יום שבת, 29 במאי 2010

לחיי הספינות שבדרך!

לחיי הספינות שבדרך!


עננים על ראשנו, הרוח איתן.
המלאכה נעשתה, חי שמיים!
נרים כוס, קפיטן, של ברכה, קפיטן.
עוד נשוב ניפגש על המים.

אלמונית, קפיטן, היא הדרך הזאת,
ובלוידים אינה מפורסמת.
אך אם אין היא כיום רשומה במפות,
בהיסטוריה אולי היא נרשמת.

על הצי הלזה, האפור, הקטן,
יסופר עוד בשיר ורומנים.
יתכן כי בך, קפיטן, קפיטן,
יקנאו עוד הרבה קפיטנים.

את עמל בחורינו סוד - ליל יעטוף,
אך עליו נברך כעל לחם.
הן ראית כיצד מספינות אל החוף
הם נושאים את עמם עלי שכם.

לחיי זה הלילה הקר ואיתן!
לחיי הסיכון והפרך!
לחיי הספינות הקטנות, קפיטן!
לחיי הספינות שבדרך!

ולחיי בחורים שקיבלו הפיקוד
ובאופל כיוונו את השייט,
למועד הנכון, למקום היעוד,
בלי מצפן ומפה, בליל ציד.

עננים על ראשינו. הרוח איתן.
המלאכה נעשית, חי שמים!
נרים כוס, קפיטן, של ברכה, קפיטן.
עוד נשוב ניפגש על המים.

יום יבוא, - ואתה בזוית של פונדק
תשב, סב, על בקבוק של קיאנטי.
ותחייך ותירק חתיכה של טבק
ותאמר - כן חבריה, זקנתי.

כן ראיתי רבות בעולם העגול
אך אזכור עוד, חי סנטה מריה
איך נרטבתי בחושך כמו תרנגול
אותו לילה על חוף נהריה

ונספר לך אז כי פתוחים השערים
כבר מזמן נפתחו, חי שמים
ופתחה אותם זו חבורת נערים
שעמדה אותו לילה במים

אז תצחק: לא עזרו אוניות המשחית
לא השפיע הרדר אפילו
ותסיים את פסוקך בקללה איטלקית...
וחוצות הנמל יאפילו

כך יהיה ולכן, אל מול רוח איתן
לחיי הסיכון והפרך
לחיי הספינות הקטנות קפיטן
לחיי הספינות שבדרך!



את השיר הזה כתב נתן אלתרמן לפני 65 שנה, לכבודו של רב חובל איטלקי בשם אנסלדו.


בדצמבר 1945 יצא אנסלדו להפלגה בלתי חוקית ומסוכנת אל חופיה של הארץ הזאת, והתמודד בספינה קטנה ורעועה ובלתי חמושה אל מול עוצמתו של הצי הבריטי. להפלגה הזאת יצא אנסלדו מתוך תחושה של אהדה והזדהות עמוקה כלפי עם קטן שעבר סבל רב. הוא יצא לעזור לעם הזה לפרוץ את שערי הים הנעולים, ו"לממש את הזכות להיות עם קטן עצמאי לחופי הים התיכון הגדול" כפי שאמר אז למארחיו.


בעת ששורות אלה נכתבות – היום, יום שבת, 29 למאי 2010 - מפליגים יורשיו של אנסלדו באותו הים עצמו, בדרך אל חופי עזה.




הרקע ההיסטורי








עדכון שוטף על הספינות הנמצאות היום בדרכן











יום חמישי, 27 במאי 2010

לוחם מלחמת הקודש

לוחם מלחמת הקודש


הרב אביחי רונצקי הוא איש רב פעלים. הוא בין מייסדי ומנהיגי ההתנחלות איתמר שבלב הגדה המערבית, שממנה יוצאים לא פעם אנשים חמושים לביקורי לילה לא ידידותיים בכפרים הפלסטינים הסמוכים.

באיתמר הקים הרב רונצקי ישיבה גבוהה ועמד בראשה והעמיד כמה מחזורים של תלמידים, אבל בשנים האחרונות לא היה לו הרבה זמן להקדיש לה. מדינת ישראל גייסה אותו לצבאה בדרגת תת אלוף והעמידה אותו בראש הרבנות הצבאית הראשית. לתפקיד זה הכניס הרב רונצקי גישה חדשה. לא עוד תתמקד הרבנות הראשית בשמירת הכשרות במטבחים הצבאיים, כפי שעשתה בימיהם של קודמיו בתפקיד. הרב רונצקי הלך עם החיילים באימונים ביום וישן ביניהם בלילה, עשה מאמץ עילאי לחנך אותם ולנטוע בהם ערכים ולהסביר להם כי השירות בצבא הוא מעשה חשוב ונעלה, לאומי וגם דתי. הלא זוהי עבודת קודש ממש, לשמור על הארץ שהיא ארצם של היהודים ורק שלהם כי הרי כאן גרו אבות אבותינו וגם אלוהים הבטיח ובכלל.

במיוחד התעלה הרב רונצקי לפני שנה וחצי, כאשר ניהל שיחות נפש עם החיילים הפורצים לתוך רצועת עזה ונתן להם הדרכה והסבר בדיני מלחמת הקודש: "אנחנו שעוסקים בעניינים של קודש, אמורים לדעת שיש עת מלחמה ויש עת שלום. עכשיו שאנחנו נמצאים בעת מלחמה, אז מי שלא נלחם בכל ליבו ובכל נפשו יש עליו קללת ארור אם הוא מונע חרבו מדם, כשהוא חס על אויב במקום שלא צריך לחוס על האויב". אם לשפוט לפי הממצאים שאסף אחר כך השופט גולדסטון הידוע, כנראה החיילים שמעו היטב למשנתו של הרב רונצקי.

היו אז כל מיני שמאלנים אשר מחו וצעקו על המשנה שהרביץ הרב רונצקי הנכבד בחיילים וטענו שהוא חרג מסמכותו, וכמה מהם אפילו העזו לדרוש את פיטוריו. אבל תודה לאל הרמטכ"ל גבי אשכנזי העניק לרב רונצקי גיבוי מלא והסערה חלפה והרב רונצקי המשיך בעבודת הקודש המסורה ונשאר למלא את מלוא ארבע שנות כהונתו. רק בימים אלה הוא עומד לפרוש מן הצבא ולחזור אל ישיבתו ותלמידיו הנאמנים בהתנחלות איתמר המשגשת.

בראיון פרידה שנתן לעיתון מעריב מספר הרב רונצקי על הסיפוק הרב שהיה לו במלאכת הקודש והרבצת התורה בחיילים, אבל גם יש לא מעט דברים שמצערים ומדאיגים אותו. למשל, בעוד הייתה לו הצלחה רבה בכל הקשור להפחתת ערך חייהם של פלסטינים, עדיין נותרה עבודה רבה באשר להתעסקות המוגזמת בשמירה על חיי החיילים אשר פשתה בצבא בשנים האחרונות. "כשחייל אחד נפגע כל ההתקדמות נעצרת. ברשת הקשר, במקום שיעסקו בהתקדמות, עסקו בנפגע. כך לא מבצעים משימה. יש פצוע? יגיעו כוחות רפואה אחר כך ואם הוא ימות הוא ימות. אבל קודם כל יש לחיילים משימה וצריך לבצע אותה".

ועוד כואב לרב רונצקי שהקיבוצניקים כבר לא רוצים לקבל תפקידי פיקוד בצה"ל. "בקיבוצים זו תופעה גורפת, הם אומרים כאילו 'אני עושה את החובה שלי'. מוכנים ללכת לסיירת, אבל כשמגיע קורס קצינים לא רוצים להמשיך. הולכים לקרבי, אבל לא מוכנים להמשיך לפיקוד. ביניהם להיות קצין זה נהיה לא מקובל. חצי פראייר כזה. כך לא צריך להיות, אם הצבא חושב שאתה מתאים להיות קצין חובתך ללכת. דיברתי השבוע עם חייל מקיבוץ בצפון ושאלתי אותו כמה קצינים יצאו מהשכבה שלו בבית הספר. הוא אמר לי 'אחד'. שאלתי אותו איך זה קורה. הוא אמר לי 'היום הקיבוץ מופרט והשיח הוא שיח כלכלי."

ובתל אביב המצב עוד יותר גרוע בעיניו של הרב רונצקי. בבתי הספר אין חינוך לציונות ולרוח לחימה, התלמידים לא לומדים לאהוב את הארץ ולדעת שהיא שייכת רק ליהודים. בגימנסיה הרצליה אפילו סרבו במפורש לתת לקצינים להיכנס לבית הספר כדי שיוכלו להכניס בתלמידים קצת רוח צבאית. לא פלא שהתל אביבים מתחמקים משירות קרבי ובכלל משירות צבאי.

ומי כן הולך לצבא, והולך ליחידות קרביות, ומתחיל בהתלהבות בקרירה צבאית ונכנס לקורס קצינים ועולה ומטפס בסולם הפיקוד? בודאי, הדתיים הלאומנים והמתנחלים וחבריו לדת ולדעה של הרב רונצקי. "תראה את חטיבת הצנחנים. בקיץ הקרוב ארבעת הסמג"דים, הקאדר הבא של המג"דים, כולם דתיים. תלמידי ישיבות. אותו דבר בגולני, בעוד חודש המח"ט, הסמח"ט וארבעת המג"דים יהיו כולם דתיים. שני שלישים ממפקדי הצוותים בסיירת שלד"ג דתיים." מגלה הרב רונצקי, וכל זה בהחלט לא מוצא חן בעיניו. "ש כאן חוסר איזון חברתי. הצבא אמור להיות ראי של החברה הישראלית. אני רואה את הנוכחות הגדולה של דתיים בפיקוד כדבר עצוב מאוד."

באמת עצוב מאד. למה אנחנו, הציבור הישראלי הגדול והרחב, עושים להם את זה? למה אנחנו משאירים את הדתיים והלאומנים והמתנחלים לבד, בודדים בצריח, בודדים בפיקוד? למה אנחנו לא מצטרפים אליהם ומתחלקים איתם בנטל? למה אין לנו ממש חשק להקדיש את חיינו ולהקריב את חיינו בעמדות פיקוד בצבא הנהדר הנלחם את מלחמת הקודש ולא חס על האויב ואינו מונע חרבו מדם ומגונן בחירוף נפש ביום ובלילה על שלטון העם היהודי בארץ ישראל השלמה והגדולה והנהדרת שהבטיח אלוקים לאבותינו?

באמת, למה?


יום שלישי, 25 במאי 2010

וענונו חוזר לכלא

וענונו חוזר לכלא

היום הוא היום השני למאסרו המחודש של מרדכי וענונו.

עשרים וארבע שנה לאחר שנחטף באיטליה והובא כבול ומסומם בבטנה של ספינה שעשתה דרכה בסתר אל חופי ישראל, הוא חזר אל מאחורי סורג ובריח.

שש שנים לאחר שסיים לרצות עד היום האחרון את עונש המאסר הדרקוני של שמונה עשרה שנה שגזר עליו בית המשפט, רובן בבידוד מוחלט, הוא חזר אל מאחורי סורג ובריח.

בדיוק בשבוע בו מדברים יותר מאי פעם על סיום "מדיניות העמימות" ועל הודאה ישראלית מפורשת שהיא מחזיקה בנשק שכל העולם כולו יודע שהיא מחזיקה, הוא חזר אל מאחורי סורג ובריח.

בדיוק ביום בו נחשף איזה נשק הציע למשטר האפרטהייד בדרום אפריקה  האיש שהיה אז שר החוץ של מדינת ישראל ובהמשך זכה בפרס נובל לשלום וכיום הוא נשיא מדינת ישראל, הוא חזר אל מאחורי סורג ובריח. (וענונו, לא הנשיא)

שוב הוכנס מרדכי וענונו אל מאחורי סורג ובריח, הפעם "רק" לשלושה חודשים.

הוא לא נכלא מכיוון שגילה עוד סודות. אין לו עוד סודות לגלות.

הוא נכלא מכיוון שממשלת ישראל חייבה אותו להמשיך לגור בתחומי מדינה שהוא מתעב, שכל רצונו לעזוב אותה ולעולם לא לחזור, שרבים מאזרחיה שונאים אותו כי בכלי התקשורת שלהם סופר שהוא מרגל ובוגד.

הוא נכלא מכיוון שיש לו הרבה יותר משותף עם אזרחי חוץ שוחרי שלום מאשר עם מרבית אזרחי ישראל, אך מדינת ישראל אוסרת עליו לדבר עם אזרחי חוץ.

הוא נכלא מכיוון שבעיני מדינת ישראל, כאשר וענונו יוצר קשר אהבה עם אשה שהיא במקרה אזרחית נורבגית ושוכר אתה חדר במלון, זהו פשע המחייב התערבות מיידית של המשטרה.

הוא נכלא מכיוון שהמערכת ברוב חסדה הציעה לבצע עבודות שירות במקום מאסר – אולם אך ורק בתנאי שיבצע את השירות בקרב אנשים אשר שמעו שוב ושוב באמצעי התקשורת שלהם שמרדכי וענונו הוא מרגל ובוגד מתועב, ומעולם לא שמעו אחרת.

הוא הלך לכלא וכמעט איש לא היה לצידו. רק עורך דינו מיכאל ספרד והפעיל המסור גדעון ספירו.

בטרם נסגרו מאחוריו השערים, קרא מרדכי וענונו שיר שכתב לאחרונה. שיר כועס מאד.

לכולנו מגיע שמרדכי וענונו יכעס עלינו.

http://www.vanunu.com/recentnews.html 

משמר כבוד

משמר כבוד


השייטת כבר בדרכה לחופי עזה – מאות פעילים מאירלנד ומארצות הברית ומטורקיה ומיוון ומשוודיה וגם כמה אזרחים ישראלים, תשע ספינות עמוסות בציוד רפואי ומכשירי לימוד לבתי ספר וחומרי בניה.


הבוקר בישר "ידיעות אחרונות" על הכבוד המיוחד שהחליטה מדינת ישראל להעניק לפעילים המשייטים: מפקד חיל הים שלנו, האדמירל אליעזר (צ'ייני) מרום, יעניק להם את מלוא תשומת ליבו. האדמירל אישית – הוא ולא שרף, הוא ולא שליח – יפקד על "מבצע רוחות הים". זהו שם הקוד שהוענק למבצע עצירת ספינות הסיוע בלב ים וגרירתן ולכידת כל פעיל ופעיל וכבילתו והעברתו למשכן החדש שכבר הוכן עבורו במתקן המעצר שהוקם בחופי אשדוד.


כפי שציין העיתון, מדובר במבצע קשה ומסובך עבור חיל הים של מדינת ישראל, חיל קטן יחסית הזוכה רק לנתח ננסי מעוגת תקציב הביטחון. מבצע קשה ומסובך ללא ספק, אבל הבחורים המצוינים מן הקומנדו הימי מחכים לפקודה בסירות הזודיאק, נכונים לפקודה לצאת אל המבצע קשה ומסובך. "הפעילים שעל הספינות עלולים לנסות להתעמת עם החיילים שישתלטו עליהן ולתעד את המהומות שעלולות להתלקח ובכך תיגרם מבוכה לישראל" חוששים ראשי הצבא.


באמת לא יפה. כך מתנהגים אנשי שלום?


... וקצת זיכרון סלקטיבי


פעם – ואפילו לא מזמן – היה אסור להזכיר במדינת ישראל להזכיר כי גם לעם הארמני קרתה שואה נוראה. כאשר ביקשו ארמנים מבין אזרחי ישראל ותושבי מזרח ירושלים לקיים משמרת שקטה מול השגרירות הטורקית אסרה זאת עליהם משטרת ישראל באיסור מוחלט. וכאשר שר חינוך שמאלני בשם יוסי שריד ניסה להכניס את נושא רצח העם הארמני לתכנית הלימודים של תלמידי ישראל, נגדמה היוזמה הבלתי אחראית באיבה.


זה היה פעם, בימים בהם טורקיה הייתה בעלת ברית אסטרטגית למדינת ישראל. אבל היום? כשהטורקים המנוולים האלה מעזים לצאת במשט אל חופי עזה? הגיע הרגע לכל ישראלי פטריוט ובעל כבוד עצמי לצאת בתופים וחצוצרות ולהזכיר לעולם מה קרה לארמנים!

שאלה של מיתוג

שאלה של מיתוג


כבר לפני כמה שנים שאלו אנשי משרד החוץ שלנו בעצתם של מומחים בנושא יחסי ציבור והוגיעו למסקנה חד משמעית למדינת ישראל יש בעיה של מיתוג. "הציבור בעולם נחשף אך ורק לישראל בהקשר של טרור ומלחמה, וכמעט שאינו נחשף להצלחות החברתיות של ישראל [כן, זה מה שכתבו שם]  פיתוחיה הטכנולוגיים וייחודה ההיסטורי. הדבר פוגע ביכולתה לזכות בנתח הראוי בתיירות, במסחר ובהשקעות" נאמר באתר אינטרנט מיוחד שפתח משרד החוץ לעסוק בנושא. 


מאז ועד היום מקדישים מומחי ההסברה במשרד החוץ ומשאבים כבדים ונכבדים למאמץ של מיתוג-מחדש של מדינת ישראל, כדי להראות ולהוכיח בכל רחבי העולם כי זאת באמת ישראל היא מדינה יפה ונחמדה וידידותית, נווה מדבר של תרבות משגשגת ופיתוח מדעי בלב המזרח התיכון. כל הידיעות על הפצצות פה ושם בלבנון ועזה ומחטפים התנחלותיים של קרקעות ובתים במזרח ירושלים ושריפות של מטעי זיתים ומסגדים בכל מיני נקודות בגדה המערבית הם פרטים שוליים ובלתי מייצגים לחלוטין (או פשוט שקרים וסילופים שמופצים על ידי אנטישמים נבזים למיניהם). 


אולם אמיר גיסין, שניהל אז את מחלקת ההסברה במשרד החוץ, הבהיר כי המפתח להצלחה הוא הפנמתו של תהליך המיתוג-מחדש על ידי אזרחי ישראל - כלומר שכל הישראלים, ובוודאי אלו הבאים במגע ישיר או עקיף עם חו"ל, יכירו את הרעיון וידעו לייצג אותו.


עברו כמה שנים ואין ספק כי המאמץ הוכתר בהצלחה מלאה. אזרחי ישראל אכן הפנימו את המסר החשוב ונרתמו כולם למתג מחדש את מדינתם ולשפר את הדימוי הבינלאומי שלה. כך למשל נציג ממשלת ישראל במעבר הגבול בגשר אלנבי בשבוע שעבר. הוא קיבל באדיבות את פניו של פרופ. נועם חומסקי, הבלשן ופעיל השלום האמריקאי הנודע, שאל אותו מספר שאלות ידידותיות על כוס תה וברוח טובה הטביע בדרכונו חותמת ובה המלים "כניסתך סורבה" בעיצוב גרפי אמנותי.


אבל שיאן המיתוג מחדש הוא ללא ספק אותו בירוקרט אלמוני ומסור בשירות מדינת ישראל שהגה  את הרעיון להציב רמזור בכביש היחיד שמחבר את הכפר הפלסטיני  שייח סעד עם העולם החיצוני, להוסיף לו שלט מאיר עיניים "'הנסיעה מותרת רק באור ירוק'' – ואז להשאיר ברמזור את האור האדום ורק הוא לבדו דולק יומם ולילה, למשך חודשים ושנים.


http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1170216.html

אין ספק, זאת ממש הברקה גאונית. מיתוג מחדש מעולה ביותר. כך מדגימה מדינת ישראל לעולם את יכולתה הטכנולוגית המופלאה וגם מוכיחה כי בין עובדי הציבור הצנועים שלה קם ועולה יורש ראוי לג'ורג' אורוול המנוח.


משרד החוץ פתוח לעוד הצעות יצירתיות כיצד לקדם ולפתח עוד את מיתוגה מחדש של מדינת ישראל ברחבי העולם. גם אתם הקוראים יכולים בהחלט להצטרף ולשלוח לשם את הערותיכם והצעותיכם, לכתובת:


israel@brandisrael.org.il

יום שבת, 15 במאי 2010

הגיון ירושלמי

הגיון ירושלמי

"ישראל הנהיגה חופש פולחן לכל הדתות בירושלים, חופש גישה למקומות הדתיים לבני כל הדתות. ירושלים התחילה לנשום לרווחה, לפרוש כנפיים לטובת כל תושביה, היהודים והערבים כאחד" הצהיר ראש הממשלה בנימין נתניהו באחד מנאומין לרגל היום המכונה "יום ירושלים".

 שר החוץ אביגדורליברמן הצהיר ממועדון העיתונות בטוקיו: "ירושלים היא עיר מאוחדת הפתוחה לכולם, יהודים, נוצרים ומוסלמים".

והנשיא שמעון פרס היה ממש פואטי: "אין בירושלים צנזורה לתפילות או מחסום ליעדן, בין אם הן עולות מהחזן בבית הכנסת, מכומר בכנסיה או מהמואזין במסגד."

מענין. שלושה פוליטיקאים מנוסים מאד, שהחזיקו כבר זמן רב בעמדות מפתח בחיים הציבוריים בישראל. אפשר היה לצפות שידעו את עובדות החיים. אבל מסתבר שיש הרבה דברים שעליהם הנשיא, ראש הממשלה ושר החוץ מעולם לא שמעו.

למשל, כנראה לא נודע לשלישיה הזאת על הסגר והמצור והגדרות והחומות והמחסומים אשר מונעים ממוסלמים ונוצרים תושבי השטחים הכבושים להגיע ולהתפלל במקומות הקדושים להם בירושלים, אלא אם קיבלו היתר ורישיון מיוחד מאת מדינת ישראל (שזה קורה רק לעיתים רחוקות). והם גם לא שמעו על הימים בהם משטרת ישראל סוגרת את שערי המסגדים בירושלים ומתירה כניסה רק למי שמעל גיל חמישים ומחזיק תעודת זהות כחולה. וגם לא על שוטרים שמסתערים על מי שמעזים להתפלל ברחוב מול המסגדים הסגורים ומפזרים אותם בגז מדמיע.

כנראה שאת משרד הצנזורה על התפילות פתחו איזה קצינים עלומי שם על דעת עצמם.


העיר הלא מחוברת


ראובן ריבלין בהחלט אינו נמנה על שורות השמאל. אבל הוא ידוע כאדם ישר, ובפוליטיקה הישראלית זה לא מעט.

"אנחנו מצויים בעידן פוסט ירושלמי. יום ירושלים הפך לחג סקטוריאלי של חובשי הכיפות. קשה שלא לתהות, אם מעגל הרוקדים המצומצם בחג הזה אינו אלא עדות לצניחה כואבת ב'מניותיה' של ירושלים, בקרב כלל הציבור והחברה בישראל. חטאנו לירושלים באהבה גלותית וחולמנית, ובהתמכרות למליצות במקום לעסוק בהווה שלה, במקום בטיפול בעוני ובאפליה השוררת בה. חטאנו לה בכתיבת המחאות שמעולם לא פדינו, נוסח 'העיר שחוברה לה יחדיו' - שגם 43 שנים אחרי, לא חוברה ולא יחדיו.

כיצד יכולה ירושלים להיות מקור השראה לכולם, בעוד היא סובלת מאפליה חמורה בין המגזר הערבי למגזר היהודי. היום כבר ברור, שירושלים שלימה ומאוחדת תחת ריבונות יהודית איננה דבר מובן מאליו. כבר הגענו לאותו יום פקודה, שבו העולם אומר לנו שהעיר  גזולה בידינו".

את הדברים האלה אמר יו"ר הכנסת ראובן (רובי) ריבלין בישיבת הכנסת החגיגית לרגל יום ירושלים.

הנקמה

לשר המשטרה יצחק אהרונוביץ הייתה דרך משלו לחגוג את יום ירושלים – הבטחה חגיגית לתושבים הערבים במזרח ירושלים כי כבר בימים הקרובים יתעוררו הדחפורים משנת חורף של חצי שנה ויחזרו להחריב בתים פלסטיניים על ימין ועל שמאל.

הדברים שנאמרו מעל דוכן הכנסת הדהדו חיש מהר בכל רחבי העולם והגיעו עד וושינטון, וממשלת ארה"ב הזדרזה להזהיר מפני ביצוע פרובוקציות בירושלים העלולות לטרפד את המו"מ העקיף שנפתח זה עתה במאמצים כה גדולים.

כנראה שהשר אהרונוביץ וחבריו יאלצו להמשיך ולאפסן את הדחפורים, ולא יזכו לחזות בבתים נחרבים בסיטונות. לפחות כפרס תנחומים שיסה כבוד השר את המשטרה במפגיני השלום בשייח ג'ראח, אשר פוזרו בכוח רב ונגררו בזה אחר זה לניידת לבלות את סוף השבוע במעצר.

http://www.youtube.com/watch?v=bwEubxCsnGc&feature=player_embedded

http://www.justjlm.org/

הכה את המומחה (ב)

הכה את המומחה (ב)

מי אמר למי ומתי את הדברים הבאים:

"בתקופה התורכית לא היה כל רישום של אדמות הנגב. הבעלות על הקרקע נסתמכה על מסורת שנרשמה ב'דפתראות', פנקסים שהיו שמורים בידי השייכים והמוח'תארים. כל פעולה משפטית בקרקע נרשמה בדפתראות והבדואים התייחסו אליה בכבוד ואמון".

על מה שהתרחש במשפט קרקעות הבדואים ביום חמישי האחרון אפשר לקרוא כאן:






יום שלישי, 11 במאי 2010

החג הלא חגיגי

החג הלא חגיגי

"יום ירושלים" אף פעם לא היה חג אמיתי, חג שסתם אנשים חוגגים. מה הטעם לצאת לרחובות ולחגוג את יום השנה ל"איחוד ירושלים" כאשר האיחוד לא היה ולא נברא ואיש לא מרגיש שהוא חי בעיר מאוחדת? כאשר כל ירושלמי מרגיש שמעבר לכביש מספר 1 מתחילה חוץ לארץ, ששם נמצא שטח פלסטיני שהוא בהחלט לא מדינת ישראל? "יום ירושלים" היה תמיד חגם של המתנחלים, שמצאו בו עוד הזדמנות לצעוד עם ים של דגלים דרך השכונות הפלסטיניות ולהפגין בעלות ואדנות. וגם חגם של אמצעי התקשורת הממלכתיים והכתבים מטעם שמשמיעים נופת צופים דביקה על "יום חגה של הבירה".

בשנה הזאת, התפאורה מתפוררת, ואל "יום ירושלים" מגיעה ממשלת ישראל בבלבול ומסרים סותרים. איך להבטיח לאמריקאים שלא תהיה יותר בניה במזרח ירושלים, ולהבטיח לימין הקיצוני שתהיה גם תהיה? פעם קראו לנתניהו "הקוסם" אבל גם לקוסם נגמרים בסוף השפנים בכובע.

השנה, מגיע "יום ירושלים" כאשר תשומת הלב הציבורית מתמקדת בשכונת שייך ג'ראח וגירוש תושבים פלסטינים מבתיהם והכנסת מתנחלים במקומם. פעילי המחאה, שהשבוע הועמדו שמונה מהם למשפט על החטא והפשע להשמיע את קולם במחאה, יהיו שם גם ב"יום ירושלים" – ולא כדי לחגוג.

כשירות לציבור אביא כאן את נוסח הקריאה שהגיע אלי הבוקר:


על איזו עיר מאוחדת אתם מדברים?
אין קדושה בעיר כבושה
ירושלים לא מאוחדת!
36% מתושבי העיר חיים תחת משטר דיכוי ואפליה

משמרת מחאה בשיח ג'ארח, ביום ירושלים

יום ד' 12/5 בשעה 4 אחה"צ
לפרטים נוספים: 052-5596500 או 054-6543955

הכה את המומחה

הכה את המומחה

מקובל שמומחה המוזמן להגיש חוות דעת מומחה לבית משפט בודק את הנושא לעומקו לפני כתיבת חוות הדעת.

זה מקובל, אבל כאשר מדובר באדמות הבדואים בנגב הכללים הם קצת אחרים – כפי שאפשר לקרוא כאן:

http://zope.gush-shalom.org/home/he/channels/press_releases/1273319283/



להעלות באוב זיכרונות ישנים

להעלות באוב זיכרונות ישנים

שר החוץ אביגדור ליברמן שמח לשמוע את הגילוי המסעיר: נחשפו פניו האמיתיות של השופט גולדסטון. כן, ההוא מדו"ח גולדסטון עם כל הפרסומים הלא סימפטיים על מעשיהם של חיילים ישראלים ברצועת עזה. מתברר שגולדסטון היה שופט בדרום אפריקה בזמן משטר האפרטהייד. איזו נבזות! מיהר שר החוץ להורות על תרגום התחקיר המלא על עברו של גולדסטון והפצתו לנציגויות הישראליות ברחבי העולם. סוף סוף קצת תחמושת למכונת הסברה מקרטעת.

שופט ששפט לפי חוקי משטר האפרטהייד בדרום אפריקה – זאת בהחלט לא נקודת אור בקריירה של גולדסטון. משטר האפרטהייד היה משטר גזעני אשר בגלוי ובמוצהר הפלה בין שחורים ולבנים לפי צבע עורם ודיכא דיכוי אכזרי את מי שהעז למחות. משטר שמעשיו עוררו מחאות זועמות בכל העולם.

בכל העולם? לא לגמרי. היה יוצא דופן אחד. מדינה אחת שלא הייתה שותפה למחאות נגד הגזענות, מדינה שלהיפך קיימה יחסים טובים ולבביים עם המשטר בדרום אפריקה - שיתוף פעולה דיפלומטי בזירה הבינלאומית, וגם קשרים צבאיים ענפים מאד, החל מאספקת ציוד לפיזור בכוח של הפגנות ועד בניה משותפת של פצצות גרעיניות. במקרה למדינה הזאת, השותפה והידידה של משטר האפרטהייד, קראו מדינת ישראל. אביגדור ליברמן לא היה אז בעמדת השפעה, אבל ותיקי משרד החוץ יוכלו לעדכן אותו בפרטי פרטים.

השופט ריצ'רד גולדסטון השתנה מאד מאז הימים בהם שפט לפי החוקים הדרקוניים של משטר האפרטהייד. אין ספק שהיום הוא לא היה חותם על גזרי דין כאלה. האם מדינת ישראל השתנתה מאז הייתה הידידה הטובה ביותר של דרום אפריקה של האפרטהייד? ואם השתנתה ישראל, לאיזה כיוון?

.



יום ראשון, 2 במאי 2010

דמוקרטיה נרמסת

דמוקרטיה נרמסת

"נתניהו מנסה למנוע מחברי המפלגה להביע את דעתם ולקבוע את מנהיגותם בבחירות דמוקרטיות וחופשיות. זוהי רמיסת בסיס הדמוקרטיה. הוא שולל את זכויותינו הבסיסיות" זעק משה פייגלין. נתניהו דרש בתוקף מחברי מפלגתו לדחות את הבחירות הפנימיות למוסדות המפלגה למשך שנתיים, וזאת (כפי שאמר במלים מפורשות) כדי למנוע את חיזוק כוחו של משה פייגלין המצהיג בגלוי על כוונתו להשתלט על המפלגה.

"אני וחברי ננצח בסוף, נגיע לרוב בליכוד ואז אני אהיה ראש הממשלה" אמר פייגלין בראיון נרחב שפורסם במוסף סוף השבוע של ידיעות אחרונות. "אנחנו ננצח כי אנחנו מייצגים מה שרוב חברי הליכוד רוצים באמת – ממשלה שתגיד בקול רם וברור שהארץ הזאת היא שלנו ורק שלנו. אני בהחלט רוצה לשלול את זכויות האזרח מערבים שלא יוכיחו נאמנות, לתת להם עידוד כספי להגר מפה. כל אזור שממנו יתקיפו את ישראל צריך לכבוש ולגרש ממנו את כל האוכלוסיה. אנחנו במזרח התיכון, כאן אין מקום לרכרוכיות של המערב, באזור הזה צריך להוכיח שאתה חזק ואתה הבוס, אחרת ירמסו אותך."

לפחות בינתיים, בנימין נתניהו הוכיח שהוא הבוס והוא שרמס את פייגלין. היו פרשנים – במיוחד באמריקה – שקיוו כי עכשיו שנתניהו חופשי יותר מלחצים בפנים מפלגתו, יהיה לו קל יותר לבצע את הויתורים הנדרשים להצלחת משא ומתן עקיף עם הפלסטינים.

אשרי המאמין, אבל הפרשנים האלה בודאי אינם קוראים את "מקור ראשון". אביגדור ליברמן, שר החוץ בממשלת נתניהו, היו גלוי לב במיוחד כשדיבר אל קהל הבית שלו מעל דפי העיתון הזה: "אני לא חושב שיצא משהו מאיזה משא ומתן. גם בעוד 16 שנה לא יהיה הסכם. אבל בנסיעות שלי ברחבי השלום ראיתי שהעולם מאד מעוניין לראות התחלה של שיחות שלום, ואפילו למראית עין. נכונות להתחיל לדבר ולדבר זה משהו שאנחנו יכולים לתת, למה לא?"

מלה של אולמרט

מלה של אולמרט

אויבי השלום מצאו טיעון חזק ומוחץ: ההצעות הנדיבות של אולמרט, שהחליפו את ההצעות הנדיבות של ברק.

בן דרור ימיני, שנמנה פעם על השמאל הישראלי לפני שחצה את הקווים ועבר לשורות הימין הקיצוני, תמצת את הטיעון בטורו האחרון ב"מעריב": אהוד אולמרט, בימיו כראש ממשלת ישראל, הציע לנשיא הפלסטיני מחמוד עבאס (אבו מאזן) לא פחות מ-97% משטח הגדה המערבית - ועבאס דחה את ההצעה הנדיבה. המסקנה ברורה – הפלסטינים לא רוצים שלום, אין לנו פרטנר, הפלסטינים אשמים בהמשך הכיבוש והם אשר הביאו על עצמם את כל הדיכוי והסבל שעובר עליהם, ומי שמעז לאמר אחרת הוא אנטישמי או סתם בוגד.

אבל מה באמת הציע אולמרט? על איזה חלק מהשטח הוא באמת היה מוכן לוותר? האם היו כל מיני תנאים נלווים ואותיות קטנות שמבטלות למעשה את מה שהובטח? (כבר היו לנו מקרים כאלה, בשלבים קודמים של הדיפלומטיה הישראלית כלפי הפלסטינים). לפי מה שפורסם, אהוד אולמרט הראה לאבו מאזן לרגע אחד איזה מסמך ומיד חטף אותו בחזרה. שחס וחלילה הפלסטינים לא ישימו עליו יד ולא יבדקו אותו לעומק. היו שם ויתורים נדיבים, בהחלט היו, מלה של אהוד אולמרט.

מלה של אהוד אולמרט? כרגע, המעמד שיש למלה של אהוד אולמרט, במדינה שאהוד אולמרט היה פעם ראש ממשלתה, לא כל כך טוב. בבית המשפט בירושלים כבר נמצאים בדיון משפטי כמה כתבי אישום נגדו באשמת שחיתות, ופרקליטות המדינה לא כל כך מאמינה למלה של אהוד אולמרט שטוען שהוא חף מכל פשע. ועכשיו, כמו שיודע כל קורא עיתונים בארץ הזאת, המשטרה מחפשת נגדו עדויות והוכחות בפרשה שכבר כונתה "השחיתות החמרה בתולדות המדינה".

כשרוצים לנגח את הפלסטינים, מלתו של אהוד אולמרט עדיין טובה ואמינה.

רגע של היסטוריה

רגע של היסטוריה

השבוע צוין בארץ יום הולדתו המאה וחמישים של האיש שנקרא במדינת ישראל בנימין זאב הרצל, (בחייו בדרך כלל קרא לעצמו בשם "תיאודור"). חוזה המדינה, האיש שעמד בתמונה המפורסמת על המרפסת המפורסמת בבאזל ואמר את המלים המפורסמות "אם תרצו אין זו אגדה". האיש שחזה כי מדינה יהודית קום תקום, חמישים שנה לפני שקמה, אם כי טעה בכמה פרטים מהותיים. למשל, בהנחה כי תושבי הארץ הערבים לא יגלו כל התנגדות למימוש מטרות הציונות, ולכן מדינת היהודים לא תידרש להקים ולקיים צבא משלה. או שבמדינת היהודים יוכלו העובדים להסתפק בשבע שעות עבודה ביום כדי להתפרנס בכבוד.

"הרצל ראה את פרשת דרייפוס בצרפת, והוא הבין שלא רוצים אותנו בשום מקום בעולם ושאנחנו צריכים להקים מדינה בארץ ישראל" אמרה ברדיו תלמידת תיכון העוסקת עם חבריה בהכנת פרוייקט לימודי על מפעלו של הרצל.

הסיפור ידוע היטב: במהפכה הצרפתית הגדולה הייתה צרפת המדינה הראשונה באירופה (ובעולם) שהעניקה שוויון זכויות לאזרחיה היהודים. במשך מאה שנה אחר כך, יהודים בארצות אחרות (למשל באוסטריה) קיוו להשיג זכויות דומות גם הם. תיאודור הרצל, עיתונאי יהודי צעיר מוינה, הגיע אל פאריז בדיוק כאשר קצין יהודי צרפתי בשם אלפרד דרייפוס הואשם בריגול ובגידה, ובחוצות בירת צרפת השתוללו הכנופיות האנטישמיות וקראו "מוות ליהודים". הרצל הסיק כי אם כך יכול להתרחש במולדת המהפכה הצרפתית, כנראה שליהודים אין סיכוי להיות אזרחים ושווי זכויות בשום מקום. הרצל חזר לוינה ושקע כל כולו בהקמת התנועה הציונית וטיפוח חזון המדינה היהודית.

משהו בכל זאת חסר בסיפור הזה: היהודים שחיו באותו זמן בצרפת עצמה. מעטים מהם, אם בכלל, החליטו כי המסקנה מהסתה וכנופיות אנטישמיות ברחובות היא לברוח מצרפת ולהקים מדינה יהודית בפרובינציה נידחת של האימפריה העותמנית. יהודי צרפת נשארו בארצם ויצאו למאבק נגדי בברית הדוקה עם צרפתים לא יהודים שהתנגדו לאנטישמיות – דמוקרטים וליברלים ורדיקלים וסוציאליסטים וסתם אנשים הגונים. ולאחר מאבק איתנים ששיסע את החברה הצרפתית במשך שנים, הם ניצחו, דרייפוס שוחרר וזוכה והאנטישמים הוכו מכה ניצחת.

ומה אילו היה הרצל נשאר בצרפת עוד כמה שנים?





יום שבת, 1 במאי 2010

החטא הקדמון

החטא הקדמון

בימים האחרונים עסקו אמצעי התקשורת בישראל – וגם שופטי בית המשפט העליון – באפליה ו"ההפרדה" הבוטה המופעלת בבית הספר החרדי בעמנואל נגד תלמידות ספרדיות. בכותרות ענקיות ובמאמרי מערכת חריפים הובע גינוי לגזענות הנבזית הזאת, כפי שבהחלט מגיע לה.

איש כמעט לא טרח להזכיר שעמנואל כולה היא התנחלות שהוקמה בשטח כבוש, על קרקע פלסטינית שנגזלה מבעליה על ידי כל מיני תרגילים מפוקפקים, בימים בהם כיהן אריאל שרון בתפקיד שר ההתנחלויות (סליחה, שר השיכון).

בבתי הספר בעמנואל אין תלמידים ערבים המופלים לרעה. פשוט, בכלל אין שם תלמידים ערבים. לפלסטינים אסור לגור בעמנואל, אפילו לא לפלסטינים שעמנואל נבנתה על אדמתם.