יום שבת, 26 בנובמבר 2011

"יש שופטים בירושלים!"

"יש שופטים בירושלים!"

לפני שבוע פרסם עיתון הימין הקיצוני "מקור ראשון" כתבה המהללת את מאמציו של שר המשפטים יעקב נאמן להכניס שינויים מהותיים בהרכבו ודרכו של בית המשפט העליון. לכתבה צורפה קריקטורה המתארת את נשיאת בית המשפט העליון דורית בייניש צועקת בזעם ותסכול כאשר השר נאמן מזיז כלים במהלכים מתוחכמים על לוח השחמט.

אבל לא כל המהלכים מצליחים. השבוע לשכת עורכי הדין בחרה את נציגיה לוועדה לבחירת שופטים שלא לרוחם של השר נאמן וחבריו מן הימין. לא שזה מרתיע אותם – עכשיו הם מנסים להעביר חוק שישנה את החלטת לשכת עורכי הדין ויכפה עליה לקיים בחירות חדשות ולבחור נציגים אחרים אשר בהם רוצה הממשלה... האם כך נראה משחק שחמט? זה מזכיר יותר התאגרפות בלי כללים.

יעקב כץ, מראשי המתנחלים בשטחים הכבושים וחבר כנסת מסיעת האיחוד הלאומי, יזם חוק  שעל פיו השופט אשר גרוניס - הממעט להתערב במעשיהם של הממשלה והצבא -  יהיה הנשיא הבא של בית המשפט העליון. "זה חוק שמחזיר את השליטה לעם ומוציא את השליטה בבית המשפט מידי קבוצה קטנה ועלובה, חבורה אליטיסטית תל אביבית" אמר כץ. "בכל הסקרים האמון בבית המשפט העליון הוא עלוב וקטן.  רק השמאל והערבים מביעים בו אמון, העם היהודי רוחש לו בוז".

במקרה או לא במקרה, באותו עיתון בו פרסם ח"כ כץ את הגיגיו, פורסמה עוד ידיעה על אותו בית המשפט העליון עצמו. התאומים מוחמד ומחמוד עטון, חיים בשכונת ואדי חומוס שהיא חלק מצור באחר שהוא חלק ממזרח ירושלים. כידוע, במזרח ירושלים יכולים פלסטינים לגור רק אם משרד הפנים של מדינת ישראל העניק להם מעמד של תושבי קבע. מעמד כזה סירב משרד הפנים להעניק לשני התאומים הצעירים, למרות שאביהם הוא תושב קבע בירושלים כדת וכדין. מאז 2008 נאבק אחמד עטון, אביהם של התאומים, על מעמדם של בניו – אך בית המשפט העליון דן בעניין והחליט שהתאומים לא יזכו למעמד קבע.

אכן, נשיאת בית המשפט דורית בייניש קבעה כי לא יתכן פיצול בתוך משפחה, לאב זכות תושבות במקום מגוריו ולילדיו אין זכות לגור באותו מקום – אך היא נותרה במיעוט. השופט גרוניס, הנשיא המיועד לבית המשפט קבע יחד עם חברו אדמונד לוי כי פיצול כזה במשפחה יתכן גם יתכן, "כדי לא לקבוע תקדים".

"עכשיו הילדים שלי יהיו בכלא בתוך הבית. כל שוטר יוכל בכל רגע לעצור אותם. הם לא יוכלו לצאת, לא ללמוד, לא לעבוד, לא להתחתן." אמר האב, שתקוותו האחרונה נכזבה.

אם כך החליט "בית משפט הנוטה שמאלה", מה היה מחליט בית משפט הנוטה לימין?

***

בית המשפט העליון של מדינת ישראל הוא חלק מהממסד השלטוני. יש לו שותפות אינטרסים ומערכת ערכים משותפת עם הממשלה, ועם הכנסת, ועם צה"ל ועם השב"כ והמוסד. הוא פועל על פי חוקי הכנסת (אם כי יש לו סמכות נרחבת לפרש אותם) ויוצא מהנחה שפעולות הממשלה ומדיניותה הם לגיטימיים (אלא אם הוכח ההיפך בבירור). שופטיו מאד לא ירצו לנקוט בשום  צעד שיהווה (או יראה) פגיעה בביטחון המדינה או ערעור יסודות המפעל הציוני.  

אבל שופטי בית המשפט העליון הם גם חלק מהממסד המשפטי הבינלאומי, יחד עם שופטי בית המשפט העליון בארצות הברית ושופטי בית המשפט האירופי לזכויות האדם בשטרסבורג ושופטי בית הדין הבינלאומי בהאג והמרצים למשפטים בפקולטות היוקרתיות ברחבי אמריקה ואירופה, והם מאד לא רוצים לעשות צעד שיהיה (או יתפרש) כפגיעה בעקרונות השוויון והדמוקרטיה כפי שהתגבשו במדינות הדמוקרטיות המערביות בחמישים השנה האחרונות.

אז מה עושים השופטים? הם מסתכלים לכאן ומסתכלים לכאן מתפשרים לכאן ומתפשרים לכאן. מיד לאחר המלחמה בשנת 1967 החליט מאיר שמגר, נשיא בית המשפט העליון אז, שבית המשפט יקבל וידון בעתירות של תושבים פלסטינים מן השטחים שזה עתה נכבשו ויעביר ביקורת שיפוטית על מעשיו של הצבא. אך בית המשפט החליט גם שעתירות כאלה לא יוכלו להתבסס   על אמנת ג'נבה הרביעית, וכי מדינת ישראל אינה מחויבת לנהוג לפי האמנה הזאת לכל פרטיה ודקדוקיה אלא רק על פי "העקרונות ההומניטריים" שלה.

כך, למשל, קבע בית המשפט כי מדינת ישראל אינה מחויבת לסעיף באמנת ג'נבה האוסר על מדינה כובשת להעביר ולישב את אזרחיה בשטח הכבוש – שכן קביעה שהייתה הופכת כל התנחלות באשר היא לבלתי חוקית, ויוצאת בהתנגשות חזיתית אל מול מדיניות הממשלה. התנחלויות קמו והתרחבו – באישורו בשתיקה ולעיתים במפורש של בית המשפט. כך למשל, כאשר במרס 1979 הוגשה עתירה נגד הפקעת קרקעות פלסטיניות לצורך הקמתה של התנחלות בית אל מצפון לרמאללה, הגיש אלוף הפיקוד תצהיר לבית המשפט כי "גם התנחלות אזרחית היא חלק ממערכת הביטחון של מדינת ישראל" ולכן ההפקעה דרושה לצרכי ביטחון. בית המשפט לא רצה לחלוק על חוות דעתו המקצועית של אלוף בצה"ל,  וקיבל את עמדת המדינה. ראש הממשלה דאז מנחם בגין הצהיר בשמחה מעל במת הכנסת "יש שופטים בירושלים – ההתנחלויות הן חוקיות!" והיו אלה אנשי השמאל אשר רגזו מאד על בית המשפט.

אבל חצי שנה אחר כך, כאשר הוגשה עתירה נגד הפקעת קרקעות ליד שכם למען התנחלות אלון מורה, הגישו האלוף במיל. מתי פלד ורב אלוף במיל. חיים בר לב חוות דעת ביטחונית נגדית לזו של האלוף המכהן וקבעו שהתנחלויות אינן משרתות את הביטחון ורק מעמיסות עליו עומס נוסף. ובית המשפט קיבל את דעתם וקבע שאסור להפקיע קרקעות פרטיות לצורך הקמת התנחלויות, ואת הקרקעות שהופקעו יש להחזיר מיד לבעליהם. ומהרו הפעם אנשי השלום להכריז "יש שופטים בירושלים", ולרגע נבהלו המתנחלים ותומכיהם. אבל עד מהרה מצאה המדינה שיטות להכריז הרבה הרבה קרקעות כאדמות מדינה, תוך שימוש יצירתי בכל מיני חוקים שנותרו מהתקופה העותמנית, וגם אם היו  במשך דורות בידי חקלאים פלסטינים הרי הם אדמות מדינה וייעודן להקים עליהן התנחלויות ישראליות, וכל זה חוקי לחלוטין לטעמו של בג"צ...

ומאוחר יותר התעוררה שאלת חומת ההפרדה (או גדר ההפרדה או מכשול ההפרדה וכל יתר שמותיו), והגיעה לדיון בבית הדין הבינלאומי בהאג. ושם קבעו השופטים כי אמנת ג'נבה כן חלה ומחייבת את מדינת ישראל, ואסור לישראל להקים חומת הפרדה בתוכו של שטח כבוש, בצורה החוסמת לכפריים פלסטינים את הגישה לאדמותיהם. אם רוצה ישראל להקים גדר גבול כדי לגונן על גבולותיה, המקום הנכון והמתאים הוא על הקו הירוק, גבול 1967, גבולה הבינלאומי המוכר של מדינת ישראל. ואז באו שופטי בג"צ וקבעו פסק דינם השונה באותו ענין, וקבעו שלהקים חומת הפרדה בתוך שטחי הגדה המערבית כן מותר כשלעצמו, אבל הפגיעה בפלסטינים צריכה להיות מידתית. ולכן קבעו השופטים שבמקומות מסוימים צריך להזיז את הגדר ולהחזיר לפלסטינים (חלק מן) השטח שנגזל מהם. וזעקו אנשי הימין חמס על בית המשפט השמאלני העוזר לערבים ופוגע בביטחון, ושלטונות הצבא לא מיהרו לבצע את ההחלטה והגיעו עד סף בזיון בית המשפט, ובסוף בכל זאת הזיזו את הגדר והחומה בכמה מקומות, ולחקלאים המסוימים שזאת אדמתם זהו בהחלט הבדל משמעותי ביותר.

ובינתיים נושא אחר לגמרי: זוג ישראלים מהמעמד הבינוני בשם קעדאן בקשו לקנות בית בישוב חדש – ונענו בשלילה בגלל היותם ערבים. וכאשר הם עתרו לבג"צ, השיבו רשויות המדינה  לשופטים במפורש ובכנות כי אכן מדובר כאן בהקמת ישוב ליהודים בלבד ולערבים אין בו מקום, ואין כאן רבותא משום שהקמת ישובים ליהודים בלבד הייתה מאז ומתמיד מאבני היסוד של התנועה הציונית. ואמר אז נשיא בית המשפט העליון אהרון ברק "זאת ההחלטה הקשה בחיי" אבל אחרי שנים של התחבטות החליט בכל זאת לקבל את העתירה ולחייב את רשויות המדינה לאפשר לזוג קעדאן לקנות בית, כמו כל אזרח ישראלי אחר בלי הבדל דת, גזע ולאום. ולקח לבני הזוג עוד כמה שנים ומאבקים בירוקרטיים עד שיכלו להיכנס לביתם. אבל בינתיים מצאו הרשויות שיטה חדשה – יש ועדות קבלה והן מוסמכות לדחות את מי שרוצה לקנות בית בישוב כי "אינם מתאימים למרקם החברתי", והשיטה הזאת זכתה לאישור בחוק שהועבר לאחרונה בכנסת. עתירות המערערות על חוקיות השיטה הזאת עדיין תלויות ועומדות בבג"צ...
ועלתה השאלה של שיטות החקירה שנוהג בהן שירות הביטחון הכללי, ובמשך שנים כאשר פנו עורכי דינם של נחקרים פלסטינים וטענו כי לקוחותיהם עוברים עינויים סרב בית המשפט לדון בעתירה בטיעונים טכניים שונים ומשונים, וכאשר הגישו ארגוני זכויות אדם עתירה כוללת על העינויים ("לחץ פיזי מתון") נמשך ונסחב בה הדיון במשך שנים ולא הגיע לכלל הכרעה, וראשי השב"כ רמזו רמיזות חדות כי אם יתערבו השופטים בשיטות החקירה יהיו הם אחראים ואשמים לכל גל מעשי הטרור שיתרחש. ובאותה תקופה נהג נשיא בית המשפט העליון אהרון ברק להתארח כל שנה בפקולטה למשפטים באוניברסיטת ייל היוקרתית בארצות הברית, וסטודנטים שם התכוונו  לקיים הפגנת מחאה נגד "השופט העליון המאפשר עינויים". ובמאמץ רב מנעו ראשי הפקולטה את ההפגנה ואת הבושה לאורח הכבוד שלהם, אך זמן קצר לאחר שובו של ברק לירושלים קיבל בית המשפט העליון את עתירת ארגוני זכויות האדם ואסר על השב"כ להשתמש בשיטות של "לחץ פיזי מתון" אשר נוגדות את החוק הבינלאומי. (מאוחר יותר המציא השב"כ שיטות שונות במעט מאלה שעליהן הטיל בג"צ איסור...)

ושוב חזרה לפתחו של בג"צ שאלת ההתנחלויות. ארגוני שלום וזכויות אדם אספו והביאו הוכחות שלמרות השפע הגדול של "אדמות מדינה" שעמדו לרשותם הרשו לעצמם המתנחלים לתפוס אדמות פרטיות של פלסטינים, ללא הפקעה וללא הליך כלשהו – שוד וגזל,פשוטו כמשמעו. והחליט בית המשפט שעל ההתנחלויות האלה להתפנות, ובמיוחד קבע כי התנחלות מיגרון שהפכה סמל ודגל לתנועת ההתנחלות חייבת להתפנות עד מרס 2012. ועל כך זעקו והזדעקו המתנחלים ותומכיהם, ואיימו במרי אזרחי ואלימות בקנה מידה גדול והרב הרבה תגי מחיר, ושר החוץ ליברמן כבר הודיע שאם יבוצע צו בית המשפט במיגרון הוא יפרוש מן הממשלה ויערער את יציבותה. ואולי לכן נוצר מבחינת ממשלת נתניהו מצב חירום ודחיפות מיוחדת לשנות עוד לפני מרס 2012  את הרכבו ודרך פעולתו של בית המשפט העליון.

***
אז מי אתה, בג"צ, בית המשפט העליון של מדינת ישראל? המגן האחרון שנותר לדמוקרטיה וזכויות האדם או בסך הכול "השוטר הטוב" במשחק תפקידים שמשחקת מדינת ישראל בפני העולם? או גם וגם, קצת מזה וקצת מזה ולא בדיוק זה או זה? בית המשפט העליון מביט כל הזמן לשני כיוונים, מתחשב התחשבויות שונות ומנוגדות, ומגיע לכל מיני פשרות שהן לפעמים פשרות רקובות. הרבה שנים, גם ממשלת ישראל רצתה שיהיה בית משפט כזה וגם הפיקה ממנו לא מעט תועלת. "יש שופטים בירושלים" אפשר להכריז רק כאשר בעולם לוקחים ברצינות את השופטים האלה.

אבל באו ימים אחרים וזמירות אחרות וימין אחר – ימין שאינו מתבייש ואינו נבוך ואינו מרגיש צורך לשים מסכה על הפנים, ממשלה אשר בה מכהן אביגדור ליברמן כדיפלומט הראשי ובכוונה תחילה מציבה אותו כפנים אשר מדינת ישראל מציגה כלפי העולם. ועכשיו רוצים שגם בית המשפט העליון ילך בתלם, ויסתכל רק לכיוון אחד, רק לכיוון הממשלה והכנסת והצבא והשב"כ והמוסד, יפנה עורף סוף סוף לקולגות באמריקה ובאירופה ולכל השטויות האלה שנקראות דמוקרטיה וזכויות אדם. ולשם כך מתחבלים תחבולות ומעקמים פרוצדורות ומשנים חוקים במהירות הבזק ורומסים כל מכשול והכול בגלוי ובמצח נחושה. לא עוד צביעות.

האם זה אפשרי? בהחלט זה אפשרי. נגמרו הימים בהם אפשר היה להגיד במדינת ישראל "לא יעלה על הדעת". הכול פתוח, הכול אפשרי. אפילו בית משפט עליון בצלמו ובדמותו של הרוב בכנסת ישראל הנוכחית. למה לא? גם בצפון קוריאה יש מוסד שנקרא בית משפט עליון. גם בסוריה.

יום שבת, 19 בנובמבר 2011

המנוולים שינו כאן את הכללים

המנוולים שינו כאן את הכללים


בסקר דעת קהל שנערך בישראל לפני מספר שנים תמכו כשישים  אחוז מהנשאלים ברעיון של הצטרפות ישראל לאיחוד האירופי. בינתיים זה עוד לא קרה, אבל ישראלים שמחים מאד לעובדה שקבוצות הכדורגל והכדורסל שלנו זוכות להשתתף באליפויות אירופיות. גם תחרות הזמר של האירוויזיון זוכה בישראל לתשומת לב ציבורית זהה לפחות לזאת במדינות שנמצאות ביבשת אירופה עצמה.

אבל כמה ישראלים היו רוצים לקבל את סמכות בית הדין האירופי לזכויות האדם היושב בשטרסבורג?
***
בנימין זאב הרצל היה מתפלא מאד לשמוע שפעם "קולוניאליזם" תהיה מלה גסה וכל מיני ציונים יכתבו מאמרים וגם ספרים בניסיון להוכיח שאין שום קשר ושום דמיון בין ציונות וקולוניאליזם. "Jewish Colonial Trust"  היה שמו של המוסד הפיננסי שהקימה התנועה הציונית בתחילתה (כיום בנק לאומי לישראל).  הרצל הקדיש זמן ומאמץ רבים למפגשים עם שר המושבות הבריטי וניסיונות לשכנע אותו שהציונות יכולה להיות בעלת ברית נאמנה לאימפריה הבריטית חובקת העולם. כאשר קמה התנועה הציונית היה ברור ומקובל, בעולם שנחשב אז נאור ותרבותי, שלאירופים יש זכות לתפוס שליטה ביתר חלקי העולם ולהתיישב בהם, עם או בלי הסכמתם של  "הילידים".


כאשר קמה מדינת ישראל והקמתה הפכה מאות אלפי פלסטינים לפליטים, זה היה רק זמן קצר לאחר שבאירופה נעקרו וגורשו מיליוני אנשים מבתיהם ומארצות בהן חיו מאות שנים, מעשים שהיום היו נקראים "טיהור אתני" ואז בוצעו בסמכות וברשות ולפי החלטות רשמיות של המנצחים במלחמה שהתכנסו בועידת פוטסדאם בשנת 1945.  בעיקר נעקרו וגורשו מבתיהם גרמנים במזרח אירופה (בשנת 1945 היתה הדעה המקובלת שכל מה שקורה לגרמנים הם הביאו על עצמם) אבל גם לא מעט פולנים ואוקראינים ובני עוד כמה וכמה עמים נעקרו בכח הזרוע מבתיהם...


ובשנה שבה קמה מדינת ישראל, וגם עוד כמה וכמה שנים אחר כך, הייתה מקובלת בארצות הברית של אמריקה הפרדה ואפליה על פי החוק בין לבנים ושחורים, וחלקים גדולים ומשמעותיים במערכת הפוליטית האמריקאית חשבו שכך בדיוק צריך להיות. ובאותן שנים גם חשבו רוב הצרפתים שאלג'יריה היא חלק מצרפת ותישאר שכזאת לנצח נצחים, ומליון וחצי מתנחלים צרפתים ישבו באלג'יריה וקיימו בה שליטה פוליטית וכלכלית, ולערבים באלגי'ריה הצרפתית לא היו זכויות אזרח ורק כל מיני רדיקלים וקיצונים בצרפת חשבו שזה לא בסדר. ולא במקרה, כאשר התמרדו הערבים האלה ופתחו במלחמת שחרור, ראתה צרפת במדינת ישראל הצעירה את בעלת הברית הטבעית והמובנת מאליה.


הרבה שנים לא היה כל כך קשה להיות להיות חברים במועדון המדינות הדמוקרטיות המערביות. תנאי הקבלה לא היו מאד נוקשים, ונורמות ההתנהגות של החברות האחרות במועדון לא היו כל כך שונות. אבל בשנות השישים זה התחיל להשתנות והדרכים החלו להיפרד ולפנות לכיוונים מנוגדים. אלג'יריה זכתה לעצמאות לאחר מלחמה קשה ואכזרית, וכל המושבות הצרפתיות והבריטיות והאחרות זכו לעצמאות, וכל רעיון הקולוניאליזם וההתנחלות בשטחו של עם אחר הפכו בלתי מקובלים ובלתי לגיטימיים. ובדרום ארצות הברית יצאו מרטין לותר קינג וחבריו השחורים וגם הלבנים למאבק קשה ואינטנסיבי ובסופו של דבר ניצחו, וחוקי ההפרדה והאפליה בין לבנים ושחורים בוטלו והאפליה הפכה בלתי חוקית ובלתי לגיטימית ונסללה הדרך שתוביל לכניסת נשיא שחור לבית הלבן ונקבעה נורמה מחייבת שכל המתגוררים תחת שלטונה של ממשלה חייבים להיות שותפים בבחירות בהן נבחרת הממשלה הזאת.


ובדיוק בזמן הזה, בשנות השישים בהן יצאו הסטודנטים להפגנות סוערות באירופה ואמריקה ונאבקו נגד מלחמת וייטנאם ונגד הממשל בצרפת, יצאה מדינת ישראל למלחמה של שישה ימים וכבשה שטחים בהם היא יושבת עד היום. וסגדה המדינה לצבאה המנצח ופורסמה סדרה של אלבומי ניצחון והרב הראשי של הצבא המנצח יצא לחפש מקומות קדושים בשטחים שנכבשו ולהריע בהם בתרועת שופרות. ותנועת ההתנחלות ב'ארץ אבותינו' החלה כבר למחרת הכיבוש, בעזרתם ותמיכתם האדיבה של שרים ממפלגת העבודה שלא הבינו שאת קברה הפוליטי של מפלגתם (ולא רק שלה) הם כורים. והאנשים שהבינו כבר אז את גודל הסכנה וגודל האסון ויצאו בלילה לכתוב על קירות תל אביב סיסמאות נגד הכיבוש שזה עתה החל נותרו במיעוט וקולם לא נשמע.


ומאז ועד היום מתרחב הפער ומדינת ישראל הפכה לכבשה השחורה במועדון הזה של המדינות הדמוקרטיות המערביות שאליו היא כל כך רוצה להשתייך. יותר ויותר, מי שמסתכל מבחוץ רואה את גולית הישראלי המשוריין ומולו עומד דוד הפלסטיני הקטן עם האבן ביד.


היה רגע של הפסקה בימיו של יצחק רבין - אדם שבילה את מרבית חייו במלחמות, אך גם כשעבר את גיל שבעים ניחן בגמישות מחשבתית ויכולת לבחון מחדש דברים בהם האמין כל חייו. כשראה שישראל מבודדת את  עצמה לדעת, נכנסת למסלול של מלחמת נצח עם שכניה באזור ואבדן ידידיה בעולם, החליט יצחק רבין בנחישות לשנות כיוון וללחוץ את ידו של יאסר ערפאת ולהיכנס להסכם שעתיד היה להביא להקמת מדינת פלסטין לא יאוחר מחודש מאי 1999.


אבל אז רעמו שלושת היריות של המתנקש בכיכר, ובין כל ראשי הממשלה שכיהנו מאז הרצח לא קם יורש ליצחק רבין. מורשת רבין עדיין חיה בקרב בני הנוער שהגיעו לכיכר ביום שבת לפני שבוע, כדי לכבד את זכרו של האיש שנרצח כשהיו תינוקות או לא עדיין לא נולדו, ולהישבע אמונים לדרך שבה הלך בשנים האחרונות חייו ואשר למענה מת. אבל ישראל כמדינה הפנתה עורף ליצחק רבין ומורשתו ובחרה בדרך ההפוכה, בכל הכוח  ישר אל התהום.

לאלף את האירופאים


לאלף את האירופאים


בעוד חודש פחות או יותר, לאחר שהמכבש האמריקאי יחסום את ההכרה במדינת פלסטין במועצת הביטחון של האו"ם, יעבור הדיון לעצרת הכללית של האו"ם, שם אין וטו אמריקאי. ולקראת ההצבעה הזאת עשה ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו מאמץ אינטנסיבי לגייס את תמיכתן של המדינות הדמוקרטיות המערביות להצביע נגד הבקשה הפלסטינית. במיוחד ביקש את תמיכתן של מדינות אירופה, שם קיים ביקורים חוזרים ונשנים והחמיא להן ולמנהיגיהן.  שוב ושוב הצהיר נתניהו כי אם יתייצבו המדינות הדמוקרטיות והנאורות לצידו, לרוב התומך בפלסטינים "לא יהיה תוקף מוסרי".

ובדיוק עכשיו הגיש חבר הכנסת אופיר אקוניס, מקורבו של נתניהו, הצעת חוק המתייחסת קצת אחרת לאותן המדינות בדיוק. הצעת חוק אשר באה "לאסור על עמותות בישראל לקבל תרומות מממשלות וגופים בינלאומיים כדוגמת האיחוד האירופי", ולמנוע את "התערבותן של מדינות זרות בפוליטיקה הישראלית" ותמיכתן בפעילות של (חס וחלילה!) ארגוני זכויות אדם...

מי שמדבר על תוקף מוסרי.

יום שלישי, 8 בנובמבר 2011

מלכוד 23

מלכוד 23

בשנת 2005 ביצעה מדינת ישראל פעולה גדולה שנקראה "ההתנתקות מעזה", ולאחר שהושלמה הפעולה הזאת הודיעה המדינה לבית המשפט העליון שהיא כבר אינה שולטת ברצועת עזה ואינה אחראית למתרחש שם.

כאשר נשאלה מדינת ישראל מדוע אם כן ממשיכות ספינות המלחמה שלה לשוט מול חופי עזה ולחסום את דרכו של כי שמנסה להיכנס לשם או לצאת משם, הודיעה המדינה כי הטילה מצור ימי על רצועת עזה. ואכן, ישנה בחוק הבינלאומי אפשרות כזאת, להטיל מצור ימי על חופים של מדינה אחרת. אך האם מחשיבה מדינת ישראל את חופי עזה כחופים של מדינה אחרת?

בשבת האחרונה הפליגו שתי ספינות לעבר חופי עזה, אחת מקנדה והשנייה מאירלנד.  בלב ים,במים בינלאומיים,  עלו והשתלטו עליהן אנשי השייטת המהוללת של חיל הים של מדינת ישראל. "הפעם זה עבר בלי אלימות" נאמר בידיעה קצרה שפורסמה למחרת היום בעיתון הנפוץ "ידיעות אחרונות". לא לגמרי מדויק. השייטים מקנדה ואוסטרליה ואירלנד ועוד מדינות באמת לא הפעילו שום אלימות, אנשי השייטת המהוללת השתמשו בשוקרים חשמליים וכיוונו אקדחים טעונים לראשיהם של הפעילים. אבל מה שנכון נכון, הפעם הזאת אנשי השייטת לא לחצו על ההדק, וכולם בספינות שרדו והגיעו חיים לתאי המעצר.

"אתם נאשמים בעבירה על חוק הכניסה לישראל. תחתמו כאן: 'אני מודה שנכנסתי לתחומי מדינת ישראל באופן בלתי חוקי'" אמרו חוקרי משטרת ישראל. "בהחלט לא" ענו הפעילים. "לא רצינו ולא הייתה לנו שום כוונה להיכנס לתחומי מדינת ישראל. רצינו להגיע לעזה, ואתם בעצמכם הודעתם שעזה זאת לא ישראל. נכנסנו לשטח ישראל רק מפי שהחיילים שלכם לקחו אותנו מספינה במים בינלאומיים והביאו אותנו לשטח ישראל בכוח ונגד רצוננו".

"אם אינכם חותמים על הודאה שנכנסתם לישראל באופן בלתי חוקי, אנחנו נשאיר אתכם כאן" סיכם  השוטר...

השני לנובמבר - והרביעי

השני לנובמבר - והרביעי

בשבוע שעבר חלף לו בשקט ה-2 בנובמבר –  94 שנים מאז אותו היום בשנת 1917 כאשר ארתור ג'יימס בלפור, שר החוץ הבריטי, חתם על המסמך הידוע בהיסטוריה הציונית בשם "הצהרת בלפור". היו זמנים בהם צוין היום הזה בטכסים וחגיגות נלהבות בקרב היהודים שחיו בארץ הזאת ובהפגנות מחאה זועמות של שכניהם הערבים – אך מאז קרו עוד כמה וכמה דברים ונוספו עוד כמה וכמה תאריכים ראויים לציון בשמחה ו/או בזעם, והצהרת בלפור נדחקה אי שם לשוליים. וראוי אולי לנצל את ההזדמנות ולהזכיר אותה שוב.

"מסמך קצר בעל חשיבות היסטורית מרובה. "ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל" - אבל "בתנאי ברור שלא ייעשה שום דבר העלול לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות של עדות לא יהודיות בארץ ישראל". ("בפלסטינה" נכתב במקור האנגלי, ובתרגום לעברית נכתב כמעט תמיד "ארץ ישראל", וההבדל אינו לשוני בלבד).

בכוונת מכוון לא נתנו הבריטים הסבר מפורט מה זה בדיוק "בית לאומי" והשאירו בכך מעט "עמימות קונסטרוקטיבית".  אך לאיש לא היה ספק כי עם הקמת מדינת ישראל בשנת 1948 אכן קם והיה למציאות הבית הלאומי הזה (באותו שלב, אגב, ממשלת הוד מלכותו כבר לא ממש ראתה זאת בעין יפה). ומה עם החצי השני? מי הציוני – ולו הנלהב ביותר - שיעז לבוא ולטעון כי מאז 1917 לא נפגעו ולו כהוא זה זכויותיהן של העדות הלא יהודיות בארץ ישראל?


איך לבנות ולקיים בארץ הזאת בית לאומי ליהודים מבלי לפגוע בזכויות הערבים? איך להגן על זכויות הערבים בלי לפגוע בבית הלאומי היהודי? איך לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה, להיכנס למים ולהישאר יבש? הבריטים ניסו לשמור על המאזן הבלתי אפשרי במשך שלושים שנה של מריבות וסכסוכים ושפיכות דמים, ובסוף הרימו ידיים ועזבו. אחר כך אף אחד לא ממש ניסה לאזן בין הדברים, והיו הרבה הרבה סכסוכים ומלחמות והרבה סבל, והתפיסה המקובלת הייתה של משחק סכום אפס, מה שטוב לנו רע להם ומה שטוב להם רע לנו ונשכים להרגם לפני שיהרגו הם אותנו.

ואז, לרגע אחד של תקווה, נדמה היה שהכללים השתנו. בטכס שנערכת על מדשאת הבית הלבן לחצו  מנהיג ישראלי ומנהיג פלסטיני ידיים וחתמו על מסמך בו נאמר כי "ממשלת ישראל וארגון השחרור הפלסטיני מסכימים כי הגיעה העת לשים קץ לעשרות שנים של עימות וסכסוך, מכירים הדדית בזכויותיהם הלגיטימיות והפוליטיות ושואפים לפעול ככל יכולתם לחיות בדו-קיום בשלום ובכבוד ובביטחון הדדיים ולהגיע להסדר שלום צודק, בר-קיימא וכולל ולפיוס היסטורי ". וראש הממשלה שהיה למדינת ישראל באותו זמן חתם על המסמך הזה ולקח אותו ברצינות וניסה לממש אותו הלכה למעשה והתכוון להגיע להסכם קבע, הסכם שלום עם הפלסטינים, עד לתאריך שנקבע בהסכם שעליו חתם – לא יאוחר מחודש מאי 1999.

אבל הוא לא זכה לראות את היום הזה. ברביעי בנובמבר 1995, שבעים ושמונה שנים ועוד יומיים לאחר שפורסמה הצהרת בלפור, רעמו שלוש יריות אקדח בכיכר שבה הסתיימה זה עתה עצרת שלום גדולה. ראש הממשלה הישראלי הראשון (והיחיד עד היום) שבאמת רצה והתכוון להביא לנו שלום עם שכנינו הפלסטינים שילם על כך בחייו. וחודש מאי 1999 עבר בלי הסכם קבע ובלי מדינה פלסטינית. והכיבוש נמשך ולמעשה גם הוחרף, וההתנחלויות התרחבו, והפיגועים וההפצצות ושפיכות דמים ועוד שפיכות דמים משני הצדדים.

ושוב חזרנו  למשחק של סכום אפס, ולהלחם ולהלחם ללא תוחלת ולהרוג ולהיהרג ולהיכנס לנדודים במנהרה אפלה בלי שמץ של אור לפנינו. תשעים וארבע שנים לאחר הצהרת בלפור ושש עשרה שנה אחרי רצח רבין החליטה ממשלת ישראל להעניש את הפלסטינים על חוצפתם לבקש מעמד מדינה בארגון אונסק"ו ולבנות עוד 2000 יחידות דיור השמורות למתנחלים יהודים בלבד, על חלקות קרקע שמדינת ישראל הכריזה עליהן כ"אדמות מדינה" וכך הפקיעה אותן מהפלסטינים.  (""בתנאי ברור שלא ייעשה שום דבר העלול לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות של עדות לא יהודיות בארץ ישראל" – מי עוד זוכר?).

השבוע קיים ד"ר יובל שטייניץ, פילוסוף ידוע מאוניברסיטת חיפה המכהן כשר האוצר של מדינת ישראל, ביקור לבבי במיוחד בהתנחלות קרית ארבע (כן, אותה ההתנחלות בה עולים לרגל לאחוזת הקבר של ברוך גולשטיין שבלב פארק מאיר כהנא) וציין כמה הוא שמח ומאושר להגביר ולהגדיל את התקציבים הממשלתיים המגיעים להתנחלויות בכלל ולקריית ארבע בפרט. ועוד ציין ד"ר שטייניץ במהלך ביקורו בקרית ארבע כי "יהיה זה מוזר אם תמשיך מדינת ישראל להעביר כספים לאונסק"ו".

הרבה פחות מוזר שחברו לממשלה של שטייניץ, שר החוץ אביגדור ליברמן, מנהיג מפלגת הימין הקיצוני והגזעני בישראל, ישגר את שגרירו באו"ם לפגוש את מרין לה-פן, מנהיגת מפלגת הימין הקיצוני והגזעני בצרפת (אולי לאחל לה שתגיע גם היא להיות שרת חוץ?)

במוצאי שבת הבאה, ה-12 בנובמבר, בשעה 7.30 בערב,יתכנסו בכיכר רבין בתל אביב האנשים שזוכרים את יצחק רבין ואת מה שיצחק רבין מסמל ועל מה הוא הקריב את חייו. האנשים שחושבים שמדינת ישראל יכולה עדיין לשנות כיוון, לעלות על דרך השלום ולהמשיך בה.