יום חמישי, 30 באוגוסט 2012

בידיים ריקות לשדה הקרב

בידיים ריקות לשדה הקרב


פסק דין ארוך ומנומק כתב כבוד השופט עודד גרשון מבית המשפט המחוזי בחיפה, לא פחות מ-162 עמודים. וכמובן ששום אמצעי תקשורת לא פרסם את כל הטכסט הזה. אבל כמה משפטים נבחרים כיכבו בכל הכתבות, מעט המחזיק את המרובה:

"ציר פילדפי היה זירת מלחמה יומיומית, ירי יומיומי של צלפים, ירי טילים ופיצוץ מטענים. רק חיילים שהם לוחמים קרביים נכנסו לשם... הדחפור ומפעיליו ביצעו פעילות מלחמתית של חישוף תחת אש. רייצ'ל קורי המנוחה בחרה להסתכן, וסופה שמצאה בדרך זו את מותה... המנוחה הכניסה את עצמה לסיטואציה מסוכנת... היא לא התרחקה מן המקום כפי שכל אדם בר דעת היה עושה. מות המנוחה נגרם בשל תאונה שהמנוחה הביאה על עצמה, זאת למרות כל ניסיונות כוח צה"ל להרחיק אותה ואת חבריה מהמקום... בנסיבות שנוצרו במקום האירוע הייתה פעולת הכח ללא דופי".

אכן, השטח הידוע בכינוי "ציר פילדפי" - במקורו שם קוד שנקבע באופן אקראי על ידי מחשב צה"לי – היה זירת מלחמה יומיומית. זירה של מלחמה מהסוג הקשה והמתסכל ביותר שכוח צבאי יכול להימצא בו, להחזיק שליטה בפיסת שטח צרה מאד וארוכה מאד הכלואה בין רצועת עזה מצידו האחד לבין מצרים מצידו האחר, וכאשר עיקר משימתו בשטח הזה הייתה לקיים מצור חונק על מיליוני תושבים ברצועת עזה ולמנוע מהם גישה למוצרים חיוניים. מה שהפך תושבים בעזה לאנשים נואשים וממורמרים, והעניק להם מניע ברור להתעמת עם החיילים הישראלים בכל דרך שמצאו.

אכן, הייתה זו זירת מלחמה יומיומית, מלחמה קשה ומתסכלת גם לחיילים שנפל בחלקם להישלח לשם, וזכור היום המר והנמהר בו ראינו בטלוויזיה חיילים יורדים על הברכיים באדמת ציר פילדפי לחפש את שרידי גופות חבריהם מן הנגמ"ש שהתפוצץ.

ובכל זאת, בהחלט לא דייק כבוד השופט גרשון כאשר כתב שרק חיילים, לוחמים קרביים היו שם, בגיהנום של שדה הקרב שנקרא ציר פילדלפי. הרבה הרבה אזרחים היו שם, גברים ונשים וזקנים וילדים, אלפים וגם עשרות אלפים. אנשים שהיו שם כי זה היה ביתם, ביתם היחיד גם אם דל ועלוב. אנשים שחיו שם לפני שזה היה זירת קרב ולפני שקראו לו ציר פילדלפי.  אנשים שחלקם הגדול הגיע לשם מפני שבתיהם המקוריים הפכו לזירת קרב במלחמה קודמת, זאת שהתרחשה בארץ הזאת בשנת 1948.  אנשים שנשארו שם גם כשזה נהפך להיות ציר פילדפי וציר פילדלפי נהפך לזירת קרב, גם כאשר כמה וכמה מהם נהרגו מכדורי הצלפים והמטענים המתפוצצים, כי פשוטו כמשמעו לא נשאר להם לאן עוד ללכת.

ואז היה איש שהגה רעיון מבריק. שמו של האיש היה יום טוב סמיה והוא היה קצין מצטיין בשורות צבא ההגנה לישראל וטיפס בסולם הדרגות עד שהגיע להיות אלוף פיקוד הדרום. והאלוף סמיה הגה את הרעיון כיצד לנצח במלחמה האבודה בציר פילדלפי. לבצע "חישוף" – מלה שאותה המציא צבא ההגנה לישראל, מסוג המלים שצבאות ממציאים כדי להסתיר זוועות מאחורי מלים נייטרליות – בקנה מידה אדיר. ליצור שטח "סטרילי", סטרילי לחלוטין, שטח ללא חיים, שטח ברוחב של קילומטר או שני קילומטרים, שטוח ומשוטח וריק מבתים ומבני אדם ומחיות ומצמחים ומכל דבר, ובו רק ואך ורק חיילים וכלי מלחמה שינועו להם בביטחון כי יוכלו להבחין מרחוק בכל מי שירצה לאיים עליהם ולפעול מיד לנטרל את האיום. מבחינה צבאית טהורה, יש להגיד, היתה מידה של הגיון ברעיון הזה. ורק שפירושו היה להרוס ולהחריב אלפי בתים בהם חיו עשרות אלפי אנשים, חצי או שלושת רבעים מעיר שנקראה רפיח.





האלוף יום טוב סמיה אולי היה רוצה לעשות את הכול במכה אחת, למחוק ו"לגלח" את כל אלפי הבתים ביום אחד ולמחרת היום להשלים את הסטריליזציה של השטח. אבל זה היה עלול לעורר קצת יותר מדי רעש בעולם ולעמוד במוקד דיווח בהול בסי.אנ.אנ. ויתר הרשתות, והדרג המדיני לא אישר. ולכן פעלו דחפורי הדי-9 מתוצרת חברת קטרפילאר בשיטה הישנה והטובה, לקבוע "עובדות בשטח" דונם פה ודונם שם. כל פעם מחקו ו"גילחו" עוד שורת בתים ועוד שורה, פעם עשרים בתים ופעם שלושים. ובדרך כלל הצליחו תושבי הבתים האלה לקפוץ ולברוח ברגע האחרון, אבל היו גם כאלה שלא הספיקו ונקברו תחת גלי ההריסות שהיו בתיהם. ובעיר רפיח היה מי שהדפיסו את תמונותיהם של הרוגים כאלה והדביקו אותם על קירות הבתים, אבל בעולם הגדול אמצעי התקשורת לא ממש גילו עניין.


וזה היה הזמן בו התחילו להגיע לשם המתנדבים של תנועת הסולידריות הבינלאומית, האיי.אס.אם. כן, הארגון הזה שלו הקדיש כבוד השופט גרשון מקום רב בפסק הדין שלו, ועליו כתב שהוא "מנצל לרעה את שיח זכויות האדם והמוסריות" וכי "מעשיו מתבטאים באלימות בפועל". פעילים מאירופה ומאמריקה ומכל רחבי העולם הגיעו לרצועת עזה ושאלו היכן המקום שבו פלסטינים סובלים הכי הרבה מנחת זרועו של הכיבוש וזקוקים הכי הרבה לסיוע ולסולידריות בינלאומית. והיה מי שהסביר להם שרפיח הוא מקום כזה. והם באו לרפיח והתארחו אצל משפחות שנמצאו בקו החזית הראשון, בבתים שבקצה השטח ה"מחושף", והמארחים כבר ידעו שהם הבאים בתור ובקרוב גם אליהם יגיע הדי9.

והיו פעילים שלאחר חודשים ברפיח הנצורה יצאו להתרענן בבית השקט והבטוח בקופנהגן או בברצלונה או בסידני – או באולימפיה שבמדינת וושינגטון בארצות הברית – וכשחזרו שוב לרפיח מצאו שהבית בו התארחו כבר אינו קיים, ולא נותר ממנו שריד וזכר, והחלקה עליו עמד הפכה לחלק מן השטח הסטרילי. בית אחר, שהיה מקודם מאחור, הפך עכשיו להיות קו החזית.

ואז הם החליטו לעשות מה שאדם שאכפת לו, שמאד מאד אכפת  לו, יכול לעשות במצב כזה. להיכנס בלתי חמושים אל תוך שדה הקרב וזירת המלחמה שנקרא ציר פילדלפי, ולעמוד בידיים ריקות אל מול הטנקים והדחפורים, ולצעוק צעקה ולזעוק זעקה אל מול מי שלא ממש רצה לשמוע. לצאת בידיים ריקות וללא נשק אל מול עוצמתו של צבא ההגנה לישראל, ולהפריע בגופם למימוש תכניתו האסטרטגית המבריקה של האלוף יום טוב סמיה.

אולי במשהו צדק כבוד השופט עודד גרשון. אדם בר דעת – אדם בר דעת כמו השופט גרשון עצמו וחבריו ומכיריו – בודאי לא היה עושה זאת. השופט עודד גרשון בודאי לא היה מתייצב בידיים ריקות אל מול דחפורים ענקיים. "המנוחה הכניסה את עצמה לסיטואציה מסוכנת". אכן, אין ספק שכך עשתה. סיטואציה מסוכנת מאד. בתולדות העם היהודי ובהיסטוריה העולמית מוזכר נער צעיר בשם דוד, שגם הוא הכניס עצמו לסיטואציה מסוכנת ביותר אל מול ענק מפחיד שנקרא גולית. יכול להיות שגם הוא לא היה בדיוק אדם בר דעת.

"לנהג הדחפור ולמפקדו היה שדה ראיה מוגבל ביותר. הם לא יכלו להבחין במנוחה" כתב השופט גרשון. ואפשר להוסיף שגם שדה הראיה של מפקדו של המפקד, ושל המפקד של המפקד של המפקד, היה שדה ראיה מוגבל מאד. שדה ראיה מוגבל מאד שבו נראו אך ורק שיקולים צבאיים מיידיים. שדה ראיה מוגבל מאד שבו לא נראו יצורי אנוש,  לא נראתה עיר שנועדה להיחרב ולהמחות מעל פני האדמה ולהפוך לשטח סטרילי מחושף. שדה ראיה מוגבל מאד שבו לא נראתה אשה צעירה שנענתה לצו המצפון ובאה מהחוף המערבי של ארצות הברית לרפיח שברצועת עזה כדי לסכן את חייה בפעולה של מחאה נואשת.


ביציאה מבית המשפט המחוזי בחיפה דיברה סינדי קורי, אמה של רייצ'ל, עם העיתונאים. פגועה ונרעשת מפסק הדין היא אמרה "בבית הזה שרייצ'ל ניסתה להגן עליו היו ילדים. כולנו היינו צריכים להיות שם, לעמוד יחד איתה".


שנתיים.לאחר היום בו רמס הדחפור את רייצ'ל קורי החליטו ממשלת ישראל ופיקוד צה"ל לסיים את הלחימה חסרת הסיכוי בציר פילדלפי ולהוציא משם את החיילים שעברו גיהנום בעצמם והעבירו גיהנום לאחרים. תשומת הלב התקשורתית עיכבה והקשתה על ביצוע תכניתו הגדולה של האלוף סמיה, ורק חלק קטן מהעיר רפיח הפך לשטח סטרילי "מחושף", וסמיה עצמו עזב בתסכול את הצבא ופתח קריירה מצליחה בעולם העסקים.

לא שמצבם של הפלסטינים שפיר. הכיבוש ממשיך בצורות רבות ומגוונות של דיכוי. גם כדי להמשיך את המצור ההדוק על רצועת עזה נמצאו דרכים חדשות ויצירתיות, מבלי להחזיק חיילים ישראלים בציר פילדלפי . אבל זירת הקרב המסוימת  ההיא השתתקה וכבר אין שם חיילים, גם לא דחפורים. הבית ההוא שרייצ'ל קורי ניסתה להגן עליו נבנה מחדש זמן קצר אחרי שהצבא עזב, וגם כל שורת הבתים שלפניו ומאחוריו. הילדים משחקים שם בשלווה (פחות או יותר).  

היא לא מתה לשווא.

יום שבת, 18 באוגוסט 2012

כלב נובח לא נושך?

כלב נובח לא נושך? 

  ".אל תדאג! כלב נובח לא נושך"-
".כן, אני יודע וגם אתה יודע. השאלה רק, האם הכלב יודע"-



מעולם בתולדות מדינת ישראל – ורק לעיתים רחוקות בהיסטוריה בכלל – לא דיברו כל כך הרבה על מלחמה לפני שפרצה, ניתחו באריכות ובפומבי את כל המהלכים ומהלכי הנגד ומהלכי הנגד לנגד, ציינו בגלוי ובפירוט את כל השיקולים הצבאיים והמדיניים והכלכליים. לעיתים די קרובות קורה שדרג צבאי שש לקרב ומתאמץ בכל כוחו לגרור אחריו את הדרג המדיני המהסס. מעטים המקרים ההפוכים, של מקבלי החלטות מדיניים המתאמצים בכל כוחם לצאת למלחמה ונתקלים בדרג צבאי הרבה יותר זהיר וחשדן וחששן. והנה, זה המצב אצלנו כאן.

בעיתון "מקור ראשון", אחד משני העיתונים בישראל המזוהים יותר מכל עם בנימין נתניהו, הסביר הפרשן אריאל כהנא את המהומה המלחמתית במונחי המאבק בין ראש ממשלת ישראל לבין נשיא ארצות הברית:

"אחרי הפגישות הראשונות עם אובמה אמר נתניהו לאנשיו ש'אם כך הוא נוהג כלפינו כנשיא טרי בקדנציה הראשונה, כשהוא עדיין צריך את הקול היהודי, על אחת וכמה שיתנגש בנו אם ייבחר לכהונה שנייה'.(...) מכיוון שעל אובמה שאחרי הבחירות אי-אפשר לסמוך, התזמון הטוב ביותר לצאת לפעולה הוא דווקא בחלון הזמן שבין הימים האלה לבחירות ב-6 בנובמבר. אם ישראל תתקוף בפרק הזמן הזה, אובמה אולי ישתולל מזעם אבל האינטרס הפוליטי הצר יחייב אותו לבוא לעזרתה. רגע לפני הבחירות אובמה לא יוכל להפקיר את בת בריתה של אמריקה לדמם תחת מטר טילים מאירן, מלבנון, מסוריה ומעזה. על אפו וחמתו יצא להגנתה, שאם לא כן יפסיד את הבחירות."
http://www.news1.co.il/Archive/0024-D-75227-00.html

את הניתוח הזה אפשר היה לשמוע בשבוע האחרון ממקורות שונים ומגוונים, אבל מאמר פרשנות ב"מקור ראשון" יכול להיחשב כהודעה חצי רשמית מלשכת ראש הממשלה. ואם אובמה לא יפעל לפי  התסריט שהכינו לו בלשכת נתניהו? ואם מחיר הנפט יעלה והכלכלה העולמית תתמוטט והאנשים בכל העולם יאשים את ישראל? טוב, אין דבר בחיים בלי סיכונים...

אז יותר ויותר אנשים במדינה הזאת מתחילים לקחת ברצינות את האפשרות שהכלב הזה לא רק ינבח אלא גם ינשוך – וממש בחודשים הקרובים. לוקחים את זה ברצינות ומתחילים להיות מאד מאד מודאגים. וכך החלה תנועת המחאה נגד המלחמה הזאת שעומדת בפתח לצמוח ולגדול.

להפגנה המסורתית של יום השנה להפצצה בהירושימה, שמתקיימת מול משרד הביטחון כל 6 באוגוסט, הצטרפו השנה רבים מעבר לגרעין הקשה של שוחרי הפירוז הגרעיני של המזרח התיכון. רבים שתופי המלחמה העירו אותם. ואחר כך נמשכה התנופה בשרשרת ההפגנות למרגלות המגדל בו שוכן שר הביטחון (לצידם של כמה מגדולי הטייקונים בכלכלה הישראלית). ערב אחר ערב סבבו מאות המפגינים סביב המגדל.

"לא למלחמה עם אירן!". "לא לרולטה של 300 הרוגים ישראלים לפחות!". "לא למלחמת שלום הכסא".  "גוג ומגוג? לא, תודה". "שר הביטחון מוביל אותנו לאסון".  "ביבי, כבר הרסת לנו את החיים, אל תיקח אותם". "לא, לא, לא רוצים/ממשלה של מפציצים/ לא, לא, לא רוצים/ממשלה של עריצים." "הוא מטורף, הוא מטורף, הוא מטורף".

אתמול הצהיר שגריר ישראל בארה"ב, נציגו הנאמן של בנימין נתניהו, כי כדאי לפתוח במתקפה גם אם לא תהרוס את התכנית הגרעינית האיראנית, כי "גם עיכוב של שנה הוא משמעותי".  ובטהראן הציג הנשיא אחמידנג'אד את חזון "המזרח התיכון החדש ללא הסרטן הציוני" – כאילו ביקש בכוונה לעורר ולהצית את הלהבות ולספק לנתניהו חומר לתעמולת מלחמה. ואולי זה לא "כאילו" -  שהרי התקפה ישראלית עשויה לכבות את גחלי ההתנגדות למשטר האיראני מבפנים ולאלץ גם את יריביו המרים של המשטר להצטרף ל"אחדות לאומית".

היום ראיתי על לוח המודעות בביתי שבחולון קריאה דחופה לדיירי הבניין להוציא את חפציהם מן המקלט שבתחתית הבית כדי שיוכל למלא את תפקידו במקרה של  הפצצות על עירנו.

קולות של מחאה

קריאה פומבית אל הטייסים

http://www.atzuma.co.il/tayasim

העצומה נחתמה עד כה בידי כ-600  אקדמאים ואישי ציבו וזכתה לכותרות באמצעי התקשורת
"אל טייסי חיל האוויר
צבא ההגנה לישראל
שלום רב!
אנו פונים אליכם כאן מתוך תחושה עמוקה של דאגה וחרדה לנוכח המצב בו נמצאת מדינת ישראל כיום, לנוכח המעט הנגלה לנו באמצעי התקשורת ולנוכח כל המתרחש מאחורי הקלעים ועלול להיוודע רק מאוחר מדי. אין אנו יודעים את שמותיכם, את מצבכם המשפחתי, את דעותיכם והשקפותיכם. דבר אחד אנו יודעים – ברגע הזה, גורלנו ועתידנו נמצאים במידה רבה מאד בידיכם.
בעתיד הקרוב, אולי בשבועות הקרובים ממש, אתם עשויים לקבל את הפקודה הגורלית – לעלות למטוסים ולצאת למשימת ההפצצה באיראן. בפניכם תעמוד, כמובן, הברירה לציית לפקודה, לקבל ללא פקפוק את טענותיהם וטיעוניהם של מי שיתנו לכם את הפקודה, ולחתור לבצע את המשימה כמיטב יכולתכם המקצועית. לקבל את הטענה כי הפצצת המתקנים הגרעיניים באיראן היא חיונית להגנת מדינת ישראל, ולהשלים עם העובדה שבכך שאתם תירו את היריה הראשונה במלחמה שהמשכה עלול להיות הרה אסון לכולנו.
אבל זאת אינה הברירה היחידה העומדת  בפניכם. יש לכם גם אפשרות להגיד "לא". אפשרות בהחלט לא פשוטה, שכרוכות בה דילמות מקצועיות ומוסריות, וסיכונים של אובדן קריירה החשובה ויקרה לכם מאד ואולי גם של העמדה לדין. אף על פי כן, חובה עליכם לשקול בכובד ראש וברצינות את הברירה הזאת, לשקול בכובד ראש וברצינות את האפשרות שבאמירת המלה הקטנה "לא" תעשו שירות חשוב וחיוני למדינת ישראל וכל היושבים בה – שירות גדול לאין שיעור ממה שתעשו בציות עיוור לפקודה המסוימת הזאת (...)
את ההחלטה איש לא יוכל לקבל במקומכם. אנו מקווים – למענכם ולמעננו – כי אם יגיע הרגע תדעו לקבל את ההחלטה הנכונה."

פרופסור מני מאוטנר, לשעבר דיקן הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב:
"אני מבין את המשמעויות מרחיקות הלכת של העצומה, ואני לא חושב שיש בעיה חוקית לגבי הפעולה כשלעצמה. אני גם לא חושב שהטייסים הם באמת הכתובת. אבל האפשרות של החלטה לתקוף באיראן מדירה שינה מעיני מזה שבועות. לפי הבנתי פעולה כזאת בלי לחכות לכך שארה“ב תהיה הגורם העיקרי בפעולה תמיט אסון ארוך שנים וקשה על ישראל. כיוון שאני חרד מצד אחד ונואש מצד שני החלטתי להצטרף לעצומה. אני אחתום על כל דבר שידרש כדי למנוע מישראל את מה שאני רואה כאסון שלא היה כדוגמתו מאז קום המדינה, אפילו כשאני מביא בחשבון את האסון הנורא של מלחמת יום הכיפורים. זמנים בלתי רגילים מחייבים צעדים בלתי רגילים".

פסלים פרעוניים של ציפורים מפחידות

רועי צ'יקי ארד
http://www.facebook.com/chicky99


היום בערב, גם מחר, יום אחרי יום בשעה 20:00 תתקיים הפגנה מתחת לביתו של שר הבטחון, מול הלובי המדכא  המגובב בפסלים פרעוניים של ציפורים מפחידות מאבן קשה. נגיע ונצעק אל קומה י"ד את הדבר הפשוט, הבסיסי ביותר, שלמדנו כילדים: שהמלחמה הזו רעה, כמו רבות מדי מקודמותיה.

זו מלחמה מיותרת כל כך מבחינת הישגים אפשריים, מסוכנת כל כך במובן המיידי ובזה המאוחר, צינית כל כך, עם כל כך הרבה אפשרויות להסתבכויות שונות ומשונות שהדעת לא מעלה כרגע, מלחמה שהצבא עצמו לא מעוניין לצאת אליה, בהריחו את הכישלון והנזק הביטחוני (שניתן יהיה לשקם רק בידי עוד מלחמה, קלה יותר). מלחמה שאיש לא יידע איך לסגור אחרי שתיבת האש תיפתח.

הרוב הגדול של מי שיקרא את זה, גם אלה שעכשיו חושבים שאולי יש משהו בהפחדות של ביביברק וכמה מכלבלבי התקשורת שלהם, ושכדאי להניח לאנשים שמבינים (ברק!) להתעסק בזה, יגיעו חודש אחרי המלחמה לכיכר רבין חפויי ראש ויצעקו איתנו על הטפשות. גם יאיר לפיד ומופז יבואו ואולי אפילו מרידור או כחלון, אם יהיו אמיצים וחכמים. שמולי ישוב מהמילואים וינאם, אולי לא יוריד את המדים.

כמו במלחמת לבנון הראשונה, כמו במלחמת לבנון השניה, הכול שקוף כל כך. למה להמתין לאסון? הוא ברור, הוא כאן, מולנו, עם ריח מצחין של מוות מפיו. האם יש מי שטוען שהעורף מוכן למכת-נגד של טילים? האם יש מישהו שלא ברורה לו שישנה בעיה מסוימת בקיצוץ בבריאות הקורסת לפני מלחמה כזו?

יש אפשרות למנוע את המלחמה ההרפתקנית הזו, או להקטין את היקף העוצמה שלה. ללחץ ציבורי נגד המלחמה שמתווסף עם הרוב בציבור שקיים נגדה, יש אפשרות להשפיע.

צריך שלהפגנה יגיעו הרבה אנשים, ולא רק מהשמאל האוטומטי, אלא גם אמהות מודאגות שלא מתעניינות בפוליטיקה אבל כן מתעניינות בילדיהן. בפייסבוק אני רואה שגם חברים ליכודניקים שלי שואלים שאלות קשות וחסרות מענה.

למדוד את הסיכוי מול הסיכון

אסף פרץ
http://www.facebook.com/assafon


אמרו לי, אין לך שום דרך למדוד את הסיכוי מול הסיכון. עניתי שלי בטח אין דרך, אבל למפקד חיל האויר האלוף אמיר אשל? ולאלוף פיקוד הצפון? ולרמטכ"ל? להם יש? הם כולם מתנגדים.

חושבים שתהיה שואה שניה אם לא נתקוף? נו, שכנעו קודם את מפקד חיל האויר שצריך להסתכל לטייסים בעיניים. אחר כך את הרמטכ"ל. ואם כבר שנתיים אתם מפמפמים שאין ברירה, אז רבאק, תכינו את העורף. לצאת לתקיפה ככה זה שיא של ציניות ויריקה בפרצוף הצדק החברתי.

כי מי ייפגע? הפריפריה נטולת החוסן והעזובה לנפשה (ד"ר רון לובל, סמנכ"ל בית החולים ברזילי באשקלון אומר הבוקר ש-0% מבית החולים ממוגן), אותם אזרחים שאין להם ממ"ד ובהפגזה הראשונה יחפשו את ההוא עם המפתח למקלט שלא קיים.
עוד? אין ראש מערך הסברה לאומי כבר שמונה חודשים, פיקוד העורף הפסיק לחלק מסיכות אב"כ כי נגמר התקציב. אגב, יש 8 מיטות לטיפול בנפגעי כוויות. למי פאקינג אכפת?

אז מי שיכול ורוצה, כל ערב בשמונה תתקיים משמרת מחאה מול בית שר הבטחון, שדרות שאול המלך פינת אבן גבירול בתל אביב.

בואו להשמיע קול. לא כל החוכמה אצלם.

הורים נגד מלחמה

ריקי כהן
http://saloona.co.il/blog/%D7%94%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%A0%D7%92%D7%93-%D7%9E%D7%9C%D7%97%D7%9E%D7%94/


דבר לא רעד בבניין המהודר אליו עבר שר הבטחון אהוד ברק, בערב בו כ-300 מוחים, אני ביניהם, הפגינו נגד התקיפה המתוכננת באיראן. הלובי מעוצב במודרניזם יקר, עם פסלים ומערכות ישיבה בסגנון נובו משהו, כנראה נובוריש. מסביב למגדל בריכה מלאכותית מפעפעת מים, מאחורי גינה מהונדסת עם עצים מעוצבים גם הם. בשבע בערב כבר זמזמו מסביבו כמה אנשי שב"כ וחיכו לפשוטי העם, מאוחר יותר הגיעו גם מג"ב.

הרבה עגלות של תינוקות נראו שם, וילדים שהתבקשו לא ללכת לאיבוד בקהל, אותם ילדים שאולי יפגשו בסתיו בפעם הראשונה את ערכות המגן השנויות במחלוקת, וישהו במקלטים מפוקפקים, אלו שיד הוריהם אינה משגת קניית כרטיסי טיסה, ושהות במקום בטוח עד תחלוף האש. בהרבה בתים מתנהל הדיון הזה השבוע, לאן במקרה של? יישובי הדרום, למרבה האירוניה, הוזכרו כאלטרנטיבה.

שאלתי את הפעיל החברתי והסוכן אסף פרץ האם לדעתו להקים תנועת הורים נגד מלחמה יהיה צעד נכון, "בטח", הוא אמר, "ארבע אמהות היא התנועה הפוליטית היחידה שהצליחה להשיג כאן משהו אי פעם", והפיח בי תקווה, אולי גרנדיוזית מדי. המיתוס של 4 אמהות לא נפגם למרות החרפות והגידופים שקיבלו מטוקבקיסטים מחרחרי מלחמה.

אותם הורים שיצאו באלפיהם עם העגלות למחות על יוקר המחיה בקיץ שעבר, האם הם יצטרפו לתנועה כזו שתאבק על חיים לילדים ולנו, כמו שנאבקו על עלות הגנים? קשה לקבוע, במיוחד כשקמפיין ההפחדה עובד היטב על ציבור גדול שעדיין לא רואה אלטרנטיבה לנתניהו, ויעדיף לחכות למבול ולקוות לשרוד. ועדיין קשה להאמין שגם אצלם לא מכרסמת התחושה החונקת, זה עוד רגע כאן, תוך כמה שבועות החיים שלי ושל היקרים לי מצטרפים לרולטת המוות של 500 ההרוגים במחיר מבצע של אהוד ברק. אולי עד החורף כבר לא נהיה כאן.

כן, בסופם של דברים מתגבשת אמת קודרת שאי אפשר להחביא, תאשימו אותי בתל אביביות אנוכית, זה בסדר, אהיה כנמושות של צ’יץ’ מאז בשמחה, כי אין לי שום דחף לאומי להקריב למען אתוס לאומני מתפורר ונגוע בעמימות, שקרים ומניעים אישיים. ביבי וברק, מנהיגי הג’ונגל הקפיטליסטי הנהנתני, לא יכולים להתפלא על היעדר רוח הקרבה כזו.

אפילו לא מדליה אחת

ורדינה סלומון 

מכתב למערכת, ידיעות אחרונות 12.8.12

ישראל שלחה ללונדון את טובי ספורטאיה ונחלה אכזבה מרה – אפילו לא מדליה אחת. זה רק ספורט, ואף אחד לא מת מזה. אבל כדאי שנזכור את הסיפור הזה בנושא הרבה יותר רגיש: ההפצצה באיראן שכל כך הרבה מדברים עליה.

לחיל האוויר שלנו יש טייסים מעולים, מקצוענים ובעלי מוטיבציה גבוהה, ומרות זאת ההצלחה אינה מובטחת. יש סיכון גדול של הסתבכות ופאשלות ועלול ליפול גשם של טילים על העורף הישראלי. מנסים "לנחם" אותנו שיהיו "רק" 300 או 500 הרוגים. אבוי ל"נחמה" כזאת.

אם בעקבות המלחמה הזאת תיפגע אספקת הנפט ותגרום לעלית מחירי הדלק בעולם, עלולים להאשים אותנו בכך והתוצאות עלולות להיות חמורות מאד. האמריקאי הממוצע לא ממש מתענין במה שקורה  מחוץ לארה"ב ולא ממש יודע מי נגד מי במזרח התיכון, אבל מחיר הדלק חשוב לו מאוד. ואם המחיר יוכפל בגלל מלחמה שישראל התחילה, זה עלול לעלות לנו ביוקר. ספק אם במצב כזה נתניהו יוכל עוד פעם לקבל מחיאות כפיים בקונגרס האמריקאי.

יום שבת, 4 באוגוסט 2012

ארוחת בוקר על מדרגות בנין הממשלה

ארוחת בוקר על מדרגות בנין הממשלה


מאוחר בערב בשבוע שעבר קיבלתי טלפון דחוף מאת נ., פלסטיני תושב העיירה דורא שליד חברון, ידיד ותיק מאד. בן דודו, עבדאללה אלארג'וב, בן 47, נורה ונפצע בידי חיילים. נסיבות המקרה מוזרות ודי מפחידות. חיילים עצרו את עבדאללה במחסום, ערכו חיפוש יסודי במכוניתו, לא מצאו דבר, החזירו לו את המפתחות והורו לו להמשיך לנסוע. כאשר היה במרחק כ-25 מטרים הרים אחד החיילים את רובהו, ירה ופצע את עבדאללה בכתפו.

אלמלא המקרה שאני מכיר את בן דודו של הפצוע, לא הייתי שומע על כך דבר. לאמצעי התקשורת הישראלים היו דברים חשובים יותר לעסוק בהם. כמה ימים אחר כך קרה מקרה דומה במחסום ליד  ירושלים,, רק ששם הסתיים הירי במוות. פלסטיני הרוג מירי חיילי צבא ההגנה לישראל כן זוכה למעט פרסום באמצעי התקשורת של מדינת ישראל, אבל רק מעט. ברוב המקרים גם לא טרחו לפרסם את שמו של ההרוג. (שמו היה אקרם דאיר, והוא היה בן 40 במותו. כל הנדרש לאתר את המידע הזה היה חיפוש בן דקה באתרי החדשות הפלסטינים.)

האם יענשו החיילים שירו והרגו? קרוב לודאי שלא, הם טענו שהמכונית לא עצרה במחסום. על פי הקריטריונים של צבא ההגנה לישראל, הצבא המוסרי ביותר בעולם, זאת היא בהחלט סיבה טובה לירות ולהרוג את תושבי אותם שטחים אשר לפי השופט אדמונד לוי אינם נמצאים תחת כיבוש כלל וכלל. מה שכן, בלילה שלאחר הירי הקטלני מיהר הצבא לפשוט על הפלסטינים, בערים ובכפרים ובמחנות הפליטים, ולעצור אנשים שנחשבו כמי שעלולים לעורר הפגנות ומחאות במקומותיהם.

ואולי בכל זאת צדק השופט לוי? שהרי דרום תל אביב אינה נחשבת כשטח כבוש, ולמרות זאת אין לרשויות במדינתנו לנקוט מדיניות דיכוי מסלימה והולכת כלפי הפליטים ומבקשי המקלט ומהגרי העבודה מאפריקה החיים שם (עד שתושלם הכנת מחנות המעצר המחכים להם במדבריות הנגב).
כך השבוע הזה ישבו חברים בפרלמנט הנבחר של מדינת ישראל ודנו בשאלה כיצד ניתן להבחין בין אנשים על פי חזותם. ממש כך. ב 23 ביולי, בשעה 8.30 בבוקר, התכנסה וועדת הפנים של הכנסת, ואישרה הצעת חוק , של חברי הכנסת מירי רגב ואופיר אקוניס, להטיל קנס של לפחות חצי מיליון שקל על מי שמלין או מסיע מסתנן. ואז עלתה בדיון השאלה המדהימה כיצד אמור נהג אוטובוס לזהות מי הוא שחור העור המבקש לעלות ולנסוע ברחבי העיר? אולי זה מסתנן – ואז, אם יעבור החוק בכל שלבי החקיקה בכנסת ויכנס כדת וכדין לספרי החוקים שלנו, לנהג יהיה אסור באיסור חמור להסיע אותו. אבל אולי זה דווקא אתיופי שהוא יהודי כשר ואזרח מדינת ישראל לכל דבר? ומי יודע, אולי זה בכלל נשיא ארצות הברית שבא לביקור קצר אצלנו ורוצה לנוסע אינקוגניטו ברחבי תל אביב? אז איך להבדיל, מי ייתן עצה לנהגים האומללים?

http://www.mehagrim.org/2012/07/blog-post.html
הבריון שנכנס בדיוק באותו יום לקפה האינטרנט בשכונת שפירא בדרום תל אביב לא התלבט בבעיות זיהוי. הוא אחז בידו סכין, דקר ופצע את בעל החנות ושניים מלקוחותיו, שלושתם אזרחי אריתריאה, השליך מחשב על בעל המקום, נמלט ונעלם. המשטרה בינתיים לא עלתה על עקבותיו, וגם אמצעי התקשורת נתנו לתקרית סיקור צנוע למדי.


http://www.nrg.co.il/online/54/ART2/391/112.html

על אירועים אחרים התקשורת לא דיווחה כלל, אם כי אפשר היה לשמוע עליהם מפיהם של פעילים שדיברו במוצאי שבת האחרונה בעצרת המחאה שיזמו יחד ניצולי שואה וצעירים ישראלים בגיל העשרה. שמענו שם על ילדה שחורה בת 12 שקיבלה אגרוף בפניה סתם כך מרוכב אופנוע שעבר ברחוב, ועל החתול השחור האומלל שנתלה על דלת דירתם של יצורי אנוש שצבע עורם כמוהו, ועוד שורה ארוכה של התנכלויות קטנות וגדולות ההופכות יותר ויותר לגיהנום את חייהם של האפריקאים  שבינינו.

ומה הקשר בין כל זה לבין מה שעמד השבוע במרכז החדשות – הגזרות הכלכליות עליהן החליטה ממשלת ישראל, והעלאת המע"מ המטילה נטל כבד על אלה שיש להם הכי פחות? יש מי שנוטים למיין ולהפריד ולהכניס כל דבר למגרה נפרדת ואולי ליקום נפרד. כאן הפלסטינים והדיכוי שלהם, ושם האפריקאים והדיכוי המיוחד להם, וכאן סתם אזרחי ישראל הרגילים הסובלים מעול הגזרות הכלכליות ולהם. לעניות דעתי לא מיותר להזכיר שהממשלה היא אותה ממשלה וקובעי המדיניות הם אותם קובעי המדיניות. וכמו בשבועות האחרונים גם הפעם ראוי לסיים בציטוט הקריאה להפגנה של סוף השבוע הזה, ההפגנה שנועדה להערב ברחובות תל אביב.:

http://www.facebook.com/photo.php?fbid=493118357382754&set=a.393671530660771.105082.274242409270351&type=3&theater

רווחים כלואים. העלאת המע"מ. הפרטת שירותי בריאות התלמיד. שקר חינוך חינם מגיל 3. העלאת מחירי הבירה. העלאת מחירי הסיגריות. חוק המסתננים. גירוש לדרום סודן. הסתה נגד הפליטים. מעקבים משטרתיים. משה סילמן. 50 מליון ל"אוניברסיטת" אריאל. ההתקפה על קרן נויבך. החמרת הענישה על סיוע לפליטים. ריסוק שארית מעמד הביניים. תספורות לטייקונים. מסמוס ועדת הריכוזיות. יבוש שירותי הרווחה. אין דיור ציבורי. מוצ"ש  20:00 כיכר הבימה.

החבל על הצוואר של כולנו מתהדק. בכל יום מודיעים לנו אמצעי התקשורת על גזירות חדשות, ביניהן גם צעדים לחיסול מוחלט של הדיור הציבורי. הממשלה מקצצת בכבודם של בני האדם ובחייהם.

אנחנו האזרחים. המדינה היא שלנו. נכסי הציבור הם שלנו. לא נפקיר את חיינו! לא נוותר! נצעד יחד ברחוב. נשב בפתח משרדי הממשלה. נישן ליד מוסדות. נעיר את השלטון. כל אחת עם גופה וקולה! כל אחד עם גופו וקולו!

זהו מצב חירום: אומרים לא לגזירות ולתוכנית הצנע שתחנוק את המשק ותכניס אותנו למיתון כבד! לא להעלאת המע"מ ומיסי הקנייה, לא לקיצוצים ברווחה ובבריאות, ולא לפגיעה נוספת בדיור הציבורי!

גם כך אנחנו משלמות יותר מדי שכ"ד ומשכנתא!
גם כך מחירי המזון בשמיים!
חסר לכם כסף? לכו לטייקונים שעשקו אותנו כל השנים האלה.
36 מיליארד ש"ח רווחים כלואים – קחו משם! לא על חשבוננו!
לא ניתן עוד!

אנחנו לוקחים אחריות על חיינו. אנחנו הריבון. נחזיר את המדינה לאזרחים! ניפגשים ב-20.00 ברוטשילד-הבימה ונצעד אל קרית הממשלה ברחוב קפלן. הביאו שלטים עם המסרים שלכם וסירים ומחבתות וגם שקי שינה, מחצלות, שמיכות, פיג'מות, כלי נגינה, וכל מה שאתם צריכים כדי להעביר את הלילה. ב-7.00 ארוחת בוקר על מדרגות בנין  הממשלה...