יום חמישי, 19 ביוני 2014

חבר(ת) הכנסת הערבי(ת) שאוהבים לשנוא

חבר(ת) הכנסת הערבי(ת) שאוהבים לשנוא

בעיתון "ישראל היום" הידוע בכינויו "הביביטון" הופיעה אתמול כותרת גדולה ואדומה: "חרפת ח"כ זועבי". בעמוד השני הופיעה כותרת בצבע שחור: "מקומה של זועבי – בכלא". ומתחת לכותרת הזאת אוסף גדול של ציטטות מפי חברי כנסת ושרים וקצינים בצבא ועוד ועוד: "אין גבול לאכזריות, אין גבול לציניות"/"לא מגיע לה להיות ח"כית"/"לא רק החוטפים הם טרוריסטים, גם זועבי היא טרוריסטית"/"דבריה הקשים הם הסתה פרועה ועידוד הטרור"/"היא אינה ראויה לשמש חברה בכנסת ויש להעמידה לדין"/"להסיר את חסינותה ולגרש אותה לעזה". וכך הלאה והלאה,לאורך עמוד וחצי כתוב באותיות קטנות וצפופות.

במקום  קטן ומוצנע הופיעו הדברים שאמרה ח"כ חנין זועבי עצמה בתכנית הבוקר ברדיו, ואשר עוררו את כל המהומה: "אני לא מופתעת כלל ממעשה החטיפה. אנשים חיים תחת כיבוש בחיים לא נורמליים והם נאלצים להשתמש באמצעים כאלה עד שישראל תבין את הסבל של האנשים שחיים תחת הכיבוש".  

זה כבר קרה מקודם,לא פעם ולא פעמיים. מאז קמה מדינת ישראל זה קורה במחזוריות קבועה.שוב ושוב הגילוי המפתיע שיש במדינת ישראל אזרחים ערבים, ולאזרחים האלה יש זכות בחירה לכנסת,והם שולחים לכנסת חברי כנסת שייצגו אותם. וכמה מפתיע, חברי הכנסת הערבים אשר מייצגים את אזרחי ישראל הערבים, הם ממש לא ציונים, וגם לא נוהגים להדביק על מכוניותיהם את המדבקה "כל הכבוד לצה"ל". 

פעם בכמה שנים, בדרך כלל ברגע של משבר לאומי כזה או אחר, מתעוררת הסערה התורנית כאשר חבר כנסת ערבי משמיע התבטאות שמעוררת חמת זעם והתפרצות רגשות ודרישות קולניות לגרש אותו מהכנסת, או בכלל מהמדינה, או בכלל מארץ החיים.  בכל דור בתולדות המדינה היה חבר הכנסת הערבי התורני שאותו הכי אהבו לשנוא. חנין זועבי היא האשה הראשונה שנכנסה למשבצת הזאת, ובתשפוכת השנאה נגדה נוסף גם אלמנט לא מבוטל של שוביניזם גברי.  

המקרה הראשון מסוג זה היה בשנת 1949, השנה הראשונה לקיומה של מדינת ישראל ולפעילותה הפרלמנטרית של כנסת ישראל. חבר הכנסת הערבי הקומוניסט תופיק טובי מסיעת מק"י (היום חד"ש) העז להשמיע מעל במת הכנסת ביקורת על ההרס שזרעו חיילי צה"ל בזמן חיפושים בכפרים ערבים בגלילי, ונענה במבול של צעקות זועמות והיו שצעקו לו "תגיד תודה שנותנים לך לשבת בכנסת". את דרישתו לקיים חקירה דחתה הכנסת ברוב אדיר. 

בעקבות המקרה הזה פרסם המשורר נתן אלתרמן טור מחורז בכותרת : "הנזיפה בתופיק טובי" במדורו הקבוע "הטור השביעי" ביומון "דבר" (18.11.1949). נתן אלתרמן היה משורר ואיש רוח בעל השפעה רבה בחיים הפוליטיים והחברתיים בתקופת המנדט  הבריטי ובשנותיה הראשונות של המדינה. הוא לא היה איש שמאל במונחים של ישראל בת ימינו,למעשה בסוף ימיו היה ממייסדי תנועת ארץ ישראל השלמה. אבל הוא בהחלט היה אדם הגון. 

===========================================
הנזיפה בתופיק טובי

מאת נתן אלתרמן (1949)  

ובכן, מיהו תופיק טוּבּי? הוא חבר הכנסת,
הוא קומוניסט ערבי. בבית הנבחרים
יושב הינו בזכות מלאה ולא בחסד...
כבר עת אולי לזכור זאת, חברים.

ואין הוא חב בזה כל חוב על גודל-נפש.
ישיבתו היא חוק.
היא צו.
 היא אל"ף-בי"ת.
לא! אין הפרלמנט צריך ביד מונפת
לזרוק לו מדי פעם את הגֵט.

ואין הפרלמנט, בשום פנים ואופן,
צריך לקרוא: אתה דובר בְּאֵין מחריד
מפני שטוב אני... נדיב... דוגל בחופש...
אין זה הולם אפילו מְסִבָּה פרטית.

עת להחליט סוף-סוף: ככל צירי הבית
גם טובי בו יושב בתוקף המשטר!
ואם זה רציני, אין צורך כל יומיים
על זו הפריבילגיה להגיש לו שטר.

זה טיב הדמוקרטיה. אין נושאי-כֵּלֶיהָ
נוֹשים תודה באיש. חֶלקה אולי לא קל,
אך אם היא לא תהיה מובנת מאליה,
היא לא תהיה מובנת לנו כלל!

עכשיו אל העיקר:
יד הצבא סורקת.
שבוע לא יצא בלי פעולת סריקה,
וכל אדם נבון יודע: אין זה טקס
אשר כולו קידות חן-חן בלי חריקה.

אמנם אין מזעיקים לשם את כתבינו,
כמו חס-ושלום אל מְסִבּוֹת-צילום, –
אף שנדמה כי אילו שם אותם הבאנו,
הם לא היו יוצאים ריקים בלא-כלום.

דבר אחד ברור:
בקוּם חבר הכנסת
ולוֹ תמונה אחרת של החיפושים,
אין זה חשוב פחות מהודעות הפְּרֶסֶה,
המהללות לי את "עזרת האוכלוּסים"...

בפיו היו עובדות לא-הופרכו-עדיין
וחקירה דרש הוא. מהו המוצא?
לא!.. יער לא בריא הוא יער-הידיים
אשר חרץ מראש כי זוהי השמצה...

ללא דיון הוסר זה הנושא
האם אמנם מתוכן הוא נְעוּר-וָרֵיק?
אנחנו מסרקים במרץ, כידוע...
ומאוד לא טוב לסרוק מבלי להסתרק.

אם קומוניסט ערבי דרש זאת, אין זה טעם
במחי אחד לקרוע את המשאלה!
לא! בייחוד אם יש סברה שזאת-הפעם
עושה הוא את שלא עשתה הממשלה.


הערה לסיום: 

גם השבוע הזה, 65 שנה לאחר אותו דיון ואותה דרישה לחקירה שהושבה ריקם השאירו חיילי צה"ל הרס רב בבתים פלסטיניים בהם עשו חיפושים. לציבור הישראלי הוצגו באמצעי התקשורת שלו אך ורק צילומים מתוצרת דובר צה"ל, ואיש אפילו לא העלה את הנושא מעל במת הכנסת. 

נירית חביב, פעילת שלום וזכויות אדם, ביקרה השבוע בכמה כפרים בחלק הצפון-מערבי של הגדה המערבית, וכך כתבה בין השאר: "(...) לפני שלושה לילות נערכה פשיטה לילית על הכפר ג'ינסאפוט, במהלכה נעצר אחד התושבים. אביו של העצור סיפר שבנו, בן 34, נשוי ואב לשלושה ילדים קטנים, מתפרנס מעסק משפחתי למכירת חרסינות ושיש. במהלך המעצר רוכזו בני המשפחה בחדר אחד, החיילים הרביצו לבן מול עיניהם של ילדיו הקטנים, ערכו חיפוש בבית, שפכו את תכולת הארונות על הרצפה, שברו אריחי שיש, שפכו שקי תבואה, וגרמו נזק רב. האב עבד שנים ארוכות בישראל, וכיום עובד בהתנחלות צופים. מאז מעצרו של הבן הוא לא הלך לעבודתו ודואג לגורל בנו. קצין התקשר לבית המשפחה ועדכן שהבן נמצא בחווארה. נקווה לטוב, או שלא. חסימת כפרים, מעצרים שרירותיים, אלימות, גרימת נזק לרכוש, לא יחזירו את החטופים אבל בוודאי יגבירו את העוינות, התסכול והייאוש של התושבים. השימוש בפרקטיקות הללו ובאחרות, גרועות יותר, נמשך מזה כחצי מאה ולמרבה הצער לא נלמד כאן דבר."
בית פלסטיני לאחר ביקור חיילי צה"ל השבוע 

יום שלישי, 17 ביוני 2014

לכל ילד יש שם


לכל ילד יש שם

  


יום רביעי בשבוע שעבר, 11 ביוני 2014,היה יום חול רגיל במדינת ישראל. בבוקר נשלח כלי טיס של חיל האויר הישראלי לבצע התנקשות ברצועת עזה, וביצע את משימתו בהצלחה. מחמוד עאוור, בן 33 מהעיירה בית להיא בצפון הרצועה, אותר בידי חיל האויר כשהוא רוכב על אופנוע, נורה מהאויר ונהרג במקום.

מצה"ל נמסר לאמצעי התקשורת בישראל כי עאוור היה מעורב בפיגועי ירי רקטי רבים לעבר ישראל,
אמצעי התקשורת קיבלו את גרסת הצבא ללא ערעור, ובראש הידיעה הוצבה הכותרת "פעיל טרור חוסל ברצועת עזה". ראש הממשלה בנימין נתניהו ברך את חיל האויר על הפעולה המוצלחת, ואמר "הקם להרגך השכם והרגו".

בשולי הידיעה הקטנה נמסר כבדרך אגב כי במהלך ההתנקשות נפצעו עוד שני אנשים, ובכמה מאמצעי התקשורת הוזכר בקצרה כי אחד הפצועים היה ילד. האם טרח מישהו לידע את ראש הממשלה שהיה שם ילד, לפני שהוא דיבר על "הקם להרגך..."? לגמרי לא בטוח. בהחלט יכול להיות שנתניהו לא ידע.

שלושה ימים אחר כך נפטר הילד הזה בבית החולים בעזה. רסיסים רבים מדי חדרו לגופו במהלך ההתנקשות, ומאמצי הרופאים להצילו נכשלו. ביום שבו נפטר הילד, שבת 14 ביוני, כבר היה נושא בוער אחד שתפס את מלוא תשומת ליבם של אמצעי התקשורת בישראל ודחק הצידה כל נושא אחר.
אם כי לא בטוח שאפילו בלי נושא בוער כזה הם היו ממש מגלים ענין.

רוב כלי התקשורת בישראל כלל לא טרחו לציין בפני קוראיהם את העובדה כי ילד בן שבע מת ברצועת עזה כתוצאה מן הפצעים שנפצע מידי חיל האויר של מדינת ישראל. עיתון הארץ, הנחשב כספינת הדגל של השמאל הישראלי, הזכיר את זה רק בשורה אחת שהיתה קבורה בתוך מאמר גדול. שמו של הילד לא הוזכר שם.

ככל הידוע לי, רק אמצעי תקשורת ישראלי אחד – אתר החדשות וואי נט - הזכיר את מותו של הילד בידיעה נפרדת. הוא גם אמצעי התקשורת היחיד שציין את שמו של הילד. שמו היה עלי עבדול לטיף עוואר. בן שבע היה במותו. הוא היה אחיינו של מחמוד עוואר ש"חוסל". קרובי משפחה סיפרו כי כאשר נסע הדוד לקנות מזון למשפחה הוא לקח עימו באופנוע את  אחיינו הקטן, על פי בקשת אביו של הילד.

רבים מאמצעי התקשורת בישראל ביקרו בהתמרמרות את מקביליהם באירופה, על הקור וחוסר ההתחשבות שגילו האירופים. אמצעי התקשורת בארופה לא דיווחו, או דיווחו ללא הבלטה, על הנושא שכבר ארבעה ימים מעסיק את אמצעי התקשורת בישראל בלי הפסקה – כלומר, חטיפתם של שלושה נערים ישראלים בשטח הגדה המערבית והחשש הכבד לגורלם. איך מסוגלים האירופים להיות כה חסרי לב?

היום נשא יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין נאום בו הדגיש את ההבדל המוסרי האדיר בינינו הישראלים לבין שכנינו הערבים והפלסטינים: "אנחנו מקדשים את החיים, הם מקדשים את המוות".

כמובן, בלי שום מלים חסודות שכאלה, גם אני מקווה בכל לבי שגיל-עד שאער ונפתלי פרנקל בני ה-16 ואייל יפרח בן ה-19 יחזרו בריאים ושלמים לבתיהם ולמשפחותיהם. 

יום שישי, 13 ביוני 2014

גאווה ודאגה

גאווה ודאגה 

לפני הרבה שנים השתתפתי במצעד הגאווה הראשון שנערך בתל אביב. סטודנטית שלמדה איתי היסטוריה באוניברסיטת תל אביב, לסבית אשר "יצאה מהארון" כשנה לפני כן, ביקשה ממני לבוא להשתתף. המארגנים די חששו ממה שהולך לקרות. באותה תקופה יחסי מין הומוסקסואליים עוד היו אסורים בישראל, על פי חוק בריטי שכבר בוטל בבריטניה עצמה. למרות שפרקליטות המדינה כבר לא הגישה כתבי אישום לפי החוק הזה, המשטרה עדיין לא פעם התנהגה באלימות רבה כלפי הומוסקסואלים. באותו מצעד גאווה ראשון היינו כמה עשרות אנשים, בתחושה של בידוד בכיכר הענקית שעוד קראו לה מלכי ישראל. לא היו גילויי עוינות גלויה מצד העוברים ושבים, אבל בהחלט גם לא ביטויים של אהדה או תמיכה. 

הבוקר, כמה עשרות שנים אחר כך, שוב מצעד גאווה בתל אביב. כמו כבר כמה וכמה שנים, בחסותה הנלהבת של עירית תל אביב אשר כבר שבוע מראש דאגה לקשט את העיר כולה בדגלי גאווה ססגוניים. בנקודת היציאה השמיע ראש העיר חולדאי ברכה חגיגית באוזני המשתתפים, כמאה ועשרים אלף להערכת המארגנים. ואז הם יצאו אל "מצעד ססגוני, קרנבל בכל צבעי הקשת,
 מחאה שמחה וחיובית על האפליה שעוד יש נגד הקהילה הגאה". מצעד הגאווה השנתי ברחובות תל אביב הפך לחלון ראווה עולמי בולט של ישראל הדמוקרטית, הליברלית, הפתוחה, מעוז הדמוקרטיה במזרח התיכון. בהתאם לכך נעשה מאמץ מיוחד להביא לתל אביב מספר שיא של תיירים גאים, במיוחד לכבוד מצעד הגאווה - כעשרים וחמישה אלף שכאלה מכל רחבי העולם. 

ובדיוק באותו זמן בו צעדה המחאה השמחה והחיובית ברחובות תל אביב התנהלה מחאה קצת פחות שמחה במתחם המסגדים שבמזרח ירושלים (הר הבית בעברית, חראם א-שריף בערבית), אחת הנקודות הרגישות ביותר באזורנו. לאחר תפילות הצהרים יצאו מאות מתפללים בתהלוכת תמיכה באסירים המנהליים השובתים רעב בבתי הכלא של מדינת ישראל, וחיש מהר החלו עימותים המוניים עם המשטרה. כוחות מיוחדים של המשטרה החלו לירות רימוני הלם וכדורי מתכת מצופי גומי ולהכות מפגינים באלות. חלק מהם התבצרו בתוךהמסגדים עצמם והשוטרים ירו פנימה רימונים של גז פלפל, שהשפעתו קשה במיוחד במקומות סגורים. גם עיתונאים וצוותי אמבולנסים לא היו חסינים מפני הירי המשטרתי. 

היום זה נגמר בתוצאה מתונה יחסית, עשרים ושמונה פלסטינים פצועים ושמונה עצורים. המתנחלים וחבריהם כבר מכינים את הקרקע להתפרצות הבאה. בתשעה באב, יום האבל היהודי המסורתי על חורבן בית המקדש שעמד במיקום הזה לפני קצת יותר מאלף תשע מאות שנה, מתכוונות כמה קבוצות דתיות-לאומניות-משיחיות לנקוט "פעולה נמרצת כדי להשיג אחיזה יהודית במקום הקדוש". אז ככל הנראה גם תשעה באב יהיה השנה יום חם בירושלים.

ועוד, ביום לפני צעדת הגאווה בתל אביב היה ארוע קצת פחות מעורר גאווה בנגב, בשטח הצחיח  שמצפון מערב לבאר שבע. משעות הבוקר ועד לשעה שתים עשרה כוחות גדולים של משטרה, אנשי המנהל, ודחפורים עסקו בהריסת מתחם בית הקברות בכפר הבדואי אל-עראקיב.

מדינת ישראל אינה מכירה בקיומו של הכפר עראקיב ובזכות בעלות כלשהיא של תושבים בדואים באדמתו. מבחינת הרשויות, כל מאות הבדואים הנאחזים בשיניים ובציפורניים באדמת עראקיב הינם פולשים בלתי חוקיים באדמות המדינה ודינם פינוי וגירוש.  המדינה כבר הרסה את הכפר עראקיב הרבה פעמים, ובכל פעם התושבים בנו אותו מחדש – או לפחות הקימו כמה בקתות רעועות במקום שבו היו בתיהם. אבל עד עכשיו, כוחות ההרס לא נגעו בבית הקברות בו קבורים תושבי הכפר לדורותיהם, כולל רבים שמתו הרבה לפני שהוקמה מדינה בשם ישראל. 

על פי צווי פינוי חדשים, אשר אושרו בבתי המשפט בתום שבוע של מאבק משפטי וערעורים על ערעורים, הרסו השוטרים והדחפורים את הגדר שהקיפה את מתחם בית הקברות, ונפתחה להם הדרך לחדור פנימה ולהרוס גם את הבקתות שהקימו תושבי עראקיב בין קברי אבותיהם. התושבים – ועמם מתנדבים שהגיעו מתל אביב וירושלים החל משעות הלילה המאוחרות - רוכזו על ידי השוטרים במבנה של המסגד הצמוד לבית הקברות. בשעות אחר הצהריים, לאחר שנהרסו בקתות ודירי כבשים ועיזים ומיכלי מים, נדרשו התושבים והמתנדבים לפנות את המתחם כדי לאפשר את הריסת צריח המסגד שהוקם בשנה האחרונה. חלק מהאנשים סרבו להתפנות והמשטרה עצרה שמונה מהם – שישה בדואים מקומיים, ושני מתנדבים - הרב אריק אשרמן ויובל הלפרין. לאחר המעצרים ופינוי האנשים נהרס הצריח. את מבנה המסגד לא הרסו. לפחות בינתיים. 

ובשבוע הזה גם יש למדינת ישראל נשיא חדש, בתום מערכת בחירות סוערת מאד וגם מסריחה ביותר, כאשר עוצמת הרגשות שהתעוררו עמדה ביחס הפוך לכוחו ומשקלו של הנשיא במדינת ישראל, ובזה אחר זה נחשפו קופות שרצים בעברם של חלק גדול מהמועמדים. בסופו של דבר יש לנו נשיא חדש ושמו ראובן רובי ריבלין הנהנה משם טוב כאדם ישר והגון וכמי שהחרויות הדמוקרטיות בישראל יקרות לליבו כולל זכויות המיעוט הערבי. ובו בזמן הוא גם ידוע כאיש ארץ השלמה התומך בכל ליבו במתנחלים ואשר בתפקידו הקודם כיו"ר הכנסת השתלח בחמת זעם נגד השחקנים אשר נענו לצו מצפונם וסרבו להופיע ב"היכל התרבות" של התנחלות אריאל. 

איזה משתי פניו של הנשיא ריבלין תהיה המשמעותית יותר בתפקודו בבית הנשיא? את זאת נראה בחודשים ובשנים שלפנינו. ואולי החשוב ביותר יהיה הרגע היחיד בו נמצאת בידי נשיא מדינת ישראל סמכות פוליטית משמעותית, הרגע לאחר הבחירות בו מוטל על הנשיא להחליט על איזה חבר כנסת מאיזו מפלגה להטיל את הרכבת הממשלה החדשה. והאם אז תבוא לידי ביטוי היריבות הקשה והמרה בין הנשיא החדש ריבלין לבין ראש הממשלה הותיק נתניהו, ששניהם (לפחות רשמית) חברי אותה מפלגה?

בכל אופן, קשה לצפות כי הנשיא ריבלין, עם כל תמיכתו המוצהרת בחרויות הדמוקרטיות, ירים את קולו כנגד מוסד המעצרים המנהליים הנהוג בישראל מאז הקמתה (ובעצם היא ירשה אותו משלטון המנדט הבריטי). מדי לילה פושטים כוחות הצבא על הכפרים והערים בגדה המערבית ועוצרים תושבים פלסטינים לפי רשימות מעצר שהכינו אנשי השב"כ. כעשרה אחוז מן העצורים מגיעים למעצר מנהלי לפי פקודות מעצר החתומות בידי קצין צבא והמאפשרות להחזיק אותם מאחורי סורג ובריח ללא משפט וללא האשמה כלשהיא מלבד הקביעה הכללית "הנ"ל מסוכן לביטחון". 

  בעבר, היו כמה עצירים מנהליים שקיימו שביתת רעב אישית, וכל השביתות האלה הסתיימו בשחרור העציר כאשר עמד על סף המוות – כי הרשויות חששו מהמהומות שיפרצו עם מותו של העציר.  אבל הפעם מדובר בשביתת רעב קבוצתית של העצירים המנהליים כולם, ודרישתם היא לשחרור קבוצתי ובכלל לביטול המעצרים המנהליים מכל וכל, ושמעתה והלאה פלסטינים יכנסו לכלא הישראלי אך ורק בתוקף פסק דין של שופט בגין עבירות שהוכחו בבית המשפט. מבחינת אנשי השב"כ, הפלסטינים עברו הפעם את הגבול, והם ממליצים לנקוט עמדה נוקשה ולהסתכן גם במותם של שובתי רעב ובמהומות שיפרצו בעקבות זאת, והטוב ביותר – לשבור את שביתת הרעב על ידי האכלה בכוח. השבוע עבר בקריאה ראשונה בכנסת החוק אשר יתיר האכלה כפויה של שובתי רעב – אם כי רופאים שיבצעו את הפעולה הזאת עלולים להיות מואשמים על ידי ההסתדרותהרפואית בהפרה חמורה של כללי האתיקה הרפואית ואולי יהיו צפויים גם לעמוד לדין על הפרת החוק הבינלאומי. 

"שביתת רעב היא נשקם של החלשים" כתב הבוקר ב'ידיעות אחרונות' יועז הנדל, בעל טור הרחוק מלהיות מזוהה עם השמאל הישראלי. "ב-1909 נכלאה מריון דאנלופ אחרי שכתבה גרפיטי על המלך הבריטי בבנין הפרלמנט. מריון היתה פמיניסטית שביקשה חופש הצבעה לנשים. בדרך המציאה את החופש לשבות רעב.  אחריה באו לוחמי חרות אירים, מהטמה גנדי בהודו, אנדריי סחרוב בברית המועצות, וגם בידי טרוריסטים ועבריינים" ממשיך הנדל. "הרעב התגלה כאפקטיבי ללא הבדל דת ומדינה. המוות העצמי בבתי הכלא הפך לאיום על ממשלות דמוקרטיות, לפעמים גם על כאלה שלא. בישראל שביתות הרעב של הפלסטינים מצטרפות למאבק על התודעה. הוויכוחים הם על תמונות וספירת מתים. על כל תמונה של ירי מתנהל ויכוח בזירה הבינלאומית, כל אסיר שמת הופך לסמל בקרב הארגונים שפועלים כדי ליצור דה-לגיטימציה לישראל. (...)  במערכת הבטחון מתנגדים לאפשרות של הסכם נוסף מול שובתי הרעב. המסר בעייתי. כל שחרור כזה מביא אחרים. האפשרויות בפני ישראל הן הזנה בכפיה או לתת להם למות. שתי האפשרויות רעות, שתיהן ינוצלו כדי לתקוף את מדינת ישראל." 

במקרה או לא במקרה, בדיוק בשבוע הזה מגיע לשיאו מסע ציבורי בינלאומי נגד חברת השמירה הבריטית הגדולה ג'י-4-אס, המעורבת במתן סיוע לוגיסטי למערכת הביטחון ושירות בתי הסוהר של ישראל. שורה ארוכה של אישי ציבור ידועים קראו לחברה לנתק קשרים אלה, ואם תסרב קראו לחברות אחרות למשוך ממנה את השקעותיהן. הבוקר הזה נמסר על הצלחה תעמולתית וומעשית משמעותית: ביל גייטס הידוע מחברת מיקרוסופט ואשתו מליסה הודיעו בשבוע שעבר על החלטתם לצמצם משמעותית את השקעותיהם בחברת ג'י-4-אס, ולאחר עוד כמה ימים של התלבטויות ולחץ ציבורי החליטו על משיכה מוחלטת של כל ההשקעות משם, 184 מיליון דולרים טבין ותקילין. " האפשרויות בפני ישראל הן הזנה בכפיה או לתת לשובתי הרעב למות, שתי האפשרויות רעות" כתב יועז הנדל. שתי האפשרויות יחזקו ויעצימו מסעות ציבוריים כאלה ברחבי העולם. 

בעודני כותב את המאמר הזה צץ ועלה נושא חדש, אשר לפחות באמצעי התקשורת הישראלים דוחק הצידה כל נושא אחר: שלושה נערים, הלומדים בישיבה שבההתנחלות אלון שבות, נעלמו לאחר שכנראה עלו על טרמפ ונחטף. מאותו רגע מקדישים הצבא ושירותי הבטחון את מיטב משאביהם לנסיון אינטנסיבי למצוא את הנערים, וכל העיירות הפלסטיניות בדרום הגדה המערבית עוברות פלישה מסיבית של כוחות הצבא וחיפושים מבית לבית. מי קרה להם? מי חטף אותם? האם מישהו רוצה להחליף אותם תמורת אסירים ועצירים שבכלא הישראלי?

בינתיים שום דבר לא ידוע, אבל ראש הממשלה נתניהו כבר מצא את האשם: "אבו מאזן נושא באחריות לשלומם של הנערים,זאת התוצאה מהסכם הפיוס בין פתח לחמאס". הנשיא מחמוד עבאס (אבו מאזן) ציין כי הנערים נחטפו באזור הנמצא בשליטה בטחונית ישראלית בלעדית, והורה לאנשי הבטחון הפלסטינים שתחת פיקודו ליטול חלק פעיל בחיפושים. לנתניהו זה לא שינה. קו ההסברה והתעמולה שמאשים את אבו מאזן בכל דבר שיקרה בשטח נקבע מראש כבר מזמן. 

שמעון פרס העומד בקרוב לסיים את כהונתו כנשיא מדינת ישראל אינו שותף להפניית האצבע המאשימה כלפי אבו מאזן. בתחילת השבוע הוא נענה לקריאת האפיפיור לצאת אל הותיקן יחד עם הנשיא הפלסטיני, לתפילה רב דתית למען השלום באיזורנו. כשכל היתר כבר נכשל, למה לא להתפלל?  

יום שישי, 6 ביוני 2014

המלחמה הארוכה ביותר

המלחמה הארוכה ביותר  

בחמש דקות לשמונה בבוקר של 5 יוני 1967 - לפני ארבעים ושבע שנים בדיוק - הייתי מעבר לפינה מבית הספר שלי בצפון הישן של תל אביב, כאשר נשמעה האזעקה. מאות תלמידים פתחו בריצם אל קומת המרתף של בניין בית הספר. מורה חביב הרגיע אותנו ואמר שאין לנו מה לדאוג, שהחיילים שלנו הולכים לנצח. ברדיו הפתוח שמענו שצה"ל יצא להתקפת נגד לאחר שהמצרים תקפו בגבולנו הדרומי. שנים לאחר מכן גיליתי שמבחינה עובדתית זה היה פשוט לא נכון; אבל להטיל ספק בהודעות של דובר צה"ל זה לא משהו שאתה לומד בבית הספר. בכל אופן, המורה כנראה צדק: תל אביב לא הופצצה, לא היו אזעקות נוספות, ובמהרה התחילו להגיע החדשות המלהיבות על ההתקדמות המהירה להדהים של חיילינו בכל החזיתות.

מאז עוד היום נודעו האירועים האלה בשם "מלחמת שישה הימים" - שם קצת מטעה, שכן מבחינה מסוימת המלחמה הזאת עדיין נמשכת, גם אחרי כל השנים שעברו. באותו הזמן היא נראתה כאחד מהניצחונות הצבאיים הנחרצים והברורים ביותר בהסיטוריה. בדיעבד, היא דווקא מתגלית כדוגמא מובהקת למגבלות הכוח הצבאי. כמו הארנב בסיפור הידוע, הרץ בכל כוחו ועדיין אינו מצליח לעבור את הצב המתנהל לאיטו, כך כל העליונות הצבאית המכריעה של ישראל אינה  מספיקה כדי למחוץ את שאיפתם העזה של הפלסטינים להיות עם חופשי בארצם. 

אחרי ארבעים ושבע שנים, מדינת ישראל עדיין מתאמצת בכל כוחה לכבוש שוב, ולכבוש מחדש, ועד פעם לכבוש את אותו שטח עצמו שאליו פרצו חייליה כביכול בנצחון מהיר ומוחלט. לאחר ארבעים ושבע שנים, עדיין נותר הנצחון הזה חמקמק. 

בבוקר ה-5 ביוני 2014, נשא עיתון ישראל היום, הידוע בכינוי הביביטון, כותרת גדולה: "התשובה: בנייה - וקרב בקונגרס". המדובר היה בתשובה של ממשלת ישראל לחוצפתם של הפלסטינים, שהעזו לאחות את הפילוג ולהקים לעצמם ממשלת אחדות; ובחוצפה הגדולה עוד יותר של ממשלת ארצות הברית, אשר העזה להכיר במממשלה הפלסטינית. חבריו של נתניהו על גבעת הקפיטול - במיוחד החברים הרפובליקנים – נקראו שוב לדגל, לצאת לעימות חזיתי עם הממשל למען מדינת ישראל של נתניהו. כפי שתוארו הדברים מעל דפי ישראל היום, זהו מאבק איתנים ללא פשרות, מאבק של הבחורים הטובים מגבעת הקפיטול נגד הבחורים הרעים המאד מנוולים מהבית הלבן ומחלקת המדינה. אבל פרשנים בעיתונים אחרים, כגון חמי שלו מהארץ, ציינו כי למעשה ביקש נתניהו מחבריו בסנאט לעשות רעש גדול, אבל לא ללכת "רחוק מדי". למשל, הפסקת ההעברה של הכספים האמריקאים לרשות הפלסטינית עלולה להביא לקריסתה, ולאלץ את ישראל ליטול אחריות כספית וניהולית לחיי היומיום של הפלסטיניים – ומצב כזה נחשב בעיני יועציו של נתניהו בין הגרועים בתרחישי הבלהות.  

נשאר ראש החץ השני של המתקפה עליה בישר "ישראל היום": הבניה, הבניה בהא הידיעה, או 
כפי ששר הבינוי ושיכון אורי אריאל כינה אותה, "תשובה ציונית הולמת". בקול תרועה רמה הוכרז כי הממשלה פתוחה לקבל במכרז "הצעות לבנייה של בתים חדשים במספר מקומות ברחבי יהודה ושומרון" - 1500 יחידות דיור בסך הכל. השמות של יישובים ספציפיים נמסרו, עם המספר המדויק המיועד לכל אחת מההתנחלויות: 223 דירות חדשות באפרת; 484 יחידות דיור בביתר עילית; 38 יחידות בגבע בנימין; 76 באריאל; 78 באלפי מנשה; 155 בגבעת זאב, כולל 55 בהתנחלות המשנה הנקראת אגן האיילות; ו400 יחידות דיור חדשות בשכונת רמת שלמה שבמזרח ירושלים. 

פרסום אינטרנט אמריקאי בשם "פריצת חדשות מישראל" ואשר מוקדש לפרסום "חדשות מנקודת מבט תנ"כית", דווח בהבלטה על התגובה הציונית ההולמת הזאת וליווה את הדיווח בציטוט תנ"כי הולם: " וַיִּתֵּן יְהוָה, לְיִשְׂרָאֵל, אֶת-כָּל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָתֵת לַאֲבוֹתָם; וַיִּרָשׁוּהָ, וַיֵּשְׁבוּ בָהּ" (יהושע כ"א, מ"א). החדשות החמות המקראיות האלה נחתו בתיבת הדוא"ל שלי 
בדיוק כשעמדתי לצאת מהבית בדרך לקחת חלק במספר פעילויות לציון יום השנה ה-47 
לכיבוש. 

ברחוב קינג ג'ורג' במרכז תל אביב קיימו הנשים בשחור את משמרתן השבועית, המתקיימת תקיימה ברציפות כל יום שישי מאז ימי האינתיפאדה הראשונה, ואשר מאוחר יותר נתנה השראה גם לקבוצות נשים במדינות אחרות (במיוחד ביוגוסלביה לשעבר). בצהרי היום הן עמדו בתל אביב כמו בירושלים, בחיפה ובצומת ליד קיבוץ גן שמואל, כשהן לבושות בגדים שחורים ונושאות את כפות הידיים הגדולות מפלסטין, הסמל המסחרי שלהן, עם הסיסמה "די לכיבוש" בעברית, בערבית ובאנגלית ולעתים גם בשפות אחרות. לאלה נוספו שלטים הקוראים לשחרורם  של העצירים המנהליים הפלסטיניים,המקיימים עכשיו שביתת רעב נרחבת. חלק מהנשים חזרו זה עתה ממשמרת מחוץ לבית החולים איכילוב, שבו שובתי רעב פלסטינים מוחזקים בבידוד, תחת שמירה משטרתית הדוקה. 

כמה עוברים ושבים צועקים ומקללים: "לכו לעזאזל, זונות בוגדות! אין כיבוש, הערבים הטרוריסטים רוצים לרצוח את כולנו!". אחת הנשים מצליחה לשכנע את אחד מהם להישאר ולהכנס לויכוח ממושך על המדרכה. לאחר זמן מה, הוא נראה יותר רגוע ופחות צעקני ובסופו של דבר אומר בלכתו: "טוב, היה מעניין לדבר איתך, אם כי אני לחלוטין לא מסכים".  

משם אל כיכר הבימה הסמוכה, שם ארגון "שוברים שתיקה" מקיים אירוע מיוחד במינו: קריאה במשך עשר שעות ללא הפסקה מתוך העדויות שנגבו מחיילים ששירתו בשטחים. רבים מהחיילים דיברו בגילוי לב בתנאי שישארו בעילום שם, ולא היו רוצים לחשוף את עצמם לעיני כל  - כך שהיו אלה אקדמאים ואישי הציבור שהתנדבו לקרוא את העדויות ברמקול שבכיכר.
 "היינו במדבר בדרום הר חברון, בנקודה שבה פלסטינים רבים מנסים לעבור ולהגיע לעבוד באופן בלתי חוקי בישראל. הם יושבים מאוד צפופים במכוניות המופעלות על ידי מבריחים מקצועיים. מישהו אצלנו חשב על דרך מצחיקה ללמד אותם לקח - כשתפסנו אותם אנחנו פשוט פירקנו את צמיגי המכונית והשאירו אותם תקועים באמצע המדבר. לקח לנו יותר מדי זמן להבין שיש להם טלפונים ניידים, ומיד ברגע שעזבנו החברים שלהם הגיעו עם חלקי חילוף. הרגשנו טיפשים גמורים." 

"נער שעמד די רחוק מאתנו הדליק את הלהבה בבקבוק תבערה. חייל שהיה קרוב אליי כיוון רובה צלפים וירה בו בראש, הוא צנח ומת במקום. היינו בעמדה של בטון משורין, הנער היה די רחוק מאתנו ולא היה יכול לפגוע באף אחד מאיתנו. אבל לפי הפקודות בקבוק תבערה נחשב בתור נשק ומצדיק ירי קטלני לצורך הגנה עצמית. החייל שהרג אותו לא היה מעוניין בהגנה עצמית, הוא פשוט חיפש תירוץ להרוג, חיפש וגם מצא."

"היינו בעמדת תצפית על ההר מעל שכם. בין החיילים היתה חלוקה פוליטית, היו ימין, היו שמאל היו כאלה שבאמצע. התווכחנו על פוליטיקה כל היום, האם צריך להיות שם או לא צריכים. ללא התלהטות, לכל היותר כמה התלוצצויות, היו בינינו יחסי ידידות טובים. המפקד דרש מאתנו להפסיק את הוויכוחים, הוא אמר שזה רע למורל. ואז הרב רונצקי, הרב הראשי לצה"ל, בא להטיף לנו מוסר. הוא אמר לנו שאנחנו עוסקים במלחמת מצווה למען השם ולמען העם היהודי, שכל אבותינו היהודים מסתכלים עלינו מן השמים, וכן הלאה וכן הלאה. אם משהו באמת פגע לנו במורל זה היה זה."

"פלסטיני בגיל העמידה שדיבר אנגלית מדויקת מאוד אמר לי שהצבא השתלט על הבית שלו והשתמש בו כעמדה צבאית זמנית למשך שלושה ימים, ושהחיילים השתינו בכל מקום וניפצו בזדון את הטלוויזיה. הסברתי לו מה ההליך הנדרש להגשת תלונה לרשויות הצבא. אבל הרגשתי שאני חייב גם להגיד לו שזה לא יעזור ושלאחר כמה חודשים פשוט יודיעו לו שלא ניתן לזהות את החיילים הספציפיים שהיו בבית משפחתו. הרגשתי מאוד נבוך להגיד לו את זה." 

לפתע, קבוצה קטנה שעטו דגלי ישראלי על גופם מתקרבת בצעקות היסטריות: "שקרים! השמצות! כולכם חבורה של שקרנים, בוגדים במדינה, אתם מקבלים כסף מאויבינו! כל הכבוד לצה"ל, כל הכבוד לחיילינו!"

"הייתי מציע לך להקשיב לרגע. כל מה שקוראים כאן אלה עדויות אמיתיות של חיילים שהיו שם, בשטחים". "שאני אקשיב לשקרים זדוניים שהומצאו על ידי חבורה של בוגדים שמקבלים כסף מאנטישמים בחו"ל? בחיים לא! שקרים! שקרים! שקרים! כולכם בוגדים מלוכלכים, בוגדים במדינה!" בסופו של דבר נגררו הטרדנים מהמקום על ידי המשטרה, כשהם זועקים: "איזו מדינה רקובה, גם המשטרה מכורה לבוגדים השמאלנים!"

למעשה, משטרת תל אביב הציבה מכשולים רבים כאשר פעילי חד"ש ביקשו רשיון לצעדת המחאה המתוכננת למחר בערב. בשל "בעיות תנועה" ביקשה המשטרה לדחוק את המסלול המיועד של הצעדה ולהעביר אותו מהרחובות הראשיים אל מקומות צדדיים בהם כמעט אף אחד כמעט לא היה רואה את המפגינים. הפעילים עמדו על שלהם ולאחר משא ומתן של כמה שעות  עם המשטרה אושר התוואי המקורי. 

בינתיים, חשף היום מנהיג מפלגת העבודה יצחק הרצוג את תכניתו להסדר עם הפלסטינים, שאותה הוא מכנה "תכנית להצלת הציונות". כפי שפרש בפני נחום ברנע בידיעות האחרונות, הסעיפים העיקריים כוללים: הגבולות הסופיים ייקבעו על בסיס קווי 1967, עם חילופי שטחים; המדינה הפלסטינית תהיה מפורזת; צה"ל ישאר לפרק זמן בבקעת הירדן ולאחר מכן יוחלף בכח ישראלי-ירדני-פלסטיני; זכות השיבה תמומש במדינה הפלסטינית; ישראל תקלוט מספר מוגבל של פליטים פלסטינים לפי רצונה; בירושלים ימומש מתווה קלינטון – השכונות היהודיות לישראל, הפלסטיניות לפלסטינים; מזרח ירושלים תהיה בירת פלסטין, אבל השלטון המוניציפלי יהיה מאוחד; באגן הקדוש יהיה "משטר מיוחד"; מדינות ערב יוזמנו לחתום על הסכמי שלום עם ישראל.  

אפשר להביע הסתייגויות מהותיות לחלק מהסעיפים האלה. ובכל זאת, הם מבטאים שיפור משמעותי לעומת הרבה מעברה של מפלגת העבודה הישראלית. לעומת גולדה מאיר, שאמרה שאמרה שאין עם פלסטיני והניחה חלק ניכר מהיסודות למפעל ההתנחלויות, וגם לעומת שלי יחימוביץ, קודמתו הישירה של הרצוג בהנהגת מפלגת העבודה, שניסתה למזער כל התייחסות לפלסטינים ולהתרכז אך ורק בנושאים חברתיים. זהו שיפור משמעותי גם לעומת אביו חיים הרצוג, אשר דרכו להגן על הציונות התמצתה בעיקר בקריעה דרמטית של החלטת האו"ם שקבעה כי הציונות היא גזענית.

אבל האם יזכה אי פעם יצחק הרצוג להגיע לתפקיד בו יוכל ליישם את התכנית שלו? ואם יגיע לכך, האם הוא גם יישם את התכנית הלכה למעשה? ימים יגידו. 


***
התנחלויות או להיות
הפגנה לציון 47 שנה לכיבוש, מוצ"ש 7.6.2014

נפגשים בשעה 7.00 בכניסה לגן מאיר, ברחוב המלך ג'ורג' וצועדים יחד אל שערי משרד הביטחון ברחוב קפלן.  

.ממשלת נתניהו מקדשת את ההתנחלויות ומעדיפה אותן על פני הסדר שלום יציב עם הפלסטינים.

.הממשלה מפטמת את ההתנחלויות במיליארדי שקלים על חשבון תקציבי החינוך והבריאות, הרווחה והתרבות.

.דיכוי הפלסטינים בשטחים מתגלגל לגזענות, ל"תג מחיר" ולריסוק הדמוקרטיה בישראל.

.שליטה בשטחים והרחבת ההתנחלויות הפכו העיקר, ועלינו ועל עתידנו מצפצפים.

במלאות 47 שנה למלחמה של יוני 1967, נפגין בתל-אביב יחד, יהודים וערבים, בדרישה לסיום הכיבוש, לפינוי ההתנחלויות, להקמת מדינה פלסטינית עצמאית בצד מדינת ישראל, עם שתי בירות בירושלים,  לפירוק חומת ההפרדה, לשחרור האסירים הפלסטינים, ולפתרון צודק של בעיית הפליטים הפלסטינים בהתאם להחלטות האו"ם.                                                                    י

.מול סרבנות השלום של נתניהו ושותפיו, נפגין ונדרוש: יש פרטנר פלסטיני למשא-ומתן - עכשיו הזמן שגם ישראל תהיה פרטנר.
החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון (חד"ש) 
***

נשים בשחור


שוברים שתיקה