יום שישי, 30 במאי 2014

האפיפיור ליד החומה וחלומו של טשרניחובסקי

האפיפיור ליד החומה וחלומו של טשרניחובסקי 

זה היה שבוע קשה לאיחוד האירופי. בבחירות לפרלמנט האירופי עלו וצמחו מפלגות גזעניות ושונאות זרים החולמות להסיג לאחור את האיחוד ולסגור את הגבולות הפתוחים ולהחזיר את אירופה אל ימים האפלים שחשבנו שהם כבר מאחורינו. הגוף הכלל אירופי המובהק ביותר, שאותו בוחרים אזרחי כל מדינות אירופה בבחירות ישירות, הפך להיות מקפצה לאויבי האחדות האירופה. 

אלה שונאים מוסלמים ואלה שונאים גם צוענים ואלה שונאים גם שחורים ואלה שונאים גם יהודים ואלה לא ממש אוהבים יהודים אבל כן מעריצים את מדינת ישראל ובמיוחד כשהיא מכה בערבים ובמוסלמים, ואלה סתם באופן כללי שונאים את כל מי שזר ושונה. לא בטוח שכאשר הם יושבים כולם יחד בפרלמנט האירופי הם יצליחו להתאחד ולהחליט את מי לשנוא. בכמה וכמה ממדינות אירופה – במיוחד בצרפת – זכו מפלגות שונאות זרים להישגים מרשימים ומפחידים. אבל לפחות, באף אחת ממדינות אירופה לא יושבת מפלגה כזאת בממשלה. במדינת ישראל הם בהחלט יושבים בממשלה. לא פעם נראה שהם הממשלה.

זה היה גם השבוע בו הגיע אלינו מאירופה אורח מכובד: האפיפיור פרנסיס, שבמקורו הוא בכלל ארגנטיני. לא סתם אפיפיור, אלא אפיפיור שהצליח לעורר הרבה מאד אהדה ותקוה גם בקרב מי שאינם נוצרים, ולרומם את מעמדה של הכנסיה הקאתולית שהיה בשפל המדרגה. היה ברור מראש שכל צעד שיצעד האפיפיור כאן, בין הפלסטינים ובין הישראלים, יבחן בעדשה של מיקרוסקופ, וכל מלה שיגיד תקבל משמעות סמלית - ופוליטית. 

"הסכסוך הארוך גרם לפצעים רבים שקשה לאחות. הגיעה השעה לשים קץ למצב זה, שהופך ליותר ויותר בלתי מתקבל על הדעת. על כולם לאזור את האומץ לרוחב לב וליצירתיות למען טובת הכלל. דרוש אומץ לשלום, המבוסס על ההכרה של כולם בזכותן של שתי המדינות להתקיים וליהנות משלום ומביטחון, בגבולות המוכרים מבחינה בינלאומיות. יש לקוות כי כל הצדדים יימנעו מפעולות הנוגדות את הרצון המוצהר להגיע להסכם אמיתי". 


אפשר להניח שהדברים ששודרו מבית לחם לא ממש נעמו לאזנו של ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, ושהוא לא אהב את ההתיחסות המפורשת ל"יחסים טובים השוררים בין הכס הקדוש לבין מדינת פלסטין". אבל מה שממש הקפיץ אותו היה הרגע בו נעצרה שיירת האפיפיור בעצירה "בלתי מתוכננת מראש" ליד חומת ההפרדה שהקימה מדינת ישראל בעומק השטח הפלסטיני, וכאשר האפיפיור ירד ונגע במשטח הבטון המכוער ממש ליד כתובת הגרפיטי "תשוחרר פלסטין" ונשא שם תפילה חרישית קצרה. לפי מה ששמעתי מארה"ב, היה מי שעשה שם מאמצים לשכנע את אמצעי התקשורת להמנע מפרסום התמונה הזאת ולהכניס במקומה את התמונה הצפויה יותר של האפיפיור ליד אבני הכותל המערבי. זה לא ממש הלך: הניו יורק טיימס פרסם את שתיהן זו לצד זו... 

באופן פורמלי נרשם תיקו מוחלט ומדינת ישראל זכתה מצד האפיפיור למחווה מאזנת לכל מחווה שעשה לפלסטינים – כולל הנחת הזר הראשונה מסוגה על קברו של מייסד הציונות בנימין זאב הרצל מצד האפיפיור, אשר קודמו לפני מאה שנה העניק להרצל בחייו קבלת פנים מאד לא ידידותית בותיקן. ובכל זאת, הפרשן הותיק איתן הבר, שהיה יועצו של יצחק רבין, העריך כי שהפעם הפלסטינים נצחו במלחמת ההסברה. 

והיתה גם החבורה של אנשי הימין הקיצוני אשר הניפו את השלטים "אפיפיור טמא, אל תדרוך על אדמת ארצנו" ונאבקו בשוטרים שמנעו מהם להתקרב אל שיירתו של האורח. במיוחד הרתיחה אותם תפילתו של האפיפיור בחדר בו, לפי המסורת הנוצרית, התקיימה הסעודה האחרונה של ישו ותלמידיו; החדר הזה נמצא בבנין שאותו מזהות היהדות והנצרות גם יחד (וגם האיסלאם...) כקברו של דוד המלך. 

"שיסיר את ידיו מארץ ישראל שלנו ומקבר דוד שלנו. זוהי עבודה זרה, כל מי שאתרע מזלו להיות ליד האפיפיור צריך מיד ללכת למקוה ולהיטהר מהטומאה. זה נציג של דת ששוחטת אותנו כבר 2014 שנה. לא שכחנו ולא סלחנו על האינקויזיציה ועל מסעי הצלב, איך הם שחטו את סבא וסבתא שלנו" קרא הרב ברוך אפרתי. 

אכן, לדת הנוצרית – ובמיוחד, לכנסיה הקאתולית – לא מעט דפים שחורים בעברה. אבל בשישים השנים האחרונות עשתה הכנסיה לא מעט לכפר על כך ולשנות כיוון, והיא הוסיפה על כך לא מעט בשנה האחת בה מכהן עד כה האפיפיור פרנסיס. ובאותן שישים שנה עצמן נראה היה כי  הרבנים ומנהיגי הדת המייצגים את הדת היהודית במדינת ישראל עשו את הדרך ההפוכה בדיוק, והעלו באוב את הימים האפלים ביותר בתולדותיה של היהדות. 

לפני קצת יותר ממאה שנה העלה המשורר שאול טשרניחוסבקי – בעצמו משורר חילוני לגמרי – געגועים אל  "אלוהי מדברות הפלי, אלוהי כובשי כנען בסופה" אשר "נאסר ברצועות של תפילין". עשרות שנים מאוחר יותר באו רבנים ומנהיגי דת בישראל ומימשו את חלומו של טשרניחובסקי במלואו וגם הפכו אותו לחלום בלהות של ממש. 

האל של כובשי כנען שוחרר מכל הכבלים והמגבלות שהוטלו עליו, שוחרר להשתולל חופשי מכל מעצור כמו לפני שלושת אלפי שנים. לאחר דורות על גבי דורות של דת ספרותית ולמדנית שחכמיה בילו חיים שלמים בלימוד ספרים קדושים וויכוח דקדקני על קצה קוצו של יוד, נחפרה מתוך השכבות העמוקות והנשכחות הדת הקדמונית של שבטי המדבר הפראיים שאחזו בחרב ופלשו לארץ נושבת וכבשו אותה וביצעו מעשי טבח המוניים ביושביה. את הדת הזאת מציעים כיום כדרך חיים, דוגמא ומופת לאזרחיה של מדינה מתועשת מודרנית המחזיקה בצבא החזק ביותר במזרח התיכון ולרשותה שפע של טנקים ותותחים ומטוסי קרב וצוללות המשייטות ללא הפסק מתחת למים ועליהם עשרות טילים נושאי חץ גרעיני כדי להבטיח לישראל יכולת מכה שניה. 

היום הקדוש ביותר בדת הישנה-חדשה הזאת אינו מופיע בשום ספר מסורתי של הדת היהודית. זהו "יום ירושלים" הנחוג כל שנה לציון "יום שחרור ירושלים", והשנה הוא חל בדיוק יום אחד לאחר שעלה האפיפיור פרנסיס על מטוסו בדרך חזרה לרומא לאחר טכס הפרידה הרשמי בנתב"ג. הטכס העיקרי של יום ירושלים הוא "ריקוד הדגלים". לזכר היום בשנת 1967 בו נכנסו חיילי צה"ל בסערה אל העיר העתיקה של ירושלים, ניסו אלפים וגם עשרות אלפים של צעירים משולהבים לשחזר את יום הסערה ההוא. חמושים בדגלי כחול לבן ותחת חסותם של מאות שוטרים חמושים, הם התפרצו  אל סמטאות העיר העתיקה וקראו בגרון ניחר: "מוחמד מת, מוחמד מת! ימח שמם של הערבים! להרוס את המסגדים! לבנות את המקדש! מוות לערבים! מוות לערבים! מוות לערבים!"


המשטרה הורתה לכל בעלי החנויות הערבים במסלול הצעדה לסגור ולנעול את חנותיהם בטרם יגיעו אליהם הרוקדים עם דגליהם, ובכלל יעצה לכל התושבים הערבים להסתגר בבתיהם עד יעבור זעם. אבל השנה היו לא מעט צעירים פלסטינים שלא נענו לעצה המשטרתית הנדיבה אלא התייצבו  בכניסה לשער שכם, מרכז החיים הפלסטיניים בעיר העתיקה, והניפו שם דגלים משלהם בשחור-לבן-ירוק-אדום אל מול רקדני הכחול-לבן. ומיד הסתערו השוטרים עליהם (על הפלסטינים, כמובן) וגררו אותם למעצר בעוון הפרת הסדר הציבורי. רבו המהומות והעימותים גם במוקד הרגיש ביותר בירושלים – מתחם המסגדים שהוא השלישי בקדושתו למיליארד מוסלמים ברחבי העולם, המסגדים שאותם חולמים רקדני הדגלים להרוס ולמחוק - כדי לפנות מקום לשיקום המקדש שאותו החריבו הלגיונות הרומיים בשנת 70 לספירה.  

בטלוזיה הממלכתית של מדינת ישראל דיווחו על "יום חגה של ירושלים", וראיינו צעירה נלהבת מניפת דגל שאמרה "השלום יבוא אך ורק עם ירושלים שלנו, יהודית ורק יהודית לנצח!". אחריה הוקרן קטע מנאום של ראש הממשלה נתניהו שאמר בערך אותו דבר. הכתב ציין בקצרה כי "שמחת יום ירושלים הופרעה בכמה עימותים אלימים" (שאותם הצופים בבית לא ראו). אבל... כל זה לא היה ממש חדש, ולישראלים רבים הידיעה החשובה באמת של אותו הערב באה דווקא מגני התערוכה בתל אביב, שם קיים האמן ג'סטין טימברלייק הופעה בפני קהל גדול ונלהב מאד. 

קלמן ליבסקינד, אחד הבולטים מבעלי הטור של הימין הישראלי, כתב השבוע: "אנחנו חוגגים  את יום שחרור ירושלים. מי זה 'אנחנו'? שאלה טובה. בגדול אפשר לומר שיום ירושלים נותר יום חגה של הציונות הדתית ושלה בלבד. חובשי הכיפה הסרוגה ילכו לבית הכנסת בחולצה לבנה ויישאו תפילה חגיגית וישלחו עשרות אלפים מילדיהם לריקוד הדגלים המסורתי. בציבור החילוני, ובוודאי בשמאל הישראלי, היום הזה כמעט אינו קיים בלוח השנה."


ליבסקינד השקדן הלך לארכיון העיתונות ובדק את העיתונים מחודש יוני 1967 ומצא שם כי באותו זמן אחזה ההתלהבות הלאומית כמעט את כ-ו-ל-ם. גם  "הארץ" פרסם מאמר מערכת מלא וגדוש מליצות לאומניות ואפילו משיחיות על "שחרור העיר העתיקה" ש"תהיה שלנו לנצח".  אז מה קרה מאז? 

"אולי בכל זאת יש לכיבוש חלק בעסק הזה" מודה ליבסקינד. "בתחילת הדרך סיפרו לנו שהם אוהבים את הארץ לא פחות מכל אחד אחר. 'אל תטיפו לנו ואל תלמדו אותנו מהי אהבת מולדת', הם קראו, 'וזה שאנחנו מוכנים לחלק את ירושלים או למסור את חברון עיר האבות למען השלום, לא הופך אותנו לאוהבים וקשורים פחות אליהם ואל ההיסטוריה היהודית'. וזה היה נכון. אז. אולי. אבל כדי להתנתק עוד יותר מ'הקיצונים' שהמשיכו לדבר על ארץ ישראל במונחים של אהבה ושל קודש, עברו רבים במחנה השלום תהליך נפשי מורכב של התנתקות, של רצון לזרוק את עצמם הכי רחוק שאפשר. כשגאולה כהן דיברה באהבה על חברון, הם פיתחו תיעוב למקום. כשהמחנה הלאומי או הדתי התחבר לירושלים ורקד בכותל עם דגל ישראל וביקש לעלות אל הר הבית, הם התבצרו בתל אביב והורידו את הדגל כדי שלא ייחשדו בדמיון לפאשיסטים הללו".

בגדול, אין לי ויכוח עם הניתוח הזה של ליבסקינד. 

· השבוע ביקרה אצלנו גם הסופרת היהודית-אמריקאית איילת ולדמן, הנקראת בשם עברי ישראלי ואשר ניסתה פעם לחיות בישראל ועזבה אחרי זמן קצר. בראיון נרחב ב"הארץ" היא סיפרה בין השאר על פחדיה מפני התעוררות אנטישמית בארה"ב, וזה כמובן עורר את המראיינת לשאול "אז אולי יום אחד תרצי לברוח לישראל?". תשובתה של ולדמן: "אם בינתיים אתם לא תהרסו כאן את הכל, אם עוד ישאר משהו אחרי שנתניהו וכל החברים שלו יגמרו".  

יום שלישי, 27 במאי 2014

תולעים במקלחת

תולעים במקלחת

באותו היום בו השמיע האפיפיור קיראה נרגשת לסיום הכיבוש ולשלום בין מדינת ישראל הקיימת למדינת פלסטין שתקום, חזר אוריאל פררה אל בין כותלי כלא 6 הצבאי, לאחר כמה ימים של חופש בחיק משפחתו בבאר שבע. לפי נסיונם של הרבה סרבנים קודמים, ידרש הרבה מאד זמן ומאמץ, הרבה תקופות של כליאה ושחרור וכמה ימי חופש ושוב כליאה, בטרם ישתכנעו שלטונות הצבא שאוריאל פררה באמת באמת אינו מוכן להיות חייל בצבא כיבוש. (עומר סעד כבר עבר את ההליך הזה שבע פעמים והצבא עדיין לא מוכן להרפות ממנו...)



אוריאל פררה בחדרו בבית 


להלן הדברים שכתב אוריאל פררה והפיץ באמצעות הפייסבוק.  

קוראים לי אוריאל פררה, ב-27/4/14 נכלאתי ל- 20 יום בכלא שש, כיוון שסרבתי לשרת ולהיות חלק בצבא כובש, אנטי-דמוקרטי, מפר זכויות אדם ואזרח. שוחררתי ב-16/5/14 יום שישי. כשחזרתי הביתה הרגשתי שינוי עצום, שינוי בין להיות כלוא לחופשי, וסוף-סוף הוצאתי מתוכי את כל העצב שהיה סגור אצלי במהלך הכליאה, עצב על זה שהייתי כלוא לא בגלל שאני רוצח, אנס או עבריין, אלא להפך, בגלל שהתנגדתי לכל הפעילות האנטי-דמוקרטית של הצבא בשטחים, כי לא רציתי להיות שותף לפעילות הזו. 

הם ניסו לשבור אותי ושמו אותי באגף הבודדים יום וחצי. אחר כך העבירו אותי לפלוגת כלואים שבה יושבים כלואים על תיק פלילי או בחורים שהיו עריקים הרבה זמן. כל מה שביקשתי זה לעשות שירות לאומי במקום השירות הצבאי, אפילו 3 שנים, אבל לצבא זה לא היה אכפת, הם כלאו אותי בגלל דעותיי, בגלל שאני מתנגד למסגרת שלהם ולכל העוול שהם עושים לפלסטינים. 

כשהעבירו אותי לתא עם עוד אסירים הסתדרתי איתם יפה, רובם היו שם עריקים בגלל בעיות כלכליות. העברתי את הזמן בקריאה ובלימוד תורה, פתרתי סדוקו ותשחצים עם עוד 2 כלואים שם. הכלואים לא קוראים ספרים ולכן השעמום הוא בלתי נסבל, לרובם אין בגרויות, יצא לי ללמד מתמטיקה לכלוא אחד והרבה שאלו אותי שאלות לגבי יהדות ותורה ורצו להתחזק בדת. 

הייתי בתא מספר 4, היינו שם כ-10 כלואים, מיטות ברזל קומותיים עם קפיצים, בתא יש מצלמה. בתא 4 הרצפה שבורה ולכן כשוטפים עם מים, הרבה מים נשארים מתחת לרצפה וזה גורם לריקבון, ואנחנו מריחים את כל הריקבון הזה. היו גם תולעים במקלחת. 

רוב הכלואים מעשנים הרבה שם ולכן המפקדים יודעים שאם מישהו מהכלואים לא מתנהג כמו שהם רוצים אז הם שוללים לו קנטינה והוא לא יכול לקנות סיגריות. הם יודעים שאני לא מעשן ולכן שללו שיחות טלפון, ל-8 ימים בהתחלה ובסוף לעוד 3 ימים. בקיצור הם פוגעים איפה שהכי כואב לנו.

נותנים לנו 4 דקות שיחת טלפון ביום, לי נתנו זמן להתפלל כל יום 3 תפילות. בשבוע האחרון הם לא מסרו לי את המכתבים שאמא שלי והרבה אנשים שלחו לי דרך פקס, בטענה שהמידע שבמכתבים אסור ושהם לא רוצים שזה יכנס לתא. גם שללו שיחת עורך דין בימים האחרונים שזה חמור מאוד.  

עוד מעט אני צריך להתייצב בבקו"ם לכליאה שנייה, אני מודה לכם על כל התמיכה ועל כל מכתבים ששלחתם לי למרות שבכלא לא נתנו לי אותם. 

ישוחרר עומר סעד , כל סרבני המצפון וכל האסירים הפוליטיים! 
די לכיבוש, שחררו את פלסטין!


מנופף לשלום, בדרכו לתקופת המאסר השניה 

ודעות ומכתבי תמיכה לאוריאל פררה הכלוא אפשר לשלוח לפקס 04-9540580
או בדואר לכתובת 

אוריאל פררה 
מ.א. 8004295
כלא 6 
ד.צ. 01860
צה"ל



יום שלישי, 20 במאי 2014

בידיים ריקות לשדה הקרב (2)

 בידיים ריקות לשדה הקרב (2)

             

לפני אחת עשרה שנה, ב-16 למרס 2013, נהרגה צעירה אמריקאית בשם רייצ'ל קורי ברפיח שבדרום רצועת עזה, כאשר ניסתה לחסום בגופה דחפור צבאי ישראלי שעסק בהריסת בתים פלסטינים. פעילותו של הדחפור היתה חלק ממדיניות הצבא באותה תקופה, לקיים פרוזדור שנקרא "ציר פילדלפי" שתפריד בין הפלסטינים בעזה לבין מצרים – ולהרחיב אותו בהתמדה על ידי הרס שיטתי של בתים פלסטינים. המדיניות הזאת נכשלה וצה"ל יצא משם שנתיים וחצי מאוחר יותר. זה כבר היה מאוחר מדי בשביל רייצ'ל קורי ובשביל רבים אחרים שנהרגו במקום הזה. 

שמה של רייצ'ל קורי לא נשכח. ההצגה "קוראים לי רייצ'ל קורי" הוצגה בלונדון ואחר כך בניו יורק ובחלקים אחרים בארצות הברית, זכתה לפרסום ועוררה מחלוקת עזה. זוהי הצגת יחיד לשחקנית אחת שכל הטכסט בה מבוסס על הדברים שכתבה רייצ'ל קורי, ביומניה האישיים ובמיילים ששגרה מרפיח אל בני משפחתה. אתמול בערב הועלתה ההצגה הזאת בעברית, בתיאטרון היהודי-ערבי ביפו, בביצוע מרשים של סיוון קרצ'נר. מההצגה הזאת עולה דמותה של אשה צעירה ומלאת חיים, אידאליסטית ונדיבה, שאותה הייתי שמח מאד להכיר גם בלי קשר לפוליטיקה. 


הוריה של רייצ'ל קורי, קרייג וסינדי, הגישו תביעה אזרחית נגד מדינת ישראל – הערוץ היחיד בו יכלו לתבוע שיעשה צדק לבתם ולחייב קצינים בכירים בצה"ל שהיו מעורבים במדינות ברפיח להתיצב בבית המשפט. לפני שנתיים דחה בית המשפט המחוזי בחיפה את עתירתם וקבע כי רייצ'ל קורי עצמה היא האחראית למותה וכי לא מוטלת אחריות על רשויות הצבא. 

מחר בבוקר, יום רביעי ה-21 במאי בשעה 11.30 בבוקר, ידון בית המשפט העליון בירושלים בערעור שהגישו בני המשפחה.  

ביום לאחר שפורסמה החלטת בית המשפט בחיפה, כתבתי אני בבלוג הזה ערעור לא משפטי על מסקנותיו של השופט. 


יום ראשון, 18 במאי 2014

תה ואנטיפטיה

תה ואנטיפטיה 

טקס תה יפני הוא מאפיין חשוב במסורת ובתרבות היפנית - טקס של הכנת התה, הגשתו לאורחים ושתייתו. הטקס אסתטי ומדויק, וכל תנועה בו מחושבת ביותר. אחד ממיסדי האמנות היפאנית המיוחדת הזאת היה הנזיר והמשורר בן המאה השש-עשרה, סן-נו-ריקיו, אשר הכניס בה גם אלמנטים פוליטים וחברתיים חתרניים לחברה היפאנית הפיאודלית בת זמנו. למשל, בכניסה לחדר התה נדרשו האורחים להתכופף ולשטוף מידיהם את האבק באגן מים שהיה ממוקם נמוך וקרוב לאדמה. בכך אילצו כללי הטכס גם את האנשים המכובדים, החזקים והמשפיעים ביותר ביפאן של אותם הימים להתכופף והזכירו להם כי הם שווים בין האורחים. בסופו של דבר עורר עליו סן-נו-ריקיו את זעמו של שליט יפאן בזמנו וזה ציווה עליו להתאבד – והנזיר מילא את מצוות השליט לאחר שהזמין את כל ידידיו לטכס תה אחרון.

בביקורו ביפאן בשבוע שחלף הוזמנו ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו ורעיתו שרה להשתתף בטכס תה מסורתי שנערך לפי כל הכללים והדקדוקים בידי המאסטר של האמנות הזאת, יורש המסורת בת מאות השנים. כתב הטלויזיה הישראלית שנלווה לפמלית ראש הממשלה העיר כי למרות שהטכס נועד לעורר התעלות רוחנית ולסלק אנרגיות שליליות, פניו של נתניהו נראו מוטרדים ונראה כי מחשבותיו נטו לבעיות הדוחקות של הקלחת הפוליטית הישראלית. 


סמוראי 2014 (בידרמן,"הארץ" 16.5)

אמנם, השבוע הזה סילק בית המשפט המחוזי בתל אביב סופית את האיום שנשקף לראש הממשלה מצד קודמו אהוד אולמרט – האיש אשר עוד לפני פחות משנה הציג עצמו בכל הרצינות כמנהיג היחיד שיוכל לגבור על נתניהו. לאחר פסק דינו של השופט רוזן השבוע הזה יהיה אולמרט עסוק במאמץ נואש לערער על ששת שנות המאסר שנגזרו עליו. את החלום לחזור אל לשכת ראש הממשלה הוא ככל הנראה נאלץ לגנוז סופית. (יש מי שאומרים לנו שבכך אבד סיכוי נהדר לשלום עם הפלסטינים שאותו אולמרט התכוון להביא לנו אילו אך הצליח לחזור לשלטון. אולי כן ואולי לא, כנראה כבר לעולם לא נדע...)

בכל זאת, נתניהו לא ממש יכול לנוח על זרי הדפנה. השבוע הזה נקט שותפו לממשלה, שר האוצר  יאיר לפיד, עוד צעד לשחוק ולערער את הברית של מפלגת הליכוד עם החרדים, בזכותה עלה מנחם בגין לשלטון ב-1977 ועליה נשענו יורשיו עד היום. כמו אביו המנוח טומי, חייב יאיר לפיד להציג לבוחריו כיצד הוא מנחית מדי פעם מהלומה על החרדים ומעניש אותם שאינם משרתים בצבא (ובדרך אגב מכה גם בערבים, שגם אותם לפיד ובוחריו לא ממש אוהבים).  השבוע הצהיר לפיד חגיגית כי מי ששירת בצבא יקבל פטור ממע"ם כאשר יקנה דירה, סובסידיה משמעותית מידי אוצר המדינה. מי שלא שירת מכיון שהצבא לא קרא לו, כלומר ערבים וחרדים, לא יקבל את ההנחה. או שאולי כן, שר האוצר מוכן לתת לקבוצות האלה הנחה אם ימצאו דירה שעולה פחות משש מאות אלף ש"ח. אבל דירות במחירים כאלה אי אפשר למצוא בארצנו...

בטווח הקצר, הרוויח לפיד כמה נקודות זכות בציבור הבוחרים שמענין אותו. אבל כמה זמן ישרדו לפיד ומפלגתו במערכת הפוליטית הישראלית? זה מאד שנוי במחלוקת. החרדים, לעומת זאת, היו הרבה לפניו וסיבר שישארו גם הרבה אחריו, ויש להם זכרון ארוך מאד למי שפגע בהם. האם לאחר הבחירות הבאות ימליצו החרדים בפני נשיא המדינה על בנימין נתניהו, האיש שהשאיר אותם מחוץ לממשלתו הנוכחית והכניס אליה את לפיד כשותף מרכזי. בהחלט לא סביר שימליצו. מי כן ימליץ עליו? לגמיר לא בטוח. אז על מי יטיל הנשיא הבא את הרכבת הממשלה הבאה? לגמרי לא ברור - במיוחד אם הנשיא שיבחר יהיה רובי ריבלין, יריבו המר של נתניהו בתוך מפלגתו הוא...  

וכך, מדווחים  הכתבים הפוליטיים, הגה בנימין נתניהו את הרעיון המבריק לבטל בכלל את מוסד הנשיאות בישראל, חודש בדיוק לפני שהנשיא הבא אמור להיבחר. גם בכל ימי שהותו ביפאן הוא עסק במרץ בקידום הרעיון הזה בשיחות טלפון ארוכות טווח מהסוויטה המפוארת שלו במלון אימפריאל בטוקיו, וכנראה שזה מאד העסיק אותו גם בזמן שישב בנימוס בפני המאסטר בטכס התה המסורתי. אבל ככל הנראה לא הצליח ראש הממשלה לגייס תמיכה מספקת בממסד הפוליטי ברעיון המהפכני הזה... 

למען ההגינות, יש לציין כי נתניהו לא נסע ליפאן רק כדי לנהל משם בשלט רחוק את תככי הפוליטיקה הישראלית, אלא בהחלט היה לו שם סדר יום מדיני ודיפלומטי וכלכלי. היטיב לתאר זאת חגי סגל, האיש שפעם הטמין מטעני חבלה במכוניותיהם של ראשי ערים פלסטינים ונדון לשנות מאסר והיום משמש ככתב מדיני מכובד שנלווה אל פמלית ראש הממשלה במסע לטוקיו. וכך כתב סגל מעל דפי "מקור ראשון": "כשהמשא ומתן עם הפלסטינים תקוע והיחסים עם ארה"ב עגמומיים משהו, פניו של ראש הממשלה נשואות לעולם הלא אירופאי והלא אמריקאי, לסין ולאוסטרליה וגם ליפאן. הוא מאמין שקשרים כלכליים עם המדינות הנכונות יכולים להיות תחליף אסטרטגי ליחסים המתערערים של ישראל עם העולם הישן, או לפחות פיצוי נאות עד יעבור זעם. זהו פתרונו של נתניהו לתופעת החרמות המערביים על ישראל."

האם יהיו היפאנים מוכנים למלא את התפקיד שנתניהו מועיד להם? רבים ביפאן עצמה אינם אוהבים את ראש הממשלה שינזו אבה, המשחק משחקים מסוכנים בלאומנות יפאנית ועושה תרגילי שרירים צבאיים אל מול סין. כשהייתי שם לפני שנה שמעתי כמה פעילים יפאנים שכינו אותו – ולא בחיבה - "נתניהו היפאני". ראש הממשלה אבה בהחלט קיבל את נתניהו בידידות ודיבר על אפשרויות שונות לשיתוף פעולה כלכלי, וגם הציג את נתניהו בפני אנשי עסקים בכירים. ובכל זאת, גם בפגישתם הלבבית לא שכח אבה לציין את דאגתה הרבה של יפאן לנוכח התמוטטות המשא ומתן ו"הפעולות החד-צדדיות שמקיימת ישראל בנושא ההתנחלויות". אז מה באמת מסתתר מאחורי החיוכים בטוקיו? 

ואכן, בדיוק בזמן שעמד נתניהו במסיבת העיתונאים במשרד ראש הממשלה בטוקיו צצה לה   דוגמית מדאיגה לאותם יחסים מתערערים עם העולם הישן: משבר פומבי עם גרמניה. בעקבות התמוטטות המשא ומתן עם הפלסטינים החליטה ממשלת גרמניה - שבעבר סיפקה בנדיבות כלי שייט למדינת ישראל על חשבון משלם המסים בארצה - לבטל סוביסידיה בסך מאות מילוני יורו שהובטחה לעסקת ספינות הטילים החדשות שמדינת ישראל הזמינה בגרמניה. "לאחר כשלון המשא ומתן, אין סיכוי שהבונדסטאג יאשר את ההנחות האלה" הסבירו הגרמנים לנתניהו. מסתבר כי היה מישהו שהציג בפני חברי הפרלמנט הגרמני רשימה מדויקת וארוכה למדי של המקרים בהם ספינות הטילים שכבר נמצאות בידי חיל הים הישראלי פתחו באש על דייגים פלסטינים מול חופי עזה. בלשכת ראש הממשלה הפנו אצבע מאשימה וקישרו בין העמדה הגרמנית העוינת לבין הדברים שנאמרו בארבע עיניים בחדר הסגלגל בוושינגטון כאשר ביקרה שם הקנצלרית מרקל. אבל גם ראש הממשלה שינזו אבה מייצג בעלת ברית ותיקה ומוערכת של ארה"ב וגם הוא עתיד להגיע לבית הלבן...



את אזרחי ישראל כל שיקולי הדיפלומטיה הגבוהה לא ממש ענינו. הרבה יותר העסיק אותם נושא השנאה ופשעי השנאה, או "תג מחיר" במינוח השגור בשיח הציבורי הישראלי. מה שהתחיל כאשר צעירי המתנחלים את הכפרים הפלסטינים הסמוכים ועקרו ושרפו את שדותיהם וכרמי הזיתים שלהם, נמשך והתגבר במתקפה שיטתית גם על הכפרים הערבים בתוככי ישראל פנימה. 
עוד יותר מפשעי השנאה עצמם העסיקו את דעת הקהל דבריו של הסופר הידוע עמוס עוז, שהעז לעשות השוואה שערוריתית עם הניאו נאצים באירופה, לא פחות ולא יותר. נזעקו כל מיני פרשנים ואנשי ציבור בזעם קדוש: איך אפשר להשוות את המנוולים האנטישמים העושים מעשי נבלה שלא יסלחו כגון לחלל בתי כנסת ובתי קברות יהודיים ולמרוח עליהם ססמאות גזעניות,  עם כמה צעירים ישראלים מבולבלים שכל חטאם הוא לחלל מסגדים וכנסיות ולמרוח עליהם ססמאות גזעניות? (הניאו נאצים באירופה מדי פעם מחללים גם מסגדים, אבל זה הרבה פחות מענין את דעתה קהל בישראל...) 

בעפולה נערכה לפני שבוע עצרת שכל כולה שנאה לערבים באשר הם ערבים. שוב לא היה צורך למפיצי השנאה להסתתר בחשכת הלילה, אלא הם צעדו בהמוניהם ברחובות העיר וחיפשו ערבים לשפוך עליהם את הזעם. את העצרת הזאת בעצם יזם אותו מקור אלמוני במשטרת ישראל, שמסר לאמצעי התקשורת כי "רצח שלי דדון כנראה התרחש על רקע לאומני". 

http://www.ha-makom.co.il/post/doar-afula-riot
הדברים בהחלט נפלו על קרקע פוריה. די היה לזרוק את מלות הקוד "רקע לאומני" וכבר השתכנעו הרבה הרבה אנשים שערבים הם שרצחו את הצעירה מעפולה שחיפשה עבודה במגדל העמק. יותר מזה, כבר משוכנעים שהערבים בהא הידיעה רצחו אותה והערבים כולם אחראים למעשה.   רק לאחר שבוע וחצי נזכרה המשטרה להודיע רשמית כי החקירה הגיעה למבוי סתום, וכי הרקע לרצח ומניעיו עדיין לגמרי לא ברורים. את סוסי השנאה בודאי כבר אי אפשר היה להחזיר לאורווה. גם כאשר אנשי ארגון "תג מאיר", המגיעים בשקידה להפגנת סולדיריות בכל מקום שבו נעשה פשע שנאה, הביאו למחרת היום מאות פעילים יהודים וערבים להפגין ולמחות מול בית ראש הממשלה בירושלים. 



הרב יחיאל גריינימן בהפגנה הדורשת להפסיק את פשעי השינאה ותגי המחיר

ואז בא ה-15 למאי, כאשר הפלסטינים באשר הם ציינו את יום השנה לנכבה, האסון שפקד אותם כאשר בעקבות הקמתה של מדינת ישראל הפכו מאות אלפים לפליטים ואבדו את בתיהם ואדמותיהם וכפריהם ועריהם. כמו הישראלים שעמדו דום ביום הזיכרון לנופלים שבוע לפני כן, בכל רחבי השטחים הכבושים עמדו הפלסטינים דום בצפירה שנמשכה שישים ושש שניות – כמספר השנים שעברו מאז הנכבה.  הפגנות והתנגשויות עם הצבא ארעו בהרבה מאד מקומות. לא במקרה, ההפגנות הקשות ביותר ארעו לפני כלא עופר. 

כלא עופר הוא סמל חי ומוחשי של הכיבוש הנמשך ומעצים. יותר מעשרים שנה לאחר הסכמי אוסלו שהיו אמורים להוביל את הפלסטינים אל עצמאות מדינית, מקיימת מדינת ישראל מרכז מעצרים גדול מאחורי חומות בטון גבוהות, ממש בפאתי העיר רמאללה האמורה להיות בירתה של הרשות האוטונומית הפלסטינית. בכל לילה מגיעים לשם, בידיים כבולות מאחורי הגב ועינים מכוסות בפלנלית, העצירים הטריים שנעצרו אותו לילה בפשיטות הצבא ברחבי הגדה המערבית. 


צעיר פלסטיני בדרכו לכלא עופר 

ביום הנכבה הגיע המון פלסטיני גדול אל שערי כלא עופר, והחיילים שהוצבו בשערי הכלא פתחו באש והרגו שני פלסטינים. האם הם ירו קליעים חיים? הפלסטינים טוענים שכן, הצבא מכחיש. קליעים חיים או לא, שני אנשים צעירים נהרגו מהירי הזה ונטמנו באדמה הפלסטינית. בהלוויות צעקו ההמונים וזעקו וגל גדול נוסף של הפגנות ומחאות פרץ ברחבי הגדה המערבית. יתכן מאד שהחיילים בשערי הכלא נהגו בקצת יותר מדי התלהבות, אבל איש לא האשים אותם שנהגו לא כשורה. בודאי שאיש לא השתמש במונח "פשע שנאה". בשיח הישראלי לא משתמשים במונח הזה לגבי מעשים שעשו חיילים במדים במסגרת תפקידם הצבאי. 
ראש הממשלה נתניהו בשובו מיפאן לא התיחס אל שני הפלסטינים ההרוגים. היתה לו תגובה מזוית אחרת לגמרי: "שם ברמאללה עמדו דום לציון האסון שהם רואים בהקמתה של מדינת ישראל. זוהי הסתה! התשובה שלנו היא להמשיך להעביר לבנות את מדינתנו ובמיוחד את ירושלים בירת ישראל, ולהעביר במהרה את חוק מדינת הלאום." היו גם ידיעות על כך שנתניהו מחפש ערוצים ליוזמה מדינית שתחליף את המשא ומתן התקוע, אבל אף אחד לא התיחס לזה יותר מדי ברצינות. 

אז מה יהיה? עכשיו חודש מאי, וכנראה הקיץ שלפנינו יהיה חם לא רק בטמפרטורה. 

יום שישי, 9 במאי 2014

עייפות כחול לבן

עייפות כחול לבן

              
ברחוב בן יהודה בתל אביב נתלה דגל ישראל ענקי המכסה בנין שלם, ועל הדגל נוספו המלים "כל הכבוד לצה"ל". מישהו כנראה שילם הרבה כסף עבור המיצג הפטריוטי הזה. אבל בחלונות ובמרפסות של הבתים הסמוכים בקושי אפשר היה להבחין בדגלים הפשוטים והרגילים שאזרחים פשוטים ורגילים אמורים לתלות ביום הזה. מספר הדגלים שנראו ברחובות העיר ביום העצמאות הזה היה קטן בצורה בולטת ממספרם בשנה שעברה ולפני שנתיים, וגם הנערים המוכרים דגלים למכוניות בצמתי הדרכים התאכזבו מרות מהירידה התלולה במכירות. 

לא, אף אחד לא ארגן חרם. שום ארגון לא היה יכול לקרוא לחרם על הדגל הלאומי של מדינת ישראל ולהביא עשרות ומאות אלפי אזרחים ישראלים בכל רחבי המדינה להשתתף בו. ובכל זאת, העובדה היא שבימים לפני יום העצמאות, כל אזרח שקנה עיתון קיבל במתנה יחד איתו שי נאה, דגל לאום ישראלי כחול לבן שיוצר במתפרות שבסין הרחוקה. לכל אחד היה דגל בחינם, ובכל זאת מאות אלפים – כל אחד לחוד בביתו ובלי שמישהו יארגן זאת - פשוט בחרו להשאיר את הדגל ארוז בשקית הניילון המבריקה עם הלוגו של בנק הפועלים שהעניק להם את המתנה הזאת.הם לא הקדישו את חמש הדקות שנדרשו כדי לפתוח את האריזה ולהניף את הדגל בחלון ביתם בעזרת החבלים שגם אותם סיפק בנדיבות בנק הפועלים. ולמה נפלה העצלות והעייפות הזאת על כל כך רבים מאזרחי ישראל ביום העצמאות השישים ושישה של מדינתם? כדאי וראוי לבדוק את השאלה הזאת.     

ביום העצמאות הזה נוסף טכס חדש למסכת הטכסים השנתיים שמתקיימים בישראל מדי יום עצמאות: חידון הציונות הראשון של ישראל נערך בתיאטרון ירושלים, בהנחיתו של הקומיקאי אלי יצפאן, הידוע בעיקר בארגון תכניות מצלמה נסתרת. אבל במקרה הזה, היה מדובר באירוע רציני לחלוטין שאותו יזמה ההסתדרות הציונית העולמית כדי להגביר ולהעמיק את תודעת הציונות בקרב אזרחי ישראל. החידון היה מיועד למשפחות שלמות, ואולי לא במפתיע זכו בו נילי ואריה רוקח מהתנחלות קדומים יחד עם שבעה ילדיהם ועשרים ושניים נכדיהם, אשר הוכיחו ידע מעמיק וממצה באידאולוגיה ובפרקטיקה הציונית. הם זכו רשמית בתואר "המשפחה הציונית של ישראל לשנת 2014" ויקבלו גם טיול משפחתי חוצה יבשות בעקבות תחנות חייו של חוזה המדינה בנימין זאב הרצל. (מהדיווח על דפי "ידיעות אחרונות" לא היה ברור אם כל עשרים ושניים הנכדים יזכו למימון הוצאות המסע...)

התנחלות קדומים, בה מתגוררת המשפחה הציונית של ישראל, הוקמה על אדמותיו של הכפר הפלסטיני קדום. הדרך הראשית שבעבר הובילה אל הכפר הופקעה לשימושם הבלעדי של המתנחלים, והתושבים הפלסטינים נדרשים לנסוע בדרך צדדית מפותלת ומשובשת. מדי שבוע הם מפגינים ומוחים – גם בשבוע של יום העצמאות הישראלי. הפעיל מוראד שטאווי מכפר קדום 
דיווח: "הצעדה שלנו החלה כרגיל בשעת בוקר מוקדמת, עם בדיקת השטח כדי לראות אם יש מארבים של הצבא. אבל בזמן שעשינו את הבדיקה התקיפו אותנו הרבה חיילים שבאו עם בולדוזר גדול כדי להסיר את הסלעים שהונחו לחסום את הדרך לג'יפים הצבאיים. בצהרים הגיעו מאות פלסטינים להשתתף בצעדת הכפר קדום, יחד עם חברים מישראל ומתנועת הסולידריות הבינלאומית (איי.אס.אם.). לאחר התפילה התכנסנו, שיגרנו מסר סולידריות לאסירים בכלא והתחלנו לצעוד בנתיב ההפגנה.  היו שם חיילים רבים שחיכו לנו והחלו לירות רימוני גז ורימוני הלם וכדורי גומי וגם ירו מיים מאד מסריחים ממתקן הבואש. הם ניסו לעצור בני נוער ממארב שהוצב מאחורי אחד הבתים, אך בני הנוער הצליחו להדוף אותם. היום לא היו מעצרים, רק מחנק קל מנשימת גז מדמיע. מאות סבלו מהמחנק." 

במקרים אחרים, ההפגנות מסתיימות במעצרים ומאסרים, או שהחיילים באים בשעות הקטנות של הלילה לעצור בבתיהם את הפעילים שהתחמקו מהם בשעות היום.

בסך הכל, יום העצמאות השישים ושישה של המדינה הכובשת היה יום רגיל למדי בכפר קדום הכבוש, שלידו הקימו הכובשים את התנחלות קדומים. אין ספק שתושבי הכפר ימשיכו להפגין, גם בשבוע הבא וגם בעוד שבועיים ושלושה. ואילו בני המשפחה הציונית של ישראל לשנת 2014 ישאירו את החיילים לשמור על ההתנחלות, ובעצמם יצאו לטיול המשפחתי חוצה היבשות בעקבות תחנות חייו של חוזה המדינה בנימין זאב הרצל.

כמו בכל שנה נפתחו אירועי יום העצמאות בטכס הדלקת המשואות הממלכתי בהר הרצל, שם זוכים שנים עשר אזרחים לדוגמא לכבוד על מעשיהם בשנה שחלפה. נאם שם יושב ראש הכנסת יולי אדלשטיין, אשר שיבח את השגיה המזהירים של מדינת ישראל בשישים ושש שנות קיומה אך הזהיר מפני השסעים העמוקים המפלגים את החברה הישראלית. נאומו שודר בשידור חי בכל רשתות הטלויזיה, ולאחר הנאום יצא אדלשטיין אל ביתו בהתנחלות אלון שבות, ונסע לשם ב"כביש המנהרות" – עוד אחד מן הכבישים הרבים השמורים לישראלים בלבד ולפלסטינים הנסיעה בהם אסורה בהחלט. 

השנה החליטה ממשלת נתניהו כי כל שתים עשרה המשואות יודלקו בידי נשים. את ההחלטה יזמה שרת התרבות לימור לבנת, הידועה בתמיכתה הנלהבת בפמיניזם, וובתמיכתה הנלהבת לא פחות במפעל ההתנחלויות. (כזכור, היא זאת אשר העבירה אזהרה תקיפה למנהלי כל התיאטראות בישראל, כי תקציביהם יקוצצו אם יעיזו שלא להופיע בהיכלי התרבות של ההתנחלויות בגדה המערבית). 

לפחות חלק מהנשים שנבחרו להדליק משואות בטכס הרשמי בהר הרצל היו בהחלט ראויות לכבוד שהוענק להן. בכל זאת, היו לא מעט נשים וגברים שהעדיפו את טכס ההדלקה האלטרנטיבי שקיימה באותה שעה תנועת יש גבול. מול משרד ראש הממשלה בירושלים - בנקודה בה נהרג בשנת 1983 פעיל "שלום עכשיו" אמיל גרינצוויג מרימון שהושלך בידי איש הימין הקיצוני - הדליקו גברים ונשים, יהודים וערבים, שתים עשרה משואות. הם זכו לכבוד הזה על פועלם בשנה החולפת "למען ישראל צודקת, שוויונית וראויה; משואות למען הפסקה מידית של האלימות המיותרת והכיבוש של השטחים הפלסטינים, לתיקון העוולות שאנחנו גורמים, לתיקון היחס לחלשים שבקרבנו, לציון העצמאות הישראלית לצד הנכבה הפלסטינית ולתקוה לשלום עם כל שכנינו". 

בראש ובראשונה היה זה טכס שנועד לחלוק כבוד למי שסרבו לשרת את הכיבוש ואת צבא הכיבוש. למי שישבו בעבר בכלא, במהלך עשרות שנותיו של הכיבוש. לשני הסרבנים האסורים כעת, אוריאל פררה ועומר סעד (אשר לאחר 150 ימי מעצר מאושפז בבית החולים, בשל מחלה ששלטונות הכלא הצבאי לא טיפלו בה כיאות). וגם כבוד לסרבנים לעתיד, כגון צעיר מדליקי המשואות עדי ברקו, נציג מכתב השמיניסטים - שככל הנראה יזכה לסרב לשרת בצבא הכיבוש בעוד כשנתיים. 

בסיום הדלקת הלפידים הוזמנו המשתתפים להשתתף גם במשמרת מחאה מול משרד הביטחון בתל אביב, לדרוש את שחרור הסרבנים העצורים, ולשיר נוסחה חדשה ומעודכנת לשיר מחאה מימי מלחמת לבנון הראשונה: "לא, תודה, מר יעלון / לך אתה לחברון / תכניותיך נשבש / ונלך לכלא שש". 

והיה גם טכס יום הזכרון האלטרנטיבי, שמקיימים "לוחמים לשלום". בניגוד ליום הזכרון הרשמי שבו מוזכרים הנופלים הישראלים ורק הם, באירוע האלטרנטיבי עולים על הבמה בני משפחות שכולות ישראלים ופלסטינים, אלה בצד אלה, ומספרים כל אחד ואחת סיפור אישי כואב וחולקים את כאבם אלה עם אלה. וככל הנראה המתכונת הזאת של האירוע מרעידה נימים עמוקים אצל לא מעטים בציבור הישראלי, וההשתתפות באירוע האלטרנטיבי הזה גדלה ומתגברת משנה לשנה, והשנה גם אולם שבו שלושת אלפים מקומות בגני התערוכה בתל אביב היה צר מלהכיל את כל מי שרוצו להשתתף.

כשעתיים לאחר סיום טכס הדלקת המשואות האלטרנטיבי חזרתי לעירי חולון. עד אז כבר כמעט נגמרו החגיגות ברחובות - המנסות לשווא לשחזר את ההתלהבות הספונטנית והריקודים ברחובות בלילה שלאחר ההצבעה באו"ם על תכנית החלוקה בכ"ט בנובמבר 1947, כאשר היהודים שחיו אז בארץ חשו התרוממות נפש של גאולה.  

בשעה 11 בליל ה-5 במאי 2014 כבר נדמו הרמקולים בבמות ההרקדה, ורק צעירים בודדים עוד שוטטו ברחובות ללא מטרה ברורה. על המדרכות עוד אפשר היה לראות את שרידי השמחה. בין השאר מצאתי שם דגל ישראל קטן מפלסטיק, מחובר לקפיץ – כמו אותם ליצנים המיועדים לקפוץ מן הקופסה כאשר אתה פותח אותה. מה בדיוק התכוון להביע היצרן שהפיק את הצעצוע הזה?

בנאום שנשא הרמטכ"ל בני גנץ לרגל יום הזכרון הוא השמיע דברים חד משמעיים:"השקט הביטחוני הוא אשליה מתעתעת. בכוחו של ניצוץ להביא לתבערה". במדינה שבדרך כלל מכורה להערצת הצבא ואזרחיה שומעים ברוב קשב כל הגה היוצא מפיו של "איש בטחון", האזהרה המפורשת הזאת כמעט לא זכתה לתשומת לב. אזרחי ישראל וקובעי המדיניות בחרו פשוט להתעלם ממנה. כך גם מעריצי הצבא הנלהבים אשר תלו ברחוב את הכרזה הענקית "כל הכבוד לצה"ל". אולי הם במיוחד. 

הטיטאניק ממשיכה במלוא הקיטור אל הקרחון. 





מר יעלון, לך אתה לחברון!


"כל הכבוד לצה"ל"


דגל לאומי קופץ בקפיץ



המשפחה הציונית של ישראל 


הצעירים של כפר קדום




מדליקים לפיד למען הסירוב


יום שבת, 3 במאי 2014

על גזענות וכיבוש ואפרטהייד

על גזענות וכיבוש ואפרטהייד 
              
בתחילת השבוע העמוס מאד הזה התחוללה סערה ציבורית בארצות הברית כאשר דונלד סטרלינג, בעל קבוצת הכדורסל "לוס אנג'לס קליפרס" הוקלט אומר דברים גזעניים מאד על השחורים. בין השאר אמר סטרלינג כי "בישראל פשוט נוהגים בשחורים כמו בכלבים". 

כנראה שמע סטרלינג שמדינת ישראל כולאת אלפי פליטים ומבקשי מקלט מאפריקה ללא משפט הרחק בין חולות המדבר בנגב, וכי שרי הממשלה מביעים גאווה שכזאת היא מדיניותם ומבטיחים להמשיך בה. ואולי הוא שמע שגם נגד האתיופים שיש להם אזרחות ישראלית ואשר מוכרים רשמית כיהודים יש בישראל לא מעט אפליה ודעות קדומות, שיש הרבה מקומות שבהם לא רוצים להשכיר להם דירות וגם יש מי שקורא להם "קופים". בכל אופן, נראה כי מה ששמע סטרלינג על היחס לשחורים במדינת ישראל מצא חן בעיניו, כדוגמא טובה וראויה ללבנים בארצות הברית ללכת בעקבותיה. 

דברי הגזענות הנבזים של דונלד סטרלינג לא עברו ללא תגובה ראויה. לאחר מספר ימים של זעם ציבורי החליט הקומישונר של ליגת האנ.בי.איי. להרחיק אותו עד סוף חייו מנוכחות במשחקי הליגה הזאת, ובנוסף להטיל עליו קנס של 2.5 מיליון דולר, שיועברו לצדקה.

ובאותו שבוע פרצה בארצות הברית סערה ציבורית נוספת, וגם היא נבעה מפרסום של הקלטה. בשיחה שהוקלטה, אקורד הסיום של מאמצי השלום הכושלים שלו, הזהיר מזכיר המדינה ג'ון קרי כי אם מדינת ישראל לא תסיים את הכיבוש בשטחים הפלסטינים וגם לא תיתן זכויות אזרח לתושביהם היא עלולה להפוך למדינת אפרטהייד. 

קרי נזהר שלא לטעון שמדינת ישראל היא כבר כיום מדינת אפרטהייד – כפי שחושבים לא מעט אנשים, כולל מספר גדל של סטודנטים יהודים בקמפוסים של האוניברסיטאות האמריקאיות. הוא גם לא טען – כמו שכתב למשל הנשיא לשעבר ג'ימי קרטר - שהמצב בשטחים הכבושים, להבדיל מישראל עצמה, מהווה מצב של אפרטהייד כי יש שם כבישים נפרדים לישראלים ולפלסטינים ושתי מערכות חוקים שונות ונפרדות לחלוטין לשתי האוכלוסיות החיות בשטח. 

כל מה שעשה קרי היה להשמיע אזהרה, כידיד מודאג, לגבי מה שצפוי בעתיד אם מדינת ישראל לא תשנה את כיוון מדיניותה הנוכחית. אבל בדעת הקהל האמריקאית ובמערכת הפוליטית שם, צירוף המלים "ישראל" ו"אפרטהייד" הספיק כדי לחולל סערה רבתי. לאחר מספר ימים נאלץ קרי להתנצל ולחזור בו בפומבי מן הביטוי הזה. (הוא, לפחות, לא נדרש לשלם קנס...). 

כדי להבהיר ולהדגיש שישראל בשום אופן אינה מדינת אפרטהייד וכל הטענות בענין הן השמצות אנטישמיות זדוניות, מיהר ראש הממשלה בנימין נתניהו להודיע על תמיכתו בקידום הצעת חוק יסוד שיקבע שמדינת ישראל היא מדינה יהודית. לא "יהודית ודמוקרטית" כפי שנאמר בכל מיני חוקים שהועברו בכנסת בעבר. הפעם מדובר חד משמעית במדינה יהודית. נקודה.

בינתיים, כפי שנאמר, "סכנת השלום חלפה" (את מקור הציטוט מייחסים לראש הממשלה המנוח יצחק שמיר) וחיילים ישראלים כנראה ימשיכו עוד הרבה זמן לפטרל ברחובות העיר חברון ולהעניק שמירה צמודה למובלעת המתנחלים שהוקמה בליבה. אחד החיילים האלה, ששמו דוד אדמוב והוא משרת בחטיבת הנח"ל עלה השבוע הזה לכותרות, כאשר ליד בית הדסה שבידי המתנחלים הוא כיוון את רובהו לעבר נער פלסטיני בן חמש עשרה וקילל אותו בקללות מאד גסות, והמקרה צולם בידי פעיל פלסטיני אשר העלה את הסרטון לרשת. 

בדיוק בזמן שעלה הסרט נשלח החייל לכלא, וחבריו ליחידה חשבו שיש קשר בין שני הדברים. זאת היתה טעות, החייל נשלח לכלא מכיון שבנוסף לקללות ואיומים נגד פלסטינים הוא גם קילל ואיים על מפקדיו וגם תקף אותם. אבל המידע המוטעה התפשט במהירות הבזק, וחיש מהר נוסד דף בפייסבוק שנקרא "גם אני דוד הנחלאווי" ושבעים וחמישה אלף עשו לו לייק. כנגד פקודות הצבא, חיילים לבושי מדים מיחידות רבות אחרות הצטלמו והעלו לרשת את תמונותיהם כשפניהם מכוסות שלטי תמיכה בדוד הנחלאווי. נמסר כי רשויות הצבא חשות דאגה עמוקה מן "המרד הדיגטלי הראשון" ומן הקלות הבלתי נסבלת שבה יכולים חיילים המצוידים בסמארטפונים לעקוף את שרשרת הפיקוד. מצידו, השר נפתלי בנט ממפלגת הבית היהודי מיהר לטפס על העגלה ולהצהיר "גם אני הייתי נוהג כמו דוד הנחלאווי". 

לדברי כתבים צבאיים, גל התמיכה בחייל הסורר נובע מתסכול בקרב החיילים הנשלחים "להשליט סדר" ולהתייצב מול התסיסה הגוברת בקרב האוכלוסיה הפלסטינית – ובו בזמן נדרשים החיילים בידי מפקדיהם לרסן עצמם ולהימנע מהריגת פלסטינים. ראשי הצבא, למודי הנסיון של שתי אינתיפאדות, יודעים שהלוויות המוניות בערים ובכפרים ובמחנות הפליטים עלולות להצית את אש האינתיפאדה השלישית. אנשי צוותו של ג'ון קרי, שהעניקו ראיון גלוי לב ועלום שם לנחום ברנע ב"ידיעות אחרונות" וניתחו את הסיבות לכשלונם, אמרו במרירות: "לא היתה תחושת דחיפות להשיג הסכם, רק בזמן מלחמה יש תחושת דחיפות כזאת. כנראה שאנחנו זקוקים לאינתיפאדה נוספת כדי ליצור נסיבות שיאפשרו התקדמות במשא ומתן בין ישראל לפלסטינים". אבל את החיילים בשטח, שדוד הנחלאווי הפך לגיבורם, שיקולי האסטרטגיה הגבוהה אינם מענינים. אם שולחים אותם לשטח פלסטיני עוין ונשק בידם, הם דורשים אישור להשתמש בנשק הזה ללא הגבלה, אינתיפאדה או לא אינתיפאדה. 

מן הצד השני במפה הפוליטית, היתה קבוצה של פעילים אשר החלה לאסוף ברשת חתימות בססמא הפשוטה "גם אני לא דוד הנחלאווי", מבלי להוסיף שום מלות הסבר. שרית מיכאלי, הדוברת הותיקה של ארגון בצלם, דווקא ניכסה לעצמה את הססמא "כולנו דוד הנחלאווי": "הגיע הזמן שכולנו נפסיק להיתמם. מול מציאות הכיבוש, אנחנו יוצרים במו ידינו את הדוידים הבאים ומפקירים אותם למצבים בלתי אפשריים. האירוע אף פעם לא מסתיים באמת. כל אקט אדנותי של דריכת נשק אולי 'ירגיע' באופן זמני - אבל המשך המצב שבו צה"ל שולט באוכלוסיה אזרחית בחברון, ובשטחים בכלל, יוביל בהכרח לעימות הבא, שבחלק מהמקרים יתועד במצלמות ויעלה לתודעה הציבורית. גם הדרישה 'לתת לצה"ל לנצח', היא פשוט הונאה. כאילו שאפשר בכלל לנצח במאבק כזה, שבו שולחים חיילים באופן קבוע לדכא אוכלוסיה אזרחית שאיננה חפצה בנוכחותם...". 

אוריאל פררה בן ה-19 מבאר שבע, יליד ארגנטינה, לא התלבט האם המפקדים יתירו לו לפתוח באש כאשר יעמוד מול פלסטינים. הוא מראש החליט שלא יסכים בשום אופן להיכנס למצב כזה, והודיע לשלטונות הצבא על סירובו להתגייס. אוריאל פררה הוא דמות יוצאת דופן בין סרבני המצפון הצעירים שחתמו על "מכתב השמיניסטים" האחרון - תלמיד ישיבה חרדי שמצהיר על התנגדותו להתגייס לצבא לא מטעמי המשך לימוד תורה אלא במפורש מכיון שאינו מוכן להתגייס לצבא של כיבוש. 

ביום ראשון הגיע אוריאל פררה לבסיס הקליטה והמיון בתל השומר, ובידו מכתב הסירוב שהכין מראש כדי למסור לקצינים במקום. עד השער ליוו אותו בקריאות עידוד עשרות פעילים צעירים, והוריו ובני משפחתו המאד תומכים וגם אביו של עומר סעד, המוזיקאי הדרוזי שכבר נכנס לתקופת מאסר שביעית בשל סירובו להתגייס. משם נלקח פררה ישר אל כלא 6 הצבאי, וכאשר סירב ללבוש מדים קיבל מייד עונש נוסף של שמונה ימים בבידוד. לעורכת דינו סיפר כי שלטונות הכלא מסרבים לאפשר לו ולעומר סעד לשהות באותו חלק של הכלא. "הם כנראה מאד לא רוצים שנהיה ביחד". 


כאשר העליתי לפייסבוק את הסרטון המראה את אוריאל פררה צועד עם חבריו אל שערי הבקו"ם, הגיעה לאחר כמה דקות תגובה זועמת של איש ימין: "היום יום השואה! איך אתה לא מתבייש להעלות דבר כזה ביום כזה?!" אכן, התאריך שנקבע בצו הקריאה שנשלח אל אוריאל פררה היה היום שבו מציינים במדינת ישראל את יום הזכרון לשואה.

הלקח הכמעט יחיד מן השואה שמוזכר בנאומים הרשמיים ביום הזכרון הזה הוא כי על מדינת ישראל לקיים עוצמה צבאית אדירה כנגד אויבים הזוממים שואה חדשה. לגולדה מאיר המנוחה מיוחסת האמרה "אחרי השואה אף אחד בעולם לא יכול לבוא אלינו בטענות", וגם השנה חזרו שרים וסגני שרים וחברי כנסת על אותו הטיעון, כנגד כל מי שמעז למתוח ביקורת על יחסה של מדינת ישראל אל הפלסטינים. 

לא קל לפלסטיני לבטא הזדהות עם סבלם של היהודים בימי השואה באירופה. לא פעם מתפתים פלסטינים לתגובה מהבטן: "בכלל לא היתה שואה, וחוץ מזה אתם בעצמכם נאצים". ביום השואה השבוע, הנשיא הפלסטיני מחמוד עבאס (אבו מאזן) שבר את המחסום הזה והשמיע הצהרה ברורה וחד משמעית יותר ממה שנשמע אי פעם מפיו של מנהיג פלסטיני: "השואה היא הפשע הנורא ביותר שבוצע כנגד האנושות. העם הפלסטיני, שסבל מאי צדק, מדיכוי ומשלילה של חירות ושלום - הוא הראשון להתנגד לעוול והגזענות שעמים אחרים סובלים מהם" נאמר בהודעה רשמית שפורסמה בהרחבה בכל סוכנויות הידיעות הפלסטיניות. את ראש ממשלת ישראל זה לא ממש הרשים. "קודם כל שאבו מאזן יבטל את ההסכם עם חמאס" אמר נתניהו וחזר לשגרת ההתנצחות ו"משחקי ההאשמה" על האחריות לכשלון המשא ומתן (וזה לא ממש מענין אף אחד). 

בבודפסט הגיעו השבוע המונים בלתי צפויים לצעדת הזכרון לציון שבעים שנה לרצח יהודי הונגריה.  להרבה מאד הונגרים לא יהודים היתה לצעדה הזאת משמעות אקטואלית, במדינה בה עולה וצומחת מפלגה ימנית קיצונית שכוחה גבר בבחירות האחרונות. בארצות אחרות באירופה מכוונים חיצי הימין הקיצוני בעיקר נגד המוסלמים, והמפלגות האלה מטפחות קשרי ידידות ואחווה עמוקים עם המתנחלים הישראלים בגדה המערבית. אולם בהונגריה, שם אין הרבה מוסלמים, פונה הימין הקיצוני (בהצלחה לא מעטה) נגד המטרות הישנות והמוכרות, היהודים וגם הצוענים. לנוכח נאומים אנטישמיים בפרלמנט ההונגרי וחילול בתי קברות יהודיים, הרבה מאד הונגרים החרדים לגורל מדינתם הגיעו אל צעדת הזכרון לזכר השואה – קצת להפתעתם של נציגי ממשלת ישראל שיזמו את התהלוכה בבודפסט. 

מאוחר בלילה שלאחר יום הזיכרון לשואה הגיעו אל הכפר פורדיס – הכפר הערבי היחיד ששרד לאחר 1948 בחוף הים התיכון של מדינת ישראל – אנשים שציירו על קיר המסגד המקומי מגן דוד וכתבו "מסגדים סוגרים במקום ישיבות" וניקבו את צמיגיהן של עשרות מכוניות. כמו בעשרות מקרים קודמים, השמיעו כל ראשי המדינה גינויים רמים, וכמו במקרים קודמים הראו שירותי הביטחון המהוללים של מדינת ישראל חוסר יכולת לאתר את המבצעים. 

יום לאחר פעולת השנאה קיימו תושבי פורדיס שביתה כללית ואלפים מהם יצאו להפגנת מחאה ברחובות הכפר. גם עשרות מתושבי זכרון יעקב השכנים הגיעו לשם והניפו שלטים בהם נאמר  "תומכים בכם שכנים", "ביבי, בנט ולפיד - תעצרו את הפושעים", ו"תג מחיר – טרור".  תושב זיכרון יעקב יואל בן ארצי אמר: "שמענו שפגעו בכפר השכן שלנו ובאנו להביע הזדהות עם התושבים. אירוע כזה הוא פגיעה לא רק בשכנינו הערבים אלא גם בנו היהודים".


הודעות ומכתבי תמיכה לאוריאל פררה הכלוא אפשר לשלוח לפקס 04-9540580
או בדואר לכתובת 

אוריאל פררה 
מ.א. 8004295
כלא 6 
ד.צ. 01860
צה"ל