יום שבת, 25 במאי 2013

על שנאה ממאירה וחוק של גזל

על שנאה ממאירה וחוק של גזל  

ביום שני האחרון בשעות הצהרים נחת בתיבת המייל שלי מסר מאדם מסוים הנוהג להתכתב איתי מדי כמה ימים ולשגר אלי הודעות ודעות שהמתינות והסובלנות מהם והלאה. הפעם הוא כתב בנימה בולטת של התגרות ושמחה לאיד "תראה מה החברים הבדואים שלך עשו הפעם, כבר ארבעה הרוגים בפיגוע בבנק בבאר שבע". 

מיהרתי להכנס לאתרי החדשות ומצאתי שם את דיווח נרחב על המאורעות המזוויעים שם בבנק. 
בגוף הידיעה לא נאמר דבר וחצי דבר על הזהות האתנית של המבצעים (אז עוד חשבו שישנם שניים). ואולם חלונות הטוקבקים שלמטה רחשו בעשרות תגובות מרוכזות של מי שכבר ידעו בביטחון שידם של בדואים במעל, ואשר מחו בזעם על "התקשורת השמאלנית" אשר "מעלימה" את העובדה הזאת. ומכאן עברו הטוקבקיסטים של הימין להצעות מהצעות שונות, כיד הדמיון הטובה עליהם, מה ראוי לעשות למבצעי ההרג, ולבני משפחותיהם, ולבני שבטם, ולכלל הבדואים ברחבי הנגב.  

רק כאשר לפנות ערב התברר באופן ברור וחד משמעי כי ארבעת ההרוגים בסניף הבנק נורו במסע הרג ונקמה  של אזרח ישראל יהודי כשר לפי ההלכה (ואף קצין לשעבר בצה"ל) נאלצו הטוקבקיסטים להניח לטרף שחשבו כי נפל בידיהם. אחד מהם כתב "טוב, הפעם ניצחתם, שמאלנים מלוכלכים". אבל הם יחזרו, ללא ספק. 

מבול תשפוכת השנאה נגד הבדואים בנגב אינו חדל ולו ליום אחד. בטוקבקים, ולא פעם גם במאמרי פרשנות המתפרסמים בעמודי הדעות עצמם, וגם בכתבות חדשיותיות אוביקטיביות כביכול, ולא פעם גם בשיחות אגב באוטובוס או בקרן רחוב. הבדואים גנבים, הבדואים אלימים,, הבדואים משתלטים על קרקעות המדינה, הבדואים בונים מסגדים בכל הנגב, הבדואים הם איום דמוגרפי, הגמלים שלהם גורמים תאונות דרכים, הכה בבדואים והצל את ישראל! מהיכן צמחה ובאה לחברה הישראלית שנאה יצרית וממאירה כזאת?  

זה לא תמיד היה כך. בילדותי בתל אביב בשנות החמישים והשישים, לא זכור לי שמישהו הביע שנאה כלפי הבדואים. למדנו עליהם בתור אנשים אקזוטיים ומענינים שנודדים במדבר ורוכבים על גמלים, ובביקור אחד בבאר שבע גם זכיתי לשמחתי הרבה לרכב לכמה דקות על אחד הגמלים האלה, וראיתי את הבדואי שהוביל את הגמל והוא נראה בדיוק כמו התמונה בספר הלימוד. 

כמובן, אף אחד לא טרח לספר לתלמידי בית הספר העממי בתל אביב (וגם לא למבוגרים) על מה שהתרחש בנגב באותן השנים ממש. לא  סיפרו לנו על כניסת צבאה של מדינת ישראל הצעירה לנגב ב-1948, ועל כך שהבדואים בנגב כמעט לא נטלו חלק במלחמה ובכל זאת מדינת ישראל התייחסה אליהם כאל אויבים מנוצחים. ממשל צבאי מדכא הוטל על הבדואים, ורבים מהם גורשו אל מעבר לגבול הירדני או הגבול המצרי. אלה שנותרו בתחומי מדינת ישראל רוכזו בכח הזרוע בלק אחד די קטן של הנגב שנקרא "הסייג" (אצל האינדיאנים באמריקה קראו לזה "שמורות") והכפרים הבדואים בחלקים אחרים של הנגב נמחקו מעל פני האדמה וחלוצים יהודים באו להקים על האדמה הזאת קיבוצים ומושבים ובקיצור "להפריח את השממה".

זה היה הזמן שבו נער בדואי בשם נורי אל עוקבי, שעתיד להיות חלוץ המאבק על זכויות הבדואים, עבר על בשרו את חווית הגירוש מכפרו, הכפר אל-עראקיב. השייח, אביו של נורי, הביע תמיכה במדינת ישראל הצעירה מיד כשהגיעו חייליה לכפרו והניף את דגל הכחול לבן כאשר התקיימו בביתו ישיבות בית המשפט השבטי. וכל זה לא עזר ביום המר בשנת 1951, כאשר הגיעו החיילים לגרש אותם בכוח מבתיהם ולהעביר אותם למקום  אחר שהצבא קבע עבורם במרחק קילומטרים רבים. אדמות עראקיב נרשמו כ"אדמות מדינה", כמו כל אדמות הבדואים בנגב, ומאוחר יותר בכלל התחילו הרשויות להכחיש שאי פעם היה קיים כפר כזה.
רק ברישומים מצהיבים של משרד הפנים הישראלי נותר אזכור לתחנת הקלפי שהוצבה שם בבחירות לכנסת הראשונה ב-1949.

זה היה גם זמן מכריע עבור קיבוצניק צעיר בשם עודד פילבסקי, שבא להתיישב בנגב כחלוץ המאמין בציונות וסוציאליזם ואחוות עמים. פילבסקי נשלח מטעם הקיבוץ לקצור את השדות שאותם זרעו השכנים הבדואים ואשר נשארו "נטושים" כאשר הצבא בא וסילק את הבדואים האלה אל המרחקים. והמקרה הזה דחף את פילבסקי לעזוב את הקיבוץ ולתת גט כריתות לציונות כולה ולבלות את יתר חייו, עד למותו בשנה שעברה, בשורות השמאל הרדיקלי בישראל.

את כל זה ידעו אז רק מעטים ובודדים בחברה הישראלית הכללית. אנחנו גדלנו עם המיתוס של הבדואי הנודד והנווד, המשייט לו על גב הגמל במרחבי המדבר, היום הוא פה ומחר הוא שם. וכמובן שלנווד כזה אין בעלות על שום חלקת אדמה, ולשם מה יצטרך בעלות כזאת? כמעט אף אחד לא ידע אז שהבדואים בנגב כבר מאות שנים אינם נוודים. כבר מאות שנים הם יושבים על חלקות אדמה מוגדרות היטב, ומעבדים אותן במסירות אין קץ ומפיקים את המיטב ממעט הגשם שיורד מדי פעם בשולי המדבר. כל שבט וכל משפחה בכל שבט וכל יחיד בכל משפחה הכירו  וידעו  בדיוק היכן חלקתם. 

השלטונות החולפים בארץ, השלטון העותמני והשלטון הבריטי אחריו, הכירו בבעלות הבדואים על אדמותיהם. למען האמת, בדרך כלל לא היו הרבה קופצים אחרים על האדמות האלה – ומי שרצה בכל זאת לרכוש אותן שילם את מלוא המחיר לבעלים הבדואים, לפי חוקי הקרקעות השבטיים. כך עשתה גם הקרן הקיימת, שבזמן המנדט הבריטי רכשה קרקעות בנגב עבור התנועה הציונית. כך היה עד שקמה מדינת ישראל, ומדינת ישראל במחי קולמוס מחקה מחוקיה את בעלות הבדואים על אדמתם, והפכה את כל האדמות ל"אדמות מדינה" ואת הבדואים הגרים בהן ל"פולשים בלתי חוקיים". 


את המהפך החוקתי הזה בצעו, רחוק מעינם של האזרחים, כבר אז בשנות החמישים. שנאה לבדואים לא היתה אז. למה לשנוא קומץ של נוודים אקזוטיים על גמלים? אבל בשנות השבעים והשמונים של המאה שעברה המצב התחיל להשתנות. קודם כל מפני שחל שינוי אצל הבדואים עצמם. הם כבר לא חיו תחת ממשל צבאי, ויותר ויותר התחילו להתארגן ולדרוש את זכויותיהם, ויותר ויותר צעירים בדואים הצליחו להגיע לאוניברסיטאות וגם לזכות בתואר אקדמי,למרות שזה היה הרבה יותר קשה להם מאשר ליהודים ישראלים בני גילם.  

ועוד, מספרם של הבדואים עלה במהירות, ריבוי טבעי גבוה בחברה מאד עניה, והם כבר לא היו הקומץ הקטן שנשאר בנגב לאחר 1948. והריבוי הזה הדליק נורות אדומות אצל מי שמרגישים  אובססיה ל"מאזן הדמוגרפי", מין רואי חשבון העסוקים בחישובים בלתי פוסקים, ומכניסים כל יהודי לצד הזכות במאזן וכל ערבי לצד החובה, וכל בית בו גר יהודי וכל דונם המעובד בידי יהודים נכנס לצד האחד במאזן, וכל בית ערבי וכל דונם בעיבוד ערבי נכנס לצד השני. ורבים רבים ממקבלי ההחלטות במדינת ישראל עוסקים בהנהחלת החשבונות הזאת, תהיה מי שתהיה המפלגה המרכיבה את הממשלה.

ונעשה נסיון לרכז את הבדואים בעיירות, כדי שיתפסו כמה שפחות דונמים בשטח, וזה הוצג כצעד נדיב שהממשלה עושה לקראתם שם הבדואים. אבל העיירות היו צפופות ונעדרות מקורות פרנסה והפכו חיש מהר למוקדים של עוני ומצוקה. מי שהתפתו לעבור אליהן נדרשו לעזוב את מה שנותר מאדמתם ומאורח חייהם המסורתי, ומי שעוד לא עברו לא הרגישו דחף גדול לעשות זאת. הכפרים הבדואים הפזורים בשטח הוכרזו כ"כפרים בלתי מוכרים". כל בית ובית בהם נחשבו כבלתי חוקיים בהגדרה, ולא היתה כל דרך לקבל רשיון בניה. מדי פעם באו הדחפורים להרוס את הבתים, ובתוקף חוק שהעבירו חברי כנסת מהימין נאסר לחבר "בתים בלתי חוקיים"  לחשמל ולמים ולביוב, וכך נדונו דורות של בדואים לגדול ללא השירותים החיוניים האלה.

ובמקביל פתחה הממשלה במאמץ נרחב להביא יהודים שיתיישבו בנגב ויגדילו בו את הרוב היהודי. ומכיון שבימינו התמעטו החלוצים האידאליסטים המעונינים להקים קיבוצים ומושבים, החליטה הממשלה לעודד גם הקמת "חוות בודדים". כל משפחה יהודית מהמרכז שחשקה נפשה במעט חלוציות ציונית בנגב זכתה בחצי חינם בבית נאה וכמובן מחובר על חשבון המדינה למים וחשמל וביוב וכל השירותים הדרושים, וסביבו שטח אדמה גדול בהרבה מזה שבו חי שבט בדואי שלם. ובאמצעי התקשורת פורסמו כתבות צבע המהללות ומשבחות את החלוצים המודרניים האלה.

וזהו כנראה גם הזמן בו החלה לחלחל בקרב הציבור היהודי בישראל השנאה כלפי הבדואים. היא ירדה למטה מן הפוליטיקאים שהחלו למצוא בה כלי נוח לקידום הקריירה. למשל פיני בדש שהחל את דרכו בפוליטיקה כחבר מפלגת צומת, זאת מפלגתו של רפאל איתן שפעם דיבר על ערבים כעל "ג'וקים מסוממים שמתרוצצים בבקבוק".  איתן כבר מזמן אינו איתנו ומפלגתו כבר כמעט נשכחה, אבל פיני בדש נותר ראש העיריה הנצחי של עומר, הפרבר האמיד של באר שבע. והוא קנה לעצמו שם במאבק נגד הבדואים ובמיוחד בנסיונות הבלתי פוסקים לגרש את בני שבט הטראבין שמעונותיהם הדלים בסמוך לעומר הפריעו להרחבת הישוב. בסופו של דבר הצליח בדש לסלק אותם ולהגדיל את הצע הנדל"ן היוקרתי במקום בו ישבו. בעקבות זאת זכה בדש להצלחה רבה במסע הבחירות שלו בו התריע בפני הציבור על האיום החמור של גנבי הקרקעות הבדואים המשתלטים על אדמות המדינה. 

והיה הרגע בו הקימה ממשלת ישראל את ועדת החקירה בראשותו של השופט אליעזר גולדברג, אשר ישבה על המדוכה וטרחה לשמוע גם את דעתם של הבדואים עצמם. מסקנות ועדת גודלברג כללו המלצה להכיר לפחות בחלק גדול מן הכפרים הבדואים הלא מוכרים ולהעניק להם מעמד רשמי, רשיונות בניה ושירותים בסיסיים כמו מים וחשמל. 

הבדואים בנגב לא לגמרי התלהבו ממסקנות ועדת גולדברג, אך גם לא דחו אותן על הסף. אבל היו גורמים בממשלה שמאד לא התלהבו מהמסקנות. ואז מונה אהוד פראוור ממשרד ראש הממשלה לעבור על המסקנות ולשפר אותן, והוא עשה עבודה יסודית ומחק כל סעיף העשוי להיות מקובל על הבדואים. ויעקב עמידרור מהמטה לביטחון לאומי דרש לאפשר גם לו לתקן ולשפר את המתווה. 

בסופו של דבר יצאה תכנית שכבר לא התייחסה להכרה בכפרים קיימים, אלא הציעה לכל בדואי בנפרד לבוא ולקש לעצמו חלקת אדמה שהממשלה אולי תעניק לו, לפי מערכת חישובים מאד מאד מסובכת (לא בטוח אם אפילו הפקידים שהגו אותה מבינים אותה בדיוק). ההנחה הבסיסית היא כי לבדואים אין כל בעלות על אדמה כשלהיא ועל כן כל מה שתעניק להם הממשלה ברוב טובה יהיה מעשה חסד יוצא דופן. מי שיסרב להצעה הנדיבה ויתעקש להמשיך לשבת על אדמתו יהיה צפוי למאסר עד שנתיים ואבדן כל זכות לקבל כל אדמה שהיא. מספר הבדואים שיעקרו מאדמתם על פי המתווה נאמד ב-30,000 עד 40,000.

קמו ארגוני הבדואים, יחד עם הפעילים היהודיים התומכים במאבקם, והקימו קול זעקה ומחאה נגד תכנית פראוור. ואז מינה ראש הממשלה נתניהו את השר בני בגין לבחון את התכנית עוד פעם ולהיפגש עם בדואים ולהציע תיקונים ושינויים. ולאחר שנה בא השר בגין – שהקריירה הפוליטית שלו עמדה בפני סיום – והציג תכנית מתוקנת ומשופרת, והצהיר כי מטרתו היא לדאוג לרווחתם של הבדואים ולתנאי חיים אנושיים לילדיהם  וכי "במידת האפשר" תינתן הכרה לכפרים קיימים. ואולם ארגוני זכויות האדם שעברו על האותיות הקטנות והסעיפים והתת-סעיפים הטכניים הגיעו למסקנה שאין הבדל מהותי בין תכנית פראוור לתכנית בגין ועדיין צפויים עשרות אלפים לעקירה וגירוש מאדמתם.

ולאחר שאושרה תכניתו של בגין בממשלה הקימו אנשי הימין קול זעקה רב ממדים, וזעקתם זכתה לכותרות ראשיות בצמד עיתוני הימין התאומים מעריב ומקור ראשון. וזעקו אנשי הימין כי נתניהו ובגין מכרו את הנגב לבדואים ומדינת ישראל עומדת לאבד אותו, וכי חובה לעבור שוב על התכנית ולהוציא מתוכה את הויתורים המפליגים שנעשו לבדואים ולצמצם צמצום דרסטי את כמות האדמות שימסרו לרשותם. והתכנית אושרה בועדת השרים לעניני חקיקה רק לאחר שראש הממשלה נצתניהו ושר האוצר לפיד הבטיחו והתחייבו בפני שרי מפלגת הבית היהודי כי אכן האדמות שימסרו לבדואים יקוצצו ויצומצמו צמצום דרסטי כדי להבטיח שמדינת ישראל היהודית תמשיך לאחוז בחוזקה בשלטונה בנגב.

וזהו "החוק להסדרת ההתיישבות הבדואית בנגב" שאותו מתכוונת ממשלת  ישראל להביא לקריאה ראשונה בכנסת ביום שני הקרוב, 27 בחודש מאי שנת 2013. כהכנה לקראת הארוע החשוב הזה הגיעו ביום חמישי שעבר אנשי מנהל מקרקעי ישראל והסיירת הירוקה, בליווי מאות שוטרים, אל הכפר הבדואי עתיר הממוקם בצפון-מזרח הנגב לא הרחק מיער יתיר והקו הירוק. תוך שעות הם הרסו 18 מבנים ועקרו מאות עצי זית ופרי, הותירו עשרות בני אדם ללא קורת גג, הטעינו במשאיות ולקחו איתם ציוד חקלאי מכל הסוגים וגם ציוד ביתי - כולל מכשירי רפואה מצילי חיים של ילדים. 

הכל, כנראה, כדי לאותת לתושבי הכפרים הבדואים לאיזה גורל חסר רחמים הם צפויים לכשיתקבל החוק. גורל דומה לזה של עתיר השלטונות מייעדים גם לכפר השכן אום חירן כשהכוונה לבנות במקומם ישוב יהודי חדש בשם יתיר ולהרחיב באמצעות קק"ל את יער יתיר. לאחר שיסתיימו עבודות ההרס והבניה והיעור אולי יובאו לשם תיירים כדי לחזות במו עיניהם כיצד שוב הפריחו את השממה. 

הבוקר הזה, בעודי כותב כאן, מתקיימת תהלוכה הגדולה של מחאה וזעקה בעיירה הבדואית רהט. המפגינים יצאו מן המתנ"ס ובראשם תושבי אל-עראקיב, שכבר עברו כמה וכמה פעמים את טראומת ההרס והעקירה אך לא נכנעו ובנו את כפרם ההרוס שוב ושוב על אף כל מחריביהם. 
ובסיום התהלוכה מתעתדים פעילים יהודים ובדואים לצאת אל הכפר עתיר ולשקם את ההריסות ולנטוע עצי זית חדשים במקום אלה שנעקרו. 

כמה ימים לפני ההצבעה הצפויה בכנסת החליט ארגון אוואז לקחת על עצמו את הנושא. אוואז ידוע מזה שנים במאבקיו הנמרצים נגד עוולות בולטות ומעשי אי צדק ברחבי כדור הארץ וכבר הצליח במקרים רבים להשפיע על מדיניותן של ממשלות במדינות שונות. המסע הכלל עולמי הנוכחי נועד לעצור ברגע האחרון את הנישול וההרס שמתכננת ממשלת ישראל כנגד אזרחיה הבדואים בנגב

קהילת אוואז הישראלית מבקשת מכולכם/ן להקדיש כמה דקות לסייע למאבק, לשלוח הודעה ישירה לראשי הסיעות בקואליציה ולקרוא להם להצביע בהתאם לצו מצפונם ונגד הצעת החוק של הממשלה אשר מיועדת לעקור כ-40,000 אזרחים ואזרחיות בדואים מבתיהם.


ואם בכל זאת החוק יעבור בקריאה ראשונה, וגם בשניה ושלישית, ויגיע לשלבי מימוש וביצוע בשטח?

יצחק אהרונוביץ, השר לבטחון הפנים, כבר הודיע שיטול על עצמו את אכיפת החוק רק בתנאי שמשרד האוצר יעמיד לרשותו מימון לשכירת מאתיים וחמישים שוטרים חדשים.

תוספת של מאתיים וחמישים שוטרים, כדי לאכוף את החוק הדרקוני הזה בכל רחבי הנגב? השר אהרונוביץ הוא כנראה אופטימיסט גדול. 

יום שבת, 18 במאי 2013

תקופת האבן

תקופת האבן 

לפני כמה שבועות זיכה השופט הצבאי רס"ן אמיר דהאן ארבעה פלסטינים מאשמת ניסיון רצח לאחר שזרקו אבנים על רכב, וקבע כי "זריקת אבנים יכולה לשאת אופי של עבירה קשה וקטלנית המסכנת בוודאות קרובה חיי אדם -  אבל יכולה גם להיות מעשה קונדס ללא פוטנציאל נזק, בידי צעיר אשר אך בקושי חצה את גיל האחריות הפלילית".

פסק הדין עורר את זעמו של שר השיכון אורי אריאל ממפלגת הבית היהודי, אשר אמר בתחילת השבוע הזה: "ככה לא שופטים בישראל. על אלו אנחנו מתפללים כל יום בתפילה 'והשיבה שופטינו כבראשונה'. אסור להבליג על אבן אחת. אסור לסלוח על אבן אחת. האבן הורגת".

בהמשך השבוע הצטרף גם ראש מפלגתו של אריאל, שר הכלכלה נפתלי בנט הידוע, והוא קורא לשנות את נוהלי הפתיחה באש כדי ולאפשר לחיילים שעומדים בפני פלסטינים יד קלה הרבה יותר על ההדק, שכן "הנסיעה בכבישי יהודה ושומרון הפכה לגיהנום".

גם איל העיתונות שלמה בן-צבי, אשר קנה לפני מספר חודשים את "מעריב" הכושל, נכנס בכל כוחו למערכה. כבר מספר ימים עוסקות כותרות מעריב בעיקר בתקופת האבן שירדה על הגדה המערבית. עמודים על גבי עמודים במעריב מוקדשים לזעקת המתנחלים ודרישתם התקיפה שהחיילים סוף סוף יתחילו לירות ולהרוג במיידי האבנים. כתבי העיתון אספו עדויות מזעזעות של חיילים מהשטח הטוענים שידיהם נכבלו מאחורי גבם בפקודות הצבא. "מיטב הבחורים, טובי הלוחמים, מלח הארץ", קראה להם הכתבת חן קוטס-בר.

זאת ועוד: בעל הטור עדי ארבל מהמכון לאיסטרטגיה ציונית, הוסיף משלו על מקרה נורא שהוא היה עד ראיה לו. בשבוע שעבר, בצהרי יום ירושלים המהולל, נסעו כמה מהאח"מים של מחנה הימין הישראלי אל מובלעת המתנחלים בליבו של כפר סילוואן כדי לקבל שם את פרס מוסקוביץ' מידיו של המולטי-מליונר ארווין מוסקוביץ', הנדיב הידוע של המתנחלים אשר במיוחד לאירוע זה נטש ליומיים את עסקי ההימורים המשגשגים שלו בקליפורניה. וקרה המקרה שבדרכם אל האירוע הזה עברו המתנחלים וחבריהם דרך שכונת א-טור הפלסטינית שעל הר הזיתים, ושם השליך נער כבן  18 אבן על האוטובוס שלהם. והנה שוד ושבר, מקונן האסטרטג הציוני, לנער הזה לא קרה שום דבר, שום שוטר ושום חייל לא חשב לשלוף נשק ולפתוח עליו באש. המסקנה העצובה של עדי ארבל: גם אחרי 46 שנה מזרח ירושלים לא בריבונות ישראלית. מה  שנכון נכון.

ומה כאשר מתנחלים מתכנסים בצידי הכביש וזורקים אבנים על כל מכונית פלסטינית שעוברת? מה קורה כאשר הם זורקים מטח אבנים מרוכז על אוטובוס של תלמידות פלסטיניות ופוצעים כמה מהן? גם אז "האבן הורגת"? גם אז אסור להבליג על אבן אחת ואסור לסלוח על אבן אחת? גם זאת סיבה
לחדד את פקודות הפתיחה באש ולשחרר את אצבעם של החיילים על ההדק? או אולי דווקא במקרה הזה זריקת אבנים היא מעשה קונדס ללא פוטנציאל נזק? טוב, לא צריך להקשות ביותר מדי שאלות על כבוד השר אורי אריאל וכבוד השר נפתלי בנט ומו"ל מעריב שלמה בן-צבי וכתביו המאולפים.

במקרה או לא במקרה, בדיוק בשבוע הזה הגיע לדיון מקרהו של חייל אשר לא הרגיש שידיו כבולות ולא חש בעיה מיוחדת להדק את אצבעו על ההדק וללחוץ. ב-12 בינואר השנה – בדיוק בעיצומה של מערכת בחירות הישראלית בה כמעט איש לא הזכיר את הפלסטינים –  הוצב החייל הזה (ששמו לא נמסר לפרסום) בדרום הר חברון, באזור בו פלסטינים רבים מנסים לחצות אל ישראל ולמצוא בה עבודה. רבים מהם גם מצליחים בנסיונם זה, אבל לרוע מזלו של עודאי דרוויש ci vgarho utj, מהעיירה דורא, החייל המסוים הזה פתח באש ופגע בו והוא מת לאחר כמה שעות בבית החולים ובהלוויתו השתתפו אלפים.

החייל הזה דווקא לא טען שהיו הוראות שכבלו את ידיו. "זו הפעם הראשונה שאני נתקל באירוע ירי, זה אף פעם לא קרה לי. אף פעם לא הגעתי לסיטואציה כזו, לעמוד מול 30 איש שאני לא מכיר ולא יודע מי הם. לפני כן היינו בקו בגבול מצרים שם היו המון סודאנים שעוברים ותמיד הייתה התרעה שבכל קבוצת סודאנים שמגיעים לארץ תמיד יש את ההתרעה שיכול להיות מפגע אחד שנושא חגורת נפץ, סכין או כל דבר אחר". (מה שנכון, בין עשרות אלפי סודאנים שהגיעו לישראל לא היה עד היום אף אחד כזה...)

התביעה הצבאית מבקשת לנהוג במקרה בחומרה ואי לכך לגזור תשעה חודשי מאסר על החייל ובנוסף להוריד אותו בדרגה אחת, מסמל ראשון לסמל רגיל. לעומת זאת פרקליטו של החייל, עו"ד יחיאל לאמש, ביקש מבית המשפט להתסתפק במאסר של שלושה חודשים, שכן "צריך להעביר מסר ללוחמים שמחרפים את נפשם למעננו, שכאשר השגיאה, גם אם היא קשה, היא שגיאה שבמסגרת הכשל האנושי, ולא ימוצה עמם הדין". כמו כן ביקש הסנגור שלא להורידו בדרגה כדי לא לפגוע בכבודו של הלוחם הזה של צבא ההגנה לישראל.



מה אם כן העונש הראוי למי שירה והרג (לא בכוונה) פועל פלסטיני אשר יצא להביא פרנסה למשפחתו? שלושה חודשים או תשעה חודשים או משהו באמצע? יורידו אותו בדרגה או שיזהרו לא לפגוע לו בכבוד? בית הדין אמור להתכנס שוב בסוף החודש ולמסור האם החליט כבקשת התביעה או כהצעת הסנגוריה.

אבל מה עם מי שלא ירה ולא הרג ובכלל סירב להתגייס לצבא הכיבוש וללבוש את מדיו ולהשבע לו אמונים? מי שמלכתחילה לא היה מוכן להגיע למצב בו יעמוד עם נשק ביד מול שלושים אנשים שאותם לא ראה מעולם ושחייהם ומותם יהיו נתונים לחסדי אצבעו שעל ההדק? מה העונש הראוי לו על פשע הסירוב? חצי שנה? שנה? שנתיים? זה עדיין לא ממש ברור.

כבר עברה חצי שנה מאז התיצב נתן בלנק בלשכת הגיוס ביום הגיוס שנקבע לו, ה-19 בנובמבר 2012, ומסר לקצין הגיוס מכתב מפורט ומנומק המסביר את נימוקי סירובו. חצי שנה בה הוא יוצא ונכנס בשערי כלא 6, יוצא ונכנס, יוצא ונכנס ויוצא ושוב נכנס.

הצבא העדיף שלא להביא אותו לבית דין צבאי, בו מתקיים דיון פומבי והנאשם יכול להעזר בעורך דין
ולהביא טיעונים משפטיים מפורטים וגם לבטא מדוכן הנאשמים עמדה מצפונית ועקרונית. במקום זאת נתן בלנק מובא שוב ושוב בפני קצין שקיבל הסמכה משלטונות הצבא להיות קצין שיפוט.אצל קצין שיפוט המשפט הרבה יותר פשוט וקל, משפט ללא קהל וללא עורכי דין וללא עדים וללא פרוצדורות משפטיות מסובכות.  משפט שמתקיים במשרדו הרגיל של קצין השיפוט, בלי נוכחות של איש חוץ מהנאשם והשופט, נמשך בדרך כלל ביו שלוש לחמש דקות, במקרים יוצאי דופן הוא מתארך עד כדי עשר דקות.

כבר הרבה הרבה משפטים קטנים כאלה היו לנתן בלנק, לפעמים נשלח לשבועיים בכלא ולפעמים שלושה שבועות ולפעמים חודש, כל פעם יוצא מהכלא ומקבל עוד פקודה להתגייס וחוזר שוב למשרדו של קצין השיפוט. בינתיים כבר הצטברו כ-150 יום בכלא, וזה בהחלט עוד לא הסוף.

אתמול, יום שישי ה-17 במאי 2013, חגג נתן בלנק את יום הולדתו העשרים מאחורי סורג ובריח בכלא 6 שבעתלית. פעילי יש גבול יצאו אחר הצהרים לחגוג איתו את יום ההולדת על ההר שמול הכלא, שאת פסגתו כבר ראו מחצר הכלא כמה וכמה דורות של סרבנים מאז מלחמת לבנון הראשונה ב-1982. "בואו לחגוג והביאו איתכם חברים, כיבוד ובמיוחד אביזרי מסיבה הנראים למרחוק : בלונים, סרטים, שלטים, גורמי רעש, צפצפות ועוד" נכתב בהזמנה. ביום שלישי הקרוב תהיה עוד הפגנה מול משרד הביטחון בתל אביב, ומקרהו של נתן בלנק גם זוכה לתשומת לב בינלאומית הולכת וגוברת.

בלנק אמר למפקדים ולשופטים כי ברגע שישוחרר מהצבא (ומהכלא) הוא מתכוון לעשות שירות אזרחי במגן דוד אדום. אבל מתי זה יהיה? לדובר צה"ל לא היו בשורות גדולות: “מועמד לשירות ביטחון אשר בקשתו לפטור מטעמי מצפון נדחית, מחויב בגיוס על פי חוק שירות הביטחון. במידה שלא ייעשה כן - הוא יטופל בדרכים המקובלות." נקודה.

בהחלט יתכן שהחייל שהרג את עודאי דרוויש יצא לחופשי מוקדם יותר.


יום שבת, 11 במאי 2013

אין רגע דל בארץ המשוגעת הזאת

אין רגע דל בארץ המשוגעת הזאת 

כותרות בעיתוני ישראל מוקדם יותר השבוע דיברו על "רוחות מלחמה", ושדה התעופה בחיפה נסגר למשך כמה ימים כי חיל האויר החליט לפנות את המרחב האוירי בצפון. זוג קשיש, ידידים של הורי, טלפנו אלי בבהלה בשעה מאד מאוחרת: "האם המלחמה התחילה?". הם שמעו תנועה רבה ולא שגרתית של מטוסים באויר, ולא ישנו הרבה באותו הלילה. כאשר ראש הממשלה נתניהו היה ילד, האם אף אחד לא אמר לו שמסוכן לשחק באש?  אתה בהחלט עלול להיכוות או להצית דלקה גדולה.

אבל המלחמה לא התחילה השבוע, ומי ששחקו באש לא נכוו. לפחות בינתיים. שורת הפצצות בוצעה בסוריה כדי להשמיד "נשק שובר שוויון" בטרם יועבר ללבנון. (האם באמת זה היה  "נשק שובר שוויון"? כמה וכמה מומחים הטילו בכך ספק.) ראש הממשלה נתניהו ושר הביטחון יעלון ומפקדי צה"ל הימרו שיש לנשיא בשאר אסאד יותר מדי בעיות ואויבים מתוצרת בית, ושהוא יחליט להבליג גם על השפלה פומבית ופגיעה גסה בריבונות הסורית בהפצצות של מטוסי חיל האויר של מדינת ישראל לא רחוק מארמון הנשיאות. ואכן, התקיפה הישראלית לא נענתה במטח טילים מדמשק, ואחרי יומיים ירדה הכוננות במדינת ישראל.

מה שכן קרה הוא שלאחר ארבעים שנה בדיוק באה לסיומה המחויבות של ממשלת סוריה למנוע התקפות משטחה על מדינת ישראל, מחיובות אשר הפכה את הגולן לגבול השקט ביותר של מדינת ישראל. בשאר אסאד הזמין רשמית כל קבוצה חמושה שתרצה בכך לחדור דרך הגבול – ואכן בשטח פעילות כמה וכמה קבוצות, הן מידידיו של אסאד והן מאויביו, העשויות לנצל את ההזדמנות. ארגון האו"ם כבר הודיע על פינוי משקיפיו, שסייעו לשמור על היציבות בגבול הזה בארבעת העשורים האחרונים.

ובינתיים, מה על מעשי הטבח המתרחשים בסוריה חדשות לבקרים? ובכן, זה לא ממש מענינה של מדינת ישראל (חוץ מאשר כאשר רוצה ראש הממשלה לנגח פעילי זכויות אדם המעזים להגיד מלה על הפלסטינים...).

ובכל אופן, דיה לצרה בשעתה. בינתיים ירד המצב בגבול סוריה מן הכותרות, ובמקומו העפיל ועלה אליהן תקציב המדינה, והגזרות שגזר שר האוצר הטרי יאיר לפיד. בוחריו מהמעמד הבינוני זועמים ומתוסכלים מן הפגיעה הקשה שיפגעו בהם הגזרות האלה.

האם באמת היו בוחרי לפיד צריכים להתאכזב או שיכלו לדעת מראש שכזאת תהיה מדיניותו? אחרי הכל, הרי עוד לפני הבחירות כבר נכתבו מאמרים רבים שתיארו מראש איך יראה התקציב החדש שמכינים פקידי האוצר. כבר באותו יום בו מונה יאיר לפיד לשר האוצר בממשלתו החדשה של בנימין נתניהו כבר היה מי שאמר שזה בדיוק יהיה התקציב שהוא יגיש.  

ומה יהיה הערב  בתשע בכיכר הבימה בתל אביב, מוקד הפגנות המחאה החברתית מלפני שנתיים? האם שוב ינהרו המונים אל הפגנת המחאה המתוכננת הערב שם ובעוד כמה וכמה מקומות בארץ?

בדעת הקהל הישראלית נהוג לשמור הפרדה הרמטית בין המאבקים החברתיים והכלכליים לבין נושא המלחמות וההכנות הצבאיות. אייל גבאי, שהיה לא מזמן מנכ"ל משרדו של נתניהו והכיר היטב את כל מה שהתרחש שם, שבר קצת את המחיצה האטומה וסיפר שבשנה שעברה היו הכנות למלחמה נגד איראן שבסופו של דבר לא התרחשה (לפחות לא בשנה שעברה) וההכנות האלה עלו כעשרה  מיליארד שקל. וזהו במקרה חלק גדול מן "הבור התקציבי" שבכדי למלא אותו אזרחי ישראל (ולאו דווקא העשירים) יצטרכו לשלם יותר מסים ולקבל פחות שירותים חברתיים. והדברים נאמרו בשידור חי ברדיו אבל איכשהו לא זכו להרבה הדים.

וכאשר טען שר האוצר לפיד בשידור חי משלו שהתקציב החדש שהכין (או פקידי האוצר הכינו עבורו) לוקח מכל הכיסים, ולא רק מן המעמד הבינוני, היו מי שהזכירו שהתקציב לא ממש פוגע במתנחלים ובהתנחלויות ובתקציבי ההתנחלויות. אבל זה כידוע בעיקר טיעון ישן של השמאלנים. ומה עם תקציב הביטחון? האם הוא באמת יקוצץ? ואם הוא יקוצץ, האם לא יוחזר לו כל סכום הקיצוץ בריבית דריבית מיד לאחר שהמשבר הביטחוני הבא יתפוס את הכותרות? נחיה ונראה.
ובינתיים יצא לו ראש הממשלה לסין ומשם השקיף מרחוק על מהומת התקציב ואולי לא הצטער לדחוף את לפיד לחזית. הקשרים עם סין הם בעלי חשיבות אסטרטגית לישראל, כך חזר ואמר נתניהו, ואולי היו אלה דברים חוזי עתיד שבו ישתנה פעם מאזן הכוחות הבינלאומי וארצות הברית כבר לא תשלוט בעולם וראש ממשלה ישראלי שזה עתה סיים להרכיב את ממשלתו החדשה ימהר לבייג'ין עוד לפני שיטוס לוושינגטון. ובינתיים מיהר נשיא סין לפרסם, יום לפני שהגיע אורחו הישראלי, תכנית מפורטת לשלום במזרח התיכון הכוללת הקמת מדינה פלסטינית בגבולות 1967, ומאידך חתם עם נתניהו חוזים כלכליים רבים האמורים לתת דחיפה גדולה לכלכלת ישראל. האם זו הדרך הטובה ביותר לשכנע את נתניהו לקחת ברצינות את תכנית השלום הסינית?

את הרושם הגדול ביותר כנראה עשתה על בנימין נתניהו חומת סין הגדולה. למרבית המבקרים זהו לא יותר מאתר תיירות מרשים מלפני קרוב לאלפיים שנה, אבל ראש ממשלת ישראל מצא הרבה מאוד מסקנות והשלכות אקטואליות. "כמו שהסינים הגנו על עצמם וביצרו את עצמם עם החומה הגדולה, כך גם אנחנו נמשיך לבצר את עצמנו בגבול הדרום, ברמת הגולן ובכל החזיתות" הצהיר ראש הממשלה בעודו הולך בפיתולי החומה העתיקה והמרשימה. אולי היסטוריון הבקי קצת יותר בנבכי ההיסטוריה הסינית היה מספר לראש הממשלה שהחומה לא תמיד הצליחה להגן על הסינים, וכי יש הרואים בהסתגרות מאחורי החומה דבר שגרם לניתוקה של סין מהעולם והחלשתה. אבל מורה הדרך שהועמד לרשות פמלית נתניהו כנראה לא נכנס לכל הדקויות האלה.

ובעוד ראש הממשלה מסייר בסין ומדי פעם משגר מסרים אל העיתונות הישראלית, נחוג בירושלים המאוחדת בירת ישראל הנצחית יום ירושלים, שבו חגגה העיר ירושלים את יום השנה הארבעים ושישה לשחרורה ואיחודה בשנת 1967. כך לפחות נאמר בהודעה הרשמית של עירית ירושלים וגם בחלק מן הדיווחים התקשורתיים שסיפרו בהתלהבות על "עיר מלאה דגלים". כמעט רק מעל דפי "הארץ" נמסר כי את המוני דגלי הכחול לבן החזיקו המוני צעירים דתיים לאומיים שחלקם הגדול הגיעו לירושלים בהסעות מאורגנות מכל רחבי ההתנחלויות והם צעדו ברחובות העיר העתיקה וקראו קריאות נאצה לעבר כל עובר ושב ערבי שנקרה בדרכם. ברק שמש, פעיל שלום ירושלמי, העביר אתמול בפייסבוק מסר הראוי לפרסום גם כאן:

"לכורדים יש סהרנה, למרוקאים - מימונה, ולדתיים הלאומיים יש 'יום ירושלים'. זהו החג החשוב ביותר של מערכת החינוך שלהם. שיאו – במצעד ברחובות הרובע המוסלמי של העיר הכבושה, על פני תריסים מוגפים, ובתוך הבתים ילדים מחכים בחיק הוריהם, המרגיעים אותם: עוד מעט יגמרו להשפיל אותנו.(...) מצעד הדגלים הלאומני סוגר את העיר לשעות רבות, ומונע מרבים לשוב לבתיהם בשם חגיגות 'האחדות' החד-לאומית. ירושלים היא לא עיר מאוחדת. זו עיר מחולקת, שלפחות שליש מתושביה מתמודדים עם אפליה קשה, רדיפה פוליטית, הצקות גזעניות, פשעי שנאה, עמותות מתנחלים, פקחים, מחסור באישורי בנייה, חוסר בתשתיות, וזאת בנוסף על הקשיים הרגילים של פרנסה, גידול ילדים ועוד".

גם השנה כמו ביום ירושלים כל שנה נתנה משטרת ישראל "עצה" לתושבים הפלסטינים בעיר העתיקה לסגור את חנויותיהם ולהסתגר בבתיהם ולחכות עד יעבור זעמם של הצעירים הרוקדים ברחובותיהם עם דגלי הכחול לבן. אבל השנה בניגוד לשנים קודמות היו צעירים שלא נענו לקריאת המשטרה וחגגו יום ירושלים משלהם והניפו בשער שכם, מרכז החיים בעיר העתיקה,  את דגל פלסטין האדום-ירוק-שחור-לבן והמשטרה מיהרה לבוא ולפזר אותם ובטלויזיה הישראלית נמסר על "מהומות שהפרו את שמחת חגיגות איחוד ירושלים".

משפחת שמאסנה משכונת שייח-ג'ראח לגמרי לא בטוחה שבשנה הבאה תהיה לה אפילו האופציה להסתגר בביתה בעוד המתנחלים ודגליהם מציפים את הרחוב. עמותות המתנחלים סימנו את בית המשפחה כמטרתם הבאה להשתלטות בנימוקים וטיעונים משפטיים מפולפלים, תוך הסתמכות על מערכת חוקי קרקעות בלתי הוגנת בעליל. זה כבר קרה לכמה וכמה משפחות פלסטיניות שהמשטרה באה לגרשן באמצע הלילה ותוך מספר שעות כבר התמקמו המתנחלים בבית והניפו את דגל הכחול לבן על גגו.


בעוד קצת יותר משבוע – ביום 20 למאי שעה 9:00 - ידון בית המשפט העליון בערעורם של בני משפחת שמאסנה. אתמול בבוקר נערכו בכמה מקומות בעולם הפגנות בהזדהות עם המשפחה. בירושלים התכנסו המפגינים בגן העצמאות  ממול לקונסוליה האמריקאית, ובדרך מקרה בדיוק כאשר עמדו שם עם שלטים בעברית וערבית ואנגלית בהם נאמר "לא לגירוש בשייך ג'ראח" נמסר ברדיו כי מזכיר המדינה האמריקאי ג'ון קרי יגיע לכאן בעוד שבועיים כדי לנסות שוב לחדש את המשא ומתן הישראלי-פלסטיני ולהתניע את תהליך השלום התקוע. ובמקרה, מטוסו של מזכיר המדינה ינחת בנתב"ג בדיוק עשרים וארבע שעות לאחר הדיון בעתירת משפחת שמאסנה.

האם ירצה ויוכל מזכיר המדינה למנוע את הגירוש הזה המתקרב, עוד בטרם ישלוף מאמתחתו את יוזמת השלום הערבית הותיקה שנמצאת על השולחן מאז שנת 2002 ובנימין נתניהו לא מתלהב ממנה כלל? אם לא יוכל, אולי מוטב שיעלה על המטוס חזרה לוושינגטון ויגיש לנשיא ברק אובמה דו"ח בשתי מלים: "אחרינו המבול".

הערה: כתבתי כאן הרבה על השבוע המשוגע הזה ועוד לא נגעתי אפילו על קצה המזלג במחצית ארועיו. למשל תכנית ישוב הבדואים בנגב שעברה בממשלה ומשמעותה כנראה לגרש 30,000 בדואים אזרחי ישראל ולהרוס עשרות כפרים "בלתי מוכרים" ולשם מימושה דורש שר המשטרה גיוס 250 שוטרים חדשים (הערכה מאד מאד אופטימית לגבי הכח שידרש). וחוק המשילות שעבר בקריאה טרומית ויערים קשיים רבים על יכולתה של האופוזיציה לפעול בכנסת נגד הממשלה וגם על יכולתן של מפלגות קטנות להכנס בכלל לכנסת.  וחוק "ג'נין ג'נין" שנקרא על שמו של סרט דוקומנטרי שנוי במחלוקת ומיועד למנוע יצירת סרטים כאלה בעתיד כי יוצריהם יהיו עלולים להתבע בתביעת דיבה על "השמצת צבא ההגנה לישראל". ועקירת קרוב למאה עצי זית בכפר הקטן טואני שמדרום לחברון וכתובות נאצה שמתנחלים השאירו שם. והפיזיקאי הנודע סטיבן הוקנינג שהצטרף לרישמה המאתרכת והולכת של אנשים ידועין בעולם שכבר אינם מרגישים נוח לקפוץ לביקור בארץ הזאת שלנו, והבדיחות בטעם רע מאד שסיפרו אנשים שמגידים עצמם "ידידי ישראל" על האיש הזה, שהצליח להתגבר בצורה מעוררת התפעלות והשתאות על נכה קשה ביותר. והעימות האדיר שהתרחש בכותל המערבי בשל הרבה אנשים המחשיבים עצמם כדתיים ובעלי חזקה במקום הזה ואשר מתנגדים בתוקף וגם נוקטים בהרבה אלימות לנוכח הרעיון כי נשים יעטו סמלים דתיים יהודיים כגון טליתות ותפילין אשר אמורים להיות שמורים לגברים בלבד. ואחרון וכלל לא חביב החוק הנוסף המתקרב לחקיקה ולאכיפה ואשר יאסור על מהגרי עבודה מאפריקה להעביר כספים לבני משפחותיהם ובו תומך שר האוצר המהולל לפיד.

וכך מסתיים לו עוד שבוע משוגע בארץ משוגעת – והאם השבוע הבא יהיה משוגע פחות?  


יום שבת, 4 במאי 2013

על מזל"טים, סכינים ויוזמות שלום

על מזל"טים, סכינים ויוזמות שלום

בשבוע הזה, המזל"טים הישראליים חזרו לפעולה בשמי עזה. הית'ם אל מסחאל בן ה-29,  שעבד כשומר בבית החולים שיפא, נורה מהאוויר בעת שנסע על אופנוע ונהרג במקום. כאשר נחתמה הפסקת האש לפני כחצי שנה, מדינת ישראל קיבלה על עצמה ההתחייבות שלא לבצע יותר "סיכולים ממוקדים". ואולם שר הביטחון החדש משה יעלון טען כי מסחאל היה אחראי - או לפחות היה קשור בדרך כלשהי – אל הטילים שנורו מתוך סיני על אילת. שום הוכחה לא הובאה  לטענה זו, המבוססת על מקורות חסויים עלומי שם. כמובן, מרבית אזרחי ישראל מקבלים כמובן מאליו את נכונותן של טענות כאלה.

מה שנודע הוא כי מסחאל היה חבר בחמאס ופרש ממנו לשורות קבוצה רדיקלית יותר, בגלל חוסר שביעות רצון לנוכח מה שהחשיב כפסיביות של החמאס מול תוקפנות ישראלית. ואכן,  לנוכח ההתנקשות בחייו של מסחאל בחר חמאס בחר שלא לנקוט בצורת התגמול הרגילה, כלומר ירי טילים לעבר שטח ישראל, אלא הסתפק בהגשת תלונה חריפה למצרים, אשר מאז המלחמה בעזה לפני כחצי שנה משמשת כערבה להסכם הפסקת האש. דעת הקהל הישראלית לא העריכה את האיפוק הזה, ולמעשה כלל לא שמה לב אליו.

מאוחר יותר באותו יום באו לקיצם גם חייו של מתנחל ישראלי בשם אביתר בורובסקי, שהיה כמעט באותו הגיל כמו הית'ם אל מסחאל, ואשר נדקר למוות בצומת דרכים בגדה המערבית מדרום לשכם. בורובסקי היה שחקן, ועבר לגור בהתנחלות יצהר – מקום שאינו ידוע במיוחד כמוקד של פעילות תרבותית ואשר המוניטין שלו נוגע בעיקר למעשים פרועים ואלימים במיוחד  כלפי הפלסטינים החיים בסביבה.

כששמעו חבריו המתנחלים של בורובסקי על מה שקרה, הם זעקו בקולי קולות כי הרשויות לא התייחסו ליידוי אבנים כאל מעשה טרור, ומחדל זה הוביל בהכרח לדברים גרועים. וכדי להוכיח זאת נקטו המתנחלים במטח כבד במיוחד של... יידוי אבנים, על אוטובוסים של בית ספר פלסטיני בהם נסעו תלמידות. ובהמשך הם עברו להצתה נרחבת ללא אבחנה של שדות מטעי זיתים ומכוניות פלסטיניות.

בעיצומו של כל זה באה הידיעה כי משלחת של הליגה הערבית ביקרה בוושינגטון, לשם הוזמנה על ידי מזכיר המדינה קרי על מנת לקדם את מאמציו לקידום שלום בין ישראלים ופלסטינים, ישראלים וערבים. הנציגים הערבים שבו והדגישו את מחויבותן של כל מדינות ערב ליוזמת השלום שלהן, שראשיתה עוד בשנת 2002, והציע שוב לעשות שלום עם ישראל בתמורה לנסיגת ישראל מכל השטחים שנכבשו בשנת 1967. יתר על כן, הם הוסיפו לכך גם הסכמה לחילופי שטחים קטנים, באמצעותם תוכל ישראל לשמור בידיה חלק מההתנחלויות שבנתה, בתמורה לויתור על שטח שווה בגודלו בתוך גבולות הקו הירוק שמלפני 1967.

באופן לא מפתיע, תגובתו של ראש הממשלה נתניהו לחדשות אלה הייתה פושרת, בלשון המעטה. נתניהו אינו מעונין בהסכם המבוסס על גבולות 1967, כאשר ישראל תוכל לספח רק פיסות קטנות מן בגדה המערבית ותצטרך לשלם עבורם במסירת פיסות שווה בגודלן של שטח ישראלי. נתניהו רוצה לשמור בידי ישראל על חלקים גדולים מהבגדה המערבית, מבלי לשלם עבורם כלל. בפרט, הוא נחוש להמשיך להחזיק בבקעת הירדן, המהווה כשליש מן הגדה המערבית כולה.

הפרשן הותיק שלום ירושלמי כתב השבוע מעל דפי מעריב:"ביום שלישי הכריז ראש ממשלת קטאר כי מדינות ערב מוכנות לעשות שלום עם ישראל עם ישראל תמורת נסיגה לגבולות 1967 עם חילופםי שטחים. בקעת הירדן היא שטח עצום ממדים. מאות קילומטרים מרובעים זרועי מוקשים מאז ימי 1968, אז התנהלו מרדפים אחר מחבלים שהגיעו מירדן. מנזרים שלמים פונו מיושביהם והם עומדים נטושים ליד אתר הטבילה בירדן הקדוש לנוצרים. תשאלו מדוע לא מפנים היום את שדות המוקשים ומרחיבים את אתרי התיירות? התשובה היא כזאת: אם יפנו את השטח, הכנסיות והפלסטינים יתבעו לקבל אותו. ישראל לא רוצה לפנות שטחים בבקעת הירדן, להיפך, היא רוצה להישאר שם לנצח". ומה יאמרו על השאיפה הזאת מזכיר המדינה קרי והנשיא ברק אובמה?    

ובעוד כל זה קורה, נתן בלנק מתקרב אל היום המאה וחמישים שלו מאחורי סורג ובריח. מאז נובמבר האחרון, בלנק באופן קבוע נכנס ויוצא - ומייד נכנס שוב – אל מערכת בתי הכלא הצבאיים. שוב ושוב הוא מקבל פקודה להחייל, ושוב ושוב הוא חוזר ומשמיע באזני קציני הצבא את נימוקיו לסירוב: כבר ארבעים ושש שנים מדינת ישראל מקיימת שלטון כיבוש על מיליוני פלסטינים משוללים זכויות, ואינה מוכנה להעניק להם עצמאות וגם לא זכות הצבעה בבחירות הדמוקרטיות שלה. הגוף המכונה צבא ההגנה לישראל הוא האחראי היומיומי לביצוע הדיכוי הזה של הפלסטינים. הוא, נתן בלנק מחיפה, אינו מוכן לקחת חלק בזה. הקצינים האזינו באדישות, שוב ושוב שולחים אותו לבלות עוד כמה שבועות בכלא 6 בעתלית - למרות שקרוב לודאי הם כבר מבינים שאין הרבה סיכוי לשנות את דעתו.


ביום שישי האחרון היתה זאת הפעם הרביעית (או אולי החמישית) אשר בה טיפס קהל פעילים,  שאורגנו בידי תנועת יש גבול, על ההר המשקיף כלא 6, ומשם קראו קריאות של תמיכה וסולידריות שנשמעו היטב בחצר הכלא למטה.

הפעם, זכה נתן בלנק גם בתמיכה ממקור לא צפוי. הפעילים המצרים התומכים בסרבני המצפון שבמדינתם החליטו לתמוך גם בו, בהפגנה שנערכה בכיכר טלעת חרב בקהיר. התפקיד המדכא שמילא הצבא המצרי בנקודות זמן שונות בשנים הסוערות שעברו לאחרונה על המדינה הגבירו את הרתיעה של צעירים מצריים מלהתגייס לשורותיו.

התנועה המצרית "לא לשירות חובה" כבר נאבקת למען שני סרבני מצפון - עימאד דרעאווי ומוחמד פתחי – אשר סרבו להתגייס לצבא ובאמצעות חוק מצרי דרקוני הושמו במצב בלתי אפשרי: בלי מסמך שחרור מהצבא הם לא יכולים להשיג עבודה, לא יכולים ללמוד באוניברסיטה ולא יכולים לקבל דרכון - ובנוסף, הצבא יכול לעצור אותם ולהעמידם לדין בכל רגע שיבחר. הסרבנים המצריים חשים אהדה והזדהות טבעית עם נתן בלנק – וכך גם להיפך, תמונותיהם  ושמותיהם הוצגו בכרזות שהונפו במחאה הישראלית מול כלא 6.

האם הממשלות וכלל החברה במדינות השונות ינקטו אי פעם צעד משמעותי כדי לשפר את המצב? בכל מקרה, הפעילים ימשיכו להיאבק.