יום שישי, 30 בדצמבר 2011

החושך

החושך


באנו חושך לגרש
בידינו אור ואש
כל אחד הוא אור קטן
וכולנו אור איתן

סורה חושך, הלאה שחור!
סורה מפני האור!


בשבוע שעבר התייחס אורי אליצור, ממייסדי ומנהיגי תנועת המתנחלים "גוש אמונים" (ולשעבר ראש לשכתו של ראש הממשלה יצחק שמיר) אל שיר החנוכה הידוע הזה, במאמרו במהדורה השבועית של "מקור ראשון".

"באנו חושך לגרש, והגננת הצעידה אותנו בסך, והיינו בני ארבע והיינו מכבים וגם חלוצים ודגלנו כחול לבן ונלחמנו ביוונים וגם בערבים" כותב אליצור, שהיה בן ארבע בערך בשנת 1950. "קלטנו את האמונה של הגננת ויתר המבוגרים שאנחנו בני האור ומבשרי הקדמה. באותם ימים, גם פה וגם בעולם הרחב, הציונות והלאומיות התחברו חיבור טבעי עם הנאורות והקדמה ויחד גירשו את החושך הערבי והקימו את מדינת ישראל".

ואולם, מתלונן אליצור, הימים הטובים ההם חלפו לבלי שוב. "מאז, האור והחושך החליפו צד. מי שנושא היום בהתלהבות את דגל הלאומיות היהודית ונלחם בערבים ומיישב את ארץ ישראל לא נחשב בעיני המחנה הנאור כמגרש חושך אלא מביא חושך. ולהפך, מי שתומך בערבים ונלחם נגד הציונות משוכנע שהוא זה שמגרש את החושך ומביא אור".

אז מה הוא מציע לעשות בעניין? לעשות שלום עם הפלסטינים? לשנות בצורה מהותית את התנהגותה של מדינת ישראל בפועל ואת הדיווחים הלא-סימפטיים היוצאים מכאן לכל רחבי העולם? לא כדאי להגזים. אורי אליצור חי בהתנחלות עופרה שבלב הגדה המערבית ובהחלט אין לו שום כוונה לראותה נהפכת חלק ממדינת פלסטין. יש לו פתרון פשוט יותר – בבגרותו הוא הבין שבעצם "הדימוי ההוא של גירוש החושך היה קצת נלהב מדי ומתלהם". בעצם זה לא כל כך מתאים למסורת היהודית, מסורת חנוכה מתייחסת לנרות קטנים וצנועים שבכלל לא אמורים לגרש את החושך.

ובקיצור: מה פתאום לגרש את החושך? אם הנאורים בארץ ובעולם יוצאים נגד המתנחלים וההתנחלויות, יאמצו המתנחלים את החושך אל חיקם, וילך העולם לכל הרוחות. (זה די מתאים לחוקים שהם וחבריהם מציעים בכנסת חדשות לבקרים...)

במקרה, בדיוק יומיים לאחר שפורסם המאמר הזה, שידרו חדשות ערוץ 2 כתבה גדולה על אנשים שמודאגים מאד מהתדרדרות מעמדה ותדמיתה של ישראל באוניברסיטאות בארצות הברית, שם מציינים מדי שנה את "שבוע האפרטהייד הישראלי" ודוברים של ממשלת ישראל נתקלים במטר של קריאות ביניים עוינות. "מן האוניברסיטאות בארצות הברית יצא הדור הבא של המנהיגים, הנשיאים והסנאטורים של העשורים הבאים. אם לא נצליח לשנות את האווירה שם, עתידה של ישראל נמצא בסכנה" אמרה אחת מן המארגנות.

אז מה האנשים הטובים האלה מציעים לעשות? לשנות את המדיניות? לשנות את פניה של ישראל? להחליף את הממשלה? שוב, לא כדאי להגזים. נמצאה עצה – לכנס את הסטודנטים הישראלים הלומדים באוניברסיטאות האמריקאיות ולצייד אותם בנימוקים טובים להסביר למה בכל זאת אנחנו הבחורים הטובים בסיפור הזה. למשל, לתאר את זוועות פיגועי ההתאבדות שביצעו פלסטינים בישראל, וגם להסביר שישראל תופסת בסך הכל 0.8% משטחו הכולל של המזרח התיכון.

האם זה יספיק בכדי לשכנע את הסטודנטים באוניברסיטאות שברחבי ארצות הברית, שדי לפלסטינים ב-0.0% משטחו של המזרח התיכון? זה כבר לגמרי לא בטוח.

ועוד צירוף מקרים (האם זה ממש צירוף מקרים?). ב-26 בדצמבר, אותו יום בו שודרה בהרחבה  הידיעה הזאת בחדשות ערוץ 2, מת אדהם בארוד בבית החולים לילדים רנטיסי בעיר עזה.

אדהם בארוד היה בן שבעה חודשים כאשר הסתיימו חייו. מרגע לידתו סבל מבעיות כליה קשות,  המחייבות טיפול מיוחד שאינו זמין בעזה. לפני ארבעה חודשים, הוא נשלח לבית חולים ישראלי, שם נותח וחזר לעזה במצב הרבה יותר טוב. אבל בסוף נובמבר חלה הידרדרות חדשה במצבו בשל זיהום בקטטר שהוכנס בניתוח הקודם.

ב-1 בדצמבר הוגשה בקשה רשמית דחופה לרשויות הישראליות לאפשר לאדהם בארוד לקבל טיפול נוסף. הבקשה נתקעה היכן שהוא בגלגלי הבירוקרטיה. במשך שלושה שבועות, הקצינים והפקידים האחראים לנושאים כאלה לא הצליחו להגיע להחלטה האם אדהם בארוד מהווה סכנה לביטחון מדינת ישראל. עכשיו, הם פטורים מהמשך ההתחבטות בנושא הזה.

הסיפור הזה הגיע אלי מהמשרד העזתי של ארגון הצדקה הבריטי אוקספם. חיפשתי לשווא  אזכור שלו בתקשורת הישראלית. כמובן, היו חדשות אחרות על עזה, חדשות חשובות הרבה הרבה יותר: על המטוסים שיצאו לבצע את החיסול של אלה שהוגדרו כמחבלים מסוכנים, ועל ירי התגובה של כמה טילים בידי הפלסטינים, ועל הפצצות חיל האויר כתגובה לתגובה, ועל אלופים בצה"ל המדברים על מבצע מלחמה גדול חדש בעזה, בשילוב או בלי שילוב עם המלחמה הגדולה נגד איראן. זה הכרחי כדי לשקם את  ההרתעה של ישראל, אשר נשחקה קצת. אבל לא השבוע. עדיין לא.

ואכן, הבוקר היה ברדיו פריט חדשות קטן ונחמד שהראה כמה טובים אנחנו. חקלאים מעזה המוכנים לבוא לאולם שהוכן במיוחד ליד מעבר ארז (דרכו הם לא מורשים לעבור) יוכלו להשתתף בקורס הדרכה על השימוש התקין בחומרי הדברה ודשנים, אשר יועבר בידי מדריכים ישראליים נאורים עד מאד.

אז מי אומר שאנחנו כבר לא בני אור ומבשרי הקדמה בחשכת המזרח התיכון?

יום שישי, 23 בדצמבר 2011

האירופאים המנוולים

האירופאים המנוולים

איך לא חשבנו על זה מקודם? נתקיף את האירופאים במתקפה חזיתית. פעם אחת ולתמיד נלמד אותם לקח, כמו שכבר מזמן לימדנו את הטורקים. "ישראל נגד אירופה" הכריזו כותרות ענק בעיתונים, ובעיתון ישראל היום המכונה הביביטון, שאותו מפרסם ומממן הנדבן הידוע שלדון אדלסון עבור ראש ממשלתנו, הופיעה כותרת מפורטת עוד יותר – "ישראל תוקפת: אירופה הופכת ללא רלוונטית".

בכרזות הפרסומת הענקיות שמפרסם הביביטון ברחבי הארץ נאמר "לכל ישראלי מגיע להתרגש" ואכן, מבטיח וגם מקיים – איזו התרגשות! קרב הענקים של המאה העשרים ואחת, ביבי נתניהו ואיווט ליברמן מתייצבים לבדם אל מול אירופה כולה, האנגלים והצרפתים והגרמנים, כולם גם יחד, ומנצחים אותם שוק על ירך!

שיתביישו להם האירופים האלה. מצאו להם במה להתעסק, בהתנחלויות שממשלת ישראל מקימה ומרחיבה על כל גבעה ותחת כל עץ רענן ברחבי הגדה המערבית (סליחה, יהודה ושומרון) על כל מיני פיסות קרקע שהפלסטינים בחוצפתם טוענים שגזלנו מהם. על איזו גזלה אתם מדברים? האם אין זאת הארץ אשר אלוהים בכבודו ובעצמו הבטיח אותה לאבותינו. ועכשיו גם  שר החינוך גדעון סער הודיע גם הוא בכבודו ובעצמו שזאת ארץ אבותינו ותהיה תמיד תמיד שלנו ואת המשאבים המועטים של מערכת החינוך יש להקדיש כדי להביא את כל תלמידי ישראל לבקר את אחינו המתנחלים המפריחים כל הזמן שממה אחר שממה. אז שיפסיקו האירופים להתערב בעניינים הפנימיים שלנו.

ואגב, מה זאת החוצפה האירופאית להתעסק בעשרה מסגדים שהוצתו? נו טוב, זה כבר חמישה עשר, לא הייתי לגמרי מעודכן. אבל לא משנה, אנחנו נתפוס את המציתים המנוולים האלה, נתפוס אותם ונעניש אותם בכל חומר הדין, ואנחנו לא זקוקים לאירופאים שיתנו לנו עצות בעניין. הפקדנו את טובי הבלשים של משטרת ישראל על הנושא החם הזה, הם בודקים וחוקרים ובולשים ואין ספק שתוך מקסימום חמש שנים הם ילכדו לפחות אחד מן המציתים. טוב, אולי תוך עשר שנים.

בקיצור, האירופאים ירדו מהפסים, הם נהפכו לא רלוונטיים, כמו שהפלסטינים לא רלוונטיים,  והטורקים לא רלוונטיים, והמצרים לא רלוונטיים, והסורים מתי בכלל היו רלוונטיים, וכמובן    לא נשכח עד כמה האיראנים לא רלוונטיים. עכשיו גם האירופאים. הבריטים והצרפתים והגרמנים, כולם הפסיקו כבר להיות רלוונטיים. בעצם, הגרמנים רלוונטיים אך ורק כאשר הם בונים עבורנו צוללת חדשה ומממנים אותה במאה וחמישים מליון יורו. אבל בזה הרלוונטיות שלהם מתחילה ונגמרת. חוץ מזה, שישבו בשקט ולא יפריעו. שקט, כאן בונים וכאן שורפים וכאן גואלים ארץ אבות! שקט, נא לא להפריע!

והאמריקאים? אה, זה סיפור אחר לגמרי. האמריקאים בהחלט רלוונטיים. לפחות, הם רלוונטיים  עד הבחירות לנשיאות בנובמבר שנה הבאה. עד אז, כל המועמדים צריכים להקשיב לקול היהודי ולאיפ"ק ולא להרגיז אותנו,  וזה מה שרלוונטי. ומה אם האובמה הזה יבחר שוב, ואחרי הבחירות הוא גם כן יתחיל לעשות בעייות בעניין ההתנחלויות? ברור – מה כאן השאלה?  אז גם הוא ייהפך להיות לא רלוונטי. נישאר לגמרי לגמרי לבדנו, בבדידות הרלוונטית ביותר.

יום שישי, 16 בדצמבר 2011

על מתנחלים משתוללים, חיילים משותקים וערוץ טלויזיה מאוים

על מתנחלים משתוללים, חיילים משותקים וערוץ טלויזיה מאוים  

"דין מפרי הסדר בחטיבת אפרים כדין מפרי הסדר בהפגנות הגדר בבילעין" אמר אתמול ראש הממשלה. לגמרי במקרה, ממש באותו זמן שודר בערוץ התעודה בטלויזיה סרט על פעולתם של "האנרכיסטים נגד הגדר" בכפרים כמו בילעין וניעלין ולאחרונה גם נבי סלאח.  אילו היה ראש הממשלה פותח את מכשיר הטלוויזיה בלשכתו, היה יכול לראות חיילים פותחים במטח כבד של גז מדמיע כאשר רק מתקרבים המפגינים למרחק של עשרות מטרים מהם, גם אם לא נזרקה אפילו אבן אחת. הוא יכול היה לראות כיצד נורה הפעיל מתן כהן מטווח קצר ואיבד את אחת מעיניו. (בדיוק היה שם צלם שתיעד בזמן אמיתי את העין השותתת דם). וביומן של ערוץ 10 הערב הוצגו תמונות מהריגתו של מוסטפה תמימי בנבי סלאח בשבוע שעבר וגם הריגתו של בסאם אל תמימי בבילעין לפני שנה, שניהם מירי בכינון ישיר של חיילי צה"ל (בינתיים ערוץ 10 עדיין משדר, אם כי כידוע הוא בסכנת סגירה בעוד כחודש…)

דובר פיקוד המרכז תהה: "מה חשב לעצמו מוסטפה תמימי כשרץ אחרי ג'יפ נוסע וזרק אבנים?" באמת, מה הוא חשב? עכשיו קצת מאוחר לשאול אותו. ומה חשבו לעצמם צעירי המתנחלים כאשר ארבעה ימים אחר כך הם פתחו את דלת שכזאת של ג'יפ צבאי, שבו נסע מפקד חטיבה בצה"ל, והיכו בראשו באבן? האם חששו שגם להם יקרה מה שקרה למוסטפה תמימי? אם כך חששו, זה בהחלט היה חשש שווא. עובדה, איש מהחיילים הרבים שהיו בשטח לא חסם אותם ולא מנע מהם להכות באבן בראשו של מפקדם, ולקינוח לקלל אותו ולקרוא לו נאצי ולפנות בשלווה לדרכם.

ואחר כך נכנסו המתנחלים הצעירים בהמוניהם דרך השער הראשי אל מפקדת חטיבת אפרים, מבלי שהש.ג. ימנע זאת מהם. (אם במשהו אפשר בהחלט להאשים את הש.ג., הרי זה כאשר הוא לא שומר על שער המחנה…) והם נכנסו למחנה בגלוי ובמצח נחושה, וחיבלו בכלי רכב צבאיים וחתכו צמיגים בגלוי ולנגד עיניהם של עשרות חיילים המתבוננים במחזה, ובסיום פעולתם יצאו בחזרה דרך אותו השער הפתוח עם אותו הש.ג. המקשט אותו וחזרו שמחים וטובי לב לבתיהם בהתנחלויות.

אז מה היו צריכים החיילים לעשות? לפתוח באש? עם כל הכבוד לח"כ בן אליעזר, זה היה אולי מוגזם ולא דרוש. בהחלט די היה בהכרזה "כולכם עצורים", בהעברת כל החבורה לתא המעצר הקרוב ביותר ופניה למחרת בבוקר לבית המשפט בבקשה להארכת מעצרם בחשדות כבדים של בריונות, תקיפה חמורה של חיילים וקצינים והשחתת רכוש צה"ל.

ואם זה כל כך פשוט, איך זה שכל זה בכלל לא עלה על דעתו של אף חייל ואף קצין שם בשטח? כנראה מפני שכבר עשרות שנים הובהר היטב לחיילים היוצאים לשטחים הכבושים שתפקידם ותפקודם הוא לסייע למתנחלים ולגונן עליהם בכל מצב ובכל תנאי ובכל מחיר. כאשר מתנחלים משתלטים על שטח ומקימים בו מאחז התנחלותי חדש, ההוראה לחיילים ברורה: קודם כל להיערך להגן על המתנחלים (כולל, ובמיוחד, להגן עליהם מפני זעמם של בעלי הקרקע הפלסטינים), ורק אחר כך (אם בכלל) לבדוק אם נוכחותם בשטח חוקית. ובכל מקום שיש עימות בין מתנחלים לפלסטינים, אין שאלה שתפקיד החיילים הוא קודם כל לעזור בכל כוחם למתנחלים ורק אחר כך (אם בכלל) לבדוק מה קרה ולמה ומי אחראי ומי אשם.

בעצם, כל זה התחיל כבר ב-1967. כבר כאשר הרב לוינגר וחבורתו התמקמו בחברון בפעם הראשונה וקבעו שם עובדות, והמושל הצבאי לפי מיטב שיפוטו המקצועי רצה לפנות אותם מחשש להתלקחות מסוכנת, והדרג הפוליטי (ממשלה של מפלגת העבודה דאז...) הבהיר לו הבהר היטב שיש שיקולים שעומדים מעל שיפוטו המקצועי של קצין. ומאז ועד היום הועבר והובהר הלקח הזה והמסר הזה לדורות רבים של חיילים וקצינים (שלא לדבר על כך שיותר ויותר מן החיילים והקצינים נמנים בעצמם על המתנחלים וחבריהם הדתיים לאומיים, ופחות ופחות אנשים מחלקים אחרים בחברה הישראלית מתלהבים לשרת במקומות האלה ובצבא הזה...)

ואתמול בערב נשא ראש הממשלה נאום מרהיב במרכז הליכוד והבטיח שכל זה ישתנה מהיום והלאה, ומעתה והלאה ינקטו אמצעים קשים וחמורים נגד כל מי שיעשה מעשים כאלה. האם זה רציני? האמת שאין צורך באמצעים מאד דרמטיים. מספיק להעביר מסר בשרשרת הפיקוד הרגילה של הצבא, ולהבהיר לחיילים שבמצבים כאלה חובתם לעצור את המתנחלים – כן, גם מתנחלים!

אז מה באמת יקרה בפעם הבאה שאנשי נוער הגבעות ותג המחיר יחליטו להשתולל? ככל הנראה, לא נצטרך לחכות הרבה כדי לדעת את התשובה.

יום שלישי, 13 בדצמבר 2011

איך חגגנו את יום זכויות האדם העולמי

איך חגגנו את יום זכויות האדם העולמי

10  בדצמבר 1948. לפני שישים ושלוש שנה התכנסו מדינות העולם בפאריז לאמץ את ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם, אשר קבעה כי לכל יצורי האנוש באשר הם ישנן זכויות שאינן ניתנות לערעור אשר נכתבו וצוינו בפרטי פרטים באמנה הזאת, וכי כל מדינה וכל ממשלה באשר היא מחויבת לשמור עליהן ולקיים אותן. ולזכר האירוע הזה נקבע תאריך ה-10 בדצמבר נקבע ביום זכויות האדם העולמי, מאז ועד היום.

http://www.knesset.gov.il/docs/heb/un_dec.htm

מדינת ישראל הצעירה, שנוסדה רק כמה חודשים לפני כן, הייתה בין הראשונות לחתום על ההצהרה הזאת, אם כי מעשיה – הן בזמן המלחמה הקשה שליוותה את הקמתה והן בהמשך שנות קיומה – לא תמיד תאמו בדיוק את מה שנאמר באותה הצהרה. למען ההגינות ראוי לציין כי ישראל בהחלט אינה המדינה היחידה שאותה אפשר להאשים בכך. ישראל גם בהחלט אינה המדינה היחידה בה מתרגז ומתרתח השלטון לנוכח מעשיהם של ארגוני זכויות אדם אשר מחטטים וחוקרים וחושפים בפני העולם כולו את הפרות זכויות האדם בידי הממשלה והצבא והמשטרה ושירותי הביטחון של מדינתם.

השנה הזאת, היה מצעד זכויות האדם שהתקיים בתל אביב יותר מאשר עוד אירוע אשר מתקיים כל שנה בתאריך הזה. הייתה זו קריאת תגר אל מול מתקפתם של חברי הכנסת מהימין, שבפיהם הפכו "זכויות האדם" למלה גסה והסנאטור מקארתי לאיש ראוי להערצה אשר "צדק בכל מלה שאמר". בכיכר הבימה ליד שדרות רוטשילד, אותו המקום בו החלו מחאות הצדק החברתי בקיץ האחרון, התכנסו פעילי זכויות האדם באלפיהם - יהודים וערבים וגם מאות מן הפליטים מאפריקה אשר להם מתכוון ראש ממשלת ישראל לבנות בתי כלא חדשים ונרחבים (סליחה, "מתקני שהיה") ולהקדיש לכך 650 מליון שקל מקופת המדינה.

"הימין לא יסתום לנו את הפה!" נאמר בשלטים שנישאו בתהלוכה לאורך רחוב אבן גבירול.  היו שם פעילים למען זכויות עובדים, זכויות נשים, זכויות המיעוט הערבי, זכויות הקהילה הגאה, זכויות הפלסטינים בשטחים, וגם פעילים למען הזכות לדיור, לבריאות ולחינוך. גם אנשי עמותת "המשפט למען הזקנה" נראו בקהל, עם הלוגו המיוחד המראה פטיש של שופט נהפך להיות מקל הליכה. לזה אפילו ח"כ אופיר אקוניס לא היה מתנגד (ואולי כן?...)

ובאותה השעה ממש, הפגינו תושבי הכפר נבי סלאח במחאה על כך שמתנחלים מהתנחלות חלמיש השתלטו על המעיין שסיפק מים לכפרם במשך מאות בשנים. בכל יום שישי הם מפגינים, ובכל יום שישי חיילי צה"ל מפזרים אותם. אבל לא בכל יום שישי יש הרוגים. ביום שישי האחרון, לכבוד יום זכויות האדם הבינלאומי, כיוון חייל ישראלי היישר אל ראשו של המפגין מוסטפה תמימי וירה מטווח קרוב ביותר. תמימי נפצע פציעה אנושה ומת למחרת היום בבית החולים.

למחרת היום, כאשר מת מוסטפה תמימי מפצעיו וחיילי צה"ל פתחו בירי גז מדמיע על הפלסטינים והישראלים שצעדו בהלוויתו, נשא פרופסור דן שכטמן מהטכניון נאום חגיגי בשטוקהולם כאשר קיבל את פרס נובל לכימיה מאת מלך שוודיה. בנאום אמר כי חובת המדענים לקדם את החינוך, את המחשבה הרציונלית ואת הסובלנות כדי ליצור עולם טוב יותר עבור כולנו, ולפקוח עין על מעשיהם של הפוליטיקאים. והפוליטיקאים שלנו שיבחו את פרופסור שכטמן על נאום יפה ומרשים ועל שהביא הרבה כבוד למדינת ישראל, ופנו לדון בחוק שיאסור על המוסלמים בישראל לקרוא למאמינים לתפילה מעל צריחי המסגדים.


יום שלישי, 6 בדצמבר 2011

קק"ל מפסידה בקרב על שמה הטוב

קק"ל מפסידה בקרב על שמה הטוב

העיתונאי החוקר אורי בלאו מתמחה בהשגת מסמכים שאינם מיועדים לפרסום. כרגע הוא מחכה  להחלטת פרקליטות המדינה לגבי המסמכים בנושא חיסולים והוצאות להורג בלי משפט, אשר פרסומם הביך מאד את פיקוד צה"ל. כידוע, החיילת לשעבר ענת קם כבר החלה לרצות ארבע וחצי שנות מאסר על כך שהדליפה אותם לעיתונאי הזה. האם גם העיתונאי צריך לעמוד לדין על מה שהוא רואה כמילוי חובתו המקצועית והמוסרית? שאלה קשה ומסובכת, שבה עדיין מתחבטים ראשי הפרקליטות. בינתיים, בלאו לא יושב בטל.

במוסף "הארץ" בסוף השבוע האחרון פרסם אורי בלאו פרוטוקולים של הארגון הידוע בשמו הקרן הקיימת לישראל - מסמכים פנימיים בהחלט, שיש בהם כמה וכמה דברים מעניינים.


"יהודי רכש דירה בכרמיאל, על קרקע של קק"ל. לא הייתה לו בעיה.עברו עשרים שנה ומוחמד שגר בדיר אל אסד בא לקנות דירה. היהודי מוכר לו את הקרקע טבין ותקילין. הוא בא למנהל מקרקעי ישראל, אומר 'אני מוחמד, אני מבקש שתרשמו את הדירה  על שמי בטאבו'. אומרים לו "חכה, אתה ערבי, אי אפשר כי כתוב שקק"ל לא מוכרת לערבים וגם לא מחכירה לערבים'." 

בימינו אלה, זה לא נשמע ממש טוב. אפי שטנצלר, איש מפלגת העבודה, יו"ר הקרן הקיימת ולשעבר ראש עירית גבעתיים, בהחלט לא התכוון שהמלים הכנות שאמר לפרוטוקול יתנוססו בעיתון לעיני הציבור בארץ ובעולם.  אכן, היו לקרן הקיימת לישראל ימים טובים ויפים יותר, ימים בהם לא היה צורך להסתיר את מטרותיה ולהתבייש בהן. כאשר נוסדה הקק"ל לפי החלטת הקונגרס הציוני בשנת 1901, וגם במשך שנים רבות אחר כך, לא נראתה בעיה מיוחדת להודיע ברבים שזהו גוף שמטרת קיומו לרכוש קרקעות שנועדו ליהודים וליהודים בלבד. במשך כל המאה העשרים נשא תמיד ראש ממשלת בריטניה בתואר פטרון כבוד של הקרן הקיימת לישראל (ראש הממשלה הנוכחי כבר ויתר על הכבוד הזה).

בשנות השלטון העותמני והבריטי רכשה הקרן הקיימת דונם אחר דונם, בעזרת תרומות של כל מיני מליונרים וגם מן הפרוטות ששלשלו ילדים יהודים בכל רחבי העולם אל הקופסאות הכחולות של הקרן הקיימת שהוצבו בבית ספרם. (בסרטו של וודי אלן "ימי הרדיו" המתרחש בניו יורק בשנות הארבעים של המאה שעברה מופיע ילד יהודי השובר את אחת הקופסאות האלה ומשלשל את הכסף לכיסו האישי, כנראה שיש בזה יסוד אוטוביוגרפי...)

עד שנת 1948 הצליחה הקרן הקיימת להשיג שליטה על כארבעה אחוז משטחה של פלסטינה-א"י המנדטורית. בשנת 1949 העניקה לה ממשלת ישראל עוד תשעה אחוז מן השטח, אדמות שהוגדרו אז "אדמות נטושות" ואשר בעליהן הקודמים מצאו עצמם במחנות פליטים מצידו השני של הגבול. על שפע הנדל"ן הזה כבר לא נדרשה  הקרן הקיימת לשלם שום דבר, אפילו לא פרוטה אחת מתוך הפרוטות ששלשלו הילדים אל הקופסאות הכחולות המפורסמות. ועל כל שלושה עשר האחוז משטחה של מדינת ישראל שהפכו לאדמות הקק"ל חלו – וחלות עד היום –תקנות הקק"ל לפיהן האדמה לא תושכר ולא תוחכר ולא תינתן במתנה למי שאינו יהודי. (לפי התקנות, אפילו לעבוד כשכיר על אדמות הקק"ל אסור על מי שאינו יהודי, אם כי את הסעיף הזה הקק"ל כבר מזמן אינה מנסה לאכוף - אחרת הייתה החקלאות בישראל מתמוטטת...)

וכך המצב עד היום. לפי החוק שחוקקה כנסת ישראל הועבר ניהול אדמות הקק"ל אל מנהל מקרקעי ישראל והוא מחויב על פי חוק לנהל אותן על פי תקנות הקרן הקיימת האמורות לעיל. אבל בשנים האחרונות העסק מתחיל לחרוק, והיו עתירות חוזרות ונשנות לבג"צ, ובית המשפט העליון לתחוב את אפו לענייני הקק"ל ולהתעניין ולחקור ולהוציא פסקי דין שעל פיהם, כמה מוזר, אפליה של אזרחים ערבים היא בלתי חוקית במדינה דמוקרטית. בכנסת הקודמת כבר הייתה יוזמת חקיקה של ח"כים מהימין לקבוע שזה כן חוקי, אבל היא נתקעה (אולי עכשיו היא תחזור...) ומנהל מקרקעי ישראל מצא כל מיני דרכים עוקפות ומתחמקות למקרים שבהם מבקשים ערבים לקנות או לשכור אדמה שרשומה כאדמת קק"ל, אבל הם נעשים יותר ויותר מסורבלים.    ובינתיים במדינות דמוקרטיות בעולם – בבריטניה ובאוסטרליה וגם בארצות הברית – מתרבות הקריאות של ארגונים החוקרים ושואלים מדוע ולמה זכאית הקרן הקיימת להיות רשומה בארצותיהם כארגון צדקה הפטור ממס.

ובתוך כל זה נפל על הקרן הקיימת מבול של פרסומים בלתי מחמיאים ברחבי העולם מן הכפר הבדואי אלעראקיב בנגב, הכפר שממשלת ישראל מתנגדת בתוקף להמשך קיומו ומפעילה את מירב עוצמתה כדי להחריב אותו שוב ושוב (כי התושבים מקימים אותו כל פעם מחדש). ובתוך זה פורסמו תמונות רבות של דחפורי הקרן הקיימת המיישרים את הקרקע כהכנה לנטיעת יער קק"ל על חורבות הכפר במטרה לקבוע שם עובדה בלתי הפיכה. 

גם על כך אפשר לקרוא דברים מעניינים מפיו של שטנצלר בפרוטוקולים שפרסם עכשיו אורי בלאו: "אנחנו למדנו מהניסיון שלנו בשנים האחרונות, שבמקום שיש עץ נטוע אין אפשרות כמעט להשתלט על הקרקע... זהו שטח שאנחנו תופסים אותו על מנת שאחרים, לא יהודים ולא לא יהודים, יתפסו אותו, ולא בדואים ולא אף אחד אחר"."אנחנו משחקים בבתי משפט, דמוקרטיה. תיסעו לסיני ותראו איך המצרים השתלטו על הבדואים. שם אין דמוקרטיה". חבר הדירקטוריון של הקק"ל יצחק קריצ'בסקי העלה רעיון אחר כיצד להתמודד עם הבעיה.

והיו חברים אחרים בדירקטוריון של הקק"ל שהעלו חששות לנוכח מסע הפרסומים בעולם. חבר הדירקטוריון אלון טל, אמר שהפרשה היא "כישלון הסברתי קשה מאוד של קרן קיימת לישראל... התמונות של יערני קרן קיימת לישראל ועוד תמונות שהופצו של טרקטורים שמפנים בניינים הם מה שתופסים, וקרן קיימת לישראל נראית שותפה לדבר עבירה. הנציגים שלנו בחו"ל לא ידעו לענות לטענות והם הפסידו את המאבק על שמנו הטוב באוסטרליה, בארצות הברית וכו' ".

חברת הדירקטוריון אור קרסין היתה נחרצת אף ממנו. "אני אגיד את דעותי גם אם זה יישמע כמו דון קישוט", אמרה והסבירה שתחושתה לא נוחה מכך "שמציבים אנשים מול עצים... להעמיד עצים במעמד של מלחמה אל מול אוכלוסייה ישראלית, אזרחי מדינת ישראל, זה דבר מאוד קשה, ומאוד קשה לראות את התמונות האלה ולשמוע את הקולות האלה".

היו"ר שטנצלר הביע שביעות רצון מכך שלפחות הפרסומים השליליים התרחשו בעיקר בחו"ל. "אני חייב להודות לדוברות, לתקשורת, למשרד יחסי הציבור שלנו, שעושים את הכל כדי שהנושא הזה בארץ לא יתפתח בתקשורת... בתקשורת הישראלית אין לזה הד, אוי ואבוי אם היה לזה הד". באמת אוי ואבוי, עכשיו כבר מתחיל להיות לזה הד גם בישראל.

בתגובה שמסרה הקק"ל לאורי בלאו נאמר כי "הכתבה נשענת על אסופה של חצאי מסמכים ואמיתות" וכי "התקשורת בישראל נוהגת באחריות ורואה ויודעת כי לא ניטע בשטח האמור ולו עץ אחד בלבד". אכן, בינתיים לא נטעה הקק"ל עצים בשטח אל עראקיב ולא מימשה את הכוונה לקבוע עובדות בשטח נגד התושבים הבדואים. ואולי בזכות המאבק התקשורתי היא גם בכלל לא תעשה זאת...

ומענין לענין באותו ענין: מאז 1967 מקיימת הקרן הקיימת מאמץ לתפוס שליטה באדמות ונכסים פלסטיניים, והיא אינה בוחלת באמצעים להשגת המטרה הזאת. למשל, במשך שנים רבות ניהלה הקק"ל מאבק במטרה לסלק את בני משפחת סוטרין מביתם שבכפר סילוואן שבמזרח ירושלים. רשויות המדינה הכריזו על הבית בו גרים בני המשפחה כעל "נכסי נפקדים" ולכן הועברה הבעלות עליו לידי "האפוטרופוס על נכסי נפקדים", אשר העביר את הבעלות לידי הקרן הקיימת, שעמדה לסלק את הפלסטינים מהבית ולהעביר אותו לידי עמותת המתנחלים "אלעד" אשר כבר השתלטה בדרכים דומות על הרבה מבנים ואדמות פלסטיניות בסילוואן. בשבוע שעבר עמדו 12 בני משפחת סוטרין להיות מושלכים מביתם לפי צו בית משפט שהוציאה הקרן הקיימת.

אילו לא פורסם הסיפור בתקשורת הישראלית והבינלאומית, כבר היו המתנחלים יושבים עכשיו בבית. אבל הפרסום גרם לקרן הקיימת הרבה מבוכה וכאב ראש, וארגון הרבנים לזכויות האדם יזם מסע מכתבי מחאה אל מנהלי הקק"ל בישראל וגם אל חבריהם בארצות הברית שעשויים להיות פתוחים יותר לטיעונים כאלה. הקק"ל ניסתה לטעון שזה לא היא אלא המתנחלים אשר דרשו את גירוש המשפחה. אבל התברר שבהחלט שהפניה לבית המשפט להוציא את צו הפינוי הוגשה על ידי עורכי הדין בשם הקק"ל (מה שנכון, אותם עורכי דין במקרה מייצגים גם את המתנחלים). בסופו של דבר, הודיעה הקק"ל כי (לפחות בינתיים) לא יצא הצו הזה אל הפועל...

באתר האינטרנט הבנוי היטב של הקרן הקיימת לישראל, כל זה לא מוזכר. אין אף מלה על אל-עראקיב וגם לא על סילוואן. בכלל לא מזכירים שם ערבים. יש כמה מלים כלליות על כך שהקק"ל פועלת "בשם העם היהודי ולמענו, כנאמן העם היהודי על אדמתו בארץ ישראל". אבל בעיקר מסבירה הקרן הקיימת לגולשי האינטרנט כי היא ארגון אקולוגי וסביבתי, ארגון ירוק למופת:


"קק"ל אחראית ל- 1,500,000 דונם יער וחורש טבעי ברחבי ישראל. בשטח זה קק"ל נטעה למעלה מ-240 מיליון עצים על פני כ-920,000 דונם. בעידן של תופעת ההתחממות הגלובלית, נטיעת עצים מקבעת את גז החממה העיקרי, דו תחמוצת הפחמן, ולכן תורמת להקטנת ההתחממות העולמית. קק"ל מפתחת יערות קהילתיים ופארקים ביוספריים המשלבים ומאזנים בין השימוש של הקהילה הגרה סביב היערות והשטחים הפתוחים לבין השמירה על הטבע והסביבה. אנשי קק"ל ערוכים בכל עת למניעת שריפות יער וחורש ומשתמשים בציוד כיבוי אש מתקדם ובמגדלי תצפית אש. קק"ל מבצעת מחקרים מתקדמים במסגרת תהליך שיקום השטחים שנשרפו. קק"ל פועלת לטהר ולשקם את מעיינות ונחלי ישראל ולפתח את האפשרויות הגלומות בהם כמשאב טבע ונוף עבור הציבור. קק"ל מונעת סחף ותהליכי מידבור באמצעות שיקום נזקי שיטפונות והסדרת ניקוז. קק"ל שותפה יחד עם גופים בינלאומיים בניסיון למצוא פתרון לבעיות ייעור עולמיות, בניהול אגני ניקוז, בהורדת רמות דו תחמוצת הפחמן באטמוספירה ובניהול אזורים צחיחים למחצה. קק"ל מבצעת ותומכת במפעלי מחקר ופיתוח בעלי השלכות בינלאומיות,  וחולקת את הידע הנצבר עם שאר מדינות העולם." 
http://www.kkl.org.il/kkl

וכך עוד ועוד על מפעלה האקולוגי והסביבתי האדיר של הקרן הקיימת.

אכן, פעילות ברוכה וראויה לכל שבח. רצוי בהחלט שתהיה במדינת ישראל רשות שתעסוק בפעולות סביבתיות שכאלה. אבל למה, בעצם, זה צריך להיות ארגון המיוחד אך ורק ליהודים? האם שמירת הסביבה אינה עניין לכל אזרחי ישראל, בלי הבדל דת, גזע, ולאום?

יום שבת, 26 בנובמבר 2011

"יש שופטים בירושלים!"

"יש שופטים בירושלים!"

לפני שבוע פרסם עיתון הימין הקיצוני "מקור ראשון" כתבה המהללת את מאמציו של שר המשפטים יעקב נאמן להכניס שינויים מהותיים בהרכבו ודרכו של בית המשפט העליון. לכתבה צורפה קריקטורה המתארת את נשיאת בית המשפט העליון דורית בייניש צועקת בזעם ותסכול כאשר השר נאמן מזיז כלים במהלכים מתוחכמים על לוח השחמט.

אבל לא כל המהלכים מצליחים. השבוע לשכת עורכי הדין בחרה את נציגיה לוועדה לבחירת שופטים שלא לרוחם של השר נאמן וחבריו מן הימין. לא שזה מרתיע אותם – עכשיו הם מנסים להעביר חוק שישנה את החלטת לשכת עורכי הדין ויכפה עליה לקיים בחירות חדשות ולבחור נציגים אחרים אשר בהם רוצה הממשלה... האם כך נראה משחק שחמט? זה מזכיר יותר התאגרפות בלי כללים.

יעקב כץ, מראשי המתנחלים בשטחים הכבושים וחבר כנסת מסיעת האיחוד הלאומי, יזם חוק  שעל פיו השופט אשר גרוניס - הממעט להתערב במעשיהם של הממשלה והצבא -  יהיה הנשיא הבא של בית המשפט העליון. "זה חוק שמחזיר את השליטה לעם ומוציא את השליטה בבית המשפט מידי קבוצה קטנה ועלובה, חבורה אליטיסטית תל אביבית" אמר כץ. "בכל הסקרים האמון בבית המשפט העליון הוא עלוב וקטן.  רק השמאל והערבים מביעים בו אמון, העם היהודי רוחש לו בוז".

במקרה או לא במקרה, באותו עיתון בו פרסם ח"כ כץ את הגיגיו, פורסמה עוד ידיעה על אותו בית המשפט העליון עצמו. התאומים מוחמד ומחמוד עטון, חיים בשכונת ואדי חומוס שהיא חלק מצור באחר שהוא חלק ממזרח ירושלים. כידוע, במזרח ירושלים יכולים פלסטינים לגור רק אם משרד הפנים של מדינת ישראל העניק להם מעמד של תושבי קבע. מעמד כזה סירב משרד הפנים להעניק לשני התאומים הצעירים, למרות שאביהם הוא תושב קבע בירושלים כדת וכדין. מאז 2008 נאבק אחמד עטון, אביהם של התאומים, על מעמדם של בניו – אך בית המשפט העליון דן בעניין והחליט שהתאומים לא יזכו למעמד קבע.

אכן, נשיאת בית המשפט דורית בייניש קבעה כי לא יתכן פיצול בתוך משפחה, לאב זכות תושבות במקום מגוריו ולילדיו אין זכות לגור באותו מקום – אך היא נותרה במיעוט. השופט גרוניס, הנשיא המיועד לבית המשפט קבע יחד עם חברו אדמונד לוי כי פיצול כזה במשפחה יתכן גם יתכן, "כדי לא לקבוע תקדים".

"עכשיו הילדים שלי יהיו בכלא בתוך הבית. כל שוטר יוכל בכל רגע לעצור אותם. הם לא יוכלו לצאת, לא ללמוד, לא לעבוד, לא להתחתן." אמר האב, שתקוותו האחרונה נכזבה.

אם כך החליט "בית משפט הנוטה שמאלה", מה היה מחליט בית משפט הנוטה לימין?

***

בית המשפט העליון של מדינת ישראל הוא חלק מהממסד השלטוני. יש לו שותפות אינטרסים ומערכת ערכים משותפת עם הממשלה, ועם הכנסת, ועם צה"ל ועם השב"כ והמוסד. הוא פועל על פי חוקי הכנסת (אם כי יש לו סמכות נרחבת לפרש אותם) ויוצא מהנחה שפעולות הממשלה ומדיניותה הם לגיטימיים (אלא אם הוכח ההיפך בבירור). שופטיו מאד לא ירצו לנקוט בשום  צעד שיהווה (או יראה) פגיעה בביטחון המדינה או ערעור יסודות המפעל הציוני.  

אבל שופטי בית המשפט העליון הם גם חלק מהממסד המשפטי הבינלאומי, יחד עם שופטי בית המשפט העליון בארצות הברית ושופטי בית המשפט האירופי לזכויות האדם בשטרסבורג ושופטי בית הדין הבינלאומי בהאג והמרצים למשפטים בפקולטות היוקרתיות ברחבי אמריקה ואירופה, והם מאד לא רוצים לעשות צעד שיהיה (או יתפרש) כפגיעה בעקרונות השוויון והדמוקרטיה כפי שהתגבשו במדינות הדמוקרטיות המערביות בחמישים השנה האחרונות.

אז מה עושים השופטים? הם מסתכלים לכאן ומסתכלים לכאן מתפשרים לכאן ומתפשרים לכאן. מיד לאחר המלחמה בשנת 1967 החליט מאיר שמגר, נשיא בית המשפט העליון אז, שבית המשפט יקבל וידון בעתירות של תושבים פלסטינים מן השטחים שזה עתה נכבשו ויעביר ביקורת שיפוטית על מעשיו של הצבא. אך בית המשפט החליט גם שעתירות כאלה לא יוכלו להתבסס   על אמנת ג'נבה הרביעית, וכי מדינת ישראל אינה מחויבת לנהוג לפי האמנה הזאת לכל פרטיה ודקדוקיה אלא רק על פי "העקרונות ההומניטריים" שלה.

כך, למשל, קבע בית המשפט כי מדינת ישראל אינה מחויבת לסעיף באמנת ג'נבה האוסר על מדינה כובשת להעביר ולישב את אזרחיה בשטח הכבוש – שכן קביעה שהייתה הופכת כל התנחלות באשר היא לבלתי חוקית, ויוצאת בהתנגשות חזיתית אל מול מדיניות הממשלה. התנחלויות קמו והתרחבו – באישורו בשתיקה ולעיתים במפורש של בית המשפט. כך למשל, כאשר במרס 1979 הוגשה עתירה נגד הפקעת קרקעות פלסטיניות לצורך הקמתה של התנחלות בית אל מצפון לרמאללה, הגיש אלוף הפיקוד תצהיר לבית המשפט כי "גם התנחלות אזרחית היא חלק ממערכת הביטחון של מדינת ישראל" ולכן ההפקעה דרושה לצרכי ביטחון. בית המשפט לא רצה לחלוק על חוות דעתו המקצועית של אלוף בצה"ל,  וקיבל את עמדת המדינה. ראש הממשלה דאז מנחם בגין הצהיר בשמחה מעל במת הכנסת "יש שופטים בירושלים – ההתנחלויות הן חוקיות!" והיו אלה אנשי השמאל אשר רגזו מאד על בית המשפט.

אבל חצי שנה אחר כך, כאשר הוגשה עתירה נגד הפקעת קרקעות ליד שכם למען התנחלות אלון מורה, הגישו האלוף במיל. מתי פלד ורב אלוף במיל. חיים בר לב חוות דעת ביטחונית נגדית לזו של האלוף המכהן וקבעו שהתנחלויות אינן משרתות את הביטחון ורק מעמיסות עליו עומס נוסף. ובית המשפט קיבל את דעתם וקבע שאסור להפקיע קרקעות פרטיות לצורך הקמת התנחלויות, ואת הקרקעות שהופקעו יש להחזיר מיד לבעליהם. ומהרו הפעם אנשי השלום להכריז "יש שופטים בירושלים", ולרגע נבהלו המתנחלים ותומכיהם. אבל עד מהרה מצאה המדינה שיטות להכריז הרבה הרבה קרקעות כאדמות מדינה, תוך שימוש יצירתי בכל מיני חוקים שנותרו מהתקופה העותמנית, וגם אם היו  במשך דורות בידי חקלאים פלסטינים הרי הם אדמות מדינה וייעודן להקים עליהן התנחלויות ישראליות, וכל זה חוקי לחלוטין לטעמו של בג"צ...

ומאוחר יותר התעוררה שאלת חומת ההפרדה (או גדר ההפרדה או מכשול ההפרדה וכל יתר שמותיו), והגיעה לדיון בבית הדין הבינלאומי בהאג. ושם קבעו השופטים כי אמנת ג'נבה כן חלה ומחייבת את מדינת ישראל, ואסור לישראל להקים חומת הפרדה בתוכו של שטח כבוש, בצורה החוסמת לכפריים פלסטינים את הגישה לאדמותיהם. אם רוצה ישראל להקים גדר גבול כדי לגונן על גבולותיה, המקום הנכון והמתאים הוא על הקו הירוק, גבול 1967, גבולה הבינלאומי המוכר של מדינת ישראל. ואז באו שופטי בג"צ וקבעו פסק דינם השונה באותו ענין, וקבעו שלהקים חומת הפרדה בתוך שטחי הגדה המערבית כן מותר כשלעצמו, אבל הפגיעה בפלסטינים צריכה להיות מידתית. ולכן קבעו השופטים שבמקומות מסוימים צריך להזיז את הגדר ולהחזיר לפלסטינים (חלק מן) השטח שנגזל מהם. וזעקו אנשי הימין חמס על בית המשפט השמאלני העוזר לערבים ופוגע בביטחון, ושלטונות הצבא לא מיהרו לבצע את ההחלטה והגיעו עד סף בזיון בית המשפט, ובסוף בכל זאת הזיזו את הגדר והחומה בכמה מקומות, ולחקלאים המסוימים שזאת אדמתם זהו בהחלט הבדל משמעותי ביותר.

ובינתיים נושא אחר לגמרי: זוג ישראלים מהמעמד הבינוני בשם קעדאן בקשו לקנות בית בישוב חדש – ונענו בשלילה בגלל היותם ערבים. וכאשר הם עתרו לבג"צ, השיבו רשויות המדינה  לשופטים במפורש ובכנות כי אכן מדובר כאן בהקמת ישוב ליהודים בלבד ולערבים אין בו מקום, ואין כאן רבותא משום שהקמת ישובים ליהודים בלבד הייתה מאז ומתמיד מאבני היסוד של התנועה הציונית. ואמר אז נשיא בית המשפט העליון אהרון ברק "זאת ההחלטה הקשה בחיי" אבל אחרי שנים של התחבטות החליט בכל זאת לקבל את העתירה ולחייב את רשויות המדינה לאפשר לזוג קעדאן לקנות בית, כמו כל אזרח ישראלי אחר בלי הבדל דת, גזע ולאום. ולקח לבני הזוג עוד כמה שנים ומאבקים בירוקרטיים עד שיכלו להיכנס לביתם. אבל בינתיים מצאו הרשויות שיטה חדשה – יש ועדות קבלה והן מוסמכות לדחות את מי שרוצה לקנות בית בישוב כי "אינם מתאימים למרקם החברתי", והשיטה הזאת זכתה לאישור בחוק שהועבר לאחרונה בכנסת. עתירות המערערות על חוקיות השיטה הזאת עדיין תלויות ועומדות בבג"צ...
ועלתה השאלה של שיטות החקירה שנוהג בהן שירות הביטחון הכללי, ובמשך שנים כאשר פנו עורכי דינם של נחקרים פלסטינים וטענו כי לקוחותיהם עוברים עינויים סרב בית המשפט לדון בעתירה בטיעונים טכניים שונים ומשונים, וכאשר הגישו ארגוני זכויות אדם עתירה כוללת על העינויים ("לחץ פיזי מתון") נמשך ונסחב בה הדיון במשך שנים ולא הגיע לכלל הכרעה, וראשי השב"כ רמזו רמיזות חדות כי אם יתערבו השופטים בשיטות החקירה יהיו הם אחראים ואשמים לכל גל מעשי הטרור שיתרחש. ובאותה תקופה נהג נשיא בית המשפט העליון אהרון ברק להתארח כל שנה בפקולטה למשפטים באוניברסיטת ייל היוקרתית בארצות הברית, וסטודנטים שם התכוונו  לקיים הפגנת מחאה נגד "השופט העליון המאפשר עינויים". ובמאמץ רב מנעו ראשי הפקולטה את ההפגנה ואת הבושה לאורח הכבוד שלהם, אך זמן קצר לאחר שובו של ברק לירושלים קיבל בית המשפט העליון את עתירת ארגוני זכויות האדם ואסר על השב"כ להשתמש בשיטות של "לחץ פיזי מתון" אשר נוגדות את החוק הבינלאומי. (מאוחר יותר המציא השב"כ שיטות שונות במעט מאלה שעליהן הטיל בג"צ איסור...)

ושוב חזרה לפתחו של בג"צ שאלת ההתנחלויות. ארגוני שלום וזכויות אדם אספו והביאו הוכחות שלמרות השפע הגדול של "אדמות מדינה" שעמדו לרשותם הרשו לעצמם המתנחלים לתפוס אדמות פרטיות של פלסטינים, ללא הפקעה וללא הליך כלשהו – שוד וגזל,פשוטו כמשמעו. והחליט בית המשפט שעל ההתנחלויות האלה להתפנות, ובמיוחד קבע כי התנחלות מיגרון שהפכה סמל ודגל לתנועת ההתנחלות חייבת להתפנות עד מרס 2012. ועל כך זעקו והזדעקו המתנחלים ותומכיהם, ואיימו במרי אזרחי ואלימות בקנה מידה גדול והרב הרבה תגי מחיר, ושר החוץ ליברמן כבר הודיע שאם יבוצע צו בית המשפט במיגרון הוא יפרוש מן הממשלה ויערער את יציבותה. ואולי לכן נוצר מבחינת ממשלת נתניהו מצב חירום ודחיפות מיוחדת לשנות עוד לפני מרס 2012  את הרכבו ודרך פעולתו של בית המשפט העליון.

***
אז מי אתה, בג"צ, בית המשפט העליון של מדינת ישראל? המגן האחרון שנותר לדמוקרטיה וזכויות האדם או בסך הכול "השוטר הטוב" במשחק תפקידים שמשחקת מדינת ישראל בפני העולם? או גם וגם, קצת מזה וקצת מזה ולא בדיוק זה או זה? בית המשפט העליון מביט כל הזמן לשני כיוונים, מתחשב התחשבויות שונות ומנוגדות, ומגיע לכל מיני פשרות שהן לפעמים פשרות רקובות. הרבה שנים, גם ממשלת ישראל רצתה שיהיה בית משפט כזה וגם הפיקה ממנו לא מעט תועלת. "יש שופטים בירושלים" אפשר להכריז רק כאשר בעולם לוקחים ברצינות את השופטים האלה.

אבל באו ימים אחרים וזמירות אחרות וימין אחר – ימין שאינו מתבייש ואינו נבוך ואינו מרגיש צורך לשים מסכה על הפנים, ממשלה אשר בה מכהן אביגדור ליברמן כדיפלומט הראשי ובכוונה תחילה מציבה אותו כפנים אשר מדינת ישראל מציגה כלפי העולם. ועכשיו רוצים שגם בית המשפט העליון ילך בתלם, ויסתכל רק לכיוון אחד, רק לכיוון הממשלה והכנסת והצבא והשב"כ והמוסד, יפנה עורף סוף סוף לקולגות באמריקה ובאירופה ולכל השטויות האלה שנקראות דמוקרטיה וזכויות אדם. ולשם כך מתחבלים תחבולות ומעקמים פרוצדורות ומשנים חוקים במהירות הבזק ורומסים כל מכשול והכול בגלוי ובמצח נחושה. לא עוד צביעות.

האם זה אפשרי? בהחלט זה אפשרי. נגמרו הימים בהם אפשר היה להגיד במדינת ישראל "לא יעלה על הדעת". הכול פתוח, הכול אפשרי. אפילו בית משפט עליון בצלמו ובדמותו של הרוב בכנסת ישראל הנוכחית. למה לא? גם בצפון קוריאה יש מוסד שנקרא בית משפט עליון. גם בסוריה.

יום שבת, 19 בנובמבר 2011

המנוולים שינו כאן את הכללים

המנוולים שינו כאן את הכללים


בסקר דעת קהל שנערך בישראל לפני מספר שנים תמכו כשישים  אחוז מהנשאלים ברעיון של הצטרפות ישראל לאיחוד האירופי. בינתיים זה עוד לא קרה, אבל ישראלים שמחים מאד לעובדה שקבוצות הכדורגל והכדורסל שלנו זוכות להשתתף באליפויות אירופיות. גם תחרות הזמר של האירוויזיון זוכה בישראל לתשומת לב ציבורית זהה לפחות לזאת במדינות שנמצאות ביבשת אירופה עצמה.

אבל כמה ישראלים היו רוצים לקבל את סמכות בית הדין האירופי לזכויות האדם היושב בשטרסבורג?
***
בנימין זאב הרצל היה מתפלא מאד לשמוע שפעם "קולוניאליזם" תהיה מלה גסה וכל מיני ציונים יכתבו מאמרים וגם ספרים בניסיון להוכיח שאין שום קשר ושום דמיון בין ציונות וקולוניאליזם. "Jewish Colonial Trust"  היה שמו של המוסד הפיננסי שהקימה התנועה הציונית בתחילתה (כיום בנק לאומי לישראל).  הרצל הקדיש זמן ומאמץ רבים למפגשים עם שר המושבות הבריטי וניסיונות לשכנע אותו שהציונות יכולה להיות בעלת ברית נאמנה לאימפריה הבריטית חובקת העולם. כאשר קמה התנועה הציונית היה ברור ומקובל, בעולם שנחשב אז נאור ותרבותי, שלאירופים יש זכות לתפוס שליטה ביתר חלקי העולם ולהתיישב בהם, עם או בלי הסכמתם של  "הילידים".


כאשר קמה מדינת ישראל והקמתה הפכה מאות אלפי פלסטינים לפליטים, זה היה רק זמן קצר לאחר שבאירופה נעקרו וגורשו מיליוני אנשים מבתיהם ומארצות בהן חיו מאות שנים, מעשים שהיום היו נקראים "טיהור אתני" ואז בוצעו בסמכות וברשות ולפי החלטות רשמיות של המנצחים במלחמה שהתכנסו בועידת פוטסדאם בשנת 1945.  בעיקר נעקרו וגורשו מבתיהם גרמנים במזרח אירופה (בשנת 1945 היתה הדעה המקובלת שכל מה שקורה לגרמנים הם הביאו על עצמם) אבל גם לא מעט פולנים ואוקראינים ובני עוד כמה וכמה עמים נעקרו בכח הזרוע מבתיהם...


ובשנה שבה קמה מדינת ישראל, וגם עוד כמה וכמה שנים אחר כך, הייתה מקובלת בארצות הברית של אמריקה הפרדה ואפליה על פי החוק בין לבנים ושחורים, וחלקים גדולים ומשמעותיים במערכת הפוליטית האמריקאית חשבו שכך בדיוק צריך להיות. ובאותן שנים גם חשבו רוב הצרפתים שאלג'יריה היא חלק מצרפת ותישאר שכזאת לנצח נצחים, ומליון וחצי מתנחלים צרפתים ישבו באלג'יריה וקיימו בה שליטה פוליטית וכלכלית, ולערבים באלגי'ריה הצרפתית לא היו זכויות אזרח ורק כל מיני רדיקלים וקיצונים בצרפת חשבו שזה לא בסדר. ולא במקרה, כאשר התמרדו הערבים האלה ופתחו במלחמת שחרור, ראתה צרפת במדינת ישראל הצעירה את בעלת הברית הטבעית והמובנת מאליה.


הרבה שנים לא היה כל כך קשה להיות להיות חברים במועדון המדינות הדמוקרטיות המערביות. תנאי הקבלה לא היו מאד נוקשים, ונורמות ההתנהגות של החברות האחרות במועדון לא היו כל כך שונות. אבל בשנות השישים זה התחיל להשתנות והדרכים החלו להיפרד ולפנות לכיוונים מנוגדים. אלג'יריה זכתה לעצמאות לאחר מלחמה קשה ואכזרית, וכל המושבות הצרפתיות והבריטיות והאחרות זכו לעצמאות, וכל רעיון הקולוניאליזם וההתנחלות בשטחו של עם אחר הפכו בלתי מקובלים ובלתי לגיטימיים. ובדרום ארצות הברית יצאו מרטין לותר קינג וחבריו השחורים וגם הלבנים למאבק קשה ואינטנסיבי ובסופו של דבר ניצחו, וחוקי ההפרדה והאפליה בין לבנים ושחורים בוטלו והאפליה הפכה בלתי חוקית ובלתי לגיטימית ונסללה הדרך שתוביל לכניסת נשיא שחור לבית הלבן ונקבעה נורמה מחייבת שכל המתגוררים תחת שלטונה של ממשלה חייבים להיות שותפים בבחירות בהן נבחרת הממשלה הזאת.


ובדיוק בזמן הזה, בשנות השישים בהן יצאו הסטודנטים להפגנות סוערות באירופה ואמריקה ונאבקו נגד מלחמת וייטנאם ונגד הממשל בצרפת, יצאה מדינת ישראל למלחמה של שישה ימים וכבשה שטחים בהם היא יושבת עד היום. וסגדה המדינה לצבאה המנצח ופורסמה סדרה של אלבומי ניצחון והרב הראשי של הצבא המנצח יצא לחפש מקומות קדושים בשטחים שנכבשו ולהריע בהם בתרועת שופרות. ותנועת ההתנחלות ב'ארץ אבותינו' החלה כבר למחרת הכיבוש, בעזרתם ותמיכתם האדיבה של שרים ממפלגת העבודה שלא הבינו שאת קברה הפוליטי של מפלגתם (ולא רק שלה) הם כורים. והאנשים שהבינו כבר אז את גודל הסכנה וגודל האסון ויצאו בלילה לכתוב על קירות תל אביב סיסמאות נגד הכיבוש שזה עתה החל נותרו במיעוט וקולם לא נשמע.


ומאז ועד היום מתרחב הפער ומדינת ישראל הפכה לכבשה השחורה במועדון הזה של המדינות הדמוקרטיות המערביות שאליו היא כל כך רוצה להשתייך. יותר ויותר, מי שמסתכל מבחוץ רואה את גולית הישראלי המשוריין ומולו עומד דוד הפלסטיני הקטן עם האבן ביד.


היה רגע של הפסקה בימיו של יצחק רבין - אדם שבילה את מרבית חייו במלחמות, אך גם כשעבר את גיל שבעים ניחן בגמישות מחשבתית ויכולת לבחון מחדש דברים בהם האמין כל חייו. כשראה שישראל מבודדת את  עצמה לדעת, נכנסת למסלול של מלחמת נצח עם שכניה באזור ואבדן ידידיה בעולם, החליט יצחק רבין בנחישות לשנות כיוון וללחוץ את ידו של יאסר ערפאת ולהיכנס להסכם שעתיד היה להביא להקמת מדינת פלסטין לא יאוחר מחודש מאי 1999.


אבל אז רעמו שלושת היריות של המתנקש בכיכר, ובין כל ראשי הממשלה שכיהנו מאז הרצח לא קם יורש ליצחק רבין. מורשת רבין עדיין חיה בקרב בני הנוער שהגיעו לכיכר ביום שבת לפני שבוע, כדי לכבד את זכרו של האיש שנרצח כשהיו תינוקות או לא עדיין לא נולדו, ולהישבע אמונים לדרך שבה הלך בשנים האחרונות חייו ואשר למענה מת. אבל ישראל כמדינה הפנתה עורף ליצחק רבין ומורשתו ובחרה בדרך ההפוכה, בכל הכוח  ישר אל התהום.

לאלף את האירופאים


לאלף את האירופאים


בעוד חודש פחות או יותר, לאחר שהמכבש האמריקאי יחסום את ההכרה במדינת פלסטין במועצת הביטחון של האו"ם, יעבור הדיון לעצרת הכללית של האו"ם, שם אין וטו אמריקאי. ולקראת ההצבעה הזאת עשה ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו מאמץ אינטנסיבי לגייס את תמיכתן של המדינות הדמוקרטיות המערביות להצביע נגד הבקשה הפלסטינית. במיוחד ביקש את תמיכתן של מדינות אירופה, שם קיים ביקורים חוזרים ונשנים והחמיא להן ולמנהיגיהן.  שוב ושוב הצהיר נתניהו כי אם יתייצבו המדינות הדמוקרטיות והנאורות לצידו, לרוב התומך בפלסטינים "לא יהיה תוקף מוסרי".

ובדיוק עכשיו הגיש חבר הכנסת אופיר אקוניס, מקורבו של נתניהו, הצעת חוק המתייחסת קצת אחרת לאותן המדינות בדיוק. הצעת חוק אשר באה "לאסור על עמותות בישראל לקבל תרומות מממשלות וגופים בינלאומיים כדוגמת האיחוד האירופי", ולמנוע את "התערבותן של מדינות זרות בפוליטיקה הישראלית" ותמיכתן בפעילות של (חס וחלילה!) ארגוני זכויות אדם...

מי שמדבר על תוקף מוסרי.

יום שלישי, 8 בנובמבר 2011

מלכוד 23

מלכוד 23

בשנת 2005 ביצעה מדינת ישראל פעולה גדולה שנקראה "ההתנתקות מעזה", ולאחר שהושלמה הפעולה הזאת הודיעה המדינה לבית המשפט העליון שהיא כבר אינה שולטת ברצועת עזה ואינה אחראית למתרחש שם.

כאשר נשאלה מדינת ישראל מדוע אם כן ממשיכות ספינות המלחמה שלה לשוט מול חופי עזה ולחסום את דרכו של כי שמנסה להיכנס לשם או לצאת משם, הודיעה המדינה כי הטילה מצור ימי על רצועת עזה. ואכן, ישנה בחוק הבינלאומי אפשרות כזאת, להטיל מצור ימי על חופים של מדינה אחרת. אך האם מחשיבה מדינת ישראל את חופי עזה כחופים של מדינה אחרת?

בשבת האחרונה הפליגו שתי ספינות לעבר חופי עזה, אחת מקנדה והשנייה מאירלנד.  בלב ים,במים בינלאומיים,  עלו והשתלטו עליהן אנשי השייטת המהוללת של חיל הים של מדינת ישראל. "הפעם זה עבר בלי אלימות" נאמר בידיעה קצרה שפורסמה למחרת היום בעיתון הנפוץ "ידיעות אחרונות". לא לגמרי מדויק. השייטים מקנדה ואוסטרליה ואירלנד ועוד מדינות באמת לא הפעילו שום אלימות, אנשי השייטת המהוללת השתמשו בשוקרים חשמליים וכיוונו אקדחים טעונים לראשיהם של הפעילים. אבל מה שנכון נכון, הפעם הזאת אנשי השייטת לא לחצו על ההדק, וכולם בספינות שרדו והגיעו חיים לתאי המעצר.

"אתם נאשמים בעבירה על חוק הכניסה לישראל. תחתמו כאן: 'אני מודה שנכנסתי לתחומי מדינת ישראל באופן בלתי חוקי'" אמרו חוקרי משטרת ישראל. "בהחלט לא" ענו הפעילים. "לא רצינו ולא הייתה לנו שום כוונה להיכנס לתחומי מדינת ישראל. רצינו להגיע לעזה, ואתם בעצמכם הודעתם שעזה זאת לא ישראל. נכנסנו לשטח ישראל רק מפי שהחיילים שלכם לקחו אותנו מספינה במים בינלאומיים והביאו אותנו לשטח ישראל בכוח ונגד רצוננו".

"אם אינכם חותמים על הודאה שנכנסתם לישראל באופן בלתי חוקי, אנחנו נשאיר אתכם כאן" סיכם  השוטר...

השני לנובמבר - והרביעי

השני לנובמבר - והרביעי

בשבוע שעבר חלף לו בשקט ה-2 בנובמבר –  94 שנים מאז אותו היום בשנת 1917 כאשר ארתור ג'יימס בלפור, שר החוץ הבריטי, חתם על המסמך הידוע בהיסטוריה הציונית בשם "הצהרת בלפור". היו זמנים בהם צוין היום הזה בטכסים וחגיגות נלהבות בקרב היהודים שחיו בארץ הזאת ובהפגנות מחאה זועמות של שכניהם הערבים – אך מאז קרו עוד כמה וכמה דברים ונוספו עוד כמה וכמה תאריכים ראויים לציון בשמחה ו/או בזעם, והצהרת בלפור נדחקה אי שם לשוליים. וראוי אולי לנצל את ההזדמנות ולהזכיר אותה שוב.

"מסמך קצר בעל חשיבות היסטורית מרובה. "ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל" - אבל "בתנאי ברור שלא ייעשה שום דבר העלול לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות של עדות לא יהודיות בארץ ישראל". ("בפלסטינה" נכתב במקור האנגלי, ובתרגום לעברית נכתב כמעט תמיד "ארץ ישראל", וההבדל אינו לשוני בלבד).

בכוונת מכוון לא נתנו הבריטים הסבר מפורט מה זה בדיוק "בית לאומי" והשאירו בכך מעט "עמימות קונסטרוקטיבית".  אך לאיש לא היה ספק כי עם הקמת מדינת ישראל בשנת 1948 אכן קם והיה למציאות הבית הלאומי הזה (באותו שלב, אגב, ממשלת הוד מלכותו כבר לא ממש ראתה זאת בעין יפה). ומה עם החצי השני? מי הציוני – ולו הנלהב ביותר - שיעז לבוא ולטעון כי מאז 1917 לא נפגעו ולו כהוא זה זכויותיהן של העדות הלא יהודיות בארץ ישראל?


איך לבנות ולקיים בארץ הזאת בית לאומי ליהודים מבלי לפגוע בזכויות הערבים? איך להגן על זכויות הערבים בלי לפגוע בבית הלאומי היהודי? איך לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה, להיכנס למים ולהישאר יבש? הבריטים ניסו לשמור על המאזן הבלתי אפשרי במשך שלושים שנה של מריבות וסכסוכים ושפיכות דמים, ובסוף הרימו ידיים ועזבו. אחר כך אף אחד לא ממש ניסה לאזן בין הדברים, והיו הרבה הרבה סכסוכים ומלחמות והרבה סבל, והתפיסה המקובלת הייתה של משחק סכום אפס, מה שטוב לנו רע להם ומה שטוב להם רע לנו ונשכים להרגם לפני שיהרגו הם אותנו.

ואז, לרגע אחד של תקווה, נדמה היה שהכללים השתנו. בטכס שנערכת על מדשאת הבית הלבן לחצו  מנהיג ישראלי ומנהיג פלסטיני ידיים וחתמו על מסמך בו נאמר כי "ממשלת ישראל וארגון השחרור הפלסטיני מסכימים כי הגיעה העת לשים קץ לעשרות שנים של עימות וסכסוך, מכירים הדדית בזכויותיהם הלגיטימיות והפוליטיות ושואפים לפעול ככל יכולתם לחיות בדו-קיום בשלום ובכבוד ובביטחון הדדיים ולהגיע להסדר שלום צודק, בר-קיימא וכולל ולפיוס היסטורי ". וראש הממשלה שהיה למדינת ישראל באותו זמן חתם על המסמך הזה ולקח אותו ברצינות וניסה לממש אותו הלכה למעשה והתכוון להגיע להסכם קבע, הסכם שלום עם הפלסטינים, עד לתאריך שנקבע בהסכם שעליו חתם – לא יאוחר מחודש מאי 1999.

אבל הוא לא זכה לראות את היום הזה. ברביעי בנובמבר 1995, שבעים ושמונה שנים ועוד יומיים לאחר שפורסמה הצהרת בלפור, רעמו שלוש יריות אקדח בכיכר שבה הסתיימה זה עתה עצרת שלום גדולה. ראש הממשלה הישראלי הראשון (והיחיד עד היום) שבאמת רצה והתכוון להביא לנו שלום עם שכנינו הפלסטינים שילם על כך בחייו. וחודש מאי 1999 עבר בלי הסכם קבע ובלי מדינה פלסטינית. והכיבוש נמשך ולמעשה גם הוחרף, וההתנחלויות התרחבו, והפיגועים וההפצצות ושפיכות דמים ועוד שפיכות דמים משני הצדדים.

ושוב חזרנו  למשחק של סכום אפס, ולהלחם ולהלחם ללא תוחלת ולהרוג ולהיהרג ולהיכנס לנדודים במנהרה אפלה בלי שמץ של אור לפנינו. תשעים וארבע שנים לאחר הצהרת בלפור ושש עשרה שנה אחרי רצח רבין החליטה ממשלת ישראל להעניש את הפלסטינים על חוצפתם לבקש מעמד מדינה בארגון אונסק"ו ולבנות עוד 2000 יחידות דיור השמורות למתנחלים יהודים בלבד, על חלקות קרקע שמדינת ישראל הכריזה עליהן כ"אדמות מדינה" וכך הפקיעה אותן מהפלסטינים.  (""בתנאי ברור שלא ייעשה שום דבר העלול לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות של עדות לא יהודיות בארץ ישראל" – מי עוד זוכר?).

השבוע קיים ד"ר יובל שטייניץ, פילוסוף ידוע מאוניברסיטת חיפה המכהן כשר האוצר של מדינת ישראל, ביקור לבבי במיוחד בהתנחלות קרית ארבע (כן, אותה ההתנחלות בה עולים לרגל לאחוזת הקבר של ברוך גולשטיין שבלב פארק מאיר כהנא) וציין כמה הוא שמח ומאושר להגביר ולהגדיל את התקציבים הממשלתיים המגיעים להתנחלויות בכלל ולקריית ארבע בפרט. ועוד ציין ד"ר שטייניץ במהלך ביקורו בקרית ארבע כי "יהיה זה מוזר אם תמשיך מדינת ישראל להעביר כספים לאונסק"ו".

הרבה פחות מוזר שחברו לממשלה של שטייניץ, שר החוץ אביגדור ליברמן, מנהיג מפלגת הימין הקיצוני והגזעני בישראל, ישגר את שגרירו באו"ם לפגוש את מרין לה-פן, מנהיגת מפלגת הימין הקיצוני והגזעני בצרפת (אולי לאחל לה שתגיע גם היא להיות שרת חוץ?)

במוצאי שבת הבאה, ה-12 בנובמבר, בשעה 7.30 בערב,יתכנסו בכיכר רבין בתל אביב האנשים שזוכרים את יצחק רבין ואת מה שיצחק רבין מסמל ועל מה הוא הקריב את חייו. האנשים שחושבים שמדינת ישראל יכולה עדיין לשנות כיוון, לעלות על דרך השלום ולהמשיך בה.







יום שבת, 29 באוקטובר 2011

מאיפה זה בא לנו?


מאיפה זה בא לנו?


ושוב בפעם האלף הסלמה בגבול הרצועה, והם ירו עלינו טילים ואנחנו הפצצנו והרגנו להם חמישה והם ירו עוד טילים והלילה חיל האויר יחזור לרצועה ויפציץ שוב, ולגמרי במקרה כל זה קורה בדיוק בלילה בו תנועת המחאה החברתית מתנערת מתרדמה וחוזרת לרחובות.

מה פתאום? למה דווקא עכשיו? היו לנו חודשים של שקט בגבול הרצועה בזמן שהעסקה בושלה ונסגרה, וביצענו את החילופים, וגלעד שלנו חזר הביתה, ומהאסירים הפלסטינים מי ששוחרר שוחרר והאחרים יצטרכו לחכות עוד עשר או עשרים שנה, ובחזרה סגרנו ונעלנו את הרצועה. וכידוע שלחנו לעזה אסירים מהגדה המערבית כי יותר מדי מסוכן לתת להם לחזור הביתה. ולמשפחות שלהם לא נתנו אישור לנסוע לעזה לבקר את בניהם שלא ראו אותם כבר עשר שנים ויותר. לא, בזה אין ממש סיכון בטחוני - אבל זה עניין עקרוני. שידעו ויראו כולם מי כאן הבוס וידעו כולם שמדינת ישראל מחזיקה את המפתחות לרצועת עזה, בלי אישור שלנו אף אחד לא יכנס ולא יצא מהרצועה. אז נכון, היו כמה ארגוני זכויות אדם שאמרו שעכשיו שגלעד שליט שוחרר הגיע הזמן להסיר את המצור על עזה. נו באמת, מה השמאלנים האלה מבינים? גלעד שליט זה גלעד שליט ומצור זה מצור, אין שום קשר.  המצור נשאר בדיוק כמו שהיה ושלא יבלבלו את המוח. ועכשיו פתאום יורים עלינו מעזה ומשגרים טילים ומכניסים את כל הדרום למקלטים? מה פתאום? מה עשינו להם? אז הרגנו חמישה, אז מה? מחבלים מנוולים, זה הגיע להם ועוד איך הגיע! ואם מעיזים לירות צריך ללמד אותם לקח, להפציץ ולהפציץ עוד ועוד, ולירות ולהרוג ולהרוג ואז הם ילמדו לקח ולא ישגרו עוד טילים. ואם דווקא זה יכניס אותם לאמביציה והם דווקא יגיבו עם עוד ועוד טילים? נו, לא אלמן ישראל, במחסני חיל האויר יש הרבה הרבה פצצות משוכללות עם כוח הרס גדול, נפציץ ונפציץ ונפציץ, כל הכבוד לצה"ל!

בינתיים, בבאר שבע כבר בוטלה הפגנת המחאה החברתית. רווח נקי, שישבו בבית בקרבת החדר המוגן ולא יצאו לרחובות לצעוק על צדק חברתי. יש גבול לכל תעלול!


הביצה והתרנגולת

למה מטילים מצור על הרצועה? מה השאלה, זה לגמרי ברור, יגיד האזרח הקטן ברחובות תל אביב וירושלים. הם יורים עלינו טילים, הם ממררים לנו את החיים, נלמד אותם לקח עד שיפסיקו לירות טילים. מה כאן לא ברור?

למה יורים טילים על אשדוד? מה השאלה, זה לגמרי ברור, יגיד האזרח הקטן ברחובות עזה ורפיח. הם מטילים עלינו מצור, הם ממררים לנו את החיים, נלמד אותם לקח עד שיסירו את המצור. מה כאן לא ברור?

אז איך יוצאים מהמלכוד הזה? טוב, רק לפני זמן קצר הייתה לנו דוגמא איך פותרים בעיה קשה וכאובה בינינו לבין תושבי עזה. מדברים ומנהלים משא ומתן, ומציעים הצעות והצעות נגדיות ובסוף מגיעים להסדר שפחות או יותר משביע את רצון כולם. ואם אי אפשר לשבת ליחד ליד השולחן אז מוצאים מתווך שיעביר מסרים מצד א' לצד ב' ובחזרה. אפשר לבקש מן המתווכים  המצרים שכבר מכירים היטב את המסלול מתל אביב לעזה ובחזרה...




יום ראשון, 23 באוקטובר 2011

עם מי מדברים?

עם מי מדברים?

לפני מספר חודשים נחתם הסכם פיוס בין הרשות הפלסטינית השוכנת ברמאללה לבין הנהגת החמאס שבעזה, והוסכם על סיום הסכסוך הממושך ביניהם ועל כוונה להקים ממשלה אחת שתייצג את הפלסטינים כולם ועל הליכה לבחירות חדשות בהן יוכלו התושבים הפלסטינים להביע באופן חופשי את רצונם. ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו פרסם תגובה זועמת והודיע כי אם יתממש הסכם הפיוס הפלסטיני ותקום ממשלה שם ממשלה הכוללת את ארגון החמאס, מדינת ישראל תנתק מיד כל קשר עם הרשות הפלסטינית ושוב לא תראה בה שותפה למשא ומתן (אם וכאשר יהיה משא ומתן...).

כפי שאנו יודעים היום, כמעט בדיוק באותו זמן חלה פריצת דרך משמעותית במשא ומתן שניהל אותו בנימין נתניהו עם אותו ארגון החמאס, בנושא חילופי שבויים. הצעה חדשה שהועברה מן החמאס אל ממשלת ישראל הראתה מידה משמעותית של התגמשות מצד החמאס, ונסללה הדרך לביצוע העסקה בשבוע שעבר וחזרתו של גלעד שליט לביתו.

משהו מוזר כאן, לא לגמרי עקבי. לא במקרה, במשאל דעת הקהל שנערך בשבוע שעבר הביעו לא פחות מ-79% מן הנשאלים את דעתם כי על ממשלת ישראל להתחיל לנהל משא ומתן גלוי עם החמאס, גם בלי להזדקק למתווכים מצרים או גרמנים. כמובן, תוצאות משאל דעת קהל לא מחייבות את הממשלה. ובכל זאת, מה יגיד נתניהו אם וכאשר תוקם בפועל ממשלה פלסטינית משותפת לפת"ח ולחמאס? "לא ולא, בשום אופן לא, עם אלה לא נדבר לעולם, אנחנו באופן עקרוני לא מדברים עם חמאס?" זה לא ישמע לגמרי אמין.

יום רביעי, 12 באוקטובר 2011

מזל טוב!

מזל טוב!

מזל טוב, קודם כל, לגלעד שליט, שיצא סוף כל סוף משבי לחופש ומחשיכה לאור גדול ומבידוד וניתוק מהעולם ישר אל מערבולת אדירה של פוליטיקאים וכלי תקשורת. (ונקווה שיתנו לו גם קצת זמן להיות בחיק משפחתו, ושיוכל אי פעם גם לחיות חיים רגילים של אדם צעיר רגיל). ומזל טוב להורים ולאח ולסבא, למשפחה המסורה והעיקשת שלא ויתרה ונאבקה והפגינה וגייסה המונים  והצליחה בסופו של דבר להזיז גם את ממשלתו של בנימין נתניהו.

ומזל טוב גם לאלף ועשרים ושבעה אסירים ואסירות פלסטינים שיצאו גם הם משבי לחופש ומחשיכה לאור גדול, ולמשפחות שהתגעגעו לבניהן ובנותיהן לא פחות ממשפחת שליט והפגינו שוב ושוב במשך שנים רבות והניפו בכיכרות שלטים ותצלומים (וכמעט מעולם לא סוקרו ולא הוזכרו באמצעי התקשורת של מדינת ישראל).

מזל טוב לכולנו, שנחתם הסכם אשר מעורר שמחה בליבות רבים בירושלים וגם בעזה, בתל אביב וגם ברמאללה. הדגמה חיה ש"משחק סכום אפס" הוא לא בהכרח המשחק היחיד בעירנו.  שבהחלט יכול להיות הסכם שמתאים וטוב לשני הצדדים. "לא נכנענו לחמאס וגם לא הכנענו אותו, הגענו להסכם עם ויתורים הדדיים" אמר היום ראש השב"כ יורם כהן. 

מזל טוב לכולנו שקיבלנו הדגמה חיה שבהחלט אפשר לנהל משא ומתן – ולא רק עם פת"ח והרשות הפלסטינית אלא גם חמאס – ולסיים אותו בהצלחה. אפשר, אם מתכוונים ברצינות שהמשא ומתן יצליח ושהוא יגמר בהסכם וההסכם יבוצע בשטח לכל פרטיו ודקדוקיו. לא מה שראינו כל כך הרבה פעמים, הצגה של משא ומתן, לחיצות ידיים והזדמנויות צילום לתקשורת והצהרות על "תהליך שלום" שלעולם לא מגיע לשום מקום ומציאות של כיבוש נמשך ודיכוי מעמיק והתנחלויות מתרחבות.

אם רוצים ברצינות להגיע למטרה, אפשר לוותר על ההצגות. לא הכרחי להזמין צלמים, אפילו אין הכרח לשבת סביב שולחן אחד. מספיק גם שיעבור מתווך מצרי או גרמני ויעביר מצד הצעות והצעות נגדיות. אם באמת רוצים להגיע לתוצאות, זה מספיק בהחלט – היום יש לנו הוכחה.

אם באמת רוצים, אפשר להגיע לשלום בין מדינת ישראל הריבונית למדינת פלסטין הריבונית. ואז כבר לא תהיה סיבה לפלסטינים ששוחררו מהכלא לבצע מעשי אלימות נגד ישראל (וגם לא  לפלסטינים שמעולם לא היו בכלא). וגם הפלסטינים יוכלו להפסיק לדאוג מפני חיילים ומתנחלים ישראלים חמושים, ומפני טנקים, ומפני מזל"טים, ומפני מטוסים, ומפני ספינות טילים. ואפשר יהיה לבצע קיצוצים נרחבים מאד מאד בתקציב הביטחון ולהעביר הרבה הרבה כספים למטרות חברתיות, וכבר לא יוכלו קצינים ופוליטיקאים לזעוק זעקות שבר ולאיים עלינו בסכנות חמורות ונוראות.

לא מציאותי?

כמאמר השיר: אל תגידו יום יבוא – הביאו את היום, ובכל הכיכרות, הריעו לשלום. או במלים אחרות: אם תרצו, אין זו אגדה.

יום שבת, 8 באוקטובר 2011

האיש שנולד ביום בו פרצה המלחמה

האיש שנולד ביום בו פרצה המלחמה
תמונת מצב ביום הכיפורים 2011 (1)

שוב, כמו כל שנה מאז 1973, יום הכיפורים הוא ההזדמנות להזכיר את  זכר המלחמה ההיא וההפתעה שהופתעה מדינת ישראל, ושוב מחפשים העיתונים חיילים וקצינים שיספרו סיפורי גבורה שעדיין לא פורסמו בשנים קודמות, ובכותרות העיתונים מדברים הרמטכ"ל ובכירי קציניו על הדרכים הטובות ביותר לנצח במלחמה הבאה. ומכיוון שזה עתה התנהלו במדינה הזאת הפגנות ענקיות בדרישה לפתרון בעיות חברתיות חמורות ועלתה גם ההצעה לקצץ בתקציב הביטחון, יום הכיפורים מספק השנה גם הזדמנות פז לשוחרי הצבא והביטחון ותקציב הביטחון להיערך להתקפת נגד ולדרוש שלא יקצצו אפילו אגורה אחת.

"ידיעות אחרונות" מצא זוית מקורית: לראיין קציני צבא בני 38, אשר נולדו בזמן המלחמה ההיא. כמו למשל סא"ל עמיחי סגל, שנולד בדיוק ביום הראשון למלחמה ההיא. הוא מפקד על גדוד נצח יהודה בחטיבת כפיר – החטיבה שהוקמה במיוחד כדי לקיים את שלטון מדינת ישראל בשטחי "יהודה ושומרון" וחייליה נכנסים כל יום ובעיקר כל לילה לערים ולכפרים הפלסטינים כדי לקיים מעצרים. כמו רבים מקציני החטיבה הוא ומשפחתו גרים בהתנחלות עלי, שם מצאו "קהילה מאד עוזרת ותומכת". סגן אלוף סגל אינו מוטרד במיוחד מן העובדה ששלושים ושמונה שנים לאחר המלחמה שהשתוללה ביום בו נולד עדיין לא הגיעה מדינת ישראל לשלום עם שכניה, ואנשי הצבא מדברים על המלחמה הבאה במונחים של "כאשר" יותר מאשר "אם". בעיניו של סגן אלוף סגל, יש בעיות ומטרות לאומיות חשובות יותר מן השלום.

מי עוד זוכר שאת מלחמת יום הכיפורים אפשר היה למנוע, ושבשנת 1978 חתמה ישראל על אותו הסכם שלום עם מצרים שאפשר היה לחתום כבר בשנת 1970? על הלקח הזה רק מעטים רומזים היום. 
 

יש חרם ויש חרם

יש חרם ויש חרם
תמונת מצב ביום הכיפורים 2011 (2)


מעולם לא היו בישראל ימים טובים יותר לחרמות של צרכנים. החרם שהוטל על חברת "תנובה", ענקית מוצרי החלב, הצליח להביא להורדה משמעותית במחירי מוצריה. עכשיו מחפשים יוזמי החרם את המטרה הבאה האפקטיבית ביותר, וכותבי המאמרים בעיתונות מהללים ומשבחים אותם על היזמה המוצלחת שסוף סוף הצליחה להוציא את הישראלים מן האדישות המסורתית שלהם.

וגם יוזמי חרם התיירות הישראלי על טורקיה חוגגים השבוע ניצחון קטן. ממשלת טורקיה החליטה להחזיר את נספח התיירות משגרירותה בתל אביב. התיירות הישראלית לטורקיה, שרק לפני שנתיים גאתה במאות האלפים, ירדה עכשיו כמעט לאפס. לשם מה לבזבז כסף על נספח תיירות כאשר אין תיירות?

ורק חרם אחד יצא מחוץ לחוק במדינת ישראל, אסור מכל איסור. לפי החוק שהעבירה הכנסת בישיבת לילה דרמטית לפני כמה חודשים, כל אדם וכל גוף בישראל המעז לקרוא להטיל חרם על מוצרי ההתנחלויות מסתכן בתביעת נזיקין העלולה להוריד אותו מנכסיו.

יום לאחר שעבר החוק הגישה תנועת גוש שלום (אשר אני במקרה הדובר שלה) עתירה לבג"צ וביקשה לפסול את החוק החדש מכל וכל, שכן מודבר באפליה פסולה בין חרם לחרם ובין מחאה למחאה, פגיעה חמורה ובלתי מוצדקת בחופש הביטוי וההתארגנות והפעילות הפוליטית.

שופטי בג"צ הקציבו למדינה שישים יום למתן תשובתה לעתירה. הפרקליטים לא הזדרזו לענות. בשבוע שעבר נגמרו שישים הימים, וביום האחרון פנתה פרקליטות המדינה וביקשה עוד שישים יום למתן תשובתה.

לא כל כך מפליא שהפרקליטים מתקשים בגיבוש תשובתם ובמילוי המשימה כפוית הטובה להגן בבית המשפט על מדיניותה של ממשלת נתניהו ועל דברי החקיקה שמעביר הרוב הימני בכנסת ישראל. שהרי כבר מבעוד מועד פנו הפרקליטים כמה פעמים אל חברי הכנסת  בבקשה ותחינה  ואזהרה כי מדובר בחוק מפוקפק הנמצא  ממש על "הקו האדום".

 

אור ירוק ואור אדום משוודיה

 אור ירוק ואור אדום משוודיה
תמונת מצב ביום הכיפורים 2011 (3)

השבוע קיבל פרופסור דן שכטמן את הטלפון שכל איש מדע משתוקק אליו, הטלפון משוודיה המבשר על זכייתו בפרס נובל  לכימיה. יום של שמחה וגאווה לפרופסור שכטמן ולקהילה המדעית בארצנו ולמדינת ישראל בכלל, אשר אזרחיה זכו בשנים האחרונות לפרסי נובל במספר העולה בהרבה על חלקם היחסי באוכלוסיית העולם.

וכמעט בדיוק באותו היום קיבלנו גם מסר אחר ופחות נעים משוודיה, שם חתמו 218 מרצים ופרופסורים על עצומה הקוראת לנתק כל קשר עם האוניברסיטאות בישראל, עד אשר תחדל מדינת ישראל מן הכיבוש המתמשך ודיכוי העם הפלסטיני. באופן ספציפי, מרצים במכון הטכנולוגי המלכותי בשטוקהולם קראו להנהלת המכון שלהם לחדול משיתוף פעולה עם הטכניון בחיפה, שבו עובד פרופסור שכטמן, בשל קשריו ההדוקים של הטכניון עם צה"ל והתעשיות הביטחוניות בישראל, וחלקם של מדעני הטכניון בפיתוח מערכות נשק חדשות.

את הבעיה הזאת לא יוכלו לפתור מדענים ישראלים, ויהיו מבריקים ככל שיהיו. סיום הכיבוש ודיכוי הפלסטינים, אשר משחיר את שמה של ישראל בעולם כולו, הוא תפקיד המוטל על כתפי הממשלה וההנהגה הפוליטית.
 

בלי חגיגות בכלא

בלי חגיגות בכלא 
תמונת מצב ביום הכיפורים 2011 (4)

את יום הכיפורים הזה, כמו את זה שקדם לו, מבלים הוריו של גלעד שליט באוהל מול בית ראש הממשלה בירושלים. המחיר לשחרורו של שליט משבי החמאס מוכר וידוע, רשימת האסירים הפלסטינים ששחרורם נדרש בעסקת חליפין נמצאת מזה שנים בידיה של ממשלת ישראל – אלא שראש הממשלה אינו מוכן לשלם את המחיר.

לפני מספר חודשים מצא בנימין תחליף. בנאום דרמטי שפורסם בכותרות העיתונים הודיע ש"נגמרה החגיגה של האסירים הפלסטינים בכלא הישראלי" ומיד החלו שלטונות הכלא להרע  את תנאיהם של אלפי האסירים הפלסטינים בכלא הישראלי ולשלול את האפשרות ללמוד לימודים אקדמיים בהתכתבות ולהגביל את העיתונים שיכולו לקרוא וערוצי הטלויזיה שיוכלו לצפות בהם ולהכניס רבים מהם לבידוד וניתוק כמעט מוחלט מאסירים אחרים ומן העולם החיצון. והכול כמובן בשמו ולמענו של גלעד שליט הכלוא המבודד אי שם ברצועת עזה.

ועברו כמה חודשים של המדיניות הקשוחה החדשה בבתי הכלא ומחנות המעצר. וכפי שניתן היה לצפות (וגם נצפה מראש על ידי אנשים המבינים קצת בנושא), שחרורו של גלעד שליט לא התקדם ולו במילימטר, והתעוררה מרירות בקרב האסירים הפלסטינים שתנאיהם היו רחוקים מלהיות "חגיגה" גם מקודם, ושביתת רעב בכלא התחילה לצבור תאוצה. אמצעי התקשורת בישראל כמעט לא דיווחו. לאזרחי ישראל, שבעיניהם מדובר ב"מחבלים" ו"רוצחים" בודאי לא אכפת. אבל בציבור הפלסטיני, שם כמעט בכל משפחה יש מי שיושב היום בכלא הישראלי ו/או מי שישב בכלא בעבר, שביתת רעב מעורר גלים והדים גוברים והולכים.

כבר היו דברים כאלה בעבר, במחזוריות קבועה מאז כבשה ישראל את השטחים הפלסטינים בשנת 1967 והחלה לכלוא פלסטינים שביטאו בצורות שונות את התנגדותם לשלטון הזה (לא כולם, אגב, בדרכים אלימות). מדי כמה שנים החליט מי שהחליט להחמיר את התנאים ו"לגמור את החגיגה", והחלה שביתת רעב שגרמה לאי שקט ומתיחות בכלא עצמו וגם בשטח, ובסופו של דבר החליטו השלטונות בשקט להפסיק את הרעת התנאים ולהחזיר את המצב לקדמותו. וכך קרוב לודאי יהיה גם הפעם.

וגלעד שליט? יש לקוות שהוא עוד ישתחרר, ויחזור בשלום לחיק משפחתו האוהבת, ולחגיגות שמחה נלהבות בכול רחבי המדינה. מיד כאשר תקבל ממשלת ישראל את ההחלטה לבצע את העסקה ולשלם את המחיר הנדרש.


 

יום שבת, 1 באוקטובר 2011

סופן של שנות אוסלו


סופן של שנות אוסלו

לא משנה מה יקרה בחודשים הקרובים, דבר אחד ברור: הסטטוס קוו של שני העשורים האחרונים נגמר.

העימות בין מחמוד עבאס ובנימין נתניהו מעל במת האו"ם התקיים כמעט בדיוק שמונה עשרה שנים לאחר מפגש קודמת של מנהיגי ישראל ופלסטין. זה היה בספטמבר 1993, כאשר יצחק רבין ויאסר ערפאת לחצו ידיים על מדשאת הבית הלבן, והתקווה הייתה באוויר, והשלום נראה קרוב. הסכם הביניים נחתם, לפיו הוקמה רשות פלסטינית בעלת סמכות וכוח מוגבלים מאוד. היא הוקמה כהליך זמני בלבד, לתקופה מוגדרת של חמש שנים. נקבע לוח זמנים ברור שעל פיו המשא ומתן היה צריך להסתיים בהקמת  מדינה פלסטינית עצמאית לחלוטין, לא יאוחר מחודש מאי 1999.

רבין נרצח, וערפאת מת בנסיבות שנותרו שנויות במחלוקת, וישראלים רבים ופלסטינים רבים עוד הרבה יותר מתו בצורות זוועתיות שונות ומשונות. פלסטין לא הוקמה במאי 1999, וגם לא במועדים נוספים שנקבעו מאוחר יותר ולא נאכפו. וההתנחלויות בשטחים הכבושים התרחבו לכדי כפליים מגודלן בספטמבר 1993, ועול הכיבוש מכביד על הפלסטינים לכל הפחות באותה מידה כמו לפני שמונה עשרה שנה. ובסקר דעת הקהל האחרון שנערך בישראל,  יותר ממחצית הנשאלים אמרו שהם אינם מאמינים שהשלום יושג אי פעם.

אם תשאלו עובר אורח ברחובות תל אביב מה השתבש, קרוב לודאי שתקבלו את התשובה (הכנה) כי ישראל הייתה נדיבה מאוד כלפי הפלסטינים והם ענו לה בטרור וירי טילים. אם תשאלו את אותה שאלה ברחובות רמאללה, קרוב לודאי שהתשובה (הלא פחות כנה) תהיה שהפלסטינים הם שעשו ויתורים עצומים וכי ישראל ענתה להם בהכבדת הכיבוש והרחבת ההתנחלויות - שלא לדבר על שלושת השבועות  של הפצצת עזה. בעיקרו של דבר, כאן וגם כאן התשובה היא זהה: "ניסינו לעשות איתם שלום, עשינו כל מאמץ, אבל הם רק רוצים להרוג אותנו ולקחת את אדמתנו" – כאשר ההבדל היחיד הוא מי זה "אנחנו" ומי זה "הם".

לאחר הבחירות של 1992, אשר הביאו את רבין לשלטון, קונן ראש הממשלה המפסיד יצחק שמיר: "יכולנו להמשיך לדבר עוד עשר שנים, ובינתיים להרחיב את ההתנחלויות". אבל למרות שרבין עלה לשלטון, ובמשך זמן מה המונח "תהליך השלום" נראה כבעל תוכן אמיתי, בסופו של דבר היה זה חזונו של שמיר שהתגשם. כבר מזה עשרים שנה מדינת ישראל עושה בדיוק מה ששמיר הציע (ולנתניהו לגמרי לא היה אכפת להמשיך בזה עוד עשרים שנה לפחות).

***

בשנות הזוהר של אוסלו, ההסכמים העלו תקווה בקרב רוב הפלסטינים ובקרב מחנה השלום שאז פרח בישראל, בעוד המתנחלים ובני בריתם התנגדו להם בשצף קצף. אני עדיין זוכר את הזמן שבו היו הרחובות מלאים במדבקות של הימין הקיצוני עם הסיסמא "פושעי אוסלו לדין". באירוניה היסטורית, עם חלוף השנים השתנו העמדות מאד, גם אם בצנעה וללא הכרזות פומביות.

המצב אשר נועד להיות זמני ולהימשך לא יותר מחמש שנים הוארך בפועל ללא הגבלת זמן. הרשות הפלסטינית מוגבלת  למובלעות מבודדות, המהוות רק 42% משטח הגדה המערבית. גם שם, כוחות הביטחון שלה מחויבים לקיים את  "שיתוף הפעולה הביטחוני" ולזוז הצידה כאשר כוחות ישראליים פושטים בכל שעה של היום או (בעיקר) בלילה, עוצרים כל מי שהם רוצים וגוררים אותם לחקירה עם "לחץ פיזי מתון" בידי שירותי הביטחון הישראליים.

שאר הגדה המערבית מוגדרת בתור "שטח
C", אשר ממשלת ישראל והמתנחלים עושים בו כבתוך שלהם – להקים  ולהרחיב התנחלויות, להעניק (נכון יותר, לסרב להעניק) היתרי בנייה לפלסטינים ולהרוס בתים שנבנו ללא היתר כזה , לשאוב מים ולשמור את חלק הארי שלהם למתנחלים הישראלים (וגם לאזרחים במרכזי האוכלוסייה בישראל). נציגי הממשלה יכולים לטעון כי לפלסטינים כבר יש רשות עם שלטון עצמי, כולל נשיא, ראש ממשלה, קבינט והפרלמנט – אולם בפועל, רב"ט ישראלי בן 19 העומד במחסום על כביש רמאללה-שכם מחזיק בידו הרבה יותר כוח ושליטה על חיי היום של הפלסטינים מאשר הנשיא וראש הממשלה הפלסטינים גם יחד.

אין פלא כי רבים מאנשי הימין בישראל, גם בקרב המתנחלים, מודים כי מנקודת מבטם האופציה הטובה ביותר לעתיד תהיה "פשוט להמשיך את המצב הנוכחי" – כלומר, המצב שנוצר על ידי אוסלו. ואין פלא כי הפלסטינים יותר ויותר מתרעמים כנגד הרשות הפלסטינית שפעם עוררה את תקוותיהם, ומתחילים לראות בה מכשול להשגת שאיפותיהם הלאומיות, ולמעשה גוף המשתף פעולה עם הכיבוש הישראלי. אין פלא שישנם פלסטינים הקוראים בפה מלא לפירוק הרשות הפלסטינית, ורבים אחרים אשר לא יזילו דמעה על העלמה.

מה יכולים הנשיא מחמוד עבאס (אבו מאזן) וראש הממשלה שלו סלאם פיאד לעשות כדי להפיג רגשות כאלה בקרב בוחריהם ולהשיב את אמינותם? למעשה, רק דבר אחד יכול לעזור: הוכחה מוצקה כי המצב שיצרה אוסלו הוא אכן מצב זמני וכי במקומו יבואו סיום הכיבוש והקמת מדינה פלסטינית בעלת ריבונות מלאה.

לא סיבוב חדש של משא ומתן הוא מה שיתן לפלסטינים הוכחה כזאת. בהחלט לא עוד הזדמנות צילום שבה נשיא ארצות הברית מטיל חגיגית את חסותו על טכס לחיצות ידיים בין מנהיגים ישראלים ופלסטינים, תוך העמדת פנים חלולה של חוסר משוא פנים. לא אחרי שמונה עשרה שנים בהן המונח "תהליך השלום" הפך להיות בדיחה עצובה בין פלסטינים וישראלים כאחד.

וכך, עלה הרעיון כי הפלסטינים יפסיקו לחכות לטובות מאת ממשלת ישראל או מארה"ב שממשלת ישראל אוחזת באחיזת חנק את הפוליטיקה הפנימית שלה. במקום זאת, הפלסטינים החליטו לקחת את גורלם בידיהם, על ידי מאמץ לשבירת הקיפאון בן עשרות השנים, וללכת באומץ אל האו"ם ולדרוש הכרה כמדינה ריבונית - כמו שישראל מוכרת כמדינה ריבונית מזה יותר משישה עשורים, כמו שלא פחות מ-193 מדינות ריבוניות מוכרות ברחבי העולם. להשמעת התביעה הזאת לא ביקשו הפלסטינים ולא נדרשו לאישור של אף אחד, והם התמידו בה בעקשנות גם לנוכח הרוגז הפומבי והבוטה של מעצמת העל האמריקאית.

עד כה, זאת הייתה הצלחה גדולה בתחום יחסי הציבור. הפלסטינים הציבו במשך חודשים את מצוקתם על סדר היום העולמי, והכריחו את כולם - נתניהו, אובמה, ומנהיגי אירופה - להגיב ולהתמודד עם יוזמה פלסטינית. את זה הם כבר השיגו, אפילו אם האמריקאים יטרפדו את הבקשה עצמה על ידי וטו גלוי במועצת הביטחון או במסע לחצים אדירים מאחורי הקלעים על מדינות חלשות שבמקרה מחזיקות מושב מכריע במועצת הביטחון. עמידתו האיתנה בלחץ האמריקאי הכבד הגבירה מאד - לפחות לעת עתה - את הפופולריות של מחמוד עבאס, שמעולם לא היה מנהיג כריזמטי במיוחד.

ארצות הברית, מצידה - והנשיא אובמה, אישית – נדרשים לשלם מחיר מדיני גבוה עבור משוא הפנים והתמיכה העיוורת בממשלת ישראל. על הנאום הנשיאותי באו"ם, הבוטה והמשוחד בעליל, אשר סתר במפורש את עמדותיו הקודמות של אובמה ואשר אומץ בחום בידי לא אחר מאשר אביגדור ליברמן. ועל כך שארצות הברית הגיבה רק במס שפתיים של גינוי חסר משמעות להחלטת נתניהו לבנות 1100 יחידות דיור "ליהודים בלבד" במזרח ירושלים, בעוד אשר הפלסטינים נענשו בעונש מוחשי ביותר של עצירת סיוע בסך 200 מליוני דולר בגלל העזתם לדרוש הכרה במדינתם.

בסיכומו של דבר, ארצות הברית ערערה בצורה יסודיות מאד את המעמד המדיני של עצמה והציגה לראווה בפני העולם כולו עד כמה היא פסולה לשמש כמתווך בלעדי במזרח התיכון - מעמד שאותו השיג קיסינג'ר עוד בשנות השבעים של המאה הקודמת. זאת, במיוחד מפני שהעמדות המוטות והמשוחדות כל כך הוצגו בידי לא אחר מאשר הנשיא אובמה, ממנו היו ציפיות למשהו טוב יותר (או מנקודת המבט של הימין הישראלי, למשהו גרוע יותר).

נשיא צרפת, ניקולא סרקוזי, שעלה על במת עצרת האו"ם לאחר אובמה, קיבל תשומת לב בינלאומית ניכרת כאשר אמר כי "צריך להפסיק לחשוב שמדינה אחת, אפילו הגדולה ביותר, או קבוצה קטנה של מדינות, יכולה לפתור בעיה כל כך מורכבת". כבר מזה עשרות שנים לא הושמעה שם דרישה כה ברורה להחליף את ארה"ב במתווך אובייקטיבי יותר בין ישראל לפלסטינים. ובכלל, אובמה עצמו - אשר מאמציו הדיפלומטיים הסתיימו בכישלון חרוץ ויש לו הרבה נושאים דחופים אחרים לעסוק בהם - אולי לא ממש יתנגד שמישהו אחר יקח על עצמו את תפוח האדמה הלוהט הזה.

ובכל זאת, היכן ניתן למצוא בורר חלופי יעיל וללא משוא פנים, חזק והחלטי מספיק כדי לאכוף את עמדותיו? האם האירופאים, הרחוקים מלהיות מאוחדים ושקועים במשבר כלכלי עמוק משלהם, יכולים לקחת על עצמם את התפקיד הזה? מה יקרה אם יתברר שהפניה לאו"ם לא הביאה לפלסטינים שום תוצאה קונקרטית, שום צעד ממשי לקראת שחרור מחנק הכיבוש?

נאומו הדרמטי של אבו מאזן באו"ם כלל קטע שכמעט לא זכה לתשומת לבה של התקשורת הישראלית, ואשר שלל הפרשנים התעלמו ממנו לחלוטין: "מדיניות ההתנחלות עלולה לערער את הרשות הלאומית הפלסטינית ואפילו להביא לסוף קיומה". בראיון לעיתון אל-קודס עבאס היה מפורש יותר:"אני אחזור אל ההנהגה הפלסטינית, והיא תצטרך לקבל החלטה האם הגיע הזמן שישראל תיטול על עצמה מחדש את מלוא אחריותה ככוח כובש. (...) לא נקיים את הרשות הפלסטינית כמוסד הקיים בשמו בלבד".

בקיצור, תקופת הביניים - אשר הייתה אמורה להמשך חמש שנים לפי הסכמי אוסלו ואשר ממשלות ישראל השונות הצליחו להאריך אותה לשמונה עשרה – עומדת כנראה להסתיים בקרוב. המצב לא יישאר כפי שהיה לפני שאבו מאזן הפנה את קריאת בני עמו אל הקהילה הבינלאומית. הרשות הפלסטינית עשויה להשתדרג לדרגת מדינה ריבונית מלאה - או שהיא תיעלם מהשטח ותשאיר מאחוריה ואקום ומצב חדש ובלתי צפוי לחלוטין.


יום שני, 19 בספטמבר 2011

אזהרה מלפני מאה שנה

 אזהרה מלפני מאה שנה

לפני מספר ימים מצאתי מתגולל ברחוב ליד ביתי ספר ישן – אוסף כתביו של מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, סופר ומשורר ופרשן ציוני שנולד בשנת 1865 ומת ב-1921. פעם היה שמו ידוע ומפורסם וכיום כמעט נשכח ואפילו מי שמתגוררים ברחוב ברדיצ'בסקי בתל אביב אינם יודעים בדיוק על שם מי נקרא הרחוב. פתחתי את הדפים המצהיבים ומצאתי מאמר שנכתב לאחר הקונגרס הציוני השביעי,  שהתקיים בשנת 1907 בבאזל, ונדמה כאילו זה עתה נכתב. (הדגשות - במקור).
  
(...) שמענו בירור דברים על דבר התנועה הערבית ובני הערבים. לא קרקע בתולה ארץ-ישראל לפנינו, כי אם קרקע מיושבת על ידי גוי עובד אדמתו ויש גם לו זכויות על אדמתו… הסופר א. חרמוני, יליד ארץ-ישראל, עורר במאמריו על דבר התנועה הערבית ב"השילוח" על אלה הדברים; ועוד יותר מפורש שמענו מפי תושב ארץ-ישראל אחר, המורה יצחק אפשטיין, שגלל בימי הקונגרס הציוני השביעי בבזל את השאלה הרַבּה הזאת לפנינו, שאלת יחס בני-ישראל הבאים להשתקע בארץ-ישראל אל הערבים…
"שאלה נעלמה" קרא לה המרצה. "העובדה, שאפשר היה להסיח את הדעת משאלה יסודית כזו, ושאחר שלושים שנה של עבודה ישובית צריך לדבר עליה כעל חקירה חדשה, עובדה מעציבה זו מוכיחה לו למדי את קלות-הדעת השוררת בתנועתנו".

"מיום שצמחה התנועה הלאומית לא חדלו העסקנים הציונים מלהתעניין בסדרי הארץ ובחוקיה וכו'. על הכל דנינו והתוַכּחנו וכו'; אך דבר אחד שכחנו: שכחנו, כי יש בארץ חמדתנו עם שלם, שנאחז בה זה מאות בשנים, ומעולם לא היה בדעתו לעזבה".

והוא הולך ומתאר לנו את העם החי הזה בתור עם "בעל לב רגש ונפש אוהבת", שקשוּר הוא במולדתו בעבותות חזקים" וש"יש לשער, שהרבה ממנו הם נידחי עמנו ופליטיו, שהתבוללו בעמים בימי הרדיפות והחורבנות", וגם בדמם חלק ממנו. "אם יש איכרים, המרטיבים את שדותיהם בזיעתם, הם הערבים". "בהתפתחותו הגופנית עולה הערבי על כל עמי אירופה".  

"כבר הגיעה השעה, אמר הציר הלז, לשרש את הדעה המשובשת, שנתפשטה בקרב הציונים, כי בארץ-ישראל יש אדמה בלתי נעבדת מחוסר ידים וכו'". "אין שדות שוממים, ולהיפך, כל פלח משתדל להוסיף על חלקתו מאדמת הבור הסמוכה לה". 

"ובכן, כשאנו באים להיאחז בארץ, הלא מתעוררת מיד השאלה: מה יעשו הפלחים, אשר את שדותיהם נקנה אנחנו? – ואנה יפנה המודח? – אמנם המושבה העברית ממציאה לכזה לפעמים עבודה וכו'; אבל ראשית, הלא אין יכולים להתחייב להספיק לו עבודה בקביעות, ושנית – בזאת נרע לעשות. כי כשתינתן לפלח עבודה במושבה המיוסדת על אדמתו, תינתן לו גם היכולת לבלי היפרד מעל האדמה, שגידלתהוּ וכילכלתוּ מיום היוָלדוֹ, והוא יוסיף להבי עליה גם אחר-כך כעל נחלתו, שנעשקה לפי שעה על ידי זרים"…

הוסיף המרצה לאמור: "נניח כי בארץ אבותינו אין לנו לדאוג לאחרים וכי מוּתר לנו, או אולי גם חובה מוטלת עלינו, לקנות קרקעות מכל הבא בידינו. האומנם יכול אופן-קניה זה להתמיד? האומנם יחרישו המנושלים הללו ויקבלו ברוח קרה מה שנעשה להם? הלא סוף סף יתעוררו להשיב בכוח האגרוף מה ששללו מהם בתוקף הזהב! הלא משפטים ידברו עם הזרים, שנתשו אותם מעל אדמתם. – ומי יודע, אם לא יהיו אז לתובעים ולשופטים גם יחד… והאנשים אמיצי-לב, מזוינים כולם, קַלעים נפלאים, רוכבים מצוינים, קנאים לאומתם וביחוד לדתם. – והעם הזה הלא הוא אך חלק קטן של הגוי הגדול, המחזיק בכל סביבות ארצנו: בסוריה, בארם-נהרים, בערב ובמצרים"…

"ואַל לנו לזלזל בזכויותיו של העם הזה – קרא – וביחוד חלילה לנו להשתמש ברשע עושקי-אחים. אַל לנו לבטוח באפר המכסה את הגחלת: זיק אחד יתמלט – ויהיה לתבערה שלא תכבה". –  –  – 

האם באמת בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל בספטמבר 2011, אינו מסוגל לראות מה שראה ותיאר בבהירות מיכה יוסף ברדיצ'בסקי לפני יותר ממאה שנה?





יום שבת, 17 בספטמבר 2011

כפר עקבה, הדחפורים והאמת של נתניהו


כפר עקבה, הדחפורים והאמת של נתניהו

נוסח של מכתב מחאה מופיע בסוף

שלשום בבוקר זה קרה שוב. כמו פעמים רבים בעשרות השנים האחרונות הגיעו כוחות גדולים של של צבא ההגנה לישראל אל כפר קטן בשם עקבה, בפינה הצפון מזרחית של הגדה המערבית. חיילים רכובים על ג'יפים דהרו ברחוב הראשי (והיחיד) של הכפר, ובעקבותיהם התנהלו שלושה דחפורים. שלושה בתים הוחרבו עד היסוד, ועשרים תושבים (מבין קצת יותר משלוש מאות תושבי הכפר) הושלכו לרחוב. הדחפורים גם הרסו וחרשו את כביש הגישה לכפר, הידוע בפי התושבים בשם "כביש השלום", באורך של כקילומטר וחצי, וחסמו אותו בערימות גדולות של עפר והריסות. ועוד כביש באורך של כקילומטר המשמש את תושבי הכפר נהרס ונחסם בצורה דומה.

אל החיילים נלווה איש בשם אשר צור, קצין במנהל האזרחי שמקיימת מדינת ישראל בגדה המערבית, איש אשר מזה שנים רבות לקח על עצמו כמשימה אישית למרר את חייהם של תושבי עקבה ולהוציא צווי הריסה וגם לדאוג לביצועם בפועל, הלכה למעשה. אשר צור צפה בדחפורים העוסקים במלאכת ההרס ותושבי הכפר יכלו לראות חיוך רחב על פניו, ואחר כך הוא עלה על דחפור וביקש מאחד החיילים לצלם אותו. ואחר כך הוא יצא מן הכפר עם החיילים והדחפורים – עד לפעם הבאה.

"למה הם עושים לנו את זה? מה עשינו להם?" שאל אותי (ולא בפעם הראשונה) חג' סמי סאדק, ראש הכפר עקבה. חג' סמי הוא נכה המרותק לכסא גלגלים לאחר שבגיל צעיר נורה בגבו במהלך אימונים באש חיה שקיימו כוחות צה"ל בשטח הכפר. "אני אישית וכל תושבי הכפר סבלנו סבל קשה מן הכיבוש הישראלי, אך אין בלבנו כל שנאה. מעולם לא היו אצלנו שום מעשים אלימים. אני נסעתי כמה פעמים להרצאות באירופה ובאמריקה ובכל מקום שהייתי אמרתי שכל רצוננו הוא לחיות בשלום עם הישראלים. רק שיעזבו אותנו לחיות את חיינו בכפר שלנו, שיפסיקו להרוס לנו את הבתים והכבישים".

איך להבין ואיך להסביר שזאת כנראה לא מקריות וגם לא גחמה סדיסטית של אדם אחד, שזאת מדיניות שמגיעה ישר מלמעלה, היישר משולחנה של ממשלת ישראל. לא מדיניות חדשה ולא תכנית חדשה, אלא התכנית שיזם כבר ב-1967 שר בכיר בממשלת  ישראל ושמו יגאל אלון ותכניתו "תכנית אלון" חיה וקיימת עשרות שנים לאחר מותו, ועל פי התכנית הזאת  צריכה מדינת ישראל לקיים שליטה קבועה בבקעת הירדן. לרוע מזלו של הכפר עקבה, הוא נמצא בשוליה של בקעת הירדן , ואם אך יוכלו השלטונות "להיפטר" ממנו אפשר יהיה להרחיב בכמה קילומטרים את שטחה של בקעת הירדן ה"נקיה מערבים". וכך כחלק מן המאמצים הנמשכים לבצע ולממש את התכנית הזאת הגיעו שוב הדחפורים אל עקבה ושוב הרסו ושוב החריבו.

ובדרך המקרה (ואולי לא רק?) באו הדחפורים אל הכפר עקבה בדיוק ביום בו הודיע ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו על כוונתו לצאת אל עצרת האו"ם בשבוע הבא ולשאת בה נאום הסברה נמלץ ולהגיד קבל עם ועדה את האמת שלו ולהסביר מדוע הוא קורא לאומות העולם לדחות על הסף את דרישת הפלסטינים להשתחרר מהכיבוש ולהקים את מדינתם העצמאית. לפי מה שפורסם, עומד נתניהו לדבר באו"ם על צדקת הדרך של ישראל, על החברה הדמוקרטית שלה ועל שאיפתה לשלום. את שמו של הכפר עקבה כנראה לא יזכיר נתניהו בנאומו מעל במת האו"ם.

============================================================
לכבוד
ראש הממשלה, בנימין נתניהו

שר הביטחון, אהוד ברק
pniot@mod.gov.il

א.נ.

ברצוני להביע את מחאתי החריפה על ההתנכלות הנמשכת של  הרשויות הצבאיות בגדה המערבית לכפר הקטן עקבה, שממזרח לטובאס, ובמיוחד על הפשיטה של כוחות צבא גדולים מלווים בדחפורים בבוקר ה-15 לספטמבר 2011 בה הוחרבו שלושה מבתי הכפר ויותר מעשרים תושבים נשארו ללא קורת גג, וכן נהרס, נחרש ונחסם כביש הגישה העיקרי לכפר הידוע בפי תושביו בשם "כביש השלום". במיוחד ערב הדיון הגורלי באו"ם על דרישת הפלסטינים להשתחרר מהכיבוש ולזכות להיות עם חופשי בארצם, פגיעה קשה זאת בכפר קטן שתושביו מבקשים רק לחיות בשלווה בבתיהם היא סימן מבשר רעה ביותר לגבי מדיניותה וכוונותיה של ממשלת  ישראל.

יום שבת, 10 בספטמבר 2011

פשיטת הרגל של דיפלומטית הדרכים העוקפות

פשיטת הרגל של דיפלומטית הדרכים העוקפות

זה היה לפני כמאה שנה: התנועה הציונית, שקמה לישב ולהתנחל בארץ אבות ולהקים בה מדינה יהודית, נתקלה בהתנגדות גוברת והולכת של תושבי הארץ, שגם הם ראו בה את  ארץ אבותיהם. כבר אז עלה על דעתם של ראשי הציונות כי אולי אפשר להתגבר על ההתנגדות על ידי יצירת דרכי עקיפין ומציאת בעלי ברית ברחבי האזור אשר יאזנו ויבטלו את התנגדות הערבים המקומיים בפלסטינה (א"י) המנדטורית.

הראשונים אשר להם נועד תפקיד זה היו בני השושלת ההאשמית, אשר בימי מלחמת העולם הראשונה הובילו את המרד הערבי באימפריה העותמנית ומאוחר יותר הפכו לאמירים של עבר הירדן ואחר כך המלכים של ממלכת ירדן.

כבר בשנת 1921 נפגש חיים וייצמן – נשיא מדינת ישראל לעתיד – עם האמיר פייסל, מייסד השושלת, ושמע מפיו הצהרה אוהדת למדי כלפי הציונות ומטרותיה. נותרה רק הבעיה שהערבים הפלסטינים, שבארצם חתרה הציונות להקים את המדינה היהודית, לא בדיוק הסמיכו את האמיר פייסל וצאצאיו לעשות ויתורים בשמם. ובמשך עשרות שנים נמשכה הברית הבלתי רשמית עם ההאשמים, ואפילו כאשר מצאו עצמם במלחמה בשנת 1948 נמשכו הקשרים החשאיים ובעקבות המלחמה עודדה מדינת ישראל את ממלכת ירדן לספח אליה את מה שנודע מאז בשם "הגדה המערבית" ולמחוק את השם "פלסטין" מן המפה. אך לטווח ארוך, הפלסטינים לא נעלמו ורק טוטאו מתחת לשטיח והגיחו משם אל אור הזרקורים לאחר מלחמה נוספת בשנת 1967, ולאחר עוד מאבקים ואינתיפאדות הוסרה מסדר היום אחת ולתמיד "האופציה הירדנית" שהייתה פעם (מי עוד זוכר?) חביבתו של שמעון פרס.

אך בינתיים הוסיף הראש היהודי הישראלי מחשבות פוריות ורעיונות יצירתיים נוספים כיצד ליצור עוד דרכי מעקפים עקלקלות. בשנות החמישים הגה דוד בן גוריון, האב המייסד וראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל, מה שנראה אז כרעיון מבריק: "ברית הפריפריה" שנועדה לעקוף את העולם הערבי כולו ולהקים ברית אסטרטגית משגשת עם המדינות המוסלמיות הלא-ערביות שמאחוריו, הלא הן איראן ממזרח וטורקיה מצפון.

ואכן, עשרות שנים שגשגה הברית הזאת. השאח של איראן היה בעל ברית קרוב ונאמן למדינת ישראל, אשר בין השאר סייעה לו להניח תשתית לתכנית שאפתנית של מחקר גרעיני בארצו. גם השב"כ הישראלי סייע בנדיבות רבה להקים ולבנות את שירות הביטחון של השאח, אשר נודע לשמצה בשם הסאוואק (הדמיון אולי לא לגמרי מקרי). אך קרה המקרה ובשנת 1979 נפל השאח ובאיראן עלה משטר חדש שרבים מראשיו היו בוגרי מרתפי העינויים של הסאוואק והדבר לא הגביר את אהדתם למדינת ישראל (גם לא מנע מהם לייסד מרתפי עינויים משל עצמם, אבל זה כבר סיפור אחר...). ואיראן הפכה מבעלת בריתה הקרובה של ישראל לאויבת מרה – מרה פי כמה וכמה יותר מאשר מדינות שמעולם לא היו בעלות ברית.

הברית האסטרטגית של מדינת ישראל עם טורקיה החזיקה מעמד יותר זמן, עד השנים האחרונות ממש – קשרים צבאיים, ויחסי מסחר ענפים, וגם תיירות משגשגת שבה "הכל כלול". אבל באה שרשרת האירועים המסעירים של השנים האחרונות. היה ביקורו הלבבי של ראש הממשלה אהוד אולמרט באנקרה בדצמבר 2008, בו ביקש את עזרתו של ראש הממשלה ארדואן לתווך בין ישראל וסוריה ושכח להזכיר שלאחר שלושה ימים בכוונתו לפתוח במסע הפצצות בעזה בו יהרגן יותר מאלף ושלוש מאות פלסטינים, וראש הממשלה ארדואן לקח את זה אישית. ואחר כך תקרית הושבת השגריר הטורקי על כסא נמוך, תרומתם הייחודית של אביגדור ליברמן וסגנו דני איילון ליחסי ישראל עם טורקיה. ואחר כך כמובן פרשת המצור הימי על עזה והמשט שניסה לשבור את המצור הזה ולוחמי השייטת שנתקלו בהתנגדות על סיפון המרמרה והתגברו על ההתנגדות תוך דקות ואחר שהתגברו גם ביצעו וידוא הריגה של אזרחים טורקיים בכדור לראש מטווח אפס. ואחר כך החודשים הרבים של הויכוח החשאי והפומבי והניסיונות להגיע לנוסחת פשרה והסירוב המוחלט של ממשלת ישראל להשמיע את המלה "התנצלות" והשמירה הקפדנית על הכבוד הלאומי. ובסופו של דבר נשארה ישראל עם הכבוד הלאומי הבלתי פגוע ועם בעלת ברית אסטרטגית שאבדה בלי שוב ועם האפשרות שכבר אינה לגמרי מדע בדיוני של קרב ימי במימי עזה בין ספינות חיל הים של ישראל לבין ספינות המלחמה הטורקיות שאולי ילוו את המשט הבא לעזה.

ובינתיים – מצרים, וההמונים הפרועים המתפרצים אל השגרירות הישראלית גם כאשר כוחות הביטחון המצריים ירו למוות בשלושה מהם. וצריך שוב לחזור אחורה – אחורה אל ימים של אופוריה בחודש נובמבר 1977 ואל נשיא מצרי אמיץ לב שהגיע בפתאומיות אל אדמת ישראל ונאם מעל דוכן הכנסת ופתח אופק של תקווה ושלום וביקש לשבור ולנפץ את החומות הפסיכולוגיות המפרידות בין שני העמים. ולהזכיר שלא הייתה זאת מטרתו וכוונתו של אנואר אל סאדאת לחתום הסכם שלום נפרד עם מדינת ישראל ולהשאיר את הפלסטינים לגורלם, אך בהחלט כן הייתה זו כוונתו ומטרתו של מנחם בגין ראש ממשלת ישראל, והוא הצליח בה מעל ומעבר למשוער. הסכם השלום בין ישראל ומצרים קם והיה לעובדה, וכדי לחזק ולעגן אותו נקבע כי מצרים תקבל מדי שנה שני מיליארד דולר מקופת משלם המסים האמריקאי בעזרתו האדיבה של הלובי הישראלי רב ההשפעה בגבעת הקפיטול. ובינתיים המו"מ שניהל בגין בנושא הפלסטיני לא זז ולא התקדם לשום מקום, ועשרות התנחלויות חדשות צצו כפטריות אחרי הגשם בכל רחבי השטחים הפלסטינים, וצה"ל חדר ללבנון והפציץ והרג אלפי לבנונים ופלסטינים, ובעלי בריתה של מדינת ישראל ביצעו את הטבח בסברה ושתילה, ואחר כך באו ימי  האינתיפאדה והרג יום יומי של פלסטינים בגדה המערבית ורצועת עזה. ובתוך כל זאת השלום עם מצרים נותר יציב ואיתן, והצבא המצרי נותר במחנותיו מעבר לתעלת סואץ וצה"ל יכול היה בבטחה להעביר כוחות לחזיתות אחרות. אבל את רוחו של השלום בין ישראל ומצרים רצחו כל כדור וכל פצצה שירה צה"ל וכל בית שהוקם בהתנחלויות, והחומות הפסיכולוגיות שסאדאת ביקש להפיל קמו מחדש, גבוהות שבעתיים, והשנאה והמרירות הלכו והצטברו, וזה כבר שנים רבות היה בין ישראל למצרים שלום קר כקרח, ויש האומרים  מלחמה קרה, ודרושה הייתה רק מהפיכה שתפיל את משטר העריצות במצרים כדי להפיל את המכסה מעל הסיר המבעבע. ועוד דרך עוקפת שנועדה להתחמק מן הפלסטינים באה כנראה אל סופה ואל קיצה.

רק פעם אחת בתולדותיה ניסתה מדינת ישראל ברצינות שלא לעקוף עוד את הבעיה האמיתית,  להתייצב פנים אל פנים  מול הפלסטינים – שכניה הקרובים ביותר, שותפיה למגורים בארץ בה הקימה הציונות את מדינת היהודים. בספטמבר 1993 נפגשו ראש ממשלת ישראל יצחק רבין ויו"ר ארגון השחרור הפלסטיני יאסר ערפאת, לחצו ידיים וחתמו על הסכם שעל פיו הייתה מדינת פלסטין אמורה לקום עד חודש מאי 1999. ובעקבות זאת יכלו יחסיה הותיקים של מדינת ישראל עם ההאשמים הירדנים לצאת מהארון ולהפוך להסכם שלום רשמי, ונפתחה האפשרות לשלום עם העולם הערבי והמוסלמי כולו, ביזמת שלום רשמית שאימצה הליגה הערבית כולה – לא הסכם המשאיר את הפלסטינים מאחור, אלא כהשלמה הגיונית ועקבית לשלום בין ישראל ופלסטין.

מה היה קורה אילו לא נורו שלושת הכדורים מאחורי בנין עירית תל אביב ב-4 לנובמבר 1995? אילו נותר יצחק רבין בחיים, ואילו נותר ראש הממשלה לעוד קדנציה, האם היה משלים את מה שהתחיל? את זאת לעולם לא נדע בביטחון. בהיסטוריה כפי שהתרחשה רבין נרצח, וניהול מה שעדיין נקרא "תהליך השלום" נפל לידיו של בנימין נתניהו, ואת החורבן שהשאיר אחריו נתניהו השלימו אהוד ברק ב"הצעות נדיבות" שבעצם לא היו כל  כך נדיבות ושרון ואולמרט ונתניהו בשנית שהובילו אותנו בדרך שממה עקובה מדם.

וכך ביום הזה, העשירי לספטמבר שנת 2011  הגיעה מדינת ישראל אל ספו של רגע האמת ממנו התחמקה שנים רבות, אל חורבן ופשיטת הרגל של מדיניות המעקפים, סופם של המעקף הטורקי והמעקף המצרי, ובעוד עשרה ימים התייצבות באו"ם מול הפלסטינים שידרשו במפגיע מדינה עצמאית על פי גבולות 1967 - תביעה שהיא מבחינה פלסטינית עמדת מינימום שבמינימום  בהיותה השלמה בפועל עם מה שאיבדו בשנת 1948.

כנראה, האפשרות האחרונה למדינת ישראל להשיג הכרה וקבלה של מדינת ישראל כחלק לגיטימי מן האזור שבו בחרו מייסדי הציונות להקים אותה. ככל הנראה, ממשלת ישראל עומדת לדחות את האפשרות הזאת על הסף, בשצף קצף, ולהשיב לה באלימות פיזית בשטח ואלימות דיפלומטית בעצרת האו"ם. הסתמכות בלעדית ומוחלטת על המעקף הגדול ביותר והיחיד שנותר למעשה, גבעת הקפיטול בוושינגטון ושלטונה של שדולת איפ"ק בפוליטיקה האמריקאית. מדינת ישראל תחיה על חרבה ותאחוז בשולי אדרתה של אימפריה שוקעת, תהמר על עתיד התלוי כל כולו בנכונותה ויכולתה של ארצות הברית להמשיך ולקיים מובלעת מבודדת ומצורעת בלב ליבו של המזרח התיכון הסוער.

האם יוכלו הפלסטינים לנהל מאבק המוני ומיליטנטי, בשטחים הכבושים ובזירה הדיפלומטית הבינלאומית, מבלי להגרר לאלימות שתגזול מהם את אהדת העולם? האם תוכל  הקהילה הבינלאומית לכפות על מדינת ישראל לפנות אל דרך שפויה, גם ללא השתתפות ארצות הברית? האם תוכל ארצות הברית להתנער מאחיזת החנק של ממשלת ישראל בפוליטיקה הפנימית שלה? האם יוכלו הצעירים בישראל שיצאו בהמוניהם למאבק כה מרשים ומעודד בחודשיים האחרונים להפנות את מרצם גם לנושא שממנו התחמקו בקפדנות עד כה? הלוואי ויכולתי לראות נימוק משכנע לסיים מאמר זה בנימה אופטימית.

יום שישי, 2 בספטמבר 2011

פלסטינים כפויי טובה

פלסטינים כפויי טובה  
אתמול נחגג ברחבי העולם המוסלמי – וגם בשטחים הפלסטיניים – חג עיד אל פיטר, המציין את סיום חודש הרמדאן. עם סיום החודש הזה באו לסיומן גם ההקלות שהקלו מדינת ישראל וצבאה על האוכלוסייה הפלסטינית לרגל חודש הרמדאן. 

לפני חודש בדיוק נפגש מתאם פעולות הממשלה בשטחים, אלוף איתן דנגוט, עם נציגי הרשות הפלסטינית, ועדכן אותם על שורת ההקלות והמחוות לרגל החג אשר הרמטכ"ל בני גנץ ברוב חסדו המליץ עליהן ושר הביטחון אהוד ברק ברוב חסדו אישר אותן, וזאת כחלק מן המדיניות לשיפור מרקם החיים של האוכלוסייה הפלסטינית באזור יהודה ושומרון.

http://www.idf.il/1133-12583-HE/Dover.aspx

כפי שפורסם בגאווה על ידי הקולגות שלי, צוות הבלוגרים של צבא ההגנה  לישראל, אושרה יציאה  של 200 פלסטינים לחו"ל דרך נמל התעופה בן- גוריון ונפתחו לתנועה חופשית במהלך הרמדאן "מחסום בית המשפט" ליד רמאללה וגם "שער 107" ליד קלקיליה וכמו כן אושר לפלסטינים תושבי הערים והכפרים בגדה המערבית לשלוח  משאיות סחורה אל בני עמם המתגוררים בבקעת הירדן.

כמו כן במחווה נדיבה ביותר אושרה הזכות להתפלל במסגדים שבירושלים בימי חול למכסה של לא פחות מ-2,000 מבין ארבעה מליון תושבים. לגבי תפילות יום השישי נקבעו תנאים קצת מסובכים: גברים מגיל 50 ומעלה ונשים מעל גיל 45  יוכלו להתפלל בלי לבקש היתר מיוחד, ואילו לגברים מגיל 45, נשואים ובעלי ילדים, ולנשים מגיל 30, נשואות ובעלות ילדים, תינתן האפשרות לבקש היתר תפילה מיוחד ואם יינתן ההיתר יוכלו לבוא ולהתפלל. וכמובן, גברים מתחת לגיל 45 ונשים מתחת לגיל 30 יצטרכו לחכות בסבלנות כמה שנים עד שיגיע היום בו יוכלו ליהנות מחופש הפולחן  המהולל בירושלים המאוחדת, שעליו קיבל ראש הממשלה נתניהו מחיאות כפיים נלהבות בזמן נאומו בגבעת הקפיטול...)

אבל היום כבר נגמר הרמדאן ונגמרו גם ההקלות, והמחסומים והשערים יסגרו, וכבר לא יהיו אישורים להתפלל בירושלים, וגם סחורה אסור יהיה לשלוח אל בקעת הירדן.

בסוף החודש הזה יצאו הפלסטינים אל האו"ם – וגם בהפגנות בשטח. הם מתכוונים להביע בצורה ברורה וחד משמעית שלא די להם בהקלות קטנות אשר אותן רמטכ"ל הישראלי ברוב טובו יציע ושר ביטחון ישראלי ברוב טובו יאשר. בסוף החודש הזה ידרשו הפלסטינים באו"ם – וגם בהפגנות בשטח – להיות עם חופשי בארצם ולחיות במדינתם העצמאית. מדינה בה לא יהיו בשום מקום מחסומים ושערים שעליהם שומרים חיילים ישראלים, ואשר בקעת הירדן תהיה חלק משטחה הריבוני ואליה וממנה יוכל כל פלסטיני לשלוח משאיות סחורה בכל כמות שירצה בכל ימות השנה, וגם המסגדים במזרח ירושלים יהיו חלק ממנה וכל פלסטיני ופלסטינית בכל גיל יוכלו  להשתתף שם בכל תפילה, וגם נמל תעופה בינלאומי יהיה לה וכל פלסטיני ופלסטינית יוכלו לגשת אליו ולהמריא לכל מקום בעולם בלי לבקש אישור מאף אחד. ובקיצור, שהרמטכ"ל של צבא ההגנה לישראל כבר לא יהיה ממונה על שיפור מרקם החיים של האוכלוסייה הפלסטינית ביהודה ושומרון, אלא הנושא הזה יהיה נתון בלעדית בידי  ממשלתה של מדינת פלסטין הריבונית

ואיך יגיב צבא ההגנה לישראל על חוצפתם של פלסטינים שאינם מסתפקים בהקלות שמנפק להם הצבא? לפי מה שמתפרסם מדי יום בעיתונות, חיילי צה"ל מתאמנים בצורה אינטנסיבית כדי להגיב לאיום הזה. עיתונאי מעריב שצפה לפני שבועיים באחד התרגילים האלה באזור שכם שמע מפיו של המפקד כי "תרגלנו שימוש בנשק לא קטלני, אבל בכל זאת במסגרת התרגיל שלנו כבר נהרגו שלושה מהמפגינים שמולנו". בהמשך סיפק הצבא גם נשק למתנחלים, אשר הוסמכו להשתמש בו במקרה שקהל של מפגינים פלסטינים יתקרבו אל "הקו האדום" שסומן סביב כל אחת ואחת מן ההתנחלויות. וגם בכלבים מתכוונים המתנחלים להשתמש כנגד איום המתנחלים הפלסטינים – בטלוויזיה ציין "מפקד יחידת הכלבנים של יש"ע" כי "הכלב הוא נשק ביולוגי מעולה שהשימוש בו חיוני ומשלים את כלי הנשק האחרים".

בינתיים נפתחה בבתי הספר בכל רחבי מדינת ישראל (וגם בהתנחלויות שמקיימת מדינת ישראל בשטחים הפלסטיניים).  לרגל היום הזה הצהיר ראש הממשלה בנימין נתניהו כי על מערכת החינוך להמשיך ולהוביל בבתי הספר את הדגש על ציונות ומורשת ולעודד את המשמעת. ושר החינוך גדעון סער הדגיש שאכן צריך להנחיל לתלמידים את אהבת המולדת, וכבר מגן הילדים צריך להביא אותם יום יום להצדיע לדגל המדינה, וכמובן גם לכלבים, הנשק הביולוגי הלאומי המשובח שיבוא לביטוי בשטח כבר בסוף החודש הזה...