יום ראשון, 29 בינואר 2012

אנשים מהסוג שלו

אנשים מהסוג שלו
ניקולאי בלינוב, ,תצלום: אוסף לויצקי

בתחילת המאה העשרים החל להתנדנד כיסאו של הצאר, השליט המדכא והכל יכול של רוסיה – במיוחד אחרי שפתח במלחמה נגד יפאן ונכשל בה כשלון חרוץ. התנועה המהפכנית הלכה והתרחבה. בניסיון להסיח את דעת ההמונים, נקטו הצאר וממשלתו במדיניות של הסתה אנטישמית. בריונים גזענים עברו מעיר לעיר ויזמו פוגרומים נגד הקהילות היהודיות, כאשר המשטרה והצבא עומדים מהצד ומותירים להם חופש פעולה.

ניקולאי איבנוביץ בלינוב היה אז סטודנט באוקראינה, וכמו רבים מחבריו מתנגד מושבע למשטרו של הצאר. הוא יצא לגלות בשוויץ ובג'נבה הופיע בהצגת תיאטרון בגנות האנטישמיות, וגם התחתן והביא לעולם שני ילדים. בשנת 1905 הוא חזר לממלכתו של הצאר ובא מקייב לבקר את הוריו בעיר הולדתו ז'יטומיר.

ב-23 לאפריל 1905 הגיעו לז'יטומיר מחוללי הפרעות והפוגרומים. היהודים המקומיים הותקפו באכזריות, ולמרות שהגנו על עצמם ככל יכולתם נהרגו עשרות מהם, מאות נפצעו ובתים רבים חרבו. ניקולאי בלינוב לא היה יהודי, אבל הוא ראה כחובתו לעשות מעשה. הוא וחברו הרופא בינשטוק צעדו לבדם, לא חמושים, אל עבר ההמון המתלהם. "אחים! בני עמי! היהודים אינם אויביכם!" קרא בלינוב. "מסיתים אתכם נגדם כדי שתשכחו את האויב האמיתי,את מי  שמדכא אתכם!"

אלה היו מילותיו האחרונות. ההמון פרץ בצעקות "בוגדים שמאלנים! סוציאליסטים! אתם יותר גרועים מהיהודים!". ניקולאי בלינוב הוכה למוות, חברו הרופא איבד את ההכרה ובנס ניצל. אמו של ניקולאי בלינוב מצאה את גופתו בבית החולים היהודי שאליו הובאו קרבנות הפוגרום. בכיסו היה מכתב אחרון אליה בו כתב "לא יכולתי אחרת". הוא היה בן 24 במותו.

בטכס האזכרה שנערך שבועיים אחר כך בבית הכנסת המרכזי בסט. פטרסבורג, קרא החזן את שמו של ניקולאי בלינוב יחד עם שמותיהם של ההרוגים היהודים בפוגרום, והקהילה היהודית בז'יטומיר הקימה לו לוח זיכרון. אך ברבות השנים נשכחו שמו ומעשהו מן הלב. רק בשנים האחרונות התגלה מחדש סיפור גבורתו, טכסים נערכו על קברו ופרופסור באוניברסיטה חשובה ברוסיה כתב עליו ספר.

גם באזור שלנו נערך לו טכס זיכרון. ליתר דיוק, טכס הזיכרון לניקולאי בלינוב התקיים במרכז האוניברסיטאי שבהתנחלות אריאל. שם, במובלעת התנחלותית בלב שטח כבוש, מוקפת חומות וגדרות ושמורה היטב על ידי כוחות צבא גדולים, לא הרחק מאנשי "נוער הגבעות" המתנחלי היוצאים בלילות לגבות "תג מחיר" ולשרוף מסגדים ועצי זית. שם נערך הטכס, ותמונתו של בלינוב שנמצאה בארכיון הוצבה במרכז הבמה, והנואמים בזה אחר זה עלו והללו ושבחו את גבורתו ומעשה ההקרבה העילאי שביצע.

וגם אורח כבוד נמצא לטכס הזה: לא אחר מאשר חבר הכנסת זאב אלקין, יושב ראש הקואליציה, האיש שדחף בכל כוחו מעשי חקיקה רבים ומגוונים בשנים האחרונות. החוק הקובע שלוש שנות מאסר ללא משפט לפליטים ומהגרי  עבודה, וגם החוק שקבע כי ישובים קהילתיים זכאים להקים ועדות קבלה ולסרב לקבל אליהם ערבים ואחרים שאינם מתאימים למרקם הקהילתי,אלה ורבים אחרים נרשמו על שמו ולזכותו של אורח הכבוד זאב אלקין.  ועל טכס הזיכרון לניקולאי בלינוב דווח בהרחבה באתרי האינטרנט של הימין, לצד יוזמותיה של תנועת "אם תרצו" אשר יוצאת חדשות לבקרים להפגין ולצעוק נגד הערבים ונגד הבוגדים השמאלנים שהם עוד גרועים מן הערבים.

אילו חזר ניקולאי בלינוב לחיים בישראל של היום, האם הוא היה נשאר באותו אולם באריאל עם מחיאות הכפיים לזאב אלקין? לעניות דעתי, האיש שלא היה יהודי ובכל זאת יצא להגנתם של יהודים נרדפים היה מעדיף להצטרף אל הישראלים שאינם ערבים ובכל זאת יוצאים להגנת זכויותיהם של ערבים, ואלה שנולדו כאן ובכל זאת עוזרים לפליטים ומהגרי עבודה, והעומדים כתף אל כתף עם בדואים ואתיופים וסודאנים. אנשים מהסוג שלו.


יום שלישי, 24 בינואר 2012

התאבדות לאומית בשלוש מערכות

התאבדות לאומית בשלוש מערכות



תישארו מחוץ לחדר השינה שלי!
התאבדות לאומית (1)

הרבה מגדלים מרוכזים בפינה אחת, בצידה המזרחי של הקריה בתל אביב. גבוה גבוה במגדל הממשלה האזרחי יושבים פקידי משרד הפנים המכריעים גורלות לשבט או לחסד, מוציאים כאוות נפשם רישיון שהיה לזה וצוו גירוש להוא. ומעבר לכביש, המגדל עם מנחת המסוקים על גגו הוא משרד הביטחון שם יושבים קציני הצבא המנהלים את חייהם של מיליוני אנשים וקובעים לפלסטינים את הסדר שבו יחיו ושולחים חיילים חמושים לאכוף עליהם את הסדר הזה. ומעבר לצומת - מגדלי עזריאלי המסחריים, עם הקניונים והמסעדות ומרפסות התצפית, סמל הכלכלה הישראלית המשגשגת המשאירה מאחור רבים רבים, הכלכלה שלמנהיגיה אין כל עניין בצדק חברתי, לא לפני וגם לא אחרי המחאה ההמונית של הקיץ האחרון.

ולמרגלות כל המגדלים האלה התכנסו כמאה פעילים יהודים וערבים בשבוע שעבר, ביוזמת תנועת תראבוט, במחאה על החלטת בג"צ להגדיר איחוד משפחות (ערביות) כ"התאבדות לאומית". למרגלות המגדלים עמדו וקראו קריאות מחאה והניפו אל מול התנועה הזורמת בכבישים ההומים את השלטים "העליון מכשיר אפרטהייד", "לא לבג"צ הגזענות, כן לאיחוד משפחות", "הבג"צ לא יחליט עם מי מותר לנו לחיות", "איחוד משפחות הוא לא התאבדות לאומית - התאבדות לאומית זה פגיעה בזכויות בסיסיות".

"אני, סומאיה, אזרחית ישראלית תושבת רמלה" אמר הקול, במגפון קטן נישא ביד, אשר נהגים שחלונותיהם היו פתוחים יכלו לשמוע מעבר לצפירות ורעשי הצומת. "אני אחת מאלפי האנשים בארץ שסובלים מהחוק הזה ושופטי בג"צ החליטו שאנחנו נמשיך לסבול. ארבע עשרה שנים אני חיה עם בעלי, שבא מעזה, ואין לו מעמד קבע בארץ. כל שנה הוא צריך להאריך את הרישיון מחדש, ואף פעם אנחנו לא יודעים אם גם השנה יאריכו. אסור לו לעבוד בישראל, הוא לא יכול לקבל רישיון נהיגה. אחרי ששמענו ברדיו על ההחלטה של השופטים, הבנות שלי שאלו 'עכשיו יגרשו את אבא?'. ארבע בנות יש לנו. אני אזרחית ישראל, זה לא ענינו של אף אחד במי התאהבתי ועם מי אני רוצה לחלוק את החיים שלי. באיזה זכות הממשלה נכנסת לנו לחדר השינה? איזו זכות?"


זה חוץ לארץ, או מה?
התאבדות לאומית (2)

אז מי הם האנשים האלה, הרוצים לבוא ולגור כאן עם בני ובנות זוגם וילדיהם ואת זאת החליטו ממשלת ישראל ובית המשפט העליון למנוע מהם? אין ספק, צריך רק להקשיב לשרים ולחברי הכנסת ולבעלי הטור בעיתונות: מדובר על זרים, על אנשים מחוץ לארץ, תושבים של "מדינה או ישות עוינת" אשר רוצים לבוא ולהגר ממדינתם הזרה ולהשתקע בתחומיה של מדינת ישראל. וכידוע, לכל מדינה הזכות הריבונית להחליט איזה זרים יבואו בשעריה ואיזה לא. יתר על כן, מעלים השוואות עם כמה מדינות אירופיות שבהן הצליחו שונאי זרים  להשפיע על מדיניות ההגירה הממשלתית ולהטיל כל מיני מגבלות (אם כי באף אחת מהן לא נחקק משהו שדומה לחוק הזה...)

אין ספק, אם כן: בעיני אותם שרים וחברי כנסת ובעלי טור מדינת ישראל נגמרת בקו הירוק, ומהצד השני זה חוץ לארץ. אין ספק? בעצם יש הרבה ספק, כי הרי מאותם אנשים עצמם אפשר גם לשמוע שארץ ישראל כולה שלנו בזכות אבותינו וההבטחה האלוהית, וטוב ויפה להתנחל בה ואריאל וקרית ארבע הן ערים ישראליות בדיוק כמו תל אביב ולכן חייבים תיאטראות ישראליים להימנע להציג בהיכלי התרבות שלהן "בדיוק כמו בכל מקום אחר בישראל". ואכן, כאשר מדובר על אזרחים ישראלים (ליתר דיוק, אזרחים יהודים ישראלים) אשר מעוניינים לעבור את הקו הירוק מזרחה ולקבוע מקום מגוריהם באחת ההתנחלויות או להתחתן בתושביהן, אז זה כבר לא ממש חוץ לארץ וממש לא צריך לבקש בקשה מיוחדת לאיחוד משפחות, בכלל לא צריך לבקש שום אישור. גם אותו בית משפט עליון בדיוק החליט שבוע מוקדם יותר שמעבר של אזרח ישראלי (יהודי) לגור בהתנחלות מעבר לקו הירוק זה דבר שגרתי ויום יומי שאין לו שום חשיבות ומשמעות מיוחדת, וגם אינו פוסל אותו מלהיות שופט בבית המשפט העליון. "התאבדות לאומית"? מה פתאום?

בקיצור – כשרוצים שהשטחים יהיו חוץ לארץ, הם חוץ לארץ, כשרוצים שהם יהיו חלק מישראל הם חלק מישראל. כשמתנחלים רוצים לבחור לכנסת, אז חוק הבחירות לכנסת ישראל חל עליהם (אבל כמובן לא על שכניהם הפלסטינים). כשהם לא רוצים לשלם שכר מינימום, הם מסוגלים להצהיר בלי למצמץ שחוק שכר מינימום הישראלי לא חל עליהם כי ההתנחלות "אינה חלק מישראל". (לפחות את הטענה הזאת בית המשפט דחה...).

והזגזוג הזה הוא לא מקרה - זהו חלק ממדיניות כוללת. כך, כשרוצים להגיד שהכיבוש לא נורא כל כך, ובעצם כבר אין כיבוש, מסבירים לכל העולם שלפלסטינים כבר יש ממשלה משלהם ופרלמנט משלהם והם מנהלים לעצמם את החיים. אבל כשרוצים, אז יכול צה"ל להיכנס לכל עיר ולכל כפר ביום ובלילה ולעצור את כל מי שרוצים ולהביא אותו לחקירה בלחץ פיזי מתון במרתפי השב"כ. (בשבוע שעבר באו בלילה ועצרו את יושב הראש הפרלמנט הפלסטיני בכבודו ובעצמו, עוד מעצר אחד בלילה שגרתי של מעצרים על ידי חיילינו).

כאשר נזקק ילד פלסטיני מעזה לטיפול רפואי דחוף, מסבירים לנו שישראל התנתקה מעזה והיא כבר לא אחראית למצב תושביה ואין להם שום זכאות לטיפול רפואי בישראל, לכל היותר במקרים מסוימים אולי אפשר לעשות מחווה הומניטרית לפנים משורת הדין (בתנאי שהחולה לא ימות בינתיים, בזמן שהנושא בדיון...) אבל כאשר יוצאת ספינה ואפילו סירה קטנה לעבר חופי עזה, ממהרות ספינות חיל הים לבלום אותה, כי אסור לאפשר לאף אחד לפגוע בריבונות שלנו ובמים הטריטוריאליים שלנו. ופעילים אמריקאים ואירופאים שהורדו בלב ים מספינות בדרכן לעזה  מובאים לבית המשפט להארכת מעצרם, בחשד של "כניסה בלתי חוקית לישראל".

בקיצור, ללכת עם ולהרגיש בלי (או להיפך?).


ואתא שונרא ואכלא לגדיא
התאבדות לאומית (3)

את הקביעה כי איחוד משפחות (ערביות) מהווה התאבדות לאומית תרם לסדר היום הציבורי שלנו כבוד השופט אשר גרוניס, האיש שיהיה הנשיא הבא של בית המשפט העליון בתוקף החוק המיוחד שהעבירה הרוב בכנסת לפני שבועיים. שני שרי משפטים, בזה אחר זה, טרחו ועמלו קשה כדי להגיע לתוצאה הזאת. במשך שנים הם נאבקו מאבקים קשים וממושכים, באור היום ובמחשך, בכנסת ובממשלה ובתקשורת ובכל מיני ועדות עלומות, התאמצו בכל כוחם לכופף את השופטים ולשנות את הרכבם, עד שהגיעו סוף סוף למינוי הנאה הזה. החל במצווה שר המשפטים הקודם דניאל פרידמן והגיע לקו הגמר יורשו, השר הנוכחי יעקב נאמן.  

כפי שכתב מעל דפי "ידיעות אחרונות", שר המשפטים לשעבר דניאל פרידמן מברך על המוגמר ומרוצה מאד מפסיקת בג"צ וגם הוא כמובן חושב שאיחוד משפחות זאת התאבדות לאומית. אם יש לו ביקורת על החלטת בג"צ, הרי הוא מבקר את השופטים על שנאחזו בטיעון שמישהו ממאוחדי המשפחות עלול לעסוק בטרור, והתביישו להגיד בגלוי שהם מגוננים על המאזן הדמוגרפי במדינת ישראל היהודית-דמוקרטית. כניסה של פלסטינים לתחומי המדינה היא בכל מקרה סכנה חמורה, אומר המשפטן המלומד פרידמן. אפילו אם לא ישתמשו בשום טרור ושום אלימות, הם עלולים לנסות לשנות את אופייה של המדינה, וגם זה סוג של לוחמה.

אבל בכל זאת, במשהו דניאל פרידמן הוא קצת ליברל. בעובדים זרים הוא רוצה לנהוג קצת אחרת. "בעיני אין קושי בקליטתם של עובדים זרים וילדיהם שהתחנכו בישראל, הם מבקשים להשתלב בתוכה ולא לשנות את אופייה" כותב פרידמן, ומוסיף את הטיעון המוחץ "ניתן גם לצפות שישרתו בצה"ל!". נו, מי צריך יותר מזה?

מסתבר שיש מי שלא רוצה, כולל ובמיוחד בין השרים הנוכחיים וחברי הכנסת. בהחלט לא רוצים כאן ערבים, אבל גם שחורים לא ערבים אינם רצויים, ובכלל נמאס מכל הזרים האלה. ולפי החוק שנחקק גם הוא בשבוע שעבר יוקמו מחנות מעצר לעשרות אלפי מסתננים מאפריקה. הם ישבו כאן שנים בכלא ללא משפט, עד שיוציאו לגמרי מהראש את הרעיון להשתלב בחברה הישראלית. והפליטים מחוף השנהב שיושבים כאן קיבלו צו גירוש קבוצתי ומיידי – עוד יש שם מלחמת אזרחים או לא?חייהם יהיו שם בסכנה או לא? לא משנה, העיקר שיעופו מפה. והילדים האפריקאים והפיליפינים שנולדו כאן ומדברים עברית וממש מתחננים להתגייס לצה"ל? ישר למטוסים, החוצה, החוצה, שיעופו, שלא יהיו פה וגמרנו.

ומה עם האתיופים? כבר קבעו שהם יהודים כשרים (היו רבנים שחשבו אחרת התנגדו אבל לפני כבר יותר מעשרים שנה נדחתה טענתם, ועכשיו מאוחר מדי לשנות בחזרה...). אז באו לכאן המונים המונים מהשחורים האלה  וירדו מהמטוס וקיבלו אזרחות ישראלית ועכשיו כבר עברו עשורים ויש כבר דור חדש שמדבר עברית ומבין בפוליטיקה ישראלית ויודע איך לארגן הפגנות המונים ולמחות נגד הגזענות. בטלויזיה רואים תושבת קרית מלאכי המוחה על כך שקוראים לה גזענית: "אתם לא מבינים, אתם לא צריכים לחיות עם כך הרבה אתיופים על ידכם ולהריח את ריח הבישול שלהם וערך הדירות מיד יורד. ובכלל, כשכבר יש אצלנו כל כך הרבה שחורים אתיופים אז מתחילים להגיע אלינו גם שחורים סודאנים, הם יודעים שהמשטרה לא תצליח להבדיל ולא תדע את מי לגרש ואת מי לא. זה ממש גיהנום, אי אפשר להמשיך ככה".

אחד מהאתיופים בהפגנה הגדולה נגד הגזענות בירושלים סיפר על חוויותיו: "השתחררתי מהצבא וחשבתי שעכשיו אני התקבלתי בתור ישראלי לכל דבר. אבל בכל מקום עבודה שהגשתי מועמדות ראו את צבע העור שלי ואמרו לי 'לך, אנחנו נתקשר אליך'. רק ביחידת 'עוז' לקחו אותי מיד, ללכוד ולגרש את הפועלים הזרים הלא חוקיים. זה לא בדיוק מה שרציתי לעשות בחיים, אבל ממשהו צריך להתפרנס, לא?".

ויש לו חבר שעובד כמאבטח עבור מתנחלי עיר דוד בכפר סילוואן שבמזרח ירושלים. מתנחלים אלה נכנסו לבתים אשר הממשלה הכריזה עליהם כנכסי נפקדים והשליכו את התושבים הפלסטינים החוצה. ועכשיו המתנחלים מודאגים מאוד ממזימות נפשעות שעלולים לזמום שכניהם הפלסטינים המתגוררים מסביב, והם זקוקים בדחיפות להרבה אנשי ביטחון שיעמדו על המשמר יום ולילה על גדר התיל המקיפה את הבתים. מתברר כי במנגנון האבטחה המונה על אבטחת המתנחלים יש מדיניות העסקה ליברלית ולא מפלה. מי שמבקש משרה שם יכול לצפות להתקבל בלי שאלות ובלי קשר לצבע העור.

ואם מדברים על ריח רע באויר - רכבת ישראל החליטה להפסיק לאפשר לחיילים לנסוע חינם ברכבת ביום ראשון בין השעות שש עד תשע בבוקר כי ביום הזה ובשעות האלה כל החיילים חוזרים לבסיסיהם מחופשת סוף השבוע וממהרים מאד שלא להיענש על שחזרו באיחור. והקימו החיילים קול זעקה ומחאה, וגם הוריהם וחברי כנסת ואישי ציבור. אזרח אחד שנוסע כל יום ברכבת הסביר מה הבעיה: "אתם לא מבינים, אתם לא יודעים איך זה כשהרכבת שלך מתמלאת חיילים בצפיפות נוראה כמו קופסת סרדינים וריח של זיעה ממלא את האוויר וזה ממש גיהנום, אי אפשר להמשיך ככה." אמא של חייל באותה תכנית רדיו התמרמרה מאד על הדברים: "הבן שלי כבר שנתיים משרת את בטחון המדינה. הוא שומר לילה לילה בגבול הרצועה שהפלסטינים לא יצליחו לחדור אלינו. וזאת התודה שהמדינה נותנת לו?"

המשך לחד גדיא 2012 בוא יבוא, עקבו אחר כותרות העיתונים.

יום חמישי, 12 בינואר 2012

פרקים בטרגי-קומדיה

פרקים בטרגי-קומדיה

אם בארזים נפלה השלהבת, מה יגידו אזובי הקיר?


פרק א'

מזה שנתיים וחצי, שר החוץ המייצג את מדינת ישראל כלפי העולם הוא מתנחל החי בשטח כבוש ומפר מדי יום ביומו בראש חוצות את החוק הבינלאומי. זוהי אחת הסיבות מדוע שר החוץ הזה אינו בדיוק אורח מקובל במרבית בירות העולם (אם כי גם לאישיותו והתנהלותו של שר החוץ הזה יש בכך חלק לא מבוטל). משנה לשנה גדל מספר המתנחלים המשרתים כקצינים בצה"ל, הצבא המופקד על שמירת והרחבת המובלעות שלהם (בקרב החלקים האחרים בחברה הישראלית פוחתת והולכת הנכונות להקדיש את החיים לקריירה צבאית...) אבל בבית המשפט העליון לא ישב מתנחל. עד השבוע הזה.

לפי ה"דיל" שסוכם ביום שישי האחרון בין הסיעות היריבות בוועדה למינוי שופטים, יהיה נועם סולברג אחד מן השופטים החדשים שיתווספו להרכב בית המשפט העליון, ויתכן כי בעתיד יגיע גם להיות נשיאו של בית המשפט הזה. כל בוקר יקום כבוד השופט העליון נועם סולברג משנתו בביתו שבהתנחלות אלון שבות שליד בית לחם. הוא יכנס למכוניתו וייסע בנחת בכביש המיועד לישראלים בלבד, היישר אל מקום עבודתו החדש בירושלים. בדרכו יחלוף ביעף על פני הפלסטינים הממתינים שעות תחת השמש הקופחת לביקורת במחסום צה"ל. ומה אם אחד הפלסטינים האלה יעתור לבג"צ נגד הפקעת אדמתו ומסירתה למתנחלים?  

עורכי הדין עומר שץ ויפתח כהן הגישו בשם "יש גבול" עתירה לבג"צ למנוע את צירופו של נועם סולברג. גוש שלום – שבו חבר כותב שורות אלה – התבקש לצרף את קולו לעתירה הזאת. עורכי הדין ציינו כי נועם סולברג  קבע מרצונו החופשי את מקום מגוריו בשטח כבוש, ועשה בכך מעשה אסור על פי דין ומנוגד למוסר של אדם הגון. התנחלות בשטח כבוש היא הפרה יסודית של אמנת ג'נבה הרביעית האוסרת על המדינה הכובשת להעביר חלקים מאוכלוסיתה לשטח הכבוש על ידה. ככזאת הוגדר מפעל ההתנחלות במפורש בידי בית הדין הבינלאומי בהאג – גוף אשר בו הכיר בית המשפט העליון כגורם השיפוטי העליון במשפט הבינלאומי. אשר על כן, המתנחל נועם סולברג אינו ניחן בטוהר המידות הנדרש לשופט בבית המשפט העליון.

לא אגלה סוד גדול אם אציין כי איש מהמעורבים לא טיפח תקוות גדולות שהעתירה תתקבל. בכל זאת, קצת הופתענו כולנו ממהירות הבזק בה מיהרו שופטי בג"צ להשליך מידיהם את תפוח האדמה הלוהט הזה. תוך שעות ספורות מהגשת העתירה התכנסו כבוד השופטים חיות, פוגלמן  ועמית ופה אחד דחו על הסף את העתירה. הם ציינו ביובש כי בדקו בחוק יסוד השפיטה וגם בכללי האתיקה לשופטים ו"לא מצאו תקדים משפטי לפיו מקום מגורים כאמור מהווה פגיעה בטוהר המידות בכלל, ובטוהר המידות השיפוטי בפרט". צח וטהור הוא השופט העליון החדש נועם סולברג וכל חבריו המתנחלים עימו. אין כאן שום פגיעה בטוהר המידות.

והחוק הבינלאומי? אמנת ג'נבה הרביעית? בית הדין הבינלאומי בהאג? בפסיקה הנחרצת של שלושת השופטים נפקד לחלוטין מקומם. היו ואינם עוד. נפקדים נוכחים. וזאת, עוד לפני שהצטרף אל כבוד שופטי בג"צ חברם החדש. 


פרק ב'

בני קצובר הוא אחד ממקימי גוש אמונים ומהותיקים במנהיגי המתנחלים. כבר ב-1967 נטל חלק בחבורת המתנחלים שהתמקמו בחברון וקבעו שם עובדה. וכאשר נתקלו בהתנגדותו של המושל הצבאי – שחשש, ובצדק, כי נוכחות מתנחלים קיצונים תהפוך את חברון למוקד מתיחות מתמיד – נדרשו קצובר וחבריו לפנות לשרים במפלגת העבודה שאז עוד שלטה במדינת ישראל, תוך משחק יעיל במאבקי הכוחות בין שר הביטחון משה דיין ויריבו הגדול יגאל אלון. ועשר שנים אחר כך, כשנטל חלק בניסיונות להרחיב את מפעל ההתנחלות צפונה לאזור שכם, שוב נעשה שימוש בקשרים טובים בממסד הפוליטי (בין השאר עם שר הביטחון דאז, ששמו היה שמעון פרס). ואחר כך, כשתנועת ההתנחלות גדלה והתרחבה והתמסדה, נבחר קצובר לתפקיד ראש המועצה האזורית שומרון וקיבל שנים רבות משכורת מקופת המדינה והשתמש בקשריו הטובים בממשלה (אז כבר ממשלת הליכוד) להשיג משאבים ותקציבים נדיבים מאד מאד להמשך הרחבת מפעל ההתנחלויות.

בכל השנים האלה הצהירו קצובר וחבריו המתנחלים שוב ושוב על נאמנותם לדמוקרטיה הישראלית. ודחו בזעם כל האשמה שהם מתנגדים לדמוקרטיה או חותרים לפגוע בה. אבל לא עוד. השבוע הזה – במקרה, בדיוק באותו יום בו החליטו שופטי בג"צ לאמץ לחיקם את המתנחל נועם סולברג – השמיע בני קצובר דברים ברורים ונחרצים: "הייתי אומר שכיום לדמוקרטיה הישראלית יש תפקיד אחד מרכזי והוא להיעלם מהשטח. הדמוקרטיה הישראלית סיימה את תפקידה, והיא חייבת להתפרק ולהתכופף בפני היהדות. היום כל האירועים מנתבים להכרה שאין דרך אחרת, אלא להעמיד במרכז את העניין היהודי על פני כל עניין אחר, וזו התשובה לכל המצב והאיומים".

במלים אחרות: במשך ארבעים שנה ויותר, הדמוקרטיה הישראלית נתנה לנו המתנחלים מכל טוב, תקציבים בשפע ואדמות שהפקיעה מהפלסטינים ונתנה לנו והגנה צבאית צמודה בכל צעד שצעדנו. אכלנו ושבענו וברכנו את הדמוקרטיה על כל מתנותיה, ועכשיו שאנו גדולים וחזקים מספיק, אנחנו כבר לא זקוקים לה יותר.

אם את הדמוקרטיה מייצג הרוב בקרב חברי כנסת ישראל, שנבחרו בידי אזרחי ישראל בבחירות חופשיות ודמוקרטיות למהדרין, יתכן מאד שהדמוקרטיה בישראל אכן מתכוונת למלא את משאלתו של קצובר.





פרק ג'

לפני מספר חודשים כתב שר החינוך גדעון סער חוזר אל מנהלי ומורי בתי הספר בישראל, ובו קרא להם לחנך את תלמידיהם לשמירה וכיבוד זכויות האדם. מנהל בית הספר בכפר ערערה לקח ברצינות את דבריו של שר החינוך והסיע את תלמידיו לתל אביב, לצעוד במצעד זכויות האדם שהתקיים ביום זכויות האדם הבינלאומי.

אבל כנראה לא לזה התכוון שר החינוך. אולי הוא לא התכוון לאותן זכויות אדם שעליהן נערך המצעד בתל אביב, או שהוא לא התכוון שהמורים והמנהלים באמת ייקחו ברצינות את החוזר שנשלח אליהם, או שהוא באופן ספציפי לא התכוון שמנהל ערבי בכפר ערבי כמו ערערה יוציא  תלמידים ערבים להפגין. כי כאשר ערבים הם אלה שמדברים על זכויות האדם, זה עוד עלול להיות קצת חתרני.

בכל אופן, משרד החינוך שלח מיד נזיפה חמורה למנהל בית הספר בערערה. ועדת החינוך של הכנסת התכנסה לדון בתקרית החמורה וחברי כנסת ממפלגות הימין דרשו לפטר מיד את חובב זכויות האדם הידוע לשמצה. וקם לענות להם חבר הכנסת רלב מג'אדלה, שהוא במקרה ערבי בדיוק כמו אותו המנהל (וגם מכיר אותו אישית). ודברי ההגנה של ח"כ מג'אדלה כל כך הרגיזו את חברת הכנסת אנאסטסיה מיכאלי שהיא שפכה עליו כוס מים. ומיד התמלאו כל אמצעי התקשורת בדיווחים על תקרית כוס המים, והאפילו לגמרי על נושא החינוך לזכויות האדם.

מפלגתה של מיכאלי, מפלגת ישראל ביתנו בראשות שר החוץ אביגדור ליברמן, הרגישה קצת לא נוח ומיהרה לפרסם הסתייגות ולנזוף בחברת הכנסת מיכאלי. נו נו נו, חברת כנסת לא צריכה לשפוך מים על חבר כנסת עמית, אפילו אם הוא ערבי.

אבל אולי בעתיד תיחסך מח"כ מיכאלי הדילמה הזאת. חבר אחר באותה מפלגה, משה (מוץ)  מטלון, הציע חוק שיקבע כי רק מי ששרת בצבא יוכל להיבחר לכנסת. אם יתקבל החוק הזה (ובימינו, מי יודע עד כמה לאן עלול הרוב בכנסת ישראל להגיע?) בכנסת הבאה כבר לא יהיו ערבים. גם לא יהיו שם יהודים  המתנגדים לכיבוש ומטעמי מצפון אינם מוכנים לשרת בצבא הכיבוש. וגם לא יהודים הסבורים כי לימוד התורה חשוב יותר משירות צבאי (דעה שנויה במחלוקת, אבל צה"ל גילה התחשבות רבה כלפיה מאז הקמתו).

משה (מוץ)  מטלון הוא הנכה הראשון שנכנס לכנסת על כסא גלגלים. בכהונתו מאז 2009 זכה לשבחים רבים עלפעולתו למען חבריו הנכים, במיוחד על המאמצים להנהיג חוקים ותקנות שינגישו כל מקום במדינה לנכים ויבטלו את המחסומים המונעים בעדם.

אבל לא לערבים ובלתי רצויים אחרים...



פרק ד'

העיירה קריית מלאכי נמצאת הרבה בחדשות בתקופה האחרונה. יקיר בניה של קרית מלאכי, משה קצב, עלה לגדולה והגיע אל משכן נשיאי ישראל בירושלים. משם כידוע העביר את מגוריו למשך שבע השנים הקרובות על כלא מעשיהו, בשל אי אלה מעשים שנויים במחלוקת שעשה בנשים שעבדו תחת מרותו והשופטים ראו אותם בחומרה יתרה, אם כי רבים מחבריו ושכניו עדיין רואים בו גיבור שרק נפגע בגלל מזרחיותו. ואך סיימו אמצעי התקשורת לסקר את מסעו של משה קצב אל הכלא, וכבר נקרתה להם סיבה חדשה לשוב ולכוון את הזרקורים אל קרית מלאכי.

בשנים האחרונות, גדל והלך מספר בני העדה האתיופית המתגוררים להם בקרית מלאכי, ובעיני כמה מהתושבים האחרים שם זה לא מצא חן. היו מי שיצאו בלילה לחוצות קריית מלאכי ומיכלי ספריי בידם וריססו על הקירות בדיוק מה שהם חושבים על האתיופים, מלים לא מחמיאות שהעברית הסלנגית שאלה משפות אחרות או המציאה לעצמה. והיו גם מי שפעלו בגלוי ולאור היום. דהיינו, ועדי הבתים בארבעה בניני קומות שקמו ועשו מעשה והקימו ועדת קבלה מסודרת, כדת וכדין, שכל דייר חדש חייב לקבל את אישורה. והועדה החליטה רשמית, ופרסמה ברבים את החלטתה, כי לאתיופים פשוט אין מה לחפש בארבעת הבניינים האלה. 

וקמה מהומה אדירה שהגיעה לכותרות, והאתיופים מכל רחבי הארץ נזעקו באלפיהם ונסעו אל קרית מלאכי והפגינו ומחו בקולי קולות, ועמם גם כמה שאינם אתיופים אבל אינם אוהבים גזענות.

אבל בעצם, על מה כל המהומה הזאת? מה רוצים משונאי האתיופים בקרית מלאכי?  כבר לפני חצי שנה העבירה הכנסת את "חוק ועדות הקבלה", אשר מסמיך ישובים קהילתיים להקים ועדות קבלה שימנעו כניסת "מי שאינו מתאים למרקם החברתי". למה רק ישובים קהילתיים? למה לא בנינים עירוניים? מה האפליה הזאת?

ובכלל, למה אסור לסגור את שערי קרית מלאכי בפני האתיופים? מה, הם פחות שחורים מן הסודאנים והאריתראים? הרי רק לפני מספר שבועות החליטה ממשלת ישראל שבלימת כניסתם של פליטים ומבקשי מקלט מסודאן ואריתריאה ויתר ארצות אפריקה היא מטרה לאומית עליונה של מדינת ישראל ולמענה צריך להקדיש משאבים אדירים ולהקים חומות וגדרות ובתי כלא ולהעביר חוקים מיוחדים וחמורים בכנסת.


פרק ה'

  "וגר לא תונה ולא תלחצנו, כי גרים הייתם בארץ מצרים" (שמות כ"ב, כ"א)

מעט היסטוריה משפחתית רלוונטית, לפני שאחזור להווה של המדינה הזאת. בזמן מלחמת העולם הראשונה הייתה גליציה – אז חלק מן האימפריה האוסטרו-הונגרית ומאוחר יותר חלק מפולין – שדה קרב קטלני. צבאות גדולים עברו בה שוב ושוב, נלחמו והרגו זה בזה. זה בהחלט לא היה מקום נעים להיות בו. כל תושבי גליציה סבלו מאד, והיהודים שם סבלו עוד יותר מיתר התושבים כי תנאי המלחמה העניקו חופש פעולה גדול לאנטישמים למיניהם. 

בימים הם נמלטו סבי וסבתי, יהושע ושרה קלר, מגליציה הבוערת, ומצאו מקלט בברלין בירת גרמניה. גרמניה נחשבה אז כמדינה תרבותית ונאורה, ולאחר המהפכה של 1918 קמה בה רפובליקת ויימר, שהתגאתה בחוקה דמוקרטית וליברלית למופת. סבי וסבתי חיו עם מאות פליטים ומבקשי מקלט יהודים אחרים בבנין גדול וצפוף סמוך לכיכר אלכסנדר בחלקה המזרחי של ברלין, ושם נולד אבי יעקב קלר בשנת 1929. 

לא כל תושבי גרמניה התלהבו מן העובדה שארצם הפכה מקום מקלט לפליטים. כך למשל, בעצרת–עם שהתקיימה בעיר האנובר בחודש יולי 1922 נתקבלו בתשואות רמות דבריו של פוליטיקאי מקומי זוטר שנקרא גוסטאב זייפרט, אשר הזהיר כי זרם הפליטים מן המזרח מהווה פצצת זמן וסכנה חמורה לגרמניה. ומי היה גוסטאב זייפרט הזה, ומי היו האנשים שהריעו לו? לא היו שם ממש מפלצות. סתם אנשים פשוטים, שחיו במצב של משבר כלכלי חברתי קשה והרגישו שזרם הפליטים האלה עם השפה המוזרה והבגדים המוזרים מסכנים אותם ומאיימים עליהם, ומוכרחים להפסיק את זה. בדיוק כמו שאמר הנואם על הבמה.

גוסטאב זייפרט כשלעצמו לא זכה להצלחה פוליטית רבה, ושמו נותר כהערת שוליים לא חשובה בספרי ההיסטוריה. אבל הוא ועוד רבים אחרים הצטרפו למפלגה אשר גדלה וצברה תאוצה פוליטית והבטיחה לאזרחי גרמניה הבטחה חגיגית כי תשים קץ לזרם הפליטים. למפלגה הזאת קם מנהיג מוכשר ורב יכולת אשר ששמו נודע בכל רחבי המדינה, ואחר כך בכל העולם. ובסופו של דבר, המפלגה הזאת הגיעה לשלטון.

זה היה כאשר היה אבי בן ארבע. בחודש הראשון לכהונתה של הממשלה החדשה חגגו היהודים בברלין (כמו בכל העולם) את חג הסוכות. תומכי הממשלה החדשה, שממש אבל ממש לא אהבו פליטים, באו בערב אל הבניין הגדול והצפוף ליד כיכר אלכסנדר והחריבו את הסוכה שהוקמה בחצר. סבי וסבתי הגיעו אז למסקנה שמוטב לא להישאר בגרמניה. 

אכן, המפלגה שהגיעה בתקופה ההיא לשלטון בגרמניה מילאה את הבטחתה לבוחריה, ועצרה את זרם הפליטים מן המזרח. היא מילאה את ההבטחה הזאת בצורה יסודית מאוד – למעשה, בצורה הרבה יותר יסודית ממה שרוב בוחריה העלו בדעתם כאשר העלו אותה לשלטון. כאשר סיימה המפלגה הזאת את שתים עשרה שנות כהונתה בשלטון, רבים מאד מהבוחרים האלה כבר לא היו בחיים. אבל זה כבר סיפור אחר.


פרק ו'

אבי הגיע לארץ עם הוריו בשנת 1933 וגדל והגיע לבגרות בירושלים, ואני נולדתי וגדלתי בתל אביב, והשבוע ישבתי בביתי ובשעת לילה  מאוחרת חזיתי בטלוויזיה בכנסת ישראל מצביעה ומקבלת את החוק האומר כי מעתה והלאה יהיה כל מי שחוצה את גבולה הדרומי של מדינת ישראל צפוי לשלוש שנות מאסר בלי משפט. 

שלושים ושבעה (37) חברי כנסת הצביעו בעד החוק הזה ורק שמונה התנגדו לו. ואילו  73 חברי כנסת אחרים פשוט הצביעו ברגלים. הדיון הסוער נמשך עמוק אל תוך הלילה, והמיטות הנוחות במלון המשולם על חשבון תקציב המדינה קרצו להם.

עוד לפני שעבר החוק באופן סופי, כבר הנחה השר אהרונוביץ את אנשי המשטרה ומשמר הגבול ושרות בתי הסוהר להתכונן לשיטפון הצפוי. מקומות כליאה כבר הוכנו לחמישה עשר אלף איש, והממשלה כבר אישרה תקציבים לבנות עוד ועוד בתי כלא ומחנות מעצר. כל מסתנן יכנס אוטומטית לשלוש שנים בכלא. פליט? מבקש מקלט? או סתם מהגר עבודה? קודם כל נכניס אותו לתא ונסגור עליו את הדלת ואחר כך (אם בכלל) נבדוק מי הוא ומה הוא מחפש כאן.

האם זה באמת ירתיע אותם מלהמשיך לבוא לכאן? לא בטוח. שלוש שנים בכלא של מדינת ישראל בודאי אינן נופש. אבל הרבה מהאנשים שמגיעים לכאן ברגל מאפריקה הרחוקה כבר עברו הרבה זוועות בארצות שמהן נמלטו ובכל מיני מקומות בדרך, והם עדיין יתעקשו להימלט אלינו.

"אין לנו ברירה. היינו חייבים להעביר את החוק הזה. אנחנו המדינה היחידה בעולם הראשון שאנשים מן העולם השלישי יכולים להגיע אליה בהליכה ברגל" אמר אתמול בבוקר ברדיו מנכ"ל משרד ראש הממשלה.

אכן, כזה הוא המצב. מדינת ישראל היא חלק מן העולם הראשון, חלקו העשיר והמצליח והמשגשג של כדור הארץ. אפילו העניים ביותר אצלנו (וישנם הרבה כאלה, והם מתרבים והולכים משנה לשנה) חיים יחסית טוב יותר מתושביהן של רוב מדינות אפריקה.

לפני מאה שנה, הארץ הזאת הייתה פרובינציה די נידחת של האימפריה העותמנית. חלק מובהק ממה שנקרא היום "העולם השלישי". איך הגיעה מדינת ישראל להיות היום חלק מן העולם הראשון, מקום שאנשים מאפריקה מנסים להגיע אליו (ואפילו לשלוש שנים בכלא...)? בודאי, לעמל כפינו וחוכמתנו ואיכות כוח האדם שלנו היה חלק בזה. אבל למדינת ישראל קיבלה גם עזרה לא מעטה לטפס גבוה בסולם.

למשל, סיוע של שלושה מיליארד דולר טבין ותקילין, שכבר עשרות שנים ניתן למדינת ישראל מדי שנה בשנה מקופתו של הדוד סם הנדיב. שלושה מיליארד דולר בשנה – יותר מסך כל הסיוע שנותנת ארצות הברית לאיזו מדינה באפריקה השחורה.

אז למה הם ממשיכים להגיע, כל המסתננים הנבזים האלה שהולכים אלפי קילומטרים ברגל ולא נרתעים מכל הזוועות שבדרך וגם לא משלוש שנות מאסר בכלא הישראלי הנחמד? אולי הם מחפשים כאן את הדולרים שארצות הברית לא שלחה למדינה שלהם.


יום שבת, 7 בינואר 2012

על אנטישמים וגני ילדים

על אנטישמים וגני ילדים

לפני מספר חודשים הייתה המחאה החברתית בישראל בשיאה וההמונים יצאו לרחובות וקראו לצדק חברתי. התאחדות הסטודנטים הייתה אז בין מובילי המחאה – ההתאחדות כמוסד, ועוד יותר היושב ראש שלה איציק שמולי.

נושא בולט באותו זמן הייתה "מחאת העגלות" של אמהות שדרשו חינוך חינם בגני הילדים. והנה, עכשיו ראש הממשלה מציע לממשלה ליישם חינוך חינם בגני הילדים! סוף טוב – הכול טוב? לא בדיוק. נשארה השאלה הקטנה – מהיכן בדיוק יבוא הכסף?

אנשי המחאה החברתית קראו לקצץ בתקציב הביטחון, וציינו כי ביטחון חברתי לאזרחי ישראל חשוב לא פחות מן הביטחון החיצוני. ולפני שלושה חודשים הביע ראש הממשלה את דעתו כי מבין עשרות המיליארדים המועברים לביטחון אפשר לקצץ שלושה מיליארדים בלי לפגוע בביטחון מדינת ישראל. אבל זה היה לפני שלושה חודשים, שבפוליטיקה בארצנו זה נצח. מאז,  נפח ההפגנות ברחובות ירד. מה שעלה עד מאד היה מפלס האזהרות החמורות שהשמיעו ראשי הצבא - על הסכנות והאתגרים מהתהפוכות סביבנו במזרח התיכון, על המלחמות שעומדות לפנינו בעזה ואיראן וכו' וכו'. ובקיצור, הודיע ראש הממשלה שקיצוץ בביטחון בהחלט לא בא בחשבון עכשיו.

והייתה גם הצעה להטיל מס מיוחד על העשירים ביותר בארצנו. לא הרבה, רק שני אחוז – זה בודאי לא היה גורם להם פשיטת רגל. אבל ברגע האחרון לפני שעמד לעלות בהצבעה בכנסת, נעלם המס על העשירים ואיננו, התאייד, לא נודעו עקבותיו. מה בדיוק קרה? אולי פעם ביום מן הימים, ראש הממשלה ושר האוצר יואילו להסביר. בינתיים, הטייקונים ישמרו את כספם וימשיכו לעשות לנו תספורות.

אז בכל זאת, מהיכן יבוא המימון לגני הילדים? אין בעיה, יבוצע קיצוץ רוחבי בתקציבי הממשלה, פעילויות חברתיות אחרות יקוצצו ויצומצמו ואת הכסף יעבירו לגני הילדים. "זה לא מה שרצינו ולא מה  שדרשנו" זועקים ראשי המחאה החברתית. "לא ביקשנו למשוך את השמיכה מצד אחד לצד אחר, לקצץ תקציב חברתי אחד למען תקציב אחר. דרשנו להגדיל משמעותית את התקציבים החברתיים כולם!"

אבל הפעם נעדר קולה של התאחדות הסטודנטים בישראל מן המחאה החברתית. יש לה כרגע נושאים חשובים הרבה יותר לעסוק בהם, עניינים חיוניים וחובקי עולם. היא מגייסת את הסטודנטים בישראל להלחם באנטישמיות. כן, להלחם באנטישמיות, איזה מאבק נהדר! כדאי לדעת שהיום כבר לא צריך לקחת סיכונים כדי להלחם באנטישמיות. אפילו לא צריך לצאת מהבית. היום אפשר להילחם באנטישמיות בביתו של הסטודנט ועל פי נוחיותו. לשבת מול המחשב האישי עם כוס תה מהביל ומשם להילחם ולהילחם ולהילחם, לגלות ולאתר ולמפות את האתרים האנטישמיים הנבזיים שהאינטרנט מלא וגדוש בהם ולשמוט את הקרקע תחתיהם.

"זו ההזדמנות שלנו, הסטודנטים הישראלים, לספק הסברה נכונה ומאוזנת, לסייע במאבק נגד הדה-לגיטימציה של מדינת ישראל ונגד שנאת היהודים בעולם" נאמר בקריאה המסעירה שפרסמה התאחדות הסטודנטים אל שלוש מאות אלף חבריה. והכי טוב שלא צריך לעשות את זה בחינם. כל סטודנט וסטודנטית שיתחייבו לעסוק בשנה הקרובה חמש שעות כל שבוע במאבק הגורלי נגד האנטישמים יקבלו בסוף את גמולם, סך 7600 שקל ישראלי טבין ותקילין.

ורק נותרה השאלה, מי הם בדיוק האנטישמים, ואיך נזהה אותם? במשך תקופות רבות בהיסטוריה לא היה ממש קושי בנושא הזה. האנטישמים לא הערימו בעיות, ואפילו מי שלא חכם במיוחד יכול היה לזהות אותם במבט ראשון. אבל מאז השתנו מאד פני הדברים. כיום, צריך לעיתים קרובות להיות מומחה עם שנות לימוד רבות מאחוריך כדי לאתר ולזהות את האנטישמים.

ואכן, כאן בישראל וברחבי העולם, מומחים מסוג זה עובדים קשה וללא לאות כדי להגדיל ולהרחיב את מוטת כנפי האנטישמיות, ותוך כדי כך בונים לעצמם קריירות מזהירות. הם כבר הצליחו לאתר אנטישמים בכל מיני פינות וחרכים בלתי צפויים. יתר על כן, היה יותר מאחד  שכתבו עליו שהוא אנטישמי והוא בכלל לא ידע שהוא כזה.

אז כשזה כל כך קשה ומסובך לאבחן מי הם האנטישמים,  איך אפשר לצפות מסטודנט שנה א' הטרוד במבחנים מפרכים לפתח את חוש הריח הדקדקני שבו מריחים מרחוק את ריחו של האנטישמי הנסתר?

אל דאגה! ממשלת ישראל כבר תדאג להעביר חינם אין כסף קורס הכנה מקיף לכל דורש ולהפוך אותו במהירות הבזק למומחה עולמי בנושא האנטישמיות. ומה בדיוק ילמדו שם בקורס? טוב, תכנית הלימודים המדויקת לא פורסמה, אבל אפשר להסיק עליה משהו מהתבטאויותיהם של בכירי הממשלה.

כך למשל, לפני מספר ימים פורסם כי פרופ' יעקב נאמן, שר המשפטים בממשלת ישראל, כינה את עיתון "הארץ" בשם "דר שטירמר", שמו של ביטאון המפלגה הנאצית בתקופת היטלר. אז הנה, כבר התגלה ונחשף עיתון אנטישמי מסוכן אשר מפיץ תעמולה אנטישמית בעברית ובאנגלית, בארץ ובכל רחבי העולם. ומכאן כבר נפתח פתח גדול ורחב לאתר ולמצוא עוד ועוד אנטישמים גדולים  וקטנים.

הנה למשל בדיוק השבוע דיווח "הארץ" (סליחה, "דר שטירמר") על קבוצה של חמש מאות הורים ישראלים חצופים ונבזים, המתנגדים ליוזמתו החינוכית המבורכת של השר גדעון סער לשלוח את תלמידי  ישראל להתארח אצל המתנחלים החלוצים בחברון וגם בשילה וללמוד מפיהם על תולדותיו המפוארות של העם היהודי. סטודנט  שילמד בקורס הממשלתי המיוחד יבין מיד שלא מדובר בהורים ישראלים שאכפת להם מילדיהם – אלה הם אנטישמים לכל דבר.

ויש עוד אנטישמים נבזים מהסוג הזה, אשר מתנגדים להופעות של תיאטראות ישראלים בהתנחלויות. הם אפילו העלו את האפשרות האבסורדית שעלולה להיות סתירה בין הופעת אנשי תיאטרון הבימה בהתנחלויות שנבנו בשטח כבוש לבין הופעה במסגרת פסטיבל בינלאומי יוקרתי מיצירות שקספיר. בגלל האנטישמים האלה נפתח ויכוח עז שמתנהל באתר של תיאטרון הגלוב בלונדון, ואין ספק שנדרשת שם מעורבות של סטודנטים ישראלים נחושים ואמיצי לב. 

ויש עוד – למשל, האתרים ברשת האינטרנט הבריטית התוקפים מוסד נפלא כמו הקרן הקיימת לישראל. הם מעזים לטעון כי תפקידה העיקרי של הקק"ל אינו ייעור והפרחת השממה, כמו שתמיד חשבנו וידענו. האנטישמים האלה טוענים שהקרן הקיימת מחזיקה בידיה שלושה עשר אחוז משטח מדינת ישראל ומוכנה להחכיר אותם אך ורק ליהודים, וליהודים בלבד, וכי הדבר נאמר במפורשת בתקנות הקק"ל. הם גם טוענים שהקרן הקיימת שולחת דחפורים כדי להחריב את בתיהם של בדואים בכפר אל עראקיב ולנטוע יער במקומם. רק אנטישמים מסוגלים להעלות בדעתם טענות מופרכות כאלה שקרים כאלה וגם לפרסם אותן באינטרנט ואפילו להשיג 76 חברי פרלמנט בריטים שדורשים לדון על כך במליאת הבית. ברור כי נדרשת כאן התערבות של סטודנטים ישראלים מסורים שיכנסו לפעולה ויפריכו את כל השקרים האלה, אחת ולתמיד.

ומי עוד חושב על גני ילדים?

יום שלישי, 3 בינואר 2012

"מצאת מקום חרפתי, מלך כוזר"

"מצאת מקום חרפתי, מלך כוזר"

יהודה הלוי היה מן הדמויות הבולטות בהיסטוריה היהודית, רב ופילוסוף ומשורר ורופא שחי לפני יותר מתשע מאות שנה בספרד הנוצרית ובספרד המוסלמית ובסוף חייו במצרים. איש שחי בימים של מלחמות קשות ואכזריות בין נוצרים ומוסלמים בהן נמצאו היהודים לא פעם בין הפטיש לסדן. והוא חלם על ארץ ישראל ועל ממלכה יהודית שתקום בה וכתב על כך שירים יפים ונוגים שאותם אחרי מאות שנים אימצה התנועה הציונית לחיקה ובמאה העשרים נכתבו להם מנגינות ועדיין שומעים אותם מדי פעם ברדיו.

ופאר יצירתו של יהודה הלוי הוא "ספר הכוזרי", אשר נועד להגן על "הדת המושפלת והבזויה" ולהוכיח את עליונות היהדות על פני הנצרות והאיסלאם (וגם על הפילוסופיה היוונית). והוא כתב אותו במקורו בשפה הערבית, אשר הוא וחבריו החשיבו כשפת התרבות והשפה המתאימה לכתוב בה כתבים דתיים ופילוסופיים חשובים. ואחר כך תורגם הספר לעברית והיה ועודנו מן הכתבים החשובים בדת היהודית. וכתוב הספר בצורת דיאלוג בין מלך הכוזרים, עם עתיק שחי בארץ שנקראת היום אוקראינה, לבין חכם הדת היהודי ("החבר" בלשונו של הספר), אשר שכנע אותו להתגייר ולגייר את בני עמו – אירוע שכבר היה בבחינת היסטוריה עתיקה בזמנו של יהודה הלוי.

באחד הקטעים האלה (הכוזרי קי"א – קי"ג)  טוען החבר כי היהודים חיים בדלות ומסכנות, בבוז ובייסורים ובהרג, ובדיוק לכן הם קרובים יותר לאלוהים מאשר "אם הייתה לנו גדולה בעולם הזה".

אך הכוזרי מגיב: "כן הוא אילו הייתה כניעתכם ברצון. אבל היא בהכרח, וכאשר תמצא ידכם תהרגו."

ועל כך נאלץ החבר להודות: "מצאת מקום חרפתי, מלך כוזר".


http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=23855&pgnum=71