יום שני, 14 בפברואר 2011

היונים חזרו לאל-עראקיב

היונים חזרו לאל-עראקיב

"כמו שהמפגינים במצרים לא נרתעו מאלימות המשטרה ולא עזבו את הכיכר, כך אנחנו לא נעזוב את אל-עראקיב. כאן זה כיכר תחריר של הנגב. כמו שבסוף המפגינים בקהיר ניצחו, כך גם אנו ננצח" אמר הצעיר שקיבל את פנינו כאשר הגיעה שיירת הפעילים – אוטובוס מלא ומאחוריו שרשרת של מכוניות פרטיות – אל שטח הגבעות שמצפון מערב לבאר שבע.  גם במקום הנידח הזה נשמעו היטב הדי צהלות השמחה בקהיר לנוכח נפילת משטר העריצות.

"שלשום, יום חמישי, היה יום קשה במיוחד. בזמן שאכלנו ארוחת בוקר, הגיעו השוטרים והקיפו אותנו מכל הצדדים. מפקד המשטרה אמר 'יש לכם שתי דקות לעזוב את השטח או שנפעיל כח' ובסיום שתי הדקות הם התנפלו עלינו במכות ואלימות קשה, גם באוהל הגברים וגם באוהל הנשים. מכל הצדדים נשמעו צריחות. את הצריבות מגז הפלפל שהתיזו לי לעיניים אני מרגיש עד עכשיו, אחרי יומיים. כשילד נפצע לקח שעות עד שקיבלנו אישור לאמבולנס לעבור דרך מחסומי המשטרה ולקחת אותו. אבל הם לא שברו אותנו. בערב, מיד כשהשוטרים עזבו, חזרנו לשטח והקמנו מחדש את הסוכות שלנו" סיפר עזיז אבו מדיאן.

"תסתכלו כאן, בצילום מלפני שנה. שם, מעבר לגבעה, היו מטעי הזיתים שלנו. 4,500 עצי זית של אל-עראקיב. העצים נתנו לנו פרנסה, זיתים וגם שמן. טיפלנו בהם כמו בילדים, במאמץ, במסירות, ביום ובלילה. בקיץ, לפני חצי שנה, עקרו לנו את כולם, לא השאירו זכר. תראו איזה עצי זית יפים הם היו, לא חבל עליהם? לא חבל לעקור עצים כאלה? ועכשיו הקרן הקיימת אומרים שהם רוצים כאן יער. איזה מין יער? יער של עצים שלא נותנים שום פרי ולא מביאים תועלת לאף אחד? וזה  מה שיהיה במקום הזיתים שלנו והבתים שלנו? בשביל מה זה צריך להיות, סתם טיפשות ונבזות.  הסיבה היחידה שלהם זה לתפוס בעלות על השטח, ולא אכפת להם כמה הם פוגעים באנשים."

הסככות שהוקמו לאחר ההריסה האחרונה מפוזרות בשטח, סגורות ביריעות בד ופלסטיק כחולות. צעירים מהכפר יחד עם פעילים שבאו מתל אביב וירושלים אוחזים במיכלי צבע ומקשטים את הסככות בכתובות גדולות בערבית ועברית ואנגלית: "אל עראקיב לא תיפול!", "הקרן ההורסת לישראל, הקרן המנשלת לישראל", "מקהיר עד אל-עראקיב – סולידריות, סולידריות, סולידריות!", "בבקשה אל תהרוס את הבית שלי – תודה!". אחד הצעירים ניגש ומסמן שלושה קווי הדגשה תחת המלה "בבקשה".

שייח' סיאח אל-טורי פורש על מכסה מנוע של מכונית העתקים של מסמכי בעלות בני עשרות שנים, חלקם מלפני יותר ממאה. "קנינו את השטח הזה בשנת 1906. וכאן יש לי עוד מסמך רכישה משנת 1929, הכל נמצא פה – שם המוכר, שם הקונה, הסכום. 1350 דונם אדמות שלנו, אדמות שקנינו ואדמות שישבנו בהן עוד לפני שהיתה ישראל." המסמכים מתורגמים לעברית, מודפסים על גליונות נייר גדולים. הרשויות במדינת ישראל אינן מכירות במסמכים האלה, בבעלות הבדואים על הקרקע. בעיניה, זוהי "אדמת מדינה" והתושבים הבדואים הם "פולשים" שצריך לפנות אותם כדי שהקרן הקיימת תוכל להמשיך בעבודות היעור.

"אנחנו פולשים? מי קבור כאן בבית הקברות?  בית הקברות נפתח בשנת 1914. לא האבות של נתניהו נמצאים שם, וגם לא של ליברמן, וגם לא של שלמה מהמנהל. כל מי שקבור כאן הם בני שבט אל טורי, הסבים ואבות הסבים שלנו. מה מציעה לנו הממשלה? לקבל אדמה חלופית ברהט תמורת  עשרים אחוז מהקרקע שלנו, ובעד היתר לקבל פיצוי. כמה פיצוי? 2500 שקל לדונם. 2500 שקל! בדיחה! הם חושבים שאנחנו מטומטמים?"

"ולמה שנלך לרהט?" מתערב בחור צעיר. "מה יש ברהט? אחוז אבטלה ענקי ואחוז פשיעה ענקי. אני מכיר בחורים שהמשפחות שלהם הלכו לרהט. אין להם פרנסה, בקושי מתקיימים על איזו קצבה עלובה,
מה הפלא שהם מתדרדרים לפשע? זה מה שהממשלה מציעה לנו? הממשלה מקימה כאן בכל הנגב חוות בודדים, נותנים לכל אחד אדמה ומים ותנאים הכי טובים, רק בתנאי שהוא יהודי. שיקימו גם לנו חוות בודדים. שיקחו את ה-1350  דונם של אל-ערקיב ויקימו לנו חוות בודדים בשטח הזה, תראו איזה חוות פורחות אנחנו נקים בעשר אצבעות!".

יעלה רענן, פעילה ותיקה במאבקיהם של  "הכפרים הבלתי מוכרים" שהגיעה למקום עם התינוקת שילדה לפני כמה שבועות, מסבירה: "זה לא שבאמת חשוב להם ליער כאן. זאת בסך הכל מניפולציה צינית כדי להכשיר את גזלת הקרקע. לפני שישים שנה הממשלה הפקיעה את הקרקע 'לצרכי ציבור' ולא עשתה בה שום שימוש, ואז יש מקום מבחינה חוקית לדרוש שיחזירו אותה לבעלים המקוריים. אז באים מהר לנטוע פה יער והקרן הקיימת היא המכשיר לזה. לא מעניין אותם באמת אם יגדל פה יער או רק קוצים, כל עוד שיוכלו לבוא לבית המשפט ולטעון שהקרקע משמשת לצורך ציבורי, לנטוע יער. אל ערקיב זאת רק ההתחלה, אם אל עראקיב תיפול הם מתכננים לעשות אותו דבר במקומות נוספים, בעוד כפרים, בעוג'אן ואום אל חיראן. באום אל חיראן יש כפר שאנשים חיים בו, כפר בלתי מוכר. לרשויות כבר יש תכנית למקום הזה, תכנית להקים שם ישוב מאושר ורשמי בשם חירן – ישוב ליהודים בלבד." התינוקת התלויה בסל על גופה של אמה ממשיכה לישון בשלווה בכל מהלך הנאום.

יחד עם כמה מצעירי הכפר יוצאים הפעילים לצעדה למרחק של כשני קילומטר, עד לחניון המוקף גדרות תיל בו נמצאים דחפורי הקרן הקיימת אשר עוסקים בהרס היומיומי של בתי הכפר. "שם הטרקטור שהרס את הבית שלי" מצביעה אשה צעירה. "כלום לא השאירו ממנו, גם את ההריסות לקחו. כלום לא נשאר. היה לי בית עם מטבח ואמבטיה ושירותים, כמו לכל אחד, כמו בעיר. לא היה לנו חיבור לצינור מים אבל בעלי עשה מיכל מים גדול על הגג והיה לנו בית. בית יפה. חיים טובים. עכשיו את הכול הרסו, הטרקטור הזה שכאן. כלום לא השאירו, רק בסוכה  נשאר לנו לחיות וגם אותה כל כמה ימים הורסים לנו".

עיתונאי שהתלווה לשיירה מקליט את הדברים. "זה מחר יהיה באתר שלנו באינטרנט" הוא מבטיח לאשה. לפתע נשמעות צעקות מראש השיירה "מהר! מהר! בואו מהר! המשטרה עצרה שלושה!" בשער מתחם הדחפורים, העימות כבר נמצא בעיצומו. עשרות פעילים יושבים על הארץ ומולם חבורה של שוטרים. "אני, פקד חיים כהן, מודיע לכם שאתם נמצאים על קרקע פרטית. זאת הסגת גבול. אם אתם רוצים להפגין, לכו לצד השני של הגבעה!" בתשובה, גל של צעקות "קק"ל מסיגה גבול!" / "תשחררו את דני ולילך!" ("מה השם של השלישי שנעצר?" שואל מישהו) / "כולנו באנו לכאן ביחד – כולנו נעזוב פה רק ביחד!" / "כשהחוק לא חוקי – מרי אזרחי!" / "רוצים שיוויון, שוויון זכויות - שוויון זכויות, ולא פחות! " / "עראקיב לא תיפול – הבולדוזר לא יעזור!" / "הפאשיזם לא יעבור, לא, לא, לא יעבור!"

על השלט הגדול בפתח המתחם נכתב "קרן קיימת לישראל. סכנה! אתר  בניה, הכניסה אסורה. העבודות  מבוצעות על ידי מחלקת היעור, מרחב דרום". כמה פעילים שולפים מדבקות ומתקנים מעט את השלט. בנוסח המתוקן שנוצר נכתב "קרן קיימת יהודית וגזענית – סכנה!"

פקד חיים כהן מופיע שוב, מבטיח לשחרר את העצורים, חוזר בו מההבטחה לקול קריאות בוז, ולאחר כמה דקות שוב מבטיח. "תמשיכו לשבת, אנחנו חוסמים להם את הכניסה היחידה ואין להם כוחות לעצור שבעים איש. היתרון בידינו!". לאחר כחצי שעה חוזר עזרא נאווי מעוד סיבוב משא ומתן בתוך המתחם ומודיע "זהו, משחררים אותם!". השלושה יוצאים מהשער ומתקבלים במחיאות כפיים וחיבוקים.

בדרך חזרה לסככות אל עראקיב מגיעים תושבים מהכפר עם מגשים מלאי מזון: חומוס, פיתות ולחמים גדולים, עגבניות, זיתים, בצל, כרעי עוף. "שבו, תאכלו, אתם האורחים שלנו, אורחים מאד נכבדים!" יושבים על הארץ במעגל ואוכלים ומדברים. "הילד שלי התחיל להגיד 'היהודים רעים, היהודים הרסו לנו את הבית'. אמרתי לו 'אלה היו אנשי הממשלה, יש יהודים שבאים לעזור לנו והם נאבקים יחד איתנו.' עכשיו הוא אומר רק 'הממשלה אנשים רעים, מנוולים גדולים'. כבר יותר מחודש מאז שמעתי אותו מקלל את היהודים".

"אתמול, אחרי שהתפללנו את תפילת יום שישי, פתאום חזרו היונים שלנו. היונים שלנו שעפו וברחו כאשר הרסו את הכפר. גם את השובך שלהן הרסו, אין להן איפה לגור, אבל גם הן יודעות שאל עראקיב זה הבית שלהן."


סוף דבר (זמני)

לאחר הביקור בשבת נשארו יעקב מנור הותיק ועוד כמה פעילים ללון במקום למקרה שהמשטרה ודחפורי הקק"ל יחזרו כבר למחרת בבוקר. בפועל, מאז עברו על אל-עראקיב כמה ימים שקטים יחסית, והסוכות עדייו עומדות. אבל היום אחר הצהרים עבר מסר דחוף חדש ברשת הקשר של הפעילים: "ההריסה הבאה של אל-ערקיב עשויה להתרחש בכל רגע, ושעות הבוקר המוקדמות הן הפגיעות ביותר" עם בקשה למי שיכולים/ות לצאת לשם למספר שעות בכל אחד מהימים הקרובים (שלישי עד חמישי) לפנות אל אריק 050-5607034 או אל קובי 050-2345251.

בינתיים, ביקרו פעילים בביתו של נורי אל עוקבי, בן עראקיב, לחגוג עימו בצנעה את שחרורו מהמאסר. לפחות חדשה טובה אחת.


יום שלישי, 8 בפברואר 2011

הכפר והיער (וגם משהו על אלוהים)


הכפר והיער (וגם משהו על אלוהים)   

אתמול בשעה שבע בבוקר נראו בצומת קמה שמצפון מערב לבאר שבע כוחות משטרה גדולים ועמם דחפורים וגם משאיות רבות. תושבי אל עראקיב הבינו מיד שהכוחות האלה נמצאים בדרך אליהם.


כבר שתים עשרה פעמים הוחרב הכפר אל עראקיב במשך פחות משנה, ובכל פעם שבו אליו התושבים והקימו בקתות וסוכות במקום בו עמדו בתיהם. אתמול הגיעה הפעם השלוש עשרה.


כוחות המשטרה הקיפו את השטח מכל צדדיו, כדי למנוע כל אפשרות שתושבי הכפר או פעילי זכויות אדם יפריעו לפעולות ההריסה. אנשי אגודת "במקום" – אדריכלים ומתכנני ערים המנסים לגבש תכניות שונות מאלה של הממסד התכנוני והפוליטי – עוכבו בידי המשטרה ותעודות הזהות שלהם נלקחו, ונמסר להם כי "השטח סגור והכניסה אסורה".


"מה גודלו של השטח הסגור" שאל הפעיל אלון כהן-ליפשיץ ונענה "מאופק עד אופק". הוא לא הסתפק בתשובה וציין: "אם אתם סוגרים שטח, אתם צריכים להציג מפה מדויקת". התגובה לכך הייתה מיידית ונחרצת: הפעיל נגרר מיד לניידת ולשבע שעות מעצר, בחשד "העלבת שוטר" ו"אי ציות להוראת שוטר".


בינתיים, מעבר לחגורת השוטרים, המשיכו הדחפורים בעבודתם. 12 סוכות שהוקמו למגורים די עלובים נהרסו, וגם סוכת המחאה בה נהגו התושבים לקבל את האורחים שהגיעו לבקר אותם מישראל ומחו"ל. כל השרידים מן ההרס הזה ואלה שלפניו הועמסו על עשר משאיות ונלקחו מהמקום, לבל ישתמשו בהם תושבי אל עראקיב בבניה חוזרת. התושבים צפו בחורבן משטח בית הקברות שם נקברו אבותיהם במאה השנים האחרונות, ובו (בינתיים?) לא נגעו הדחפורים. המסגד שבבית הקברות נותר המבנה היחיד שלא נחרב עד כה, והוא נותן מקלט לילדי אל עראקיב מקלט מסוים מלילות החורף הקרים בנגב.


למשטרה אין די כוחות לשמור את השטח סגור כל הזמן. מחר או מחרתיים השוטרים יצאו והתושבים יחזרו לאדמה שעליה אין להם שום כוונה לוותר. ושוב הם יבנו סוכות דלות ושוב יגורו בהן עד החורבן הבא, בעוד חודש או חודשיים.


על מה ולמה מתעקשת ממשלת ישראל,  המדינה הדמוקרטית היחידה במזרח התיכון (?), להחריב בעקשנות, שוב ושוב, כפר קטן שהיה קיים הרבה לפני שקמה מדינת ישראל עצמה? ישנה תשובה ברורה וידועה: כדי להפריח את השממה. כן, הקרן הקיימת לישראל מתכוונת לנטוע במקום הזה יער, והכפר הבלתי מוכר המרגיז הזה שנקרא אל ערקיב מאד מפריע לתכניות היעור האצילות שלהם.


יער? האם באמת אפשר להצמיח יער של ממש בשטח הצחיח הזה, אפילו אם יזרימו לשם הרבה הרבה מים מאזורים אחרים? ספק, אבל כמה עצים הקק"ל  תוכל אולי לנטוע אם אי פעם תצליח המשטרה לפטור אותם מן הכפריים העקשנים. אולי איזו חורשה קטנה.


למעשה, הקרן הקיימת תכננה לקיים את הנטיעות כבר בט"ו בשבט, ראש השנה לאילנות, אבל תושבי הכפר מאד הפריעו ועכבו את הפרחת השממה - בבניה חוזרת של הסוכות שנהרסו בכפרם ובהפגנה מול מטה הקק"ל בירושלים וגם בפניה לבית המשפט בבאר שבע.


השופטת נחמה נצר שלום נמנעה מלהורות לקרן הקיימת להפסיק את העבודות, למרות שציינה כי " ראוי שקק"ל תימנע מנטיעות במקום, משום שספק אם נטיעות כאלה הן בגדר שימור המצב הקיים", וכמו כן אמרה כי "אין ספק כי הגיעה העת להסדיר את בעיית הבנייה, כך שגם אנשים דוגמת הבדואים של אל-עראקיב יוכלו לבנות באופן חוקי, להקים יישובים מבלי שבעוד שנים רבות יוכתרו יישוביהם כיישובים בלתי מוכרים". אבל כל זה הינו בגדר המלצות בלבד, בלי תוקף של פסק דין – ובמדינה הדמוקרטית הנאורה הזאת, מתמהמהות  הרשויות לממש גם פסקי דין ברורים וחד משמעיים. (תושבי בילעין כבר מחכים יותר משלוש שנים למימוש צו בג"צ להזזת "גדר ההפרדה" – אבל זה כבר סיפור אחר...)


וגם אלוהים מעורב בסיפור – לפחות, "הטלויזיה של אלוהים" שאותה מפעילות כנסיות אוונגליסטיות מארצות הברית והיא המעניקה מימון נדיב למפעל נטיעת העצים. "זוהי פעולה נבואית של שליחות נוצרית, לצבוע את המדבר בירוק בוהק כפי שהיה פעם, להפוך אותו למקום שבו אפשר לחיות (!), ובכך להכין את ארץ הקודש לחזרתו של מלך המלכים" – כך הבהיר אלוהים אתמול באמצעות הודעה לעיתונות שפורסמה באתר האינטרנט של הטלויזיה שלו. ומה עם עקירת תושבי הכפר אל-עראקיב מבתיהם ואדמתם? זה כבר בין התושבים לבין ממשלת ישראל, לטלוויזיה של אלוהים אין עניין בנושא הזה. מה ערכם של כמה כפריים לעומת חזרתו של מלך המלכים אל ארץ הקודש?


http://www.god.tv/negev



מבט אל ההיסטוריה

בשנת 1066, לפני יותר מאלף שנה, פלש ההרפתקן ויליאם הכובש (שבימי חייו היה ידוע גם בשם ויליאם הממזר) בראש צבא  הנורמנים לאנגליה. במשך מאות שנים לאחר מכן, סבלו הסקסונים תושבי אנגליה מדיכוי וניצול תחת השלטון הנורמני.

מבין היבטים רבים של שלטון הדיכוי שהנהיגו הנורמנים, אחד הפך ידוע לשמצה במיוחד, והוזכר בחלחלה במשך מאות שנים לאחר מכן: הריסת כפרים סקסוניים  במחוז המפשייר, כדי לנטוע במקומם יער - "היער החדש" - שם יכלו המלך הכובש ואנשיו לצאת לציד צבאים כאוות נפשם.

שניים מבניו של המלך ויליאם - ריצ 'רד וויליאם רופוס – מצאו את מותם ביער החדש שניטע על חורבות הכפרים החרבים. התושבים באזור האמינו כי היה זה עונש משמיים על חטאו של המלך מחריב הכפרים. כך כתב במאה השבע עשרה  הסופר ריצ 'רד בלום:

"לשם יצירת היער החדש החריב ויליאם הכובש את הכנסיות וכל בתי הקהילה שסביבם, עקר את התושבים מבתיהם והותירם חסרי ישע וחסרי כל. אך לא עבר זמן רב בטרם בא העונש על החטא הנורא. שני בניו של ויליאם מתו, ריצ 'רד נדבק במחלה קשה ורופוס פולח בחץ. אפילו בהנרי, בן נכדו של ויליאם, פגע העונש וכאשר רדף אחר חיות ביער הזה נתפסו שערותיו בעץ והוא נתלה בין הענפים וכך מת".

באנגליה זהו היום סיפור זוועה מן ההיסטוריה העתיקה. בלב היער, שעודו קיים, מצביעים   מדריכי התיירים על האבן שהוקמה במקום בו פילח חץ מיסטורי את ליבו של המלך ויליאם רופוס, בנו של ויליאם הכובש.

ועל מה יצביעו מדריכי התיירות בנגב בעוד אלף שנה?



דיווח וידאו על הפגנה נגד התנכלות קק"ל לתושבי אל-ארקיב
הטלוויזיה החברתית, דובר עברית
קישורים אחרים:



יום שלישי, 1 בפברואר 2011

מאפילה לאור גדול


מאפילה לאור גדול

זה קורה כל פעם בהיסטוריה, וכל פעם זה שוב מפתיע. אנשים חיים תחת דיכוי קשה עשרות ולעיתים גם מאות שנים, ומשלימים בלית ברירה עם מר גורלם. לרשות השלטון כלי דיכוי אדירים, וכל המעז למחות או להתקומם מסתכן בגורל קשה ומר. ולפתע,ברגע שאיש לא ציפה, נדלק הניצוץ ומצית להבה אדירה. המדוכאים מתעוררים ומתאחדים ומתקוממים ומגלים כמה רבה עוצמתם  מחאתם. לפתע פתאום נשברים הכבלים ומנגנוני הדיכוי האדירים מתנפצים ומתרסקים ומי שאתמול היו מדוכאים חוגגים את יום השחרור המשכר.

כך היה בשנת 1789 בפריז כאשר הסתערו ההמונים על המבצר והכלא המאיים  שנקרא הבסטיליה. וכך בברלין של 1989 כאשר חגגו אלפי צעירים נלהבים בראש אותה חומה שאך ימים לפני כן היה כל המתקרב אליה צפוי להיירות מיד למוות. ואחד המקרים הראשונים הידועים בתולדות האנושות קרה במצרים לפני אלפי שנים, כאשר חתרן ומהפכן בשם משה הוביל עם של עבדים להתייצב אל מול אחת האימפריות הגדולות של אותו הזמן ולצאת מעבדות לחירות, ומשיעבוד לגאולה, ומיגון לשמחה, ומאבל ליום טוב, ומאפילה לאור גדול, כפי שקוראים מדי שנה בהגדה של פסח. ושוב, פעם נוספת, היום הזה בכיכר תחריר היא כיכר השחרור שבלב קהיר בירת מצרים שם נקבצו המיליונים להפיל את שלטון העריצות.  

מי יכול להתנגד לשאיפתם ודרישתם של המוני  המצרים - צעירים וזקנים, גברים ונשים, חילונים ודתיים, מוסלמים ונוצרים – לשנות את חייהם ולחיות במשטר דמוקרטי ולזכות בזכויות בסיסיות? מי יכול להתנגד לכך שהם יזכו באותן הזכויות שהן מובנות מאליהן לאזרחי ישראל – הזכות להביע דעה באופן חופשי, להתארגן בארגונים פוליטיים כאוות נפשם ולבחור את ממשלתם והפרלמנט שלהם בבחירות חופשיות ודמוקרטיות?

מי יכול? במדינת ישראל הרבה מאד יכולים, הרבה פוליטיקאים ועיתונאים ופרשנים מומחים שעד לפני שבוע לא העלו על דעתם את מה שעומד להתחולל בתחום מומחיותם. כולם כולם מביעים חשש ודאגה וחרדה מפני הרוח הרעה הנושבת מרחובותיהן של קהיר ואלכסנדריה וסואץ ויתר ערי מצרים. דמוקרטיה? במצרים? בארץ ערבית? איזה אסון, איזה סיוט, ממש חלום בלהות!

ואכן, מי יכול לדעת מה תהיה התוצאה אם יתקיימו בחירות חופשיות בארץ הנילוס?  בחירות חופשיות באמת, בחירות דמוקרטיות באמת, אליהם יכולות לגשת כל המפלגות ולהתמודד כל המועמדים בארץ שיש בה שמונים מליון אזרחים? מי יכול לדעת? זאת הבעיה בבחירות חופשיות. את התוצאה אפשר לדעת רק לאחר שנגמרה ספירת כל הקולות.

בודאי, אין שום ביטחון ושום ערובה כי בבחירות חופשיות ודמוקרטיות – במצרים או בכל מדינה אחרות - תמיד יבחרו מועמדים טובים וראויים. כאן במדינת ישראל שלנו, שעד היום התגאתה בהיותה הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, אפשר לראות דוגמא חיה כיצד יכולים קנאי דת לאומנים לחדור למערכת הפוליטית ולצבור כוח והשפעה מעבר למספרם. גם דוגמא של דמגוג גזען המקים לו מפלגה ומנהל מערכת בחירות שכולה על טוהרת ההסתה ומגיע למחרת הבחירות לתפקיד של שר החוץ. ביום הזה בדיוק ראינו בכנסת ישראל בירושלים כיצד חברי פרלמנט שנבחרו  כדת וכדין בבחירות דמוקרטיות עוסקים בציד מכשפות וניסיון לבלום את פיהם של ארגוני זכויות אדם וניסיון לערער את המשטר הדמוקרטי שבמסגרתו נבחרו.

ובכל זאת, עם כל הפגמים וכל הקשיים, כבר אמר וינסטון צ'רצ'יל: "הדמוקרטיה היא צורת השלטטון הגרועה ביותר מלבד כל הצורות האחרות".

מזל טוב למצרים הדמוקרטית שנולדה היום! מזל טוב מקרב לב!

ומה עם השלום?     

"רק חוסני מובראק והמעגל הקרוב של אנשי שלטונו מחויבים באמת לשלום בין מצרים לישראל. אם יעבור השלטון למי שאינו במעגל הזה, יהיה השלום בסכנה גדולה". כך כתב מעל דפי "ידיעות אחרונות" אחד מן הפרשנים והמזרחנים המבולבלים ואובדי העצות שהתרבו אצלנו מאד בשבוע האחרון. 

אכן, השלום בין ישראל ומצרים הוא כבר במשך שנים רבות שלום קר, שלום ללא נשמה, שלום עם משטר ולא עם בני העם המצרי. זאת, מסיבה ברורה ומוחשית – המשך הכיבוש והדיכוי של העם הפלסטיני בידי מדינת ישראל. בנאומו ההיסטורי בכנסת לפני שלושים ושלוש שנים קרא נשיא מצרים אנואר סאדאת לסיום הכיבוש ולשלום בין ישראל לפלסטינים, וחתר להפיל את החומות הפסיכולוגיות בין שני העמים. ממשלות ישראל לדורותיהן התעקשו להמשיך בדיכוי הפלסטינים ובכך הקימו מחדש וביתר שאת את החומות האלה. החל מהטבח בסברה ושתילה, שהתרחש חודשים ספורים לאחר מימוש הסכם השלום, ועד להרג ההמוני בהפצצות "עופרת יצוקה" על עזה, זכו אזרחי מצרים שוב ושוב לראות על מסכיהם מחזות זוועה אשר הפכו בעיניהם את השלום עם ישראל לתופעה מעוררת גועל.

כיום, המאבק המתנהל ברחובותיהן של ערי מצרים פונה  בעיקרו לתוך מצרים פנימה בדרישה לשינוי עמוק במשטר ובחברה, וליחסים עם ישראל יש בו כרגע רק חלק שולי. רק אם תשכיל מדינת ישראל  לסיים סוף סוף את הכיבוש  ולהגיע לשלום עם הפלסטינים, היא תוכל לקוות לשמר ואף לחזק את השלום עם מצרים, יהיה מה שיהיה המשטר אשר יווצר שם בסיומו של המאבק העממי הנוכחי.