יום רביעי, 27 ביולי 2011

עוד צונאמי

עוד צונאמי

לא בנימין נתניהו הוא שהחל בכיבוש. החזקת מיליוני תושבים פלסטינים תחת ממשל צבאי והרחבת התנחלויות בכל רחבי השטחים הכבושים והפנית מיטב משאבי המדינה למטרה זאת -  את הכול כבר עשו הרבה ממשלות לפניו, כולל ממשלות שמפלגת העבודה עמדה בראשן. אבל מה לעשות ודווקא במשמרת של נתניהו שבר הקש את גב הגמל, והפלסטינים לא מוכנים יותר להקשיב להבטחות חלולות ולחכות שאי פעם תואיל מדינת ישראל בטובה לשחרר אותם מעול הכיבוש ולפרק את ההתנחלויות שאוכלות ובולעות את אדמתם. נמאס להם שוב להיכנס למשא ומתן ועוד משא ומתן שבפירוש לא מגיעים לשום מקום. ועכשיו הפלסטינים הולכים לאו"ם לדרוש הכרה בינלאומית בזכותם להקים מדינה – ולא סתם מדינה באופן מופשט אלא בגבולות 1967, והצבא והמשטרה נערכים להפגנות גדולות ועימותים, והשר יוסי פלד מהליכוד תיאר שלשום במלים מוחשיות את הצונאמי המדיני הצפוי בספטמבר: "בידודה של מדינת ישראל עלול להעמיק, מדינות יאסרו על ספינות ישראליות לפרוק סחורה, חברות ישראליות יפגעו ותינתן רוח גבית למתנגדי ישראל". ונתניהו מזיע ומתרוצץ ממדינה למדינה לגייס תמיכה באו"ם נגד ההצעה הפלסטינית ונואם נאומים ומבטיח עוד הבטחות חלולות. 

זה גם לא בנימין נתניהו שהחל לפרק את מדינת הרווחה הישראלית. ערעור הרפואה הציבורית והחינוך הציבורי ושירותי הרווחה והעבודה המאורגנת והפרטה של כל מה שזז וחלוקת הנכסים והמשאבים בחצי חינם לקבוצה נבחרת של טייקונים - גם את כל זה עשו הרבה ממשלות לפניו, כולל גם ממשלות שמפלגת העבודה עמדה בראשן - אם כי נתניהו עשה את העבודה ביותר התלהבות ושכנוע  מכל האחרים. וגם כאן, במשמרת של נתניהו שבר הקש את גב הגמל, וגם אזרחי ישראל ובמיוחד הצעירים שבהם לא מוכנים יותר להקשיב להבטחות חלולות ולחכות שאי פעם תואיל ממשלת ישראל בנדיבות ליבה להעניק להם דיור הוגן ובר השגה ושירותי בריאות מתפקדים וחינוך חינם באמת לילדיהם. נמאס להם שוב ושוב להצביע בבחירות ולגלות שאפילו אם השתנתה המפלגה שמרכיבה את הממשלה, מדיניות הממשלה לא ממש השתנתה.

ומחנות המחאה עולים וצומחים ומתפשטים משדרות רוטשילד בתל אביב אל כל רחבי הארץ והצעירים יוצאים לרחובות ברבבותיהם ושורקים בוז כשמעל הבמה נשמעות המלים "הפרטה" ו"כוחות השוק" וקוראים בקריאות קצובות "העם דורש צדק חברתי!". ונתניהו מזיע ומתרוצץ  ונואם נאומים וזורק קצת פירורים – אבל ממש ממש לא מאמינים להבטחות שלו, והצונאמי החברתי כבר כאן בסוף יולי. ואת הטיסה לוורשה כדי לגייס את הפולנים נגד הפלסטינים נאלץ ראש הממשלה לבטל, כדי להיפגש במקום זה עם נציגי הסטודנטים ולהציע להם כל מיני הצעות ואולי זה יפצל את המאבק אבל הם לא בלעו את הפיתיון וצריך לחשוב על תכסיס אחר ואלוהים אדירים למה הכול הכול היה מוכרח ליפול לו על הראש בבת אחת?

יום ראשון, 24 ביולי 2011

יום אחד של דמוקרטיה

יום אחד של דמוקרטיה


כאן תרגום של קטע קצר שהתפרסם בבלוג של ביאטה



יפה מאוד, התנועה שמנסה "לשמור על הדמוקרטיה הישראלית", אבל הדמוקרטיה הזאת לא חדלה כבר להתקיים לפני זמן רב? איך אפשר לקרוא לזה דמוקרטיה כאשר החלטות המשפיעות על חייהם של כ -10 מיליון בני אדם מתקבלות על יד ממשלה שכמה מן המיליונים האלה לא השתתפו בבחירתה?

אומרים לנו שזהו "כיבוש זמני". "אנחנו לא סיפחנו את השטחים, ולכן לא צריך לספור את הפלסטינים".

אבל הכיבוש נמשך כבר יותר מ 44 שנה. גם אם נקבל שבתשע עשרה שנותיה הראשונות ישראל אכן היתה דמוקרטיה, עדיין במרבית זמן קיומה היא מדינה כובשת, יותר משני שליש מהזמן הזה, כשהיא מונעת את זכויות האזרח הבסיסיות ביותר ממיליוני אנשים
, ובמשך כמה עשורים.

דמוקרטיה, איזו דמוקרטיה? ראו מה תקבלו אם יהיה יום אחד של דמוקרטיה אמיתית בין הנהר לים - רק יום אחד שבו נערך משאל עם: יהיה רוב מכריע לסיום הכיבוש.

יום שבת, 23 ביולי 2011

אל עראקיב – שישים שנה והמאבק רק מתחיל


אל עראקיב – שישים שנה והמאבק רק מתחיל

אל עראקיב הוא כפר במדינת ישראל, מצפון מזרח לבאר שבע. כפר שאינו מופיע בשום מפה שיוצאת לאור במדינה הזאת, כפר שממשלת ישראל אינה מכירה בקיומו ומפעילה את כל כוחה כדי שלא יהיה קיים – ובכל זאת, על אפה וחמתה של הממשלה הזאת, הכפר חי וקיים, וממש ברגע הזה שאני כותב, ילדי אל עראקיב שרים ורוקדים בקולות רמים במיוחד במרכז כפרם.

הכפר אל עראקיב היה קיים בנגב, תחת שלטון האימפריה העותמנית, עוד הרבה לפני שיהודי וינאי בשם בנימין זאב הרצל כינס כנס בציריך שבשוויץ לקרוא להקמתה של מדינה יהודית. לשייח  מוחמד בן סאלם אל עוקבי היו ששת אלפים דונם באל עראקיב, שאותם עיבד בעזרת 12 עובדים שחרשו וזרעו את האדמה בכל עונה ואת עודפי התוצרת מכר לסוחרים מעזה, עבר הירדן וסיני. השלטון העותמני לא עשה כמעט דבר למען תושבי הכפר, אך גם המעיט מאד להתערב בחייהם ומעולם לא ניסה לנשל אותם מאדמתם.

בשנת 1917 עברו ליד אל-עראקיב חיילי הצבא הבריטי שבאו מדרום לכבוש את הארץ. פגז שנורה אל החיילים העותמנים הנסוגים פגע בביתו של השייח והחריבו. אך עם התיצבות שלטון המנדט הבריטי הבית נבנה מחדש, והשלטון הבריטי החדש גם הוא לא התערב הרבה בחייהם של תושבי אל עראקיב והותיר אותם בשלווה על אדמתם. ובשנת 1948 שוב הגיע לאל עראקיב שלטון חדש, שלטונה של מדינת ישראל שזה אתה הוקמה. בהתחלה סברו תושבי אל עראקיב שגם תחת השלטון הזה יוכלו לחיות כמו שחיו כל השנים ותחת כל השלטונות הקודמים.

בשנתיים הראשונות לקיומה של מדינת ישראל, נראה היה כי היא אכן מכבדת את זכויותיהם ואורח חייהם של התושבים. ביתו של השייח סלימאן בן מוחמד אל עוקבי אף שימש את מדינת ישראל כבית משפט שבטי בו נדונו סכסוכים ביו התושבים הבדואים באזור, ודגל המדינה תמיד הונף על גג הבית כאשר התקיימה בו ישיבה של בית המשפטן.

האשליה נופצה ביום מר אחד בשנת 1951. חיילי צבא ההגנה לישראל, מטעמו של הממשל הצבאי שתחתיו חיו אז הערבים אזרחי ישראל, הגיעו והורו לתושבי אל עראקיב לעזוב מיד את בתיהם. לאחר חצי שנה יוכלו לחזור, כך נאמר להם, אך השנים חלפו במקום גלותם ויום החזרה לא הגיע.   כאשר בשנת 1954 ניסה השייך סלימאן לחזור לביתו באו מיד חיילים לקחתו למעצר בבאר שבע.

ובתי הכפר הוחרבו ונמחקו מעל פני האדמה, כולל אותו הבית שמדינת ישראל השתמשה בו כבית משפט והבית בו הוצבה תחנת קלפי בבחירות לכנסת הראשונה בשנת 1949. ובמרשם הקרקעות של מדינת ישראל נרשם כדת וכדין שמדובר בקרקעות בלתי מעובדות וריקות מאדם ועל כן הינן רכוש "רשות הפיתוח", כלומר ממשלת  ישראל.. וכאשר ניסו בני אלעוקבי שוב לחזור ולעבד את אדמותיהם, בשנת 1973, הם הואשמו כפולשים לאדמות המדינה. וכך גם נורי אלעוקבי, בנו של השייח סלימאן ונכדו של השייח מוחמד – אשר בעצמו אינו שייח אלא פעיל לזכויות הבדואים בני עמו – אשר הקים לעצמו אוהל על חלקה קטנה מאדמות אבותיו וישב בו ביום ובלילה במשך כמה שנים עד אשר באה המשטרה לעצרו בעוון הסגת גבול ובית המשפט הזהירו כי אם יחזור על העבירה הוא צפוי למאסר ממושך.

ולא רק הוא. מאות מבני אל-טורי, שכניהם של בני אלעוקבי שגם הם גורשו ב-1951, חזרו במאורגן אל אדמות אבותיהם באל עראקיב, סמוך לבית העלמין שבו נקברו בני המשפחה מזה 100מאה  שנים - אדמות שבהן לא עשתה המדינה כל שימוש במשך כל עשרות השנים שהן היו בידיה. והם שיקמו את בתיהם ועיבדו את השדות ונטעו עצי זיתים והחזירו לפחות חלק מאל עראקיב לחיים ככפר מתפקד לכל דבר.
ובעיני השלטונות זה מאד לא מצא חן, וצווי הריסה ופינוי הוצאו כנגד התושבים, ושדות תבואה שנזרעו הושמדו באמצעות ריסוס מהאויר, ולאחר שבית המשפט אסר את הריסוס מן האויר החלו אנשי מנהל מקרקעי ישראל לחרוש אדמות זרועות שזה עתה נבטו. והתושבים לא נרתעו והמשיכו לעבד את האדמה ולזרוע שוב ושוב.

לפני שנה בדיוק, ב- 27 ביולי 2010, גייסו המשטרה ומשמר הגבול ומנהל מקרקעי ישראל לא פחות מ- 1,300 אנשי חמושים ועימם דחפורים וכלים כבדים, לפשוט על הכפר ולהקיפו מכל הצדדים ולהרסו עד היסוד ולמחותו מעל פני האדמה ולעקור את עצי הזית עד האחרון ולהפכו שוב להיות "אדמה פנויה וריקה מאדם" כפי שהיה כאשר רשמה אותו המדינה על שמה.
אבל עכשיו לא שנות החמישים, והפעם לא נותרה האדמה ריקה מאדם למשך עשרות שנים. התושבים לא נכנעו וחזרו ובנו את בתיהם מחדש כבר למחרת היום אם לא בתים של ממש, לפחות סוכות הנותנות מידה של מחסה משמש המדבר וקור הלילה. ושוב חזרה המשטרה והרסה את הכל ושוב בנו אותם התושבים – וכך זה נמשך כל השנה האחרונה, עשרים וארבע פעמים לפחות, המשטרה מחריבה ובאלימות הולכת וגוברת לוקחת למעצר את התושבים ואת המתנדבים היהודים והערבים שבאו לסייע להם, ושוב נבנה הכפר למחרת או גם באותו הלילה, ושוב באים נציגי השלטון להרסו, ושוב ושוב...

ובינתיים העבירה הממשלה הנחיה לקרן הקיימת לישראל להתחיל בעבודות יעור ולנטוע יער במקום בו עמדו בתי אל-עראקיב, וגם במקום בו היו עצי הזיתים המניבים שנטעו תושבי הכפר (העצים שמתכוונת הקרן הקיימת לנטוע במקומם הם עצי סרק שאינם נותנים כל פרי...). "הפרחת השממה" בידי הקק"ל נראית עכשיו קצת פחות טוב. והתושבים פנו אל בית המשפט שטרם הכריע בתביעת הבעלות על אדמות אל-עראקיב, והשופטת נזפה באנשי הקרן הקיימת על קביעת עובדות בשטח בטרם החלטה. ובינתיים הגיעה שמע פעולותיהם של דחפורי הקק"ל באל-עראקיב גם אל מחוץ לגבולות מדינת ישראל, והטלוויזיה הבריטית שידרה על כך כתבה נרחבת, וראש ממשלת בריטניה דיויד קמרון הודיע על סיום תפקידו כ"פטרון כבוד" של ארגון ידידי הקרן הקיימת בבריטניה. ראש ממשלת בריטניה מכהן בתפקיד זה בכמה וכמה ארגוני צדקה מוכרים בבריטניה, אך בעקבות מעשי הצדקה הבולטים שעשתה הקק"ל עם תושבי אל-עראקיב, עלה ספק לגבי מעמד זה...

בעצם, הבעיה הייתה אמורה להיפטר כבר לפני מספק שנים, כאשר מינתה ממשלת ישראל ועדה בראשותו של השופט לשעבר אליעזר גולדברג לדון בבעית הבדואים בנגב, והועדה ישבה על המדוכה ושמעה עדויות - גם של הבדואים עצמם - ובהמלצותיה קראה להעניק הכרה רשמית לכפרים בדואים "לא מוכרים" בנגב, וככל הנראה גם אל-עראקיב יכול היה להיכלל במסגרת זאת. אבל היו הרבה אנשים בעלי השפעה בממשלה ובכנסת שלא אהבו את המסקנה הזאת, ומונתה ועדה שניה בראשות אהוד פראוור ממשרד ראש הממשלה, והועדה השנייה כבר לא שמעה עדויות של בדואים והחליטה להרוס את מרבית הכפרים הבלתי מוכרים ולעקור כשלושים אלף אנשים בכח הזרוע. וגם המסקנות האלה לא מצאו חן בעיני אותם בעלי השפעה, כי בכל זאת נכללה בהן הכרה מסוימת בזכויות בעלות של בדואים בקרקע, וביקש היועץ לביטחון לאומי של ראש הממשלה יעקב עמידרור לעכב את המסקנות כדי שיכניס בהן שינויים מסויימים. לאו דווקא שינויים לטובת הבדואים, אפשר להניח... 

ובינתיים באל-עראקיב עולם כמנהגו נוהג, וההרס האחרון (בינתיים) היה ביום חמישי בשבוע שעבר. ואתמול, לציין את יום השנה לחורבן עראקיב 2010, הגיעו עשרות רבות של פעילים מתל אביב וירושלים ובני נוער מכפרי הגליל המקיימים מחנה קיץ בנגב וגם פעילי שלום נוצרים אמריקאים הממוקמים בדרך כלל בחולון וכמה פלסטינים תושבי השטחים הכבושים שהצליחו באופן נדיר לקבל אישור כניסה. ויחד בנו מחדש את אל-עראקיב בפעם העשרים וחמש (יש האומרים העשרים ושבע), שתים עשרה סוכות חזקות ומוצקות עומדות על תילן. ובצהרי יום שישי נערכה במקום תפילה משותפת למוסלמים, יהודים ונוצרים. ושלוש פעילות ממאהל חסרי הדיור בשדרות רוטשילד בתל אביב באו וקיימו הצגה לילדי אל-עראקיב והילדים קיבלו אותן בתשואות, והיום בערב יצאו תושבים מ אל-עראקיב להשתתף גם הם במצעד המחאה של חסרי הדיור בתל אביב. וביום רביעי הקרוב – 27 ביולי 2011, יום השנה המדויק לחורבן של 2010 - יבואו תושבי הכפר ותומכי המאבק מכל הארץ ובשעה 6:30 בערב יקיימו משמרת מחאה ומצעד לפידים בצומת להבים הסמוך למיקומו של אל-עראקיב. 

ולא שלמישהו יש אשליות. המשטרה תבוא שוב, וגם הסוכות שהוקמו עכשיו יהרסו וחדשות יבנו במקומן, וממשלת ישראל עדיין לא ויתרה על כוונתה למחות את אל-עראקיב מעל פני האדמה. אבל גם התושבים בהחלט לא ויתרו.

יום חמישי, 21 ביולי 2011

ניצחנו!

ניצחנו!


איזה ניצחון! המלחמה נגד המשט, אחד הנצחונות המפוארים ביותר בתולדות מדינת ישראל! רק יאכטה אחת קטנה הצליחה להתחמק מהפיקוח הבינלאומי שלנו ולהימלט מאיזה אי יווני ולהפליג לעבר חופי עזה. וגם אז לא נרדמנו בשמירה ומיד גייסנו מולה את כל עוצמתו של חיל הים של מדינת ישראל, והרמטכ"ל רב אלוף בני גנץ נתן אישית את ההוראה, ומפקד חיל הים האלוף אליעזר מרום פיקד עליו אישית, והכול דפק כמו שעון שוויצרי. מאות הבחורים המצוינים מן השייטת המהוללת שלנו חסמו את הדרך של הספינה הקטנה המחוצפת הזאת, ואת כל חמישה עשר הפולשים המנוולים שהיו עליה לקחו למעצר בכלא הישראלי וכבר מחר תבוא פרקליטות המדינה ותבקש מבית המשפט להאריך להם את המעצר בחשד של ניסיון כניסה בלתי חוקית למדינת ישראל. כן, לא ניתן להם בשום אופן להיכנס למדינה שלנו, ישראל היא מדינה ריבונית ששומרת היטב על גבולותיה ולכן לא ניתן לאף אחד לשוט אל חופי עזה – לא משט ולא יאכטה בודדת  ולא רפסודה וגם לא חסקה. אף אחד! אף אחד לא יעבור! אף אחד לא ישוט לעזה! אף אחד לא יפרוץ את גבולות מדינת ישראל, בשום פנים ואופן לא! אף אחד, אני אומר לך, אף אחד!

רגע, מה אתה אומר? עזה היא מחוץ לגבולות מדינת ישראל? נמל עזה זה בכלל לא ישראל ומי שמפליג לשם בכלל לא מנסה להיכנס לישראל? מה פתאום! באמת? אתה מדבר ברצינות? לפי מה אתה אומר דבר כזה? מה? מדינת ישראל התנתקה מעזה? מתי קרה דבר כזה? כבר ב-2005? וזה היה רשמי? ראש הממשלה הודיע על זה כבר אז? הכנסת הצביעה ברוב גדול בעד התנתקות מעזה? התנתקות מעזה? אני לא מבין, למה אף אחד לא דואג לעדכן אותי?     

יום שבת, 16 ביולי 2011

קללת בלעם 2011

 קללת בלעם 2011

במשך שנים רבות הייתה תנועת גוש שלום (שכותב שורות אלה הוא, למען הגילוי הנאות, הדובר שלה) בודדה בשטח בקריאה לחרם על מוצרי ההתנחלויות – ההתנחלויות שהוקמו בשטח כבוש כדי לשמש מכשול לשלום ולמנוע מהפלסטינים להקים את מדינתם. משנת 1997 ועד 2011 טרחו המתנדבים של התנועה הקטנה הזאת, בתקציב זעום ובמשאבים מוגבלים, לעבור בין המדפים במרכולים ולבדוק את האותיות הקטנות על כל מוצר ומוצר. מדי פעם גם יצא פעיל על אופנוע אל אזורי התעשייה ההתנחלותיים עצמם ורשם בקפידה את שמותיהם של כל המפעלים שראה. ואת כל הנתונים הכניסו לרשימה שפורסמה באינטרנט וחולקה בעצרות השנתיות לזכר יצחק רבין בתחילת כל נובמבר. "אל תקנו את תוצרת  ההתנחלויות – כל שקל להתנחלויות הוא שקל נגד השלום" היה כתוב באותיות גדולות על כריכת אותן החוברות.

רבים מאנשי השמאל הישראלי לא ממש אהבו את הפעילות הזאת. כמה פעמים שמענו דברים כמו: "גם אני נגד ההתנחלויות, אבל להחרים אותם זה כבר צעד ממש קיצוני". תנועת שלום עכשיו נמנעה בקפדנות ובמפגיע מלהכריז חרם על מוצרי ההתנחלויות.  לכל היותר נמסר מדי פעם שאחדים מפעיליה נמנעים באופן אישי מלקנות את מוצרי ההתנחלויות. בהחלט לא יותר מזה.

במשך שנים רבות טענו ראשי המתנחלים שהחרם בכלל לא מפריע ולא מזיז להם, המפעלים באזורי התעשייה שלהם פורחים ומשגשגים  ובכלל אוהדיהם משתמשים ברשימת החרם כמדריך מה כן לקנות. אבל כנראה שבאיזה מקום זה החרם הפריע להם והציק להם מאד מאד והדיר שינה מעיניהם. עובדה: חבר הכנסת זאב אלקין, מתנחל בעצמו וראש "לובי ארץ ישראל בכנסת" יזם חוק מיוחד שיוציא את החרם הזה אל מחוץ לחוק, ודחף ולחץ ונאבק בכל כוחו עד אשר הפך החוק הזה לעובדה, שחור על גבי לבן בספר החוקים של מדינת ישראל.

ויכלו זאב אלקין וחבריו במועצת יש"ע לחשוב שבכך ישיגו את מטרתם וימחקו את חרם ההתנחלויות מעל מפת הפעילות והביטוי הפוליטי במדינת ישראל. שהרי גוש שלום פשוט לא תוכל להרשות לעצמה להמשיך במסע החרם - תנועה שאינה משופעת בכסף, אין לה שום מימון משום ממשלה זרה וגם לא ממיליונרים כמו פטרון המתנחלים ארווין מוסקוביץ, וכל כולה מתקיימת מתרומות קטנות למדי של אזרחים פרטיים. ובצדק יכלו אלקין וחבריו להניח שגוש שלום לא תוכל להסתכן במבול של תביעות משפטיות לפי החוק החדש, שבו תוכל כל חברה התנחלותית לתבוע את כל המחרים אותה ולתבוע פיצויים בלתי מוגבלים בלי שתצטרך להוכיח שנגרם לה נזק מהחרם.

אבל קרה הבלתי צפוי, ודווקא מאז הצליחו זאב אלקין וחבריו לכופף את הכנסת בלחץ בלתי מידתי, הקריאה לחרם על ההתנחלויות עולה וצומחת ופורחת ומזנקת כפי שלא זינקה מעולם. ומרגע פרסום תוצאות ההצבעה החלה שלום עכשיו לאסוף חתימות על הקריאה "תתבעו אותי, אני מחרים את מוצרי ההתנחלויות", וחברי כנסת קראו את רשימת המוצרים המוחרמים מעל במת הכנסת, וצעירי מרצ יצאו לסופרמקטים והדביקו מדבקות אזהרה על מוצרי ההתנחלויות המוצגים למכירה. ומיום ליום מתארכת הרשימה של אישי ציבור ובעלי טור המכריזים כי למרות ודווקא בגלל החוק של אלקין הם מהיום והלאה יחרימו את מוצרי ההתנחלויות ויקראו לאחרים לעשות כמוהם.

די לצטט מדבריו של אתגר קרת ב"ידיעות אחרונות" של אתמול: "כאשר נבחרי ציבור מחוקקים חוק אלים הפוגע בזכויותיו הבסיסיות של הפרט, זה לא פחות מחובה אזרחית להפר אותו. אם המדינה שלי היתה מחוקקת חוק האוסר על גברים להתנשק בפומבי, הייתי מוצא את הגבר הראשון שלא מסריח מנובלס או מעמבה ומדביק לו נשיקה. אם המדינה שלנו בוחרת לשפוט אזרחים על כך שהם מנסים להשפיע על עתיד הארץ בה הם חיים בדרכים דמוקרטיות, אז אני חייב לנצל במה זאת כדי לקרוא לחרם על ההתנחלויות."

וכמה עמודים אחר כך כתב באותו העיתון מאיר שלו: "עד סוף השבוע כבר הקדימוני רבים וטובים והסתייגו ברמות שונות של כלימה, סלידה וחששות מחוק החרם, אותו חקיקה של כסך ואוון מבית מדרשו של הימין הישראלי. דעתי אינה שומה הרבה מדעתם. אבל אני יוכל להוסיף שכל ביקור שלי במכולת יארך מעתה יותר זמן. אם עד עתה הצצתי לפעמים באריזות של מוצרים כדי לבדוק בכמה קלוריות ובאיזה כימיקלים מזיקים אני מתפטם, מעתה אחפש גם את מקום הייצור, כי בעקבות החוק הזה שוב אין לי כוונה להמשיך ולכלכל את מפעל ההתנחלות מעבר למסים שאני נאלץ לשלם. מבחינה זאת, אגב, אפשר לתבוע מחבר הכנסת אלקין פיצויים על פי החוק שלו עצמו – כי הוא זה שגרם לי ולאחרים לנקוט חרם קפדני שכזה.

אורי אליצור, איש הימין המפוכח, הביע מעל דפי "מקור ראשון" חשש שהחוק הזה לא כל כך יאכף: "הרי הענין מסור לשיקול דעתו של בית המשפט, ותרשו לי לנחש ששם לא יאהבו את המתנחל התובע פיצויים על נזק שאי אפשר להוכיח. חוץ מזה, יש עוד בג"צ בדרך ואפשר לנחש ששם, אם לא יפסלו א ת החוק לגמרי, לפחות ישלחו אותו למסלול ארוך של לך ושוב בין הכנסת והיועץ המשפטי והשופטים וחוזר חלילה".

בעצם, לפחות הדתיים בין יוזמי ודוחפי החוק הזה היו צריכים לחשוב מראש על התוצאות. רק יומיים לפני שהעבירו אותו בכנסת הם קראו בבתי הכנסת את סיפורו של בלעם הנביא והקוסם הרשע אשר ביקש והתאמץ בכל כוחו לקלל וקללתו הפכה לברכה...


מצדה ב'

מצדה ב'


כאן תרגום של מאמר קצר שהתפרסם היום בבלוג של ביאטה

פעם, נוסחת הקסם "אם תרצו אין זו אגדה" אפשרה לחלום  קולקטיבי להתגשם. לפחות כך זה נראה.

הרעיון היה להקים מחדש מדינה יהודית במולדת ההיסטורית, שהייתה האמורה להיות ריקה. בהדרגה צריכות היו שנות הגלות להתכווץ ולהיזכר כ"פסק זמן".

אך החלום שהתגשם התגלה כחזיון תעתועים שנמשך רק למשך החיים של דור אחד. אלפיים שנה עברו, ומדור לדור לא נשכחה ירושלים. אבל  גם לא המנטליות של מצדה לא נשכחה.

רבים ראו את הנולד: "אנחנו הולכים לקראת צונאמי!" הם זעקו ברחובות, בפייסבוק ואיפה לא - אבל זה לא הביא את השינוי הדרוש. "ביקורת = אנטישמיות" התגלה כמנגנון הגנה חזק, והאינטרס העצמי הקטנוני של פוליטיקאים מכורים לרייטינג עשה את שלו. זכויות היתר של הפרות הקדושות (המתנחלים) נותרו ללא שינוי (או שגם גדלו והתחזקו), וכאשר בא המבול שלא ניתן לעצירה טבעו כולם יחד: יהודים וערבים, הפרות, כמו גם אלה שהזהירו והזעיקו לשווא.

מצדה ב' לא תהפוך לעולם לאטרקציה תיירותית. כאשר עלתה הפטרייה מדימונה נבלעה הארץ כולה, ונותר רק חור עמוק באדמה.

יום שבת, 9 ביולי 2011

וולקאם טו מדינת משטרה

וולקאם טו מדינת משטרה

אני שמח לארח כאן את עדות הראיה של חגי מטר על מה שהתרחש אתמול בשדה התעופה בן גוריון.להלן קישור למאמר המקורי + תמונות
http://www.mysay.co.il/articles/ShowArticle.aspx?articlePI=aaaqqe


מאות שוטרים ואנשי אבטחה אחרים, עשרות עובדי משרד הפנים, עבודת מודיעין מוקפדת, קמפיין הסברה מסיבי, ובשביל מה? למנוע מכמה מאות פעילי שלום לסייר בארץ ולהכיר את המציאות בה, לעצור חמישה ישראלים, ולגרש מנתב"ג שלושה עיתונאים – בהם עבדכם הנאמן.

זה לא שהפעלת כוח מוגזם היא מוטיב חדש בהתנהלות מערכת הביטחון הישראלית. ממש לא. זה גם לא שחדשה לנו ההשמצה חסרת הבסיס והמתקפה על פעילי שלום לא אלימים. גם את זה אנחנו כבר מכירים זה זמן רב. מה שקרה היום בנתב"ג היה פשוט, ובעיקר, אבסורד שאין כדוגמתו. טירוף או עיוורון מוחלט. אם תרצו, סימן אזהרה למדינה שיורדת מהפסים. לחלופין, תזכורת שאפשר עדיין לבחור בדרך אחרת.

אנטי-קליימקס

האבסורד ניכר כבר בדרך לאולם מקבלי הפנים. עם עשרות השוטרים שהיו פרוסים בתחנת הרכבת של נתב"ג, ואלה ששמרו על כל הכניסות, מפני איום מדומיין כלשהו. הוא גבר באולם עצמו, שם עמדו במשך שעות על גבי שעות למעלה ממאה שוטרים, ומספר דומה של עיתונאים, כולם מסודרים בחצי גורן יפה וממושמעת סביב המזרקות, ובוהים בדלת הכניסה לאולם מכיוון אולם איסוף המזוודות. הדלת נפתחת וזוג יוצא, וילדים קטנים רצים בקריאות "אמא, אבא" ומחבקים אותם. שוב נפתחת, ומשפחה חרדית צועדת בקצב מהיר לעבר הדלת. שוב, ושתי חבורות בני תשחורת עם חולצות אחידות של נופשונים באיי יוון נשפכות לאולם בקול צחוק גדול. ושום דבר לא קורה.

מדי פעם דאגו הרשויות לייצר לנו העיתונאים קצת אקשן. פעם שלחו את השר יצחק אהרוניביץ', שסיפר על ההצלחה הגדולה במניעת המראתם של הפעילים כבר בחו"ל. "אנחנו מתנהגים כמדינה ריבונית ודמוקרטית", הבהיר. שעה לאחר מכן, כמעט על השעון, דאג מי שדאג לבדר אותנו עם השר אלי ישי, שהתגאה בהצלחה המסחררת בעצירת "שונאי ישראל" וה"פורעים", אלו שכבר הגיעו, ואלה שעוד בדרך.

וכשלא בידרו אותנו – בידרנו את עצמנו. כולם הסכימו שהסיכוי שפעיל מחו"ל יצליח לעבור את כל הבדיקות, ואז יבחר לעשות הפגנה דווקא באולם מקבלי הפנים, במקום פשוט לעלות על אוטובוס לתל אביב או ירושלים, הוא אפסי. לכן, בהיעדר פעילים, העיתונאים ניסו ליצור לעצמם עניין במוקדים אחרים. אחד ראיין את דוברת המשטרה לתקשורת הערבית, שקראה לפעילים "תומכים" או "מזדהים", ולא "שונאי ישראל", והתחמקה באי-נחת מהשאלה האם טי-שירט או סטיקר נחשבים עילה מספקת לגירוש אדם מישראל. אחרים ניסו לדובב תיירים תמימים, לשאול אותם "איך נראה שם בפנים" ואם "שאלו אתכם שאלות מיוחדות או מוזרות בבידוק". התשובה תמיד הייתה לא.

עיסוק מבדר נוסף היה זיהוי כל השוטרים הסמויים, לובשי האזרחי. אלה עמדו ברובם בקבוצות, מדי פעם מגרדים באוזן ומעיפים מבט למרפסת מעל ומהנהנים כאילו לאוויר. אחרים הסתובבו לבד, אבל גם אותם קל היה לזהות לפי הצורה בה בחנו את הסובבים אותם, או לפי המבט המזוגג שפתאום כיסה את פניהם בזמן שגורמים עלומים דיברו אליהם, והנחו אותם לשנות כיוון הליכה. תוך כמה זמן זיהינו את כולם, והשעמום ותחושת האנטי-קליימקס הקשה שוב נחתה על כולנו.

ארבעה שלטים של א-4


ואז הכל השתנה, וסוף-סוף נמצא משהו לסקר. קבוצה של שבעה פעילי שמאל ישראלים נעמדו ליד מזרקות מקבלי הפנים, והניפו דגל פלסטין וארבעה שלטי א-4 עם המילים "ברוכים הבאים לפלסטין" בעברית, אנגלית וערבית. העיתונאים עטו עליהם כמוצאי שלל רב, ואחריהם מיהרו לבוא השוטרים – וההמון. למשך חצי שעה היה אקשן: הפעילים נדחפו החוצה מהאולם על ידי השוטרים והוכו על ידי עוברי אורח, שצעקו "לכו לסוריה", "נאצים", "תורידו להם ת'ראש", וכן הלאה. "כשהמצלמות זזות, אני הורג אותה", אמר אחד. "מה שצריך זה לאנוס את כולם", טען בלהט אחר.

בדרכם לניידות, ובין אגרופים ודחיפות מצד אזרחים, הספיקו הפעילים להגיד כמה מלים. מעבר לקריאות לשחרור פלסטין, הזכירו הפעילים שהתגובה ההיסטרית של מערכת הביטחון לפעילי שלום שמגיעים לכאן לא התחילה היום, ושכבר שנים מונעים לארץ את כניסתם של אנשים שמחויבים לזכויות אדם ולפעילות לא אלימה למען שלום ושוויון.

אותם שוטרים שעצרו את מחזיקי השלטים הבודדים לא עצרו אף אחד מתוקפיהם. לפחות במקרה אחד ראיתי שוטר שמתעלם מכך שצעיר מכה את אחת המפגינות, וכשהמשיך להכות בה ביקש ממנו בעדינות להפסיק וללכת לעמוד בצד. אף אחד מהתוקפים לא נעצר או עוכב. עיתונאי אחד של הג'רוזלם פוסט, לעומת זאת, מצא את עצמו עצור יחד עם הפעילים כי בזמן שראיין את אחד העצורים גם גונן עליו ממכות ההמון. השוטרים ראו בכך, כנראה, שיתוף פעולה עם השמאלנים, ולקחו אותו עמם.

ואז הכל נגמר. רוב הפעילים נעצרו, האחרים התפזרו, והראיונות האחרונים עם האזרחים התוקפים מיצו את עצמם. התחלנו לחזור לתוך השדה, כששני שוטרים תפסו אותי ואת חברי הצלם, אורן זיו, עובד רשת שוקן וחבר קולקטיב צלמי העיתונות אקטיב סטילס – וביקשו מאיתנו תעודות. הצגנו את תעודות לשכת העיתונות הממשלתית שלנו, אותן תעודות שבזכותן זכינו להתקרב מרחק של פחות ממטר משני שרים בשעה ומשהו שקדמו לכך, רק שהפעם התעודות לא הספיקו. השוטרים עיכבו אותנו, לקחו גם את תעודות הזהות שלנו, ביקשו מאיתנו לעמוד בצד וסירבו להגיד במה העניין. צלמת וידאו מאתר חדשות אמריקאי ניסתה להבין למה אנחנו מעוכבים, ותוך רגעים נאלצה גם היא למסור תעודות.

לא עבר זמן רב והגיעו אלינו בכירי המשטרה באזור, מלווים בלובשי חליפות שב"כניקיות. בהתחלה נאמר לנו שאסור לנו לצלם בשטח השדה ללא אישור, והבהרנו להם שאני לא מצלם, רק כותב, ושאורן דווקא תיאם את עבודתו במקום עם דובר רשות שדות התעופה. לאחר התייעצות קצרה הודיעו לנו ש"מטעמי ביטחון" (שאין לפרטם) אסור לנו בכלל להיות בכל תחום גדרות שדה התעופה, וזאת בהתאם ל"חוק הטיס". שום הסבר נוסף לא הוצע, ושום הסבר שלנו לא סיפק את לובשי המדים. צוות של ערוץ 2 צילם את כל האירוע, וגם לא הצליח לקבל הבהרות מאנשי הביטחון, וקולגות שלנו – צלמים וכתבים – היו מופתעים גם הם, אם כי לא מחו על הגירוש. מהר מאוד מצאנו את עצמנו מלווים אחר כבוד בחזרה לתחנת הרכבת, עם שני שוטרים שווידאו שאנחנו עולים על הרכבת לתל אביב. בבית שמענו על השתלטות הימ"מ והיס"מ על מטוס איזי-ג'ט מז'נבה, ועיכוב עשרות זרים לקראת גירוש.

מה קרה פה

אפשר למצוא המון תירוצים למאורעות היום. אפשר לקרוא לפעילים שהגיעו מחו"ל "שונאי ישראל" ו"חוליגנים". אפשר לכנות את הפעילים שנעצרו "מפירי סדר, בעלי קשרים מוכחים לחמאס", כפי שאמר דובר רשמי לעיתונאי ג'וזף דנה שניסה להבין את פשר המעצרים. אפשר להגיד שאורן, וליה (האמריקאית) ואני מסכנים את ביטחון ציבור הטסים בגלל שאנחנו אנשי שמאל, למרות שלנתב"ג הגענו כעיתונאים והתנהגנו בהתאם.

אפשר. אבל יש משהו חלש, פתטי להחריד בטיעונים האלה. עד כמה, ולמה, באמת יכולים כמה מאות תיירים, שמגיעים לסיור בנגב, ברמלה, בירושלים ובבלעין, לסכן את מדינת ישראל? מה יותר נורא בהם מקבוצת בני נוער אמריקאים שנשפכה לאולם גדוש השוטרים והעיתונאים, ושיצאה למסע באחד מהפרויקטים בסגנון "תגלית"? והאם, באמת-באמת, בכנות, מישהו יכול להצדיק את מעצרם של ארבעה אנשים שעמדו עם שלטים קטנים ולא פגעו באיש, שמימשו זכות דמוקרטית להביע מחאה, בזמן שאנשים שתוקפים אותם ומכים אותם מסתובבים חופשי? ויש איזושהי סיבה בעולם, חוץ מטינה כללית לשמאלנים, שיכולה להצדיק את גירושם של שלושה עיתונאים מזירת סיקור עיתונאית שנמצאת בלב תשומת הלב הלאומית?

התשובות לשאלות האלה, לדעתי, ברורות לגמרי. הן ברורות, ובו זמנית ברור לגמרי שהצורה ההיסטרית שבה הגיבו כוחות הביטחון משקפת מצב מנטאלי שהולך ותופס חזקה בתודעה הקולקטיבית בארץ. עם התקרב ספטמבר (שבגלל הווטו האמריקאי כנראה יהפוך מתאריך מכונן לעוד צעד זעיר וסמלי, אך חסר חשיבות מעשית, בדרך לעצמאות פלסטינית), תודעת הפחד, המצור, הרדיפה וההתקרבנות ששולטת בשיח הפוליטי בארץ מגיעה למימדים מפחידים ממש; כותרות ענק מזהירות מפני כמה ספינות נושאות תרופות ומלט. חוקים ועוד חוקים מוצעים ונחקקים כדי להילחם בלחץ הפוליטי והדיפלומטי הגובר על ישראל באמצעות פגיעה בארגוני זכויות אדם מקומיים. הצבא לא מהסס להמשיך ולדכא הפגנות עממיות ובלתי חמושות בשטחים עם נשק מסוכן, אפילו כשצועדים לקראתו ילדים עם בלונים. מנגנוני הסברה מוציאים סרטי השמצה מטורפים נגד כל מי שמעביר ביקורת על ישראל בעולם. ועכשיו – זה. יום הטירוף בנתב"ג.

חשוב לזכור שאפשר עדיין לפעול גם אחרת. עדיין אפשר להתארגן למאבק נגד עליית מדינת המשטרה, נגד הפרנויה והאלימות, ולהציע פתרונות חלופיים של חירות ושוויון לכל. אפשר עדיין להלחם על דמוקרטיה אמיתית. אפשר עדיין לדרוש ממנהיגינו שלום וביטחון אמיתיים. אפשר, ואיך שזה נראה כרגע – אין ברירה אלא להתחיל עכשיו.


תם ולא נשלם

עד כאן עדותו של חגי מטר – ולהן, כמה דברים משלי.

ברגע זה נמצאים 124 פעילי שלום שהגיעו אתמול לנתב"ג מאחורי סורג ובריח בשני בתי כלא ישראליים, מחכים למועד גירושם מהארץ. 124 זה הרבה פחות מ-600 שהתכוונו לבוא, אבל גם 124 יכלו אילו רצו לפתוח במהומות גדולות בשדה התעופה בן גוריון. בעובדה, לא היו מהומות ואף אחד מעולם לא התכוון לפתוח במהומות. לא הגיעו לכאן שום חוליגנים. אבל כמובן שמדינת ישראל אינה מתכוונת להתיר להם לבקר בשטחים הכבושים ולפגוש את הפלסטינים שהזמינו אותם. גם להבא, מי שירצה לבקר בשטחים הפלסטיניים יצטרך לשקר בשדה התעופה ולהעמיד פנים שהוא "סתם תייר".

ראשי מדינת ישראל מתברכים בתושייה ובכישרון של התכסיס שנקטו: לשלוח רשימות שחורות לחברות התעופה האירופיות ולאיים לפגוע בכיסן של החברות שיטיסו את הפעילים "השחורים" האלה. שלוש מאות פעילים שנשארו באירופה ולא הורשו לעלות על הטיסה שרכשו בכספם. בכל שדות התעופה – בפאריז ובלונדון ובג'נבה ובפרנקפורט ובבריסל– נאמרו אותם הדברים "לפי הוראת משרד הפנים של מדינת ישראל אנחנו אוסרים עליך לעלות לטיסה". "נמל התעופה שארל דה גול נמצא תחת כיבוש ישראלי, ישראל שולטת כאן" זעקו הנוסעים שנשארו תקועים בפאריז, ואת הדברים שדרו בראש מהדורות החדשות בצרפת. האם זה היה באמת כדאי לישראל?

ולפני כן היה התכסיס המבריק לפנות ליוון ולדאוג שהיא אשר תעשה את העבודה השחורה עבור ישראל ותשלח את אנשי הקומנדו הימי שלה לבלום את "משט החופש" במקום עמיתיהם הישראלים. והמשט ככל הנראה אכן נבלם וכבר לא יצא לעבר נמל עזה. וכיום יודע כל אזרח ביוון כי בשיחת טלפון אחת יכול ראש ממשלת ישראל להפעיל את חיל הים היווני והקומנדו הימי היווני ולהכתיב להם איך לפעול בנמל פיראוס ובכרתים ובתוך מי החופים של יוון.

בנימין נתניהו סיכל משט של עשר ספינות קטנות שהגעתן לעזה לא הייתה מסכנת בשום צורה את בטחון ישראל, וגם מנע מכמה מאות פעילי שלום להגיע לשטחים הפלסטיניים, שגם בזה לא היה שום איום. ובתמורה הוא הגביר וחיזק ברחבי העולם את תדמיתה של מדינת ישראל כתמנון אפל השולח את זרועותיו לכל מקום ומפעיל כוחות וסוכנויות ולחצים ומנופי שליטה מאחורי הקלעים בכל הארצות. ואת התוצאות אולי נרגיש בעוד שנים, הרבה לאחר שישכחו המשט וגם המטס וגם אחרי שבנימין נתניהו ישכח.

נ.ב.: לורה דורקאי, פעילה ובלוגרית מניו יורק עמה הייתי בקשר בימים האחרונים, היא כרגע בין הפעילים הכלואים בישראל. ברגע שתהיה חופשית אפשר לצפות לתיאור מפורט של חוויותיה בבלוג שלה

http://lauraontheleftcoast.blogspot.com/



יום הולדת שמח, מדינה חדשה נולדה

יום הולדת שמח, מדינה חדשה נולדה
יום חג בדרום סודאן. מדינה חדשה נולדה, ואזרחיה יוצאים לרקוד ברחובות. עומאר אל בשיר, שליט חסר מעצורים אשר בהחלט ראוי לצו המעצר שהוציא נגדו בית הדין הבינלאומי בהאג, החליט לאחר מלחמה עקובה מדם להשלים עם המציאות ולקבל את שאיפתם והחלטתם של תושבי דרום סודאן להכריז על עצמאותם ולהקים לעצמם מדינה עצמאית. סודאן, אשר במשך עשרות שנים ניסתה בכל כוחה למנוע את היום הזה מלהגיע, הייתה המדינה הראשונה שהכירה בדרום סודאן העצמאית.

גם  מדינת ישראל מתכוונת כנראה להכיר בדרום סודאן העצמאית. נתניהו כנראה ישלח לשם שגריר באיזה רגע פנוי בין מסעותיו האינטנסיביים בעולם לגייס מדינות שיצביעו באו"ם  נגד עצמאות פלסטין.

יום רביעי, 6 ביולי 2011

אדוני השר, למי אתה קורא חוליגנים?

אדוני השר, למי אתה קורא חוליגנים?

לכבוד השר לבטחון פנים יצחק אהרונוביץ'

א.נ.,
על פי הדיווחים באמצעי התקשורת, ראש הממשלה הטיל עליך את הטיפול במה שמכונה 'המטס', דהיינו מאות פעילי שלום מחו"ל העומדים לנחות בשדה התעופה בן גוריון ביום שישי השבוע. צוטט מפיך כי הנך רואה באנשים אלה 'חוליגנים מפרי חוק', וזאת מבלי שטרחת לפנות ולבדוק או לברר מי הם ומה כוונותיהם, וכי בכוונתך לנהוג בהם בצורה כוחנית גסה ולמלא לשם כך את נתב"ג באלפי שוטרים. תכניות כוחניות כאלה עלולות לגרום נזק קשה ומיותר לחלוטין למדינת ישראל.

ברצוני להביא דברים על דיוקם. לפני מספר חודשים פנו ארגוני חברה אזרחית פלסטינים אל פעילי שלום מכל העולם והזמינו אותם לבקר בגדה המערבית בשבוע שבין 8 ל-16 ביוני. במסגרת תכנית הביקור הנקראת 'ברוכים הבאים לפלסטין' מוזמנים האורחים מחו"ל להתארח בבתיהן של משפחות פלסטיניות וליטול חלק בפעילויות תרבותיות שונות כגון נטיעת עצי זית בכפרים באזור רמאללה, ביקור בתיאטרון החופש בג'נין שמנהלו ג'וליאנו מר נרצח לפני מספר חודשים, וביקור במרכז הקהילתי במחנה הפליטים אאידה שבבית לחם. במפורש ובשום אופן לא מתוכננת כל פעילות אלימה או מתגרה. הפלסטינים אף עודדו את אורחיהם להגיע כמשפחות שלמות על ילדיהם, וכך אכן מתכוונים רבים מהם לנהוג. הראשונים שנענו לפניה הפלסטינית היו 350 פעילי שלום מצרפת, ואליהם הצטרפו בחודשים האחרונים פעילים מארה"ב, בריטניה, גרמניה, איטליה ובלגיה, בסך הכל כשש  מאות אנשים – חלק גדול מהם, כאמור, משפחות שלמות על ילדיהן.

אילו עמד לרשות הפלסטינים נמל תעופה משלהם, היו הפעילים מעדיפים להגיע באמצעות נמל תעופה זה. אך כיום לא ניתן להגיע לשטחים הפלסטיניים אלא דרך מדינת ישראל, והפעילים רכשו בכספם האישי כרטיסים בטיסות שינחתו בנמל התעופה בן גוריון. אין להם כל כוונה לעורר כל מהומה שהיא בנמל התעופה, וכל כוונתם לעבור ככל מבקר אחר בביקורת הדרכונים, ולצאת לדרכם.

במקרים רבים בשנים האחרונות, מבקרים שהגיעו לנתב"ג והודיעו בגלוי על כוונתם להגיע לשטחים הפלסטיניים לא הורשו להיכנס וגורשו מן הארץ. כתוצאה מכך, מבקרים כאלה חשים עצמם נאלצים לנקוט בשקר ורמייה ולהעלים מנציגי ממשלת ישראל את מטרת ביקורם האמיתית. האנשים שיגיעו לארץ ביום שישי השבוע אינם מתכוונים לנהוג כך. כולם עד אחד מתכוונים לנהוג ביושר ובכנות ולהצהיר במפורש כי מטרת ביקורם היא להתארח אצל הפלסטינים. יתר על כן, המשתתפים נפגשו בתחילת השבוע עם נציגי משרד החוץ הצרפתי ובקשו מהם למסור את מטרת ביקורם לידיעתה של ממשלת ישראל – ככל הנראה, המידע לא הגיע לידיך.   

מה שיקרה בנתב"ג ביום שישי נתון לחלוטין בידיך, אדוני השר. אם יורשו פעילי השלום לעבור את ביקורת הדרכונים ולצאת למחוז חפצם, זה יהיה יום רגיל ושגרתי לחלוטין בשדה התעופה. אם לעומת זאת תחליט לנהוג בהתעמרות וכוחניות ולגרש משדה התעופה ומהארץ לא פחות משש מאות אנשים בבת אחת כולל משפחות על ילדיהן, יגרמו בעיות לוגיסטיות קשות ובהמשך בעיות פוליטיות, מדיניות והסברתיות שעלולות להעסיק את כולנו זמן רב. עדיין לא מאוחר מדי להחליט לנהוג בדרך התבונה.

בברכה,

אדם קלר 

יום שבת, 2 ביולי 2011

ניצחון פירוס בפיראוס

ניצחון פירוס בפיראוס

מדי בוקר ישראלים רבים בדרכם לעבודה מקשיבים ליומן הבוקר ב"קול ישראל". מי ששמע באחרונה את הדיווחים והראיונות של המגיש הוותיק אריה גולן יכול היה לחשוב כי ישראל
עומדת בפני צי פלישה אדיר של אניות מלחמה ענקיות. למאזינים נמסר כי הקבינט והשמינייה מקיימים ישיבות תכופות לדון באיום, וכי ראש ממשלת ישראל ושר הביטחון ושר החוץ וראש המועצה לביטחון לאומי עובדים כולם במלוא הקיטור ונמצאים בקשר שוטף עם מקביליהם בארצות שונות ומפצירים בהם ותובעים מהם לעשות ככל שרק ניתן לבלום את סכנת המשט.   
וספינות חיל הים ולוחמי השייטת נמצאים בכוננות עליונה וחופשות בוטלו ומילואים גויסו ונערך תרגיל מיוחד בים בהשתתפות הרמטכ"ל ואחרון אך לא בדיוק חביב המוסד שלח את טובי סוכניו למשימות מיוחדות שהשתיקה יפה להן...

ובכל רחבי העולם הונחו דיפלומטים ישראלים לשים על אש קטנה את המשימה הדחופה האחרת שלהם – לגייס מצביעי נגד בהצבעה המאיימת באו"ם על מדינה פלסטינית - ולהתרכז באיום המשט המיידי. שר התעמולה יולי אדלשטיין פתח במסע הסברה גדול ברחבי העולם על שקי של הגופרית שהפעילים בספינות מאיימים לשרוף בהם את לוחמי השייטת. כאשר התברר ששקי הגופרית אינם קיימים, קפץ אדלשטיין אל המידע המרגש כי טרוריסטים ידועים (או לפחות בני משפחה של טרוריסטים, או אולי החברים הטובים של בני המשפחה) נמצאים ברשימת הנוסעים של המשט. והיתה גם ההברקה הגאונית לאיים על כל עיתונאי בינלאומי שייתפס על ספינות  שנים - איום אשר התגלה כקצת מביך כשמשמיעה אותו  הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, והיה צורך לבטלו למחרת היום.

למעשה, זה כבר נמשך במשך חודשים. בעלי ספינות שאותן מנסים מארגני המשט לחכור   נחשפים ללחצים מסתוריים ומבטלים את העסקאות ברגע האחרון - ואז המארגנים החלו לקנות את הספינות לבעלותם המלאה. חברת לוידס בלונדון ועוד חברות ביטוח מכובדות קיבלו מכתבים  מעורכי דין שאיימו עליהן בתביעה משפטית על "תמיכה בטרור" אם יבטחו ספינות ה מפלגות לעבר עזה – אך מארגני המשט מצאו כמה מבטחים שלא נכנעו לאיומים. המנהיגות היהודית בצרפת זכתה לשבחים מהממשלה בירושלים כאשר הוציאו צווי מניעה נגד ספינה אשר  עמדה להפליג מנמל מרסיי, אך ברגע האחרון נמלטה הספינה השובבה דרך קורסיקה.
מחלקת המדינה בוושינגטון הוציאה אזהרה חמורה לאזרחי ארה"ב שלא לקחת חלק בהפלגה הפרובוקטיבית לעזה, איימה כי הם עלולים לעמוד לדין, ומזכירת המדינה הילרי קלינטון אף הצהירה במפורש כי ישראל תממש את "זכות ההגנה העצמית" אם תפעל בכח נגד המשט. כל זה רק חיזק את נחישותם של עשרות פעילי שלום אמריקאים לעלות על סיפון "תעוזת התקווה" ולפהליג לעבר עזה. (חלק גדול מפעילים אלה הצביעו בעד אובמה בבחירות 2008, ובכך היו שותפים להבאתה של קלינטון לעמדה בה יכלה להשמיע את האיומים האלה). ).

באמצעות עסקה כלשהיא עם ממשלת טורקיה הצליח נתניהו להסיר מן המשט את ספינת המ המרמרה,  הגדולה והמפורסמת בין הספינות, שעל סיםונה התרחש העימות הקטלנ בשנה שעברה. אבל זה עדיין השאיר עשר ספינות, ברובן בחופי יוון, עם מאות פעילים נחושים להמשיך בדרך לעזה כנגד כל הסיכויים - קנדים, אמריקאים, אירים, שוודים, בריטים, צרפתים, גרמנים, איטלקים, אוסטרלים – שכולם חתמו על התחייבות להתנהגות בלתי אלימה במפגש המתקרב עם כלפי המפגש המתקרב עם לוחמי השייטת הישראלית – ומהם חלק נכבד יהודים, וגם ישראלים או ישראלים לעבר. ועם זאת, נותר לנתניהו עוד קלף חשוב להכניס למשחק. בראיון ברדיו הביע ראש הממשלה "תודה מקרב לב לידידי, ג'ורג' פפנדראו, על מאמציו הגדולים עבורנו".

ג'ורג' פפנדראו, ראש ממשלת יוון, נמצא ברגע זה במצב הקשה ביותר שראש מדינה יכול להיות בו. הוא נאלץ להיכנע ללחץ בינלאומי ברוטאלי אשר רבים מאזרחי יוון רואים בו התקפה חזיתית על רמת חייהם, כמו גם רמיסת שרידי הריבונות של ארצם.בהשוואה לכך, להיכנע באותו זמן גם ללחץ כדי למרר את החיים לחבורה של פעילי שלום המתארחים בשטח היוון זה ממש זניח.


וכך, חלפו שבועות בהם שלטונות יוון העבירו את  מארגני השייטת דרך סדרה אינסופית ומתישה  של הליכים בירוקרטיים,  מילוי טופס אחר טופס - ובינתיים, ספינה אחר ספינה נתקלו בתאונות f n xמסתוריות שנראו כעבודת חבלה של צוללנים מקצועיים, ואשר התקשרת הישראלית דווחה עליהן בשמחה לאיד גלויה. ואתמול בבוקר, דיברה גרטה ברלין, דוברת מארגני המשט, בקול רם וברור, בראיון למהדורה נוספת של יומן הבוקר בקול ישראל: "אנחנו מתחילים להרגיש שגם אנחנו במצור, בדיוק כמו תושבי עזה. אבל שיהיה ברור. אנחנו נחושים להפליג. אם יתנו לנו עוד טפסים למלא נמלא אותם, אם עוד יחבלו בספינות אנחנו נתקן את החבלה – ואז נצא בדרך לעזה!"

כמה שעות לאחר הודעה מתריסה זאת, הסיר ידידו הטוב של נתניהו ג'ורג' פפנדראו מעל פניו את מסיכת הירידה לפרטים בירוקרטיים קטנים ופתח בהתנגשות ישירה עם אנשי המשט. אנשי הקומנדו הימי היווני נשלחו לעשות את עבודתם של עמיתיהם הישראלים ולהשתלט בכח על הספינות היוצאות אל עזה, וכלך לקח על עצמ ו בנדיבות חלק מהזעם שהיה צריך להיות מופנה אל נתניהו.  וכך נמצאת "תעוזת התקווה" ברגע זה במעגן של חיל הים היווני וקברניטה בכלא, והפגנות מחאה מתקיימות הערב מול שגרירויות יוון בכל העולם ובשגריור בוושינגטון נסתמה המרכזניה מרוב קריאות מחאה. וגם מול שגרירות יוון בתל אביב התקיימה לפני שעתיים הפגנת מחאה עם שלטים בעברית ואנגלית כמו "תנו למשט לצאת!" ו"די לשיתוף הפעולה היווני עם משטר הכיבוש!" ובעיקר "יוון,  תתביישי!" ועם קצת התנגשויות ועימותים עם אנשי הימין הקיצוני שנהפכו פתאום להיות אוהבי יוון כמו שלפני שנה נהפכו לשונאי טורקיה.

והאם זה סוף הסיפור? האם יכול נתניהו להרגיש שיצא בזול מתסבוכת המשט? מאד לא הייתי מציע לו לבנות על זה.

דיווח בטלויזיה החברתית מהפגנה מול שגרירות יוון והפגנת נגד של הימין הקיצוני
http://tv.social.org.il/politics/2011/07/04/demo-embassy-of-greece