יום שבת, 20 ביוני 2015

על חוטפים ושחקנים וצנזורים

על חוטפים ושחקנים וצנזורים

"זאת לא שאלה של חופש ביטוי אלא שאלה של חופש מימון. האם מדינה חייבת לממן הצגה על מי שחטף ורצח חייל?" הצהירה אתמול שרת התרבות מירי רגב באירוע סוער בו התעמתה עם מיטב אמני ישראל. אז האם צריכה מדינה לממן הצגה כזאת? ובכן, נראה כי התשובה תלויה בשאלה מי חטף ומי הרג ואיזה חייל זה היה.

1) חטיפה ב-1947

ב-11 ביולי 1947 יצאו שני סמלים בצבא הבריטי, קליפורד מרטין ומרווין פייס, לבית קפה בעיר נתניה. בדרכם חזרה למחנה הם נלכדו בידי חוליה של הארגון הצבאי הלאומי (אצ"ל) שהיה באותו זמן בעיצומו של מאבק חזיתי עם שלטון המנדט הבריטי. שני הסמלים הורדמו בכלורופורם ונלקחו למקום מסתור במלטשת יהלומים נטושה. כשהתעוררו אמרו להם שוביהם באנגלית: "נאסרתם בידי הארגון הצבאי הלאומי כבני-ערובה לשלושת היהודים שנידונו למוות בבית-דין צבאי בריטי. התנהגות ממשלתכם תקבע את גורלכם". 

החטיפה עוררה סערה רבתי בפלסטינה המנדטורית וגם בבריטניה. הצבא הבריטי הטיל עוצר על נתניה וקיים שבועיים של חיפושים נרחבים, אך לא איתר את מקום המחבוא. בני משפחותיהם של השניים קראו לחוטפים לחוס על חייהם. אביו של מרווין פייס אף שיגר מכתב בכתובת "אל מפקד הארגון הצבאי הלאומי, פלסטינה" אשר כנגד כל הסיכויים הגיע לתעודתו ונמסר למפקד האצ"ל מנחם בגין בידי פקיד דואר מאוהדי הארגון. במכתב התחנן האב לחון את בנו, "צעיר חף מפשע, שנלכד במצב טראגי ומעולם לא היה אנטי-ציוני".

תשובתו של מנחם בגין שודרה בתחנת הרדיו המחתרתית "קול ציון הלוחמת": "אזרח בריטי פנה אלינו בבקשה שנחון את בנו - מרגל בשירות המשעבד, אשר נידון למיתה על ידי בית-דין של המחתרת. אנו, חיילי ישראל, מבינים לרגשותיו של אב החרד לגורל בנו. גם אנו בנים לאבות ואבות לבנים. אלוהים הוא העד, כי אנו לא רצינו בשפיכות הדמים ההולכת וגוברת בארצנו השדודה והכבושה בידי עריצים צמאי נפט ודם. אולם לא אנו הכתובת, מר פייס. לך אליהם, לדאונינג סטריט, ודבר אליהם, כפי שצריכים לדבר כל האבות הבריטיים שבניהם גויסו לתפקיד המחפיר ביותר בדברי ימי העולם. אמור לממשלת בריטניה: אתם האחראים לחיי בני". 

לאחר דיון סוער בפרלמנט הבריטי, בו דרש מנהיג האופוזיציה וינסטון צ'רצ'יל "לדכא ביד ברזל את הטרוריסטים בפלסטינה", אישר הנציב העליון את גזר דין המוות שהוטל על שלושת חברי האצ"ל. ב-29 ביולי 1947 לפנות בוקר הם נתלו בכלא עכו. בעקבות זאת הורה ראש מטה האצ"ל חיים לנדאו לקצין המבצעים של הארגון עמיחי פאגלין לבצע כפעולת תגמול מיידית את תליתם של שני הסמלים הבריטים.

פאגלין הגיע לנתניה עם ארבעה מאנשיו, ובישר לשני הסמלים כי בית הדין של האצ"ל דן אותם "להתלות בצווארם עד צאת נשמתם". זאת בעוון "כניסה בלתי-חוקית לארץ מולדתנו והשתייכות לארגון בריטי פלילי-טרוריסטי הידוע בשם 'צבא הכיבוש הבריטי בארץ-ישראל' והאחראי: לשלילת זכות החיים מאת עמנו, למעשי דיכוי אכזריים, לעינויים, לרציחת אנשים, נשים וטף, לרציחת שבויי מלחמה, לרציחת שבויים ופצועים ולגירוש אזרחים עברים מארצם ומולדתם". לאחר שקרא בפני השניים את גזר הדין פיקח פאגלין על ביצוע טכס התליה לכל פרטיו, וידא כי השניים מתו, וארגן את העברת גופותיהם לחורשה סמוכה לנתניה שם נמצאו למחרת היום בידי הבריטים. 

למעשה, שני הסמלים היו אוהדי המפעל הציוני ואף העבירו מידע צבאי של הצבא הבריטי לארגון "ההגנה", מתחרהו של האצ"ל. רק שנים רבות אחר כך, בשנת 1981, התברר שאחד התלויים, קליפורד מרטין, היה יהודי על פי ההלכה, משום שאמו, פרננדה, הייתה בת למשפחה יהודית שמוצאה מקהיר. ככל הנראה הוא לא גילה עובדה זאת לשוביו ולא ניסה להציל את חייו בטיעון הזה. 

עמיחי פאגלין שפיקח על התליה וראש המטה חיים לנדאו שנתן את ההוראה ומפקדם העליון מנחם בגין מעולם לא נלכדו בידי הבריטים ולא נשאו בכל עונש על המעשה. בעקבות תלית הסרג'נטים השתוללו חיילים בריטים בתל אביב והרגו חמישה עוברי אורח, והיו גם התקפות אלימות על יהודים בבריטניה עצמה. אולם אנשי האצ"ל האחראים למעשה לא נפגעו והם התגאו בכך כי פעולתם הביאה לסיום מדיניות התליות הבריטית וקידמו את ההחלטה הבריטית הסופית לעזוב את פלסטינה. 

שנים רבות מאוחר יותר, כידוע, נבחר מנחם בגין לראש ממשלת ישראל וזכה גם לקבל את פרס נובל לשלום. "מיד לאחר שהרכבתי ממשלה, הזמנתי את עמיחי פאגלין להיות יועצי למלחמה בטרור הערבי" סיפר בגין. "זו הייתה בחירה טבעית. לא היה מתאים ממנו לתפקיד הזה. הוא היה איש אגדי, הוא הופיע פתאום, ככוכב זוהר, מתוך חשרת ענני הסופה של מלחמת היהודים לעצמאותם בארץ-ישראל. הוא הפך את האצ"ל למכונת מלחמה אימתנית, שהלמה בבריטים ללא לאות וללא רחם. את אשר עשה הצעיר המופלא הזה, שכשרונו הצבאי גובל, ללא ספק, בגאוניות - יזכרו הבריטים כל עוד תישא אותם האדמה. לצערי הוא הספיק להיות היועץ שלי לעניני המלחמה בטרור רק חודשים ספורים, בטרם תאונת הדרכים הנוראה שלקחה אותו מאיתנו בטרם עת, אבל גם בחודשים האלה הוא הצליח לעשות גדולות ונצורות..."

בראיון עיתונאי זמן קצר לפני מותו התיחס פאגלין לתליית הסרז'נטים. "זה מעיק עלי יותר מכל מאתיים המבצעים, שתכנתי והוצאתי לפועל במהלך תפקידי כקצין המבצעים הראשי של האצ"ל. כשאתה חושב על שני אנשים חסרי-ישע, שפניהם מכוסים, נתלים לנגד עיניך, אתה יודע שעברת את הגבול. זו כבר לא מלחמה, זה משאיר כתם, זה מעיק על המצפון… אבל לא היתה ברירה, גם היום הייתי חוזר על המבצע הזה בדיוק נמרץ, אילו התעורר שוב ההכרח".

על שמו של עמיחי פאגלין נקראים רחובות בתל אביב ופתח תקוה ועוד כמה מערי ישראל, וכך גם על שמו של ראש המטה חיים לנדאו, שהגיע להיות שר בכמה מממשלות ישראל. על שם לנדאו נקראים גם הגשר מעל נתיבי איילון בתל אביב וכביש 5 ("כביש חוצה שומרון" או "דרך חיים") המוביל אל אריאל והתנחלויות אחרות בגדה המערבית. 

במקום בו נחטפו שני הסרג'נטים בנתניה הציבו ותיקי האצ"ל לוח זכרון המהלל את גבורתם של החוטפים. 

ככל הידוע לי, מעולם לא נכתב מחזה על הפרשה הזאת, וגם אין מחזה על חייו של עמיחי פאגלין – למרות שתולדותיו יכולות לספק חומר רב למחזה, עם פרשנויות אפשריות רבות ושונות: גיבור, נבל, נפש מעונה...

2) חטיפה ב-1984

משה תמם נולד בשנת 1965 בחבצלת-השרון שליד נתניה, בן למשפחה מיוצאי לוב שהגיעו לארץ בשנות החמישים. במאי 1983 התגייס לצה"ל, הוצב לשירות בחיל-ההנדסה, השתתף בקורסים למיקוש וחבלה ושירת כמדריך בהפעלת ציוד מכני כבד. ביום 6 באוגוסט 1984 יצא משה תמם לחופשה, נפגש עם חברתו וליווה אותה אל ביתה בטבריה, ובשעות הערב חזר באוטובוס שנסע מטבריה לתל-אביב. בתחנת בית ליד הוא ירד מהאוטובוס - ועקבותיו נעלמו. 

כפי שהתברר אחר כך, משה תמם נלכד בידי חוליה של ארגון "החזית העממית לשחרור פלסטין" שהתכוונה להבריח אותו לסוריה ולדרוש תמורתו את שחרור חבריהם שהוחזקו בכלא הישראלי. אולם הנסיון לחצות את הגבול הסורי נכשל ושוביו של תמם ירו בו למוות. גופתו נמצאה בסמוך להתנחלות מבוא דותן עם נקב של כדור חודר בחזהו. בן 19 היה. 

משה תמם הונצח על-ידי משפחתו במצבת זיכרון שהוקמה בחבצלת-השרון, הישוב שבו נולד וגדל. בדף הזכרון שכתבו לזכרו נאמר: "משה אהב את הים הנשקף ממערב לחבצלת השרון, את סלעי הכורכר המתנשאים מן החוף, את הצמחים ובעלי החיים: ציפורים, כלבים, חתולים וסוסים. הוא היה צעיר יפה תואר, נעים הליכות וחרוץ, שאהב לעזור לזולת ולשכך מריבות במשפחה ומחוצה לה. למשה היה קול ערב שאותו אהב להשמיע ברבים, ונפש עדינה ורגישה. בחוש ההומור שלו כבש את לב הכל, קטנים וגדולים, ובשעות מצוקה היה מקור תמיכה ומשען לנזקק." 

כפי שכתב אביו של מרווין פייס על בנו שלו, משה תמם היה ככל הנראה "צעיר חף מפשע, שנלכד במצב טראגי". בדרך מקרה, בית-הקברות הצבאי בנתניה שם הובא משה תמם למנוחות נמצא סמוך מאד לחורשה בה התגלו גופות שני הסמלים הבריטים 37 שנה מוקדם יותר.

שירותי הבטחון הישראליים לכדו בשנת 1986 את מבצעי החטיפה, שהיו ערבים אזרחי ישראל מבקעה אל גרבייה. ווליד דקה הודה בפני חוקריו כי היה חבר בחוליה אך טען כי לא היה שותף להריגתו של משה תמם. בית הדין הצבאי בלוד לא קיבל את טענתו זאת ושפט אותו למאסר עולם. באחד מן המכתבים ששלח מן הכלא סיפר דקה על המניע שהביא אותו להצטרף לארגון החזית העממית: "יכולתי להמשיך את חיי כצבע או כמתדלק בתחנת דלק, כפי שעשיתי עד מעצרי. יכולתי להתחתן עם אחת מקרובות משפחתי והיא היתה יולדת לי שבעה או עשרה ילדים. יכולתי לקנות משאית. כל זה היה אפשרי. אבל ראיתי את זוועות מלחמת לבנון ואת הטבח בסברה ושתילה והם גרמו לי הלם. להפסיק להרגיש את ההלם, לשקוע בקהות חושים מול כל הזוועות — זה הסיוט בשבילי. זה המדד שלי לכניעה". 

בשנות התשעים ניהל ווליד דקה מאבק ממושך עז זכותו להתחתן עם סנא סלאמה, צעירה מהכפר טירה שהחלה לבקר אותו בכלא ב-1996 ואשר החליטה לקשור את חייה עם אסיר עולם שיום שחרורו (אם בכלל) לוט בערפל. בעקבות מו"מ בן שמונה חודשים עם השב"ס הצליחו השניים לקיים את טכס חתונתם בין כותלי הכלא – אולם המאבק הנוסף שניהלו, ודרישתם להתיר להם להתיחד ולהביא ילד לעולם, הסתיים בכשלון. בית המשפט המחוזי בנצרת קבע כי "כל מגע ישיר בין דקה לאשתו טומן בחובו סכנה לביטחון המדינה". לא הועיל גם התקדים של יגאל עמיר, שרצח את ראש הממשלה רבין ואשר הורשה להתחתן וגם להביא שני ילדים לעולם. (עמיר גם רשאי לטלפן מהכלא לבנו הקטן ולקרוא לו סיפור לפני השינה, כפי שאפשר לראות  בסרט דוקומנטרי שגם הוא מעורר מחלוקת רבה בימים אלה...)

כך, מזה קרוב לעשרים שנה מתמצים חיי הנישואין של ווליד דקה ואשתו סנא במפגשים מעבר לסורגים פעם בשבועיים, שבהם הם מדברים " על עניינים אישיים, על החיים בכלא, והרבה פוליטיקה". בשנה שעברה היה דקה אמור להשתחרר, לאחר 27 שנה בכלא. הוא היה בין  הקבוצה האחרונה של אסירים המוחזקים מלפני הסכם אוסלו, שאת שחרורם הבטיח נתניהו למזכיר המדינה קרי. בבקעה אל גרביה כבר הכינה לו משפחתו קבלת פנים חגיגית – אולם מפלגת הבית היהודי בראשות נפתלי בנט איימה במשבר ממשלתי, נתניהו ביטל את שחרור האסירים, המו"מ הישראלי-פלסטיני התמוטט והאסיר ווליד דקה נותר בכלא. 


3) הצגה ב-2015

המחזאי בשאר מורקוס כתב את ההצגה "הזמן המקביל" העוסקת באסיר ביטחוני פלסטיני בשם ודיע שמתכנן לבנות בסודיות את הכלי המוסיקלי עוד, שבו היה רוצה לנגן בחתונתו עם אהובתו, פידא. "שניהם נלחמים מול הממסד הישראלי ובתי המשפט כדי שיאשרו להם את החתונה", נכתב בתקציר ההצגה. "הצגת 'הזמן המקביל' מנסה לחקור את פירוש היותו של אדם אסיר בכלא. ניסיון לגלות את הבנאדם באסיר ולא את הקלישאה אשר עושה ממנו סמל גבורה מצד אחד ונתון וסטטיסטי בצד השני, ושניהם שוכחים שהוא בן אדם,עם סיפור חיים, רצונות וחלומות". מורקוס ציין במפורש כי ההצגה שואבת השראה מסיפורם של ווליד דקה וסנא סלאמה, אך הכחיש בתוקף כי יש בכך הזדהות עם חטיפתו והריגתו של החייל משה תמם. מורקוס אף הגיש תביעת דיבה בסך 300,000 נגד שרת התרבות מירי רגב, אשר יחסה לו הזדהות כזאת.

השם "הזמן המקביל" לקוח מן הדברים שכתב ווליד דקה באחר ממכתביו: "אני כותב לכם מהזמן המקביל. איננו משתמשים ביחידות הזמן שלכם, דקות או שעות, מלבד ברגעים שבהם הזמן שלנו נפגש עם הזמן שלכם, ליד חלון הביקורים. אז אנחנו נאלצים להתייחס ליחידות הזמן שלכם. אחד מצעירי האינתיפאדה שהגיע אלינו סיפר שדברים רבים השתנו בזמן שלכם. לטלפון כבר אין חוגה ולצמיגי המכוניות כבר אין פנימיות... אנחנו תקועים בזמן המקביל, עוד מלפני סיום המלחמה הקרה והתפרקות ברית המועצות. אנחנו פה מלפני נפילת חומת ברלין, לפני מלחמת המפרץ הראשונה והשנייה, ולפני מדריד ואוסלו ". 




סוהר מבצע ביקורת בתא - קטע מתוך "הזמן המקביל"
תמונה: וואעל וואקים 

במשך כמה חודשים לא ניתנה תשומת לב ציבורית מיוחדת להצגת "הזמן המקביל", המוצגת בערבית עם תרגום עברי בתיאטרון אל-מידאן שבחיפה. הועדה הממשלתית שאישרה את מתן ההקצבה לתיאטרון לא ראתה כל פסול בהצגה על אסיר החולם להתחתן ובונה בכלא כלי נגינה.  המצב השתנה בעקבות מאמציו של שמאי גליק, ירושלמי בן 27 אשר בשנה האחרונה מינה עצמו לצנזור על חיי התרבות והאמנות במדינת ישראל ואשר מגלה כשרון בלשי לא מבוטל באיתור הצגות, סרטים, מופעים ותערוכות "לא פטריוטיות" וכן כשרון שתדלני בהפעלת לחצים ודרישות להורדתם והפסקת המימון הציבורי להם. 

גליק גילה את הקשר בין הצגת "הזמן המקביל" לבין ווליד דקה הכלוא, והפנה את תשומת ליבם של ארגוני ימין קיצוני שמצדם גייסו למאבק את משפחת תמם ועמה את הסמכות המוסרית השמורה למשפחות שכולות בחברה הישראלית. הפגנה קולנית לפני התיאטרון ומספר פניות מנוסחות בשפה בוטה אל חברי מועצת עירית חיפה הספיקו כדי להניב החלטה של ראש עירית חיפה יונה יהב, איש מפלגת העבודה, להקפיא את העברת המימון לתיאטרון אל-מידאן "עד לפרסום החלטות ועדה ציבורית שהוקמה לדון בענין". אגב, גליק מעולם לא ראה את ההצגה עצמה: "לא מצאתי זמן להגיע לחיפה, אני גר בירושלים, וחוץ מזה, למה בכלל שאני אראה את התועבה הזאת?". 

משרד התרבות והספורט, מקור המימון המוסדי השני של תיאטרון אל-מידאן, לא מיהר להענות ללחציהם של גליק וחבריו: "משרד התרבות תומך בלמעלה מ-800 גופים ומוסדות תרבות בהתאם לקריטריונים הקבועים בחוק. המשרד אינו שותף לתכני הפעילות שמתקיימת בגופים הנתמכים ואינו רשאי להתערב גם במקרים שהוא אינו מסכים עם החלטות ניהוליות שמתקבלות בהם או בתוכן אמנותי המוצג בהם. יודגש כי במשרד מבינים את כעסה של משפחת תמם, אך ההחלטה כאמור נתונה בידי הנהלת התיאטרון בלבד".

כזאת היתה עמדת משרד התרבות תחת שרביטה של השרה הקודמת, לימור לבנת, שגם היא לא נודעה בזמנה בעודף ליברליות וסובלנות. הדברים השתנו עם כניסת השרה החדשה מירי רגב, שהיתה בעברה הצנזורית הצבאית הראשית ואשר הודיעה על כוונתה לעסוק במלאכת הצנזורה גם בתפקידה החדש: "אני מאד בעד פלורליזם תרבותי ואמנותי, לא יהיה לאמנים פרטנר טוב ממני - כל עוד לא יכניסו את הכיבוש והפוליטיקה". 

ומה עם אמנים שכן מתעקשים לכלול את הכיבוש והפוליטיקה במסגרת האמנות שלהם? איתם נמצאת השרה בעימות חזיתי מחריף והולך במשך השבועיים האחרונים, שהגיע לשיאו (נכון לעכשיו...) בטקס פרסי התיאטרון שנערך בתל אביב וכלל הפגנת אמנים עם מחסומים לפיהם, נאומים של זוכי הפרס שכמעט כולם כללו התיחסות סרקסטית אל השרה היושבת עמם באולם, התפרצות זועמת של השחקנית הותיקה גילה אלמגור לדבריה של השרה כאשר הצדיקה את הפסקת המימון לתיאטרון אל-מידאן – וגם התפרצות זועמת של השרה לדבריה של זוכת פרס התיאטרון ליאורה ריבלין אשר דיברה על הפלסטינים החיים תחת כיבוש וחולמים להתשחרר, ועל מחויבותם של אנשי תרבות ישראליים להתייחס לכך. 

וזה היה הארוע בו הצהירה השרה: "זאת לא שאלה של חופש ביטוי אלא שאלה של חופש מימון. האם מדינה חייבת לממן הצגה על מי שרצח חייל?" שאלה טובה. למזלה של השרה, שום תיאטרון אינו מבקש כרגע להציג מחזה על חייו של עמיחי פאגלין, וכך נחסכה לשרה רגב דילמה קשה.

יום שישי, 5 ביוני 2015

איך הפך שם טוב לרע

איך הפך שם טוב לרע 



שוב ה-5 ביוני. יום השנה לתחילתה של המלחמה ההיא ב-1967, המלחמה שתוצאותיה עצבו את החיים של כולנו. 48 שנה לכיבוש השטחים הפלסטיניים – מי היה מאמין שזה ימשך כל כך הרבה זמן? ושוב משמרת נשים בשחור. כמו בכל יום שישי מאז תחילת האינתפאדה הראשונה הן עומדות במרכז תל אביב, וגם בירושלים ובחיפה ובכניסה לקיבוץ גן שמואל. וכמו כל שנה, ב-5 ליוני הן קוראות לתגבור של נשים (וגברים) שלא משתתפים בדרך כלל.

שוב מונפת היד השחורה האופינית של הנשים בשחור, ועליה "די לכיבוש" בעברית וערבית ואנגלית, וגם כמה תצלומים גדולים של ההרס בעזה ודחפורים בונים התנחלויות. עוברים ושבים בשדרות בן ציון, מקום הומה ביום שישי בצהרים, נעצרים, מסתכלים, חלקם נכנסים לשיחה או ויכוח. "אתן בוגדות! אויבות המדינה!" צועק גבר המחזיק בידיהם של שני ילדים קטנים. עוד צעקה והוא ממשיך הלאה, מושך את ילדיו הרחק מן הבוגדות. כמה דקות אחריו עוברת אשה צעירה, גם היא עם ילד קטן, כבן שלוש או ארבע. הילד שואל "מה זה? מה הן עושות?". האם מסבירה בסבלנות: "הן עושות הפגנה, הן רוצות שלום. הן רוצות שיהיה שלום ולא יהיו יותר מלחמות ושאנשים לא יהרגו יותר". הילד מחייך בבישנות. 

עד כאן הדיווח שיכולתי לכתוב, כמעט מלה במלה, גם לפני שנה וגם לפני שנתיים ושלוש. מה השתנה מאז? הנושא הבוער החדש שהגיע בכל העוצמה אל כותרות העיתונים. "חרם!", "חרם!" "חרם!" זועקות הכותרות מכל עבר. "מצב חרם!". "החרם מאיים עלינו!". "החרם סכנה לאומית!" "כולנו נלחמים בחרם!". הכותרות הטריות ביותר מבשרות את החדשה האחרונה משדה הקרב של החרם: "אורנג' נכנעה לאנטישמים, איום החרם מתממש, ענקית התקשורת הצרפתית אורנג' הודיעה על ניתוק יחסיה עם ישראל!" בגוף הידיעה נאמר כי חברת אורנג' הצרפתית זכתה לביקורת חריפה באירופה בגלל על פעילות של שותפתה הישראלית בהתנחלויות בשטחים הכבושים, ועל מבצע "אמץ חייל" שהשיקה אורנג' הישראלית בזמן המלחמה האחרונה בעזה. זאת אנטישמיות? העורך כנראה מגדיר זאת כך. 

"כרסום זוחל" כותב הפרשן בן כספית. "המצב רק ילך ויחמיר – כלכלת ישראל עדיין פורחת והכל נראה לכאורה בסדר גמור, אבל היסודות הולכים ומתכרסמים להם". בידיעה אחרת נמסר על משלחת הסברה דחופה שתצא מטעם ממשלת ישראל לאוניברסיטאות בעולם – ארבעה סטודנטים ישראלים נכללים בה, אחת מהם אתיופית ואחד בדואי מהנגב. "אנחנו נוכיח לכולם שישראל היא לא מדינת אפרטהייד, כאן זה לא דרום אפריקה!" אומרים הצעירים הנלהבים. 

כאן זה לא דרום אפריקה? רגע של היסטוריה. אם כי מעטים זוכרים זאת בימינו, היה זמן שבו הלבנים בדרום אפריקה נחשבו כגיבורים ומושא להערצה של אנשי שמאל ואנשים מתקדמים באירופה ובעולם כולו. נכון, זה היה מאד מזמן, לפני יותר ממאה שנה, בזמן מלחמה שנקראה "מלחמת הבורים". כל כך הרבה מלחמות וזוועות אחרות עברו מאז על העולם שהמלחמה ההיא נשכחה כמעט לגמרי. באותן השנים בתחילתה של המאה העשרים, היתה בעולם אהדה רבה אל האנשים שנקראו "בורים" או "אפריקנרים" – אלה שאבותיהם היו הולנדים, שהחלו להתישב בדרום אפריקה במאה השבע עשרה ונוספו אליהם הוגונטים צרפתים וגם אינדונזים ושפתם השתנתה ונהפכה להיות אפריקנס. הם נתפסו כדוד מול גולית, עם קטן ואמיץ לב שעמד בגבורה מול צבאות האימפריה הבריטית האדירה.

הבריטים חמדו את אדמתם של הבורים, העשירה בזהב ויהלומים, הצבא הבריטי הביס את הצבא הסדיר שיכלו הבורים להעמיד מולו, אך הם המשיכו לנהל מלחמת גרילה עקשנית. בסופו של דבר הצליחו הבריטים לשבור את התנגדותם על ידי אמצעי דיכוי נגד האוכלוסיה האזרחית של הבורים והכנסתה למחנות מיוחדים שבהם תנאי החיים היו קשים ואכזריים. זה היה הרגע בו המונח הידוע לשמצה "מחנה ריכוז" נכנס לראשונה לאוצר המלים של המין האנושי.

ב-5 לאפריל שנת 1900, בעוד המלחמה בדרום אפריקה מגיעה לשיאה, יצא יורש העצר הבריטי – מי שיהיה המלך אדוארד השביעי – לביקור בבלגיה. בתחנת הרכבת הצפונית של בריסל זינק אנרכיסט צעיר בשם ז'אן בפטיסט סיפידו אל הקרון המלכותי הבריטי וירה כמה יריות אקדח אל המבקר רם המעלה, אך לא הצליח לפגוע בו. בבית המשפט נשא סיפידו נאום משולהב, וזעק "אני לא מתחרט! אני רק מצטער שלא הצלחתי להרוג אותו! הוא רוצח, הבריטים רוצחים אלפי אנשים בדרום אפריקה. רציתי לעשות צדק! תחי דרום אפריקה!" בית המשפט זיכה את סיפידו מכל אשמה בשל גילו הצעיר. המון מריע שחיכה מחוץ לבית המשפט קיבל אותו כגיבור – וכך ראו אותו אנשים רבים בכל העולם. 


והיכן היו השחורים של דרום אפריקה באותו זמן? כמובן שהם היו שם, הם היו גם אז רובה הגדול של האוכלוסיה בדרום אפריקה. הבריטים הלבנים והבורים הלבנים ניהלו מלחמה מעל ראשם, השחורים סבלו הרבה במלחמה הזאת – הם סבלו משני הצדדים הלוחמים כאחד.  אך בעולם שצפה במלחמה ההיא כמעט איש לא שם לב לנוכחותם של השחורים. אפילו לא אנשי השמאל והסוציאליסטים והאנרכיסטים. 

בסופו של דבר חל פיוס בין הבריטים המנצחים והאפריקנרים המנוצחים (או לפחות רבים מהם). דרום אפריקה הפכה לדומיניון, אחת מן המושבות הבריטיות שזכו בהדרגה ליותר ויותר עצמאות עד אשר הפכו למדינות עצמאיות בפועל. בכיכר טרפלגר בלונדון אפשר לראות בארבעת צידי הכיכר את ארבעת המבנים הזהים המסודרים בצורה סימטרית מדויקת – השגרירויות של ארבעת הדומיניונים, קנדה ואוסטרליה, ניו זילנד ודרום אפריקה. ברור לעין כי כאשר הוקמו ארבעת המבנים האלה, בתקופה בין מלחמות העולם, לא חזה איש שיום אחד דרום אפריקה תהיה מוקעת ומצורעת והשגרירות שלה תהיה מוקד להפגנות ומחאות בלי הפסק. 

איש המפתח בדרום אפריקה היה יאן סמטס – האיש אשר בצעירותו ניהל לוחמת גרילה נגד הצבא הבריטי ובבגרותו הפך לגנרל ופילדמרשל בצבא הבריטי, שלחם במלחמת העולם הראשונה והיה חבר בקבינט המלחמה של וינסטון צ'רצ'יל.



יאן סמטס - פניה המהוגנים של דרום אפריקה
(תצלום: ויקיפדיה)

יאן סמטס היה בין מנסחי אמנת האו"ם, אך מדיניותו כראש ממשלת דרום אפריקה לא ממש הלמה את עקרונות המסמך הזה. כמו מנהיגים אחרים לפניו ואחריו, יאן סמטס דגל בהפרדה גזעית ובשלטון הלבנים על השחורים. במספר הזדמויות ציין כי אי פעם בעתיד יוכלו השחורים לחלוק בשלטון עם הלבנים, בתנאי שמנהיגי השחורים "יוכיחו את מחויבותם להתנהגות תרבותית". בפועל מעולם לא הגיע הרגע הזה בכל מהלך הקריירה הפוליטית הארוכה של סמטס, אשר נמשכה עד מעבר לשנה השמונים לחייו.  

בסוף ימיו, הביע סמטס תמיכה בהגברה מסוימת של מספר השחורים שיורשו לבוא מהכפרים אל ערי דרום אפריקה, ועמדתו זאת תרמה למפלתו בבחירות ב-1948, לחרדתם של רבים. "המפלגה הלאומית" אשר תפסה את השלטון בדרום אפריקה והחזיקה בו בעשורים הבאים דגלה בגזענות בוטה וגסה, ללא פשרות וללא התנצלות – המדיניות לה ניתן השם "אפרטהייד".

בשנות החמישים, השישים והשבעים נעה דרום אפריקה בכיוון הפוך לחלוטין לזה של יתר העולם, הגבירה והחריפה את אפלית השחורים ודיכויים בעוד ביתר חלקי יבשת אפריקה זכוהמושבות לעצמאות והשחורים בארצות הברית הקימו את התנועה לזכויות האזרח. הדרישה לחרם על דרום אפריקה הלכה והתגברה ברחבי העולם, תחילה בארגוני החברה האזרחית ואחר כך גם על ידי ממשלות וארגונים בינלאומיים רשמיים. גם ההולנדים, קרוביהם הרחוקים של האפריקנרים, הפנו להם עורף.

לפי משאלים שנערכו אז בקרב הלבנים בדרום אפריקה, הם חשו פגועים מחרם הספורט הבינלאומי לא פחות ואולי אף יותר מן החרם הכלכלי. כאשר נודע כי מאמן נבחרת הרוגבי של דרום אפריקה נסע להיפגש עם נציגי הקונגרס הלאומי האפריקאי – שעוד נחשב אז לארגון טרור לפי החוק הדרום אפריקאי – כדי לדון בסיום חרם הספורט, הבינו רבים שסופו של האפרטהייד מתקרב. וכך אכן היה, אם כי עוד כעשר שנים – ולא מעט קרבנות בנפש – נדרשו עד שהגיע היום הזה. 

מקבלי המדיניות במדינת ישראל אמורים להכיר היטב את ההיסטוריה של דרום אפריקה. יאן סמטס היה מגדולי התומכים בתנועה הציונית, ועל שמו נקרא קיבוץ רמת יוחנן. מאוחר יותר היתה דרום אפריקה במשך עשרות שנים בעלת ברית אסטרטגית של מדינת ישראל. ובכל זאת נראה שמדינת ישראל נחושה בדעתה ללכת צעד אחר צעד בדרכה הכואבת של דרום אפריקה. 

כיום קשה לזכור כי במשך שנים רבות זכתה התנועה הציונית ומדינת ישראל הצעירה לאהדה ותמיכה נרחבת מאד של אנשים שמאליים ומתקדמים בכל רחבי העולם. למרבה האירוניה אפשר להגיד שבשנות הארבעים והחמישים נטו לתמוך בישראל אותו סוג אנשים שכיום נוטים לתמוך בפלסטינים – ומאותה סיבה בדיוק: התמיכה בחלש ובמקופח ובפגוע ובדורש הצדק. התנועה הציונית נתפסה כתנועתו של עם מוכה ונרדף, שעבר את רצח העם הנורא ביותר בהיסטוריה האנושית ואשר דרש בצדק פיסת אדמה קטנה כמקלט בטוח מתחת רגליו. שיר מפורסם של נתן אלתרמן מנציח רב חובל איטלקי בשם אנסלדו, אשר נאבק נגד הכיבוש הנאצי בארצו ובדצמבר 1945 יצא לסייע לספינת מעפילים להגיע לחופי פלסטינה. לרבים באותו הזמן, מעשיו אלה של אנסלדו נראו כהמשכיות טבעית ומובנת מאליה. 


מאות אלפי הפליטים שאיבדו את בתיהם ואדמתם עם הקמתה של מדינת ישראל לא פגמו ברצינות בתדמיתה הטובה והחיובית של מדינת ישראל הצעירה, עם הקיבוצים הסוציאליסטיים כחלון הראווה המבהיק שלה כלפי העולם. נסיונן של מדינות ערב לארגן חרם על ישראל הצליח להרתיע כמה חברות מערביות, אך קריאות כאלה לחרם כמעט לא זכו לתמיכה פוליטית או אידאולוגית באירופה או באמריקה. גם המלחמה ב-1967 נתפסה, לפחות במשך כמה שנים, כנצחונו של דוד על גולית. בשבוע שעבר הזכרתי כאן את הראיון של הנשיא אובמה בו דיבר בגעגועים על "ישראל של הקיבוצים, ומשה דיין וגולדה מאיר והתחושה שלא רק שאנחנו מקימים מדינה בטוחה לעם היהודי אלא גם משנים את העולם ומתקנים אותו". ראיון שנותן תחושה קצת מוזרה למי שכמוני פעילותם הפוליטית החלה במחאות נגד הכרזתה של גולדה מאיר כי "אין עם פלסטיני". אבל בעולם הגדול הקסם הישראלי עדיין עבד בשנים ההן. שר הביטחון משה דיין עורר התפעלות כאשר הכריז על "הכיבוש הליברלי" וראש עירית ירושלים טדי קולק זכה לתהילה כאביר הדו קיום גם כאשר החריב את רובע המוגרבים בעיר העתיקה ובנה שכונות יהודיות לרוב על אדמות פלסטיניות מופקעות. במשך שנים רבות רבות נודעו יהודי ארצות הברית כנגועים בפיצול אישיות כרוני, התומכים בכל נושא ורעיון ליברלי מלבד תמיכתם העיוורת בישראל. 

אבל לא לעולם חוסן, וגם יומו של יאן סמטס הישראלי הגיע לקיצו. בשנת 1977 נפלה מפלגת העבודה הישראלית מהשלטון במדינה אותה היא הקימה, ואת מקומה תפסה מפלגת הליכוד שהצטיינה בלאומנות גסה ובוטה הרבה יותר ובמיוחד בבניה המסיבית בהתנחלויות. ההרג וההרס של מלחמת לבנון הראשונה החל לסדוק את תדמיתה של ישראל בעולם. בשנת 1992 הסתמן לרגע שינוי כיוון, עם עליתו של יצחק רבין ולחיצת היד עם ערפאת וחתימת הסכמי הביניים עם הפלסטינים. לעולם לא נדע בביטחון מה היה קורה אלמלא נרצח רבין, ואם היה מצליח להגיע להסכם קבע עם הפלסטינים במאי 1999 כפי שנקבע בהסכמים. במציאות כפי שקרתה רבין נרצח, ולא קם יורש שימשיך את דרכו, ותהליך אוסלו הסתיים באכזבה עקובה מדם, והכיבוש דוהר אל עבר יובל החמישים. וכיום הפכה ישראל להיות מזוהה בכל רחבי העולם עם הגורמים הימניים והשמרניים ביותר, ובארצות הברית היא מזוהה יותר ויותר עם הרפובליקאים נגד הדמוקרטים, ויותר ויותר יהודים מפנים לה עורף, במיוחד הצעירים ביניהם. והקריאה לחרם על ישראל הולכת וצוברת תאוצה, ובשבוע שעבר היא הופיעה לראשונה בזירת הספורט הבינלאומי ורק ברגע האחרון ספג הכדורגל הישראלי כרטיס צהוב ולא אדום. ובשבוע האחרון יוצאים ראשי המדינה בקריאה וצעקה וזעקה גדולה על מסע החרם הבינלומי המהווה "איום אסטרטגי על ישראל" והעיתונים רבי התפוצה מפמפמים גם הם את הנושא הזה.

"מי שאינו לומד מההיסטוריה, נדון לחזור עליה". לא ברור מי אמר זאת לראשונה, אבל זה בהחלט נכון. 


נשים בשחור נאבקות נגד הכיבוש