יום שני, 30 בנובמבר 2009

ללמוד מן הגרמנים

ללמוד מן הגרמנים


הקנצלרית הגרמנית מרקל הזמינה את בנימין נתניהו ושריו הבכירים לבוא לברלין, להפגש ולקיים דיונים נרחבים. בינתיים, קרו בגרמניה עצמה כמה דברים מענינים. הרמטכ"ל וולפגנג שניידרהן, נאלץ להתפטר לאחר שהתגלה כי ניסה להעלים הרג של אזרחים אפגנים בהפצצה בה היה מעורב הצבא הגרמני. וגם מזכיר ההגנה של גרמניה, פיטר וייכרט, נאלץ להתפטר בגלל אוה פרשה, ועוד כמה בכירים בצבא ובממשל הגרמני.

מסתבר כי בגרמניה היום לוקחים דברים כאלה מאד ברצינות. נתניהו נוסע לשם, אולי הוא ילמד משהו? ובעצם, למה הוא כל כך מפחד מדו"ח גולדסטון? הוא לא היה אז ראש ממשלה.




יום שלישי, 24 בנובמבר 2009

כניעה?

כניעה?




"אם יאשר בנימין נתניהו את העסקה לשחרור גלעד שליט, זאת תהיה כניעה לטרור" אומר הכתב המדיני המכובד שמעון שיפר ("ידיעות אחרונות", 23.11). כניעה לטרור?

מאז נלחמים בני אדם אלה באלה (כלומר, פחות או יותר, לאורך כל ההיסטוריה הכתובה של המין האנושי), הם גם לוקחים בשבי אלה את אלה. כאשר שני הצדדים מחזיקים בשבויים מן הצד השני, הם בדרך כלל מקיימים חילופי שבויים. זה הדבר הטבעי וההגיוני לעשות במצב כזה. בדרך כלל, אף אחד לא קורא לזה כניעה.

מדינת ישראל ניהלה הרבה מלחמות, וקיימה הרבה מאד חילופי שבויים. גם לפני שגלעד שליט נפל בשבי החמאס, ובעצם הרבה לפני שגלעד שליט נולד. ב-1956 וב-1967 החליפו הרבה שבויים ערבים תמורת מעט מאד שבויים ישראלים. ב-1974 המספרים היו קצת יותר מאוזנים. איש לא קרא לזה כניעה לטרור. ואיש לא בדק כמה דם היה על ידיהם של השבויים שהוחזרו.


על הידיים של מי?

על הידיים של מי?




במלחמת עזה בינואר השנה הפציצו כוחות צה"ל את המתחם של משפחת סמוני המורחבת בשכונת זייתון שבעזה. 29 מבני המשפחה, כולם אזרחים, נהרגו. 21 מהם בהפגזת בית שבו ריכזו החיילים כמאה מבני המשפחה, יום קודם לכן.

סלאח סמוני אמר לכתבת "הארץ" עמירה הס: "דבר אחד ביקשתי מהשופט גולדסטון לברר - למה הצבא עשה לנו כך, למה הוציא אותנו אחד אחד מהבית, והקצין שדיבר עברית עם אבי וידא שכולנו אזרחים, ולמה אז הפגיזו אותנו, הרגו אותנו? זה מה שאנחנו רוצים לדעת".

בשיחה סיפר שאביו טלאל, שהיה בין 21 ההרוגים בבית, עבד כמעט 40 שנה "אצל היהודים", וכשהרגיש לא טוב "בעל הבית היה מתקשר ודואג לו, מתעניין לשלומו, אוסר עליו לבוא לעבודה לפני שיבריא".

סלאח סמוני ושאר בני משפחתו עזבו ב-4 בינואר את ביתם שהפך עמדה צבאית ועברו לצד השני, הדרומי של הרחוב - וכונסו בבית ואיל. העובדה שחיילים הם שהעבירו אותם, ראו את פניהם, את הילדים והנשים שאתם, נסכה בבני המשפחה ביטחון מסוים. למרות ירי צה"ל מהאוויר, מהים ומהיבשה, למרות הרעב והצמא. שום ניסיון קודם בחייו לא הכין אותו לשלושת הפגזים או הטילים שצה"ל ירה זמן קצר לאחר מכן על הבית שאותו חשבו לבטוח.

"בתי עזה, בתי היחידה, בת שנתיים וחצי, נפצעה בפגיעה הראשונה (על הבית)", סיפר סלאח ל"הארץ". "היא הספיקה להגיד לי 'אבא, כואב'. ואז, בפגיעה השנייה היא מתה. ואני מתפלל. הכל אבק ולא רואה כלום. חשבתי שאני מת. מצאתי עצמי קם, כולי דם, ומצאתי את אמי, יושבת ליד הקיר וראשה מוטה הצדה, הזזתי קצת את פניה וגיליתי שחצי ימין מהפנים הלך. הסתכלתי על אבי, שעינו הלכה, הוא עוד נשם קצת, והפסיק".

מהסיפור המזוויע הזה לבדו יש במדינת ישראל הרבה אנשים עם דם על הידיים. החיילים שלחצו על ההדק, והמפקדים שלהם, והמפקדים של המפקדים, והשר הממונה ששלח את החיילים והקצינים לשם וטען שדו"ח גולסטון הוא שקר. לפחות לפי הקריטריונים שמפעילה מדינת ישראל, לכולם כולם יש דם על הידיים. לפי קריטריונים כאלה נשלחו מרואן ברגוטי ואחמד סעאדאת (להזכיר רק כמה דוגמאות בולטות) למאסרי עולם כפולים ומכופלים.

אילו מישהו מהשותפים להרג משפחת סמוני היה נופל בידי החמאס, מדינת ישראל הייתה הופכת עולמות ודורשת בתוקף את שחרורו. אחרי הכל, הם מן "הבחורים שלנו". .






למי שלא קרא את המאמר של עמירה הס בזמן שהתפרסם, כדאי מאד – אם כי לגמרי לא נעים - לקרוא אותו עכשיו:

http://www.haaretz.com/hasite/spages/1121519.html


יום שבת, 21 בנובמבר 2009

המורעלים והצבא




המורעלים והצבא


היה זמן שאזרחי ישראל לקחו ברצינות את שמו של צבא ההגנה לישראל. היה זמן שהצבא הזה נחשב ברצינות כצבא העם. זה היה לפני הרבה מאד זמן.

מדינת ישראל מקיימת שלטון כיבוש של מליוני פלסטינים מזה 42 שנה, יותר משני שליש כלל תקופת קיומה. עברו כבר עשרות שנים מאז הצבא הזה ניהל בפעם האחרונה מלחמה של צבא מול צבא. הרוב הגדול של הקצינים והחיילים המשרתים היום בצבא הזה – בסדיר, במילואים ובקבע – מכירים רק שירות שנקרא "בטחון שוטף", ו"שמירת הסדר" ו"אבטחת התנחלויות" ו"מאבק בטרור" ועוד כל מיני שמות שמבטאים דבר אחד: שליטה בכוח הזרוע על אוכלוסיה אזרחית מרדנית שלא רוצה לחיות תחת שלטון הכיבוש של מדינת ישראל. צבא של כיבוש ודיכוי, צבא שהכיבוש והדיכוי הוא משימתו העיקרית.

מי רוצה לשרת בצבא כזה? יש הרבה שלא רוצים. יש הרבה שמרגישים גועל נפש. יש כאלה שמביעים את זה בגלוי ומתנגשים חזיתית עם שלטונות הצבא והולכים לכלא, לעיתים לתקופות ארוכות. (למשל, אור בן דוד, הסרבנית ממכתב השמיניסטים שנכנסה לכלא הצבאי בפעם השניה לפני כמה ימים.) יש מי שמצליחים להתחמק או "להסתדר" או ללכת לקב"ן. (יש יותר ויותר כאלה, כי יש פחות ופחות שמרגישים שהצבא הזה הוא באמת חשוב והשרות הצבאי הוא באמת חובה מוסרית שבושה להשתמט ממנה). ויש מי שהולכים לצבא, ומעבירים את שלוש השנים במעט מוטיבציה והרבה גועל נפש, וכשזה סוף סוף נגמר זורקים את המדים ונוסעים להתרענן בתאילנד או בדרום אמריקה.

ומי בכל זאת הולך לצבא עם מוטיבציה גבוהה גם היום, ומרגיש ממש "מורעל", ואפילו הולך לקורס קצינים וחותם בקבע ומקדיש את החיים לצבא הזה? באופן עקרוני, שני סוגי אנשים: מי שנכשל באזרחות והצבא הוא המפלט האחרון שלו לפני כשלון מוחלט בחיים, או מי שהפעילות והמשימות של צבא כיבוש מאד נראים לו ומוצאים חן בעיניו. במיוחד, יש ציבור אחד שצה"ל של הכיבוש מתאים לו כמו כפפה ליד – הציבור הדתי-לאומי, הציבור שהולך להתנחל על כל גבעה ותחת כל עץ רענן, שחושב שארץ ישראל כולה היא שלנו ורק שלנו בגלל אבותינו ובגלל שאלוהים הבטיח וכו' וכו'.

הם באמת הולכים לצבא עם רצון גדול ומוטיבציה גדולה, המורעלים שבמורעלים, משרתים בכל היחידות ועולים בשרשרת הפיקוד ונהפכים יותר ויותר להיות חוט השדרה של צה"ל. ברצון רב ובהתלהבות הם מגנים של הדחפורים שבונים עוד בתים לחבריהם המתנחלים, ברוב מוטיבציה הם מעכבים פלסטינים במחסומי הדרכים ומתפרצים בשעות הקטנות של הלילה לבצע מעצרים בכפרים ומסתערים אל לב עזה ויורים ופוצעים והורגים. והרבנים מברכים את רוביהם של לוחמי מלחמת הקודש ומעודדים אותם בשם אלוהים להרוג בלי רחמים, להרוג אפילו ילדים.

אבל מה קורה אם ממשלת ישראל מנסה אפילו טיפ טיפה לבצע התחייבויות בינלאומיות ולהטיל את ביצוע המשימה על חיילי צה"ל? לא, חס וחלילה, לא פירוק כל מאה המאחזים הבלתי חוקיים שקמו וצמחו מאז 2001 ואשר מדינת ישראל התחייבה שוב ושוב לפרק אותם, בפני האמריקאים ובפני האירופאים ובפני כל העולם (אהוד ברק התחייב חגיגית גם בפני הבוחרים שעוד התפתו לבחור בו, לפני שמונה חודשים בדיוק).

לא, הרבה פחות מזה, פעולות קטנות, קטנטנות, סמליות, בית אחד במאחז פלוני וביקתה בהתנחלות פלמונית. ואז מיד נאחזים הגדודים באש המרד, והחיילים צועקים וזועקים ומניפים שלטים מתריסים לנוכח מצלמות הטלוויזיה הממתינות. מה פתאום? לא בשביל זה הם התגייסו. הם באו להילחם בערבים ולרמוס אותם ולדכא אותם ולהרוג אותם. זה מה שהם רוצים, זה מה שהם ממש אוהבים. מה פתאום דורשים מהם לפגוע במתנחלים, חבריהם ואחיהם?

האמת היא שלא הצעירים האלה עצמם אשמים. הם הגידול המרעיל שצמח על הקרקע שממשלות ישראל לדורותיהן חרשו וזרעו וזיבלו מאז 1967, יותר משני שליש תקופת קיומה של מדינת ישראל.


ואיך בכל זאת לפרק את ההתנחלויות?




ואיך בכל זאת לפרק את ההתנחלויות?

במדינת ישראל מוכרת שיטה אחת לפרק התנחלויות (אם בכלל). באים חיילים – הרבה הרבה חיילים, המוני המונים – נכנסים להתנחלות, אוחזים כל מתנחל ומתנחל בידיים וברגליים, מושכים וגוררים ונושאים אותו החוצה. שיטה גרועה, קשה לביצוע, מטילה עומס אדיר על הצבא, נותנת למתנחלים את מירב ההזדמנות להתנגד (בצעקות ולפעמים גם בכח פיזי) ובעיקר להציג הצגה גדולה מאין כמוה בפני התקשורת המקומית והבינלאומית.

את השיטה הזאת המציא, ולא במקרה, אדם שנקרא אריאל שרון. הוא שהפעיל אותה בהתנחלויות פתחת רפיח בשנת 1982 ועוד פעם בהתנחלויות גוש קטיף ב-2005. לא במקרה, לא מפני שהוא לא היה מסוגל לחשוב על שיטה יותר יעילה ופחות מסורבלת. בכוונה, מפני שאריאל שרון רצה שיהיה קשה ומסובך לפרק התנחלויות, אפילו קטנות. מפני שאריאל שרון רצה להגיד לכל העולם: "תראו כמה קשה היה לפנות אפילו כמה אלפי מתנחלים, אז אל תצפו שנפנה מאות אלפים".

הבעיה שהעולם כן מצפה. הבעיה שהעולם אומר שמאות אלפי מתנחלים יושבים בשטח כבוש, בניגוד לחוק הבינלאומי, וחוסמים בגופם הקמת מדינה פלסטינית – שזה אומר שהם חוסמים בגופם את האפשרות לשלום בין ישראל לפלסטינים, ובעצם הם חוסמים את האפשרות שישראל תהיה אי פעם מדינה מקובלת ולגיטימית באזור שבו היא נמצאת. אז איך מפנים אותם?

היו כבר דברים כאלה במדינות אחרות ובמקומות אחרים בעולם. אלג'יריה, למשל, הייתה במשך 120 שנה תחת שלטון צרפתי, והרבה צרפתים התנחלו שם – בערך מליון וחצי. חלק מהם היו בני דור רביעי וגם חמישי באלג'יריה, ולמרות ששום אל לא הבטיח להם את אלג'יריה בהבטחה אלוקית, הם התעקשו שאלג'יריה היא חלק מצרפת ותישאר צרפתית לנצח והתנגדו בכח – הרבה מאד כח – לכל רעיון שצרפת תצא משם. וגם שם היו הרבה ניסיונות להמריד את החיילים ולהעביר אותם לצד המתנחלים.

ואיך בכל זאת הפכה אלג'יריה למדינה ערבית עצמאית, שהשבוע נצחה את מצרים בכדורגל? איך הצליח נשיא צרפת שרל דה גול לפנות מליון וחצי מתנחלים? אילו היה מצווה על הצבא לתפוס כל מתנחל בידיים וברגליים ולשאת אותו אל סיפון האניה המפליגה לצרפת, גם פי עשרה חיילים מכל מה שהיו לצבא הצרפתי לא היו מספיקים לביצוע המשימה. דה גול פשוט הודיע למתנחלים את המועד שבו הצבא יתפנה ואלג'יריה תהיה עצמאית, ונתן לכל מתנחל את הברירה החופשית אם להתפנות או להישאר. למתנחלים שיבחרו להישאר הוצע לבחור בין אזרחות אלג'ירית, אזרחות צרפתית או אזרחות כפולה. בפועל, כמעט כולם עלו בכוחות עצמם על הספינות וחזרו לצרפת מדינתם (והסתדרו בה לא רע).

כאשר סוף סוף תקום בישראל ממשלה שתחליט ברצינות לעשות שלום עם הפלסטינים, היא קרוב לודאי תשתמש בשיטת דה גול. כשידעו המתנחלים שצה"ל עומד לצאת והמועד כבר נקבע, הם יקימו קול צעקה וזעקה – ועוד הרבה לפני המועד שיקבע, רובם הגדול יוציאו את עצמם מהשטח. הממשלה תוכל לממן להם משאיות להעברת רהיטים.






יום רביעי, 18 בנובמבר 2009

יום אחד בבירה הנצחית



יום אחד בבירה הנצחית



- התכנית להתגרות בכל העולם ולבנות 900 יחידות דיור ליהודים בלבד בשכונת גילה (שנבנתה – למרות שלא הרבה זוכרים – על אדמה פלסטינית מופקעת).

- אבן הפינה לפרובוקציה החדשה של ארווין מוסקוביץ במזרח ירושלים ("נוף ציון")

- הריסת בית פלסטיני בשכונת עיסאוויה, בית שנבנה "בלי רשיון" כי עירית ירושלים לא נותנת רשיונות בניה לפלסטינים וגם לא מספקת להם בעצמה פתרונות דיור .

הכל, ממש הכל, נעשה היום כדי שיהיה ברור חד משמעית לעולם כולו מה היא מדיניותה של ממשלת ישראל בעיר שלה היא קוראת "הבירה". מדיניות מסוג שמדינה הקוראת לעצמה ברצינות "דמוקרטיה" אינה נוקטת אפילו בפרוביניציה נידחת.


חד צדדיות

חד צדדיות


"אם יכריזו הפלסטינים על מדינה באופן חד-צדדי, גם ישראל יכולה לנקוט צעדים חד-צדדיים" הכריז ראש הממשלה נתניהו, ושר החוץ אביגדור ליברמן חזר על האיום. ומה זה מה שאתם עושים כל הזמן בירושלים, אדוני ראש הממשלה ואדוני שר החוץ? לא צעדים חד-צדדיים?

ומה עם הבניה וההרחבה בהתנחלויות בכלל? זה לא חד-צדדי, במקרה? קיבלתם הסכמה ממישהו בעולם לקבוע עובדות בשטח שעתידו נדון במשא ומתן, עוד לפני שהתחיל המשא ומתן?

כשאתם ממילא עושים צעדים חד-צדדיים כל הזמן, עם מה עוד נשאר לכם לאיים על הפלסטינים?



יום שני, 9 בנובמבר 2009

תנאים מוקדמים בשייך ג'ראח


תנאים מוקדמים בשייך ג'ראח


לפני כמה ימים זה שוב קרה בשכונת שייך ג'ראח במזרח ירושלים. המתנחלים הגיעו בליווי כוחות גדולים של משטרת ישראל, כדי לזרוק משפחה פלסטינית מהבית ולהשתלט עליו. זאת הפעם הרביעית שזה קורה. שלוש משפחות כבר כמה חודשים חיות ברחוב, באוהל מול הבתים שהיו שלהן.

למתנחלים זה בהחלט לא די. התכניות שלהם ברורות וידועות – עוד בית ועוד בית, עוד משפחה ועוד משפחה. בסופו של דבר תהיה שם שכונה יהודית לתפארת בירושלים בירת ישראל הנצחית שחוברה לה יחדיו. הכל חוקי, לפי חוקי מדינת ישראל, הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. חוקי עם חותמת כשרות של בית המשפט. כשר אבל מסריח.

"בואו נדבר בלי תנאים מוקדמים" קורא בנימין נתניהו לפלסטינים, חוזר וקורא מעל כל במה. וגם אהוד ברק ושמעון פרס ועוד כמה דוברים מוכשרים ומוצלחים.

"בלי תנאים מוקדמים". בעברית פשוטה: ליד השולחן נמשיך לדבר להנאתנו, ובשטח המתנחלים וחבריהם השוטרים יזרקו עוד כמה משפחות מהבית. בלי תנאים מוקדמים.




ושוב אין עם מי לדבר

ושוב אין עם מי לדבר


ראש הממשלה נתניהו יעשה מאמץ גדול לשכנע את הנשיא אובמה שאבו מאזן לא מתכוון באמת להתפטר. זה רק תרגיל. הוא לא רציני. לא צריך לעשות שום ויתורים בשביל להחזיר אותו.

כי מה יהיה אם הפעם, חס וחלילה, זה רציני? מה יהיה אם אבו מאזן כבר באמת לא מסכים לשחק את המשחק ולהצטלם בכל מיני ועידות נחמדות כשמסביבו ממשיכים לבנות התנחלויות מכל הצדדים?

מה תעשה ממשלת ישראל? למי היא תלעג? למי אפשר יהיה לקרוא "אפרוח בלי נוצות"? עם מי אפשר יהיה לנהל משא ומתן עד סוף כל הדורות ולעולם לא להגיע להסכם?

לא, אל תלך, אבו מאזן! אל תעשה לנו את זה!




רוב אוטומטי

רוב אוטומטי


לערבים יש רוב אוטומטי בעצרת האו"ם. ההחלטה לאמץ את דו"ח גולדסטון היתה צפויה מראש. לנציגי ישראל נותר רק לשבח את המדינות הבודדות שהצביעו נגד גולדסטון ולקרוא להן "המיעוט המוסרי".


 
לישראל יש רוב אוטומטי בקונגרס האמריקאי. ההחלטה לגנות את דו"ח גולדסטון היתה צפויה מראש. לנציגי הערבים נותר רק לשבח את חברי הקונגרס הבודדים שהצביעו בעד גולדסטון ולקרוא להם "המיעוט המוסרי".







מגיע לו

מגיע לו


"רגע מביך נרשם אמש, בעצרת הזכרון ליצחק רבין ז"ל, כאשר שר הביטחון אהוד ברק עלה לשאת דברים והתקבל בשריקות בוז צורמות מכיוון הקהל" ("ידיעות אחרונות", 8.11.2009).

זה מגיע לו. על העזתו לבוא לשם ולנאום בפני קהל של שוחרי שלום, ראוי אהוד ברק להירשם בספר השיאים של גינס. עם שיא של חוצפה, או של שקרנות. או שניהם גם יחד.






יום רביעי, 4 בנובמבר 2009

מבריחים חוקיים

מבריחים חוקיים
ברחבי הים התיכון מפליגות ספינות עמוסות נשק. הרבה מאד נשק ותחמושת מכל הסוגים, נשק קל ונשק כבד. רובים ומקלעים וטילים וגם טנקים ותותחים ולעיתים גם מסוקי קרב ומטוסים. הרבה הרבה נשק על הרבה הרבה אוניות מפליג בים. ואף אחד לא חוסם ולא מיירט אותו בדרכו אל נמלי חיפה ואשדוד ומשם אל מחסני צבא ההגנה לישראל.

מבריחי הנשק של מדינת ישראל לא צריכים להסתתר, לא צריכים להחביא מאחורי מטען אזרחי ולהניף כל מיני דגלים. הכל חוקי לחלוטין.

הדדיות


הדדיות

מתברר שבעזה ישנם עכשיו טילים המסוגלים להגיע עד תל אביב (לפחות, יכולים להגיע עד העיר חולון ועד הבית הזה בו אני יושב כרגע ליד המחשב). לא נעים.

כבר מזמן ידוע שבתל אביב ישנם מטוסי קרב שמסוגלים להגיע עד עזה. גם זה לא נעים, במיוחד לתושבי עזה.

ומה עכשיו? אולי כדאי לדאוג שכבר לא תהיה מלחמה חדשה? שכבר לא תהיה שום הפצצה – לא על תל אביב ולא על עזה? אולי כדאי לשתף במשא ומתן לשלום – אם וכאשר יהיה משא ומתן – גם את החמאס? כפי שאמר יצחק רבין ז"ל, שלום זה דבר שעושים עם אויבים.


יום שני, 2 בנובמבר 2009

מורשת רבין


מורשת רבין

בתאריך 1 לנובמבר 1995, שלושה ימים לפני שנרצח, הופיע ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל בטלויזיה ונשאל: "האם ממשלה שנשענת על חברי כנסת ערבים היא ממשלה לגיטימית?"

רבין השיב: "בודאי שזאת ממשלה לגיטימית, ומי שחושב אחרת הוא פשוט גזען. אנחנו במדינה דמוקרטית, וכל אזרחי ישראל שווים. כל חברי הכנסת שווים."

האם את החלק הזה במורשת רבין נשמע מצוטט מפי מי מבין הדוברים הרבים שהוזמנו לנאום בעצרת הזכרון לרבין, בשבת הקרובה בתל אביב?


עשבים שוטים

עשבים שוטים




נכון, לא כל המתנחלים הם כמו יעקב טייטל. לא כולם יוצאים בלילה להרוג תושבים פלסטינים ללא אבחנה. לא כולם יוצאים לשרוף את מטעי הזיתים של שכניהם. יש ביניהם רבים שהם ישרים ושומרי חוק ופשוט נותנים לצה"ל לעשות בשבילם את העבודה המלוכלכת.

הצבא הוא שמכריז על אדמה שהייתה אדמה פלסטינית מדורי דורות בתור "אדמת מדינה" ומעביר אותה למתנחלים. הצבא שומר שמירה הדוקה מסביב כאשר מקימים את ההתנחלות. אם מישהו מהתושבים שהאדמה הייתה שלהם מנסה להתקרב, הצבא יורה גז מדמיע וכדורי גומי ולפעמים גם כדורים חיים שהורגים. הצבא ממשיך לשמור על ההתנחלות ביום ובלילה ואם תושבי ההתנחלות מחליטים להקים מאחזים ולהשתלט על עוד כמה גבעות הצבא שומר גם עליהם (אפילו אם המאחז הוכרז בלתי חוקי) .

הצבא גם סולל למתנחלים כבישים ליהודים בלבד, ואם פלסטיני שעל אדמתו נסלל הכביש מנסה לנסוע שם אז החיילים מורידים אותו מהכביש ולפעמים גם מורידים לו מכות.

באמת טיפש יעקב טייטל. הוא היה יכול לסמוך על הצבא ולא ללכלך בעצמו את הידיים, ואז עדיין היה יושב לו בשקט בהתנחלות שבות רחל, אזרח תמים ושומר חוק למופת.