יום שבת, 21 באפריל 2012

על מכחישי שואה וכבישי גישה

על מכחישי שואה וכבישי גישה


כמו בכל שנה ביום הזיכרון לשואה הופיעה בעיתון הכותרת הענקית: "לזכור ודבר לא לשכוח". אבל בטכס הזיכרון שעליו דיווחה הידיעה לא היה בעצם הרבה אזכור לזיכרונות  העבר, לזוועה הבלתי נתפסת שלמן הזכרתה הוכנס התאריך הזה ללוח השנה שלנו. על העבר שאותו יש לזכור עבר ראש הממשלה שלנו בכמה מלים קצרות ומיהר אל מה שכנראה מעניין אותו יותר - העתיד המצפה לנו, אושוויץ החדשה שמכינים לנו באיראן, כוחו ועוצמתו של צבאנו וחיל אווירנו שבקרוב בקרוב יצא לשם למחוץ את המזימה הנוראה. (לפחות, בטכס הזה נתניהו לא השמיע בדיחות על ברווזים).

וגם הרמטכ"ל בני גנץ, בטכס אחר לציון יום השואה, הזהיר את כל האויבים כי צה"ל זרוע הפלדה של ישראל ישיב במהלומה קשה לכל ניסיון לפגוע בעם היהודי. וגם נשיא המדינה חתן פרס נובל לשלום שמעון פרס נשא נאום בטכס שלישי לרגל יום השואה וגם הוא הקדיש את הנאום בעיקרו לאויבים המנוולים והזהירם כי אין מקום להמעיט ביכולותיה הגלויות והגנוזות של מדינת ישראל להתמודד עם האיום האיראני.

ואכן מי כשמעון פרס בר  סמכא לדבר על היכולות הגנוזות של מדינת ישראל להכות באויביה, ומי עוד כמוהו היה מעורב ביצירת היכולות האלה מתחילתן לפני יותר מחמישים שנה. את כל התהליך כולו הוא עבר, הכור שהוקם בסתר ובתחילה טענו שהוא בכלל  מפעל טכסטיל, והצנטריפוגות שהחלו להעשיר אורניום ונשיא ארצות הברית שלא אהב את הכור הזה והתכנית הגרעינית הזאת, ואחר כך פריצת הדרך והפצצה הראשונה והשנייה והעשירית ועד מאות רבות, והטילים המיועדים לשאת את הפצצות ליעדן, והצוללות שנועדו לשאת את הטילים ולהעניק יכולת של מכה שנייה. בעצם, שמעון פרס, כבעל ניסיון עשיר בשטח הזה, יכול היה לתת הרבה עצות מקצועיות לאיראנים שצועדים את צעדיהם הראשונים באותה הדרך, חמישים שנה מאוחר יותר.

אגב, ראש הממשלה פונה אלי לא רק דרך דפי העיתון ומסך הטלוויזיה. בשבועות האחרונים קיבלתי ממנו כמעט כל יום הצעת חברות אישית. וכך כתב לי מר Benjamin Netanyahu:
"אזרח יקר, בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו - אך אויבנו לא יצליחו. אני מזמין אותך להצטרף לדף הפייסבוק האישי שלי. חג פסח שמח וכשר!".


כן, נתניהו צודק. כולם אויבינו – מן המנוול הנשיא השחור בבית הלבן דרך המנוול חתן פרס נובל לספרות בגרמניה וכן, אפילו גם אויב אמיתי בטהראן. אך האויבים המנוולים האלה לא יצליחו, כי קם לנו מנהיג גדול וחזק וגיבור ובנג'מין נתניהו שמו. ונגד כל ואחד מן האויבים ידע ראש ממשלתנו לגייס את כל הכוחות, כל הכוחות כולם, בעוצמה אדירה. אם באיראן מאיים הברווז הגדול לבנות פצצה גרעינית, הרי נקים מהומה בכל העולם ונדרוש מכל המדינות להטיל על הברווז הנ"ל סנקציות חונקות שיהרסו את כלכלתו, אבל גם לא נסמוך על העולם הצבוע ונכין את הטייסים הטובים של חיל האוויר שלנו לצאת למתקפה והפצצה ומלחמה. ובאותה צורה בדיוק, אם מגיעים פעילי שלום לנתב"ג בדרך להתארח בבית לחם ובכיסם מברשות שיניים והזמנות מארגונים פלסטיניים, הרי נקים מהומה בכל העולם ונדרוש מכל חברות התעופה לחסום להם את הדרך ולבטל להם את הכרטיסים אבל גם הפעם לא נסמוך על העולם הצבוע ונכין את השוטרים הטובים של היס"ם שלנו לצאת לעצור ולגרור מיד לכלא  כל פעיל שיעז להראות כאן את פרצופו.

אז למה למה למה נטפלים לסגן אלוף אחד קטן ועלוב ומסכן שקלט היטב את רוח המפקד ואת המסר שירד אליו היישר מראש הפירמידה. אייזנר ראה לפניו את אויבי ישראל הפלסטינים והאירופים חמושים בזוגות אופניים שועטים אל כביש הבקעה השמור לישראלים בלבד ומיהר לעשות בתחומו מה שכתב והנחה ראש הממשלה ולוודא בעזרת נשקו האישי כי האויבים המסוכנים האלה הקמים עלינו לא יצליחו. 

בכמה מקומות אחרים לא הייתה השבוע מצלמה, ושם באמת התוצאה הייתה לגמרי אחרת.
למשל, לא היו מצלמות בשכונת בית חנינא במזרח ירושלים. מנהיג המתנחלים אריה קינג ואנשיו הגיעו בליווי משטרת ישראל אל ביתו של חאלד נתשה סולימאן, שמשפחתו חיה שם מאז 1935. תוך זמן קצר הושלכו בני המשפחה אל הרחוב, והעיתונים דיווחו (מי שבכלל דיווח) כי "הפינוי עבר בשקט יחסי, מלבד מעצרו של אב המשפחה". הפעולה הייתה חוקית לחלוטין. כמו במקרים קודמים במזרח ירושלים, בית משפט ישראלי קבע כדת וכדין כי החלקה עליה נבנה הבית הייתה פעם לפני עשרות שנים בבעלות של יהודים ולכן היא כיום רכוש המתנחלים ורכוש "הקרן לאדמות ישראל". (כמובן, אדמה שהייתה פעם של פלסטינים לא תוחזר להם לפי חוקי ישראל הנאכפים בבתי המשפט של מדינת ישראל...) . 

לבית שהתרוקן נכנסו מיד משפחות של מתנחלים יהודים כשרים למהדרין. לדבריו של אריה קינג, הוא בחר במיוחד זוגות אידיאליסטיים שיבואו לגור במקום, שכן מדובר במעשה חלוצי מיוחד במינו המגביר ומחזק את הנוכחות היהודית בירושלים בירת ישראל לנצח נצחים. והזוגות האידאליסטים שנבחרו למשימה החלוצית כבר הספיקו להתאקלם בביתם החדש, וכבר באותו ערב יכלו לעמוד דום עם כל בית ישראל בזמן הטכסים הרשמיים לציון יום השואה בהם הסבירו ראש הממשלה ונשיא המדינה והרמטכ"ל שעלינו לזכור ולהזכיר את זכר השואה בהנפת אגרוף הפלדה של צבא ההגנה לישראל על כל האויבים הקמים עלינו בכל דור ודור.

ובאותו הזמן שבו הגיעו הקינג ואנשיו לבית בבית חנינה, פעל אגרוף הפלדה של צבא ההגנה לישראל בכפר עקבה שבצפון בקעת הירדן, שהוא בעצם לא כל  כך רחוק מהמקום שבו סגן אלוף אייזנר לימד לקח את פעיל השלום אויב ישראל הנבזה מדנמרק. ואגרוף הפלדה נחת על שתי דרכי הגישה שמחברות את הכפר הקטן עקבה אל העיירה טובאס שממערב ואל צומת ברדלה שממזרח ואשר גם מאפשרות לתושבים גישה אל אדמותיהם החקלאיות. והדחפורים הצבאיים חרשו והרסו וחסמו את הכבישים ביסודיות כדי למנוע מהתושבים לנסוע בהם. וזה היה חוקי לחלוטין ולמהדרין כי המושל הצבאי חתם על צו בחתימת ידו האוסר על תושבי עקבה לסלול דרכי כניסה ויציאה לכפרם ואם יסללו דינן של הדרכים להיהרס ולהיחסם. וגם לבנות בתים אסור על תושבי עקבה ואם יבנו דין הבתים להיהרס. בכלל הכפר הזה פשוט לא צריך להיות שם, כי מדינת ישראל לא רוצה שיגורו ערבים באזור הזה. ממשלת ישראל רואה בבקעת הירדן שטח אסטרטגי שצריך להישאר בשליטתה לאורך זמן ולכן רצוי שלא יהיו שם ערבים. 

ובכפר עקבה, שלדעת מדינת ישראל לא צריך להיות קיים אבל לשלוש מאות תושביו יש דעה אחרת בעניין, דווקא היו צלמים. היו שם פעילה אחת ישראלית ושני אמריקאים ואוסטרלי אחד והם צלמו ראש כפר פלסטיני היושב בכסא גלגלים מתווכח לשווא עם חיילים, אבל התמונות לא היו דרמטיות מספיק וזה לא נכנס לשום ערוץ טלוויזיה. והישראלית שהייתה שם שאלה את קצין מג"ב שאבטח את הריסת הדרכים "למה אתה עושה את זה?" והוא השיב "גם לי זה כואב, אבל אני רק ממלא פקודות". והיה קצין אחר שהתרגז מאד על נוכחות הפעילים וצעק "אתם השמאלנים מפריעים לנו למלא כאן את המשימה שלנו, אבל אנחנו נחזור כשלא תהיו כאן ונגמור את החשבון".  ושני הקצינים – זה שרק מילא פקודות וזה שהבטיח לגמור חשבונות – סיימו בזמן את הרס הדרכים וחסימתן, ובשעות הערב כבר היו שניהם בביתם בחיק משפחותיהם ויחד יכלו לעמוד דום בצפירה לזכר השואה.
http://www.kibush.co.il/show_file.asp?num=52652


ובעיתון "ישראל היום" שאותו מוציא לאור המיליארדר האמריקאי שלדון אדלסון עבור ראש ממשלת ישראל  בנג'מין נתניהו כתב לכבוד יום השואה בעל הטור הידוע דן מרגלית מאמר גדול וחשוב בכותרת "לעצור את ההכחשה מבית". במאמר הזה חשף וגילה דן מרגלית כי בתוככי מדינת ישראל קם וצמח סוג חדש וממאיר של מכחישי שואה. לא שהאנשים האלה מכחישים כי השואה התרחשה, אבל הם מסרבים בעקשנות להסיק ממנה את המסקנות הנכונות. מכחישי שואה הם אלה אשר אינם רוצים לנסוע לאושוויץ ולהניף שם את דגל הכחול לבן וללבוש שם את מדי צה"ל ולטוס בשמיים מעל תאי הגזים הדוממים במטוסי קרב של חיל האוויר הישראלי. מכחישי שואה הם אלה שאינם מסיקים את המסקנה שחייב היהודי להתהלך תמיד בשבילי ארצו וברחבי העולם עם נשק צמוד. מכחישי שואה הם אלה שלא הבינו כי "בלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית". מכחישי שואה הם אלה שאינם מקבלים כי "כדי להתבסס כאן צריך העם היהודי את זכות הקניין במערת המכפלה בחברון לפני 3800 שנה, ואת השואה, ואת צה"ל" – הלא הוא "החוט המשולש שלא ינתק, במערה ובתא הגזים ובבסיס הצבאי". והגרועים ביותר במכחישי השואה הם אלה המעזים לטעון כי "שדה הקטל הנורא ביותר שידעה ההיסטוריה הוא טרגדיה אנושית יותר מאשר יהודית" וכי אין לעשות בו שימוש לקידום טיעונים לאומיים וטריטוריאליים.

כמו כל שנה, שבוע אחרי יום השואה מגיע תורו של יום העצמאות. מדינת ישראל תחגוג שישים וארבע שנים לעצמאותה, וכמו כל שנה תמשיך למנוע את קיומו של יום העצמאות הראשון למדינת פלסטין. וגם המתנחלים בכל רחבי הגדה המערבית מתכוננים לחגוג, וכבר פורסמה הזמנה לחגיגה גדולה תחת כיפת השמיים באזור שכם, במתחם  מגודר ושמור היטב בידי הצבא לבל ינסו השכנים הפלסטינים להפריע את שמחת יום העצמאות. הזמנה חגיגית משותפת פורסמה, מטעמם של המועצה האזורית שומרון מצד המתנחלים והחטיבה המרחבית שומרון מטעם צבא ההגנה לישראל, מעוטרת בתמונות של חיילים מחייכים ומתנחלים מחייכים, ולילדי המתנחלים שיגיעו לאירוע מובטחת תכנית אמנותית יפה וגם ארטיק חינם לכל ילד. דן מרגלית יוכל לבוא לאירוע הזה ללא חשש. מכחישי שואה לא יהיו שם.
http://www.shomron.org.il/?CategoryID=980&ArticleID=6326

השבוע הזה הגיע מועד הגיוס שנקבע לשני צעירים ישראלים, נועם גור ואלון גורמן. עשרות מחבריהם ליוו אותם עד לשערי בסיס הקליטה והמיון בתל השומר. נועם גור מסרה לקצינים במקום מכתב בו נאמר: "אני מסרבת לקחת חלק בצה"ל, כי אני מסרבת להצטרף לצבא שמאז הקמתו עסוק בשליטה בעם אחר, גזל, והטלת טרור על אוכלוסייה אזרחית הנמצאת תחת שליטתו." היא נשלחה מיד לכלא הצבאי. לפי הניסיון בעבר, בעוד כמה שבועות היא תוחזר לבקו"ם ותישאל שוב אם היא מוכנה להתגייס, ושוב תסרב ושוב תחזור לכלא וכך הלאה והלאה עד שימאס המשחק לשלטונות הצבא.

אחריה הגיע בפני הקצינים אלון גורמן, וגם לו היה מכתב: "הסירוב שלי לשרת בצבא הישראלי, בנוסף להיותו סירוב לקחת חלק בכיבוש ואפרטהייד, הוא פעולה של סולידריות עם חברינו הפלסטינים החיים תחת המשטר הישראלי, ונאבקים למען חירות, צדק ושוויון." הוא ציפה להגיע גם הוא לכלא הצבאי וגם הביא איתו ציוד שיקל על השהיה שם. להפתעתו, שלחו אותו הקצינים הביתה והודיעו לו כי בקרוב ייבדק על ידי קצין בריאות נפש (קב"ן) לוודא את מצבו הנפשי.

בסך הכול, החלטה הגיונית. בחור צעיר בן 18 מעז להתייצב חזיתית אל מול ראש הממשלה, ואל מול שר הביטחון, ואל מול שר החינוך, ואל מול הרמטכ"ל, ואל מול כל קציני צבא ההגנה לישראל, וגם אל מול דן מרגלית שדברי החוכמה שלו מודפסים במאות אלפי עותקים ומחולקים חינם ברחובותיהן של כול ערי ישראל. צריך לבדוק, אולי באמת משהו לא בסדר אצל הבחור הזה.

יום שישי, 13 באפריל 2012

לשונו הכפולה של השר הפילוסוף

לשונו הכפולה של השר הפילוסוף


ראש ממשלתנו נתניהו כנראה מודאג מסכנת חידוש המחאה החברתית, שבקיץ האחרון מלאה את הרחובות, עוד יותר מאשר מן הפצצה האיראנית. עובדה, כבר יותר מחודש לא שומעים ממנו אפילו מלה על סכנת אושוויץ החדשה המרחפת מעל ראשנו מצידו של הברווז הגרעיני בטהראן, ובמקום זאת שומעים יום יום כמה טוב ויפה מצבנו החברתי והכלכלי ולמה אין לאנשי המחאה החברתית שום סיבה לצאת לרחובות ולהפגין. (ואם כבר הם רוצים להפגין, אז שיאשימו את הערבים, או את החרדים, או את הועדים הגדולים – שיאשימו מי שהם רוצים, רק לא את הממשלה וגם לא את טייקונים העובדים קשה ומרוויחים את המיליארדים שלהם ביגיע כפיהם.) בינתיים, המשטרה לא לוקחת סיכונים, וכאשר שוב מופיעים שכאלה גם במספרים קטנים ממהרים השוטרים לפזר אותם ולקחת את מי שנראים כמנהיגים למעצרים ומשפטי בזק.

ועכשיו נכנס למערכה גם הפילוסוף הידוע ד"ר יובל שטייניץ, ידידו הוותיק של נתניהו, האיש אשר קפץ ממגדל השן האקדמי באוניברסיטת חיפה ישר למים הסוערים של הכלכלה הישראלית.
(אריסטו היה מתלהב מאד – סוף סוף מלך פילוסוף, או לפחות שר אוצר).

בשני עיתונים, "ישראל היום" ו"מקור ראשון" ניתן לשר האוצר הפילוסוף פתחון פה נרחב על פני כמה וכמה עמודים. בשני העיתונים אמר שטייניץ כמעט בדיוק אותו דבר, הלל ושיבח ללא גבול את תפקודה של הכלכלה הישראלית "בהנהגתי ובהנהגת ראש הממשלה".

שוב ושוב הסביר עד כמה שפר חלקה של ישראל לעומת יתר מדינות המערב, וכמה טועים ומבולבלים אנשי המחאה שמתעקשים בכל זאת לראות שחורות ולטעון שהשגשוג הכלכלי אינו מגיע אליהם ואל משפחותיהם ואל חבריהם ושכניהם. בשני העיתונים ציטט שטייניץ את המחמאות שקיבל בכינוסים בינלאומיים ומפי פרשנים כלכליים בעיתוני חוץ, והסביר כי רק בארץ מגלה התקשורת גישה עוינת ומשוחדת כלפיו וכלפי מדיניותו וכלפי ראש הממשלה. ובשני העיתונים המראיינים בהחלט לא הקשו עליו בשאלות לא נעימות, ולמשל איש מהם לא שאל לדעתו על המקרים הרבים בהם קיבל ראש הממשלה החלטות כלכליות משמעותיות וידידו שר האוצר שמע עליהן רק בתקשורת.

אבל בכל זאת, שני הראיונות לא היו לגמרי זהים. בעיתון "מקור ראשון" סיפר שר האוצר כמה דברים מעניינים: "באשר להגדלת התקציב להתנחלויות, אני לא רוצה להיכנס למספרים אבל בוא נגיד שהסיוע להתיישבות ביהודה, בשומרון ובגולן צמח בעשרות אחוזים בתקופת כהונתי כשר אוצר. זה בא מתוך תחושה עמוקה שלי שבשנים האחרונות היה קיפוח של ההתיישבות בגלל כל מיני אילוצים שנובעים מהלחץ הבינלאומי ומכך שארגונים מסוימים כבר לא משקיעים בהתיישבות בשטחים מחשש שהדבר יפגע ביכולת גיוס התרומות שלהם.

היינו צריכים לפצות את התיישבות על נזקי ההקפאה וההאטה בבנייה - אני מאוד גאה בזה. בנוסף לסיוע הכספי הייתה לי הזכות לתרום רבות להיכל התרבות באריאל שהיה תקוע במשך שנים בגלל מחסור בתקציב ולהיכל התרבות בקריית ארבע. אנחנו גם מסייעים עכשיו לבניית היכל התרבות במעלה אדומים".

כך אמר שר האוצר הפילוסוף החכם מעל דפי "מקור ראשון", עיתון שעיקר קוראיו הם מתנחלים ותומכיהם. לעומת זאת ב"ישראל היום", העיתון שמחולק חינם לסתם ישראלים רגילים, לכל עובר ושב ברחובות הערים, בחר ד"ר שטייניץ לא להזכיר את ההתנחלויות והמימון להן אפילו במלה אחת. נחשו למה.

קישורים:
שר האוצר בראיון עם כסף להתנחלויות

http://www.themarker.com/misc/article-print-page/1.1679770

שר האוצר בראיון בלי כסף להתנחלויות

http://www.israelhayom.co.il/site/newsletter_article.php?id=16150&hp=1&newsletter=12.04.2012
  

נתראה ב-12 למאי


    ברוב עקשנותם וקשיות עורפם אנשי המחאה החברתית אינם מוכנים להקשיב לדברי ההגיון של ראש הממשלה וידידו הפילוסוף. הם פשוט אינם מסוגלים להבין כמה טוב להם, כמה נהדרת ומשגשת הכלכלה והמדינה וכמה כולם כאן מאושרים. ממש כפויי טובה!

הנה למשל ההודעה שקיבלתי זה עתה מיגאל רמבם, אחד ממארגני המחאה החברתית של הקיץ שעבר.

מחזירים את הדמוקרטיה!  -  12 במאי 2012
מגיעים להפנינג ענק בכיכר רבין בתל אביב.

למעננו ולמען ילדינו - שיוכלו להמשיך ולחיות כאן בכבוד, למען הדמוקרטיה שנגזלה מאיתנו,
למען חיים שפויים במדינה הזאת! נגד האוליגרכיה הכלכלית שהשתלטה על מדינת ישראל ומשתלטת על משאביה, למען העם הכורע תחת נטל יוקר המחיה והמסים.

בפתיחת אירועי הקיץ נבהיר לאוליגרכיה הכלכלית: עד כאן. מחזירים את ישראל לישראלים.

בואו להכיר את כל תנועות המחאה של העם. במהלך כל היום יתקיימו פעילויות חברתיות בכל רחבי הארץ, בשיאן יתקיים הפנינג ענק בו נציג את הפעולות החברתיות ותנועות המחאה העממית.

צריך להגיע כדי להבהיר שלא עוד!!! שאנחנו לא מוכנים יותר!!! שלא נוותר!!! שנשבר לנו!!!  מהשיטה הנוכחית!!!

בואו עם השלטים שלכם, הגיטרות והסושי.
בואו להשתתף כדי לדעת, להכיר ולהצטרף לפעילות המחאה שמתאימה לכם. 
בואו להציג את הפעילות שלכם! את הדרך שלכם להפוך את המדינה לטובה יותר עבור כולנו.

המצוקה שלנו היא תופעה כלל עולמית:

בזמן שמשכורותינו נשחקות, המזון, החשמל, הדלק והמים התייקרו. חסכונותינו נשדדו על ידי תספורות, עמלות בנקים וקרנות הפנסיה הגובות דמי ניהול מופרזים.

כל תחום מחייה בסיסי במדינת ישראל סובל מעוות כלכלי: או שהוא נשלט על ידי מונופולים וקרטלים או שיש בו מיסוי מוגזם שאינו צודק.

זוהי תופעה עולמית – ואנו סובלים ממנה יום יום. 

ישראל יקרה לנו - אנו לא מתכוונים להפקיר אותה לטייקונים, ללוביסטים ולתומכי ההון-שלטון, כל שלטון. ישראל היא שלנו ולא של אוליגרכיית הממון הלאומית או הבין-לאומית.

אזרחי ישראל מבינים שהחלפת מפלגה זו באחרת אינה משנה את השיטה. הטייקונים שולטים בממשל ובתקשורת. התיקון חייב להיות עמוק יותר: יש להחזיר את המדינה אל העם. יש להחזיר לאזרחי ישראל את הריבונות שהועברה בתהליך זוחל לידיהם של מעטים, השולטים בכלכלה ובמסדרונות השלטון.

הגיע הזמן להחזיר לעצמנו את מה שנלקח מאיתנו. כי אם אין אנו לנו – מי לנו?

צעירים ומבוגרים – כולנו בגרנו מאז הקיץ האחרון. זוהי הפגנה שבה ישלבו זרועות מוחים מרקע שונה, קבוצות גיל שונות – ולא ניתן עוד לפלג בינינו. כולנו נאבקים למען עתיד טוב יותר לילדינו. אנו קוראים מכאן לכל תנועות המחאה, ובפרט לתנועות העוסקות בנושאי המזון, הדיור, החינוך והבריאות, לתנועות הדורשות פתרונות לשכבות החלשות ולמעמד הביניים, לתנועות למען הורדת מיסים במקומות הנכונים ולתקון עיוותים בשיטה החברתית-כלכלית בישראל.

אנו קוראים לכל מי שרוצה לחולל שינוי אמיתי באמצעות מחאה עממית אותנטית, ושאין בכוונתו לעשות בה שימוש כמכשיר להתמודדות בבחירות, להצטרף אלינו ולהושיט יד ולהצטרף להפנינג העממי.

קישור לפייסבוק:
http://www.facebook.com/events/248812461872549/

יום שישי, 6 באפריל 2012

סנונית אחת אינה מביאה את האביב

סנונית אחת אינה מביאה את האביב

פסח בחברון, לפני 44 שנה - זמן קצר לאחר שצבאה של מדינת ישראל כבש את העיר במהלך המלחמה שנמשכה שישה ימים והממשל הצבאי הישראלי צעד את צעדיו הראשונים ועוד היו מי שדיברו בכל הרצינות על "כיבוש ליברלי". אז הגיעה לחברון קבוצה שקראו לעצמם "מתנחלים" (אז מלה חדשה בשפת הדיבור בישראל) בראשותו של הרב משה לוינגר והתמקמו במלון פארק  שבעיר, כביכול כדי לחגוג את חג הפסח ולמעשה כדי להתחיל בקביעת עובדות בשטח. 

המושל הצבאי חזה יצירת מוקד מתמיד של מתיחות מסוכנת בעיר שנמסרה לסמכותו ורצה לפנות מיד את המתנחלים, ולפי פקודות הצבא היה הדבר בהחלט בסמכותו. אבל השר הבכיר יגאל אלון בא לבקר, וגם עוד שרים וחברי כנסת שברכו את המתנחלים וברכו אותם.

בסופו של דבר הוכרזה "פשרה" – הראשונה מבין רבות - ולוינגר ותומכיו נשארו בשטח. שטח אדמה גדול ממזרח לחברון הוחרם מן התושבים הפלסטינים והוקמה עליו קרית ארבע. אבל למתנחלים זה לא הספיקו, ודרשו במפגיע להיאחז גם בליבה של העיר הערבית. נשותיהם יצאו והשתלטו על בית הדסה וישבו בו, והממשלה החליטה שלא יפה לפנות נשים ולכן לא פינתה אותן. אחר כך הצבא, מטעמים הומניטריים, איפשר לבעלים לבקר את נשותיהם בבית שתפסו ומשום מה החיילים לא שמו לב שהמבקרים נשארו לגור בבית ולא עזבו.

ואחר כך המתנחלים השתלטו על עוד בית ועוד בית ועוד אחד ועוד אחד. ולפעמים טענו שרכשו את הבית מבעליו בכל מיני עסקות מפותלות עם הרבה מתווכים ו"אנשי קש". ולפעמים גילו פתאום שבית מסוים היה שייך ליהודי מסוים לפני מאה שנה ולכן ברור שכיום הוא נחלת המתנחלים. ולפעמים מצאו בית שעומד נטוש והיה ברור למתנחלים שבעליו הפלסטינים כבר אינם זקוקים לו. ולפעמים הציקו לדיירי הבית הסמוך והפכו את חייהם לגיהנום עד שהבית נהפך להיות נטוש. ובמקרה אחד מבדח במיוחד רקדו מתנחלים מאד שמנים בריקוד סוער לכבוד חג הפורים ורקעו ברגליהם ופתאום נשברה הרצפה הדקה ואחד מהם נפל לתוך החנות הפלסטינית בקומה שמתחתיה ולא  נחבל קשה אבל בבוקר כשהגיע הסוחר הפלסטיני כבר הפכה חנותו להיות רכוש המתנחלים.

והיה המקרה בו השתלט הצבא על תחנת האוטובוסים המרכזית של חברון והוציא ממנה את האוטובוסים הפלסטינים והפך אותה למחנה צבאי כי היו צרכי ביטחון דחופים שחייבו זאת,ואחר כך באו המתנחלים והקימו אוהלים בשטחה של התחנה המרכזית לשעבר, ואחר כך החיילים עזבו והמתנחלים קיבלו לרשותם את המגרש והחלו בתנופת הבניה.

כאשר התרחש הפיגוע הנורא בו ירו פלסטינים והרגו שישה מתנחלים, חשש הצבא פן יהיו פיגועים נוספים ולמען הגנת המתנחלים מפני התקפה החריב כמה בתים פלסטינים ואת המקום בו עמדו מסר לידי המתנחלים להגברת ביטחונם.  וכאשר התרחש הפיגוע הנורא בו ירה המתנחל ברוך גולדשטיין והרג 29 פלסטינים בזמן תפילתם,  חשש הצבא פן ינקמו הפלסטינים במתנחלים ולמען הגנת המתנחלים מפני התקפה סגר את הרחוב הראשי באזור, רחוב השוהדה, ומסר אותו לבעלותם הבלעדית של המתנחלים ואסר על פלסטינים (ועל שמאלנים ישראלים) ללכת בו.

וכאשר חתם בנימין נתניהו בכהונתו הראשונה כראש ממשלה על הסכם חברון בינואר 1997, חולקה העיר חברון לאזור פלסטיני ואזור ישראלי. באזור הישראלי חיו כמה מאות מתנחלים וכמה עשרות אלפי פלסטינים, אבל המתנחלים עשו כמיטב יכולתם – ויכולתם הייתה רבה – לשנות את המאזן הדמוגרפי. רק פלסטינים בעלי נחישות רבה וכושר עמידה אדיר נותרו באזור בו היו ימי עוצר רבים והמסחר שבת והחנויות נותרו ריקות וכל (פלסטיני) העובר ברחוב נתון לביקורות מדוקדקות וחוזרות ונשנות של החיילים המסיירים ולהתקפות של מתנחלים מבוגרים ברחוב ולזרמי שתן של ילדי מתנחלים מהמרפסות לקול צחוקם הרם של הוריהם.

ובינתיים מתנחלי חברון נתנו את ההשראה למתנחלים רבים אחרים לצאת צפונה ודרומה ומזרחה ומערבה ולקבוע עוד ועוד עובדות בשטח ולהעביר את שיטות הפעולה מחברון להרבה הרבה מקומות אחרים.

והנה באפריל 2012, כאילו חזר הזמן לנקודת ההתחלה. שוב מתנחלים בחברון נכנסים לבנין וקובעים עובדה חדשה בשטח, עוד עובדה חדשה בשטח. והפעם מנהיגם הוא שלמה לוינגר, בנו של הרב משה. ושוב מזהיר הצבא מפני הגברת המתיחות ויצירת מוקד חיכוך מסוכן. ושוב בא מצעד של שרים וחברי כנסת לעלות לרגל למקום ולברך ולעודד את המתנחלים. ושוב...

והנה, דווקא השבוע הזה בוצע אותו המעשה שלא בוצע אז. דווקא בממשלה שמורכבת ממפלגות הימין והימין הקיצוני והימין העוד יותר קיצוני. דווקא הממשלה ששולחת תלמידי בתי ספר ל"סיורי מורשת" בחברון ומאיימת לפגוע בתיאטראות בכיסם אם יעזו להימנע מלהופיע ב"היכל התרבות" של קרית ארבע. דווקא בממשלה הזאת הציג שר הביטחון – ככל הנראה, בגיבוי ראש הממשלה - הצגה של נחישות ושל שמירת שלטון החוק. והסתבר שהפינוי הסתיים תוך חמש דקות בלי תקריות מיוחדות והבניין נסגר ונאטם. יש להודות שכולנו הופתענו.

אילו זה היה קורה לפני 44 שנה הוא היה יכול להיות אירוע היסטורי, שינוי אסטרטגי. אילו  לא התאפשר למתנחלים להתבסס בחברון ולהתפשט ממנה לכל הכיוונים, אין ספק שהמצב בין ישראלים ופלסטינים היה היום שונה בתכלית השינוי. הכיבוש כבר היה נגמר מזמן, מדינת ישראל ומדינת פלסטין היו חיות בשלום זו עם זו.

אבל האם במדינת ישראל במציאות של אפריל 2012 יהיה גילוי אחד של נחישות ופינוי של קבוצת מתנחלים אחת מבית מסוים אחד בבחינת הסנונית הראשונה המביאה את האביב? לא כל כך סביר, ולא רק מפני שפינוי הבית האחד בחברון זכה מיד ל"איזון" בדמות מתן "הלבנה" לשלוש מאחזי התנחלות שנחשבו עד עתה כבלתי חוקיים, ומכרזים לבנית מאות יחידות דיור חדשות בשכונה ההתנחלותית המפורסמת הר חומה במזרח ירושלים.

ככל הנראה, פינוי הבית בחברון יתגלה כאירוע נקודתי ודי מקרי בתולדות ממשלתו השניה של בנימין נתניהו. ככל הנראה, כדי פעםאחת להרשים את הממשל האמריקאי והקוורטט, אחרי שמברקים החלו להגיע משגרירי ישראל בעולם שזעקו על הנזק שגורם הבית האחד הזה  ל"הסברה". או בגלל התכניות והתככים של אהוד ברק, שר ביטחון שעתידו הפוליטי מאחוריו והוא עדיין רוקם חלומות באספמיה להיות שוב המנהיג של "המרכז-שמאל". או בגלל שנתניהו צריך לקיים את לברק בתור "הפנים המתונות" שתוכל הממשלה להציג בפני העולם. בגלל כל מיני שיקולים רגעיים ואופורטוניסטים.

ובכל זאת, הלקח נלמד, ואולי תהיה לו השפעה אי פעם בעתיד, עם ממשלה אחרת ותנאים אחרים בישראל ובאזור ובעולם:  אם באמת רוצים לפנות, המתנחלים האימתניים עשויים להתגלות כנמרים של נייר. אם באמת רוצים, זה אפשרי. 

יום ראשון, 1 באפריל 2012

"שקט יחסי, מעט נפגעים"

"שקט יחסי, מעט נפגעים"


לראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו יש ידיד טוב ושמו שלדון אדלסון. שלדון אדלסון הוא מיליארדר, שעושה הרבה הרבה כסף מתאוות ההימורים של מי שנוסעים להמר בבתי הקזינו שלו במקאו, שהיתה פעם מושבה של פורטוגל והיום היא מושבת הימורים של הרפובליקה העממית של סין. כל כך הרבה כסף הוא עושה מבתי ההימורים של מקאו שבכלל אין לו בעיה להוציא מהכיס שלוש מאות מליון דולר ולפרסם עבור ידידו הטוב בנימין נתניהו עיתון בעברית ושמו "ישראל היום" שצובר הרבה הפסדים אבל לא נורא, ממשיכים לפרסם אותו ולחלק אותו חינם אין 
כסף לכל עובר אורח ברחוב והכסף ממשיך לזרום, מבתי ההימורים במקאו ישר אל מכונות הדפוס בישראל. (שלדון אדלסון גם עזר בנדיבות לעוד ידיד טוב שלו בשם ניוט גינגריץ', שמאד מאד רצה להיות נשיא ארה"ב, וכמה חבל שהבוחרים לא ממש התלהבו).

והבוקר הופיעה בעיתון החינם של שלדון אדלסון כותרת בזו הלשון: "שקט יחסי, מעט נפגעים". ובכתבה שמתחת לכותרת נמסר שהפגנות יום האדמה השנה לא היו משהו רציני. כן, היו הפגנות פה ושם, במחסום קלנדיה ובבית לחם וברחובות מזרח ירושלים וברצועת עזה ובגליל ובנגב ובלבנון ובסוריה ובירדן, אבל בסך הכל זה לא היה משהו ממש מיוחד. באמת, קצת ירו גז מדמיע, קצת נפגעים פה ושם, קצת אמבולנסים מייללים בדרך לבית החולים, לא משהו מיוחד. שקט יחסי. אה, כן, היה גם הרוג אחד. זה לא קיבל דיווח ממש בולט בעיתון של שלדון אדלסון וביבי נתניהו (למען ההגינות, גם לא ביתר העיתונות הישראלית הנאורה). אבל העיתון כן הואיל לדווח על כך, וגם זה משהו.

שורה אחת של דיווח: "אחד המפגינים נהרג כאשר עבר את הקו האדום שהגדיר צה"ל וצלפים ירו ופגעו בו". זהו. נגמר הדיווח ואפשר לעבור הלאה לחדשות יותר מעניינות. הצבא הגדיר קו אדום, הציב צלפים, הצלפים צייתו בדייקנות לפקודות שניתנו להם, ירו והרגו וחזרו בשלום לבסיסם. מי נתן את הפקודה? למה קו אדום? למה לירות על מנת להרוג? האם נמצא מישהו בסכנה בגלל שמפגין אחד לא חמוש עבר קו אדום? האם לא הייתה ברירה אחרת? ובכלל, איך קראו למפגין הזה שנהרג? נו באמת, כמה קושיות מטופשות עוד אפשר להקשות, שבוע לפני ליל הסדר?

האמת שלא כל כך קשה לברר. לחיצה אחת בעכבר והמידע נמצא. היה זה המפגין מחמוד זקות שחצה את הקו האדום שקבע צבא ההגנה לישראל ונכנס לכוונת של רובה הצלפים המשוכלל והוא יישאר בן 21 לעולם ועד. אבל למה שעורך חדשות ישראלי בחודש מרס 2012  יבזבז שתי דקות מזמנו היקר כדי לאתר את המידע הזה? את מי זה מעניין?


חזרה לבופור

חזרה לבופור


"בצה"ל הביעו קורת רוח מכך שהמפגינים בלבנון קיימו עצרת ליד מבצר הבופור ולא התקדמו לעבר הגבול הישראלי".

מבצר הבופור. מה זה, איפה זה? מי מכיר, מי יודע? החיילים שמשרתים היום בצה"ל בקושי יודעים את השם ומה בדיוק קרה שם. מי שעוד זוכר את שנות השמונים של המאה שעברה זוכר את הימים שהבופור היה מאד בכותרות. את הזמן שקראו לו "המפלצת של הצפון" וראו בו יעד אסטרטגי שחייבים להכניע, והתלוננו על סלעי הבזלת האדירים של הבנאים מימי הביניים, שעמדו גם בהפגזות של ארטילריה מודרנית והפצצות מהאוויר.

ואחר כך היום הראשון של מלחמת לבנון הראשונה, והקריינים הנרגשים המדווחים על כיבוש הבופור ודגל ישראל המתנופף מעליו. וראש הממשלה מנחם בגין שהגיע לשם במסוק ומסר לכתבים כי "הבופור נכבש ללא אבדות בצד הישראלי( זה מה שמסרו לו). והכעס הציבורי כשנודעה האמת,  והמחאות של בני משפחתו של רס"ן גוני הרניק ויתר החיילים שנהרגו בכיבוש הבופור, הניצוץ הראשון בשרשרת המחאות שהוציאו המונים לרחובות ושלחו סרבנים לכלא ובסופו של דבר הוציאו את החיילים מלבנון – אם כי זה קרה אחרי שמונה עשרה שנה והרבה הרבה הרוגים נוספים. ובסופו של דבר ירד דגל ישראל מהתורן בבופור והתמונות שודרו בארץ ובעולם. ואחר כך לא קרה שם שום דבר מיוחד והבופור די נשכח מהלב. גם ההפגנה של יום האדמה שהייתה שם ביום שישי האחרון כנראה לא ממש תחזיר אותו לתודעה.

אבל אין מה לדאוג. קמו לבופור הרבה יורשים, וגם היום יש נקודות שנחשבות מהותיות ואסטרטגיות וחיוניות ביותר, שאסור בשום פנים ואופן לוותר עליהן. תשאלו את נתניהו.