יום שבת, 28 באוגוסט 2010

האם הוא יכול?

האם הוא יכול?

אירוע נוצץ, הזדמנות צילום מפוארת. נשיא ארה"ב, ראש ממשלת ישראל, ראש הרשות הפלסטינית, אוסף של מנהיגים ערבים, הרבה הרבה מצלמות טלוויזיה. השקה חגיגית של משא ומתן בין ישראלים ופלסטינים. וגם תאריך יעד ברור – תוך שנה בדיוק יסתיים המשא ומתן, ויהיה הסכם, ויהיה שלום.

זה כבר קרה פעם. בנובמבר 2007 הנשיא ג'ורג' וו. בוש ומזכירת המדינה קונדוליזה רייס כינסו את המנהיגים באנאפוליס, והנאומים ננאמו, והמצלמות תקתקו והעבירו בשידור חי לכל רחבי העולם. ואחר כך בוש השאיר את הצדדים לבד, שישבו וידברו, ושכב לו לנמנם אחרי ארוחה טובה שהכינו טבחי הבית הלבן. והצדדים דיברו ודיברו ודיברו, ובינתיים בשטח הדחפורים עבדו במלוא המרץ וההתנחלויות גדלו וצמחו והכיבוש רמס ורמס את הפלסטינים. ושנה אחרי הועידה המפוארת לא נחתם שלום. שנה אחרי ועידת אנאפוליס פתחה ממשלת ישראל במתקפה על רצועת עזה בה נהרגו 1300 פלסטינים, ביניהם מאות ילדים.

הפעם זה לא יהיה כך, זה יהיה אחרת לגמרי. משהו בכל זאת השתנה. נשיא ארצות הברית השתנה. ברק חוסיין אובמה הוא לא ג'ורג' וו. בוש. הוא הבטיח לשנות לחלוטין את מדיניותו של בוש בכל התחומים, גם בפנים וגם בחוץ, ובזכות זאת הוא נבחר. הוא לא יסתפק בהזדמנות צילום ריקה מתוכן. הוא יתגייס אישית וילחץ וידחוף בכל הכוח – אם לא למחרת הועידה, לפחות למחרת הבחירות לקונגרס בנובמבר. הוא לא ייתן לכיבוש להימשך ולהתנחלויות לצמוח. כשאובמה מבטיח הוא גם מקיים, ואם הוא מבטיח הסכם שלום בספטמבר 2011 זה בדיוק מה שיהיה. "כן, אנחנו יכולים!".

אולי. אבל אובמה עדיין צריך להוכיח שהוא באמת יכול.



להיכל התרבות אין ריח

להיכל התרבות אין ריח

ברטולד ברכט היה אחד המחזאים הבולטים של המאה העשרים. מחזאי מאוד פוליטי ומאד שמאלי. "מעגל הגיר הקווקזי" הוא אחד ממחזותיו הידועים ביותר, והוא עולה שוב ושוב על בימות התיאטרון בכל העולם וגם בישראל. מחזה פוליטי מאד, מחזה העוסק בשאלות פוליטיות מהותיות של צדק חברתי ומהפיכה - וגם בשאלה למי הזכות על הקרקע, למי שחיו בה ועיבדו אותו מדורי דורות או למי שבאו להתיישב ולפתח את השטח ולבנות בו מפעלים גרנדיוזיים. שאלות שבין השאר מאוד רלוונטיות למצב בינינו לבין הפלסטינים.

התיאטרון הקאמרי בתל אביב החל לאחרונה להעלות הפקה חדשה של "מעגל הגיר הקווקזי" שזכתה לשבחי המבקרים. הנהלת התיאטרון, כמו התיאטראות הגדולים האחרים בישראל, חתמה על חוזה להציג את המחזה ב"היכל התרבות" שהוקם לאחרונה בהתנחלות אריאל שבלב הגדה המערבית הכבושה.

מבחינת ההנהלה, ההיכל באריאל הוא בדיוק כמו כל מקום אחר להציג בו, ולכסף של מתנחלים אין ריח. אבל לפחות לחלק מהשחקנים הייתה דעה אחרת, והן הרימו קולם בעצומת מחאה והודיעו כי יסרבו להופיע בהתנחלות שהוקמה בשטח כבוש, ולהיות בכך שותפים להפרת החוק הבינלאומי.

ראש העירייה של התנחלות אריאל, רון נחמן, יצא בשצף קצף נגד השחקנים. "החלטתם לערב בין דעותיהם הפוליטיות ועבודתם האמנותית היא החלטה פסולה הנגועה בצביעות. אם הם רוצים להיות שחקנים, שיעסקו במשחק, כי לתרבות אין קשר לפוליטיקה. מה, ברכט אמר שהתיאטרון הוא פוליטי בעצם מהותו? מי זה ברכט שילמד אותי על תיאטרון?"

יום שלישי, 3 באוגוסט 2010

הבלוג יוצא לחופשה

הבלוג יוצא לחופשה


הבלוג הזה יוצא לחופשה עד לשבוע האחרון של אוגוסט. להתראות!

יום שני, 2 באוגוסט 2010

האם ישראל זוכה ל"יחס מיוחד" – ולמה?

האם ישראל זוכה ל"יחס מיוחד" – ולמה?

מי שיחפש בגוגל את הצירוף
Israel singled out  +   Anti Semitism
יוכל בקלות למצוא אלפי עמודים מתאימים.

בכל רחבי העולם, תומכיה של ממשלת ישראל מפיקים בחריצות מאמר אחר מאמר, וחוזרים שוב ושוב בשינויים קלילים על אותו מסר עצמו: מדינת ישראל זוכה ל"יחס מיוחד" ובלתי הוגן בזירה הבינלאומית, וסופגת ביקורת חריפה ביותר בגלל מעשים שעל כמותם עוברים בשתיקה כאשר מדובר במדינות אחרות. והסיבה ליחס הזה היא – אנטישמיות

למעשה, זהו קו הגנה שני. היו זמנים בהם אנשים מסוג זה לא היו מוכנים לשמוע שום דבר רע על ישראל. הם ראו בה מקום נפלא ונהדר, כמעט אוטופיה - דמוקרטיה תוססת והיחידה במזרח התיכון, משכנם של חלוצים שלא נלאו מלהפריח את השממה. אבל התייחסות כזאת לישראל נעשתה קשה יותר ויותר לאחר שכמעט בכל בית ברחבי העולם נקלטו שידורי טלוויזיה על מעשים לא סימפטיים של חיילים ישראלים, לאחר שרשרת של גילויים וחשיפות שחלק לא קטן מהם נבעו מאזרחים ישראלים ביקורתיים.

הרבה יותר קל להסתדר אם מודים שישראל אינה טלית שכולה תכלת, ולא מעט במעשיה ופעולותיה ראוי לביקורת - אבל...

את המשכו של מה שהתפתח למאמר די ארוך אפשר לקרוא כאן:
http://toibillboard.info/Is_Israel_singled_out_Heb.htm