יום שבת, 23 באפריל 2016

שובו של אל המדבר


שובו של אל המדבר


 
חג חרות שמח!
(פלסטינים עוברים במחסום טייבה)

"מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים". " כל המרבה לספר ביציאת מצרים, הרי זה משובח".  "בכל דור ודור, חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". 

יכולים הסטוריונים וארכיאולוגים להמשיך עוד שנים רבות להתווכח אם יש איזה בסיס היסטורי לסיפור המופיע בספר שמות בתנ"ך. אבל, היה או לא היה במציאות ההיסטורית של ארץ מצרים לפני יותר משלושת אלפים  שנה, אין ספק שהסיפור הזה השפיע השפעה עמוקה על תודעתם העצמית של היהודים בכל הדורות. גם השנה ישבו יהודים בבתיהם וסיפרו ביציאת מצרים – גם אם חלק גדול מהם רק חזרו על הנוסח המקודש שעבר מדור לדור ולא הקדישו הרהור רב למשמעותו והשלכותיו לחייהם בימינו אלה. 

ולא רק על יהודים השפיע הסיפור של יציאת מצרים. הנצרות קיבלה אותו ככתבו וכלשונו בתור חלק מן "הברית הישנה" ודאגה לתרגם אותו ולהפיץ אותו לכל השפות באשר הן. גם האיסלאם קיבל אליו את סיפור יציאת מצרים וכלל גרסה שלו בקוראן. וכך הפך סיפור העבדים שנאנקו תחת עול השעבוד במצרים והמשחרר הגדול שקם להם ושמו משה לחלק ממורשת האנושות כולה, מקור השראה ותקווה בכל מקום ובכל זמן למי שסובל מדיכוי וחולם על שחרור. 

במיוחד, כידוע, היה הסיפור הזה מקור תקוה אדיר לשחורים באמריקה. הם נקרעו באכזריות ממולדתם ונשלחו במסע זוועות מעבר לאוקינוס לחיי עבדות בארץ זרה ושם נלקחו מהם שפתם ותרבותם ודתם והאדון המשעבד כפה עליהם את שפתו הוא ודתו הוא. והנה דווקא בתוך ספרי הקודש של הדת החדשה הזאת שנכפתה עליהם מצאו העבדים השחורים מקור תקוה, סיפור רב עוצמה על מי ששועבדו כמוהם וזעקו לאלוהים אשר שלח להם מושיע ומשחרר. וכך במשך דורות של עבדות תחת שוט הנוגש, ואחריהם עוד דורות של דיכוי ואפליה קשה, חלמו השחורים באמריקה על יום השחרור ועל משה משלהם שיקרא בקול גדול "שלח נא את עמי!".
 הרייט טובמן, שנולדה כשפחה בדרום ארצות הברית, הצליחה לברוח לחופשי, ואחר כך חזרה פעמים רבות לדרום כדי לעזור לעבדים אחרים לברוח. היא היתה לאגדה בקרב העבדים וזכתה לכינוי "משה". 

ולאחר כל ההיסטוריה הזאת – גם השנה הגיע חג הפסח ובו מצווים היהודים אשר נתנו לעולם את הסיפור הזה לספר ביציאת מצרים, וכל המרבה הרי זה משובח. בטלויזיה דיבר ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, הרואה עצמו כמנהיג העם היהודי באשר הוא,  ואיחל חג שמח לכל אזרחי ישראל, אבל במיוחד לחיילי וחיילות צה"ל ושוטרי משמר הגבול ומשטרת ישראל. וכך התקיימו סדרי פסח המוניים בבסיסי צה"ל ברחבי השטחים הפלסטיניים, והשתתפו בהם החיילים המאיישים את מחסומי הדרכים בכבישי הגדה המערבית, והיוצאים לפשיטות ומעצרים בכפרים ובערים הפלסטיניות, וגם צוותי ספינות הטילים האוכפות את הסגר ההדוק על חופי עזה. וגם כל המתנחלים החיים בחסות הצבא על אדמה פלסטינית מופקעת חגגו את חג החירות ברוב פאר והדר וסיפרו ביציאת מצרים עד לשעות מאוחרות של הלילה. וכדי לקיים את מה שנאמר "וגר לא תלחץ, ואתם ידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים" קיימו שוטרי משטרת ישראל במהלך חג הפסח מצוד רחב ידיים אחר שב"כים, הלא הם פלסטינים השוהים בישראל ללא היתר ואשר אותם יש ללכוד ללא דיחוי. 

בבית אחד בישראל הגיעה שמחת חג החרות לשיאה. סמל אלאור אזריה, אשר לפני חודש ירה בראשו של פלסטיני פצוע ששכב על הקרקע בחברון ומעשהו צולם לפרטי פרטים בידי פעיל שטח של "בצלם" שוחרר לבלות את החג בביתו ובחיק משפחתו האוהבת. כפי שמראים משאלי דעת הקהל, רוב בקרב אזרחי ישראל היהודים חושבים שראוי להרוג את מי שנחשב כ"מחבל" גם אם כבר אינו חמוש ואינו מהווה שום איום. אשר על כן חושבים רבים מהם אין להאשים את סמל אזריה ברצח וגם לא בהריגה, אלא יש לשחררו ואולי אף להעניק לו צל"ש ומדליה. 

כדי להבין את השורשים העמוקים של המצב אליו הגענו בימים אלה במדינת ישראל, ראוי אולי  ללכת אל חלק אחר בתנ"ך, אל סיפור הרבה פחות מלבב – סיפור כיבוש כנען. לאחר השחרור הגדול מן השעבוד במצרים, נדדו העבדים המשוחררים ארבעים שנה במדבר. הם נרתעו מפני המשימה שרצה אלוהים להטיל עליהם, לצאת למסע מלחמה גדול ולכבוש בכח הזרוע את הארץ המובטחת, ועל כך מגנה אותם המקרא כפחדנים. 

המשימה עברה אל בניהם, אשר  כבר לא זכרו את ימי העבדות במצרים. בראשות המצביא יהושע בן נון הם הסתערו בחמת זעם על ארץ כנען וכבשו עיר אחר עיר. ואז, במצוות אלוהים הם טבחו והרגו את כל התושבים, גברים ונשים, זקנים וילדים ובחלק מהמקומות אף את כל חיות הבית. ובסוף הטוב הם חילקו ביניהם את הארץ שנותרה ריקה מתושביה. 

כך לפחות מתאר זאת ספר יהושע בתנ"ך. רבים מן החוקרים וההיסטוריונים המודרניים מפקפקים באמינות התיאור – ואם כך, הרי אין ספק שהספר הזה, שזכה למעמד של קדושה כחלק מספר הספרים של העם היהודי, חובר בידי מישהו שניחן בדמיון חולני במיוחד. גם את הטכסט הזה אימצה לעצמה הנצרות וגם אותו תרגמה והפיצה ברחבי העולם - וגם הוא שימש מקור השראה. למתישבים אירופים בצפון אמריקה ובדרום אפריקה היה קל ונוח לזהות את עצמם עם לוחמיו העברים של  יהושע בן נון ואת השחורים או האינדיאנים עם הכנענים. 

ראוי לציין כי היהדות עצמה, אשר תרמה לתרבות העולמית את הטכסט הזה, התרחקה ממנו יותר ויותר במהלך הדורות. צאצאיהם הרחוקים של הנוודים הפראים אשר פרצו מן המדבר ובידיהם חרבות נוטפות דם והחריבו את עריה של ארץ כנען הפכו בעצמם לעירונים המובהקים ביותר בכל הארצות הרבות בהן חיו, אשר העריצו יותר מכל את הלמדנים ויודעי הספר ורחקו מכל עיסוק מלחמתי (למען האמת, בכל מקרה לא היתה להם הרבה אפשרות לעיסוקים מסוג זה...). האל בו האמינו היהודים, אל אוניברסלי, "מלך מעולם עד עולם", התרחק מאד מדמותו של האל השבטי הפראי וצמא הדם של הנוודים הקדמונים. גם את הקרבת הבהמות לקרבנות, שהפכה את מקדשי העולם העתיק לבתי מטבחיים, עזבו היהודים והחליפו אותה בתפילה - מנהג שאותו אמצו גם הנוצרים והמוסלמים.

ספר יהושע – ועוד פסוקים ופרקים נוטפי דם – נשארו בתנ"ך. ליהודים שומרי המצוות אסור להחסיר אפילו אות אחת,  ובודאי לא ספר שלם. אבל אפשר לתת פרשנות מרככת ומעדנת, ולדחות את כל הנושאים האלה לימות המשיח, נושאים שאינם בתחום הענין והעיסוק המעשי של היהודים כאן ועכשיו. כך בדיוק עשו רבנים וגדולים בתורה במשך מאות שנים. במשך מאות שנים, לא זה היה מוקד האמונה והמסורת היהודית. בין החגים והמועדים הרבים בלוח השנה היהודי לא נקבע מעולם חג לזכרם של יהושע וכובשי כנען. 

כך, עד לעלית התנועה הציונית באירופה של המאה התשע עשרה, אשר עוד בטרם הגיעו חלוציה אל הארץ המובטחת ונתקלו פנים אל פנים ביושביה הערבים כבר החלה לחלום על "יהדות השרירים". בשנת 1899 כתב שאול טשרניחובסקי – סטודנט יהודי צעיר שבא מאוקראינה ללמוד רפואה באוניברסיטת היידלברג ואשר עתיד היה להפוך לאחד מגדולי המשוררים של התנועה הציונית - את אחד משיריו הידועים ביותר: קַצְתִּי בִּגְסִיסָה לַדּוֹרוֹת / זָקֵן הָעָם – אֱלֹהָיו זָקְנוּ עִמּוֹ! / רְגָשׁוֹת נִצְמָתִים בִּידֵי חִדְלֵי-אוֹנִים / קָמוּ לִתְחִיָּה מִמַּסְגֵּר מְאַת דּוֹרוֹת /  אֶכְרַע לַחַיִּים, לַגְּבוּרָה וְלַיֹּפִי / אֶכְרַע לְכָל שְׂכִיּוֹת-הַחֶמְדָּה, שֶׁשָּׁדְדוּ / פִּגְרֵי אֲנָשִׁים וּרְקַב זֶרַע אָדָם / מִיַּד אֵל אֱלֹהֵי מִדְבְּרוֹת הַפֶּלִי / אֵל אֱלֹהֵי כּוֹבְשֵׁי כְּנַעַן בְּסוּפָה / וַיַאַסְרוּהוּ בִרְצוּעוֹת שֶׁל תְּפִילִין!

לפני מאה ושבע עשרה שנה כתב משורר צעיר ונלהב את המלים האלה. במשך מאה ושבע עשרה שנה שקדו התנועה  הציונית ומדינת ישראל על המלאכה של שחרור האל של כובשי כנען מכבליו. את פריו של המאמץ ואת דמותו של אל המדבר המשוחרר אפשר היה לראות בסרטון שהגיע השבוע מן ההפגנה בלב תל אביב, העצרת שנקראה לתמיכה נלהבת באותו סמל אלאור אזריה אשר כיוון את רובהו וירה מטווח אפס בראשו של פצוע השוכב על הארץ.  "מוחמד מת! מוחמד מת!" קרא שם ההמון, ו"נשרוף לכם את הכפר!", ו"יהודי נשמה – ערבי בן זונה!" וגם "שמאלני הוא בן זונה" ו"התקשורת מזדיינת" וקינחו בסתם "מוות לערבים! מוות לערבים! מוות לערבים!". 


אין ספק,  האל של כובשי כנען בסערה השתחרר מכבליו והוא משתולל חופשי ללא מעצורים ברחבי מדינת ישראל והשטחים הנתונים לשלטונה הצבאי המתמשך. והיכן עוד נמצא בימינו את מי שינסו לחזור ולכבול אותו? אולי בבוסטון שבארצות הברית. באותו היום בו נחת על דפי הפייסבוק הסרטון מן העצרת ההיא בתל אביב הגיע גם סרטון בו נראים חברי ארגון יהודי הנקרא "אם לא עכשיו" אשר ביקשו לערוך סדר פסח של מחאה במשרדי הלובי היהודי איפ"ק. בסרטון נראים פעילי הארגון  שנעצרו בידי משטרת בוסטון בעוון הסגת גבול נלקחים כבולים בזה אחר זה אל ניידת המשטרה בעוד חבריהם מחוץ לבנין מלווים אותם בשירה והנפת שלטים: "די לכיבוש!" / "כיבוש – מכה שלא נכתבה בתורה" / לשנה הבאה – חרות וכבוד ל-כ-ו-ל-ם". בהודעה שפרסמו המארגנים נאמר: "אלפי יהודים אמריקאים יעשו כל מה שנדרש להראות לנשיא הבא – מי שזה לא יהיה (או תהיה) – שבקרב יהודי ארצות הברית מתעוררת תנועה נגד הכיבוש, תנועה חזקה יותר מאי פעם". 


שמו של הארגון הזה בא גם הוא ממקורות היהדות. הלל הזקן, המבטא בצורה בולטת את פניה ההומניים של המסורת היהודית, אמר "אם אין אני לי, מי לי? וכשאני לעצמי, מה אני? ואם לא עכשיו, אימתי?". והוא גם אמר "במקום שאין אנשים, השתדל להיות איש". ".



יום שלישי, 5 באפריל 2016

שלושה חיילים מכוסי פנים וחתול אחד יהיר

שלושה חיילים מכוסי פנים וחתול אחד יהיר 

הויכוח התחיל עוד כאשר חיכינו לאוטובוס  בתל אביב, ונמשך כל הדרך לירושלים ומעבר לקו הירוק אל מחסום המנהרות. כמובן, זה היה על הנושא החם ביותר בימים אלה – החייל שצולם בחברון כשהוא יורה בראשו של פלסטיני "מנוטרל".

- "ראיתם? כבר העבירו את הרוצח הזה ל'מעצר פתוח במחנה צבאי'. כבר ירדו מלהאשים אותו ברצח. בסופו של דבר ישפטו אותו על 'שימוש רשלני בנשק' או משהו כזה והוא יקבל שבוע מאסר על תנאי".
- "מה אתה מצפה כאשר במשאלי דעת הקהל יש כזה רוב שתומך במנוול הזה? פשוט מאד, רוב הישראלים חושבים שהוא התנהג בסדר גמור. המדינה הזאת באמת הולכת לכלבים!"
- "היינו צריכים לבוא לשם, לבית הדין הצבאי בקסטינה. לעמוד מול כל אלה שהפגינו בעד החייל הזה וחיבקו אותו. היינו צריכים לעשות הפגנת נגד, לצעוק 'רוצח לכלא! רוצח לכלא!' ואז כל המדינה היתה רואה שיש כאן שני צדדים לויכוח, התקשורת הבינלאומית היתה משדרת את זה בענק". 
- "אתה באמת רוצה ללכת ראש בראש, ללכת מכות עם כל חמומי המח האלה, אוהדי בית"ר, לה פמיליה וכל יתר החולרות?"
- "הם לא מפחידים אותי. אם אנחנו נבהלים מכמה פאשיסטים אז אפשר כבר לסגור את הבסטה".
- "גם אותי הם לא מפחידים, אם אין ברירה אני מוכן גם ללכת מכות. אבל אם היינו באים לשם היו מאשימים אותנו שאנחנו נטפלים לבורג הקטן, לחייל הפשוט, ועוזבים את אלה למעלה שנותנים את הפקודות וקובעים את המדיניות".
- "איזה בורג קטן? מי שמקבל החלטה להרוג ומכוון את הנשק ולוחץ על ההדק ויורה כדור לראש של אדם חסר ישע ששוכב על הארץ? זה בורג קטן? זה בורג ענק, זה מלאך המוות. זה פשוט מאד רוצח, רוצח".
- "אבל כשאתה מכוון את כל האש אל החייל הזה אתה נכנס ישר למלכודת שהניח לך שר הביטחון יעלון וכל החבורה שלו. יעלון מציג את זה כאילו כל החיילים בצה"ל צדיקים וטהורים ומוסריים ורק כאן יש עשב שוטה אחד. רק לפני שבועיים יעלון קרא לשוברים שתיקה בוגדים, עכשיו הוא אביר המוסר, אביר טוהר הנשק. אתה רוצה להיות בלהקת המעודדות של יעלון? אני לא".
- "אני לא בדיוק מעריץ של יעלון, אבל אם פעם לשם שינוי מישהו מהממסד הצבאי והפוליטי אומר משהו נכון וסופג על זה מתקפה כבדה מהימין הקיצוני, לא מפריע לי להיות לצידו".
- "אבל זה לא בדיוק שהוא אומר משהו נכון. הוא אומר שהכיבוש בסדר וכל החיילים בסדר ורק החייל הזה אשם. וזאת צביעות, צביעות מדרגה ראשונה." 
- "צביעות? אולי . אני מעדיף צביעות על מי שאומרים שחייל רוצח הוא גיבור. זה אולי לא צביעות, זה בודאי פאשיזם". 
- "תחשוב רגע איך זה נראה לסתם אנשים שהם לא פעילים פוליטיים כמונו, אנשים שמקבלים את המידע שלהם רק מכלי התקשורת הממוסדים בתוספת קצת טינופת שעוברת ברשתות החברתיות. כולם יודעים שהיו הרבה חיילים אחרים שעשו אותו דבר בדיוק, חיילים שהרגו בכוונה תחילה פלסטינים בלי שהיה איזה איום או איזו סכנת חיים. חיילים שהרגו בשביל נקמנות, הרגו בשביל להרוג. רק מה, אצל החיילים האחרים האלה לא היתה מצלמה שתתפוס אותם ותביא הוכחה. אז מבחינת השר יעלון והרמטכ"ל הם בסדר גמור, אולי אפילו מגיע להם צל"ש. אז אתה רוצה להשתתף בהצגת הצביעות הזאת? אני חושב שזאת בדיוק הסיבה למה הימין הקיצוני מצליח לארגן כל כך הרבה תמיכה בחייל הזה. בציבור מרגישים שיש פה צביעות, שלקחו חייל אחד והפכו אותו שעיר  לעזאזל על מה שאחרים עושים בלי עונש."
- "אגב, סנטור ליהי, סנטור אמריקאי די בכיר, דורש לחקור את כל החיילים הישראלים שעשו מעשי הרג בחודשים האחרונים. לא רק את החייל הזה, גם הרבה אחרים שהיו לפניו. זה מראה שהכח של איפ"ק מתערער. הם מוחאים כפיים לטראמפ, אבל השליטה המוחלטת שלהם בגבעת הקפיטול מתערערת".
- "זה נכון, לפחות טיפת חדשות טובות בשבוע המחורבן הזה. תראה, אנחנו כבר ליד מחסום המנהרות, הפלסטינים מחכים לנו שם."
- "בעצם, זאת התשובה האמיתית שלנו לחייל הזה ולכל מי שמחבקים אותו. זאת התשובה, ישראלים ופלסטינים שצועדים ביחד ומפגינים ביחד נגד הכיבוש". 

לפני שנפתחות הדלתות נוטל נציג המארגנים את המיקרופון:"זכרו, מטרתנו כאן היא לקיים צעדה משותפת בלתי אלימה של ישראלים ופלסטינים, שצועדים יחד ונאבקים יחד. זה מספיק בהחלט כדי להעביר את המסר שלנו. המטרה שלנו היא להגדיל בהתמדה את מעגל המשתתפים, שבכל חודש יהיו בצעדה יותר ממה שהיו בצעדה הקודמת, יותר ישראלים וגם יותר פלסטינים. צעדה לא אלימה פירושו שאנחנו לא עושים מעשים פרובוקטיביים כלפי חיילים או מתנחלים. זה גם אומר שאנחנו לא מגיבים לפרובוקציות שלהם, אפילו אם זה משהו  מאד מרגיז. זכרו, שניה אחת של מעשה לא שקול יכולה לצבוע את כל הארוע בצבעים שאנחנו לא רוצים." 

יורדים למטה. אנחנו הגענו הגענו באוטובוס מלא מתל אביב ויש עוד אוטובוס מלא מירושלים, ולא מעט  מכוניות פרטיות מכל מיני מקומות. אנחנו מצטרפים אל כמה עשרות פלסטינים שכבר הגיעו למקום לפנינו – חלקם מן האזור הזה שמדרום לירושלים, חלקם מאזור קלקיליה שם יש לארגון "לוחמים לשלום" פעילות ענפה במיוחד. 

היוזמה החדשה שנקראת "עומדים ביחד" התחילה עם תחילת האינתיפאדה השלישית ("גל הטרור", כפי שעוד קוראים לזה בחלק מאמצעי התקשורת בישראל). היו הפגנות בירושלים ובתל אביב ובחיפה ובבאר שבע. אחר כך עברו למתכונת קבועה של צעדה משותפת ביום שישי הראשון בכל חודש, "צעדת החופש" ליד מחסום המנהרות שמדרום לירושלים – מקום שגם ישראלים וגם פלסטינים יכולים להגיע אליו די בקלות ומבלי שפלסטינים יצטרכו לבקש היתרי כניסה כדי להגיע. היום זאת צעדת החופש החמישית במספר. 

חומה גבוהה מפרידה בינינו לבין העיר הפלסטינית בית ג'אלה. החומה נבנתה כדי להגן על המתנחלים של התנחלויות גוש עציון המשתמשים יום יום יום יום בכביש שממשלת ישראל בנתה עבורם ובשתי המנהרות שנחצבו בהשקעה כספית אדירה כדי לקצר את דרכם של המתנחלים לירושלים. לאורך הכביש הזה אנחנו עומדים לצעוד כמה קילומטרים. למרגלות החומה הזאת שמישהו עשה מאמץ לשוות לה מראה אסתטי ולהסוות מעט את מהותה.   

ישראלים ופלסטינים נפגשים ותוך שניות מתערבבים. פה ושם, מכרים ותיקים לוחצים ידיים ונעמדים יחד, חלקם פותחים יחד כרזות גדולות המצריכות שלושה או ארבעה אנשים שישאו אותן. המארגנים מחלקים שלטים בעברית, ערבית ואנגלית: "יש דרך אחרת" / "זה לא יגמר - עד שנדבר!" /  "עומדים יחד נגד הכיבוש והאלימות"  / "עומדות יחד  נגד הגזענות והשנאה" / "גזל אדמות גורם לאלימות" / "לדמעות שלנו יש אותו צבע"/ "בונים יחד תקוה חדשה". השלטים העגולים של גוש שלום, הנושאים את דגלי פלסטין וישראל זה לצד זה היו, היו מאד מבוקשים בקרב הקהל, ונלקחו גם בידי חלק מהפלסטינים. אחרים מהם הניפו את דגל פלסטין לבדו. שני פלסטינים נושאים דמות קרטון ענקית של ''חנדלה'', הילד הפליט פרי יצירתו של הקריקטוריסט המנוח נאג'י אל-עלי, אשר הפך לסמלם של הפלסטינים באשר הם. רבים מן המשתתפים מרימים אל על שתילי זית אשר ינטעו באדמה בסוף המצעד. 

מן הצד השני של הכביש עומד מתנחל בודד עם דגל ישראלי ענק. הוא עתיד ללוות אותנו בהפגנת נגד לכל אורך המסלול.

אנשי חבורת המתופפים מתחילים לצעוד ולתופף וללוות את התיפוף בקריאות קצובות "די לכיבוש! "די לכיבוש!". בעקבותיהם הקהל כולו, מאתיים או שלוש מאות אנשים שבאו לכאן לשחות נגד הזרם. אחד המארגנים אוחז ברמקול ומתחיל בקריאת ססמאות: "ישראל ופלסטין - שתי מדינות לשני עמים!" / "הכיבוש הוא אסון - השלום פתרון!" / "מבית ג'אלה עד בילעין, תשוחרר פלסטין!" / "יהודים וערבים – מסרבים להיות אויבים!" / "די לכיבוש! די לאלימות! די להתנחלות!" . כמה מהצועדים פותחים, ללא רמקול, בקריאה משלהם: "שום דבר לא יעזור – צה"ל הוא ארגון טרור!".

במסלול הגבוה שמעלינו, קרוב לראש החומה, הולכים בעקבות המצעד שלושה חיילים שפניהם מכוסים במסיכות מבד כהה ורק עיניהם נראות, ובידיהם רובים גדולים במיוחד. לאורך הכביש מצידנו השני עוקב אחרינו ג'יפ צבאי ובו קצין בדרגת רב סרן - לפחות הוא בפנים חשופות. גרשון בסקין, הפעיל הירושלמי הידוע כמעורב מאד בפעולות יצירתיות של "דיפלומטיה אלטרנטיבית", ניגש אל הג'יפ. "סליחה, אדוני הקצין, אפשר לשאול למה החיילים שלך מכסים את פניהם?" – "אלה הוראות הקבע, כדי שלא יצלמו אותם ויזהו אותם." – "כדי שלא יצלמו אותם ויזהו אותם? באמת? האם הם במקרה מתכננים לעשות פה איזו פעולה בלתי חוקית ולכן הם לא רוצים שיזהו אותם אחר כך?" – "לא, בהחלט לא. כיסוי הפנים זה חלק מהוראות הקבע השגרתיות". – "הוראות הקבע של מי?" – "הוראות הקבע של מי שמוסמך להוציא הוראות קבע. אני לא חייב לפרט בפניך את כל שרשרת הפיקוד". הקצין חוזר לג'יפ וממשיך קדימה. שלושת החיילים מכוסי הפנים, שלא הוציאו מלה מפיהם, ממשיכים ללכת בעקבות ההפגנה. כמה צעדים מאחוריהם הולך חתול ג'ינג'י ענק, זנבו מורם, והוא צופה ביהירות על משחקיהם המוזרים של בני האדם.



סיום המסלול, והמעקה לצד הכביש נהפך לבמת נואמים מאולתרת. נאומים בערבית מתורגמים לעברית ולהיפך. 

"שלום עליכם! אני, ביאן טביב, ראש מועצת הכפר עיזבת א-טביב וחבר קבוצת קלקיליה-תל אביב של לוחמים לשלום, מברך את כל מי שבאו לצעוד כאן. הצעדה הזאת היא בסימן יום האדמה שאותו מציינים כל הפלסטינים ב-30 למרס. לכפר שלי, עיזבת א-טביב, יום האדמה הוא יום חשוב במיוחד. כל הזמן המתנחלים מנסים לקחת בכח את האדמה שלנו. אנחנו מתנגדים, נאחזים באדמה ושומרים עליה, וחברינו הישראלים עוזרים לנו לשמור עליה! [מחיאות כפיים].  ביום הזה אני רוצה להגיד לשלטון הכיבוש, לממשלת נתניהו שהיא ממשלת המתנחלים: אתם לא תשברו אותנו! אנחנו נמשיך במאבק יחד עם השותפים הישראלים שלנו, חברינו הישראלים. אנחנו נגיד לא לכיבוש ועוד פעם לא לכיבוש ועוד פעם לא לכיבוש, נאבק ונאבק עד שיבוא השלום בין שתי המדינות שלנו. ואני מזמין את כולכם לבוא אלינו ביום שישי הבא להפגנה של תושבי עיזבת א-טביב יחד עם חברינו הישראלים מלוחמים לשלום, הפגנה לשמירת אדמות הכפר!".

"אני, רון גרליץ, מנכ"ל שותף של עמותת 'סיכוי' המאגדת יהודים וערבים ומטרתה ליצור מערכת יחסים חדשה ושונה בין שני העמים, גאה לעמוד כאן היום. אני גאה להיות חלק מהמאבק המשותף נגד הכיבוש. אני גאה בחברי פעילי זכויות האדם, שמותקפים ומושמצים ומואשמים בכל מיני האשמות מופרכות. אני גאה לעמוד יחד עם אזרחי ישראל הערבים, שנגדם מתנהל מסע פוליטי רב ממדים. השבוע זה הגיע לשיא ב'חוק ההשעיה' המחפיר שמטרתו לזרוק מהכנסת את מפלגת בל"ד. דורשים מהאזרחים הערבים בישראל להתכופף ולהתאים את עצמם למגוון העמדות המאד מצומצם שהימין הקיצוני מוכן 'להתיר' להם. הם לא מסכימים, הם דורשים לבטא את עצמם לא פחות בחופשיות מכל אזרח אחר, וזאת זכותם המלאה! כשאנחנו רואים תופעות מזוויעות כמו אחוז התמיכה האדיר בחייל שירה והרג בחברון, קל מאד לאבד תקוה ולהתייאש. אבל אנחנו לא נתייאש! אנחנו יודעים שאין לנו עתיד בארץ הזאת אם לא נצליח לבנות חברה שמבוססת על דמוקרטיה ועל חיים משותפים. בלי זה אין כאן עתיד לאף אחד, לא ליהודים ולא לערבים, לא לישראלים ולא לפלסטינים. אנחנו לא נתיאש, אנחנו נמשיך להאבק ואנחנו נבנה יחד את העתיד שלנו, של כולנו!"

 אחרונת הדוברים היתה טעאלה, תלמידת תיכון בת 16 מרמאללה שהגיעה לצעדה ישר מן המרתון של בית לחם בו השתתפה בשעה מוקדמת יותר. "אנחנו פה, ישראלים ופלסטינים ביחד. אנחנו באנו לפה כדי להגיד שאנחנו ביחד ונישאר ביחד, כמו עצי זית שנטועים עמוק עמוק באדמה! אנחנו ביחד, אנחנו נאבקים ביחד למען שלום וכבוד וחיים וחופש, שלום לכולנו, חופש לכולנו, נגד הכיבוש ונגד האלימות, אנחנו נאבקים ביחד, ישראלים ופלסטינים, יהודים ומוסלמים... [קריאות מהקהל:"ונוצרים! גם נוצרים!"] כן, אנחנו נאבקים ביחד, כולנו יחד, ישראלים ופלסטינים, יהודים ונוצרים ומוסלמים, אנחנו נאבקים יחד ואנחנו ננצח יחד, אנחנו יחד נראה את סוף הכיבוש ואת השלום בין העמים שלנו!"

אחד מהמארגנים נוטל את הרמקול:"אנחנו מגיעים לשלב האחרון של האירוע היום – נטיעת שתילי הזית שהבאנו איתנו. המקום שקבענו לנטיעות הוא מן הצד השני של הכביש. אנחנו מבקשים מכולם להיזהר בחצית הכביש, חוץ מכל הענינים הפוליטיים זהו כביש בינעירוני סואן ומאד לא היינו רוצים איזו תאונה טפשית". 

מתחילים לחצות בזהירות את הכביש. לפתע, חמישה פעילים הנושאים העתקי קרטון של "חומת ההפרדה" מציבים אותם כחומה באמצע הכביש, אשר חוסמת לחלטין את דרכן של עשרות מכוניות  מתנחלים. מאחוריהם,  משתתפי ההפגנה חוצים את הכביש הסואן. "לא יזיק למתנחלים לטעום למשך חמש דקות מה שהפלסטינים עוברים כל השנה – להיתקל בחומה שנראית בדיוק כך, חומה שחוסמת להם את הדרך ולא מאפשרת לעבור".

רגע של מתח, אבל המתנחלים ממשיכים לשבת במכוניותיהם. גם שלושת החיילים מכוסי הפנים ועוד כעשרה חיילים בפנים גלויות שהצטרפו אליהם חיכו בסבלנות. כל הצועדים חוצים בבטחה, חומת הקרטון זזה הצידה ומכוניות המתנחלים חוזרות לזרום בכביש. 

שלט אדום גדול בכניסה לכביש הצדדי מכריז "דרך זאת מובילה לשטח איי שבשליטת הרשות הפלסטינית. הכניסה  לישראלים אסורה. הכניסה מסכנת את חייכם ומהווה עבירה פלילית". אנחנו עוברים את השלט וממשיכים לצעוד קצת הלאה, כדי להגיע לחלקה  שנקבעה מראש. מתנדבים נוטלים מעדרים, חופרים בורות, ותוך זמן די קצר השתילים נשתלים והאדמה מהודקת סביבם ועם סיום השתילה כולם מוחאים כפיים. "אנחנו צריכים עזרה של בעלי מכוניות שיכולים להגיע לכאן תקופתית כדי להשקות את השתילים" אומר נציג המארגנים. "אנחנו ממשיכים להפגין ביום שישי הראשון כל חודש, מקווים לראות אתכם גם במאי וביוני, אתכם וגם את החברים שלכם שלא הגיעו היום. ואזכיר לכם, בעוד שבוע יש הפגנה של חברינו מעיזבת א-טביב, גם זה חשוב מאד ויהיו הסעות. להתראות בהמשך המאבק!"

בדרך חזרה ראינו מחלון האוטובוס את החתול הג'ינג'י, ממשיך לבדו במסלול הריק של הצעדה. 

לתצלומים נוספים ראו כאן