יום שישי, 25 ביולי 2014

היום ה-17 – הלוואי שיהיה האחרון

היום ה-17 – הלוואי שיהיה האחרון



הדברים הבאים נכתבו במהלך כשעתיים בבוקר הזה, בין האזנה אינטנסיבית לחדשות ואזעקה אחת וקצת קניות ועיסוקים שגרתיים של חיי יום יום. ואולי בכל זאת תהיה הפסקת אש וכל מה שכתבתי כאן בשעות הבוקר יתיישן ויהפך למוצג מוזיאוני עוד לפני שהספקתי לפרסם אותו. מי יתן!

יום שישי 25.7.2104, שעה 3.30 בצהרים

שבועיים וחצי לזוועה בעזה. נתניהו מכנס אחר הצהרים  את שרי הקבינט ולפי החדשות ברדיו, על סדר היום בישיבה יעמדו גם הפסקת אש וגם "הרחבת המבצע". כפי שפורסם, למפקדים בכירים בצה"ל נמאס "לדשדש בשולי הרצועה" והם הכינו תכניות להעמיק את החדירה. מספר ההרוגים בעזה עבר את השמונה מאות. כל עוד הפעילה מדינת ישראל בעזה רק את חיל האויר היה מספר ההרוגים  עולה בקפיצות דו ספרתיות. מאז נכנסה הארטילריה לתמונה הקפיצות הם תלת ספרתיות. גם היום הזכיר קריין החדשות כבדרך אגב "נמשכות הפגזות ארטילריות כבדות בצפון הרצועה". ארטילריה זרעה הרג בקרב אוכלוסיות אזרחיות מאות שנים לפני שהומצא המטוס.

לאחר האזעקה אתמול בבוקר נמסר ברדיו כי רסיסים כבדים נפלו ברחובות הראשיים של תל אביב. הרסיסים הם הסכנה הגדולה יותר. רוב הטילים הנורים מעזה מיורטים באויר על ידי כיפת ברזל, רק מעטים נוחתים. אבל רסיסים נופלים לאחר כל ירוט, וגם רסיס של טילי הנגד של כיפת הברזל יכול להרוג  אם יפול לך על הראש. אז מומלץ להישאר תחת מחסה במשך עשר דקות לאחר ששמעת את האזעקה ואת קול הפיצוץ של הירוט באויר. 

אחרי הצהרים נמסר על ההרג בבית הספר של אונר"א בבית חנון. חמישה עשר נהרגו, ותמונות הזוועה שודרו בטלויזיות בכל העולם (מלבד כמובן בישראל). צה"ל הודיע שהוא חוקר את נסיבות האירוע המצער. הדוברים חוזרים ומציינים כי אין למדינת ישראל ולצבאה מדיניות להרוג אזרחים לא חמושים, ואין שום כוונה לעשות זאת, ומצטערים מקרב לב כאשר זה קורה. ובמציאות זה כן קורה שוב ושוב, תמיד תמיד לא בכוונה ותמיד למרות כל הכוונות הטובות, והצבא תמיד מצטער מקרב לב. בבית הספר של אונר"א בבית חנון היו לא רק תלמידים של בית הספר עצמו אלא גם פליטים שנמלטו מבתיהם במקומות אחרים ברצועה ונענו לאזהרה שהזהיר אותם צה"ל שבבתיהם נשקפת להם סכנה. אבל לפלסטינים ברצועת עזה אין מקום בטוח להימלט אליו, המוות יכול לבוא אליהם בכל מקום ובכל רגע ומכל כיוון. 

"המצור נמשך" הכריזה כותרת גדולה בעיתון של אתמול. הכוונה כאן היתה להחלטה של חברות התעופה הבינלאומיות להפסיק לנחות בנתב"ג מכיון שאחת הרקטות שנורו מעזה נפלה ביהוד שהיא קרוב לשדה התעופה. הרבה ישראלים נשארו תקועים בכל מיני מקומות בעולם וחברת התעופה הלאומית אל על שהמשיכה לטוס העלתה מחירים. אבל לאחר שהעיתון הודפס ויצא לדוכנים הצליחו אנשי איפ"ק להפעיל את השפעתם והטיסות מארצות הברית חודשו לאחר הפסקה של יומיים, ומופעלת רכבת אוירית להחזיר עוד לפני סוף השבוע את כל הישראלים התקועים.

במקום אחר בעיתון ציין הכתב המדיני שאין בכוונת הממשלה להענות לדרישת חמאס להסיר את המצור על עזה במסגרת הפסקת האש שאולי תבוא. קודם כל שיפסיקו את האש ואחר כך נראה. נמל התעופה הבינלאומי בדרום רצועת עזה שאותו בנו הפלסטינים בתקופת אוסלו נסגר בידי מדינת ישראל לאחר כשנתיים של פעילות. בשנת 2001 הגיעו לשם טנקים ודחפורים ישראליים וחרשו את המסלולים. האם אי פעם שוב ימריאו משם מטוסים? בודאי לא בקרוב.  

בתחילת השבוע, לאחר ההפגזה שהשאירה עשרות גופות של אזרחים מתגוללות ברחובות  שוג'אעיה, פרסם גוש שלום מודעת חרום בעיתונים: "די! גופות אזרחים וחיילים נערמות ברחובות עזה. עשרות ילדים נהרגו. ישראל שוקעת לבוץ חדש בעזה. די! אנו חייבים לסיים את שפיכות הדמים ולהסיר את המצור על עזה. אין פתרונות צבאיים. רק משא ומתן יוכל להביא גבול שקט." למחרת היום קיבלנו טלפון נרגז ונסער: "איך אתם מעיזים לכתוב דברים כאלה? אתם לא רואים איך הם טובחים בנו?" "הם טובחים בנו? אתה בטוח שאין לך בלבול?" "בודאי שהם טובחים בנו, כל יום הם יורים עלינו עשרות ומאות טילים". "אם לא שמת לב, כיפת ברזל מיירטת את הטילים האלה". "אז אנחנו עוד צריכים להתנצל שאנחנו יודעים להגן על עצמנו?" צעק המטלפן וטרק את השפופרת. 

על רוב אזרחי ישראל אכן מסוגלת ממשלתם להגן ביעילות. תחת הגנת כיפת הברזל אנו בתל אביב יכולים לנהל חיים כמעט רגילים. המלחמה חודרת לחיינו רק באזעקה אחת או שתיים ליום וקצת תחושת עצבנות יתר הזמן. רק את הכפרים ה"לא מוכרים" בנגב, בהם חיים שמונים אלף  בדואים אזרחי ישראל, כיפת ברזל לא מכסה. המערכת הממוחשבת של כיפת הברזל מגדירה את הכפרים הבדואים הבלתי מוכרים כשטחים פתוחים וריקים. בימים רגילים הם לא מקבלים מים וחשמל, ובימי מלחמה הם לא מקבלים הגנה מפני טילים.

אחת הרקטות שלא היה כדאי לכיפת ברזל לירט נפלה לפני שבוע ליד דימונה והתפוצצה באזור בו מתגוררים כ-200 מבני שבט ג'נאביב, אזרחי מדינת ישראל, בבקתות מפח (בתים מוצקים אסור להם לבנות ואם הם בונים בכל זאת דואגת מדינת ישראל להרוס את הבתים). הרסיסים חוררו את בקתת הפח שלידה התפוצצה הרקטה והרגו את עודה אל־וואדג' בן ה-32 ופצעו קשה בראשה את בתו בת השלושה חודשים, איה, שעכשיו מורדמת ומונשמת ביחידה לטיפול נמרץ ילדים בבית החולים סורוקה. הרקטה נורתה מעזה לכיוון הכללי הזה מכיון שבני שבט ג'נאביב גרים ליד העיר דימונה שנתנה את שמה לכור הגרעיני בדימונה שידוע ומוכר בכל העולם וגם בעזה. אבל הרקטות של חמאס הן נשק בלתי מדויק. כמו הארטילריה הישראלית שגם הבוקר מפגיזה הפגזות כבדות ובלתי מדויקות בצפון הרצועה.

     
דב קולר, פעיל שלום מכרמיאל שבצפון וידיד ותיק, שיגר לי הבוקר מסר: "מתוך החובה שלנו 
להשמיע את קולנו האזרחי המשותף, נתייצב היום בצהרים למשמרת מחאה בצומת כרמיאל. אנו,
 יהודים וערבים בגליל, נעמוד שם בקריאה משותפת להפסיק את שפיכת הדמים, להפסיק את המלחמה. יהודים וערבים לא רוצים להיות אויבים!". בשעה הזאת שאני כותב עושה את דרכו "אוטובוס השלום" מירושלים לעבר גבול עזה, בפעם השניה מאז החלה המלחמה. "אנחנו יוצאים מירושלים עם אוטובוס מלא פרחים ומקושט בסיסמאות שלום לעבר עזה. כי - זה לא יגמר עד שנדבר" כתבו היוזמים. "אנו יוצאים להעביר את מסר ההידברות והסולידריות. להפסיק את המלחמה. להתחיל לדבר על שלום. מתוך האוטובוס נשדר בשידור חי. אהבת אדם. שיחות עם תושבי עזה. מחאה. שירה. תקווה. אומנות."

מחר בלילה נתכנס כולנו להפגנה נגד המלחמה בכיכר רבין בתל אביב, בתקוה שתהיה גדולה יותר מההפגנות שהיו עד כה. ועם כל זאת, אין מקום לאשליה – אנו, מתנגדי המלחמה, מבודדים בחברה הישראלית (לפחות, בחברה הישראלית היהודית). ההתנגדות למלחמה הזאת בעזה היא נחלתו של מיעוט רדיקלי נחוש, וקלושים הסיכויים להתחיל לגלגל תנועת מחאה המונית בחברה הישראלית, כמו זאת שפרחה בימי מלחמת לבנון הראשונה.

בשבוע הראשון של המלחמה ההיא, ביוני 1982, נפלו הטילים על קרית שמונה וישובי הצפון של מדינת ישראל, והפגנות השלום היו גם אז קטנות ומבודדות. אבל אחרי השבוע הראשון עבר צה"ל את קו ארבעים הקילומטרים (שהיו אז הטווח המכסימלי של הטילים הפלסטינים). ירי הטילים נפסק, אבל הצבא המשיך לדהור צפונה לעבר ביירות לקידום התכניות של שר הביטחון שרון ל"סדר חדש במזרח התיכון". זאת היתה הנקודה בה  החלו ההמונים לצאת לרחובות ולמחות, והחיילים שנפלו בלבנון במספרים גדלים והולכים נתפסו כמי שנפלו לשווא בארץ זרה שישראל שוקעת בה בביצה. ואז התארגנו אמהות ודרשו להחזיר את הבנים הביתה ובסופו של דבר הצליחו. 

היום ממשיך הירי על חלקים גדולים של מדינת ישראל וראשי המדינה מזהירים את האזרחים שהירי ימשך עד הרגע האחרון של המלחמה, ולא בכך ימדד הניצחון. ובדיוק ברגע הזה שבו כתבתי את הדברים האלה נשמעה האזעקה היומית ורצנו לחדר המדרגות לשבת מתחת למדרגות במקום היציב ביותר בבנין ולהדק את קשרינו עם השכנים בבנין הזה בן ארבע הקומות. ובחזרתי אל המחשב אני מציין כי בנוסף לירי הטילים החמאס הצליח להתארגן ללוחמת גרילה יעילה. חיילי צה"ל שנכנסו לרצועה ספגו הרבה יותר אבדות ממה שציפו המפקדים. חייל נח"ל שהיה שם סיפר לידיעות אחרונות: "לא היו קרבות פנים אל פנים. נכנסנו לבית חנון רגלית, הם ירו בנו בטילי נ"ט, ברובי צלפים, בנק"ל. אנחנו חיפשו אותם. רס"ל עוד בן סירא נהרג ממש לידי".

במדינת ישראל של 2014 נתפסים  החיילים כמי שנלחמים ונופלים "כדי להגן על הבית", מי שמותם היה למען מטרה ראויה, לא לשווא. עשרות אלפים באו בשבוע האחרון להשתתף בהלוויות של חיילים בודדים שמשפחותיהם אינן חיות בישראל. הקריאה לכך לא באה מהממשלה או מהצבא, אלא מארגון של אוהדי כדורגל ששיגר את הקריאה לבוא להלוויות באמצעות הפייסבוק. 

בסופרמקט השכונתי שלי מצאתי היום ליד הקופה ארגז גדול והלקוחות התבקשו להכניס בו חבילות שי של מצרכים כתרומה לחיילים. הנהלת הסופרמרקט דאגה לחסוך את זמנם של הלקוחות וספקה להם מכתב הקדשה מוכן: "נותנים לחיילים באהבה! חייל/ת יקר/ה, אנו גאים בכם, מצדיעים לכם וחושבים עליכם רבות. בכדי להקל עליכם ולו במעט, הכנו עבורכם חבילה אישית  מלאה בחום ואהבה. תשמרו על עצמכם ועלינו והכי חשוב, חיזרו הביתה בשלום".  

אמנון אברמוביץ, אחד הפרשנים הידועים בתקשורת הישראלית, החל את דרכו כבעל טור כמתנגד חריף מאד של מלחמת לבנון הראשונה. אתמול הוא הביע את תמיכתו במלחמה הנוכחית בעזה: "מערכת המנהרות שהקים חמאס מעוררת פלצות, הם יכלו לבוא בלילה ולהשתלט על קיבוץ ניר עם שהורי היו ממייסדיו. אני מתקשה לבלום את הסיוט איזה זוועות הם היו יכולים לעולל. הפילוסוף והסופר הצרפתי אלבר קאמי, צרפתי יליד אלג'יר, התנגד לאופן השליטה של הצרפתית באלג'יר, אבל הוא אמר: המתנגדים טומנים פצצות באוטובוס, אמא שלי נוסעת באוטובוס הזה. אם זה צדק אני בוחר באמא שלי". וכך כנראה בוחר גם אברמוביץ. למעשה, בכל המקרים בהם עשה חמאס שימוש במנהרות, אנשיו שחצו את הגבול התעמתו עם חיילים ולא תקפו אזרחים – אבל איכשהו איש אינו מזכיר עובדה זאת. 

קרוב אלינו בעיר חולון חי אדם בשם פרץ, שמדי פעם אנו נתקלים בו ברחוב ומדברים איתו על פוליטיקה. פעם הוא היה מתומכי הימין הקיצוני, במהלך השנים התמתן והתקרב למרכז הפוליטי ובבחירות האחרונות הצביע בעד ציפי לבני. שלשום בלילה, קצת לאחר האזעקה, נפגשנו בו שוב ודיברנו על המצב הנוכחי. הוא קצת הפתיע אותנו בהבנה למצבם של הפלסטינים תחת המצור בעזה: "אילו היה מישהו נועל אותי בשירותים ומונע ממני להגיע ליתר חלקי הדירה, בהחלט יכול להיות שהייתי מתחיל להשתולל. אבל שלא תטעו, אני עם העם שלי. אני לא האיש בשירותים. אני האיש בסלון שקצת מפחד מהאיש בשירותים וממה שהוא יעשה אם הוא ישתחרר משם".

כאשר עברתי אתמול על קבצים ישנים שסתמו את המחשב שלי נתקלתי במאמר שפורסם לפני קצת פחות מארבעה חודשים בעיתון "לה מונד" וכותרתו "אם יכשל קרי". שני הכותבים - טוני קלוג, יהודי בריטי וסם בחור,  פלסטיני אמריקאי תושב רמאללה - פתחו במלים: "נניח שמזכיר המדינה האמריקני ג'ון קרי יכשל סופית במאמציו. מה יקרה הלאה? עלול להשתחרר צונאמי של רגשות, התפרצות של איבות עצורות, כאשר כל צד יטיל את האשמה על האחר וידרוש תגמול ונקמה. ההאשמות ההדדיות יצברו תאוצה והאלימות תחזור ביתר שאת. הרעלים ישתחררו ויגלשו לכל רחבי העולם". מעטות הנבואות שהתגשמו בצורה כה מהירה ומוחצת. 


בינתיים חזר אלינו ג'ון קרי, והפעם מטרתו צנועה יותר. לא סיום הסכסוך אלא הפסקה מידית של הבעירה ברצועת עזה. "קרי הבלתי נלאה גיבש הצעה להפסקת אש שמתנדנדת בין ההצעה המצרית, שהשפילה את חמאס עד עפר, להצעה הקטארית שנתנה לחמאס תחושת ניצחון" כותב היום נחום ברנע. "הוא מציע הפוגה זמנית שבמהלכה יועלו לדיון כל הדרישות של חמאס. ישראל תצטרך לשאת ולתת עליהן תחת עיני קרי והאירופאים – גלולה מרה לישראל". לפחות לניצים בקבינט של נתניהו זאת גלולה מרה מדי, והם כבר צועקים וזועקים ומתמרמרים ודורשים להמשיך במבצע ולהכנס עמוק ועמוק עוד יותר לעזה. וזה מעיד שכנראה יש מקום  לקחת את הענין ברצינות.

אם באמת נגיע היום להפסקת אש, זה כבר יהיה מאוחר מדי עבור רב-סמל ראשון יאיר אשכנזי, חייל המילואים בן 36 מרחובות. כמו כל החיילים שנהרגו, התמלאו אמצעי התקשורת בתמונותיו וסיפור חייו ותגובוות כואבות של בני משפחתו ודידיו. והפסקת האש תבוא מאוחר מדי גם עבור חמישה עשר ההרוגים מבית הספר של אונר"א אתמול, ועבור יותר משמונה מאות פלסטינים שאת שמותיהם לעולם לא נשמע ואת תמונתם לעולם לא נראה בעיתונות הישראלית. 

ארגון במצלם ניסה לשווא לשדר בתשלום תשדיר ובו שמותיהם וגילם של יותר ממאה ילדים מתחת לגיל חמש עשרה שנהרגו ברצועת עזה בשבועיים וחצי האחרונים. רשות השידור סרבה לקבל את התשדיר. אבל לא מעטים ראו את התשדיר כאשר הוצג ברשת.



ומה שהכי חשוב – מי יתן והרשימה הזאת תיסגר ולא יתווספו אליה שמות נוספים. ושבאמת המצור על רצועת עזה יפתח, ואלה לא יהיו הבטחות ריקות מתוכן, ויהיה לתושבים שם קצת אויר לנשימה, ואז אולי כבר לא תתחיל ספירה לאחור אל הסיבוב הבא.   

ובינתיים ממשיכים בהכנות להפגנה מחר בערב. 


מחנה השלום מתייצב בכיכר רבין
מוצ"ש 26.7.14, 20:00 | כיכר רבין, ת"א

מול המלחמה הגובה מחיר דמים כבד של הרוגים ופצועים בשני הצדדים, של הרס ואימה, של הפצצות ושל רקטות - נתייצב יחד ונדרוש : לסיים את המלחמה עכשיו! 

מסיימים את המלחמה ומתחילים לדבר עם המנהיגות הפלסטינית ככתובת המוסכמת של הגדה המערבית ושל עזה על סיום הכיבוש והמצור, על עצמאות וצדק לשני העמים, בישראל ובפלסטין. 

במקום להיגרר שוב ושוב לעוד מלחמות ולעוד מהלכים צבאיים שלא עובדים, עכשיו הזמן להוביל דרך של הידברות ושל הסדר מדיני. יש פיתרון מדיני. איזה מחיר נשלם - אנחנו, תושבי הדרום ושאר תושבי ישראל ותושבי עזה והגדה המערבית - עד שנגיע אליו?

יחד, יהודים וערבים, נציב מול דרך הכיבוש והמלחמות, מול השנאה, ההסתה והגזענות - דרך של חיים ושל תקווה. 

המלחמה בעזה רק גוררת למעגל דמים ויוצרת עוד קורבנות חפים מפשע - נשים, גברים, ילדים וקשישים. אנו קוראים: להוציא את האזרחים ממעגל האלימות! די לטבח ברצועה! די להרג ילדים!

מול ממשלה ימנית שמבקשת להנציח את הכיבוש וההתנחלויות, אנחנו מתעקשים על שלום צודק המבטיח את זכויות שני העמים. נחוצה הידברות עם ההנהגה הפלסטינית כדי להגיע להסכם הפסקת אש, נחוץ סיום המצור על רצועת עזה, נחוצה הקמת מדינה פלסטינית עצמאית לצד מדינת ישראל. בלי להתקדם לשלום צודק - המלחמה הבאה מחכה מעבר לפינה!

הממשלה מנצלת את המתקפה על עזה כדי להגביר את ההסתה נגד השמאל ונגד האוכלוסייה הערבית. היא מעודדת כוחות פאשיסטיים וגזעניים לנסות ולהשתיק את הקולות הביקורתיים, ולהתקיף באלימות את הפגנות מחנה השלום. 

מול הביריונות של הימין, מול מדיניותה הפושעת של הממשלה, נתייצב ביחד - יהודים וערבים - במוצאי שבת (26.7) בשעה 20:00 בכיכר רבין. 

הארוע הינו יוזמה של לוחמים לשלום, פורום המשפחות השכולות, מרצ, חד"ש, דעם, מאבק סוציאליסטי, שוברים שתיקה, גוש שלום ופורום ארגוני השלום.

================================================================


יום שישי, 18 ביולי 2014

ללכת בין הטיפות בזמן שבעזה יורד גשם של מוות

ללכת בין הטיפות בזמן שבעזה יורד גשם של מוות  

ביום ראשון האחרון דיווח "מעריב": "לפחות 15 ילדים הרוגים  בהפצצת מסגד ובית בשכונת תופאח במזרח עזה." זה אפילו הגיע לכותרת בעמוד הראשון, אבל רק בתחתית שלו ובאותיות הרבה יותר קטנות מן הכותרת הראשית המאד מלחמתית. הכותרת הפנתה את הקורא אל ידיעה בעמוד 6, ושם זה היה מנוסח בזהירות רבה יותר. הריגתם של 15 ילדים לא הוצגה כעובדה, אלא כמשהו ש"הפלסטינים טוענים". בסך הכל נראה הגליון הזה של "מעריב" כתוצאה של פשרה שהושגה במאבק כוחות בין עורכי חדשות.
              
שלושה ימים לאחר מכן, עם הריגתם של ארבעה הנערים ששיחקו כדורגל על חוף הים של עזה, לא נותר מקום לעמימות של "הפלסטינים טוענים...". הנערים נהרגו כמאתיים מטרים מהמקום שבו שוהים נציגי התקשורת הבינלאומית, ומצלמות טלוויזיה שיגרו לרחבי העולם בזמן אמיתי תמונות של הגופות הקטנות המוכתמות  בדם. 

וכך, ארבעה הנערים מחוף הים הצליחו להגיע אל הכותרות בישראל. מקורות דיפלומטיים לא מזוהים בירושלים ביכו על כך שהתקלה של הרג הנערים על החוף מחקה את האשראי הבינלאומי שישראל צברה עקב דחית הצעת הפסקת האש המצרית בידי חמאס. כנראה בגלל הנערים שנהרגו הרגיש נתניהו מחויב לקבל את הצעת האו"ם להפסקה הומניטרית של חמש שעות בהפצצות על עזה. 

החלטנו לנסוע למרכז תל אביב בזמן ההפסקה ההומניטרית הזאת, בתקוה (שאכן התממשה) שכך נמזער את הסיכון להיתפס על ידי אזעקת בזמן שאנחנו יושבים באוטובוס. בנסיעה הזה פגשנו את הנוסע הרגזן. איש כבן ארבעים, בלי שום דבר מיוחד בו. הוא ישב במושב אחורי, וקרא בשקט את העיתון. ופתאום הוא קם על רגליו, השליך את העיתון בזעם לצידו השני של האוטובוס ופתח בצעקות שלא היו מכוונות לאף אחד באופן ספציפי: "בני זונות החמאס האלה! הם עוד מעיזים לדרוש דרישות בתמורה להפסקת אש! שחרור אסירים ופתיחת מעברי גבול, ומה לא! ימח שמם וזכרם! וביבי עוד שולח אנשים לקהיר כדי לנהל איתם משא ומתן? איזו בושה! שום  ויתורים, אני אומר לכם, שום ויתורים למחבלים מנוולים! פשוט לשלוח את הטנקים ולרסק אותם, למעוך אותם, למעוך אותם!"

ביקור משפחתי אצל י ', איש זקן שהוא יותר קרוב מאיתנו למרכז הפוליטי - אם כי עדיין נוטה לשמאל במפה הפוליטית הכללית בישראל – נכנס לויכוח פוליטי אינטנסיבי. "אתם מתכוונים ללכת לקריאת העדויות של חיילים מרצועת עזה? בשביל מה זה טוב? אתם באמת חושבים  שזה ישנה את דעתו של מישהו? "" לא, כנראה שזה לא ישפיע על  מי שלא משוכנע ממילא. בשנים האחרונות אנשים פשוט מתעלמים מעובדות שלא מתאימות לדעה שכבר יש להם". "אז למה אתם עושים את זה? רק בשביל להתגרות באנשים? "לא אנחנו מארגנים את זה, 'שוברים שתיקה' הם המארגנים. עדויות של החיילים זה התחום שלהם". "שטויות במיץ עגבניות! מה הטעם בזה? שום דבר!". "לפעמים יש דברים שחייבים להיאמר, ולא משנה מה התוצאה". "אתםאומרים שטויות". נפרדנו לא לגמרי בלבביות. 

מתוך חנות קטנה עם שלט גדול "מבצע צוק איתן - 50% הנחה" צווח הרדיו למדרכה. קהל קטן נאסף כדי לשמוע את החדשות. בקול קצת רועד בישרה לנו הקריינית כי "מלבד ארבעת הילדים שנהרגו אתמול, היו גם היום ארבעה ילדים הרוגים בהפצצות חיל האויר. לנו בקול רועד למדי כי שלושה היו עלגג בנין שהופצץ, ועוד ילדה בת שלוש נהרגה בהפצצה על בית אחר. מאוחר יותר נודע לנו כי שלושת הילדים שיחקו על הגג והוריהם לא הבינו שהפסקתהאש ההומניטרית כבר נגמרה. 

שעתיים עד לקריאת של העדויות. נפגשנו עם ר ', חברה ותיק ופעילה שותפה להרבה מאבקים, וישבנו איתה במקום הקבוע שלנו, תחתהעצים בקפה "תוצרת הארץ" של גרסיה בכיכר מסריק. פטפטנו ועשינו מאמץ גדול להוציא מהראש את המלחמה. 

הלכנו לאורך רחוב המלך ג'ורג' ונתקלנו בשתי נשים דתיות עם שלטים שנכתבו ביד. באחד מהם נאמר קריאה אחת "ועכשיו צועקים הכי חזק: עד מתי" ובשלט של השניה נאמר "ה' מל העולם, אנא שלח לנו את משיח בן דוד עכשיו". ואז פנינו אל כיכר הבימה, שם כבר נאספו כמה מאות  אנשים לקריאת העדויות. 

בדיוק כשהגענו הושמעה מעל הבמה עדותו של חייל שהשתתף בפלישה לעזה בשנת 2009, עופרת יצוקה. "התמקמנו על גג של בית. ראינו מישהו הולך לקראתנו בחשכה, ובידו פנס מתנדנד. רצינו לירות ירית אזהרה כדי לגרום לו לעצור, אבל זה היה מסגיר את מיקום העמדה שלנו. לבסוף הוא הגיע קרוב מאוד, מספיק קרוב שאילו הוא היה מפגע מתאבד הוא היה עלול לפוצץ אותנו. פקודות הקבע היו שלא לוקחים שום סיכון, ולכן פתחנו באש והרגנו אותו. אחר כך בדקנו את הגופה וגילינו שהוא היה זקן לא חמוש, שלא היווה שום איום עלינו".

"כמה עדויות כמו זו יבואו מהסיבוב הנוכחי?" תהתה ר '. קצת ממול עמדו מפגיני הנגד מהימין הקיצוני צעקו "מוות לערבים! יהודי נשמה, ערבי בן זונה!". "שוברים שתיקה" דאגו להתקין רמקולים רבי עוצמה, וקריאת העדויות המשיכה. המשטרה הפעם עשתה את העבודה שלה (פחות או יותר) והיו רק תגרות קטנות. 

האזעקה תפסה אותנו כאשר שחיכינו לאוטובוס חזרה, שוב בקינג ג'ורג'. אזעקה ארוכה ומייבבת, ארוכה יותר מרגיל. רצנו לתוך המינימרקט הסמוך. חנות די גדולה, וכולנו להיכנס  עמוק ולהתרחק ממשטח הזכוכית של חלון הראווה. עברו כמה דקות ויכולנו לשמוע את הפיצוץ העמום שאומר יירוט באוויר, שונה מהפיצוף הכבד של פגיעה בקרקע. (כמה מהר מתחילים לפתח חוש לדקויותהאלה!). מכיון שבכל מקרה כבר היינו בחנות, קנינו צנצנת קטנה של רוטב חריף. 

"ראית איך חלק מהאנשים האלה נכנסו להיסטריה והתחילו לצעוק 'אמאלה' כשהתחילה הסירנה? הם לא יודעים שהסיכוי שמשהו יחדור אתכיפת ברזל ויפול בדיוק על הראש שלהם הוא ממש אסטרונומי? לאנשים בעזה יש סיבה רצינית להיות מבוהלים, לא אנחנו"." אל תזלזל בתל אביבים האלה. נכון שעכשיו הסכנה הקונקרטית היא קטנה, אבל זה נותן להם דוגמית של עתיד פחות ופחות בטוח. ישראל היא כיום פחות בטוחה ממה שהייתה לפני עשרים שנה. כמה בטוח יהיה כאן בעוד עשרים שנים? ובמיוחד אם האימפריה האמריקנית תלך בדרכה של האימפריה הבריטית ז"ל?" "אז מה המסקנות הפוליטיות שהעם בישראל יסיק מזה?" "כל אחד לפי הטעם שלו או שלה. אנחנו אומרים שישראל צריכה לעשות שלום ולהשתלב באזור לפני שיהיה מאוחר מדי. אם זה לא כבר מאוחר מדי. אבל אחרים יגיעו למסקנה שאנחנו צריכים להתחפר ולהעצים את את הכוח של צה"ל ולא לוותר על אף שעל". "אז מה נעשה?". "עד כמה שזה נוגע, אני  אבוא להפגנה במוצאי שבת להרים את השלט 'יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים'. לפחות היהודים הספציפיים והערבים הספציפיים שבאים להפגנה בהחלט מתכוונים לזה". 

ועכשיו - הפלישה הקרקעית לעזה. ר' התעוררה מאד מאוחר אתמול בלילה. בהתחלה חשבה שזה רעש של טיל, אחר כךהבינה שזה מסוק – ומיד ידעה שיש נפגעים ישראליים והם נלקחו לתל השומר שנמצא ליד הבית שלה. הרוג אחד ושלושה פצועים, עד כה. שמו שלהחייל ההרוג נמסר לפרסום אחרי כמה שעות - סמל ראשון איתן ברק בן 20, שנהרג בצפון רצועת עזה כאשר הג'יפ שלו נפגע מירי טיל נגד טנקים (או אולי "מאש כוחותינו"). מנהל בית הספר לשעבר שלו דיבר ברדיו וסיפר איזה בחור נהדר היה איתן ברק, וכמה שהוא היה אהוב על חבריו לספסל הלימודים, ואיזו מוטיבציה גבוהה היתה לו להתגייס ליחידה קרבית בצבא, ואין הוא אכן הצליח להגשים את החלום הזה. "אני יודע שכל זה נשמע כמו קלישאה" התנצל המנהל. ואכן, כך בדיוק זה נשמע. 

גם עשרים וארבעה פלסטינים נהרגו בשלב הראשוני של הפלישה הקרקעית. ביניהם, כך צוין כבדרך אגב, תינוק בן חמישה חודשים שנהרג כשבית משפחתו נפגע מאש של טנק ישראלי. את שמו של התינוק הזה כנראה לא נדע לעולם.




הפגנהמוצ"ש 19.7.14 בשעה 8:00 בערב
רחבת תיאטרון הבימה, ת"א

  
אסור לירות על אוכלוסיה אזרחית. אסור ובכל זאת יורים. שני הצדדים יורים. חמאס יורה על תושבי ישראל. צה"ל יורה על תושבי עזה. 

שני צדדים שווים? לגמרי לא. למדינת ישראל עוצמה צבאית וכלכלית אדירה. בסיוע כספי ענקי של ארצות הברית הגדולה, מדינת ישראל בנתה את "כיפת ברזל", הישג טכנולוגי גדול המגונן עלינו. ולכן, מבחינתנו ירי הטילים על ערי ישראל הוא בעיקר מטרד. האזעקות מרגיזות, מפריעות לשגרת החיים, לפעמים מפחידות – אבל לא הרבה יותר מזה. 

לתושבי עזה אין כיפת ברזל, אין הגנה כלשהיא מפני המוות הנוחת עליהם מן האויר ומן הים ומן היבשה. מדינת ישראל כותשת את עזה, הורגת והורגת והורגת. נכון – למדינת ישראל אין כוונה ואין מטרה להרוג בכוונה תחילה אזרחים תמימים, נשים וגברים וקשישים וילדים המשחקים כדורגל על החוף. כוונה אין. הרג של אזרחים לא חמושים יש ויש בעזה, כל יום וכל שעה. יותר ממאתיים פלסטינים כבר נהרגו. חלק גדול מהם היו אזרחים לא חמושים. עשרות מהם היו ילדים. ההרג נמשך ונמשך. 

"למה הם יורים?" תמה בצדקנות הנשיא היוצא של מדינת ישראל, חתן פרס נובל לשלום. "למה הם לא הפכו את עזה לסינגפור פורחת?".  ושכח שמעון פרס להזכיר כי לעיר המדינה סינגפור, שגודלה ומספר תושביה דומים לאלה של רצועת עזה, יש נמל מן הגדולים בעולם. אין מי שיחסום אלפי ספינות מכל העולם המפליגות אל הנמל הזה וממנו ואת זרם המסחר שעליו נבנה עושרה של סינגפור. ואילו נמל עזה הקטנטן סגור ומסוגר, ספינות חיל הים של מדינת ישראל חוסמות  גם סירות קטנות המנסות להגיע אליו ויורות על ספינות דייג מעזה שמפליגות יותר מכמה קילמטרים מן החוף. רצועת עזה היא כלא גדול לתושביה, כמעט שני מיליון. מדינת ישראל ושכנתה מצרים – שהיחסים איתה התהדקו מאוד מאז תפס הגנרל סיסי את השלטון – משתפות פעולה בהטלת המצור על עזה ומחזיקות את תושביה כלואים, בלי יכולת לצאת ולבוא אל העולם החיצוני. תושבי עזה שוכנים לחוף הים. הם יכולים להתרחץ ולשחק כדורגל על החוף (בימים בהם לא נורית לעברו אש קטלנית). אבל הם אינם יכולים לעלות על ספינה ולהפליג בים, או למטוס הממריא ליעדים ברחבי העולם, וגם המעברים היבשתיים סגורים כמעט לגמרי. כבר הרבה שנים, מיליוני אנשים סגורים וכלואים בשטח הקטן והצר והצפוף מאד הנקרא רצועת עזה.

"הטלנו עליהם מצור מכיון שהם יורים עלינו" אומרים מנהיגי מדינת ישראל. (אגב, המצור על עזה החל הרבה לפני שהחמאס תפס שם את השלטון). "אנחנו יורים מכיון שאתם מטילים עלינו מצור. לא נסכים להפסקת אש שלא תכלול את הסרת המצור" אמרו השבוע תושבים בעזה (ולא רק אנשי החמאס). 

אין טעם בהפסקת אש שפשוט תחזיר על כנו את המצב ששרר לפני שבועיים. המצב ששרר לפני שבועיים היה בלתי נסבל - מצב של מצור הדוק על רצועת עזה, מצור הגורם סבל ומחנק ועוני קשה למרבית תושביה. המצור על עזה כבר הוליד כמה סיבובי לחימה. המשך המצור הוא מתכון בטוח לסיבוב נוסף בעוד שנה או שנתיים. 

רק הסרת המצור על עזה, פתיחת השערים לתושביה לצאת ולבוא בים וביבשה ובאויר, ליצא וליבא ולפתח את כלכלתם, יכולה לפתוח להם תקוה לעתיד. רק הסרת המצור יכולה לתת סיכוי לשלום ושקט בגבולה של מדינת ישראל עם רצועת עזה.

במוצאי שבת הקרובה יצטרף גוש שלום לארגוני ותנועות שלום וזכויות אדם בהפגנת מחאה נגד המלחמה האכזרית והמיותרת הנקראת "צוק איתן". בשבוע שעבר הותקפה הפגנה קודמת בידי בריונים מהימין הקיצוני. מארגני ההפגנה הנוכחית נקטו אמצעי זהירות כדי שהדבר לא ישנה – וכמובן,מה שקרה לא ירתיע אותנו מהבעת עמדתנו בנושא החיוני לעתידנו. 

כפי שנמסר לנו - במקום ההפגנה יהיו אחראיות וסדרנים, וכל מי שמתכוונים להגיע מתבקשים  להישמע להנחיות ביחס למיקום, פיזור והתנהלות ההפגנה, ולהימנע מכל גילויי אלימות מצדנו.


הסעה מירושלים:
חניון גן הפעמון בשעה 18:30,
הרשמה :  קוני-052-6375033 דוא"ל: connie.hachbart@alternativenews.org


יום שישי, 11 ביולי 2014

ביום השלישי

ביום השלישי 

יום חמישי, 9.7.14, 10 בבוקר 

שוב אזעקה, קצת לפני 8:00 בבוקר. זה כבר הפך לשגרה – יוצאים בריצה מתוך הדירה שלנו בקומה הרביעית, יורדים שתי קומות למטה, יושבים בחדר המדרגות בקומה השנייה יחד עם השכנים שלנו עד שנשמעות החבטות העמומות מלמעלה, מפטפטים קצת ואז חזרה לדירה שלנו לחיים פחות או יותר נורמלים. 

זה לא באמת מפחיד. עד כה, מערכת כיפת הברזל יירטה כמעט את כל הטילים הנורים לעבר אזורים מאוכלסים, ואף ישראלי לא נהרג. כאשר פלסטינים יורים טילים מרצועת עזה ומפעילים את צופרי האזעקה ביותר מחצי מדינת ישראל, עד גוש דן והרבה מצפון ממנו, הם בעצם מנהלים לוחמה פסיכולוגית. זוהי דרך מפותלת להזכיר לישראלים אדישים שהפלסטינים קיימים ושיש להם בעיה לא פתורה. בעצם, יותר טוב כך מאשר על ידי מתאבדים שמתפוצצים באוטובוסים...

מאוד שונה להיות בין מי שחיים עכשיו בעזה. ספי רכלבסקי סיכם בפייסבוק את התוצאות כפי שהיו  בשעות הבוקר המוקדמות היום: 

הרוגים: פלסטין - 53, ישראל - 0 
פצועים: פלסטין - 465, ישראל - 0 

החשבון הזה לא כלל ילד בן חמש שנהרג הבוקר, הוא היה עדיין בחיים כאשר נעשה החשבון. חדשות קול ישראל הואילו להזכיר את עובדת מותו לפני כמה שעות, אבל שכחו לציין את שמו או כל פרט נוסף.  

לשם ההגינות, אפשר לציין כי  עם 400 טונות של פצצות שהוטלו על עזה ב48 שעות (לפי נתוני חיל האוויר) היו יכולים להיות שם עוד הרבה יותר הרוגים ופצועים. ממוצע של תשע טונות חומר נפץ כדי להרוג ילד אחד הוא לא ממש שימוש יעיל בתחמושת. מצד שני, נתניהו מודע היטב כי גידול תלול במספר ההרוגים הפלסטינים עלול לעבוד נגדו ולעורר את הקהילה הבינלאומית, שבינתיים גוררת רגלים, לבוא ולהגיד "זהו, מספיק כבר". 

סוכנות הידיעות הצרפתית מדווחת מעזה הבוקר על הפצצת בבית קפה בעיר חאן יונס, בה נהרגו שישה אנשים ולפחות 15 אחרים נפצעו. האם היה בין היושבים בבית הקפה הזה מישהו שעליו התמקדו שירותי הביטחון של מדינת ישראל, או שזה היה רק "נזק נלווה"? כנראה לעולם לא נדע. ומה לגבי שתי תקיפות נוספות על שני בתים בחאן יונס, בהן נהרגו שלוש נשים וארבעה ילדים? כמעט בודאות זה לא היה במתכוון. נציגי הממשלה והצבא מדגישים שוב ושוב כי אין כוונה לפגוע באזרחים לא חמושים. בכוונה או לא בכוונה, הנשים והילדים האלה נהרגו. 

לשם מה הם מתו? שר הביטחון יעלון הגדיר את מטרות המלחמה בתמציתיות, כבר בתחילת הדרך: "כדי לאלץ את חמאס להסכים להפסקת אש בתנאים שלנו". לדוגמא, הם לא אמורים לדרוש שישראל תעמוד בתנאי עסקת החילופין מ-2011 ולא תחזיר לכלא את מי ששוחררו אז. הם גם לא צריכים להעלות דרישה שהגנרל סיסי במצרים - שיש לו יחסים לבביים מאוד עם ישראל, והוא מאידך עוין מאד לחמאס - יפתח את מעבר הגבול ברפיח ויקל על המחנק הכלכלי ברצועה. כמה אנשים עוד ימותו עד אשר יעלון יקבל מעזה הצעה משביעת רצון להפסקת אש? כנראה רבים... 

איש ימין מגעיל במיוחד,  שהגיב אתמול בדף של עמוד גוש שלום בפייסבוק, כתב: "אנחנו צריכים לחזור על מה שעשינו ב1948, פשוט לזרוק את הערבים החוצה ולהיפטר מהם". השבתי לו בחזרה "הנכדים של האנשים שגרשנו מיפו ב-1948 יורים עלינו עכשיו מרצועת עזה". 

*** 
  חצות בלילה שבין יום חמישי ושישי 

בשעות אחר הצהריים המאוחרות העזתי לצאת החוצה לטפל בדברים אישיים ופוליטיים כאחד. הרחובות נראים לכאורה אותו הדבר. ברדיו דיווחו על ירידה חדה במספר האנשים ההולכים לבתי קפה ולקניונים, זה לא כל כך נראה לעין ברחוב. מוצאים נתיבים חדשים – עדיף ללכת דרך אזורי מגורים, שבהם אם האזעקה נשמעת אפשר לרוץ לתוך בניין סמוך. מוטב להימנע לעת עתה משטחים פתוחים וגנים ציבוריים. מוטב גם לחכות עם הליכה לחוף הים, הוא הרבה יותר  מדי רחב וחשוף. 

בפגישה עם חבר ותיק. הוא מספר על מה שקרה הבוקר: "כשנשמעה האזעקה ראיתי את הערבי הצעיר שעובד אצלנו בגן מהסס. קראתי לו 'מהר, מהר, בוא איתנו למקלט, מסוכן שם בחוץ' ". כמה שכנים אחרים קראו לו גם כן ואחרי רגע הוא בא איתנו למטה למרתף הישן והמעופש. היינו שם רק כמה דקות, ואז כולנו יצאנו והוא חזר לגן."  

(...) - "ראית איך הגרמנים מחצו את הברזילאים בחצי הגמר?האוהדים ברזילאים ממש הזילו דמעות, היתה זוועה לראות אותם". 
-"איך אתה מסוגל לחשוב על כדורגל בזמנים כאלה?"   
-"בדיוק מאז שהתחיל כל הבלגן הזה, התמכרתי לשידורי המונדיאל. זה כמו עולם אלטרנטיבי, שבו המלחמות מתנהלות על מגרש ירוק למשך תשעים דקות ואף אחד לא נהרג ובסופו של דבר הזוכים והמפסידים לוחצים ידיים". 
- "פרופ' צימרמן חושב שספורט הוא באמת דרך טובה להסיט תוקפנות לאומנית לאפיקים בלתי מזיקים. זה עזר לאירופאים להימנע ממלחמות מאז 1945."

 (...) אוכלים בדוכן פלאפל הנושא את המדבקה "אבינו, מלכנו, שמור על חיילינו". שלושה מאיתנו נכנסים לויכוח עם לקוחות אחרים, זוג צעיר מאד דתי. האשה מביאה את הטיעונים המובילים מצידם: -"אתה טועה לחלוטין. אנחנו לא זקוקים לשלום עם הערבים. אנחנו רק זקוקים לשלום בינינו לבין עצמנו, שכל היהודים יהיו מאוחדים. ואז תבוא הגאולה". 
- "מה זאת אומרת, הגאולה?"
- "כל הטילים האלה הם רק מבחן שאלוהים הציב כדי לבחון את האמונה שלנו. אם כולנו נכריז פה אחד שזאת היא הארץ המובטחת והיא שלנו כי אלוהים הבטיח לנו אותה, אז זה אומר שעברנו  את המבחן ואלוהים יציל אותנו מידי כל אויבינו".  
- "יש לך הרבה מאוד אמון באלוהים הזה שלך. האם את בטוחה שהוא בכלל קיים?" 
- "בטח שהוא קיים! תסתכל על הארץ, הכוכבים, הכל! מישהו יצר את כל זה, יש מנהל לעולם שמכוון כל דבר שקורה".
-"אני מסתכל באיזה מצב העולם נמצא. אם יש לעולם מנהל אז המנהל הזה עלוב מאד ונכשל בתפקודו. צריך לפטר אותו ולמצוא מישהו טוב יותר שיקבל את המשרה".

 (...) מתוך חנות, טלוויזיה פתוחה בקולי קולות לרחוב משדרת ללא הפסקה חדשות ודווחים מלחמתיים ופרשנויות. - "לא צריכה להיות לנו אשליה, אין פתרון אמיתי. לחמאס יש מלאי גדול של טילים שהוסתרו מתחת לאדמה. הם מאורגנים היטב ומסוגלים לחדש מלאים. אין דרך להשיג נצחון קבוע, לא בהתקפות אוויריות וגם לא בפעולה קרקעית קצרת טווח. הדרך היחידה להתגבר עליהם באמת היא לכבוש את כל הרצועה ולשלוט באופן קבוע, וזה יהיה כרוך במחיר גבוה מאד - הכיבוש, הטיהור וההחזקה הקבועה. אני לא בטוח שהחברה הישראלית מוכנה או מסוגלת לשלם את המחיר".  
מראיין: "האם ייתכן שהחברה ישראלית מעדיפה שיהיה מבצע צבאי בעזה בכל שנתיים או שלוש במקוט לשלם את מחיר של כיבוש קבוע?" 

שאלתי את בעל החנות מי היה המרואיין. הוא משך בכתפיו: "אני לא יודע. אחד מהאלופים (מיל.) האלה, לא קלטתי את שמו". הייתי רוצה לשאול את האלוף (מיל.) אם הוא אי פעם שקל את האפשרות של עשיית שלום עם הפלסטינים, אבל אני לא הוזמנתי לאולפן הטלוויזיה.  

- "מה נעשה נחזור הביתה ונמצא שהוא חטף פגיעה ישירה?" 
-"באמת מה, נדרוש מהממשלה מקום לינה חליפי. הם אלה שהתחילו את כל הבלגן הזה".

הבית עמד מוצק, שום טילים לא נחתו בסביבה. במחשב הצטברו הרבה תגובות מטופשות ומגעילות בדואל ופייסבוק, אבל עימן גם כמה הודעות תומכות ומעודדות וגם חדשות על כמה יוזמות טובות לפעולה בסוף השבוע.  

מה החדשות האחרונות? נראה כי המלחמה עלתה עוד דרגה או שתיים של הסלמה בשעות אחר הצהרים. הפלסטינים השתמשו בטקטיקה של ירי עשרות רקטות בבת אחת כדי להתגבר על הגנת כיפת הברזל. שתי רקטות חמקו בבאר שבע ואחת באשדוד. היה דיווח על כדור אש עצום במקום הפגיעה, אבל למרבה המזל עדיין אין ישראלים שנהרגו. משפחת אילוז, תשע נפשות, זכו לשבחים רבים מן המשטרה על שפעלו בהתאם להנחיות והגיע למרחב המוגן בדיוק בזמן ונותרו כולם בחיים למרות שביתם נהרס לחלוטין. 

לא היה מזל כזה לעבדול רחמן ח'טאב בן השמונה, שנהרג בתקיפה אווירית על ביתו באזור אל-חקאר בדיר אל בלח, ולא לילדה יסמין מוואטאק שמתה מפצעים שנפצעה בתקיפה קודמת, וגם  לא לשמונת בני משפחת אל חאג' שנהרגו בביתם בחאן יונס. 

אפשר למצוא עוד שמות רבים אם רק מעיפים מבט בדיווחים אשר זמינים באתרי החדשות הפלסטיניים – כפי שאני עשיתי לפני דקה וכפי שמעט מאוד אזרחים ישראלים יעלו בדעתם  לעשות. נתניהו היה עונה כי כל זה הוא באשמת החמאס אשר "משתמש בהם כמגן אנושי". נתניהו גם הודיע הערב כי מבצע צוק איתן מתנהל לפי התכנית וצפויים שלבים נוספים. 


סוהא חמאד, אם בת 25, נהרגה כשניסתה להציל את ילדיה במהלך התקפה אווירית ישראלית על בית המשפחה. היא הביאה את שלושה מהם לחדר של סבתם, החדר הבטוח ביותר בבית. כשחזרת כדי לקחת את הרביעי - תינוק בן ארבעה חודשים - היא נפגעה מרסיס ונהרגה במקום. אילו היתה זאת אם ישראלית, זה היה חומר כותרת קלאסי לעיתונים רבי התפוצה אצלנו. אבל היא הייתה פלסטינית, כך שמעט מאד ישראלים ישמעו עליה אי פעם. 


לפחות תשעים פלסטינים נהרגו מאז תחילת המבצע. ככל הנראה בשעה זו המספר כבר עבר את המאה. מה שאומר ששיעור ההרג הוכפל ביום השלישי בהשוואה לשני הימים הקודמים. וביום הרביעי? 


*** 
מחר תהיה הפגנה בהר המשקיף על כלא 6 בעתלית, בסולידריות עם אוריאל פררה. הוא סרב לשרת בצבא כיבוש וכבר ארבע פעמים נשלח לכלא ויצא ושוב נכלא, והצבא נראה נחוש להמשיך במשחק הזה. 

כבר כמה חודשים אנחנו יודעים על אוריאל פררה ומאוד מעריכים את מאבקו. סמי ונאדר רחאל תפסו אותנו בהפתעה. הם שני אחים, רופאים צבאיים שהם גם אזרחים ישראלים בדואים מוסלמים, אשר שרתו מספיק זמן בצה"ל להגיע לקצונה. 

לאחר ששמעו על שבעה בני משפחה אחת - מבוגרים וילדים - שנהרגו בהפצצת ביתם בחאן יונס ביום הראשון למבצע, שני האחים עזבו את הצבא. מביתם הם הודיעו לרשויות כי הם רואים את צה"ל כצבא בלתי מוסרי.

רשויות הצבא הודיעו לעיתונות כי הן רואים את מעשם של האחים רחאל במורת רוח חמורה.  לא זאת הדרך בה חיילים אמורים לפעול – ועל אחת כמה וכמה קצינים, ובשעת חירום. כשלעצמו, זה לגמרי נכון. חיילים אמורים להיות ברגים צייתנים במכונה, כך עובדים כל הצבאות. 



תמונה: ארגון 
"Gaza Youth Breaking Out"

תמונה: ארגון לוחמים לשלום


הפגנת מחאה נגד המלחמה בעזה, תל אביב 9.7.2014‎

צלם: ישראל פוטרמן

https://www.youtube.com/watch?v=-4nIWE9h7nw&feature=youtu.be

יום שלישי, 8 ביולי 2014

הנבואות הקודרות מתגשמות



הנבואות הקודרות מתגשמות 
פרדס חנה 6.7.2014  צילום: אביגיל שחם

פרדס חנה. עיירה די מנומנמת עם קצת מעל 30,000 תושבים באמצע הדרך בין תל אביב לחיפה. במוצאי שבת האחרונה נסעו כמה פעילי שלום המתגוררים בפרדס חנה להשתתף בהפגנה נגד הגזענות בחיפה, אבל בדיוק באותו ערב התפרצה הגזענות לביתם. 

"ישבתי עם המשפחה ליד המקדונלדס בקניון ביג ופתאום הם הגיעו. חמישים או שישים איש, מגיל 15 עד 30, הניפו דגלי ישראל ושרו את ההמנון וצעקו 'מוות לערבים! מוות לערבים!'. הם עשו סיבוב עם צעקות ודגלים מול החנויות שיש עובדים ערבים וקונים ערבים, ובכל חנות צעקו 'מוות לערבים! יהודי נשמה, ערבי בן זונה! חנין זועבי זונה!'. כל מכונית שהיו בה תושבים מהמגזר הערבי דפקו לה על החלונות וסימנו לנוסעיה מוות. רכב משטרה נסע אחריהם, שאלנו את השוטרים למה לא עוצרים אותם והם ענו לנו שאין להם כוח אדם לעשות את זה." 

יסמין הלוי, שהיתה באותו לילה בהפגנה בחיפה, מספרת: "ביום ראשון בתשע בבוקר קיבלתי סמס: מה דעתך לארגן מחאה בעקבות הפוגרומצ'יק שהיה אתמול בביג? ישר נתקפתי פיק ברכיים, אבל זה לא עזב אותי. ככה, עם תחילת שבוע חדש, בינות לטונות של עבודה ודדליינים ומטבח מלוכלך וכביסה, ובעודי מסיעה ילדים לקייטנה ועוברת בדיוק מתחת לפרסומות באותו מרכז ביג. מה מחאה עכשיו, אני אומרת לעצמי, למי יש זמן וכוח ובכלל איזה פחד.

אבל לא. זה לא עזב אותי. כי הבנתי שאו שארים את זה או שזה ישקע. אף אחד אחר כאן לא יעשה את זה. שני טלפונים להתייעצות עם אנשים שאני מחשיבה ויאללה, היום זה קל: כולה איוונט בפייסבוק. יבואו כמה שיבואו, אמרתי לעצמי, רק שלא נהיה פחות ממאה, כי אני משקשקת מפחד. בלי מגפון, בלי פליירים, הטקסט הכי לא פוליטי שהצלחתי לגייס. אבל עד מהרה הופתעתי. האירוע רץ ורץ ורץ, וקיבל תגובות ופרגונים מלאי שמחה אמיתית. 

שש וחצי בערב. התמקמנו בכניסה, עוד ועוד באו והצטרפו אלינו. ציפיתי ל-150 איש אבל היינו 
כמה מאות. ממול התחילו להיערם החוליגנים המקומיים, כולם גברים עם דגלים והמנונים וצעקות ותנועות ידיים והמשטרה תוחמת אותם. בצד שלנו היו פרצופים מוכרים יותר ופחות – חלקם לא היו בהפגנות מימיהם, חלקם אולי יצאו בקיץ 2011. אנשים שמתרחקים מסיסמאות, מקבוצות, ממחנות., וחלקם רצו אפילו בעצם הימים האלה כשהארץ בוערת ומתחרפנת להיות חיוביים ולהפגין בעד אהבה ותקווה ולא נגד הגזענות. אבל הם באו ובאו ובאו, עם שלטים וילדים, הקהילה שאני חיה בתוכה כבר כמה שנים ריגשה אותי היום. מתברר שגם אם אנשים פה לא מדברים בשפה פוליטית, הם יודעים טוב מאוד בפני מה אנחנו ניצבים. מתי הגיע הזמן לא לשתוק, להגיד עד כאן - אתם לא תצודו לנו פה אנשים!"


פרדס חנה היא מיקרוקוסמוס של מדינה וחברה וארץ שנקלעה בחודש האחרון לסחרור ומערבולת מחוץ לשליטה. רק קצת יותר מחודשיים עברו מאז ההתמוטטות הסופית של מאמצי התיווך שהוביל מזכיר מהדינה ג'ון קרי. היו פרשנים שכתבו אז שהמצב לא ישאר סטטי, שאם לא נתקדם אל השלום ניפול אל תהומות האלימות ושפיכות הדמים, שהאויר רווי אדי דלק וכל ניצוץ עלול להצית אותם. וסביר שגם אותם הפרשנים הופתעו עד כמה מהר ובאיזו עוצמה התגשמו נבואותיהם השחורות ביותר. 

שלשום, יום ראשון בשבוע הזה, הודיעה משטרת ישראל בהנחית הדרג הממשלתי על מעצר שישה צעירים יהודים ישראלים הנחשדים כי חטפו את הנער הפלסטיני מוחמד חדיר ושרפו אותו חי. אבל לשם האיזון הודיעו במקביל על מעצר נהג מונית ערבי הנחשד כי לפני חודשיים דקר למוות את הצעירה היהודיה שלי דדון שנסעה במוניתו. אולי מישהו חשב שהאיזון בין הזוועות יסייע להוריד את גובה הלהבות וסערת הרגשות והמהומות והמהומות הנגדיות והנקמות והנקמות על נקמות על נקמות. זה לא בדיוק עבד. 


היום הוכנס לשימוש משקיט חזק יותר: מלחמה בעזה. צבא ההגנה לישראל הודיע על פתיחתו של מבצע "צוק איתן", אחיהם הצעיר של "עופרת יצוקה" של 2009 ו"עמוד ענן" של 2012. ראש הממשלה נתניהו הודיע בארשת חמורה כי "הוסרו הכפפות". כאשר מטוסי קרב ישראליים יוצאים לגיחות הפצצה בלתי פוסקות בשמי עזה, והרקטות הפלסטיניות משוגרות אל ישראל, ועשרות אלפי חיילים מגויסים ועומדים הכן לפלוש לרצועה – אולי אפשר יהיה לטאטא את המתחים העזים בין אזרחים יהודים והערבים אל מתחת לשטיח ולהזניח אותם שם עד ההתפרצות הבאה. 

בדיוק כאשר כתבתי דברים אלה נשמעו צופרי האזעקה נשמעו באזור גוש דן, ונמלטנו לחדר המדרגות למספר דקות. זה היה טיל אחד שיורט בהצלחה על ידי מערכת כיפת הברזל הישראלית. כנראה יהיו עוד בימים הקרובים.   

למען ההגינות יש לציין כי נתניהו היה רחוק מלהחזיק אצבע קלה על ההדק, בכל מה שנוגע לעזה. אצל ראש ממשלה אחר (למשל, אולמרט ה"יונה") המבצע הזה היה אולי יוצא לדרך כבר לפני שבוע. בימים האחרונים, נתניהו הפעיל מדיניות של "איפוק", שגרמה לו להיות מואשם ב"חולשה" והובילה לקרע גלוי בינו לבין שותפו הוותיק והקשוח ליברמן.

נתניהו היה מוכן להגיע להפסקת אש עם חמאס, בתיווך מצרי, ובמשך כמה ימים נראה שהדברים הולכים לכיוון הזה. כמו שזה עשוי לעבוד. אבל נתניהו לגמרי לא היה מוכן להקל את המצור על עזה, אשר חונק יותר ויותר את מה שנותר מכלכלתה. מעבר הגבול ברפיח המחבר את רצועת עזה למצרים היה אמור להיפתח לאחר הקמת ממשלת האחדות הפלסטינית (למעשה, זאת הייתה הסיבה העיקרית לכך שחמאס נכנס לעסקה הזאת לכתחילה), אך גנרל סיסי במצרים – שהוא עוין ביותר לחמאס ונמצא ביחסים מצוינים עם נתניהו - חזר בו מחלקו בעסקה והמשיך להחזיק את מעבר רפיח סגור. וכך חמאס לא הסכים על הפסקת אש, ודרש את סיום המצור - ונתניהו הגיב בהקטנת השטח הימי אליו רשאים הדייגים של עזה לצאת, וצמצם אותו משישה קילומטרים לשלושה, מהדק עוד יותר את החבל סביב צווארה של עזה. וחילופי האש בגבול עזה הסלימו מיום ליום ומלילה ללילה, והנה מצאנו עצמנו במלחמה שאף אחד לא באמת רצה בה. ניתן לומר שגם ממשלת ישראל וגם הנהגת החמאס שיחקו בהליכה על סף, ובסופו של דבר כולנו נפלנו לתהום.

בעיתוי הגרוע ביותר האפשרי, השיק עיתון "הארץ" בדיוק היום את ום הזה את "ועידת ישראל לשלום" שהוכנה כבר מה זמן רב, והזמין אח"מים רבים לבוא ולדבר על האפשרויות והסיכויים להשגת שלום בארצנו המיוסרת. באופן לא מפתיע, רבים מהנאומים שדווחו משם היו רחוקים מלהציע תקווה רבה.  

למעשה, כאשר עורכי עיתון הארץ יזמו את האירוע הזה לפני כחצי שנה, הם ציפו שמזכיר המדינה יעמוד בלוח הזמנים שלו ויגיע להסכם בין ישראל לפלסטינים עד למועד שנקבע, 29 באפריל. במקרה זה, הכנס בחודש יולי היה אמור לספק להסכם שזה עתה נולד גיבוי ציבורי מתוך החברה הישראלית. גם כפי שהתפתחו הדברים, עדיין מיקם הארץ בהבלטה בראש עמודו הראשון מאמר שהוזמן במיוחד מנשיא ארצות הברית, ברק אובמה.  

אובמה חזר על כל המילים היפות בהן השתמש בנאומו בירושלים, לפני שנה וחצי. שוב ביטא מחויבות אמריקאיות לשלום בין ישראלים לפלסטינים ולפתרון של שתי מדינות. חלק מהפעילים שאני מכיר לא טרחו לקרוא את המאמר עד הסוף. משפט המפתח היה תחוב באחת הפסקאות לקראת הסוף: "אנו נחושים לעבוד הן עם ראש הממשלה נתניהו והן עם הנשיא עבאס. כשיימצא הרצון המדיני להתחייב מחדש למשא ומתן רציני, ארצות הברית תתיצב, מוכנה לתרום את חלקה." 

לפני אלפי שנים, נביא שחי בארץ הזאת השמיע אזהרה חמורה למי ששמו את מבטחם במעצמת על של אותם הימים: ""הנה בטחת על משענת הקנה הרצוץ הזה, על מצרים, אשר יסמך איש עליו ובא בכפו וּנְקָבָהּ. כן פרעה מלך מצרים לכל הבטחים עליו". 

כאשר יש מעט מאד לצפות מן המעצמות בעולם, נקטה קואליצית נשים לשלום שמרכזה בתל אביב יוזמה לפעולה, בתוך שעות מהכרזת הצבא על "המבצע" בעזה.

הערה:  מועד ומיקום ההפגנה הועברו לשעה 18.00 ברחבת תאטרון הבימה. מיקום ושעה זאת מבטלים את המועד והמיקום שפורמסו כאן מקודם. 


די להרג די לשכול, הכיבוש חייב ליפול

כשהתותחים רועמים - אנחנו לא שותקות

בחודש האחרון פלשה ישראל לאלפי בתים, עצרה מעל 600 איש, בהם ילדים ונשים.

בשבועות האחרונים התגברו האלימות והגזענות היומיומית של המדינה ונציגיה, ואלפי אזרחים שטופי שנאה גדשו את רחובות הערים השונות במסע הרס, נקמה ואלימות.

כיבוש מתמשך, דיכוי יומיומי, הריסות בתים והריסות חיים
ממשלת ישראל לא עוצרת לרגע- הורסת בחברון, מפקיעה אדמות בנגב, מדכאת באלימות הפגנות מחאה עממיות, תוקפת בעזה.

ישראל שוב יוצאת לעוד תקיפה מיותרת וחסרת אחריות. לתושבי הדרום ולתושבות עזה מגיע לחיות בכבוד, ללא איום תמידי וללא סכנה יומיומית
הפצצות והרוגים לא מובילים לביטחון. הם רק מובילים לעוד הפצצות ועוד טילים ועוד דם.

 ניפגש ביום רביעי 9.7.14
 בשעה 20:00 מול הקריה (בכניסה למתחם שרונה)
די למיליטריזם, די לכיבוש

קואליצית נשים לשלום
יגיע כפיים 3, תל-אביב-יפו 
073-7373745
cwp@coalitionofwomen.org


איי.אפ.פי:   עזה היום   

יום שישי, 4 ביולי 2014

הפוליטיקה של השגעון

     
הפוליטיקה של השגעון 



עכשיו מתברר שהממשלה והצבא ושירותי הבטחון הניחו, כמעט מן ההתחלה, ששלושת הנערים כבר לא היו בחיים. הם כנראה לא הופתעו מכך שלא באה שום לקיחת אחריות ושום פניה לנהל משא ומתן על שחרורם. לחיילים שקיימו את החיפושים בשטח ניתנה הנחיה להפוך כל אבן, פשוט כמשמעו, וגם לרוקן בורות מים ולחפש בתחתיתם. החיילים נשלחו לחפש אחר גופות, לא אחרי חטופים. אבל על אמצעי התקשורת הוטלו צווי איסור פרסום ונמנע מהם לפרסם פרטי מידע שהצביעו על מותם של הנערים. הציבור בישראל נקרא להשתתף בתפילות המוניות ועצרות בכיכר בקריאה "להחזיר את הבנים", וככל הנראה גם לשלוש משפחות המטלטלות בין תקוה ליאוש לא נמסרה כל האינפורמציה. 

למי זה היה כדאי ולמה? לא קשה לנחש. הרבה לפני הרגע בו עלו גיל-עד שער, נפתלי פרנקל ואייל יפרח על הטרמפ הגורלי, כבר סימן בנימין נתניהו כמטרה ראשונה במעלה את הסכם הפיוס הפלסטיני. הוא היה נחוש בדעתו לתקוע תריזים ולמוטט בכל מחיר את "ממשלת המומחים" המשותפת לפת"ח ולחמאס. מן היום הראשון הכריזה ממשלת ישראל על החמאס כאחראי לחטיפה - הוכחות ברורות לכך, אם הן קיימות,לא פורסמו עד לרגע זה. 

בחסות הצעקה הגדולה "החזירו את הבנים" פתח הצבא במבצע מעצרים רחב ממדים, שלא היה לו שום קשר ישיר לחטיפה. "מבצע  שובו אחים" היה מכוון בעיקר נגד "התשתית האזרחית" של החמאס – החל מיו"ר הפרמנט  הפלסטיני ועד לפעילי שטח בארגונים חינוכיים ואגודות צדקה הקשורות עם החמאס. ברור היה שהאנשים שנעצרו אינם יודעים דבר על החטיפה וגם איש לא ציפה מהם לדעת. אבל, כפי שציינו בסיפוק פרשנים יודעי דבר כמו אלכס פישמן ב"ידיעות אחרונות", החטיפה יצרה "חלון הזדמנויות נדיר" בו עבר העולם בשתיקה על מבצע מעצרים מאסיבי אשר בנסיבות אחרות היה עשוי לעורר גל של מחאות בינלאומיות. ועברה די בשקט גם הריגתם של כמה פלסטינים, ביניהם נערים בני גילם של הישראלים שאחריהם אמור היה הצבא לחפש. 

בינתיים, הפיק נתניהו את המירב התעמולתי מעמדת "העליונות המוסרית" של מי שמחפש אחר ילדים תמימים אשר נחטפו בדרכם הביתה מבית הספר.כמובן, בלי להזכיר שבית הספר הזה  במקרה נמצא בהתנחלות, וששלושת התלמידים חיפשו טרמפ בליבו של שטח כבוש... 

גולת הכותרת היתה שליחתן של שלושת האמהות אל מועצת זכויות האדם של האו"ם בג'נבה, ובעקבותיו מקהלת המחאות באמצעי התקשורת הישראלים נגד "הצביעות והציניות" של חברי המועצה, אשר אטמו אזניהן לזעקה שיצאה מלב האמהות. אכן, מועצת זכויות האדם של האו"ם היא מטרה קלה ונוחה לביקורת. לא פעילי זכויות אדם יושבים שם, אלא נציגים רשמיים של ממשלות – ממשלות שחלקן אחראיות בעצמן להפרות חמורות של זכויות האדם, ולכולן יש הרבה מאד אינטרסים פוליטיים וכלכליים, גלויים וחבויים. צביעות וציניות בודאי לא חסרות שם. אבל מה יכול להתחרות עם הציניות של ממשלה המעניקה לאמהות תקוות שווא?

כאשר התגלו שלושת הגופות לאחר שמונה עשר יום נפתחו לרווחה שערי השנאה. לא האמהות או המשפחות הן שפתחו אותם. דווקא הם לא דרשו אלא שמי שהרגו את בניהם יתפסו ויענשו. אבל היו מספיק אחרים שהפיחו את אש השנאה, החל מראש הממשלה בעצמו שציטט את דבר המשורר "נקמת דם ילד קטן / לא ברא השטן". כמו רוב מי שמצטטים את השורה הזאת, שכח נתניהו את המלים הנוספות המופיעות באותו שיר של ביאליק: "ארור האומר 'נקום' ". 

בהחלטת הממשלה נאמר "הם נרצחו בידי חיות אדם", והדברים צוטטו בכותרות ענק בעיתונות. מנאום ההספד הרשמי בעת ההלוויה ההמונית למחרת היום צוטטו בעיתונות המלים: "אנחנו מקדשים את החיים, ואילו שכנינו מקדשים את המוות". בלילה בין לבין, בין חיות האדם לבין מקדשי החיים, נהרג עוד צעיר פלסטיני מירי צה"ל במחנה הפליטים ג'נין, אבל מותו דווח רק בשולי החדשות. 

"אומה שלמה ואלפי שנות היסטוריה תובעים נקמה" הרב נועם פרל, מזכ"ל תנועת הנוער הדתית-לאומית בני עקיבא. הוא דרש להקים "חיל נוקמים שלא יעצר בקו 300 ערלות פלישתים"- התיחסות לאחד המעשים הברבריים ביותר שהתנ"ך מייחס למלך דוד. ראוי לציין כי דבריו של הרב פרל עוררו מחאות רבות, גם בקרב תנועת בני עקיבא עצמה הנוטה מסורתית לימין הפוליטי,וכמה מן הסניפים שלה החליטו לפרוש לחלוטין. אבל הקריאות המתלהמות לנקמה התפשטו במהירות שלא היתה אפשרית לפני יצירת הרשתות החברתיות. ב"עמוד הנקמה" שהוקם בפייסבוק הופיעו תמונות סלפי שונות ומשונות: חיילים המכוונים את נשקם הישר אל הצופה עם הכיתוב "תנו לצה"ל לכסח" והנערות שנשאו את השלט "לשנוא ערבים זו לא גזענות, אלה ערכים". 

ומן הפייסבוק קצרה היתה הדרך אל רחובות העיר ירושלים שם השתוללו מאות וזעקו "מוות לערבים!" ו"נקמה! נקמה!" ורצו לאורכה ולרוחבה של העיר לחפש ערבים לכלות בהם את זעמם. המשטרה הודיעה כי גייסה כוחות גדולים ברחוב יפו ובשוק מחנה יהודה ובכיכר החתולות והתברכה בכך שאנשיה הצליחו למנוע פגיעה בנפש בקרב עוברי האורח הערבים. אבל בשעה ארבע לפנות בוקר באותו הלילה באו שני אלמונים אל שכונת שועפט במזרח ירושלים ומצאו שם נער בן שש עשרה בשם מוחמד אבו חדיר, שלמד במגמת חשמל בבית הספר עמל ואשר היה באותו רגע בדרכו למסגד השכונתי לרגל צום הרמאדן. האלמונים האלה גררו את הנער לתוך מכונית, ושעה אחר כך נמצאה גופתו שרופה ביער במערב ירושלים. 

רשויות מדינת ישראל, שהיו כה ברורות והחלטיות לגבי אחריות החמאס לחטיפה הקודמת ולרצח הקודם, התגלו כמאד מאד הססניות באשר למקרה הזה. האם היה זה מעשה של מי שהושפעו מקריאות הנקמה שהושמעו בעוצמה כה רבה ואשר חיפשו נער פלסטיני בן 16? זה בהחלט נשמע כהסבר הגיוני. אבל מחוגי המשטרה נשמע גם הסבר אפשרי אחר – כלומר, שמוחמד אבו חדיר היה אולי הומוסקסואל אשר נרצח על ידי פלסטינים, ולגמרי במקרה קרה בדיוק באותו הלילה שבו התנפלו ההמונים ברחובות ירושלים על כל ערבי שנקלע לדרכם.  

הפוליטיקאים ובעלי הטור הישראלים המתייחסים לרצח הזה מקפידים הקפד היטב לציין כי נסיבות הרצח וזהות מבצעיו עדיין אינם ידועים וצריך לחכות בסבלנות לתוצאותיה של חקירת המשטרה. אבל קשה לצפות שתושבי שועפט יגלו גם הם סבלנות ואורך רוח שכאלה. בימים האחרונים התפרצו השכונות הפלסטיניות במזרח ירושלים בהפגנות ומהומות שכמותן לא נראו שם גם בימי האינתיפאדה הראשונה והשניה, ובזמן הלוויית הנער נפצעו שלושים וחמישה אנשים מירי המשטרה. לפחות, לא היו עוד הרוגים.  

ישי פרנקל, דודו של הנער נפתלי פרנקל שנחטף ונרצח, אמר: "אם אכן נרצח צעיר ערבי על רקע לאומני, מדובר במעשה מחריד ומזעזע. אין הבדל בין דם לדם. רצח הוא רצח, יהיו הלאום והגיל אשר יהיו. אין הצדקה, אין סליחה ואין כפרה על רצח כלשהו". 

, מסר.אתמול בערב התכנסו מי שעוד מנסים לשמור על השפיות בתוך הטירוף שמסביבנו להפגנה בכיכר הבימה בתל אביב. אלפי אנשים הגיעו, ונשאו את השלטים "אין נחמה בנקמה" ו"לא לנקמה! כן להסדר מדיני!" ו"הסדר מדיני – מכת מוות לטרור" ו"עין תחת עין יעשה את כל העולם לעיוור" ליד תמונתו של  מהטמה גנדי. הם קראו קריאות קצובות "לא ניתן לקיצונים/לנהל ת'חיים" ו"יהודים וערבים/מסרבים להיות אויבים" ו"השקרים של השלטון/לא יביאו בטחון" ו"כל שרי הממשלה/שותפים להסתה" ו"ממשלת מתנחלים והון/לא תביא שום פתרון" ו"זה לא מיעוט קיצוני/זה שלטון גזעני". ואז קרא יריב אופנהיימר משלום עכשיו לשקט כדי לשמוע את נאומיהם של חברי הכנסת ממרצ והעבודה וחד"ש וגם עמרם מצנע ממפלגת התנועה של ציפי לבני לו קראו המפגינים לפרוש עם מפלגתו מן הקואליציה של ממשלת נתניהו. 

הלכנו הביתה בתחושה שבכל זאת לא הכל אבוד, אבל גם בתחושת חשש וחרדה לנוכח ההסלמה הגוברת בגבול רצועת עזה.