יום שבת, 26 בספטמבר 2015

הר געש

הר געש 
צילום: www.geo.mtu.edu

לפני שבועיים התפרץ הר געש במרכז העיר רייקיאוויק, בירת איסלנד. כך לפחות הגדיר משרד החוץ של מדינת ישראל את החלטת מועצת העיר רייקיאוויק, שקראה להחרמת מוצרים מישראל כדי "להביע תמיכה בזכותם של הפלסטינים לעצמאות וליצור לחץ על הרשויות בישראל לסיים את הכיבוש של השטחים הפלסטיניים". בפרשנות של דובר משרד החוץ בירושלים: "הר געש של שנאה לשמה ללא שום סיבה והצדקה". ואילו הליגה נגד השמצה של ארגון בני ברית איימה ליזום חרם כלכלי על איסלנד בארצות הברית – איום של ממש על מדינה קטנה שהיצוא לארה"ב הוא חלק משמעותי בכלכלתה.

ב"הארץ" הגיב גדעון לוי: " פעם רייקיאוויק אהבה מאוד את ישראל, ושלחה את מיטב בנותיה ובניה להתנדב בקיבוצים. רייקיאוויק, כמו רוב העולם, שונאת את הכיבוש הישראלי. היא שונאת עוול ואפרטהייד והפרות של המשפט הבינלאומי וקולוניאליזם. רייקיאוויק היתה פעם אוהבת ישראל, ועכשיו היא לא יכולה לשתוק עוד."

בסופו של דבר פרסם ראש עירית רייקיאוויק הבהרה, והצהיר כי הכוונה היא לחרם על מוצרי ההתנחלויות ולא על כלל המוצרים הישראליים. ובכך יישרה רייקיאוויק קו עם הפרלמנט האירופי אשר החליט ברוב אדיר לסמן בסימון מיוחד את מוצרי ההתנחלויות המגיעים אל השוק האירופי. ובמיוחד, הסוציאל דמוקרטים האיסלנדים המחזיקים ברוב במועצת העיר יישרו קו עם עמדת המפלגות הסוציאל דמוקרטיות בסקנדינביה שכולן מחויבות למאבק בכיבוש הישראלי ובהתנחלויות ולמימוש פתרון שתי המדינות (מועצת העיר קופנהגן כבר קיבלה לפני כמה חודשים החלטה להחרים את מוצרי ההתנחלויות, וזה לא עורר כל כך הרבה רעש...)

ועוד הר געש דיפלומטי – הפעם ברחוב יהודה הלוי בתל אביב, שם שוכנת שגרירות ברזיל. למקום הגיעה משלחת של דיפלומטים ישראלים לשעבר, שהפכו למבקרים חריפים מאד של מדיניות ממשלת ישראל הנוכחית - שלושת הדיפלומטים הבכירים שנמנים עם חברי הקבוצה הם מנכ"ל משרד החוץ לשעבר, אלון ליאל, שגריר ישראל לשעבר בדרום אפריקה אילן ברוך והשגריר לשעבר בפריז אלי בר-נביא. השלושה ביקשו משגריר ברזיל בישראל להעביר פניה בלתי שגרתית אל נשיאת ברזיל דילמה רוסף – הם ביקשו שתסרב לקבל את שגריר ישראל המיועד, דני דיין.

דני דיין הוא אדם מוכשר שמילא תפקידים ציבוריים שונים. הוא גם יליד ארגנטינה, שכנתה של ברזיל, ומדבר ספרדית שוטפת. אלא שחלק גדול מהתפקידים שמילא דיין היו במסגרת מועצת יש"ע, הגוף המאגד את המתנחלים בשטחים הכבושים, שבראשה עמד מספר שנים. הוא אינו סתם מתנחל, אלא מנהיג פוליטי ואידאולוגי אשר אף זכה לכינוי "שר החוץ של המתנחלים". שלושת הדיפלומטים המורדים ציינו כי אם תקבל ממשלת ברזיל את דיין כשגריר המייצג את מדינת ישראל בברזיליה היא תיתן בכך הכרה למפעל ההתנחלויות הישראליות בשטחים הכבושים. "דיין הוא מתנחל המחויב אידיאולוגית למדיניות שאותה מגדירה ברזיל כבלתי חוקית לפי הדין הבינלאומי. דיין מתנגד לפתרון שתי המדינות,  הסכמה ברזילית למינויו תשלח מסר שלילי מאוד לכל הפלסטינים והישראלים התומכים בפתרון זה".

לפי הפרוטוקול הדיפלומטי, מדינה שמעוניינת למנות אדם לתפקיד שגריר במדינה אחרת צריכה להעביר בקשה רשמית לקבלת כתב הסכמה של המדינה המארחת. אם המדינה המארחת אינה מנפיקה כתב הסכמה לא ניתן לבצע את המינוי. בדרך כלל הדברים לא מגיעים עד כדי סירוב רשמי ופומבי, שכן נהוג לסכם את המינוי מראש במגעים בלתי רשמיים. במקרה זה מיהר נתניהו להודיע על המינוי בברזיל כדי לתת פרס לדני דיין, אשר תמך בו בבחירות האחרונות, וכנראה מבלי לברר את הענין עם הברזילאים. נשיאת ברזיל הביעה באופן בלתי רשמי חוסר נחת הרוח מן המינוי, אם כי עד עתה לא דחתה אותו רשמית.

עם פרסום דבר הפגישה של ליאל וחבריו עם שגריר ברזיל התעוררה סערה של התקפות נגדם. ראשי ה"אופוזיציה" יאיר לפיד, יצחק הרצוג ושלי יחימוביץ הודיעו בפומבי על תמיכתם במינויו של דני דיין. יחימוביץ  אף הגדילה לעשות בהצהרה של ידידותה האישית החמה עם דני דיין:  "הוא איש ראוי מאין כמותו,  קצין בצה"ל, יזם הייטק מוכשר, כלכלן, נבחר ציבור, איש ציבור – אז מה אם הוא גר בהתנחלות? יש הרבה אנשים בעמדות בכירות שגרים בהתנחלויות, אז מה?"). אכן, יש הרבה מתנחלים המחזיקים עמדות בכירות במדינת ישראל – כנראה שבקרוב גם המפכ"ל החדש של משטרת ישראל יהיה שכזה. אבל בדרך כלל מינוי מתנחלים לעמדות השפעה בכירות בישראל אינו מחייב את אישור ממשלת ברזיל... 

ובינתיים השטח ממשיל לבעור. אמנם נכון לעכשיו המתחם הקדוש והרגיש בהר הבית/חראם א-שריף נרגע מעט. אבל בהרבה מאד מקומות אחרים, פחות מפורסמים ופחות קדושים – למעשה, כמעט בכל מקום בו חיים פלסטינים תחת כיבוש שהפך מזמן בלתי נסבל - נמשכות יום יום תקריות, התנגשויות, ירי וזריקת אבנים ובקבוקי תבערה. האם זאת האינתיפאדה השלישית שכל כך הרבה דיברו עליה וציפו לה וחששו מפניה? אמצעי התקשורת ההמונית בישראל חדלו לעסוק בשאלה הזאת, ובמקום זאת המציאו מונח חדש "טרור האבנים". זה פותר את הבעיה, אם זה טרור צריך לדכא אותו ולהדביר אותו. כך אומר יום יום ראש הממשלה נתניהו, שאיום הפצצה האיראנית נגזל ממנו והוא זקוק בדחיפות לתחליף. כך כותב מדי יום "ידיעות אחרונות" אשר מתנגד לנתניהו ובימי בחירות תומך בכל מועמד שירוץ נגדו, אבל בימים אלה מעניק לראש הממשלה רוח גבית ל"מלחמה בטרור האבנים".

שלושה אמצעים דורש ראש הממשלה להנהיג – צלפים שאותם תציב המשטרה לירות ממרחק בזורקי אבנים, עונשי מאסר מינימום כבדים שיוטלו על מיידי אבנים שיגיעו חיים עד ספסל הנאשמים, וקנסות כבדים שיוטלו על הוריהם של מיידי אבנים שהם עדיין מתחת לגיל האחריות הפלילית. השלישי בין האמצעים האלה הוא אולי הדרקוני ביותר. אם הוריו של ילד זורק אבנים לא יוכלו לשלם את הקנס הכבד שיוטל עליהם – ואין ספק שבחלק גדול מהמקרים הם לא יוכלו – הרי לפי הצעת נתניהו תישלל מהם קיצבת הביטוח הלאומי, הקיצבה הקטנה והעלובה שבקושי רב מחזיקה הרבה משפחות במזרח ירושלים מעל פני המים. האם הגברת עוני נורא בקרב הפלסטינים תביא קץ לזריקת האבנים? בכך אפשר להטיל ספק.  

באופן ראוי לציון, היועץ המשפטי יהודה ויינשטיין שם מכשולים בדרכו של ראש הממשלה לאישור החוקים והאמצעים ל"מלחמה בטרור האבנים", והביא טיעונים רבים מתחום זכויות האדם והאזרח, עצמאות המערכת השיפוטית וההליכים המשפטים הראויים. באופן ראוי לציון,  כי היועץ ויינשטיין נבחר במיוחד כדי שיהיה לראש הממשלה יועץ משפטי כנוע ומאולף, שלא ישים מכשולים בדרכו. 

גם הרמטכ"ל גדי איזנקוט לא ממש מגלה התלהבות מן המסע המתוקשר שמנהל ראש הממשלה: "הרמטכ"ל העיר לאחרונה כי מתחילת השנה נהרגו 19 פלסטינים בגדה מירי חיילים, בתקריות שאירעו עקב יידוי אבנים ובקבוקי תבערה. זהו מספר גבוה, שאינו מסייע להרגעת השטח". לכן, ציין הכתב עמוס הראל, "איזנקוט ואלוף פיקוד המרכז, רוני נומה, אינם נכנעים ללחצים שמפעילים עליהם כעת ראשי המתנחלים וח"כים בימין, להפגין יד נוקשה יותר בפיזור תקריות בגדה או לערוך שינוי נוסף בהנחיות הפתיחה באש בצה"ל".

אולם מאז פורסמו הדברים ביום ראשון השבוע, המספר של 19 פלסטינים הרוגים כבר אינו אקטואלי. ביום שלישי השבוע – בעיצומו של יום הכיפורים, שבו אמורים בני הדת היהודית להתוודת על חטאיהם ולצפות במתח לפסק דינו של אלוהים על מה שצפוי להם בשנה הקרובה – נורתה למוות בעיר חברון הצעירה הפלסטינית הדיל אל־השלמון. לפי גרסת הצבא, מתקן הבדיקה האלקטרו־מגנטי במחסום התריע בזמן שהיא עברה בו, החיילים צעקו לה לעצור והיא המשיכה בדרכה, ירו לכיוון הרצפה כמה קליעים כדי למנוע ממנה להתקדם, ואז ראו שהיא מניפה  סכין שהיה עמה ולכן ירו לעבר רגליה ואחר כך ירו ירי נוסף וקטלני. מהתחקיר שקיים ארגון "בצלם" עולה כי אל-השלמון החזיקה בידה סכין שהוסתרה בבגדיה, ולא נשמעה להוראות החיילים. אולם, היא לא ניסתה לדקור את החיילים, ולאחר שנורתה בשתי רגליה ושכבה על הקרקע לא הייתה כל הצדקה לירי בפלג גופה העליון. "ההתגייסות האוטומטית של גורמי הפיקוד הצבאיים למתן גיבוי ליורים משדרת לחיילים בשטח מסר ברור לפיו אין כמעט שום הגבלה לשימוש בכוח – ובכלל זה כוח קטלני – נגד אזרחים פלסטינים" אומרים אנשי "בצלם". בדיוק ההיפך מן המסר שהמפקד העליון של אותו צבא ניסה להעביר – או כך זה נראה – כמה ימים לפני כן.  


בינתיים מתכונן הנשיא הפלסטיני מחמוד עבאס (אבו מאזן) לנאומו באו"ם הצפוי בשבוע הבא, ב-30 לספטמבר. במשך כמה שבועות עורר עבאס ציפיות והבטיח "להטיל פצצה". את טיבה של הפצצה הוא לא ביאר ועורר גל של ניחושים. בין האפשרויות שהוזכרו ביטול הסכמי אוסלו, הכרזה על פירוק הרשות הפלסטינית והעברת האחריות האזרחית והביטחונית בשטח לישראל ככוח הכובש, הפסקת שיתוף הפעולה הבטחוני בין שירותי הבטחון הפלסטיניים לאלה של ישראל, הכרזה על פלסטין כ"מדינה תחת כיבוש" המבקשת את הגנת הקהילה הבינלאומית, ו/או פנייה למועצת הביטחון בבקשה לקבל את פלסטין כחברה מלאה.  

בינתיים, בימים האחרונים התפרסם כי בלחצם של דיפלומטים אירופים ואמריקאים הסכים עבאס לצמצם את גודלה ועוצמתה של "הפצצה" שתכנו להטיל. אפילו כך, עם כיבוש נמשך ללא סימן של תקוה באופק, במוקדם או במאוחר תוטל איזו פצצה. 

או שבנקודה בלתי צפויה יתפרץ הר געש. 

יום שישי, 18 בספטמבר 2015

התלקחות באי של יציבות

התלקחות באי של יציבות

אוטובוס בוער בשכונת ראס אל עמוד במזרח ירושלים
תצלום: מחלקת כיבוי אש, ירושלים

ביום ראשון השבוע פרסם ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ברכה לאזרחי ישראל לרגל השנה החדשה וסיפר להם עד כמה טוב מצבם ושפר גורלם. "בשנה החולפת ראינו עד כמה מדינת ישראל היא מיוחדת. האדמה רועדת סביבנו אבל ישראל היא אי של יציבות, של שגשוג, של קדמה. הקמנו פה מדינה לתפארת, דמוקרטיה חופשית, תוססת ויוצרת, מגדלור של שפיות וקדמה". כך אמר ראש הממשלה לאזרחיו,  ומיד הוסיף "המשימה הראשונה במעלה היא להמשיך להקיף את מדינת ישראל בגדר ביטחון". 

יומיים וחצי בדיוק לאחר פרסום הברכה הנלבבת הנ"ל כינס ראש הממשלה ישיבת חרום כדי לדון בבעירה המשתוללת ומתרחבת בעיר ירושלים במרחק לא רב מלשכתו – מהומות נרחבות, עימותים מתמשכים של שוטרים עם מפגינים פלסטינים, תמונות דרמטיות מירושלים עולות אל ראש החדשות העולמיות... 

הנפץ שהצית את האש בירושלים, כמו בהרבה מאד מקרים בעבר, בא מן המתחם הקדוש הידוע ליהודים בשם "הר הבית" ולמוסלמים כ"חראם א-שריף". זהו המקום שם עמד בית המקדש היהודי - ליתר דיוק, שני בתי מקדש בזה אחר זה, שאת השני בהם החריבו לגיונות האימפריה הרומית בשנת 70 לספירה. את זכרו של בית המקדש נטלו עמם היהודים בכל ארצות נדודיהם, ובזכרונם הקולקטיבי התנקה בית המקדש מכל השחיתות שאפיינה את כוהניו בדורות האחרונים לקיומו והפך לכליל היופי והשלמות, התגלמות חלומות הגאולה היהודיים מדור לדור. לאחר מאות שנים בשלטון הרומי המאוחר והבינזטי המוקדם, בהם שימש המקום הזה כמזבלה, הגיעו לירושלים צבאות האיסלם. המוסלמים ניקו את גלי האשפה ובנו שם את מסגד אל-אקצה, שהוא מזה 1300 שנה המקום השלישי בקדושתו לדת האיסלאם לאחר מכה ומדינה. לפי אמונת האסלאם, זהו המקום אליו הגיע הנביא מוחמד ב"מסע הלילה" הפלאי על גב סוסו המעופף. 

במשך דורות רבים הנהיגו את הדת היהודית ומאמיניה רבנים פקחים שהיו ערים לסכנות החמורות של עימות בין דתי במקום הכל כך רגיש הזה. הם מצאו פתרון תיאולוגי מתוכחם לנטרל את הפצצה, והנחו את המאמינים כי מקום המקדש הינו קדוש מדי ואין לחלל אותו במדרך כף רגלם. את העליה אל המקום נורא ההוד הזה יש לדחות עד לבואו של המשיח. בינתיים הונחו היהודים המאמינים להמשיך להתפלל ליד הכותל המערבי, שריד המקדש - כפי שעשו מזה דורות על גבי דורות, מאה אחרי מאה. 

אולם בימינו עברה הדת היהודית, בגרסתה השליטה במדינת ישראל, מוטציה מסוכנת. מנהיגים דתיים רבים יותר ויותר מנחים את תומכיהם לעלות בהמונים אל הר הבית, כדי להתפלל בו ולתקוע בו יתדות ובסופו של דבר להחריב את המסגדים ולבנות במקומם את בית המקדש השלישי. פעם היו "שוחרי המקדש" מסוג זה קבוצות קטנות שנחשבו כתמהונים אפילו בחוגי הימין הישראלי -  אך לא עוד. כמו יתר גידולי הפרא בחברה הישראלית הם גדלו והתרבו והתרחבו וזכו לתמיכתם של חברי כנסת ממפלגות ממוסדות, כולל שרים בממשלה. 

עמדתה הרשמית של ממשלת ישראל היא שיהודים – ומבקרים לא מוסלמים אחרים – צריכים להנות מהאפשרות לבקר בהר. לכך לא הביעו הרשויות המוסלמיות כל התנגדות, והן אף מוכרות כרטיסי כניסה למקום וזוכות בכך למקור הכנסה בלתי מבוטל. אולם בחודשים האחרונים גבר והלך מספר הקבוצות המאורגנות של יהודים ישראלים מאנשי הימין הקיצוני, שאינם מסתירים את כוונתם ושאיפתם להפוך ממבקרים לבעלי הבית ולדחוק מהמקום את רגלי המוסלמים. כך התרבו התקריות וההתנגשויות. המשטרה החלה לאסור כניסת גברים מוסלמים מתחת לגיל חמישים, אך התירה כניסת נשים מוסלמיות - ואז התארגנו קבוצות של נשים מוסלמיות אשר התעמתו עם אנשי הימין. בעקבות זאת נשמעו דרישות למנוע גם את כניסת הנשים. בחודש האחרון החלה המשטרה בנוהל חדש, למנוע כניסת כל המוסלמים להר בשעות הבוקר "כדי למנוע התקפות על מבקרים יהודים" – מה שעורר את החשד שיש כוונה ליצור סטטוס קוו חדש של שעות תפילה שייוחדו ליהודים. 

כך הגענו אל השבוע הזה, שבוע ראש השנה היהודית החדשה, שאותו ניצלו מרבית אזרחי ישראל לחופש ונופש ומנגל - אך מאות מאנשי הימין הקיצוני הודיעו על כוונתם לחגוג את ראש השנה בעליה על ההר ותפילה שם. בראשם עמד אורי אריאל, שר החקלאות בממשלת נתניהו, וביניהם היו גם צעירי מפלגת הליכוד של נתניהו עצמו שהודיעו כי יעלו על ההר כדי "לממש  את הריבונות היהודית". עשרות צעירים פלסטינים נזעקו לבוא ולהגן על המקום הקדוש להם, וכדי לעקוף את ההגבלות המשטרתיות הם הגיעו לשם כבר בלילה הקודם ולנו  במסגדים - לקדם את פניהם של אנשי הימין. בשעות הבוקר המוקדמות פשטו שוטרים  על המסגדים כדי "לאבטח את קיום ביקורם של היהודים" והתעמתו עם הצעירים באלימות רבה. עשרות צעירים פלסטינים נעצרו והאחרים נהדפו  אל תוך מבנה המסגד, ואז הגיעו השר אריאל וחבריו תחת אבטחה משטרתית כבדה. השר אריאל התפלל בהפגנתיות על ההר והבטיח לחזור גם למחרת. 

למשמע הידיעה, החלו מאות מוסלמים לנהור אל המסגדים. המשטרה החלה למנוע את כניסתם של "עושי צרות מוסלמים" לפי רשימת שמות ותצלומים שהוכנה בידי שירותי הבטחון. האנשים שכניסתם נמנעה התעמתו  עם המשטרה בסמטאות שמסביב למתחם ההר הקדוש. העימותים התרחבו  והתפשטו לכל רחבי מזרח ירושלים. לכל אורכו של "קו התפר" המתפתל, המפריד בין השכונות הערביות לבין השכונות היהודיות שהוקמו על קרקע פלסטינית מופקעת, התרבו המהומות, העימותים והשלכת אבנים, זיקוקים ובקבוקי תבערה. נהג ישראלי, אלכסנדר לבלוביץ בן ה-64, נהרג בתאונת דרכים ליד "קו התפר". המשטרה קבעה כי התאונה נגרמה בגלל אבנים שפגעו ברכבו וגרמו לו לאבד שליטה.

אמצעי התקשורת הישראליים הדגישו בעיקר את מותו של לבלוביץ – הרבה פחות את האירועים שקדמו לו. הכותרות רדפו זו את זו בעיתונים בעלי התפוצה ההמונית: "אלכסנדר נרצח בדרך מסעודת החג"/"טרור האבנים משתולל!"/"האבן הורגת, אבן היא נשק רצחני!"/"לעצור את הרוצחים!"/"טרור ללא הפסקה ברחובות ירושלים"/"עיר בירה תחת מתקפה"/"די לסלחנות למיידי האבנים!"/"צריך יד חזקה!". ואכן בהתיעצות החרום שקיים ראש הממשלה, בלב ליבו של מגדלור היציבות והקדמה, נדונו צעדים חריפים נגד זורקי אבנים ונגד הוריהם של זורקי אבנים, קנסות כבדים וחיוב שופטים להטיל עונשי מאסר ארוכים ושינוי הוראות הפתיחה באש לשוטרים וחיילים וגם הצבת צלפים שירו במיידי האבנים ממרחק.

באותו זמן, התגובות בזירה הבינלאומית שמו את האצבע על מקור הבעיה – הנסיונות להשתלטות יהודית על מקום קדוש מוסלמי. רוסיה, האיחוד האירופי והאו"ם וגם הסטטיט דפרטמנט פרסמו קריאות תקיפות לממשלת ישראל לקיים ולשמר את הסטטוס קוו בהר ולא לשנותו. עבדאללה מלך ירדן, אשר לממלכתו ניתן בהסכם השלום מ-1994 מעמד רשמי בנושא המקומות הקדושים בירושלים, פרסם אזהרה תקיפה כי "כל פרובוקציה נוספת בירושלים, שבה יתעמתו שוטרים עם מתפללים מוסלמים באל-אקצא, עלולה לפגוע ביחסים בין המדינות". ואילו סלמן מלך סעודיה יצא בשורת שיחות טלפון דחופות ומתוקשרות עם מנהיגי העולם – החל מנשיא רוסיה פוטין, דרך מנהיגי אירופה ועד אובמה בבית הלבן, מכולם ביקש המלך את עזרתם והתערבותם למנוע את הבערה העלולה לפרוץ בירושלים. רק ימים ספורים לפני כן התגאה דורי גולד, איש אמונו של נתניהו שמונה כמנכ"ל משרד החוץ, ביחסים הטובים שנרקמו בשנים האחרונות בין ישראל וסעודיה...

הבוקר, מועצת הביטחון של האו"ם קראה לישראל - פה אחד ובתקיפות - לשמור על הסטטוס קוו בחראם א-שריף (בהחלטה נקרא המקום בשם זה ולא אחר). לשווא מחה שגריר ישראל רון פרושאור על "ניסוח חד-צדדי שלא הזכיר את יידוי האבנים הפלסטיני".  

עם זאת, בו בזמן זכה נתניהו לפרס תנחומים בלתי מבוטל בנושא אחר. בהשפעת ארצות הברית ועם תמיכה אירופאית, הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית דחתה על הסף הצעה להטיל  פיקוח בינלאומי על הכור הגרעיני הישראלי בדימונה. 
השילוב של שתי ההחלטות באותו היום מבטא מסר פושר מן הקהילה הבינלאומית: ישראל נדרשת לנהוג בזהירות ביחסיה עם הפלסטינים כעם ועם המוסלמים כקהילה דתית - אך בו בזמן ניתנה לה יד חופשית לשמור מאחורי הקלעים מונופול גרעיני, כולל טילים הנישאים בצוללות המסוגלים למחוק מן המפה כל עיר במזרח התיכון. אכן, אי של יציבות...


יום שבת, 5 בספטמבר 2015

בהחלט, שבוע חינוכי מאד

בהחלט, שבוע חינוכי מאד


ב-2008 נולדה בגדה המערבית "נקודת חיכוך" חדשה. מתנחלים מהתנחלות חלמיש ירדו אל המעין שבו השתמשו במשך דורות רבים תושבי הכפר הערבי הסמוך נבי סלאח. המתנחלים  נטלו פחיות ספריי וציירו סביב המעין מגיני דוד כחולים. הם הציבו במקום סככות וספסלים, והעיקר - חסמו את הכניסה לתושבי נבי סלאח. בתחילה הוצב במקום שלט בו נכתב ""אתר עתיקות – הכניסה אסורה". אחר כך הוסיפה יד אלמונית לשלט מלים מפורשות יותר, בכתב יד "אין כניסה לערבים". 


תושבי נבי סלאח  לא השלימו עם אבדן המעין. תחילה פנו אל המנהל האזרחי והציגו בפניו מסמכים המעידים על בעלותם ארוכת הימים על המעין. למנהל לא אצה הדרך לטפל בענין. מסמכי הבעלות הועברו ל"בדיקה משפטית" מתמשכת, ובינתיים נשאר המעין ברשותם הבלעדית של המתנחלים.  

בעקבות זאת אימצו לעצמם תושבי נבי סלאח את צורת הפעולה שהחלה בכפר בילעין כמה שנים לפני כן. מדי יום שישי יוצאים תושבי הכפר – ועמם מתנדבים ישראל ובינלאומיים – לצעדת מחאה הצועדת לעבר המעין שנגזל, ובדרך כלל נחסמת ונבלמת באלימות בידי כוחות הצבא המוצבים בשטח. המיוחד בפעולות המחאה בנבי סלאח, לעומת בילעין וכפרים אחרים, היא הנוכחות וההשתתפות הבולטת של נשות הכפר.

בבדרך כלל, אמצעי התקשורת הישראליים אינם מדווחים על העימותים השבועיים בנבי סלאח: המטחים הכבדים של רימוני גז מדמיע בהם מקבל הצבא את פני המפגינים, לעיתים עוד בטרם יצאה התהלוכה מבין בתי הכפר, ואשר לא פעם מסלימים גם לירי חי; המספר הרב של פצועים ועצורים, כולל ובמיוחד של קטינים; הפשיטות והמעצרים שמקיים הצבא בבתי הכפר בשעות הקטנות של הלילה. בסך הכל, זוהי שגרה החוזרת על עצמה כל שבוע כבר מזה שש או שבע שנים, התצלומים וקטעי הוידאו, המגיעים מתוככי הכפר נבי סלאח ומהשדות בדרך אל המעין, בדרך כלל זהים לאלה שצולמו בשבוע שעבר ויצולמו גם בשבוע הבא. בסך הכל, מבחינת עורכי החדשות באמצעי התקשורת הישראליים, אלה פשוט לא חדשות.

התמונות שהגיע מנבי סלאח בשבוע האחרון היו אחרות. מעצרו של נער בן 12 והוצאתו מידי החיילים בידי קבוצת נשים זכו לתשומת לב עולמית. תמונה שווה אלף מלים – אבל מה בדיוק אמרו התמונות האלה? 

תצלום: איי.אף.פי.

לאנשי הימין למיניהם  לא היה ספק מה הם רואים: "התמונות המבישות שבהן נראה חייל צה"ל מותקף ומוכה על ידי נשים וילדים פלסטינים משדרות חולשה וחוסר אונים של צה"ל" / " לא החייל אשם, אלא קברניטי הצבא והמדינה שכובלים את ידי החיילים" / "הערבוש הקטן זרק אבנים כמו מחבל גדול ואחר בכה כמו תינוקת כשהחייל תפס אותו. כל הכבוד לחייל שגילה איפוק ונהג במוסריות" / "חייל לא צריך לרוץ כמו עז בין הסלעים כדי לתפוס זורק אבנים, זה מבזה וחסר תועלת. צריך במקום זה לשים צלף שירה לכל מיידה אבנים כדור בברך ממרחק 300-400 מטרים". 

"שום חייל לא הותקף בנבי סאלח, זו פסיכוזה לאומית ישראלית. עדות לנתק הגובר של הציבור מהמציאות שהוא מחולל." כתב רוגל אלפר ב'הארץ'. "מי שמביט בסרטון המתעד את התקרית בנבי סאלח ומגיע למסקנה שחייל מותקף לוקה בכשל קוגניטיבי שנובע מהשחתה מוסרית עמוקה. עיניהם של הישראלים האלה רואות חייל מנסה לעצור בברוטאליות ילד פלסטיני בן 12 שידו מגובסת, וכמה נשים פלסטיניות וילדה אוחזות בו בכוח בניסיון נואש, היסטרי, למנוע זאת ממנו. החייל חמוש ברובה ובגז מדמיע. הן לא חמושות. ניכר בעליל כי אינו שרוי בסכנה. ברגע שהוא מרפה מהילד, הן מרפות ממנו. אבל מוחם של הצופים האלה מספר להם סיפור אחר ממה שהם רואים." 


לפתע הוסט מוקד הויכוח מן החייל הישראלי והנשים הפלסטיניות אל ישראלי אחר (לא חייל) שגם הוא נכח שם במקום. התברר שבין פעילי השלום הישראלים שהיו בנבי סלאח נמצא גם הרצל שוברט, מורה ותיק להיסטוריה בבית הספר אורט ברמת גן. עד השבוע מעטים הכירו את שמו, אבל הוא זכה לחשיפה תקשורתית מירבית בו ברגע שמישהו זיהה אותו באחת התמונות מן ההפגנה. תוך פחות מעשרים וארבע שעות מרגע הגילוי פתחו פעילי ימין קיצוני במסע לחצים נרחב ומתוקשר היטב ופנו אל שר החינוך נפתלי בנט, לרשת אורט, לחברי כנסת מהימין ולעיריית רמת גן בניסיון להפעיל לחץ ולהביא לפיטוריו של שוברט. ראש העיר רמת גן ישראל זינגר תפס מיד את הכדור: "אם הנתונים שהוצגו בתקשורת נכונים, אין לאדם שפגע בחיילי צה"ל שום מקום בחינוך ילדי העיר". (לאמיתו של דבר, לא הובאה שום עדות שהרצל שוברט תקף  חייל כלשהו). ח״כ בצלאל סמוטריץ׳ (הבית היהודי) כתב: ״מורה אמור לשמש דוגמה אישית גם מעבר לשעות ההוראה הפרונטלית ועליו להתנהג בהתאם, יש לבדוק את התאמתו של מר שוברט לשאת בתואר הנשגב 'מורה' במערכת החינוך בישראל".

לבעל הטור ערן רולניק  התשובה בענין היתה שונה ממה שהתכוון סמוטריץ'. במאמר בכותרת "כולנו הרצל שוברט" כתב רולניק: "בצרפת של 1968 צעדו מאות אלפים ברחובות וקראו בקול גדול 'כולנו יהודים גרמנים', בהבעת הזדהות עם דניאל כהן-בנדיט, מנהיג סטודנטים שנרדף אז בידי ממשלת צרפת. בישראל של 2015, היוצא מן הכלל הוא מורה להיסטוריה המשתתף בהפגנה נגד הכיבוש, ונחלץ לעזרתו של ילד פלסטיני המותקף בידי חייל חמוש. והנה הוא מוקע מכל עבר כבוגד ושאלת התאמתו לתפקיד של מורה בישראל מוטלת בספק. דומה שלפנינו הוכחה נוספת לכך שלא הרכב הקואליציה יקבע את גורלה של הדמוקרטיה הישראלית, אלא נכונותם של אנשים הגונים להוות אופוזיציה לכוחות הכבידה של הפשיזם. בעת הזאת, לא להחלפה של שלטון הליכוד בשלטון המחנה הציוני זקוקה הדמוקרטיה הישראלית, אלא למחנכים אמיצים מסוגו של המורה מרמת גן. ביום שבו נהיה כולנו הרצל שוברט, ולא נחשוש להזדהות עם חלשים, נדע שיש משמעות לאופוזיציה גם כאשר הסיכויים לסיום הכיבוש נראים קלושים מאי פעם. להיות באופוזיציה בעת הזאת משמע להמשיך ולחפש דרכים שיאפשרו לחיות בארץ הזאת מבלי לוותר על מקומנו בהיסטוריה כיהודים." 


במקרה, התנהלה כל המהומה הזאת בדיוק בשבוע הזה בו נפתחה שנת הלימודים החדשה. אמצעי התקשורת ההמונית התמלאו בתצלומים של ילדים חמודים המגיעים ליום הראשון בכתה א'. אבל היה בזמן האחרון ארוע חינוכי אחד שלא זכה לשום אזכור באמצעי התקשורת בישראל. הארוע כן הוזכר כאן, בבלוג הזה:" בבוקר ה-20.8.15 החריב הצבא את בית הספר בכפר חירבת סמרה שבבקעת הירדן. תושבי הכפר בנו את בית הספר בעזרת חברי ועד הסולידריות עם בקעת הירדן ומתנדבים בינלאומיים. לפני כן, נאלצו ילדי הכפר לנסוע  25 קילומטרים באוטובוס לבית הספר בעין אל ביידה. כל ארבע הכיתות נהרסו על-ידי הצבא, והחומרים החינוכיים נקברו תחת ההריסות". ועד הסולידריות עם בקעת הירדן שיגר את הידיעה הזאת לכל אמצעי התקשורת – אבל שום עורך לא חשב שאלה חדשות הראויות לפרסום. 


ארגון המתנחלים "רגבים", אשר מקיים מעקב שוטף אחד הנעשה בשטח, כן שם לב. הם בהחלט הביעו שביעות רצון על הריסת בית הספר בחירבת סמרה, אך מבחינתם זה לא מספיק – הם רוצים עוד! ביום שלישי השבוע חשפו אנשי "רגבים" שערוריה של ממש: האיחוד האירופי בונה לפלסטינים בתי ספר. כן, כך הצהיר עובד ארד מתנועת רגבים. "האיחוד האירופי הקים בית ספר לא חוקי במרחב הר חברון. זה בניגוד לחוק הישראלי, כדי לחזק את ההתיישבות הפלסטינית בשטח סי. יש לנו תצלומים - האיחוד האירופי מצפצף על החוק במדינת ישראל.  זה בית ספר בלתי חוקי לחלוטין וצריך להרוס אותו מיד. וזה כבר מקרה שני, כבר באוקטובר 2014 חשפנו שהאיחוד האירופי הקים בית ספר לא חוקי באזור כביש 60, ממזרח לירושלים, הם עשו את זה באופן גלוי לחלוטין, דגל האיחוד מתנופף בגאווה על בית הספר הבלתי חוקי. הם פשוט מצפצפים עלינו. זאת הפרת הריבונות הישראלית, הם מלמדים את התלמידים הפלסטינים איך משתלטים על אדמות. ולא רק בתי ספר, האירופים גם מספקים לפלסטינים טורבינות המייצרות חשמל באמצעות רוח, וגם בתי שימוש מקימים להם. את כל זה צריך להרוס, לבלום את ההשתלטות של הפלסטינים על שטח סי בעזרת האירופים."


האם עובד ארד מתנועת רגבים היה נחשב כמתאים לשאת בתואר הנשגב 'מורה' במערכת החינוך בישראל? במצב הנוכחי, בהחלט סביר שכן.  

עצומה - שמים קץ למקארטיזם