פרס לא הזכיר שם...)

 למען האמת, זה לא היה ספר כל כך ישן. הוא יצא לאור רק שלוש שנים מוקדם יותר, בשנת 1964, אבל מישהו בספריה החליט להגלות אותו למדף האחורי. אז, בגיל 12, היתה הפעם הראשונה בה למדתי להכיר את שמעון פרס כאיש של חזונות מדיניים גדולים ותכניות אסטרטגיות מרחיקות לכת (לא תמיד אותם חזונות ואותן תכניות...).  

בשנת 1976, בזמן חופשה קצרה מן השירות הצבאי, השתתפתי עם כמה עשרות צעירים בהפגנה שנערכה בתל אביב במחאה על תנועת המתנחלים החדשה, "גוש אמונים", שחבריה ניסו שוב ושוב להתמקם בלב "יהודה ושומרון". לאחר ההפגנה ישבנו במשרד קטן וצפוף והקשבנו לחדשות במכשיר טלויזיה קטנטן, שחור לבן. "שוב הצליחו פעילי גוש אמונים להערים על מחסומי הצבא, להגיע אל תחנת הרכבת הישנה בסבסטיה ולהתבצר בה. פינוים צפוי לגרור התנגשויות אלימות בינם לבין החיילים" אמר הקריין. "איזה להערים?" אמר אחד הבחורים שארגנו את ההפגנה. "שר הביטחון הוא שמעון פרס, החבר הכי טוב של המתנחלים. אז מה עוד אתם רוצים? זה משחק מכור!". באותו משרד קטן, שמעון פרס היה האיש שכולנו שנאנו יותר מכל אדם בעולם. 

למחרת בבוקר, באוטובוס בדרך חזרה לבסיס, קראתי על "הסכם הפשרה" שהושג בלילה בברכתו של שר הביטחון פרס. למתנחלי גוש אמונים איפשר הצבא להישאר "באופן זמני" בבסיס צבאי סמוך. מאוחר יותר, הזמני נהפך לקבוע, המתנחלים נשארו שם והחיילים עזבו והמחנה נהפך להיות התנחלות קדומים. לשמעון פרס בהחלט היתה מניית יסוד במפעל הזה. 

חודש מאי 1981 – אסיפה מרובת משתתפים במועדון צוותא בתל אביב, לחגוג את בחירתו של פרנסואה מיטראן לנשיא צרפת. הנואם המרכזי היה שמעון פרס – מנהיג מפלגת העבודה הישראלית, ראש האופוזיציה בכנסת וסגן נשיא האינטרנציונל הסוציאליסטי. "אירופה הולכת ונהפכת להיות יבשת סוציאליסטית!" קרא פרס. "זה הגל של העתיד, ואנחנו בישראל צריכים להשתלב בו!" זאת היתה הפעם הראשונה בה שמעתי מפיו של שמעון פרס שבחים לסוציאליזם, והם לא האריכו ימים. (למעו האמת, גם מיטארן עצמו ויתר חברי האינטרנציונאל הסוציאליסטי לא ממש הראו דבקות גדולה בעקרונות הסוציאליזם). 

ספטמבר 1982: מלחמת לבנון הראשונה השתוללה כבר מזה שלושה חודשים, והגיעה לשיאה עם הטבח הנורא במחנות הפליטים סברה ושתילה. גל הפגנות ומחאות בכל רחבי הארץ, ואת הלילה הקודם ביליתי בבית המעצר באבו כביר. 

פגישה מכרעת בין הפעילים המרכזיים של "הועד נגד המלחמה בלבנון" מצד אחד וראשי "שלום עכשיו" מצד שני. - "שלום עכשיו רוצה רוצה לעשות במוצאי שבת הקרובה הפגנה גדולה בכיכר מלכי ישראל, הפגנה גדולה, אדירה, יותר מכל מה שעשינו אי פעם. אבל אתם כבר הוצאתם רשיון מהמשטרה, ואם לא תעבירו אותו אלינו שלום עכשיו לא תוכל לעשות את ההפגנה. גם אתם יודעים שאם יבוא רק התומכים שלכם, זאת תהיה עצרת הרבה יותר קטנה". – "בסדר, אנחנו מוכנים להעביר את הרשיון". – "אבל יש בעיה. מפלגת העבודה מוכנה להצטרף, לשנות את העמדה שלהם של תמיכה במלחמה בלבנון ולצאת נגד המלחמה. שמעון פרס ויצחק רבין מוכנים – לא רק מוכנים, הם מאד רוצים - לעמוד על הבמה ולדבר בחריפות נגד בגין ושרון. אבל כמה שלא נעים לי להגיד, פרס ורבין לא מוכנים לעמוד על במה אחת עם מישהו מהשמאל הקיצוני". 

כל העיניים בחדר מופנות אל המשורר יצחק לאור, שאמור היה להיות הנואם המרכזי מטעם הועד נגד המלחמה. לאחר רגע של שתיקה הוא מפליט קללה עסיסית ואומר "שיהיה! אף אחד לא יוכל להגיד שאני קילקלתי את ההפגנה נגד פשעי המלחמה. שיבואו רבין ופרס לבמה ויבושם להם!". כך נולדה "הפגנת הארבע מאות אלף" שנחרתה בזיכרון כהפגנה הגדולה ביותר בתולדות מדינת ישראל עד אז.

שנתיים או שלוש אחר כך - שוב הפגנה קטנה של כמה עשרות אנשים ושוב ישבנו אחריה לראות את חדשות הטלויזיה במשרד מאובק (הטלויזיה כבר היתה צבעונית). בהפגנה קראנו, כמו בהרבה הפגנות ואירועים באותו זמן, "דו שיח לשלום / עם אש"ף עוד היום!". חילקנו כרוזים לקהל התל אביבי האדיש ובהם סופר על המפגשים שקיימו אנשי "המועצה לשלום ישראלי-פלסטיני" עם נציגים של אש"ף ועל המסרים החיוביים ששמעו מן הפלסטינים. 

בטלויזיה התראיין באותו ערב שמעון פרס, שר החוץ בממשלתו של יצחק שמיר. פרס שלל מכל וכל את האפשרות לנהל משא ומתן עם אש"ף – "זה ארגון טרוריסטי, מתנגד לשלום, אין לו שום דבר חיובי לתרום!". לעומת זאת הוא שיבח והילל את חוסיין מלך ירדן – "המלך הוא שותף רציני, אמיתי, אמין. האופציה הירדנית היא האופציה האמיתית לשלום".   

"איזה אידיוט!" אמר אחד האנשים שישבו לידי. "גם להחזיר את השטחים לירדן וגם הפלסטינים יגידו שההסכם לא מחייב אותם וימשיכו להילחם בישראל? עסקה נפלאה – לשלם את מלוא המחיר ולא לקבל כלום בתמורה. איך מצליח טיפש כזה להגיע כל כך גבוה?" 

כפי שנודע לנו אחר כך, באותו זמן הגיע פרס להסכם עם המלך חוסיין בפגישה חשאית בלונדון, אך ראש הממשלה שמיר הטיל וטו והיוזמה נכשלה. אנו לא היינו שותפים לזעם ולמחאה שהביע פרס על "אובדן ההזדמנות ההיסטורית".

אפריל 1990 – המשבר הקואליציוני שנכנס להיסטוריה של ישראל תחת השם "התרגיל המסריח". האופציה הירדנית ירדה מן הפרק עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה, האמריקאים הציעו שישראל תנהל משא ומתן עם משלחת פלסטינית שלא תייצג רשמית את אש"ף אבל תכלול נציגים ממזרח ירושלים. ראש הממשלה שמיר דחה את ההצעה על הסף והאשים את שר החוץ פרס בעידוד חשאי של היזומה האמריקאית. משבר האמון ביניהם הסתיים בהתפטרות פרס ויתר שרי העבודה והפלת ממשלת שמיר בהצבעת אי אמון. שמעון פרס הודיע שהצליח להקים ממשלה חדשה בראשותו, ובבוקר ה-12 באפריל היה אמור להציג אותה בכנסת. 

אבל מועד הצגת הממשלה נדחה ונדחה. התרבו השמועות כי החרדים נטשו את פרס ברגע האחרון ושללו ממנו את הרוב. השמועות התגלו כנכונות – בצהרים הופיע פרס בטלויזיה, מתוח וחיוור, והודיע על "דחיה בהצגת הממשלה". "לעזאזל!" אמר אחד החברים שלי. "זה אומר שאנחנו ממשיכים להיות תקועים עם שמיר, והוא ימשיך לחסום את הכל. ימח שמם של החרדים!"

  
1994 – לאחר שועדת פרס נובל לשלום הודיעה על הענקת הפרס ליצחק רבין, יאסר ערפאת ושמעון פרס על חלקם בהסכמי אוסלו, התפרסם ב"ידיעות אחרונות" מאמר פרשנות נבזי. הכותב תקף את שמעון פרס בחריפות רבה והאשים אותו כ"רודף פרסומת" שדחף לחתימה על "הסכם אוסלו הזוועתי" רק כדי לקבל את פרס נובל. 

אני ישבתי אז וכתבתי מיד מכתב תגובה. אין בידי הנוסח המדויק (אז עוד לא נשמרו דברים כאלה במחשב) אבל זכור לי שהתיצבתי להגנה ותמיכה ללא סייג בשר החוץ שמעון פרס. כתבתי שהוא מדינאי ממדרגה ראשונה שכל מדינה היתה יכולה להתברך בשכמותו. כמו שכתבתי ואמרתי במקומות רבים אחרים באותה תקופה, כתבתי כי שמעון פרס ראוי לשבח ולפרס על כי הבין כי שעל מדינת ישראל לסיים את הכיבוש ולהגיע לשלום עם הפלסטינים, לא רק לטובת הפלסטינים אלא גם לטובת עצמה. על כך שהבין כי כדי לדבר עם הפלסטינים צריך לדבר עם מי שהפלסטינים עצמם רואים כנציגם – כלומר ארגון השחרור הפלסטיני וראשו יאסר ערפאת. 
כתבתי גם כי פרס ראוי לשבח ולפרס על כך שהצליח להתגבר על היריבות הקשה והמרה בינו לבין יצחק רבין, לעבוד עם רבין בשיתוף פעולה הדוק ולשכנע את רבין ללחוץ את ידו של יאסר ערפאת. 

מכל הסיבות האלה, סיכמתי, פרס נובל לשלום מגיע לשמעון פרס בזכות ובדין, יותר מאשר לרבים אחרים שזכו בפרס הזה לפניו. "ידיעות אחרונות" קיצר את המכתב, אך העיקר התפרסם ביום המחרת.

נובמבר 1995 – הלילה המר של רצח רבין. עצרת השלום המוצלחת בכיכר, ההמונים באו להביע אמון בתהליך השלום שהחלו באוסלו, רבין ופרס על הבמה שרים את שיר השלום. העצרת נגמרה, צעירים רוקדים בעליצות בכיכר לצלילי מוזיקת סמבה ברזילאית. לפתע, צופרי שיירה ארוכה של מכוניות משטרה, שמועות על פיגוע, הידיעה  שראש הממשלה רבין נפגע מיריות מתנקש, מאות אנשים רצים כל הדרך אל שער בית החולים איכילוב, דובר הממשלה איתן הבר מופיע וקורא את ההודעה "ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה...". 

חזרה אל הכיכר, ישיבה במעגלי אבל סביב הנרות הדולקים. ברדיו נמסר כי הממשלה התכנסה באמצע הלילה לישיבת חרום ובחרה בשמעון פרס כראש ממשלה זמני עד לאישור הכנסת. כמה צעירים ניגשים אל קיר בנין העיריה הסמוך ומרססים בצבע שחור כתובת גרפיטי ענקית: "לעולם לא תלך לבד, שמעון פרס!" 

כבר באותו לילה התחלנו לדבר על מה שצריך פרס לעשות. לפזר מיד את הכנסת ולקרוא לבחירות חדשות, וכך לזכות ברוב גדול? לפעול בתקיפות ובחריפות נגד המתנחלים, כשמעמדם הציבורי בשפל המדרגה?

מה לעשות, שמעון פרס לא קיבל אף אחת מן ה"עצות" שלנו. במקום זאת, הוא תוך זמן קצר הסתבך במבצע מלחמתי מיותר לחלוטין ועקוב מדם בלבנון - "מבצע ענבי זעם". באפריל 1995, לאחר שמאה ושישה אזרחים לבנונים נהרגו מפגז ארטילריה ישראלי תועה בכפר קאנא, הייתי בהפגנת מחאה מול ביתו של ראש הממשלה שמעון פרס ברמת אביב. הפגנה מיליטנטית בה הושמעו קריאות חריפות בגנותו של פרס, כולל המלים "רוצח" ו"פושע מלחמה". בשיא ההפגנה התנגשנו עם שרשרת השוטרים שחסמה את דרכנו, והיינו קרובים מאד לבלות את הלילה במעצר. ולמרות זאת, ברגעי הפיזור אמרתי לחברי: "אין ברירה, למרות הכל בבחירות נצטרך להצביע בעדו". – "מה? בעד המנוול הזה?" – "אלא מה אתם רוצים, את נתניהו כראש הממשלה?". 

באותו רגע, הביטוי "ראש הממשלה בנימין נתניהו", עדיין נראה כמעין מדע בדיוני, אפשרות רחוקה ובלתי סבירה. אבל רק חודש וחצי אחר כך היא הפכה למציאות שמלווה את מדינת ישראל עד היום. במשך כל ליל הבחירות ישבנו ערים, בעוד התחזיות הראו ניצחון לנתניהו – ניצחון ברוב דחוק אבל ברור. שעה אחר שעה ישבנו מול המסכים, מקווים עוד לשינוי של הרגע האחרון, עד שבאור הבוקר הפכו התחזיות למציאות ושמעון פרס איבד את הסיכוי האחרון לאחוז בהגה השלטון במדינת ישראל. 

יכולתי להמשיך את המאמר הזה עוד ועוד ולציין רגעים נוספים בחייו של שמעון פרס – אורות וצללים, נקודות ציון נוגדות, זמנים בהם רגזנו עליו מאד שהסכים לשרת את נתניהו וליצג אותו בעולם וזמנים בהם בכל זאת ניסה לפחות חלקית לעמוד מול מנהיג הליכוד ולנקוט כל מיני יוזמות לקידום השלום. נסיון כושל להיבחר כנשיא המדינה ונסיון שני שהצליח. והשנים האחרונות בהן זכה שמעון פרס לפופולריות רבה בציבור הישראלי הרחב ודחק הצידה יותר ויותר את חזון השלום והמזרח התיכון החדש ובחר להתרכז בחלום וחזון חדש ובלתי פוליטי – פיתוח הנאנו-טכנולוגיה והברכה הרבה הצפויה בנאנו-טכנולוגיה ה למין האנושי. 

בכל זאת, עכשיו שהקריירה הארוכה של שמעון פרס הסתיימה סופית בהלוויה ממלכתית אדירה בנוכחות שועי העולם, הייתי מעדיף לסיים את הסקירה האישית שלי באותו רגע מכריע של הכשלון בבחירות 1996. 

האם היה שמעון פרס איש שלום? רבים מחברי הפוליטיים מפקפקים בכך, ולא קשה למצוא הוכחות מרשיעות וכתמים שחורים לאורך חייו של פרס. 

באשר לי - הייתי שמח מאוד אילו ניתן היה להחזיר את הגלגל לאחור, לחזור אל מאי 1996 ולהעניק לשמעון פרס את שלושים אלף הקולות הנוספים, שהיו נותנים לו ארבע שנים נוספות בראשות הממשלה (והיו הופכים את בנימין נתניהו להערת שוליים נשכחת בתולדות מדינת ישראל). 

שמעון פרס של 1996 היה מחויב לחלוטין, פוליטית ואישית, להסכמי אוסלו. יש סיבה טובה להניח כי עם מנדט מוצק למשך ארבע שנים, פרס היה נכנס עם כל האנרגיה והנחישות הטיפוסיים שלו למשא ומתן עם הפלסטינים על מעמד הקבע. שהוא היה מנסה ברצינות להגיע להסכם עד לתאריך היעד שנקבע, מאי 1999. ושברגע שהיה נחתם הסכם, הוא היה נאבק בכל כוחו כדי ליישם אותו בשטח. 

האם הוא היה מצליח? האם היינו יכולים לחיות עכשיו במצב שונה לחלוטין, במזרח תיכון חדש אמיתי? או שאולי פרס היה מבזבז גם את ההזדמנות הזאת, והיה מסיים בכישלון חרוץ? לעולם לא נדע.

במציאות לא ניתן לחזור בזמן ולשנות את ההיסטוריה. נקווה שלפחות את העתיד נוכל עוד לשנות.  

\

שמעון פרס,יאסר ערפאת והסכמי אוסלו - התצלום ששום עיתון בישראל לא פרסם השבוע 

יום שישי, 12 באוגוסט 2016

צמא ונרטיב

צמא ונרטיב

י"אצלנו בפסאיל, בבקעת הירדן, מקבלים מים פעמיים בשבוע" הסביר המארח לקבוצת הפעילים שבאו מתל אביב. "פעמיים בשבוע מזרימים לנו מים בצינור הקטן הזה שאתם רואים פה על הקרקע, צינור בקוטר 20 מילימטר. המיכל הגדול מתמלא ואז צריך לחלק את המים בין כל המשפחות, זה צריך להספיק לנו לשלושת הימים הבאים. ואנחנו עוד בני מזל לעומת הקהילות הפלסטיניות בחלק הצפוני של הבקעה. להם ישראל לא נותנת מים בכלל, והרבה פעמים החיילים גם מחרימים להם את המים שהם מביאים בעצמם. זה מכיון שאת האזור שלהם הכריזו בתור שטח אש של הצבא וטוענים שהם גרים שם באופן בלתי חוקי. את פסאיל בינתיים לא הכריזו בתור שטח אש".                 י
                                              י
אז מה יכולנו לעשות – חמישים אזרחים ישראלים שנענו לקריאה של "קואליצית המים" ובאו לפסאיל בשבת אחר הצהרים? יכולנו להגיד כמה מלים של הזדהות ועידוד ושל בושה על מעשי המדינה שאנחנו אזרחיה. יכולנו להוריד מן האוטובוס שלנו את 120 בקבוקי המים המינרליים שהבאנו איתנו כמחווה קטנה וסמלית של סולידריות. (מיכלית המים ששכרנו נתקעה בדרך לא סלולה, והגיעה רק למחרת.) לפחות, ילדי פסאיל התנפלו בשמחה רבה על ארגז קרטון שהבאנו, מלא צעצועים. יכולנו לעזור בבנית גן משחקים פשוט מחומרים מקומיים ולשבת עם מארחינו לסעודת ערב צנועה. ולהניף שלטים גדולים בהם נאמר " פתחו את הברז! מים הם זכות!" בפני מצלמת "הטלויזיה החברתית". ואז לעלות חזרה על האוטובוס ולנסוע חזרה לבתינו בגוש דן בהם המים תמיד תמיד זורמים בברזים.                             י




יומיים אחרינו הגיעו מבקרים אחרים לכפר פסאיל. בשעות הבוקר באו לשם חיילים של צבא ההגנה לישראל ועימם דחפורים. שני מבני מגורים נהרסו תוך פחות מחצי שעה. שנים עשר תושבים, בהם שבעה קטינים, נותרו ללא קורת גג. האם זה היה קשור עם הביקור שלנו? כנראה שלא. ארגון בצלם מתעד בשבועות האחרונים עליה תלולה במספר הריסות הבתים שמבצע הצבא בכל רחבי השטחים הכבושים. בקהילת אל-מוערג'את, גם היא בבקעת הירדן,  נהרסו ארבעה מבני מגורים. ארבע עשרה נפשות, בהן שני קטינים, נותרו ללא קורת גג. ובקהילת אום אל-ח'יר שבדרום הר חברון נהרסו חמישה מבני מגורים, ושם נותרו ללא קורת גג עשרים ושבעה תושבים, בהם שישה עשר קטינים. וכך הלאה וכך הלאה. בסך הכל, עשרה ישובים פלסטינים זכו לביקור הרסני של הצבא בשבוע האחרון.  י
                                                                      http://m.btselem.org/hebrew/press_releases/20160811_august_demolitions
באותו היום בו הגיעו החיילים והדחפורים לפסאיל שבבקעת הירדן הגיעה מנכ"לית המשרד לעניינים אסטרטגיים, סימה וקנין, לדיון דחוף בכנסת שבירושלים. היא סיפרה לחברי הכנסת על מצב קשה וחמור – "ישראל נתפשת במדינות העולם כמדינה מצורעת!". אבל עוד יש תקוה. המשרד לעניינים אסטרטגיים הקים צוות בין-משרדי בן 10 אנשים שמנסה לגבש נרטיב חלופי שאותו מבקשת ישראל לספר לעולם. מטרת העל היא להנחיל את הנרטיב החילופי הזה בכל רחבי העולם בעשר השנים הקרובות, עד שנת 2025. " מבחינתי הניצחון יהיה שינוי הנרטיב בעולם כלפי ישראל. שהנרטיב בעולם כבר לא יהיה שישראל שווה אפרטהייד" ציינה וקנין.                                                          י 

איך בדיוק עושים את זה? וקנין, שעד לפני כמה שנים כיהנה בתפקיד הצנזורית הצבאית הראשית, נמנעה מלמסור פרטים לחברי הכנסת. "המאבק נגד הדה-לגיטימציה של ישראל בעולם זה נושא מאד רגיש. אני מעונינת שהמשרד יפעל בחשאיות מרבית ואף ביקשתי מהשר הממונה גלעד ארדן להימנע מהתבטאויות פומביות בנושא עבודת המשרד. אנחנו רוצים שרוב עבודת המשרד לעניינים אסטרטגיים תהיה מסווגת. יש רגישויות רבות ואני אפילו לא יכולה להסביר בפורום גלוי מדוע יש רגישויות... חלק גדול ממה שאנחנו עושים זה מתחת לרדאר. לפרט יותר אני לא אוכל כאן. רק בדיון סגור של ועדת החוץ והביטחון, שיחול איסור מוחלט לפרסם את מה שנאמר בו. כל מה שאני יכולה להגיד כאן זה שתקציב הפעילות למאבק בדה-לגיטימציה של ישראל מגיע ל-128 מיליון שקל בשנת 2016".                                            י


בכל זאת, קצת משיטות הפעולה נחשפו יומיים אחר כך. אנשי המשרד לענינים אסטרטגיים קיימו ישיבת עבודה עם חבריהם ממשרד הפנים והמשרד לבטחון הפנים, ומסרו להם כי "כיום פועלים בגדה המערבית עשרות ארגונים בינלאומיים, תחת כובעים שונים, לאיסוף מידע על פעילות צה"ל בשטחים. הפעילים הזרים עושים במידע זה שימוש לקידום חרם על ישראל ולבידודה.  פעילים תומכי החרם מתסיסים את התושבים הפלסטינים בגדה המערבית נגד כוחות צה"ל ומשבשים את פעילות הצבא. לפי הערכות שעלו בישיבה, כמה מאות פעילים זרים מסוג זה נכנסים דרך נתב"ג או דרך גשר אלנבי, כשהם מעמידים פני תיירים. חלק מהפעילים עוזבים אחרי שהות קצרה, אך חלקם נשארים למשך תקופות ארוכות בגדה המערבית".      י

אי לכך, החליטו השרים גלעד ארדן ואריה דרעי להקים צוות משותף שיפעל למנוע מפעילים כאלה לעבור בביקורות הדרכונים ולגרש את אלה שכבר הצליחו להיכנס ארצה. בין היתר, הצוות יאסוף מודיעין על פעילים זרים שנמצאים בארץ, כך שניתן יהיה לבסס תיק משפטי שיאפשר לגרשם. נבדקת האפשרות המשפטית י"להפליל" ארגונים שלמים, כך שאפשר יהיה לגרש או למנוע כניסה מכל מי שחבר בהם ולא יהיה צריך לאסוף מודיעין וראיות משפטיות נגד כל פעיל בנפרד. 
י
 http://www.haaretz.co.il/news/politics/.premium-1.3031847

 מעל דפי "ישראל היום", הלא הוא הביביטון, פירט איתי הראובני במה מדובר: "כבר תקופה  ארוכה  גופים שונים שולחים לישראל פעילים קיצוניים במסווה של תיירים, כדי שאלו יתעדו את 'הפרות זכויות האדם' [מרכאות במקור]. הדוגמה הבוטה ביותר היא 'תוכנית הליווי האקומנית בפלסטין ובישראל', פרויקט שנוסד בשנת 2002 על ידי 'מועצת הכנסיות העולמית' ומטרתו היא להביא מתנדבים כדי 'לחוות את החיים תחת כיבוש ולהשפיע על המעורבות של הקהילה הבינלאומית בסכסוך'. הפרוייקט הזה שולח פעילים מעשרות מדינות לתקופה של שלושה חודשים, לאחר הכשרה בארץ מוצאם הכוללת הסברים, דרכי התמודדות עם הצבא ותדריך כניסה לישראל. בהגעתם הם עוברים תדריך נוסף ויוצאים לשטח לבושים וסטים חומים עם לוגו של הפרוייקט. הם פרוסים במעברים ובנקודות חיכוך, ואף בעיר העתיקה בירושלים, ומתעדים באופן חד־צדדי הפרות לכאורה מהצד הישראלי. באחד מרגעי השיא הפעילים התמקמו ברחבת הכותל ותיעדו את כוחות הביטחון. בתום שלושת החודשים רבים מהפעילים חוזרים לארצותיהם ומקדמים קמפיינים אנטי־ישראליים שונים. צריך סוף סוף לשים קץ לפעולה שלהם ושל ארגונים נוספים מאותו סוג כמו 'תנועת הסולידריות הבינלאומית' או 'ועדת השירות של הכנסייה הקווייקרית האמריקנית'. עד עכשיו הקוויקרים אפילו קיבלו ויזות הומניטריות".                                                     י 


הבוקר נמסר בחדשות הרדיו כי ממשלת צרפת מגנה הריסת מבנים שאת הקמתם מימנה בנבי-סמואל שמצפון לירושלים. זו הפעם השלישית מתחילת השנה שישראל הורסת או מחרימה מבנים שהוקמו בסיוע הומניטארי צרפתי, כולל בית ספר שנהרס לפני כחצי שנה. "התגברות קצב ההריסות וההחרמות של מבנים הומניטאריים המיועדים לאוכלוסיה הפלסטינית היא הפרה של החוק הבין-לאומי".       י
אז אולי צריך לגרש גם את השגריר הצרפתי?                                                                          י
http://www.iba.org.il/bet/?entity=1176389&type=1&topic=0&page=292

יום שבת, 9 ביולי 2016

"זה יכול לקרות לכל אחד!"

" זה  יכול לקרות לכל אחד!"

"התכניות שפרסמה ממשלת ישראל להרחבת הבניה בהתנחלויות נראות כצעד נוסף בתהליך שיטתי להשתלטות על אדמות פלסטיניות. זה מערער את היסודות לפתרון של שתי מדינות" אמר דובר מחלקת המדינה של ארצות הברית. ראש הממשלה נתניהו קיבל את הידיעה במהלך מסעו המאד מתוקשר באפריקה ומיהר להגיב במהלך מסיבת העיתונאים שקיים בקיגאלי בירת רואנדה. "מה פתאום? אנחנו לא מסכימים עם האמריקאים. בניה בהתנחלויות בכלל לא מעכבת את השלום. מה שמעכב אותו זה רק ההסתה הפלסטינית!". 

נשיא רואנדה פול קגאמה, שעמד לצידו של נתניהו במסיבת העיתונאים, הוסיף: "גם עליו מתחו ביקורת במערב – ואני מבקר את המבקרים. מאשימים אותנו שאין אצלנו דמוקרטיה? מי שאומר את זה לא מבין את רואנדה. אני עושה מה שטוב לעם שלנו". עובדה, קגאמה כבר שולט 16 שנה ברואנדה, ורק לאחרונה הלכו בני עמו לקלפיות והחליטו ברוב של 98% להעניק לנשיאם האהוב עוד שבע שנים בשלטון. סיכם העיתונאי ביסמוט מ"ישראל היום", הלא הוא הביביטון, אשר נספח אל פמלית ראש הממשלה באפריקה: "לקגאמה, אחד המנהיגים המרשימים באפריקה, יש  , יש תפיסת עולם דומה מאד לזו של נתניהו. שני המנהיגים האלה מבינים זה את זה וסומכים זה עk זה".

תכניתה של ממשלת ישראל להרחבת התמיכה בהתנחלויות, שעוררו תגבותות זועמות בוושינגטון אך לא בקיגאלי, כללה בין השאר הקצבת חמישה מיליון שקל להקמת שבילי אופנים בהתנחלות קרית ארבע. ביומן חדשות הבוקר ברדיו התראיין שר החקלאות אורי אריאל, שהיה מעורב עמוקות בהקצבה זאת למרות שאין לה כל קשר עם חקלאות. "האם יש כל כך הרבה רוכבי אופניים בקרית ארבע?" שאל המראיין. "האם לא היה עדיף להשקיע את הכסף בסלילת שבילי אופניים בעיר תל אביב?" – "איך אתה מסוגל בכלל  לשאול שאלה כזאת, כאשר בקרית ארבע יש משפחה שעדיין יושבת ומתאבלת על ילדה בת 13 שנרצחה רק לפני כמה ימים?" ענה השר. "המתנחלים נפגעו פגיעה קשה, הם מרגישים מאוימים, חייבים להעלות להם את המוראל." 

אכן, הלל אריאל בת ה-13 נהרגה לפני שבוע בידי פלסטיני שחדר לתחום ההתנחלות. בעיתונות הישראלית ראינו שוב ושוב את תמונת פניה הצעירים, ו"ידיעות אחרונות" העניקו את הכותרת הראשית לדברי ההספד של אמה "שלום לך, נסיכה שלי!". קשה להניח כי במהלך חייה הקצרים שמעה הלל אי פעם את המלה "כיבוש" או "גזל קרקעות". איך היא יכלה לשמוע על דברים לא נעימים כאלה,  שם בחיק משפחתה האוהבת בבית המוקף כרמים בקצה שטח ההתנחלות? 

הלל אריאל נהרגה בידי מוחמד טראיירה מהעיירה הפלסטינית הסמוכה בני נעים, אשר בעצמו נהרג כמה דקות אחר כך בידי כיתת הכוננות של קרית ארבע. הוא היה בן 17 וביקש לנקום את  מות בן דודו את יוסף טראיירה שנהרג בידי הצבא ב-14 במרס ושל בת עירו שנהרגה בשבוע שעבר. ככל הנראה היו לו גם סיבות נוספות בגללן רצה למות. פחות משבוע לפני שהרג ונהרג כתב טראיירה בפייסבוק: "קבר, היכן אתה? אתה לא שואל עליי? מלאך המוות, לא התגעגעת אליי?". 

כוחות הצבא הטילו מצור הדוק על בני נעים, ורשיונות העבודה של 2400 מתושבי העיירה נשללו. הצבא צילם ומדד את בית משפחת טראיירה לקראת הריסתו. ביצוע ההריסה תלוי באישור בית המשפט, אך ברוב הגדול של המקרים מאשרים השופטים ביצוע צווי הריסה כאלה, גם אם לא הוכחה כל מעורבות של בני המשפחה בביצוע המעשה. הממשלה ושירותי הביטחון טוענים שהריסת בתי המשפחות דרושה כדי ליצור הרתעה, ושופטים ישראלים אינם נוטים בדרך כלל להתווכח עם טענת שירותי הביטחון לגבי מה שדרוש לביטחון.  

נכון לעכשיו, בית המשפט העליון כבר העניק את אישורו לביצוע שני צווי הריסה קודמים במחנה הפליטים קלנדיה, בהם התגוררו שני צעירים פלסטינים שביצעו תקיפה בעיר העתיקה בירושלים ונהרגו. ביצוע צווי הריסה בקלנדיה הוא לא דבר של מה בכך. לא פחות מאלף חיילים ושוטרים רוכזו לקראת המשימה הזאת. הם חדרו אל מחנה קלנדיה, נתקלו בהתנגדות הצפויה של צעירי המחנה ופתחו מיד בירי גז מדמיע ו"כדורי גומי" (כלומר, כדורי מתכת מצופי גומי). גם האמבולנסים של הסהר האדום שניסו להגיע ולפנות פצועים נתקלו במטר של גז מדמיע. בסופו של דבר הצליחו הכוחות במימוש המשימה שהוטלה עליהם. בחסות החיילים ביצעו הדחפורים את משימתם ובתיהן של משפחות אסאף ואבו חבסה הוחרבו עד היסוד. הושגה הרתעה?

 הוריו של הנער הפלסטיני מוחמד אבו חדיר, שנחטף ונשרף למוות בידי שלושה ישראלים, עתרו לבג"צ כדי שיורה לממשלה להרוס גם את בתיהן של משפחות הרוצחים האלה. עד כה דחתה הממשלה פניות כאלה על הסף. לטענת משרד הביטחון ושירותי הביטחון, ישנם רק מקרים בודדים ויוצאי דופן של יהודים ישראלים אשר רוצים לפגוע בפלסטינים - ולכן, כאשר מדובר ביהודים אין צורך ביצירת הרתעה ואין צורך להרוס בתי משפחות. ומה יגידו שופטי בית המשפט העליון? 

בינתיים נמשך בבית הדין הצבאי ביפו משפטו של סמל אלאור אזריה המפורסם (או הידוע לשמצה) אשר במהלך שירותו בעיר חברון ירה והרג פלסטיני פצוע ששכב על הארץ. בתחילת השבוע פורסמו בהרחבה פרטי הההתפרצות הרגשית (יש אומרים, המאד מחושבת) שהתפרץ באולם בית הדין צ'רלי אזריה, אביו של הנאשם: "תופרים תיק לילד! רואים את זה! רוצים להכניס אותו לבית סוהר – על מה? על 'פעולה מבצעית'? לאן הגענו? התובעים יודעים מה זה חברון? מישהו מהם היה בחברון? מישהו מהם שלח ילד בן 18 לחברון? יום ולילה אני שומע את החיילים, הם מדברים איתי. פחד, הם לא ישנים בלילות. הולכים מטר ופוחדים שידקרו אותם, מתפוצצים לנו אנשים, רוצחים לנו אנשים. בשביל זה שלחתי את הבן שלי להיות קרבי? שישלחו אותו לכלא? איפה ראש הממשלה?"

ב"ידיעות אחרונות" כתב נחום ברנע: "לישראלים שיצאו להפגין למען אזריה לא אכפת מה אומר החוק. הם משוכנעים שאין הבדל בין ירי במחבל בזמן שהוא מסתער, סכין בידו, על עוברי אורח, לירי במחבל ששרוע חסר ישע על האספלט. מחבלים דינם מוות. לישראלים שבוכים עם הוריו ברשתות החברתיות לא אכפת מה הנורמות בצבא. הם משוכנעים שחייל בן 20 הוא ילד; הוא קטין; הוא איננו בר־עונשין – בוודאי לא כאשר מדובר בהריגת מחבל". 


כמובן, עורכי דינו של אזריה אינם יכולים להציג בפני השופטים טיעונים מוסג זה. קו ההגנה מתבסס על הנסיון להוכיח כי אזריה חש את עצמו מאוים, כי ירה בכוונה תחילה בראשו של אדם השוכב על הארץ מתוך חשש כנה כי האיש נושא על גופו מטען נפץ. וכאשר מופיעים בזה אחר זה על דוכןם העדים קצינים המפריכים את הטענות האלה ואומרים במפורש כי לא היה לאזריה כל בסיס להרגיש מאוים, וכי הוא לא השמיע שום טענה כזאת בשעת מעשה, מתמלאות הרשות החברתיות דברי גידוף ואיום נגד הקצינים המעידים. 

השבוע הביא ארגון זכויות האדם "בצלם" עדות חדשה ומעוררת מחלוקת לגבי נסיבות מותה של סארה חג'וג' בת ה-27, שנורתה למוות בידי שוטר בכניסה למערת המכפלה בחברון לפני שבוע, בבוקר ה-1 ביולי השנה. האם כגרסת המשטרה היא נורתה כאשר בידה סכין שבו איימה לדקור שוטרת שערכה חיפוש על גופה? או שמא נכונות העדויות המצביעות על כך שבפניה של סארה חג'וג' הותזו כמויות גדולות של גז פלפל שהממו אותה, וכי היא כבר לא היוותה שום איום וסיכון כאשר ירה בה השוטר בה ארבע יריות בזו אחר זו? 

הפעם לא יכלו פעילי "בצלם" להציג סרטון שיציג במדויק את נסיבות ההרג. שום גורם שלטוני במדינת ישראל לא יעלה על דעתו לפתוח עוד משפט סנסציוני מעורר מחלוקת רק על סמך עדיותיהם של פלסטינים. אוהדיו של סמל אזריה טוענים ש"הוא נכנס לצרות רק בגלל שבצלם צילמו אותו" וקרוב לודאי שבזה הם צודקים. 

והשבוע גם שמעה "ועדת המצפון" של הצבא את טיעוניה של הסרבנית תאיר קמינר, אשר כבר חצי שנה נכנסת ויוצאת מן הכלא הצבאי. בניגוד לסמל אלאור עזריה, שאינו נאזק בידיו בדרכו אל בית הדין הצבאי, תאיר קמינר הגיעה מן הכלא הצבאי אל חדר ועדת המצפון כשאזיקים על ידיה. 

כאשר נתנה לה ההזדמנות לדבר היא הסבירה לקצינים הבכירים המאיישים את "ועדת המצפון" כי מצפונה אינו מאפשר לה לקחת חלק במה שהיא רואה כחלק ממעגל הדמים והאלימות, וכי היא אינה מוכנה לקבל את ההגדרה הצרה כי "מצפון"  מתמצה אך ורק בפציפיזם מוחלט וסרוב לשרת בכל צבא שהוא ובכל מצב שהוא. "לפני מועד ההתיצבות שנקבע לי על ידי הצבא ובו נכנסתי לכלאף עשיתי שנת שירות בעבודה עם ילדים בשדרות וחוויתי את המציאות הקשה של מי שגדלים לדי גבול רצועת עזה. הילדים שגדלים בעזה או בשטחים, במציאות קשה לא פחות, לומדים לשנוא את הצד השני. כשאני מסתכלת על כל הילדים יחד, על הדורות הבאים של שני הצדדים ועל המציאות שבה הם גדלים, אני רואה המשכיות של טראומות וכאב. כבר שנים אין שאיפה לתהליך מדיני, לא קיים ניסיון להביא שלום לעזה ולשדרות. כל עוד הדרך הצבאית והאלימה נמשכת, אנחנו מייצרים בשני הצדדים דורות של שנאה שרק יחמירו את המצב. חייבים לעצור את זה. לאור כל זאת, אני לא יכולה להשתתף באופן פעיל בשימור המצב הקיים. זוהי פעולה שמנוגדת לצו מצפוני."

שלושים ותשעה משפטנים ידועים, כולל חמישה דקאנים לשעבר של פקולטות למשפטים באוניברסיטאות ישראליות, כתבו אל הפרקליט הצבאי הראשי וקראו לצבא להכיר בזכותה של תאיר קמינר לחופש המצפון. ועדת המצפון הצבאית אינה ממהרת להגיע להחלטה. מדי יום מתקשרים הוריה ומדי היום הם מקבלים את התשובה כי הועדה עדיין ממשיכה לדון בענינה של תאיר קמינר.

וגם זה היה השבוע: אמני קרקס ישראלים – ושלושה אמני קרקס פלסטינים משכם – התכנסו ברחוב נחלת בנימין להפגנת תמיכה בליצן ואמן הקרקס הפלסטיני מוחמד אבו סחא, אשר נמצא מזה שבעה חודשים במעצר מנהלי ללא משפט. "לא למעצר מנהלי!" "הם עוצרים גם ליצנים!" נאמר בשלטים שהונפו על עבר הקהל שהגיע ליריד האומנים הצבעוני הנערך במקום. במרכז הרחוב ישב ליצן בתוך כלוב, ולידו עמד פעיל שדיבר ברמקול: "מה שנקרא בישראל מעצר מנהלי זה פשוט מאסר בלי משפט. בלי משפט, בלי כתב אישום, בלי עורך דין, בלי שמישהו יסביר לך באיזה אשמה מאשימים אותך וכמה זמן תשב בכלא. פשוט מאסר בלי משפט, וזה יכול לקרות לכל אחד! זה יכול לקרות לכל אחד מאיתנו בכל זמן!" בנקודה זאת ניגשו שני פעילים אחרים, ששיחקו את תפקיד החיילים, והם חסמו את פיו בעודו צועק "הצילו! הצילו!", כבלו את ידיו ודחפו גם אותו אל תוך הכלוב לצד הליצן.

ההצגה הקטנה הזאת השפיעה מאד על אחד מן העוברים ושבים, אשר ניסה להתפרץ ולשחרר את העצירים שבתוך הכלוב. אלא שהשוטרים שנכחו במקום כדי לשמור על הסדר מיהרו לאחוז בו ולגרור אותו הרחק מן המקום. בעודו נגרר זעק האיש "הוא צודק! זה באמת יכול לקרות לכל אחד!"



יום שישי, 10 ביוני 2016

ישראל 2016: בית מפולג נגד עצמו

ישראל 2016: בית מפולג נגד עצמו 



יום ראשון, 5 ביוני 2016 – יום השנה הארבעים ותשעה לכיבוש הגדה המערבית ורצועת עזה. השנה הוא הצטלב עם "יום ירושלים" שבו חוגגים ממשלת ישראל ואנשי הימין הקיצוני על פי הלוח העברי את יום השנה של מה שנקרא בפיהם "שחרור ואיחוד ירושלים". וזאת גם היתה השנה תחילתו של צום הרמדאן המוסלמי. ביום הזה עמדתי בין כמה מאות מפגינים על מרפסת בנין עירית ירושלים, למחות על "מצעד הדגלים" שמקיימים הצעירים הדתיים-לאומיים-משיחיים לכל סוגיהם ומיניהם. 

ברחוב יפו מתחתינו זרמה התהלוכה, יער של דגלים ישראליים כחולים לבנים וביניהם דגלי של התנועה להקמת המקדש וכמה דגלים צהובים של אוהדי קבוצת הכדורגל בית"ר ירושלים. מן המרפסת קראו אליהם "אין לכם שום בושה – אין קדושה בעיר כבושה" ו"יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים" והניפו שלטים בהם נאמר "עומדים ביחד נגד הכיבוש", "עומדים ביחד לבנות תקווה" ו"מי שצועק 'מוות לערבים' אינו יהודי!". יותר מכל זעמו רוקדי הדגלים על השלט בו נאמר בערבית ועברית "רמדאן קרים – מאחלים צום קל לחברינו המוסלמים". רבים מהם התקרבו אלינו עם דגליהם, והניפו בזעם את אגרופיהם, בדרכם אל הרובע המוסלמי של העיר העתיקה. שוב ושוב הם שרו את ההמנון הלאומי "התקווה" ואחריו "אל תירא ישראל אל תירא/כי גור אריה הלא אתה/ אריה כי ישאג, מי לא ירא/מי לא ירא?" ונענו בתיפוף בלתי פוסק של מתופפי השלום, כל רעם תופים מלווה בקריאה הרועמת "די לכיבוש! די לכיבוש!". מרחק די קצר הפריד בינינו ובינם – חמש מדרגות ועליהן עמדו שוטרים לודא שלא יווצר שום מגע ישיר.

יום אחר כך פרסם ג'רוסלם פוסט מאמר שלי בכותרת "ישראל 2016: בית מפולג נגד עצמו". 

לפני מאה וחמישים ושמונה שנים, רץ פוליטיקאי אמריקאי בשם אברהם לינקולן בבחירות לסנאט, ובמהלך מסע הבחירות נשא נאום מפורסם: " בית מפולג בתוך עצמו לא יחזיק מעמד. איני מאמין שהברית הזאת (ארה"ב) תוכל להמשיך ללא הגבלה כאשר חציה שקועה בעבדות וחציה חופשית. בסופו של דבר היא תהיה כולה בצד האחד או כולה בצד השני. או שמתנגדי  העבדות יעצרו את המשך התפשטותה, ובסופו של דבר יובילו להעלמותה המוחלטת  - או שתומכי העבדות ידחפו אותה קדימה, עד שהיא תשלוט בכל מדינות ארצות הברית, גם בצפון וגם בדרום ".

באותו שבוע של נצחון מזהיר ביוני 1967 הפך הבית הישראלי שלנו להיות בית מפולג בתוך עצמו, כאשר  "חציו שקוע בעבדות וחציו חופשי". מאז ועד היום יש לנו בתוך הקו הירוק, השואבת את סמכותה מבחירות רב-מפלגתיות שהן חופשיות במידה סבירה. בצד השני של הקו הירוק, אותה הממשלה עצמה היא דיקטטורה צבאית, אשר מקיימת שלטון בכח על מיליוני פלסטינים משוללי זכויות, ואשר אף לא מנסה להעמדי פנים כאילו שלטונה שם מבוסס על הסכמת הנשלטים.

כל זה היה אמור להיות "מצב זמני" בלבד, שהיה אמור להמשך עד למשא ומתן כלשהו שיתקיים במועד עתידי שלא הוגדר. ארבעים ותשע שנים לאחר מכן, השלטון  הצבאי הישראלי על הפלסטינים הינו עדיין מציאות אשר השתנתה באופן משמעותי עם "הרשות הפלסטינית" חסרת האונים. בדומה לכך, העובדה המכרעת של שליטה ישראלית ברצועת עזה לא התבטלה בעקבות  "ההתנתקות". כל מה שקרה שם היה שהשלטון הצבאי הישיר הוחלף במצור נוקשה אשר חונק את כלכלת עזה ולמעשה הופך אותה לכלא ענקי תחת כיפת השמים.

כאשר נערכות בחירות לכנסת, ישנה תחנת קלפי הממוקמת בלב חברון. זכאים להצביע שם כאלף מתנחלים. למי אין שם זכות הצבעה? לכ-200,000 פלסטינים חברונים.

ארבעים ותשע שנות שלטון ראינו את ההתקדמות וההתרחבות הנמרצת של מפעל ההתנחלות.   מספר המתנחלים הולך וגדל, והם משתלטים על יותר ויותר ותר קרקעות פלסטיניות. המשיחיות הדתית-לאומנית, אשר פרצה אל הבמה הציבורית בימי האופוריה ל יוני 1967, הופכת יותר ויותר מיליטנטית, יותר ויותר חזקה ודומיננטית.

ישראלים אשר עדיין דבקים במושגים כמו דמוקרטיה וזכויות אדם או סתם הגינות בסיסית מתחילים להרגיש יותר ויותר נצורים ומאויימים - ולא מדובר רק באנשי שמאל.

משה יעלון, מי שהיה שר הביטחון עד לפני שבועיים, מפקפק מאד באפשרות להגיע לשלום ותומך חד שמעית בהמשך השלטון הצבאי הישראלי – ועם זאת עדיין היו לו כמה הסתיגויות בנושאים כמו הרג אסיר שכבר נפרק מנשקו. במקומו בא  אביגדור ליברמן הברוטאלי, אשר מובטח שאינו לוקה במעצורים כאלה. .

ישראל של 2016 יותר ויותר מאבדת מגע עם הקהילה הבינלאומית, ונהפכת מנוכרת למספר הולך וגדל של יהודים ברחבי העולם - במיוחד לדור הצעיר של יהודי ארצות הברית, אנשים אשר כל כולם חדורים באותם עערכים דמוקרטיים אשר נמצאים תחת איום בחברה הישראלית. ישראלים אשר לא ויתרו על התקווה לשלום מגלים שאנחנו יכולים לסמוך על ממשלת צרפת הרבה יותר מאשר על ממשלת ישראל – תחושה מוזרה ומטרידה.

בעוד שנה מעכשיו, ימלאו חמישים שנה לכיבוש הישראלי על הפלסטינים. במסורת היהודית נהוג לכנות תקופה כזאת של חמישים שנה במלה "יובל". מספרי הקודש של הדת היהודית עברה המלה הזאת לאנגלית ולשפות רבות אחרות (Jubilee).

במסורת היהודית הזאת, המלה "יובל" מציינת הרבה יותר מאשר עצם העובדה שעברו חמישים שנה. שנת יובל היתה אמורה להיות שנה מיוחדת מאד - שנה בה עבדים ואסירים ישוחררו, חובות ייסלחו, וקרקע שנגזלה תוחזר לבעליהו.

בהשראת הפסוק הזה, שרו חיילים במלחמת האזרחים האמריקאית "הידד! הידד! אנחנו מביאים את היובל! " כאשר צעדו בדרכם לשחרר את העבדים.



"שופר תעבירו בכל ארצכם, וקדשתם את שנת החמישים שנה, וקראתם דרור בארץ לכל יושביה". כך נאמר בספר ויקרא. האם עוד נזכה לראות בביאת היובל לארצנו?

יום שבת, 23 באפריל 2016

שובו של אל המדבר


שובו של אל המדבר


 
חג חרות שמח!
(פלסטינים עוברים במחסום טייבה)

"מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים". " כל המרבה לספר ביציאת מצרים, הרי זה משובח".  "בכל דור ודור, חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". 

יכולים הסטוריונים וארכיאולוגים להמשיך עוד שנים רבות להתווכח אם יש איזה בסיס היסטורי לסיפור המופיע בספר שמות בתנ"ך. אבל, היה או לא היה במציאות ההיסטורית של ארץ מצרים לפני יותר משלושת אלפים  שנה, אין ספק שהסיפור הזה השפיע השפעה עמוקה על תודעתם העצמית של היהודים בכל הדורות. גם השנה ישבו יהודים בבתיהם וסיפרו ביציאת מצרים – גם אם חלק גדול מהם רק חזרו על הנוסח המקודש שעבר מדור לדור ולא הקדישו הרהור רב למשמעותו והשלכותיו לחייהם בימינו אלה. 

ולא רק על יהודים השפיע הסיפור של יציאת מצרים. הנצרות קיבלה אותו ככתבו וכלשונו בתור חלק מן "הברית הישנה" ודאגה לתרגם אותו ולהפיץ אותו לכל השפות באשר הן. גם האיסלאם קיבל אליו את סיפור יציאת מצרים וכלל גרסה שלו בקוראן. וכך הפך סיפור העבדים שנאנקו תחת עול השעבוד במצרים והמשחרר הגדול שקם להם ושמו משה לחלק ממורשת האנושות כולה, מקור השראה ותקווה בכל מקום ובכל זמן למי שסובל מדיכוי וחולם על שחרור. 

במיוחד, כידוע, היה הסיפור הזה מקור תקוה אדיר לשחורים באמריקה. הם נקרעו באכזריות ממולדתם ונשלחו במסע זוועות מעבר לאוקינוס לחיי עבדות בארץ זרה ושם נלקחו מהם שפתם ותרבותם ודתם והאדון המשעבד כפה עליהם את שפתו הוא ודתו הוא. והנה דווקא בתוך ספרי הקודש של הדת החדשה הזאת שנכפתה עליהם מצאו העבדים השחורים מקור תקוה, סיפור רב עוצמה על מי ששועבדו כמוהם וזעקו לאלוהים אשר שלח להם מושיע ומשחרר. וכך במשך דורות של עבדות תחת שוט הנוגש, ואחריהם עוד דורות של דיכוי ואפליה קשה, חלמו השחורים באמריקה על יום השחרור ועל משה משלהם שיקרא בקול גדול "שלח נא את עמי!".
 הרייט טובמן, שנולדה כשפחה בדרום ארצות הברית, הצליחה לברוח לחופשי, ואחר כך חזרה פעמים רבות לדרום כדי לעזור לעבדים אחרים לברוח. היא היתה לאגדה בקרב העבדים וזכתה לכינוי "משה". 

ולאחר כל ההיסטוריה הזאת – גם השנה הגיע חג הפסח ובו מצווים היהודים אשר נתנו לעולם את הסיפור הזה לספר ביציאת מצרים, וכל המרבה הרי זה משובח. בטלויזיה דיבר ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, הרואה עצמו כמנהיג העם היהודי באשר הוא,  ואיחל חג שמח לכל אזרחי ישראל, אבל במיוחד לחיילי וחיילות צה"ל ושוטרי משמר הגבול ומשטרת ישראל. וכך התקיימו סדרי פסח המוניים בבסיסי צה"ל ברחבי השטחים הפלסטיניים, והשתתפו בהם החיילים המאיישים את מחסומי הדרכים בכבישי הגדה המערבית, והיוצאים לפשיטות ומעצרים בכפרים ובערים הפלסטיניות, וגם צוותי ספינות הטילים האוכפות את הסגר ההדוק על חופי עזה. וגם כל המתנחלים החיים בחסות הצבא על אדמה פלסטינית מופקעת חגגו את חג החירות ברוב פאר והדר וסיפרו ביציאת מצרים עד לשעות מאוחרות של הלילה. וכדי לקיים את מה שנאמר "וגר לא תלחץ, ואתם ידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים" קיימו שוטרי משטרת ישראל במהלך חג הפסח מצוד רחב ידיים אחר שב"כים, הלא הם פלסטינים השוהים בישראל ללא היתר ואשר אותם יש ללכוד ללא דיחוי. 

בבית אחד בישראל הגיעה שמחת חג החרות לשיאה. סמל אלאור אזריה, אשר לפני חודש ירה בראשו של פלסטיני פצוע ששכב על הקרקע בחברון ומעשהו צולם לפרטי פרטים בידי פעיל שטח של "בצלם" שוחרר לבלות את החג בביתו ובחיק משפחתו האוהבת. כפי שמראים משאלי דעת הקהל, רוב בקרב אזרחי ישראל היהודים חושבים שראוי להרוג את מי שנחשב כ"מחבל" גם אם כבר אינו חמוש ואינו מהווה שום איום. אשר על כן חושבים רבים מהם אין להאשים את סמל אזריה ברצח וגם לא בהריגה, אלא יש לשחררו ואולי אף להעניק לו צל"ש ומדליה. 

כדי להבין את השורשים העמוקים של המצב אליו הגענו בימים אלה במדינת ישראל, ראוי אולי  ללכת אל חלק אחר בתנ"ך, אל סיפור הרבה פחות מלבב – סיפור כיבוש כנען. לאחר השחרור הגדול מן השעבוד במצרים, נדדו העבדים המשוחררים ארבעים שנה במדבר. הם נרתעו מפני המשימה שרצה אלוהים להטיל עליהם, לצאת למסע מלחמה גדול ולכבוש בכח הזרוע את הארץ המובטחת, ועל כך מגנה אותם המקרא כפחדנים. 

המשימה עברה אל בניהם, אשר  כבר לא זכרו את ימי העבדות במצרים. בראשות המצביא יהושע בן נון הם הסתערו בחמת זעם על ארץ כנען וכבשו עיר אחר עיר. ואז, במצוות אלוהים הם טבחו והרגו את כל התושבים, גברים ונשים, זקנים וילדים ובחלק מהמקומות אף את כל חיות הבית. ובסוף הטוב הם חילקו ביניהם את הארץ שנותרה ריקה מתושביה. 

כך לפחות מתאר זאת ספר יהושע בתנ"ך. רבים מן החוקרים וההיסטוריונים המודרניים מפקפקים באמינות התיאור – ואם כך, הרי אין ספק שהספר הזה, שזכה למעמד של קדושה כחלק מספר הספרים של העם היהודי, חובר בידי מישהו שניחן בדמיון חולני במיוחד. גם את הטכסט הזה אימצה לעצמה הנצרות וגם אותו תרגמה והפיצה ברחבי העולם - וגם הוא שימש מקור השראה. למתישבים אירופים בצפון אמריקה ובדרום אפריקה היה קל ונוח לזהות את עצמם עם לוחמיו העברים של  יהושע בן נון ואת השחורים או האינדיאנים עם הכנענים. 

ראוי לציין כי היהדות עצמה, אשר תרמה לתרבות העולמית את הטכסט הזה, התרחקה ממנו יותר ויותר במהלך הדורות. צאצאיהם הרחוקים של הנוודים הפראים אשר פרצו מן המדבר ובידיהם חרבות נוטפות דם והחריבו את עריה של ארץ כנען הפכו בעצמם לעירונים המובהקים ביותר בכל הארצות הרבות בהן חיו, אשר העריצו יותר מכל את הלמדנים ויודעי הספר ורחקו מכל עיסוק מלחמתי (למען האמת, בכל מקרה לא היתה להם הרבה אפשרות לעיסוקים מסוג זה...). האל בו האמינו היהודים, אל אוניברסלי, "מלך מעולם עד עולם", התרחק מאד מדמותו של האל השבטי הפראי וצמא הדם של הנוודים הקדמונים. גם את הקרבת הבהמות לקרבנות, שהפכה את מקדשי העולם העתיק לבתי מטבחיים, עזבו היהודים והחליפו אותה בתפילה - מנהג שאותו אמצו גם הנוצרים והמוסלמים.

ספר יהושע – ועוד פסוקים ופרקים נוטפי דם – נשארו בתנ"ך. ליהודים שומרי המצוות אסור להחסיר אפילו אות אחת,  ובודאי לא ספר שלם. אבל אפשר לתת פרשנות מרככת ומעדנת, ולדחות את כל הנושאים האלה לימות המשיח, נושאים שאינם בתחום הענין והעיסוק המעשי של היהודים כאן ועכשיו. כך בדיוק עשו רבנים וגדולים בתורה במשך מאות שנים. במשך מאות שנים, לא זה היה מוקד האמונה והמסורת היהודית. בין החגים והמועדים הרבים בלוח השנה היהודי לא נקבע מעולם חג לזכרם של יהושע וכובשי כנען. 

כך, עד לעלית התנועה הציונית באירופה של המאה התשע עשרה, אשר עוד בטרם הגיעו חלוציה אל הארץ המובטחת ונתקלו פנים אל פנים ביושביה הערבים כבר החלה לחלום על "יהדות השרירים". בשנת 1899 כתב שאול טשרניחובסקי – סטודנט יהודי צעיר שבא מאוקראינה ללמוד רפואה באוניברסיטת היידלברג ואשר עתיד היה להפוך לאחד מגדולי המשוררים של התנועה הציונית - את אחד משיריו הידועים ביותר: קַצְתִּי בִּגְסִיסָה לַדּוֹרוֹת / זָקֵן הָעָם – אֱלֹהָיו זָקְנוּ עִמּוֹ! / רְגָשׁוֹת נִצְמָתִים בִּידֵי חִדְלֵי-אוֹנִים / קָמוּ לִתְחִיָּה מִמַּסְגֵּר מְאַת דּוֹרוֹת /  אֶכְרַע לַחַיִּים, לַגְּבוּרָה וְלַיֹּפִי / אֶכְרַע לְכָל שְׂכִיּוֹת-הַחֶמְדָּה, שֶׁשָּׁדְדוּ / פִּגְרֵי אֲנָשִׁים וּרְקַב זֶרַע אָדָם / מִיַּד אֵל אֱלֹהֵי מִדְבְּרוֹת הַפֶּלִי / אֵל אֱלֹהֵי כּוֹבְשֵׁי כְּנַעַן בְּסוּפָה / וַיַאַסְרוּהוּ בִרְצוּעוֹת שֶׁל תְּפִילִין!

לפני מאה ושבע עשרה שנה כתב משורר צעיר ונלהב את המלים האלה. במשך מאה ושבע עשרה שנה שקדו התנועה  הציונית ומדינת ישראל על המלאכה של שחרור האל של כובשי כנען מכבליו. את פריו של המאמץ ואת דמותו של אל המדבר המשוחרר אפשר היה לראות בסרטון שהגיע השבוע מן ההפגנה בלב תל אביב, העצרת שנקראה לתמיכה נלהבת באותו סמל אלאור אזריה אשר כיוון את רובהו וירה מטווח אפס בראשו של פצוע השוכב על הארץ.  "מוחמד מת! מוחמד מת!" קרא שם ההמון, ו"נשרוף לכם את הכפר!", ו"יהודי נשמה – ערבי בן זונה!" וגם "שמאלני הוא בן זונה" ו"התקשורת מזדיינת" וקינחו בסתם "מוות לערבים! מוות לערבים! מוות לערבים!". 


אין ספק,  האל של כובשי כנען בסערה השתחרר מכבליו והוא משתולל חופשי ללא מעצורים ברחבי מדינת ישראל והשטחים הנתונים לשלטונה הצבאי המתמשך. והיכן עוד נמצא בימינו את מי שינסו לחזור ולכבול אותו? אולי בבוסטון שבארצות הברית. באותו היום בו נחת על דפי הפייסבוק הסרטון מן העצרת ההיא בתל אביב הגיע גם סרטון בו נראים חברי ארגון יהודי הנקרא "אם לא עכשיו" אשר ביקשו לערוך סדר פסח של מחאה במשרדי הלובי היהודי איפ"ק. בסרטון נראים פעילי הארגון  שנעצרו בידי משטרת בוסטון בעוון הסגת גבול נלקחים כבולים בזה אחר זה אל ניידת המשטרה בעוד חבריהם מחוץ לבנין מלווים אותם בשירה והנפת שלטים: "די לכיבוש!" / "כיבוש – מכה שלא נכתבה בתורה" / לשנה הבאה – חרות וכבוד ל-כ-ו-ל-ם". בהודעה שפרסמו המארגנים נאמר: "אלפי יהודים אמריקאים יעשו כל מה שנדרש להראות לנשיא הבא – מי שזה לא יהיה (או תהיה) – שבקרב יהודי ארצות הברית מתעוררת תנועה נגד הכיבוש, תנועה חזקה יותר מאי פעם". 


שמו של הארגון הזה בא גם הוא ממקורות היהדות. הלל הזקן, המבטא בצורה בולטת את פניה ההומניים של המסורת היהודית, אמר "אם אין אני לי, מי לי? וכשאני לעצמי, מה אני? ואם לא עכשיו, אימתי?". והוא גם אמר "במקום שאין אנשים, השתדל להיות איש". ".



יום שלישי, 5 באפריל 2016

שלושה חיילים מכוסי פנים וחתול אחד יהיר

שלושה חיילים מכוסי פנים וחתול אחד יהיר 

הויכוח התחיל עוד כאשר חיכינו לאוטובוס  בתל אביב, ונמשך כל הדרך לירושלים ומעבר לקו הירוק אל מחסום המנהרות. כמובן, זה היה על הנושא החם ביותר בימים אלה – החייל שצולם בחברון כשהוא יורה בראשו של פלסטיני "מנוטרל".

- "ראיתם? כבר העבירו את הרוצח הזה ל'מעצר פתוח במחנה צבאי'. כבר ירדו מלהאשים אותו ברצח. בסופו של דבר ישפטו אותו על 'שימוש רשלני בנשק' או משהו כזה והוא יקבל שבוע מאסר על תנאי".
- "מה אתה מצפה כאשר במשאלי דעת הקהל יש כזה רוב שתומך במנוול הזה? פשוט מאד, רוב הישראלים חושבים שהוא התנהג בסדר גמור. המדינה הזאת באמת הולכת לכלבים!"
- "היינו צריכים לבוא לשם, לבית הדין הצבאי בקסטינה. לעמוד מול כל אלה שהפגינו בעד החייל הזה וחיבקו אותו. היינו צריכים לעשות הפגנת נגד, לצעוק 'רוצח לכלא! רוצח לכלא!' ואז כל המדינה היתה רואה שיש כאן שני צדדים לויכוח, התקשורת הבינלאומית היתה משדרת את זה בענק". 
- "אתה באמת רוצה ללכת ראש בראש, ללכת מכות עם כל חמומי המח האלה, אוהדי בית"ר, לה פמיליה וכל יתר החולרות?"
- "הם לא מפחידים אותי. אם אנחנו נבהלים מכמה פאשיסטים אז אפשר כבר לסגור את הבסטה".
- "גם אותי הם לא מפחידים, אם אין ברירה אני מוכן גם ללכת מכות. אבל אם היינו באים לשם היו מאשימים אותנו שאנחנו נטפלים לבורג הקטן, לחייל הפשוט, ועוזבים את אלה למעלה שנותנים את הפקודות וקובעים את המדיניות".
- "איזה בורג קטן? מי שמקבל החלטה להרוג ומכוון את הנשק ולוחץ על ההדק ויורה כדור לראש של אדם חסר ישע ששוכב על הארץ? זה בורג קטן? זה בורג ענק, זה מלאך המוות. זה פשוט מאד רוצח, רוצח".
- "אבל כשאתה מכוון את כל האש אל החייל הזה אתה נכנס ישר למלכודת שהניח לך שר הביטחון יעלון וכל החבורה שלו. יעלון מציג את זה כאילו כל החיילים בצה"ל צדיקים וטהורים ומוסריים ורק כאן יש עשב שוטה אחד. רק לפני שבועיים יעלון קרא לשוברים שתיקה בוגדים, עכשיו הוא אביר המוסר, אביר טוהר הנשק. אתה רוצה להיות בלהקת המעודדות של יעלון? אני לא".
- "אני לא בדיוק מעריץ של יעלון, אבל אם פעם לשם שינוי מישהו מהממסד הצבאי והפוליטי אומר משהו נכון וסופג על זה מתקפה כבדה מהימין הקיצוני, לא מפריע לי להיות לצידו".
- "אבל זה לא בדיוק שהוא אומר משהו נכון. הוא אומר שהכיבוש בסדר וכל החיילים בסדר ורק החייל הזה אשם. וזאת צביעות, צביעות מדרגה ראשונה." 
- "צביעות? אולי . אני מעדיף צביעות על מי שאומרים שחייל רוצח הוא גיבור. זה אולי לא צביעות, זה בודאי פאשיזם". 
- "תחשוב רגע איך זה נראה לסתם אנשים שהם לא פעילים פוליטיים כמונו, אנשים שמקבלים את המידע שלהם רק מכלי התקשורת הממוסדים בתוספת קצת טינופת שעוברת ברשתות החברתיות. כולם יודעים שהיו הרבה חיילים אחרים שעשו אותו דבר בדיוק, חיילים שהרגו בכוונה תחילה פלסטינים בלי שהיה איזה איום או איזו סכנת חיים. חיילים שהרגו בשביל נקמנות, הרגו בשביל להרוג. רק מה, אצל החיילים האחרים האלה לא היתה מצלמה שתתפוס אותם ותביא הוכחה. אז מבחינת השר יעלון והרמטכ"ל הם בסדר גמור, אולי אפילו מגיע להם צל"ש. אז אתה רוצה להשתתף בהצגת הצביעות הזאת? אני חושב שזאת בדיוק הסיבה למה הימין הקיצוני מצליח לארגן כל כך הרבה תמיכה בחייל הזה. בציבור מרגישים שיש פה צביעות, שלקחו חייל אחד והפכו אותו שעיר  לעזאזל על מה שאחרים עושים בלי עונש."
- "אגב, סנטור ליהי, סנטור אמריקאי די בכיר, דורש לחקור את כל החיילים הישראלים שעשו מעשי הרג בחודשים האחרונים. לא רק את החייל הזה, גם הרבה אחרים שהיו לפניו. זה מראה שהכח של איפ"ק מתערער. הם מוחאים כפיים לטראמפ, אבל השליטה המוחלטת שלהם בגבעת הקפיטול מתערערת".
- "זה נכון, לפחות טיפת חדשות טובות בשבוע המחורבן הזה. תראה, אנחנו כבר ליד מחסום המנהרות, הפלסטינים מחכים לנו שם."
- "בעצם, זאת התשובה האמיתית שלנו לחייל הזה ולכל מי שמחבקים אותו. זאת התשובה, ישראלים ופלסטינים שצועדים ביחד ומפגינים ביחד נגד הכיבוש". 

לפני שנפתחות הדלתות נוטל נציג המארגנים את המיקרופון:"זכרו, מטרתנו כאן היא לקיים צעדה משותפת בלתי אלימה של ישראלים ופלסטינים, שצועדים יחד ונאבקים יחד. זה מספיק בהחלט כדי להעביר את המסר שלנו. המטרה שלנו היא להגדיל בהתמדה את מעגל המשתתפים, שבכל חודש יהיו בצעדה יותר ממה שהיו בצעדה הקודמת, יותר ישראלים וגם יותר פלסטינים. צעדה לא אלימה פירושו שאנחנו לא עושים מעשים פרובוקטיביים כלפי חיילים או מתנחלים. זה גם אומר שאנחנו לא מגיבים לפרובוקציות שלהם, אפילו אם זה משהו  מאד מרגיז. זכרו, שניה אחת של מעשה לא שקול יכולה לצבוע את כל הארוע בצבעים שאנחנו לא רוצים." 

יורדים למטה. אנחנו הגענו הגענו באוטובוס מלא מתל אביב ויש עוד אוטובוס מלא מירושלים, ולא מעט  מכוניות פרטיות מכל מיני מקומות. אנחנו מצטרפים אל כמה עשרות פלסטינים שכבר הגיעו למקום לפנינו – חלקם מן האזור הזה שמדרום לירושלים, חלקם מאזור קלקיליה שם יש לארגון "לוחמים לשלום" פעילות ענפה במיוחד. 

היוזמה החדשה שנקראת "עומדים ביחד" התחילה עם תחילת האינתיפאדה השלישית ("גל הטרור", כפי שעוד קוראים לזה בחלק מאמצעי התקשורת בישראל). היו הפגנות בירושלים ובתל אביב ובחיפה ובבאר שבע. אחר כך עברו למתכונת קבועה של צעדה משותפת ביום שישי הראשון בכל חודש, "צעדת החופש" ליד מחסום המנהרות שמדרום לירושלים – מקום שגם ישראלים וגם פלסטינים יכולים להגיע אליו די בקלות ומבלי שפלסטינים יצטרכו לבקש היתרי כניסה כדי להגיע. היום זאת צעדת החופש החמישית במספר. 

חומה גבוהה מפרידה בינינו לבין העיר הפלסטינית בית ג'אלה. החומה נבנתה כדי להגן על המתנחלים של התנחלויות גוש עציון המשתמשים יום יום יום יום בכביש שממשלת ישראל בנתה עבורם ובשתי המנהרות שנחצבו בהשקעה כספית אדירה כדי לקצר את דרכם של המתנחלים לירושלים. לאורך הכביש הזה אנחנו עומדים לצעוד כמה קילומטרים. למרגלות החומה הזאת שמישהו עשה מאמץ לשוות לה מראה אסתטי ולהסוות מעט את מהותה.   

ישראלים ופלסטינים נפגשים ותוך שניות מתערבבים. פה ושם, מכרים ותיקים לוחצים ידיים ונעמדים יחד, חלקם פותחים יחד כרזות גדולות המצריכות שלושה או ארבעה אנשים שישאו אותן. המארגנים מחלקים שלטים בעברית, ערבית ואנגלית: "יש דרך אחרת" / "זה לא יגמר - עד שנדבר!" /  "עומדים יחד נגד הכיבוש והאלימות"  / "עומדות יחד  נגד הגזענות והשנאה" / "גזל אדמות גורם לאלימות" / "לדמעות שלנו יש אותו צבע"/ "בונים יחד תקוה חדשה". השלטים העגולים של גוש שלום, הנושאים את דגלי פלסטין וישראל זה לצד זה היו, היו מאד מבוקשים בקרב הקהל, ונלקחו גם בידי חלק מהפלסטינים. אחרים מהם הניפו את דגל פלסטין לבדו. שני פלסטינים נושאים דמות קרטון ענקית של ''חנדלה'', הילד הפליט פרי יצירתו של הקריקטוריסט המנוח נאג'י אל-עלי, אשר הפך לסמלם של הפלסטינים באשר הם. רבים מן המשתתפים מרימים אל על שתילי זית אשר ינטעו באדמה בסוף המצעד. 

מן הצד השני של הכביש עומד מתנחל בודד עם דגל ישראלי ענק. הוא עתיד ללוות אותנו בהפגנת נגד לכל אורך המסלול.

אנשי חבורת המתופפים מתחילים לצעוד ולתופף וללוות את התיפוף בקריאות קצובות "די לכיבוש! "די לכיבוש!". בעקבותיהם הקהל כולו, מאתיים או שלוש מאות אנשים שבאו לכאן לשחות נגד הזרם. אחד המארגנים אוחז ברמקול ומתחיל בקריאת ססמאות: "ישראל ופלסטין - שתי מדינות לשני עמים!" / "הכיבוש הוא אסון - השלום פתרון!" / "מבית ג'אלה עד בילעין, תשוחרר פלסטין!" / "יהודים וערבים – מסרבים להיות אויבים!" / "די לכיבוש! די לאלימות! די להתנחלות!" . כמה מהצועדים פותחים, ללא רמקול, בקריאה משלהם: "שום דבר לא יעזור – צה"ל הוא ארגון טרור!".

במסלול הגבוה שמעלינו, קרוב לראש החומה, הולכים בעקבות המצעד שלושה חיילים שפניהם מכוסים במסיכות מבד כהה ורק עיניהם נראות, ובידיהם רובים גדולים במיוחד. לאורך הכביש מצידנו השני עוקב אחרינו ג'יפ צבאי ובו קצין בדרגת רב סרן - לפחות הוא בפנים חשופות. גרשון בסקין, הפעיל הירושלמי הידוע כמעורב מאד בפעולות יצירתיות של "דיפלומטיה אלטרנטיבית", ניגש אל הג'יפ. "סליחה, אדוני הקצין, אפשר לשאול למה החיילים שלך מכסים את פניהם?" – "אלה הוראות הקבע, כדי שלא יצלמו אותם ויזהו אותם." – "כדי שלא יצלמו אותם ויזהו אותם? באמת? האם הם במקרה מתכננים לעשות פה איזו פעולה בלתי חוקית ולכן הם לא רוצים שיזהו אותם אחר כך?" – "לא, בהחלט לא. כיסוי הפנים זה חלק מהוראות הקבע השגרתיות". – "הוראות הקבע של מי?" – "הוראות הקבע של מי שמוסמך להוציא הוראות קבע. אני לא חייב לפרט בפניך את כל שרשרת הפיקוד". הקצין חוזר לג'יפ וממשיך קדימה. שלושת החיילים מכוסי הפנים, שלא הוציאו מלה מפיהם, ממשיכים ללכת בעקבות ההפגנה. כמה צעדים מאחוריהם הולך חתול ג'ינג'י ענק, זנבו מורם, והוא צופה ביהירות על משחקיהם המוזרים של בני האדם.



סיום המסלול, והמעקה לצד הכביש נהפך לבמת נואמים מאולתרת. נאומים בערבית מתורגמים לעברית ולהיפך. 

"שלום עליכם! אני, ביאן טביב, ראש מועצת הכפר עיזבת א-טביב וחבר קבוצת קלקיליה-תל אביב של לוחמים לשלום, מברך את כל מי שבאו לצעוד כאן. הצעדה הזאת היא בסימן יום האדמה שאותו מציינים כל הפלסטינים ב-30 למרס. לכפר שלי, עיזבת א-טביב, יום האדמה הוא יום חשוב במיוחד. כל הזמן המתנחלים מנסים לקחת בכח את האדמה שלנו. אנחנו מתנגדים, נאחזים באדמה ושומרים עליה, וחברינו הישראלים עוזרים לנו לשמור עליה! [מחיאות כפיים].  ביום הזה אני רוצה להגיד לשלטון הכיבוש, לממשלת נתניהו שהיא ממשלת המתנחלים: אתם לא תשברו אותנו! אנחנו נמשיך במאבק יחד עם השותפים הישראלים שלנו, חברינו הישראלים. אנחנו נגיד לא לכיבוש ועוד פעם לא לכיבוש ועוד פעם לא לכיבוש, נאבק ונאבק עד שיבוא השלום בין שתי המדינות שלנו. ואני מזמין את כולכם לבוא אלינו ביום שישי הבא להפגנה של תושבי עיזבת א-טביב יחד עם חברינו הישראלים מלוחמים לשלום, הפגנה לשמירת אדמות הכפר!".

"אני, רון גרליץ, מנכ"ל שותף של עמותת 'סיכוי' המאגדת יהודים וערבים ומטרתה ליצור מערכת יחסים חדשה ושונה בין שני העמים, גאה לעמוד כאן היום. אני גאה להיות חלק מהמאבק המשותף נגד הכיבוש. אני גאה בחברי פעילי זכויות האדם, שמותקפים ומושמצים ומואשמים בכל מיני האשמות מופרכות. אני גאה לעמוד יחד עם אזרחי ישראל הערבים, שנגדם מתנהל מסע פוליטי רב ממדים. השבוע זה הגיע לשיא ב'חוק ההשעיה' המחפיר שמטרתו לזרוק מהכנסת את מפלגת בל"ד. דורשים מהאזרחים הערבים בישראל להתכופף ולהתאים את עצמם למגוון העמדות המאד מצומצם שהימין הקיצוני מוכן 'להתיר' להם. הם לא מסכימים, הם דורשים לבטא את עצמם לא פחות בחופשיות מכל אזרח אחר, וזאת זכותם המלאה! כשאנחנו רואים תופעות מזוויעות כמו אחוז התמיכה האדיר בחייל שירה והרג בחברון, קל מאד לאבד תקוה ולהתייאש. אבל אנחנו לא נתייאש! אנחנו יודעים שאין לנו עתיד בארץ הזאת אם לא נצליח לבנות חברה שמבוססת על דמוקרטיה ועל חיים משותפים. בלי זה אין כאן עתיד לאף אחד, לא ליהודים ולא לערבים, לא לישראלים ולא לפלסטינים. אנחנו לא נתיאש, אנחנו נמשיך להאבק ואנחנו נבנה יחד את העתיד שלנו, של כולנו!"

 אחרונת הדוברים היתה טעאלה, תלמידת תיכון בת 16 מרמאללה שהגיעה לצעדה ישר מן המרתון של בית לחם בו השתתפה בשעה מוקדמת יותר. "אנחנו פה, ישראלים ופלסטינים ביחד. אנחנו באנו לפה כדי להגיד שאנחנו ביחד ונישאר ביחד, כמו עצי זית שנטועים עמוק עמוק באדמה! אנחנו ביחד, אנחנו נאבקים ביחד למען שלום וכבוד וחיים וחופש, שלום לכולנו, חופש לכולנו, נגד הכיבוש ונגד האלימות, אנחנו נאבקים ביחד, ישראלים ופלסטינים, יהודים ומוסלמים... [קריאות מהקהל:"ונוצרים! גם נוצרים!"] כן, אנחנו נאבקים ביחד, כולנו יחד, ישראלים ופלסטינים, יהודים ונוצרים ומוסלמים, אנחנו נאבקים יחד ואנחנו ננצח יחד, אנחנו יחד נראה את סוף הכיבוש ואת השלום בין העמים שלנו!"

אחד מהמארגנים נוטל את הרמקול:"אנחנו מגיעים לשלב האחרון של האירוע היום – נטיעת שתילי הזית שהבאנו איתנו. המקום שקבענו לנטיעות הוא מן הצד השני של הכביש. אנחנו מבקשים מכולם להיזהר בחצית הכביש, חוץ מכל הענינים הפוליטיים זהו כביש בינעירוני סואן ומאד לא היינו רוצים איזו תאונה טפשית". 

מתחילים לחצות בזהירות את הכביש. לפתע, חמישה פעילים הנושאים העתקי קרטון של "חומת ההפרדה" מציבים אותם כחומה באמצע הכביש, אשר חוסמת לחלטין את דרכן של עשרות מכוניות  מתנחלים. מאחוריהם,  משתתפי ההפגנה חוצים את הכביש הסואן. "לא יזיק למתנחלים לטעום למשך חמש דקות מה שהפלסטינים עוברים כל השנה – להיתקל בחומה שנראית בדיוק כך, חומה שחוסמת להם את הדרך ולא מאפשרת לעבור".

רגע של מתח, אבל המתנחלים ממשיכים לשבת במכוניותיהם. גם שלושת החיילים מכוסי הפנים ועוד כעשרה חיילים בפנים גלויות שהצטרפו אליהם חיכו בסבלנות. כל הצועדים חוצים בבטחה, חומת הקרטון זזה הצידה ומכוניות המתנחלים חוזרות לזרום בכביש. 

שלט אדום גדול בכניסה לכביש הצדדי מכריז "דרך זאת מובילה לשטח איי שבשליטת הרשות הפלסטינית. הכניסה  לישראלים אסורה. הכניסה מסכנת את חייכם ומהווה עבירה פלילית". אנחנו עוברים את השלט וממשיכים לצעוד קצת הלאה, כדי להגיע לחלקה  שנקבעה מראש. מתנדבים נוטלים מעדרים, חופרים בורות, ותוך זמן די קצר השתילים נשתלים והאדמה מהודקת סביבם ועם סיום השתילה כולם מוחאים כפיים. "אנחנו צריכים עזרה של בעלי מכוניות שיכולים להגיע לכאן תקופתית כדי להשקות את השתילים" אומר נציג המארגנים. "אנחנו ממשיכים להפגין ביום שישי הראשון כל חודש, מקווים לראות אתכם גם במאי וביוני, אתכם וגם את החברים שלכם שלא הגיעו היום. ואזכיר לכם, בעוד שבוע יש הפגנה של חברינו מעיזבת א-טביב, גם זה חשוב מאד ויהיו הסעות. להתראות בהמשך המאבק!"

בדרך חזרה ראינו מחלון האוטובוס את החתול הג'ינג'י, ממשיך לבדו במסלול הריק של הצעדה. 

לתצלומים נוספים ראו כאן