יום שישי, 27 בדצמבר 2013

על טובים, רעים, ושתי ילדות קטנות


על טובים, רעים, ושתי ילדות קטנות 

אמצעי התקשורת הם חלק בלתי נפרד מן החברה, הם משקפים וגם מעצבים את התודעה והתפיסות הנפוצים בחברה שלהם. חברה במלחמה מטפחת את התפיסה שאנחנו הטובים והם הרעים, תפיסה אשר המקלה על הטובים האוחזים בנשק להרוג את הרעים העומדים מולם. הלוחמים שלנו הם חיילים גיבורים והומניים והלוחמים שלהם הינם מחבלים ומפלצות נוראות. האזרחים שלנו שנהרגו הם קרבנות חפים שנרצחו באכזריות, ואילו כשאזרחים שלהם נהרגים זאת היא טעות מצערת, נזק אגבי. וגם הילדים שלנו מתוקים יותר ויקרים הרבה יותר מן הילדים שלהם.


1) נובמבר: אביגיל, בת שנתיים, מירושלים 

זה היה לפני חודש, בליל ה-28 בנובמבר 2013. שירין בן ציון, תושבת שכונת ארמון הנציב במזרח ירושלים, חזרה לביתה במכונית ובמושב האחורי היו שלושה ילדיה. בכביש המפריד בין שכונת ארמון הנציב הישראלית לבין שכונת צור באחר הפלסטינית הושלכו אבנים על המכונית. אחת האבנים פגעה בראשה של אביגיל בן ציון בת השנתיים. האם המבוהלת מיהרה לטיפול רפואי.  ממד"א נמסר מאוחר יותר באותו ערב כי "התינוקת אינה בסכנת חיים, היא אושפזה במצב יציב ביחידת הטראומה של בית החולים הדסה כשהיא בהכרה". 

ארמון הנציב היא אחת משרשרת שכונות יהודיות שהוקמה בשנות השבעים המוקדמות במזרח ירושלים שזה מקרוב נכבשה וסופחה לישראל, וזאת במטרה "לקבוע עובדות בשטח", "לעבות את האוכלוסיה היהודית" וליצור "טבעת יהודית" סביב העיר העתיקה. ארמון הנציב הוקמה על  שטח גדול שהופקע בשנת 1970 מהתושבים הפלסטינים של צור באכר, אשר עד אז השתמשו בשטח הזה לשם רעית עדרים. בינם לבין התושבים הישראלים שבאו לגור באדמתם לשעבר התעוררו חיכוכים ומאבקים בתקופת האינתיפאדה הראשונה והשניה, ושוב בשנה האחרונה. מחוץ לגבולות ישראל נחשבות שכונות כמו ארמון הנציב כשטחים כבושים לכל דבר, וכך נכללו בהנחיות האיחוד האירופי שעלו לכותרות לאחרונה. אולם שירין בן ציון לא היתה ערה לכל זה, כאשר עברה עם בעלה וילדיה לגור בארמון הנציב בתקופה שקטה יחסית לפני שנתיים. בעיניה, כמו בעיני רוב הישראלים, ארמון הנציב היתה לא יותר מאשר שכונה ירושלמית רגילה שבה מחירי הדיור היו במקרה נמוכים מאשר במקומות אחרים. 

פציעתה של אביגיל בן ציון הפעוטה עלתה מיד לראש הכותרות, והעיתונים התחרו זה בזה בניסוחים רעשניות: "פעוטה נפגעה בפיגוע", "טרור האבנים מתגבר", "הסלמה בלתי נסבלת בקו התפר בירושלים". תמונתה של אביגיל הקטנה הופיעה בכל העמודים הראשיים והעיתונים פרסמו ראיונות נרחבים עם האם המזועזעת (המתכוונת לעבור לשכונה אחרת בהקדם האפשרי) ועם בני משפחה אחרים שסיפרו כיצד נודעו להם החדשות הקשות.  

ראש עירית ירושלים ניר ברקת, אשר זה לאחרונה נבחר מחדש בבחירות שאותן התושבים הפלסטינים במזרח ירושלים החרימו לחלוטין, הגיע מיד לבית החולים כדי לבקר את התינוקת שנפגעה ולמסור הצהרה באוזני לעתונאים המחכים: "זה בלתי נסבל. צריך להגביר את הענישה על זריקת אבנים. אבן היא נשק לכל דבר". 

ראש הממשלה נתניהו הבטיח חגיגית כי "כוחות הבטחון ינקטו בכל האמצעים להגיע אל המנוולים שפגעו באביגיל הקטנה". ואכן, כבר בשעות הקטנות של אותו הלילה הגיעו שוטרים ובלשים של משטרת ישראל אל בתיהם של ארבעה צעירים פלסטינים בצור באחר ולקחו אותם למעצר בחשד שהם מבצעי המעשה. למחרת בבוקר סיפרו הכותרות בסיפוק על פעולת הלכידה, ושום כתב לא הטיל ספק באשמתם של העצורים. 

שלושה ימים אחר כך מסרו אמצעי התקשורת את החדשות הטובות כי אביגיל הקטנה  שוחררה מבית החולים, ככל הנראה ללא פגיעה לטווח ארוך אם כי היא תמשיך להיות במעקב רפואי במרפאה הנוירוכירורגית לילדים, ובכך פחות או יותר הסתיים הסיפור וזרקורי התקשורת עברו להתמקד בנושאים אחרים. 


2) דצמבר: חאלה, בת שלוש, מעזה

זה היה שבוע של הסלמה ביחסים בין ישראלים לפלסטינים. בסוף השבוע שעבר נהרג נאפע א-סעדי, תושב מחנה הפליטים ג'נין בן 22, כאשר העזו התושבים הפלסטינים ברוב חוצפתם להתנגד לפשיטה ומעצרים שקיימו אצלם חיילים ישראלים באישון לילה. ובקלקיליה נהרג סאלח יאסין בן ה-28  בנסיבות דומות. עודה חמד בן ה-27 נהרג כאשר התקרב אל גדר הגבול המפרידה בין שטח רצועת עזה לבין ישראל. לטענת הפלסטינים הוא פשוט רצה לאסוף חלקי מתכת למיחזור, שעל כך היתה פרנסתו, לטענת הצבא הוא ניסה לחבל בגדר. בכל מקרה, הוא נכנס לתחום של שלוש מאות מטרים מן הגדר, ולפי הכללים שמקיים צה"ל כל מי שעושה זאת דינו מיתה. 

המקרים האלה כמעט לא זכו לאזכור בתקשורת הישראלית, אשר עסקה הרבה מאד בהתקפות של פלסטינים על ישראלים שארעו בימים הבאים. מטען חבלה הונח באוטובוס בבת ים, ולמרבה המזל ותודות לערנות הנוסעים והנהג התפוצץ ללא נפגעים. ולמחרת רמי רביד בן ה-41, מתנחל ששימש כשוטר קהילתי בהתנחלות גבע בנימין שליד רמאללה ואשר נדקר בגבו בזמן שכיוון את התנועה בכניסה להתנחלות ולמזלו החטיא הסכין את אבריו החיוניים. ויום אחר כך יצא סלאח אבו-לטייף בן העשרים ושתיים מהעיירה רהט בנגב לתקן את הגבר בגבול עם רצועת עזה כדי לצבור כסף לקנות בית ולהתחתן, ונכנס לכוונת של צלף פלסטיני אלמוני. ומזלו היה ביש וכדור אחד פגע בו והרגו במקום.

סלאח אבו-לטייף היה בדואי מהנגב, בן לקהילה אשר ממשלת ישראל מתכננת לעקור עשרות אלפים מבניה מבתיהם. אך לפני שבועות בודדים נקטה משטרת ישראל אלימות רבה בפיזור ההפגנות שלהם, וחלק מעצורי ההפגנה – בדואים בני גילו של סלאח אבו-לטייף – עודם נמצאים מאחורי סורג ובריח במעצר ממושך במיוחד. אבו-לטייף נהרג כאזרח ישראלי עובד צה"ל. ממשלת ישראל החליטה כי אי אפשר לעבור בשתיקה על הריגתו של אזרח ישראלי, והטילה על הצבא לנקוט בפעולת תגמול מיידית. 

כפי שציין הפרשן הותיק אלכס פישמן, כבר זמן רב קיימת הנחיה מפורשת של הרמטכ"ל ואלוף הפיקוד, בביצוע פעולות תגמול מסוג זה, וכותרתה של ההנחיה "נז"א אפס" ("נזק אגבי אפס").  כלומר, בבחירת האמצעים לביצוע התגמול והמטרות אליו הוא יכוון, יש להימנע מפגיעה באזרחים בלתי חמושים. 

בין השאר, ידוע היטב מזה זמן רב כי התותחים המותקנים בטנקים הינם אמצעי יעיל ומתאים לקרב עם טנקים אחרים, אך השימוש בהם מועד לגרום למה שמסתתר מאחורי ראשי התיבות נז"א. מסיבה שלא התבררה (ולגמרי לא בטוח שמישהו ינסה אי פעם לברר אותה) החליט מישהו לנקוט בירי פגזי טנקים כאמצעי מהיר  ומיידי להגיב על על מותו של של סלאח אבו-לטייף. צוות טנק קיבל הנחיה לירות כמה פגזים בכיוון הכללי ממנו ירה הצלף (אשר מזמן כבר לא היה שם). 

משפחת אל בוחיירי מחזיקה חווה קטנה לגידול עופות ממזרח למחנה הפליטים מועזי, במרכז רצועת עזה. אחד מן הפגזים שירה הטנק הישראלי פגע פגיעה  ישירה בבית המשפחה. חאלה אל בוחיירי בת השלוש נהרגה בו במקום מפגיעת רסיס בראשה. אחיה בילאל, בן שלוש גם הוא, נפצע פציעה בינונית, וכך גם מוחמד בן השש ואמם של הילדים. 

בעיתונות הישראלית של היום למחרת היה קשה מאד למצוא סימנים או אזכורים למותה של חאלה אל בוחיירי בת השלוש. תמונתה לא הופיעה בעמוד הראשון. היא בכלל לא הופיעה בשום עמוד בשום עיתון. גם בכותרות הראשיות שסיפרו על פעולת התגמול של הצבא בעזה לא הוזכרה עובדת מותה. מי שקורא ידיעות בעיתון בעיון יכול היה לקרוא כמה עיתונים אזכורים קצר, מוחבאים  בין פרטים רבים אחרים, כי "הפלסטינים טוענים שילדה בת שלוש נהרגה". הפלסטינים טוענים. 

מה היה שמה של הילדה? מי הם בני משפחתה? מה ואיך קרה בדיוק? מי שרצה בפרטים האלה היה צריך להיכנס לאתרי החדשות הפלסטיניים. טכנית, זה קל מאד לכל מי שמחזיק מחשב המחובר לרשת, לחיצת עכבר אחת מספיקה. אבל מעט מאד ישראלים מעלים על דעתם להיכנס לאתרי חדשות פלסטיניים. 

מה שכן תפס את התקשורת היו הדיווחים הנרחבים על הכוננות הגבוהה בכל אזור הגבול עם הרצועה לקראת התגמול הפלסטיני שהיה צפוי, וחששותיהם של האזרחים בישובי הגבול למודי הסבל, והצבת סוללות כיפת ברזל אפילו ליד באר שבע, והכנות הצבא לסיבוב לחימה גדול. אבל הפלסטינים ברצועת עזה סבלו בשבועות האחרונים משילוב הרסני של פגעי הטבע ופגעי המצור הישראלי המתמשך ופגעי המשטר הצבאי במצרים העוין במופגן את ממשלת החמאס ברצועה. מן הרצועה באה רק תגובה סמלית למותה של הילדה  חאלה אל בוחיירי בת השלוש, שתי רקטות שנורו בלילה לשטח פתוח בין השדות הישראליים שמצפון לרצועה ולא גרם שום נפגעים או נזק. ההסלמה נבלמה. לפחות בגזרה הזאת, לפחות בינתיים. 


הערה: לאחר שכבר כתבתי את הדברים מצאתי את מאמרו של עידן לנדו בבלוג "לא למות טיפש", אשר העוסק באותו הנושא ומאד ראוי לקריאה. 


יום שישי, 20 בדצמבר 2013

עקב אכילס הישראלי

עקב אכילס הישראלי

נכתב בהולנדית על ידי ביאטה זילוורסמיט (17.12.2013) עבור Een Ander Joods Geluid (קול יהודי אחר) http://www.eajg.nl/node/662 


סוף סוף אירופה מתחילה קצת לעשות שריר בהתיחסותה אל השגת המטרה של מסוימים ביחסלמטרה של " שלום במזרח התיכון ". את ההתחלות ראינו כאשר ההתנחלויות הוצאו באופן רשמי מתחומו של הסכם שיתוף הפעולה המדעי הרווחי מאד  "הוריזון 2020", שממשלת ישראל חתמה עליו בסופו של דבר. 
.
לאחר מכן בא הביטול השנוי במחלוקת (ביוזמת הולנד) של טכסים חגיגיים שנועדו להתקיים  במהלך ביקורו של ראש הממשלה ההולנדי רוטה בישראל. במוקד הויכוח היתה התקנתו של  ציוד משוכלל שנתרם מכספי משלם המסים ההולנדי, אשר סורק במהירות משאיות שלמות עמוסות פירות וירקות, ובכך הוא יכול לעקוף את המכשולים הישראליים ליצוא מרצועת עזה.  אבל בכל זאת לא תנו לארגזי התות שדה לעבור, והתברר שהמכשולים אינם משיקולי ביטחון, כפי שנטען מקודם.

ומייד לאחר מכן - עוד סיבה להיות גאים בהולנד: ההחלטה של חברת ויטנס, אחת החברות הגדולות העוסקות בתחום המים בהולנד, שלא לקיים שיתוף פעולה עם חברת המים הישראלית מקורות אשר מנצלת משאבים פלסטינים. בעוד שממשלת הולנד טרם הכניסה את "מקורות" לרשימה השחורה,  נראה כי מנהלי ויטנס חוזים שתהיה החרפה נוספת בצעדים כנגד מעורבות עסקית בהתנחלויות.  בעתיד

והיום (17.12) אפשר לראות בעיתון "הארץ" שהשגרירים של חמש המדינות הגדולות ביותר באיחוד האירופי קיימו ביקור משותף במשרד החוץ הישראלי והזהירו מפני תוכניות נוספות להרחבת בנייה בהתנחלויות. עד כה, אחרי כל מחווה חיובית שנסחטה מישראל, כגון שחרור אסירים, דאג נתניהו לפייס את הימין הקיצוני על ידי פרסום תוכניות בנייה.

מאד מאד דרושים לנו הבהובי אור כאלה. עם ממשלה ישראלית בלתי אפשרית ועם שקיעתה של מעצמת העל האמריקאית, בימים אלה פורחים תסריטי הזוועה. 

אולם... יש גם סימנים לכך שממשל אובמה מתחיל לעבור משלטון יחיד אמריקאי אל עבר הרחבה ושיתוף של אחרים. ללא שיתוף פעולה עם רוסיה לא היתה מושגת הסכמה בעניין הנשק הכימי של סוריה, וגם לא על התכנית הגרעינית של איראן. ונראה כי וושינגטון גם מחזיקה בדעה שללא שיתוף פעולה עם אירופה לא ייצא שום דבר מתהליך השלום בין ישראל לפלסטינים. אובמה וקרי לשמר לעצמם את תפקיד "השוטר הטוב", שגם נותן להם יתרונות מסוימים מתוך שיקולים פוליטיים בזירה האמריקאית הפנימית. על אירופה מוטלת המשימה לנופף במקל חובלים. . 

יש בישראל מי שרואים את הנולד ומנסים לברוח מן הבידוד של ישראל על ידי חיזוק קשרים עם סין. אבל גדולה השאלה האם זה באמת מה שישאיר את הישראלים מרוצים. 

העולם המערבי נמצא בדרגת עדיפות גבוהה לא רק אצל אנשי אקדמיה. זירת הספורט בישראל מכוונת בצורה בולטת במיוחד כלפי אירופה. עד כה, שחקני ואוהדי כדורגל מרגישים שם כמו בבית – אבל אולי זהו עקב אכילס הישראלי. 


יום שישי, 13 בדצמבר 2013

"בטחון" או מניעים נסתרים? הסרטון נותן תשובה

"בטחון" או מניעים נסתרים? הסרטון נותן תשובה

התכוונתי לכתוב השבוע על מה שמתרחש בבקעת הירדן הנמצאת במוקד של ויכוח כה עז. האם באמת דרושה הבקעה לבטחון ישראל? מה יוכלו חיילים ישראלים שיוצבו שם לעשות נגד טילים שיכוונו אל ערי ישראל? או שמא מדובר כאן במניעים נסתרים?

  במקום לכתוב על כל זה, אני מציב כאן את הסרטון שהפיקה "הטלויזיה החברתית" העוסק בנושא. 


יום שבת, 7 בדצמבר 2013

ואז הגיע יום הזעם של הבדואים

ואז הגיע יום הזעם של הבדואים 

בדרך כלל, אמצעי התקשורת לא ממש התענינו. "אז הבדואים שוב מפגינים? נגד חוק פראוור? אתה מתכוון, החוק הזה של השר בגין? וגם יהודים יפגינו איתם, טוב אולי איזה כמה שמאלנים. איך קוראים לכפר הזה שבו הם הולכים להפגין? לא שמעתי אף פעם על מקום כזה. כפר לא מוכר? מי מכיר, מי יודע. וזה עשרים קילומטר מבאר שבע? אני מבין. מחר בשבע בערב? נראה אם יש לנו מישהו פנוי. תגיד, למה בכלל הבדואים כל כך בוכים? הממשלה רוצה לתת להם בתים חדשים, מודרניים, מה רע. מה אתה אומר, רוצים לגרש אותם מהאדמות שלהם? עשרות אלפים? אבל הבדואים נוודים, לנוודים אין אדמה. מה אתה אומר, הבדואים לא נוודים? אבל כולם יודעים שבדואים זה נוודים. לא משנה, תגיד, יהיה משהו חם בהפגנה? איזה פיצוץ, משהו סקסי? מה, אתם לא מתכננים להתנגש עם המשטרה? שום אקשן? טוב, אני אראה אם יש לנו מישהו פנוי בדרום בשעה הזאת. ביי."

במקרים מוצלחים הצליחה תמונה להיכנס לאיזה עמוד אחורי: שייח בבגדים מסורתיים ומאחוריו כמה צעירים בדואים בג'ינס יחד עם סטודנטים מאוניברסיטת תל אביב אוחזים שלטים בעברית וערבית "פראוור לא יעבור!". אבל לא פעם קרה שהפגנה, אפילו גדולה, התקיימה מבלי שהציבור הישראלי ידע עליה אפילו ברמז. 

פוליטיקאים ופרשנים אמרו שמדובר בחוק טוב ומיטיב המעניק לבדואים מכל טוב וכמה חבל שכפויי הטובה אינם מבינים זאת. אחרים אמרו שהחוק מעניק לבדואים הרבה יותר ממה שמגיע להם, ושבעצם לא מגיע להם שום דבר, וש"הבדואים משתלטים על קרקעות המדינה ובונים עליהן באופן בלתי חוקי" ושהם מהווים "סכנה דמוגרפית" וש"בקרבם פושה הפשע המאורגן" ועוד ועוד.   

הבדואים ניסו בכל יכולתם לחזור ולהזכיר כי הם חיו בנגב מאות שנים לפני שמדינת ישראל חלמה להיוולד, והבעלות של כל שבט ושל כל משפחה בתוך כל שבט נקבעה לפי החוק הבדואי השבטי והוכרה על ידי השליטים הרבים שעברו בארץ. למשל, הסולטן העותמני עבדול חמיד השני לא היה תמיד סמל לנאורות בכל מעשיו והליכותיו – אך כאשר החליט לבנות בלב המדבר את העיר באר שבע הוא דאג לקנות בכסף מלא את הקרקעות מבעליהן הבדואים. וכאשר עברה הארץ לשלטון הבריטים בא שר המושבות וינסטון צ'רצ'יל לירושלים במרס 1921 בירושלים עם משלחת שייחים בדואים והבטיח להם כי בעלות שבטיהם על אדמתם תכובד ובנגב ינהג החוק הבדואי בכל הנוגע לעניני קרקעות – והבטחתו כובדה עד ליום בו הפליג המושל הבריטי האחרון מן הארץ. וגם התנועה הציונית באותה תקופה, כאשר ביקשה להקים בנגב קיבוצים ומושבים, לא היססה לפנות לצורך זה אל בדואים ולרכוש מהם קרקעות ולחתום עימם חוזי מכירה. 

רק כאשר הפך הנגב לחלק ממדינת ישראל הריבונית השתנה החוק וקרקעות הבדואים הפכו במשיכת קולמוס ל"אדמות מדינה", רכושה של ממשלת ישראל המיועד להתישבות יהודית. כך הפכו הבדואים בן לילה ל"פולשים" על אדמת אבותיהם, וחלקם הגדול גורשו ממנה כבר בשנות החמישים המוקדמות. חלקם הועברו בכח אל מעבר לגבולות ישראל, ואלה שנותרו בתחומי ישראל רוכזו בשטח מצומצם שנקרא "הסייג" (בארצות הברית קראו לזה "שמורה"). וגם מן השטח הזה שנותר עומד "חוק פראוור" לגרש אותם. 

על כל ההיסטוריה ההתישבותית והחוקית הזאת כתבו בדואים בעלי השכלה אוניברסיטאית וכמה ארגוני זכויות אדם. הדברים התפרסמו במאמרים וחוברות ואתרים ברשת וגם בכמה ספרים עבי כרס עתירי מסמכים ותצלומים. אבל כל החומר הזה שכנע בעיקר את המשוכנעים. מרבית אזרחי ישראל  לא ידעו ולא רצו לדעת.

הרבה סייע ליחסי הציבור של חוק פראוור הזיהוי שלו עם השר לשעבר בני בגין, איש בעל מוניטין של יושר והגינות ואשר נחשב כליברל ודמוקרט – מה שהביא את פעילי מפלגת הליכוד, שברובם אינם אוהבים ליברלים ודמוקרטים, לשים קץ לקריירה שלו בתחילת השנה הנוכחית. "החוק להסדרת ההתישבות הבדואית בנגב", אם לציין את שמו הרשמי, היה שירת הברבור של בני בגין. והוא חזר והעיד כי החוק הזה נוסח בהתייעצות עם בדואים ונועד לעזור להם ולשפר את מצבם ולהעניק לילדיהם חיים טובים והזדמנויות חדשות ומזהירות, ויתכן מאד שכך הוא גם האמין בכנות. 

אבל פעילי זכויות האדם בחנו את החוק ומצאו כי כמו במקרים רבים "השטן נמצא בפרטים". וכאשר נבדקו הפרטים התברר כי החוק שהביא בני בגין לממשלה ולכנסת היתה זהה כמעט במדויק להצעה שניגש שנה לפני כן אהוד פראוור, קצין לשעבר ופקיד בכיר במשרד ראש הממשלה. 

בהצעת החוק נאמר כי כל בדואי יהיה רשאי להגיש בקשה לקבל חלקת אדמה שתירשם על שמו ו"במידת האפשר" תינתן לו הקרקע עליה הוא יושב כרגע. ומה יקבע אם הדבר "אפשרי" או "בלתי אפשרי"? את זאת אין הצעת החוק מפרטת. והיכן בדיוק תינתן הקרקע החלופית למי שיצטרכו לעבור? האם יהיה זה באחת העיירות הצפופות ומוכות העוני, בהן כבר ריכזה מדינת ישראל עשרות אלפי בדואים בשנות השבעים? גם בנושא זה החוק שומר על שתיקה. 

מה שכן מופיע שם במפורש הוא סעיף העונשין: בדואי שלא יסכים לעיסקה שתוצע לו לא יוטכל לערער עליה לבית המשפט – ואם יתעקש להישאר במקומו הנוכחי יהיה צפוי לפינוי בכח ותקופת מאסר של עד שנתיים. בישיבת הממשלה בה אומץ החוק כמדיניות רשמית של ממשלת ישראל הוזכר כי לצורך מימוש החוק יהיה צורך לגייס כמה מאות שוטרים חדשים. היום, גם מבלי שהחוק יאומץ סופית, השוטרים כבר גויסו ויחידת המשטרה החדשה הנקראת "יואב" כבר החלה בפעולתה בריכוזי האוכלוסיה הבדואית בנגב. 

כמה מבין שלושים וחמישה הכפרים ה"בלתי מוכרים", המתקיימים זה שנים רבות אם כי נמנע מהם החיבור לתשתיות מים וחשמל, נדונו על פי חוק פראוור להריסה ומחיקה מעל פני האדמה? איש אינו יודע. כמה תושבים נועדו להיות מגורשים? גם את זאת איש אינו יודע, המספר של שלושים עד ארבעים אלף המוזכר בהפגנות ומחאות הוא לא יותר מאשר הערכה סבירה. ליתר דיוק, אולי יש מי שיודע. כבר מזה זמן מדווחים עיתונאים בעלי קשרים טובים במסדרונות השלטון כי קיימת מפה המתארת בדיוק מה יהיו תוצאותיו של החוק בשטח, איזה כפרים יחרבו ואיזה יזכו לשרוד. אך המפה הזאת, אם היא קיימת, נשמרת כסוד כמוס, כאילו היתה מסמך צבאי סודי ביותר, ובודאי שאיש לא הציג אותה בפני חברי הכנסת האמורים לאשר את החוק. 

הדמיון לסוד צבאי אולי אינו כה מקרי, אגב, בהתחשב בעובדה שמרבית המעורבים בנושא מצד הממשלה הינם בעלי עבר צבאי עשיר. הממונה הרשמי על ביצוע מפעל ההתישבות מחדש של הבדואים הוא לא אחר מאשר האלוף (מיל.) דורון אלמוג – אותו דורון אלמוג שבשנת 2005 נמלט בחיפזון משדה התעופה הית'רו בלונדון כאשר נמסר לו כי הוצא נגדו צו מעצר בחשד פשעי מלחמה בשל אחריותו להריסת חמשים בתים פלסטיניים ברצועת עזה.    

הרבה הרבה סיבות טובות היו לבדואים למחות ולזעוק בכל כוחם נגד החוק הזה, אך עד השבוע זעקתם לא ממש הגיעה לאזני הציבור הרחב בישראל. בחוץ לארץ היא קיבלה קצת יותר הד, במקומות לא מעטים התקיימו הפגנות ופעולות מחאה מול שגרירויות ומוסדות ישראליים (כולל בידי לא מעט צעירים יהודים אמריקאים). היו הרבה צפיות ביוטוב ב"כנר ללא גג", הסרטון שהפיקו "הרבנים לזכויות האדם" ובו הופיע תיאודור ביקל, הידוע בגילום טוביה החולב ב"כנר על הגג". הדמיון בין גירוש היהודים מהעיירה אנטבקה ברוסיה הצארית, בו מסתיים המחזמר הידוע, לבין הגירוש הצפוי של הבדואים בנגב, פרט על הרבה נימים רגישות. גם בפרלמנט האירופי התקיים דיון מיוחד על חוק פראוור ותוצאותיו. זה דווקא זכה לכיסוי בתקשורת הישראלית, מתוך נימה של התמרמרות על ההתערבות האירופית בענינים ישראליים פנימיים, ורמזים שמדובר באנטישמיות. 


וכך התגלגל חוק פראוור קדימה במסלול מערכת התחיקה הישראלית – אישור בקריאה ראשונה לאחר דיון מתוח וסוער, ודיון בועדת הפנים של הכנסת לקראת אישורו הסופי וכניסתו לספר החוקים של מדינת ישראל ומימושו בשטח בידי מאות השוטרים שכבר גויסו. וכאן עשתה ממשלתו של בנימין נתניהו פרובוקציה אחת יותר מדי. לפני מספר שבועות הדרימו שרי הממשלה אל הנגב וקיימו ישיבה מיוחד בשדה בוקר שם קבור ראש הממשלה הראשון דוד בן גוריון. לציון מורשת בן גוריון אימצה הממשלה תכנית "עם הפנים לנגב" ובמרכזה ההחלטה  למחוק מעל פני האדמה את הכפר הבדואי אום אל חירן ולהקים במקומו ישוב יהודי שיקרא – כמה מקורי – חירן, כמעין מתאבן לקראת הצפוי לאחר העברת חוק פראוור בכנסת. להקמת הישוב היהודי החדש חירן כבר נקבע גרעין התישבות, גרעין גרעין דתי-לאומי שלמרבה הענין מורכב ברובו ממתנחלים צעירים אשר יגיעו לשם ישר מן ההתנחלויות בגדה המערבית. "גם הנגב זה ארץ ישראל. אני לא מבין על מה הרעש" אמר הדובר שלהם ברדיו. "כשהלכנו ליהודה ושומרון, אנשי שלום עכשיו קראו לנו לרדת  לנגב. עכשיו אנחנו באמת הולכים לנגב. האם גם זה אסור?" (כן, אדוני המתנחל, גם בתוך הקו הירוק אסור לגזול את אדמתו 

יש דווקא מי שחושבים שגם זה אסור.  פרשת אום אל חיראן היתה הגפרור האחרון שהצית את מדורת "יום הזעם" בשבת שלפני שבוע, ה-30 בנובמבר 2013 – תאריך שכנראה יכנס להיסטוריה של הבדואים בישראל, ואולי לא רק שלהם. הפגנה גדולה של בדואים ותומכיהם נקבעה בעיירה הבדואית חורה שבנגב, ועוד הפגנות הזדהות בחיפה וביפו ובטייבה ובשער שכם של העיר העתיקה במזרח ירושלים. הפעם בהחלט לא התאכזבו העורכים באמצעי התקשורת, אלה היו הפגנות מאד מאד חמות עם הרבה מאד "אקשן". 

"שוטר אחז נערה בגרונה ממש לידי. כשניסיתי לשכנע אותו לעזוב אותה הוא הכה אותי עם אלה ברגל" כתבה הפעילה הותיקה אלמה ביבלש מתל אביב, כמה שעות לאחר שחזרה מחורה. "שוטר אחר תפס אותי בידיים וגרר אותי משם. רגע אחר כך השוטר השני תפס ילד קטן שעמד לידי והדביק את הפרצוף שלו לאדמה בכוח, צרח ואיים עליו שיהרוג אותו. אשה צעירה צעקה על שוטר שירגע ויפסיק להרביץ לכולם. הוא סטר לה חזק בפנים והיא נפלה. אני רצה, בורחת מזרם המים המצחינים, לידי רץ גבר. פתאום מגיעים שוטרים על סוסים, רומסים אותו ומעיפים אותו באוויר. אני מסתתרת מאחורי מכונית חונה כשרימוני הלם מתפוצצים מסביב.
אני מחליטה לחזור שוב לכיוון האוטובוסים, עכשיו שקט שם. בדרך אני רואה ילד בוכה על הרצפה, אני אומרת לו שמסוכן לשבת פה ככה אבל הוא לא שומע אותי או אולי לא מבין עברית.  בסוף הוא קם ורץ איתי. בדרך הוא מזהה קול קורא לו, עוזב לי את היד ונעלם. סוף סוף חזרה לאוטובוס, מקום מבטחים פחות או יותר. חברה אחת נכנסת עם פרצוף נפוח, אחרת מגיעה עם חתך עמוק בגבה, דם על הפנים והחולצה שלה. כמה שהיו בהפגנה לא חזרו, הם נשארו במעצר. חלק נלקחו למעתצר באמבולנסים".  

http://www.haokets.org/2013/12/02/%D7%98%D7%A8%D7%95%D7%A8-%D7%A9%D7%9C-%D7%9E%D7%93%D7%99%D7%A0%D7%94/ 

למחרת היום היו הבדואים בכותרות הראשיות בכל עיתוני ישראל. "מהומות". "הפרות סדר". "עימותים". "הבדואים יצאו לרחובות". "הבדואים ותומכיהם בהפגנות סוערות". "הבדואים התפרעו והשתוללו". "אלימות בנגב". "בדואים זרקו אבנים על שוטרים". "שוטרים הפעילו אלימות ברוטאלית נגד בדואים וגררו נערים וילדים על הכביש". "הנגב מתפוצץ". "האם האינתפיאדה השלישית החלה דווקא בנגב?". זוויות הכיסוי היו שונות ומנוגדות, אבל ללא ספק כמה שעות של התנגשויות לעיני המצלמות עשו מה שלא עשתה שנה של מחאות שקטות וציות לתנאי הרשיון המשטרתי. הבדואים והבעיה שלהם עם חוק פראוור עלו לראש סדר היום הציבורי. 

"זה רק מיעוט קיצוני ואלים של פורעי חוק, רוב הבדואים תומכים בהסדר שמציעה הממשלה. אנחנו לא ניכנע לאלימות" הצהיר ראש הממשלה נתניהו, וגם הנשיא שמעון פרס הצהיר כי "החוק הזה הוא עדיין הפתרון הטוב ביותר".  אבל דווקא לשותפיו של נתניהו מן הימין הקיצוני יש כנראה דעה אחרת. "בנט וליברמן סיכמו לטרפד את חוק הבדואים" הכריזה כותרת ענק ב"מעריב". כפי שהסביר הכתב, יש בכנסת רק פער קטן בין האופוזיציה משמאל המתנגדת לחוק פראוור לבין תומכי הממשלה, ואם שתי מפלגות ימניות חשובות יצביעו גם הן נגד החוק תונחת עליו מכת המוות. "החוק הזה הוא הפרויקט האישי של בני בגין. בגין הבטיח לנו שהבדואים יתמכו בו, עכשיו אנחנו רואים שהבדואים מתנגדים באלימות, אז למה שאנחנו נתמוך? למה שניתן להם משהו? נלמד את הבדואים לקח, נטרפד את החוק ואז נלך עד הסוף להגן על קרקעות הלאום היהודי, בלי שום ויתורים" אמר ח"כ רוברט אילטוב, נציגו של ליברמן.

הרב אריק אשרמן, פעיל ותיק לזכויות האדם, השווה את "הענשת" הבדואים על ידי טרפוד חוק פראוור לסיפורו של "האח ארנב" השובב מן הפולקלור העממי של השחורים בארצות הברית, אשר היתל באויבים שרצו להענישו וגרם להם להשליך אותו אל תוך סבך הקוצים - שהיה מקום מגוריו הקבוע. 

וברצינות – עם או בלי חוק פראוור, המאבק על זכויות הבדואים בנגב רק מתחיל. 



עוצרים את חוק פראוור-בגין

הפגנה בתל-אביב
היום, מוצ"ש, 7.12.13 , בשעה 19:00
שד' בן-ציון פינת המלך ג'ורג

אנו קוראים: 
לא לתוכנית פראוור-בגין! 
לא לעקירת 40,000 בדואים מבתיהם!
לא להריסת עשרות כפרים!

כן לתוכנית האלטרנטיבית של הקהילה הבדואית!!!
בואו להזדהות עם הקהילה הבדואית! בואו להפגין!

פורום הכרה