יום חמישי, 29 באוקטובר 2015

יושבים עם החרב על חבית חומר נפץ

יושבים עם החרב על חבית חומר נפץ

ברחוב דיזנגוף בתל אביב ראיתי בתחילת השבוע על מונית שרות שלט פרסומת ובו דגל ישראל ענקי ומתחתיו הססמא "ביחד ננצח" (ובצד - הלוגו של רשת החנויות שמימנה את השלט...). זאת כבר לא תופעה חדשה. שוב ושוב בשנים האחרונות, ברגעים של משבר ומלחמה ושפיכות דמים , מגלים אנשי עסקים ופרסומאים ממולחים את ערכו של הפטריוטיזם כמקדם מכירות.

ברחוב אבן גבירול, די סמוך למקום בו ראיתי את המונית נושאת השלט,  צעדו יומיים לפני כן, במוצאי שבתף אלפי מפגינים וקראו בקול גדול "כולנו/ביחד/בלי שנאה ופחד!" וגם "כולנו/ביחד/בלי גזענות ופחד!". גם בירושלים לפני שבוע ולפני שבועיים נשמעה הקריאה הזאת, והיא מיועדת להיות גם הססמא הראשית גם בעצרת שתתקיים בחיפה ביום ראשון הקרוב. ומה ההבדל בין ה"ביחד" שעל המונית ל"ביחד" של המפגינים ברחוב? קודם כל, העובדה שה"ביחד" השני כולל יהודים וערבים גם יחד, הצועדים יחד ברחוב וחולמים יחד על עתיד של שלום בארץ האומללה הזאת. 


אחד מבין יותר משש מאות קטינים פלסטינים שנעצרו החודש
תצלום: סוכנות הידיעות הפלסטינית


ביום שני בבוקר התנוססה ברבים מאתרי החדשות הישראליים תמונה של גופת אדם מוטלת על הארץ – דוגמא מובהקת לסוגה המתפתחת ומתרחבת שכמה בעלי טור מכנים "הפורנוגרפיה של המוות". האיש שצולם על ידי אחד החיילים שהרגו אותו חמש דקות לפני כן היה  ראאד ג'רדאת, סטודנט בן 22 מהכפר סעיר, צפונית מזרחית לחברון. לפי מה שסיפרו חבריו הוא נסער מאד ממותה של דניה אירשיד, נערה בת 17 שנורתה למוות בידי חיילים במחסום בחברון, בטענה שניסתה לדקור אותם. (נכונותה של הטענה הזאת כנראה לא תתברר לעולם). כמו צעירים רבים, ג'רדאת היה משתמש אינטסיבי במדיה החברתית. לציוץ האחרון שלו בטוויטר הוא צירף תצלום של גופתה המגואלת בדם וכתב: "דמיין שהיא אחותך". 

בבוקר יצא ראאד ג'רדאת אל צומת בית ענון שמצפון לחברון שם עמדו במשמרת חיילים ישראלים, אנשי שיריון שבמסגרת תגבור הכוחות בגדה המערבית הוצאו מהטנקים שלהם והוצבו רגלית לקיים אבטחה בצומת.  ג'רדאת ניצל את חוסר ערנותם של החיילים והצליח לדקור אחד מהם, בצווארו - ואז נורה ונהרג בידי החיילים האחרים. צוותי הצלה שהגיעו למקום לקחו את החייל שנדקר והעניקו לו טיפול דחוף מציל חיים באמבולנס, כל הדרך למחלקה לטיפול נמרץ בירושלים.

באופן די בלתי שגרתי הדיווח בערוץ הראשון של הטלויזיה הישראלית נתן גם משהו מזוית הראיה הפלסטינית. הכתב שביקר בכפר סעיר צילם את אחיו של ההרוג זועק "ראאד! ראאד! רק שעה לפני שזה קרה ראיתי אותו, הוא נראה כרגיל, אני לא יכול להאמין שלעולם לא אראה אותו יותר!" ומאחוריו עשרות מצעירי הכפר מדליקים צמיגים וצועקים "ראאד השהיד המבורך!בדרכו של ראאד נלך!" ומתכוננים לעימות עם החיילים שיכנסו לכפר. לאחר מכן עבר השידור אל אביו של החייל, שעמד ליד מיטתו כאשר התעורר משלושה ימים ללא הכרה בבית החולים: "זאת הפעם השניה שזה קורה לי תוך שנה. בשנה שעברה נפצע בני הבכור ניר בעזה ורצתי למיטתו, ועכשיו בני הצעיר גלעד. הרוצח הזה ניסה להרוג את גלעד שלנו, ילד טוב, מוזיקאי מוכשר שאהוב על כולם. תראו איך הילדים האלה בכפר מעריצים את הרוצח ורוצים ללכת בדרכו. אני חושש שהמצב הזה ימשך עוד הרבה מאד זמן". 

מאז התחלתי לכתוב את המאמר כבר היו עוד כמה מקרים כאלה ועוד כמה פלסטינים נהרגו בנסיונם לדקור חיילים ישראלים ועוד ועוד גופות הצטברו במקררים של הרשויות הישראליות. לפי החלטת הממשלה, גופות ההרוגים אינן מוחזרות למשפחותיהם, שכן "כל הלוויה הופכת להפגנה המונית". לנוכח החלטת הממשלה פרצו ברחבי השטחים הכבושים הפגנות המוניות בדרישה להחזיר את גופות ההרוגים למשפחותיהם. דובר בית החולים בחברון מסר כי בעקבות ההפגנה בדרישה להחזיר את הגופות התמלא חדר המיון התמלא בנפגעים, בהם עשרה שנפצעו מירי חי ושלושה שנפגעו מכדורי גומי. היתר נפגעו משאיפת גז. לפחות, ההפגנה הזאת לא הסתיימה בגופות מתים נוספות...

 בימים הראשונים של "האינתיפאדה השלישית" או "גל הטרור" או איך שלא נקרא לזה, רבים מהדוקרים הפלסטינים יצאו לערי ישראל ודקרו אזרחים מקריים בהם נתקלו. בשבועיים האחרונים כמעט כל מעשי הדקירה מכוונים נגד חיילים חמושים בשטחים.  

התבערה הזאת, שאיש אינו רואה את סופה, החלה במזרח ירושלים. הציתה אותה פעולתם של המתנחלים והפוליטיקאים הישראלים אשר יצאו בנסיונות בוטים לשנות את הססטוס קוו שנהג במתחם המסגדים בירושלים ולאפשר שם תפילה יהודית – מה שרבים מהמשתתפים מחשיבים כצעד לקראת בניתו מחדש של בית המקדש. מזכיר המדינה האמריקאי קרי, בנסיונו להרגיע את המצב, התרכז בנושא המסגדים והצליח להשיג את הסכמתו של נתניהו להציב במתחם הרגיש הזה מצלמות שישדרו במשך 24 שעות ביממה "כדי לוודא שמדינת ישראל אינה מפרה שם את הסטטוס קוו הדתי". כנראה שזה מעט מדי ומאוחר מדי. במיוחד שבינתיים עוד לא הוצבו מצלמות, ומשטרת ישראל הסירה מצלמות שהוצבו בידי אנשי הוקף המוסלמי. עדיין לא הוסכם מי יציב את המצלמות ובאיזה מקומות על ההר ובאיזה זווית יצלמו ולידי מי ימסרו הצילומים ומי יהיה מוסמך לפרסם אותם – כל אחת מהנקודות האלה בהחלט יכולה לשמש נושא למשא ומתן שימשך חודשים ואולי גם שנים. 

סוכנות הידיעות הפלסטינית מען דיווחה כי הנשיא מחמוד עבאס נשאל על ידי קרי בפגישתם כיצד ניתן להרגיע את השטח וציטטה את תשובת הנשיא הפלסטיני, שאמר כי המחאות מובלות על ידי "צעירים זועמים שאיבדו כל תקווה ומחפשים עצמאות". ואילו ב"הארץ" צוטטו בכירים פלסטינים שאמרוי כי "צינון הרוחות סביב המתחם אמנם חיוני, אך הזעם הפלסטיני נוגע גם להמשך הכיבוש, תוקפנות המתנחלים והעדר האופק המדיני. אם מר קרי חושב ששידור במצלמות מאל־אקצא יוביל לרגיעה, הוא טועה בגדול. אנחנו יצאנו לרחובות כדי להגיד די, נמאס מהכיבוש".

מעבר לנושא המצלמות, לראש הממשלה נתניהו בהחלט לא היו בשורות מעודדות עבור הפלסטינים (וגם לא עבור אזרחי ישראל...). במהלך ישיבת החוץ והביטחון של הכנסת הצהיר ראש הממשלה כי "בעת הזו צריך לשלוט על כל השטח בטווח הנראה לעין. שואלים אותי אם לעד נחיה על חרבנו - כן ". ואז הוסיף ראש הממשלה כי הוא לא רוצה מדינה דו-לאומית - כלומר אין בכוונתו לספח את השטח ולהחיל עליו את החוק הישראלי, מה שיחייב הענקת אזרחות ישראלית וזכות בחירה לתושביו הפלסטינים. אין ספק שראש הממשלה מעדיף להמשיך ללא הגבלת זמן במצב הקיים, שלטון צבאי ישראלי "זמני" שימשך "עד שישתנו התנאים במזרח התיכון"... 

זהו הרקע ליוזמות כמו זו של ניו זילנד, המבקשת להעביר במועצת הביטחון של האו"ם החלטה שתקרא לצעדים בוני אמון כדי לאפשר חידוש המשא ומתן בין ישראל לפלסטינים – הקפאת בניה התנחלותית והרס בתים פלסטינים בידי ישראל, הקפאת פניות פלסטיניות לבית הדין הבינלאומי בהאג. אך כאשר ראש ממשלת ישראל מתכוון להמשיך בשליטה בכל השטח, על מה בעצם נותר לקיים משא ומתן? 

בכינוס במכללה האקדמית נתניה הזהיר תת-אלוף גיא גולדשטיין, סגן מתאם פעולות הממשלה בשטחים: "אנחנו בעיצומו של עימות שסיומו אינו נראה באופק. אבו מאזן לא מוביל מדיניות של טרור, הוא מנסה להרגיע את השטח, אבל ללא מהלך מדיני משולב של ישראל והרשות הפלסטינית העימות הנוכחי לא יסתיים. גם אם תהיה רגיעה מסוימת, והלוואי ובימים הקרובים באמת יהיה שקט ולא יהיו פיגועים, עדיין כל התנאים קיימים. אנחנו יושבים על סוג של חבית חומר נפץ". 
   
 כל זה מתרחש בדיוק בשבוע שבו חל יום השנה העשרים להרצחו של ראש הממשלה יצחק רבין. 
העובדה  כי ישנו יום שנה רשמי שנקבע על פי חוק חייבה כמה וכמה פוליטיקאים בכירים לאקרובטיקה מילולית מסובכת כדי להביע צער ואבל על הרצחו של ראש ממשלה מבלי להתיחס אל הפיל שבאמצע החדר – כלומר, להסכמי אוסלו שעליהם חתם יצחק רבין ובגללם הוא נרצח.

גם נפתלי בנט – ראש מפלגת הבית היהודי של המתנחלים, האיש שקרא לפלסטינים "רסיס בתחת" ואשר בדיוק השבוע הצטלם חגור אקדח – נדרש בתוקף תפקידו כשר החינוך לדבר על רבין בכינוס זיכרון ממשלתי אליו הוזמנו מאות בני נוער מכל רחבי הארץ ואשר שודר בשידור חי בטלוזיה החינוכית. בנט קם ונשא נאום ארוך ודיבר על רבין כפטריוט וציוני דגול ואיש צבא שחלם על המדינה בטרם קמה ונלחם להקמתה ב-1948 והיה איש צבא אמיץ ופיקד על ניצחון גדול בשנת 1967 ו"איחד את ירושלים" ואחר כך גם עשה כמה מעשים פוליטיים שאותם לא הזכיר שר החינוך במדויק  ואז הוא נרצח מסיבות לא ממש ברורות אבל זה כמובן דבר נורא המלמד את כולנו כמה חשוב לשמור על סובלנות ופלורליזם. גם הנאומים האחרים בכינוס הזה, נאומים של פוליטיקאים מבוגרים וגם של בני נוער שאולי חולמים להיות פוליטיקאים כשיגדלו, ולא מצאה אפילו באחד מהם את המלה "אוסלו" ונדיר היתה שם גם המלה "שלום". 

גם בנוסח הקריאה לעצרת הזיכרון העומדת להתקיים בכיכר רבין במוצאי השבת הקרובה לא מופיעות המלים האלה. "על כל שבטי ישראל וכל חלקיה של החברה הישראלית להתאחד ולהתחייב כי בכל מחלוקת שתהיה בתוכנו תכריע הדמוקרטיה. ישראל עומדת בפני בפני הכרעות קשות, הרות גורל והיסטוריות. הכרעות אלה יש לקבל אך ורק באמצעות ההליך הדמוקרטי וערכי המוסר. אנו מבקשים להציב את רצח ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז"ל כתמרור אזהרה בפני החברה הישראלית.". אבל מה טיבן של ההכרעות המתבקשות האלה? שלום? שטחים? כיבוש? פלסטינים? מארגני העצרת נמנעו במכוון מכל התיחסות, במטרה המוצהרת שגם אנשי ימין יוכלו להשתתף בעצרת. 

דניאל בר-טל, פרופסור לפסיכולוגיה חברתית-פוליטית באוניברסיטת תל אביב וראש מכון לדו קיום יהודי-ערבי, ליקט והפיץ כמה ציטוטים מנאומיו של יצחק רבין בשנים האחרונות לחייו – ציטוטים שלא הוזכרו באף אחד מן הנאומים שננאמו בעצרות הזכרון הרשמיות: 

"אין אנו עוד בהכרח עם לבדד ישכון, ואין זה נכון עוד שהעולם כולו נגדנו. עלינו להיחלץ מתחושת הבידוד האוחזת בנו כמעט יובל שנים. עלינו להצטרף למסע השלום, הפיוס ושיתוף הפעולה הבין-לאומי, שאם לא כן, נישאר אחרונים ובודדים בתחנה" (13  ליולי 1992). 

"אנו יכולים לנעול כל דלת, לקטוע כל ניסיון לשלום. מוסרית אנו רשאים שלא לשבת ליד שולחן דיונים עם אש"ף, שלא ללחוץ יד למי שידו החזיקה סכין ולחצה על ההדק. כוחנו היה עמנו לדחות בשאט-נפש הצעות מאש"ף - ואז להיות שותפים מאונס להמשך המעגל אשר בו נאלצנו לחיות עד עכשיו: מלחמה, טרור ואלימות. אבל בחרנו בדרך האחרת, זו הנותנת סיכוי, הנותנת תקווה" (21 בספטמבר 1993).

"אנו משוכנעים כי שני העמים יכולים לחיות על אותה פיסת-אדמה, איש תחת גפנו ותחת תאנתו, כפי שניבאו לנו הנביאים, ולתת לארץ הזאת, ארץ האבנים, ארץ המצבות, את טעם החלב והדבש שהיא זכאית לו. ...בשעה זו אני פונה אל בני העם הפלסטיני ואומר: שכנינו הפלסטינים, מאה שנות דמים נטעו בנו איבה זה לזה. ...היום אתם ואנו מושיטים יד לשלום" (4 למאי 1994).

יגאל סרנה כתב היום בידיעות אחרונות: "במוצ"ש אלך לעצרת כי זה מה שנותר. להיות שם על מקום הדם השפוך שחצי מהציבור כבר מתעלם ממנו ודתיים לאומיים סבורים שרבין היה איש רע שנענש על מעשיו. אצא שוב לעצרת לבכות את התוצאות המחרידות של המעבר מישראל הרבינית לישראל הביבית. אקשיב לקינת הנכאים של מחנה שמקומו נתפס בידי מי ששואף להקים מחדש את המקדש גם במחיר מלחמת נצח עם מיליארד וחצי מוסלמים. אעמוד ואזכר ברבין ובאבי שהיה מבוגר ממנו בחצי דור, שרצו אותו דבר: מדינה ישראלית שתחיה כחלק מן המזרח התיכון ותהיה בת משגשגת במשפחת העמים ולא גטו שוחר נקם ודם". 

שלום עכשיו ומרצ פרסמו קריאות לתומכיהן להשתתף בעצרת כגוש גדול ובולט, "כדי להדגיש את דרכו של רבין אל שלום המבוסס על שתי מדינות – שבגללו נרצח – ואת הצורך החיוני לחזור אל הדרך הזאת כיום. נעמוד בכיכר ביחד ונגיד לראש הממשלה שאנחנו לא מסכימים לחיות לעד על חרבנו. יש בנו תקווה והיא תנצח."

גם אנחנו מגוש שלום נהיה בעצרת הזאת, בין הצעירים שטרם נולדו ביום בו נרצח רבין ואשר נושאים את תקוותנו לעתיד טוב יותר, למרות הכל. תמיד, מדי שנה, הצעירים האלה מקבלים בהתלהבות את המדבקות הנושאות את דגלי ישראל ופלסטין זה לצד זה ועונדים אותן על בגדיהם. גם אם נושא השלום עם הפלסטינים נעדר מן הנאומים שישמעו מעל הבמה.

שלושה ימים לפני העצרת הלכתי בכיכר רבין, שעדיין היתה ריקה מאדם, עברתי את האנדרטה במקום שבו התרחש הרצח והמשכתי הלאה. ברחבי הכיכר תלו מארגני העצרת הרשמית תצלומים גדולים מחייו של רבין. תצלומים שנבחרו בקפדנות. תצלום לחיצת היד ההיסטורית עם ערפאת בלט בהעדרו, וגם לא היו תמונות אחרות מתקופת אוסלו. כן היתה תמונה עם חוסיין מלך ירדן – השלום עם ירדן, שלא כלל ויתורים טריטוריאליים, הרבה פחות שנוי במחלוקת. היו תמונות במדים מן הקריירה הצבאית, היתה תמונה עם נשיא ארה"ב ג'רלד פורד, מהתקופה בה היה רבין שגריר ישראל בוושינגטון. אך ראוי לציון שהיתה שם גם תמונה מביקור של רבין ברמאללה – ביקור מהתקופה שלפני אוסלו. זה עוד היה רבין הישן, זה שאמר "נפגוש את אש"ף רק בשדה הקרב" והורה לחיילים "לשבור למתפרעים את הידיים והרגליים". אפילו כך, זה היה די נועז מצידו לעמוד באמצע הרחוב ברמאללה ולדבר עם עוברים ושבים פלסטינים. מהבעת הפנים בתמונה נראה כי רבין הקשיב ברצינות אל מה שהיה להם לאמר.



יום שלישי, 20 באוקטובר 2015

להתגבר על הפחד


להתגבר על הפחד

אני שמח לארח כאן את דבריו של אלון-לי גרין, ממארגני ההפגנה שהתקיימה במוצאי שבת האחרונה בירושלים בססמא "עומדים יחד – לא נכנעים ליאוש". בסוף העמוד - פרטים על צעדת שלום עכשיו מוצ"ש 24.10 בתל אביב.

 
כשירדנו ממונית השירות שנסענו בה להפגנה בירושלים, ביקשה מאיתנו צעירה ירושלמית שנלווה אותה לכיכר ציון
"למקרה שיבוא איזה ערבי". לרגע אחד קפאנו והסתכלנו אחד על השני, שני אנשים שבאו להפגין נגד הכיבוש והגזענות, אבל מהר מאוד הנהנו ואמרנו לה שברור שנלווה אותה לכיכר. כי לא יכולנו שלא להבין את התחושה של הפחד האמיתי שנכח שם ברחוב השומם, אפילו שהוא הובע במילים לא מדויקות ובהכללה גזענית שהפריעה לנו. זה אותו פחד ששמעתי היום בבוקר עולה מחברים ערבים ששאלתי אם הם באים להפגנה, כשהם הסבירו לי שהם לא מרגישים בטוחים להגיע לאירוע בלב ירושלים, ועוד עם כך כך הרבה כוחות ביטחון. וזה גם אותו פחד שראיתי נשקף מעיניהם של חצי מהמפגינים בתחילת האירוע הערב, שקפצו למשמע כל קריאה של "מוות לערבים" או "בוגדים" שנזרקו עלינו מהרחוב. התחושה הזו של הפחד, לא האישי והמיידי שלי, אלא הקולקטיבי, זה שעוטף ציבור שלם והופך אותו לחושש וחשדן, היא זו שליוותה אותי במהלך הצעדה והעצרת. אבל איכשהו בסופה, אחרי שהקשבתי לנואמים ערבים ויהודים שדיברו מעל הבמה ואחרי שראיתי כל כך הרבה אנשים נחושים שעומדים מסביבי, ידעתי שהערב הצלחנו לעשות משהו מאוד משונה. ניצחנו את הפחד. למרות שעשרות פעילי להב"ה צרחו קריאות גזעניות ומאיימות מסביבנו, ואפילו שהעצרת שלנו היתה מאובטחת מאוד, אני חושב שכל אחד מאיתנו שהיה שם הערב, יהודי או ערבי, הרגיש סוג מסוים של ביטחון ועוצמה שהוא לא הרגיש מאז שגל האלימות הזה התחיל. הביטחון והעוצמה של לעמוד ביחד. 


צילום: אוליביה פיטוסי 

תיאור ההפגנה על ידי ניר חסון – הארץ, 18.10.2015

1500 יהודים וערבים הפגינו בירושלים: "לא נכנעים לייאוש"

המפגינים צעדו מגן הסוס לכיכר החתולות במרכז העיר, שם קומץ של מפגינים מהימין מחו נגד העצרת. מארגני העצרת קראו לעצירת האלימות ולסיום הכיבוש

כ-1,500 יהודים וערבים הפגינו הערב (שבת) בירושלים תחת הסיסמא "לא נכנעים לייאוש". ההפגנה החלה בגן הסוס במרכז ירושלים, ומשם המשיכו המפגינים בצעדה ברחובות מרכז העיר לעבר כיכר החתולות. כמאה מפגיני ימין מחו בכיכר החתולות נגד העצרת ושוטרים חצצו בין ההפגנות. המארגנים ביקשו מהקהל להתפזר בקבוצות ולא לצעוד לבד לכיוון מרכז העיר, זאת מחשש לעימות עם פעילי הימין. 

ההפגנה היא יוזמה של "עומדים ביחד" — התארגנות יהודית-ערבית משותפת חדשה שהתגבשה בתגובה לגל האלימות הנוכחי. החברים בהתארגנות קוראים ל"עצירה מיידית של האלימות ולסיום הכיבוש". בהפגנה השתתפו גם חברי כנסת ונשאו בה דברים נציגים של קהילת בית הספר הדו-לשוני בירושלים, גילי רעי מוראד מונא, ונציגת פורום המשפחות השכולות הישראלי פלסטיני למען שלום פיוס וסובלנות, מיטל עופר. 

"דווקא בימים קשים כאלה של יאוש ופחד, ההפגנה הערב, שהשתתפו בה אלפי יהודים וערבים, היא מסר של תקווה ושל דרך אחרת", אמר אלון-לי גרין, ממארגני העצרת. "דרשנו בקול הכי ברור שרק אפשר לסיים עם הכיבוש וללכת לפתרון היחידי שיכול להבטיח לנו גם שקט וגם בטחון - שלום ישראלי-פלסטיני".

יו״ר מרצ, ח״כ זהבה גלאון, השתתפה בהפגנה וקראה לראש הממשלה בנימין נתניהו שלא לדחות את המהלך שמקדמת צרפת במועצת הביטחון של האו"ם. ״אני קוראת לראש הממשלה נתניהו שלא לדחות את היוזמה הצרפתית להצבת משקיפים בינלאומיים בהר הבית. בשעה של מתח בלתי פוסק ונפיץ כשהסכסוך הלאומי עומד להפוך לסכסוך דתי, הממשלה צריכה לנקוט בצעדים ולגבות יוזמות בינלאומיות להשבת השקט, ולאפשר הרגעת הרוחות לקראת הידברות". 

ח"כ דב חנין (הרשימה המשותפת) בירך על המחאה היהודית-הערבית המשותפת. "רק יחד נוכל לעצור את הגל העכור המאיים להטביע את כולנו. רק יחד נוכל לפרוץ את מעגל הדמים של כיבוש ושנאה ולקדם שלום של עצמאות וצדק לשני העמים". 

ראונק נאטור, מנכ"לית שותפה של עמותת "סיכוי", ארגון יהודי-ערבי שפועל לקדם שוויון ושותפות ונאבק נגד גזענות ואפליה, אמרה בעצרת כי "הפחד, המתח והתסכול שולטים כעת גם ברחוב היהודי וגם ברחוב הערבי. לצד הפחד המובן של האזרחים היהודים בפני גל התקיפות, הראוי לכל גינוי, אתם חייבים להבין איך מרגיש כעת כל אזרח חמישי במדינה, זאת אומרת כל אזרח ערבי, ואיך משפיעה עליו ההסתה והמתקפות הגזעניות של חלק ממנהיגי המדינה בשעה הזאת".
נאטור הוסיפה: "אני רוצה לקרוא מכאן בקול ברור לממשלה: את אחראית גם לביטחון  ולשלום שלנו, האזרחים הערבים, והגיע הזמן שתתחילי לקחת אחריות גם על השלום והביטחון שלי, של משפחתי ושל כל האזרחים הערבים החיים במדינה הזאת". 

קישורים בעיתונות הישראלית והזרה








לעצור את הטרוף! צעדת שלום עכשיו בתל אביב 

די לאלימות, די לגזענות, די להרס התקווה!
אין בטחון בלי פתרון מדיני!

מוצ"ש 24.10.2015, שעה 7.30
צעדה מכיכר רבין לרח' קפלן, מול הקריה

**************************
למעלה משש שנים ממשלות נתניהו עושות הכל כדי למנוע כל סיכוי לפשרה ופיוס. מדיניות "ניהול הסכסוך" התפוצצה לכולנו בפנים, וכל מה שנותר ל"מר ביטחון" להבטיח לאזרחי ישראל הוא המשך הסכסוך, פחד ויאוש מהסטטוס קוו, ואינספור מלחמות, מבצעים ופיגועי טרור מזעזעים ברחובות. 
עליית חברי הכנסת להר הבית, המשך הרחבת ההתנחלויות והכשרת מאחזים, התעלמות מנערי הגבעות שלוקחים את החוק לידיים והפניית עורף לכוחות המתונים ברשות הפלסטינית, כל אלו גם תרמו את שלהם להחרפת הסכסוך ולמקום הנורא בו אנו נמצאים היום. 
ניהול הסכסוך הוא לא גזרת גורל, אפשר לעצור את מעגל הדמים - אבל כדי לעשות שינוי אמיתי, ישראל חייבת לשנות כיוון.
הצטרפו אלינו במוצ"ש לצעדת המחאה. בואו להשמיע את קולו של הציבור הישראלי שמאס במדיניות הנצחת הסכסוך ורוצה לראות את ישראל משנה כיוון. בואו להפגין נגד הלאומנות, נגד ההסתה, נגד הגזענות ונגד הקיצוניות שהורסת כאן כל חלקה טובה. 
בואו להפגין כדי להזכיר לממשלת ישראל שרק פתרון מדיני והיפרדות לשתי מדינות, ינחיתו מכת מחץ לטרור ושרק תהליך מדיני שיוביל להפסקת השליטה הישראלית על מיליוני פלסטינים יאפשר לסמן את הסוף לסכסוך הדמים הנורא בין שני העמים.
תפקידנו, במיוחד היום, להציג אלטרנטיבה ולדרוש מהממשלה לשנות כיוון ולצעוד בדרך אחרת. הצטרפו אלינו במוצ"ש 24.10 לצעדה מכיכר רבין למשרד הביטחון ברח' קפלן.

עזרו לנו בהפצת האירוע: הזמינו חברים לעמוד האירוע ושתפו את העמוד בבקשה.
להצטרפות לצוות פעילים לעזרה בהפקת האירוע שלחו מייל ל 
maya@peacenow.org.il

יום שישי, 9 באוקטובר 2015

להראות שאכפת לנו, שאנחנו לא מוותרים

להראות שאכפת לנו, שאנחנו לא מוותרים

כאשר כואב להקשיב למהדורות החדשות ומרגיז לשמוע את הפוליטיקאים והפרשנים, מחכים לצלצול הטלפון ולקול שיגיד "מחר יוצאים לרחוב להשמיע קול של מחאה, את הקול שלנו! בואו, זה מאד חשוב!"  אתמול בצהרים הגיע סוף סוף הצלצול הזה. נועה לוי העבירה את קריאתם של אנשי חד"ש - להתכנס ביום שישי בצהרים ברחוב המלך ג'ורג'. "נשים בשחור עומדות שם כל שבוע, כבר הרבה שנים. אבל במצב של היום לא מספיק שהן יהיו שם, צריכים להיות הרבה הרבה יותר אנשים, להראות שאכפת לנו, שאנחנו לא מוותרים, שאנחנו כאן!". 
פעם שיחת טלפון כזאת היתה גוררת אחריה עשרות ומאות שיחות טלפון אל כל מי שרק אפשר להגיע אליו ולידע אותו ולבקש ממנו להגיע. כיום האימייל חוסך הרבה מאמץ – ועדיין יש לא מעט עבודה, להכין את ההודעות ולשלוח אותן בעברית ובאנגלית לרשימות פעילים ולרשימות אמצעי תקשורת: "המציאות של 'ניהול הסכסוך' מתפוצצת לנו בפנים. מרגע לרגע הכיבוש הופך למסוכן יותר ולאלים יותר. מיום ליום, ממשלת הימין מסכנת את כל מי שחי כאן. ואת המחיר כולנו, בשני העמים, משלמים. (...) הדרך היחידה לפרוץ את מעגל האלימות, ההרג וההסלמה היא הסדר מדיני: סיום הכיבוש והקמת מדינה פלסטינית עצמאית, בצד מדינת ישראל, בגבולות 1967, שבירתה ירושלים המזרחית". הרבה קיבלו את המסר ישר למחשבים, ובכל זאת צריך גם לטלפן לאנשים שזקוקים לתשומת לב מיוחדת ולאלה שעדיין מתעקשים לא להתחבר לרשת או שמחוברים אבל לא קוראים מיילים...
באמצע, שיחת טלפון מאד מרוגזת ועוינת:"איך אתם מעיזים במודעה שלכם להשוות בין האינתיפאדה הפלסטינית ובין המאבק שלנו נגד המנדט הבריטי? המחתרות שלנו פגעו רק בחיילים בריטים, הם הורגים בנו בלי אבחנה!" – "בארץ לא היתה אוכלוסיה אזרחית בריטית, רק חיילים." – "זה לא משנה, הם רוצחים שפלים – ואתם תומכים בהם!" – "ומה היית אומר אילו הפלסטינים היו מקפידים לא לפגוע באזרחים ישראלים אלא לכוון את האש רק נגד חיילי צה"ל?" – "מה? אתם קוראים לרצוח את חיילי צה"ל? אתם בוגדים! עם בוגדים אני לא מוכן לדבר, אני פונה למשטרה!" 
האוטובוס אל מרכז תל אביב מתעכב הרבה זמן בפקקי התנועה. למרבה המזל לקחנו מראש מרווח זמן. על הרצפה גליון אתמול של "ידיעות אחרונות". לכל מקרה של דקירת ישראלי בידי פלסטיני מוקדש עמוד שלם. אין שום אזכור לחדירת מאות שוטרים אל מחנה הפליטים שועפת, ולעימות עם אלפים מתושבי המחנה בו נהרג אחד התושבים ונפצעו רבים. (היה על זה דיווח ב"הארץ", לא בשום מקום אחר). אחד הדיווחים ב"ידיעות אחרונות" סיפר על פיגוע הדקירה  בפתח תקווה ביום רביעי, ועל הפגנת אנשי הימין הקיצוני שמיהרו להגיע למקום ולצעוק "מוות לערבים!" ו"תשרפו להם את הכפר!". כתב העיתון ציטט את דבריה של יהודית, תושבת פתחת תקווה, שאמרה: "פחד אלוהים מה שקורה פה. כבר אי אפשר ללכת בשקט ברחוב ואני מפחדת שזו רק ההתחלה. זה לא נכון לקרוא 'מוות לערבים!' גם הם רוצים לחיות וצריך למצוא פשרה, אבל בינתיים אין להם מה להפסיד. אני לא יודעת איך הגענו למצב הזה, אני מאד מפחדת".  
כבר ברגע הפתיחה התנוססו עשרות שלטים בנקודת המפגש בפינת המלך ג'ורג' ושדרות בן ציון. הרבה שלטים אדומים עם "יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים" ולצידו השלטים העגולים הצבעוניים של גוש שלום עם דגל ישראל ודגל פלסטין זה לצד זה, ו"הכיבוש הורג את כולנו" – ססמא מימי האינתיפאדה השניה שחזרה בעוצמה רבה לסדר היום. אשה אפורת שער החזיקה שלט כתוב ביד שהביאה מביתה "מה יהיה הסוף?". הנשים בשחור, שעומדות כאן כל שבוע, המשיכו להחזיק את השלטים הרגילים שלהן – כף היד השחורה ועליה "די לכיבוש".
צעיר נמרץ נטל את הרמקול וניצח על קריאת הססמאות: "לא לא להסלמה – לא רוצים עוד מלחמה!" / "לא עוד מוות ויאוש – די די לכיבוש!" / "הכיבוש הוא אסון – רק שלום הוא בטחון!" / "הימין שבשלטון – לא הביא שום בטחון!" / "הימין שבשלטון – לא הביא שום פתרון!" . "התשובה לימין – ישראל ופלסטין!" / "די להרג, די לשכול – הכיבוש חייב ליפול!". והצעקה הרמה ביותר היתה של אותה ססמא שבשלטים "יהודים וערבים – מסרבים להיות אויבים".
שלושה חברי כנסת שהגיעו למקום – איימן עודה, דב חנין ועבדאללה אבו מערוף. בזה אחר זה הם נטלו את הרמקול ונשאו נאומים קצרים. "אלה ימים של פחד ולא פעם של יאוש, ובמיוחד בימים כאלה חיוני שנשמיע את הקול האחר. בלי הפסק אנחנו שומעים דמגוגיה, דמגוגיה של שנאה, דמגוגיה של מלחמה. אנחנו זוכרים שלפני עשרים שנה היה מי שיצא נגד הדמגוגיה הזאת, איש שקראו לו יצחק רבין. אנחנו יודעים מה קרה לרבין, כאן בעיר תל אביב – ואנחנו ממשיכים במאבק! לא פעם זה נראה כמו קול קורא במדבר, אבל הרוב הדומם בשני העמים רוצה עתיד של שלום.  אנחנו משמיעים כאן קול ברור וצלול – כן למשא ומתן כנה, משא ומתן של אמת, משא ומתן שמוביל לסיום הכיבוש ולמדינה פלסטינית לצידה של ישראל – בהחלט לצידה ולא על חשבונה! אנחנו מדברים בשתי שפות, עברית וערבית, ומעבירים מסר פוליטי אחד. אנחנו כאן יהודים וערבים, ואנחנו לא רוצים להיות אויבים! אנחנו רוצים לחיות בשלום, אנחנו רוצים ששני העמים שלנו יחיו בשלום! אנחנו לא ניכנע להרג ומוות, פחד ושנאה. אפשר גם אחרת! אפשר לתת תקווה חדשה, לאמהות ולאבות האכולים חרדה בכל פעם שילדם יוצא מן הבית, לצעירים במחנות הפליטים וברחובות תל אביב. אפשר לשחרר את שני עמינו מן הכיבוש, להביא שלום וצדק לכולם. כאשר החושך יורד על הארץ לא צריך לקלל את החושך – צריך להדליק את האור". 
"מענין, היו הרבה פחות תגובות עוינות ממה שחששתי ולא מעט תגובות אוהדות של עוברים ושבים. המצב קצת פחות גרוע ממה שנראה כשיושבים לבד בבית מול המסך" אמרה פעילה ותיקה. עם הפיזור קרא אחד המארגנים ברמקול "מחר יש הפגנה כלל ארצית בנצרת, תהיה הסעה מתל אביב ומיפו, כל מי שיכול אנא הגיעו גם לשם. לכולם, להתראות בהמשך!"
חזרה בבית, מול מסך המחשב - יבול החדשות של השעות האחרונות: "חמישה או שישה מתושבי הרצועה נהרגו ו-35 נפצעו מירי צה"ל, כאשר מאות פלסטינים צעדו לעבר גדר המערכת לאות הזדהות עם תושבי הגדה / בחברון, בבית לחם ובאזור בית אל פרצו עימותים אותם הגדירו הפלסטינים הקשים ביותר מאז פרוץ המהומות, 118 פלסטינים נפצעו / פיגועי דקירה בירושלים ובקרית ארבע: שני פצועים קל / ח"כים מאשימים – הדוקרת בעפולה נורתה מטווח קרוב, ככל הנראה מכמה כלי נשק, בשעה שעמדה ללא נוע וכבר לא היתה חמושה / פיגוע נקמה: שלושה פלסטינים ובדואי נדקרו בדימונה, אחד הנפגעים רץ ברחובות נוטף דם והסכין נעוצה בגבו / המחבל היהודי, תושב העיר בעל עבר פסיכיאטרי, הסביר שדקר את הארבעה כי "כל הערבים מחבלים" / פרשנות: "יודעים איך זה התחיל – אף אחד לא יודע איך זה יגמר" / מהומות פרצו בערים ערביות בישראל ... 
"עוד פיגוע ועוד פיגוע ולהבות האלימות כבר שורפות את כל הארץ, אבל במקום לשאת באחריות ממשלת הימין בוחרת להתבכיין ולהאשים במצב את כל העולם מלבד את עצמם. כבר שש שנים שממשלת הימין שולטת מבלי להציע שום תקווה, חזון או תכנית לאזרחי ישראל, שש שנים שהדבר היחיד שנתניהו ושריו מציעים זה התנחלות, סיפוח, הסתה וכוחניות. והיום מתפלאים שהסכסוך אותו הם מתעקשים לנהל במקום לסיים מתפוצץ לכולנו בפרצוף?
ביום שבת בשעה 20:00 נתכנס מול בית ראש הממשלה בירושלים הפצועה והכואבת, בסמוך לבית ראש הממשלה שהביא אותנו למצב הזה, כדי להגיד שהדם שלנו אינו הפקר, שהגיע הזמן לשים סוף למעגל הדמים, שנמאס לנו מהאלימות וההסתה, שאין לנו שום עניין בנקמה כי עין תחת עין ובסוף כולנו נתעוור, ושהדרך היחידה להפסיק לנוע ממלחמה למלחמה ולחיות בביטחון בארץ הזאת היא באמצעות תקווה וחתירה לשלום.
הסעה תצא מתל אביב בשעה 18:30. מהרו להרשם - מספר המקומות מוגבל".  

 
הזוועה נמשכת. אבל לפחות התחלנו במאבק הנגד.

יום שבת, 3 באוקטובר 2015

האצבע על הרימון

האצבע על הרימון

מזרח ירושלים השבוע (תצלום: איי.אף.פי)

לעיתים בשדה הקרב, חייל לוקח רימון ומוציא ממנו את הנצרה אבל עדיין לא משליך אותו. זה אפשרי, בעזרת האצבע אפשר להחזיק את הרימון שלא יתפוצץ, אבל זה מצב מסוכן שרצוי לא להמשיך בו הרבה זמן. אם האצבע תחליק או מישהו ידחוף את ידו של החייל והרימון יפול, הוא יכול להתפוצץ גם במקום ובזמן לא מתוכנן ובתוצאות בלתי צפויות. וברגע שהוצאה הנצרה מהרימון, בהחלט לא קל להכניס אותה בחזרה. 

הנשיא הפלסטיני מחמוד עבאס (אבו מאזן) יצא לעצרת האו"ם כשמצבו קשה מכל הבחינות. עברו עשר שנים מאז נבחר למלא את מקומו של יאסר ערפאת, וקשה להגיד שהוא יכול להציג לבני עמו הישגים משמעותיים. 

מאז נבחר הוביל אבו מאזן קו ברור ועקבי – על הפלסטינים להמנע ממאבק מזוין, כמו זה שהגיע לשיאו בימי האינתיפאדה השניה. פעולות כגון פיגועי התאבדות מבאישות את שמם של הפלסטינים בעולם ומביאות עליהם פעולות תגמול הרסניות וקטלניות מצד ישראל. במקום זאת על הפלסטינים לנקוט בפעולה מדינית, לגייס לטובתם את דעת הקהל הבינלאומית, לבנות את כוחם במוסדות הדיפלומטיים הבינלאומיים, ובמקביל לנהל בשטח "מאבק עממי" של הפגנות ומחאות המגייס המונים גדולים ואשר בו לא יופעלו אמצעים אלימים מעבר לזריקת אבנים. במשך עשר שנים הוא הנהיג את מדיניותו של העם הפלסטיני לפי הקו הזה – והתוצאות המעשיות בשטח שואפות לאפס.

אכן, בזירה הדיפלומטית הבינלאומית זכתה מדינת פלסטין להכרה גוברת והולכת ולחברות בפורומים בינלאומיים רבים ומגוונים. האחרון עד כה בשרשרת ההישגים הדיפלומטיים היה טכס הנפת דגל פלסטין לצד יתר דגלי מדינות העולם בחזית מטה האו"ם בניו יורק. עקרונית, לרשות הפלסטינים עומד בסיס דיפלומטי בינלאומי איתן ומוצק הרבה יותר ממה שקיבלה התנועה הציונית בהצהרת בלפור, אשר הבטיחה לא יותר מאשר "בית לאומי" שמהותו נותרה מעומעמת. 

אולם גם לאלפי הפלסטינים שהתכנסו ברמאללה לחזות מסכי טלויזיה ענקיים בטכס הנפת הדגל בניו יורק היה ברור שנכון לעכשיו מדובר במדינה וירטואלית שקיומה הדיפלומטי נוגד את העדרה בשטח. בעשר שנות כהונה לא הצליח אבו מאזן לשנות בשום צורה מהותית את המצב בו רשות פלסטינית מקיימת מידה מוגבלת ביותר של שליטה בשרשרת של מובלעות צרות מוקפות בכוחות צבא והתנחלויות מתרחבות. לכך יש להסיף את הפיצול והפילוג העמוק בקרב הפלסטינים עצמם, בין פת"ח וחמאס ובין הגדה המערבית ורצועת עזה. כל הנסיונות לגשר עליו ולהקים ממשלה פלסטינית מאוחדת הסתיימו בכשלון מבזה. 

בקרב הפלסטינים מתרבה ההתמרמרות נגד המצב הקיים, ובמיוחד נגד "שיתוף הפעולה הבטחוני" בין שירותי הביטחון של הרשות הפלסטינית ואלה של מדינת ישראל. לפני כשבועיים התעוררה מחאה חריפה בעקבות פרסום סרטי וידאו של שוטרים פלסטינים בבית לחם מכים במכות קשות בחור פלסטיני במהלך נסיון למנוע ממפגינים להגיע ולהפגין מול חומת ההפרדה הישראלית המקיפה את קבר רחל. בקרב הפלסטינים מתחזקת התחושה שהמשך המצב הקיים משרת את הצד הישראלי, כאשר הרשות הפלסטינית מספקת כח של "קבלני משנה פלסטינים לניהול הכיבוש" ומאפשרת ליצור מראית עין של "ניהול עצמי פלסטיני" אשר מפחיתה את עוצמת הביקורת על הכיבוש הנמשך. אחד המקדמים הבולטים של הרעיון להודיע על פירוק הרשות הפלסטינית ו"למסור את המפתחות לישראל" הוא לא אחר מאשר סאיב עריקאת, אחד הבכירים בעוזריו ויועציו של אבו מאזן (אשר עמד בראש צוות המו"מ עם ישראל כל עוד היה משא ומתן...). 

מן הרגע בו הודיע אבו מאזן כי בכוונתו "לזרוק פצצה" בנאומו בעצרת האו"ם, נזעקו דיפלומטים אירופים ואמריקאים לרסן ולמתן אותו. לפי מה שדלף לתקשורת, הרבה לא היה להם מה להציע – כפי שנמסר, שר החוץ קרי הבטיח סיוע חירום של 300 מיליון דולר שיחזיק את הרשות הפלסטינית בחיים אך לא ישנה במאום את המצב הבסיסי. ובנאומו בעצרת האו"ם כלל לא הזכיר הנשיא אובמה את הפלסטינים – וגם לא נשיא רוסיה פוטין.

עד לרגע האחרון  לא היה ברור מה בדיוק יגיד אבו מאזן בנאומו. עשרים וחמש הדקות הראשונות הוקדשו לרטוריקה דומה מאד למה שנשמע בשנים קודמות. מחאה על עוולות הכיבוש ובמיוחד מתקפת הארגונים הקיצוניים הישראלים על מסגד אל אקצא במזרח ירושלים, והרג משפחה פלסטינית שלמה בשריפת ביתה בכפר דומא. ובעקבות זאת מחמאות לפרלמנטים האירופיים שהכירו בפלסטין בשנה החולפת ובמיוחד לממשלת שוודיה, ועוד מחמאות לאפיפיור פרנסיס שנתן מעמד של קדושות לשתי נזירות פלסטיניות מהמאה התשע עשרה, וגם אזכור דבריו של ראש ממשלת ישראל יצחק רבין (שבקרוב ימלאו עשרים שנה להרצחו) כי אם תישאר ישראל בשטחים שכבשה היא תהפך למדינת אפרטהייד. 

אחד העורכים בסי.אן.אן הגיע כנראה למסקנה שדברים בעלי משמעות מעשית כבר לא יאמרו ושאין טעם להמשיך להעביר את הנאום כולו עד תומו בשידור חי עם תרגום סימולטני. וזאת היתה טעות, כי בדיוק לאחר שנפסק השידור הישיר בסי.אן.אן הגיע אבו מאזן סוף סוף אל "הפצצה" (כפי שאפשר היה לשמוע באל-ג'זירה...). 
.
"המשך הסטטוס קוו הוא בלתי קביל לחלוטין, כי הוא מהווה כניעה להיגיון הכוח שאותו מפעילה ממשלת ישראל. (...) הסכם אוסלו קבע תקופת מעבר של חמש שנים ליישום, שהיתה אמורה להסתיים בשנת 1999 עם עצמאות מלאה למדינת פלסטין וסיום הכיבוש הישראלי. אבל ישראל הפסיקה את התהליך של הסגת כוחותיה. (...) אנחנו לא נשאר היחידים שמחויבים ליישום ההסכמים אלה, כאשר ישראל מפרה אותם בעקביות. לפיכך, אנו מצהירים כי לא נוכל להמשיך להיות מחויבים להסכמים אלה. אני חוזר: המצב הנוכחי אינו בר קיימא. בני עמנו צריכים תקווה אמיתית, הם צריכים לראות מאמצים אמינים לסיום הסכסוך הזה, לסיום סבלם ויישום זכויותיהם. מדינת פלסטין, המבוססת על גבולות ה-4 ביוני 1967 עם מזרח ירושלים כבירתה, היא מדינה הנמצאת תחת כיבוש - כפי שקרה למדינות רבות במהלך מלחמת העולם השנייה. המדינה שלנו מוכרת על ידי 137 מדינות ברחבי העולם. זכותו של עמנו להגדרה עצמית, חופש ועצמאות מוכרת בעולם, היא בלתי מעורערת ואינה מוטלת בספק. אחת מהשתיים: או שהרשות הלאומית הפלסטינית תוכל להנהיג את העם הפלסטיני מכיבוש לעצמאות - או שישראל, המדינה הכובשת, תהיה חייבת לשאת בכל מחויבויותיה". 

עקרונית, כאן מופיעים – אך ללא תאריך ביצוע - כל הצעדים שנדונו והוזכרו בחודשים האחרונים, החל מהפסקת שיתוף הפעולה הבטחוני עם מדינת ישראל ועד לפירוק מוחלט של הרשות הפלסטינית ומסירת המפתחות למדינת ישראל ודרישה שתמלא את חובותיה כמדינה הכובשת. אופציות בעלות פוטנציאל נפיץ מאד. מה יעשו עשרות אלפי פלסטינים חמושים מכוחות הבטחון הפלסטינים אם שוב לא ידרשו לשתף פעולה עם מדינת ישראל ולמנוע מבני עמם הפלסטינים לפעול נגדה? ומה אם יפוזרו כוחות הבטחון הפלסטינים כליל וחבריהם יתפזרו בשטח ונשקם בידם, בלי לקבל משכורות? ומה יהיה על שירותי הבריאות הפלסטינים ובתי הספר בלי רשות פלסטינית שתנהל אותם ותשלם משכורות למורים ולרופאים? האם מדינת ישראל, בהיותה המדינה הכובשת, תיטול על עצמה את הנטל הכספי והאדמיניסטיבי הזה - כפי שהיה עד הסכמי אוסלו? ואם ישראל פשוט לא תעשה זאת, מי כן?

הרבה סימני שאלה, הרבה תסריטים מדאיגים. אין ספק שבכל מצב של תוהו ובוהו, הראשונים לסבול יהיו הפלסטינים עצמם. אבל לעיתים הנכונות לסבול היא הדרך להגיע להישג כלשהו. כך פועלים שובתי רעב, הגורמים לעצמם נזק כדי לעורר תשומת לב לבעיתם. במקרה בדיוק השבוע נחל שובת הרעב המפורסם מוחמד עלאן ניצחון, וזכה באופן סופי להבטחת מדינת ישראל לשחררו ממעצר מנהלי, ועימו עוד שניים מחבריו שובתי הרעב. אך כדי להשיג זאת היה עלאן צריך להתקרב מאד אל נזק מוחי בלתי הפיך. 

בקנה מידה גדול יותר, תוהו ובוהו בגדה המערבית עשוי להכריח את האמריקאים והרוסים המתמקדים כרגע בפתרון המשבר הקשה בסוריה להקדיש תשומת לב דומה גם למשבר הפלסטיני.

ברור כי הנשיא הפלסטיני מאד אינו מעונין לממש הלכה למעשה את התסריטים האלה. הוא עדיין מקווה שהנחת האיום על השולחן בזירה הבינלאומית תספיק, כי הדיפלומטים והמדינאים יתגייסו להקדיש לבעיה הפלסטינית יותר מאשר מס שפתיים ויעניקו לפלסטינים הישג משמעותי, והרשות הפלסטינית באמת תוכל להנהיג את בני עמה לעצמאות   - ולא יהיה צריך באמת לפוצץ את הפצצה. אבל לא בהכרח ההחלטה תישאר בידיו.

יום אחרי נאומו של אבו מאזן באו"ם יצאו פלסטינים (אלמונים נכון לשעה זאת) במכוניתם אל כביש המשמש מתנחלים ישראלים באזור שכם. הם עקפו מכונית בה נסעו זוג של מתנחלים צעירים עם ארבעת ילדיהם ופתחו באש.  בני הזוג איתם ונעמה הנקין נהרגו במקום, ילדיהם שהיו במושב האחורי לא נפגעו. והיום מתחמם השטח בפעולות נקם של מתנחלים, והפגנות אלימות של אנשי הימין הקיצוני, והזרמת תגבורות צבא גדולות לשטח, ומצור על כפרים וחיפושים נרחבים. פוליטיקאים בכירים השמיעו הצהרות מתלהמות לקהל אלפים בהלווית בני הזוג ("המלחמה בטרור דורשת מאתנו נחישות, יד ברזל ואורך רוח. אנו נאבקים באויב צמא דם וחסר מעצורים, נרדוף אחריהם ולא נשקוט עד אשר נניח ידנו על הרוצחים ושולחיהם" אמר שר הביטחון יעלון). 

המתנחלים ונציגיהם בממשלת נתניהו – ויש לא מעט כאלה – מנסים לשנות את הסטטוס קוו לכיוון שלהם. הם דורשים צעדי ענישה "בלתי מידתיים" נגד הפלסטינים וסגירת כבישים לתחבורה פלסטינית ומעל לכל בניה התנחלותית – בניה נרחבת בהתנחלויות הקיימות וגם הקמת התנחלות חדשה במקום בו נהרגו בני הזוג. שר החינוך נפתלי בנט, מנהיג מפלגת "הבית היהודי", הצהיר כי לדעתו "אין לישראל אינטרס בהמשך קיומה של הרשות הפלסטינית". 

ובינתיים נמשכת הבערה בירושלים, שם שוב הוגבלה כניסת מתפללים מוסלמים למסגד אל אקצא ואלה שכניסתם נאסרה התעמתו עם המשטרה ברחובות הסמוכים. וגם בשכונת עיסאוויה, אחד ממוקדי המתיחות הקבועים במזרח ירושלים, התעמת המון גדול עם המשטרה. "צעיר שניסה לזרוק בקבוק תבערה נורה בידי שוטרים בפלג גופו התחתון. חבריו מילטו אותו מהמקום. עכשיו מנהלת המשטרה חיפושים כדי למצוא ולעצור אותו" דיווחה הכתבת בחדשות הערב בטלויזיה. גם בחברון היו עימותים נרחבים, ועל המסך הופיעו מה שכינה הקריין "תמונות האינתיפאדה האופיניות" – זריקת אבנים, וירי גז מדמיע, וצמיגים בוערים.

נכון לעכשיו, שירותי הביטחון הפלסטינים טרם קיבלו פקודה לשינוי המדיניות. הם ממשיכים לקיים שיתוף פעולה עם ישראל. 

האצבע עדיין מחזיקה את הרימון. 


 ----------------------------------------------------------------

מחאת שתיקה - חייבים לשבור את מעגל האלימות!

הערב (מוצ"ש) ב- 19:30, כיכר הבימה, תל אביב

מחאת חירום הערב בכיכר הבימה: בחודשים האחרונים מעגל האלימות של הסכסוך שלנו הולך וגדל. קו ישר עובר בין אירועי תג מחיר וההצתה הקטלנית בכפר דומא, לפיגוע הירי השבוע ולאינספור תקריות אלימות משני הצדדים להן אנו עדים בעת האחרונה. ישראלים ופלסטינים נהרגים - ורה"מ שותק ומפקיר את הזירה המדינית.

למול ההידרדרות וההסלמה לא מציעים לנו שום פיתרון מלבד שנאה, הסתה ונקמה. בימים האלו בוחר ראש הממשלה לשתוק באו"ם ולא לעשות דבר כדי לשבור את הקיפאון המדיני. שני הצדדים חייבים לחזור למשא ומתן.

פעילי לוחמים לשלום הכואבים ומזועזעים מהאירועים הנוראים האלו, באים להגיד: יש דרך אחרת! הקול של הרוב המתון והשפוי שמתנגד לאלימות מושתק, או לא נשמע. לרוב הזה נגמרו המילים - אין מה לומר אל מול אזלת ידה של הממשלה המפקירה את גורלנו וחיינו.

לא ניתן לגורמים הקיצוניים ולמדיניות של אי מעש להשתיק את הקול השפוי הזה. הצטרפו אלינו הערב , מוצאי שבת ב-19:30 בכיכר הבימה כדי להביע מחאה בשתיקה אל מול אוזלת היד הזו. חייבים לעצור את מעגל האלימות!