יום שבת, 27 ביולי 2013

רב גזעני, שיחות שלום והחיילים בשטח

רב גזעני, שיחות שלום והחיילים בשטח

בערב בו נבחרו הרבנים הראשיים החדשים ישבתי מול הטלוויזיה יחד עם נ ', ידיד פלסטיני ותיק אשר הצליח להשיג אישור כניסה לישראל ולמצוא עבודות מזדמנות באזור תל אביב כדי לפרנס את משפחתו. שנינו, יהודי ישראלי שאינו צם ביום הכיפורים ופלסטיני מוסלמי שאינו מקפיד על צום הרמדאן, לא יכולנו להתעלם מהאירוע הדתי והפוליטי שהתרחש באותה שעה.

הרב שמואל אליהו מצפת היה בין המועמדים לתפקיד הרב הספרדי נראשי. אותו הרב אליהו שעמד מאחורי "מכתב הרבנים", וקרא לישראלים שלא להשכיר דירות לערבים. "מה רע בזה? זה בדיוק מה שההלכה אומרת. אסור לנו לאפשר להם לחיות בקרבנו". 

הרב הראשי הוא מוסד עתיק, שתחילתו בימי האימפריה העות'מאנית. במקור נקרא התפקיד "חכם באשי", שפירושו בטורקית "ראש החכמים". המוסד הזה סיפק אוטונומיה קהילתית נרחבת ליהודים שנמלטו מאימת האינקוויזיציה בספרד ומצאו מקלט תחת שלטון העות'מאנים. האם מדינת ישראל במאה העשרים ואחת צריכה להמשיך לקיים את המוסד העותמאני הזה, לממן בשפע את  הבירוקרטיה הנרחבת שלו, ולאכוף על פי חוק את שיפוטו בענייני נישואין וגירושין על אזרחיה היהודים שאינם דתיים? בכך הוטל ספק לעתים קרובות, עוד לפני הופעתו של הרב אליהו הנתעב. 

בית המשפט העליון סרב לגעת בתפוח האדמה הלוהט הזה, דחה בנימוקים טכניים את העתירה נגד הרב אליהו, ואפשר לו לרוץ. אולם בפועל, הוא לא הצליח לכבוש את הכס הרבני הבכיר, וזכה לקולותיהם של "רק" כשליש מבין 150 חברי הגוף הבוחר. 

לאחר שהקשבנו למבזקי החדשות מהכנס בירושלים, יכולנו נ ' ואני לפלוט אנחת רווחה ולפנות לנושאים אחרים. נ 'היה מוטרד מידיעה קטנה בעלת חשיבות גדולה לחיי היום יום של התושבים באזור מגוריו. שלטונות צה"ל הודיעו על הסרת מחסומי הבטון אשר מאז פרוץ האינתיפאדה השניה בשנת 2001 מנעו כל תנועה בכביש אל חראייק המחבר את העיר חברון אל כמה כפרים ועיירות שמדרום לה ועובר ליד התנחלות בית חגי. מעכשיו, הודיע הצבא, יהיה מותר לפלסטינים לנוע בכביש משעה 5.00 בבוקר ועד 9.00, ושוב בין 4.00 אחר הצהרים עד 8.00 בערב. 

"קמצנים" הוא אמר. "אפילו אחרי 12 שנה הם לא פותחים את הכביש לכל שעות היום. הצבא רוצה להראות שהם בעלי הבית בשטח, והמתנחלים לא רוצים שאנחנו ניסע לידם. ואני רוצה לראות אם באמת יפתחו אותו בשעות האלה. כבר קרה שהודיעו בתקשורת על פתיחת כבישים ובשטח לא קרה כלום. מה שאני יכול להגיד לך, כשהייתי בדרך לתל אביב היה צריך לחכות יותר זמן מהרגיל במחסום בית לחם. בסביבות שעתיים עיכבו אותנו וטרטרו אותנו עד שהצלחנו לעבור. אני כבר רגיל לזה, בכל פעם שמודיעים בתקשורת על שיחות שלום ועל הקלות, החיילים בשטח עושים בדיוק להיפך". 

ועם הכל, נ' אינו מספיד מראש  את המשא ומתן בין ממשלת ישראל לבין הרשות הפלסטינית העומד להתחדש בוושינגטון בעקבות מאמציו הגדולים של מזכיר המדינה קרי. "נראה מה יצא מזה. לא יקח הרבה זמן. תוך שבועיים או שלושה נראה מה יקרה כשיתחילו לדבר על גבולות 1967, אם מתכוונים ברצינות או שזה יהיו עוד כמה פטפוטים". 

לשמוע דברים כאלה מהאיש הזה, זה לא מעט. כבר די הרבה זמן נ' איבד תקווה לסיום הכיבוש.  כבר כמה פעמים שמעתי אותו אומר שעדיף לפלסטינים לפרק את הרשות הפלסטינית ולוותר על הדרישה למדינה משלהם ולדרוש אזרחות ישראלית ושוויון זכויות אזרחי – והוא בהחלט לא היחיד. עכשיו הוא שוב מוכן להעניק סיכוי, גם אם מאד ספקני, למשא ומתן. 
  
היום לפני שבוע, היום שבו בו סגר ג'ון קרי את הקצוות האחרונים לקראת ההצהרה על חידוש המשא ומתן, היה גם היום בו היום בו נפצעה שרית מיכאלי מפגיעת כדור מתכת מצופה גומי שנורה על ידי חייל. בתוקף תפקידה כדוברת "בצלם", מיכאלי תיעדה בווידיאו הפגנה פלסטינית בכפר נבי סאלח. כבר מזה שנים מפגינים שם התושבים מדי שבוע, בעזרתם של מתנדבים ישראלים ובינלאומיים, במחאה על שמתנחלים מהתנחלות חלמיש הקרובה השתלטו על המעין שסיפק מים לכפר במשך דורות. 


"הירי התבצע בניגוד להוראות הצבא: הכדור נורה מטווח של פחות מעשרים מטר, הרבה מתחת לטווח המינימאלי של 50 מטר שמחייבות ההוראות, ולעבר צלמת שלא היוותה כל איום על החיילים" נאמר בהודעה שפרסם ארגון בצלם. הכדור חדר לירך של מיכאלי והוצא בניתוח בבית החולים איכילוב. הארוע קיבל כיסוי תקשורתי מסוים אך לא ממש הניע את אמות הסיפים. דוברת בצלם שרית מיכאלי החלימה וחזרה לתפקידה בתיעוד המתרחש בשטחים הכבושים. החייל שירה חזר גם הוא לתפקידו, וככל הנראה גם אתמול אחר הצהרים הוא השתתף בפיזור ההפגנה השבועית. ובינתיים, המתנחלים ממשיכים להחזיק שליטה במעין של הכפר נבי סלאח. האם השיחות בוושינגטון ישפיעו בסופו של דבר על המצב בנבי סלאח?

ועוד צירוף מקרים אחד: היום בו הכריז קרי על חידוש המשא ומתן היה גם היום בו התכנסו מאות שחקנים ואנשי תיאטרון ישראלים לעצרת מחאה על שמשטרת ישראל הוציאה צו סגירה לפסטיבל  לתיאטרון בובות לילדים שעמד להתקיים בתיאטרון אל-חקוואטי במזרח ירושלים. חלק מהשחקנים נשאו נאומים, ואחרים הביעו מחאתם על ידי קטעי משחק מרשימים מעל הבמה. רבים מהם התקשו להבין מה הבהיל את השלטונות בתיאטרון בובות, ולמה דווקא השנה (הפסטיבל הזה כבר מתקיים 18 שנה). ומדוע למנוע מילדים פלסטינים במזרח ירושלים את מה שניתן בשפע לילדים ישראלים? (לא פחות משני פסטבלים לתיאטרון בובות מתקיימים בישראל בימים אלה ממש, אחד במערב ירושלים והשני בעיר חולון, לא רחוק מהחדר בו אני יושב וכותב את המאמר הזה).


לא, איש לא טען שבהצגות שנועדו להתקיים ולהנעים לילדי מזרח ירושלים ואשר המשטרה קטעה אותן בצו סגירה היה איזה תוכן פוליטי חתרני או מסוכן. כל מה שטען השר לבטחון הפנים יצחק אהרונוביץ היה שהרשות הפלסטינית (כן, בדיוק אותה רשות שעימה עומדת מדינת ישראל לפתוח בשעה טובה משא ומתן לשלום) היא אשר מימנה את תיאטרון הבובות. וזה, כפי שהצהיר כבוד השר, מנוגד ל"חוק למימוש הסכמי אוסלו" אשר נחקק בידי הכנסת בשנת 1994 ולפיו אסור לרשות הפלסטינית לקיים, לממן או לתת חסות לאירועים במזרח ירושלים. 

לא עזר למנהל התיאטרון שהופיע במשטרה ומסר כי הרשות הפלסטינית, המתקשה גם לשלם את משכורות עובדיה, לא מימנה את הפסטיבל ולו בפרוטה אחת. המשטרה קבעה והחליטה שהרשות אכן היא זאת שמימנה, ומלתה של המשטרה היא הקובעת. לרשות מותר ורצוי לשלוח נציג לוושינגטון לנהל משא ומתן עם נציגת ממשלת ישראל, אך אסור לה באיסור חמור לממן תיאטרון בובות לילדים במזרח ירושלים במרחק חצי שעת נסיעה ממטהו של אבו מאזן ברמאללה. יקוב הדין את ההר. 

אז איך בכל זאת להתיחס אל המשא ומתן הזה, שאמור (לא סופי) להיפתח ביום שלישי הקרוב? האם הויכוח שכבר החל להתלהט על חקיקת חוק לקיום משאל עם אומר שמישהו חושב ברצינות שהמשא ומתן אכן יוביל לחתימת הסכם מרחיק לכת? שאת ההסכם הזה שיחתם יהיה צריך להציג בפני אזרחי ישראל לאישור במשאל עם? או שזהו עוד אחד מהתעתועים ואחיזות העיניים אליהם כבר התרגלנו לעייפה?

תחת הכותרת "יש מקום לדאגה" כותב היום אורי אליצור, אחד החשובים בבעלי הטור של הימין הישראלי:"התסריט הראשון והסביר אומר שהולכים לעוד סיבוב של שיחות והזדמנויות צילום, שכמו כל קודמיו ב-20 השנים האחרונות לא יוביל לשום מקום. אם כך יקרה, יש בהחלט סיכוי שזה יהיה הסיבוב האחרון של שיחות סרק, וכל הנוגעים בדבר יתפכחו מאשליותיהם ויבינו שרעיון שתי המדינות עצמו הוא רעיון סרק".  

זה בהחלט התסריט הרצוי לאליצור. הוא מציע כי במקרה כזה תיגש מדינת ישראל לסיפוח השטחים שכבשה ב-1967 ותעניק לפלסטינים זכויות אזרח ב"תהליך מדורג ומבוקר" שימשך כשלושים שנה. לדעתו, בדרך זאת תוכל ישראל "לעכל" בהדרגה את הפלסטינים ולהבטיח כי גם לאחר הסיפוח לא יעלה מספר חברי הכנסת הערבים על כעשרים מתוך מאה ועשרים. "המדינה היהודית תוכל לעמוד בזה".

אולם אליצור די חושש מתסריט שני: "רובה של החברה הישראלית, רוב מנהיגיה ורוב המדברים והכותבים שלה, ובתוכם גם בנימין נתניהו, אחוזים פחד לא רציונלי מהרגע הזה, שבו יתברר ויתבהר שחלום שתי המדינות לא יכול להתגשם. הפחד לפעמים סותם את השכל, ודוחף את האדם לשקר לעצמו ולהתעלם מכל סימני האזהרה. כן, יש חשש שנתניהו ילך לאופציות הזויות ואובדניות  מרוב פחד להתמודד עם העובדה שמדינה פלסטינית בתנאים סבירים היא בלתי אפשרית. העובדה שראש הממשלה בעצמו טורח ודוחף קדימה את ההצעה למשאל עם היא בעיני דווקא סימן מדאיג. כשהפחד הוא המוטיבציה העיקרית לצעד בלתי אחראי, יותר קל להעביר אותו במשאל עם מאשר במפלגה או בכנסת.  תחת הססמא המפחידה 'או מדינה פלסטינית שתחיה איתנו בשלום או מדינה דו-לאומית שתחריב את כל הציונות' רוב הציבור יסחף בפחד של מנהיגיו ויצביע בעד מדינה פלסטינית. בשורה התחתונה, לצערי, אני לא יכול להרגיע את מי שמרגיש מודאג מאז הודעת ג'ון קרי על חידוש השיחות. יש בהחלט מקום לדאגה". 

אורי אליצור מכיר היטב את בנימין נתניהו. הוא היה פעם ראש לשכתו ושותף מלא בתכנון מהלכיו הפוליטיים – אם כי זה היה לפני לא מעט זמן. האם באמת יש לאליצור וחבריו סיבה לדאגה? 

יום שבת, 20 ביולי 2013

החלק הקל של המשימה

החלק הקל של המשימה


אז כנראה בכל זאת הוא הצליח, אחרי שכל כך הרבה לעגו לשליחות שלו וקברו אותה בטרם עת (גם אני, באחד הבלוגים כאן). 


אמצעי התקשורת בישראל חלקו לג'ון קרי את העלבון האולמטיבי וכמעט כבר לא טרחו לדווח על הביקורים החוזרים שלו. המתנחלים וחבריהם בממשלה ובכנסת ממש לא ראו בקרי ובאפשרות של משא ומתן עם הפלסטינים בבחינת איום. "אז שיהיה משא מתן, הרי ממילא לא יצא מזה כלום" אמרו נפתלי בנט וחבריו עוד לפני כשבוע. 

ועכשיו אחרי כל ההתאמצויות, המסעות והדילוגים החוזרים מוושנגטון אלינו והבעיות הקשות והחמורות וההתעקשות האינסופית שהוכתרה כנאיבית, ג'ון קרי כנראה הצליח. לפחות בחלק הקל והפשוט ביותר של המשימה. להביא נציג (ליתר דיוק, נציגה) של ממשלת ישראל ונציג של ההנהגה הפלסטינית לשבת בחדר אחד ולדבר. אבל איזה סיבות יש לנו, אם בכלל, להניח שהפעם הזאת משהו באמת יצא מן השיחות? 

לא מתוכנן שום טכס חגיגי, שום הזדמנות צילום, שום לחיצות ידיים טכסיות, שום הכרזה על רגע היסטורי. שום דבר שאפילו דומה להצגה העלובה והעגומה של ועידת אנאפוליס של ג'ורג' וו. בוש. ציפי לבני מישראל הכובשת וסאיב עריקאת מפלסטין הכבושה, שכבר נפגשו לא פעם ולא פעמיים, יבואו לוושינגטון בלי טכסים וידברו "בסודיות מוחלטת, הרחק מעיני הציבור והתקשורת, כדי לאפשר ללבן את כל הנושאים הכי רגישים ללא הפרעות וללא לחץ ציבורי."

ומה יהיה שם, בחדר הסגור הרחק מהציבור והתקשורת? האם ישאל עריקאת "מה עם גבולות 1967" ולבני תענה "על זה אין לי מנדט מנתניהו" ובזה בעצם יסתיים המו"מ רבע שעה אחרי שהתחיל?   

אבל אולי מי שמארגן שיחות על בסיס כזה, מי שלא מכניס באמצע שום חגיגיות ושום הזדמנות צילום וסתם שיחות פשוטות ופרוזאיות, אולי אולי מתכוון שהן גם ישאו פירות? שלא יהיה רק "תהליך שלום", שממנו כבר היה לנו די והותר, אלא תהליך שבסופו נגיע לשלום של ממש? להגיע לכך יהיה הרבה הרבה יותר קשה מאשר סתם להביא את סאיב עריקאת ואת ציפי לבני לשבת בחדר סגור אחד.

לפחות, כבוד שר הכלכלה נפתלי בנט כבר לא לגמרי משוכנע שהמו"מ לא יוביל לשום דבר. הוא כבר מתחיל לחשוש וגם לאיים: ״שיהיה ברור, מפלגת הבית היהודי בראשותי לא תהיה שותפה, אפילו שנייה אחת, בממשלה שמסכימה לשאת ולתת על בסיס קווי 1967". אולי יש לבנט מידע פנימי שמביא אותו לחשוש ולאיים?

השיחות האלה נפתחות תחת צילה של החלטת האיחוד האירופי להטיל חרם מרחיק לכת על מפעל ההתנחלויות בגדה המערבית, החלטה שהבהילה את הממסד הפוליטי בישראל והחזירה את נושא גבולות 1967 אל ראש סדר היום הלאומי. ואם השיחות יקלעו למשבר בגלל הנושא הזה - אפשרות סבירה בהחלט -  יחכה לנתניהו בחוץ האיחוד האירופי עם עוד חבילה של סנקציות. "השוטר הטוב והשוטר הרע", הוא משחק כוח מוכר וידוע מזה מאות רבות של שנים. אולי גם אצלנו זה יעבוד, עם השוטר האמריקאי הטוב והנחמד בתוך חדר המשא ומתן והשוטר האירופאי הנבזה מחכה בחוץ עם אלה ביד?

בכל אופן, העובדה שהגנענו עד לשלב הזה מוכיחה שמזכיר המדינה ג'ון קרי הוא עקשן גדול. אם קרי באמת רוצה שהמשא ומתן יניב תוצאות, הוא יזדקק לכל העקשנות שלו. 

יום שבת, 6 ביולי 2013

האביב הערבי ואנחנו

האביב הערבי ואנחנו

המונח "האביב הערבי" נוצר בהשראת האירוע ההיסטורי בשנת  1848 שנודע בשם "אביב העמים". כאשר נודע ברחבי אירופה כי בפאריס הופלה שלטון המלוכה וכוננה רפובליקה, קמו ההמונים בארצות רבות ושונות ויצאו לרחובות לחולל מהפכות משלהם. חלקם היו עמים משועבדים שנאנקו תחת שלטון זר, אחרים תחת מלכים ושליטים עריצים מבני עמם. בחלק מהמקומות היו המהפכות שלוות יחסית, באחרים פרצו מלחמות אזרחים עקובות מדם תוך התערבות של מעצמות זרות. 

רובן הגדול של מהפכות 1848 באירופה הסתיימו בכשלון ומפח נפש. בחלק מהמקומות הצליחו השליטים הקודמים לקיים את שלטונם בכוח הזרוע. במקומות אחרים, בהם זכה העם לבחור את נציגיו, זכו בשלטון אנשים בלתי ראויים שהביאו את ארצותיהם לשפל המדרגה. אך למרות הכל, בראיה היסטורית אין ספק כי המהפכות האלה זרעו את הזרע לאירופה הדמוקרטית של ימינו.

שרשרת הארועים שנודעה בשם "האביב הערבי" החלה בצעיר טוניסאי בשם מוחמד בועזיזי, שהצית עצמו במחאה על עוול אישי שנגרם לו ולא זכה לראות כי במותו הצית גל מחאה שהביא להפלת שלטון עריצות בארצו טוניסיה והתפשטה חיש מהר לארצות אחרות. 

נפילת המשטר בטוניסיה לא עוררה ענין גדול מדי בישראל. מרבית הישראלים מעולם לא שמעו על הרודן בן עלי עד היום שבו עלה על מטוס ונמלט מטוניסיה כל עוד נפשו בו. מצרים היתה דבר אחר לגמרי. ההפגנות בכיכר תחריר לפני שנתיים עלו לכותרות העיתונות הישראלית ודחקו משם את הפוליטיקה שלנו. ישראלים עקבו בנשימה עצורה אחר הדרמה המתפתחת, באהדה ברורה וניכרת, עד לרגע הפלתו של חוסני מובראק. 

בלוגרים מצרים נדהמו לשמוע עד כמה ישראלים רבים התענינו ואהדו את מאבקם. המאבק בכיכרות של קהיר גם השפיע ישירות על תנועת המחאה החברתית  שהתעוררה ברחובות ובשדרות של ערי ישראל כמה חודשים אחר כך. במאהל המחאה בשדרות רוטשילד התנוססו שלטים ומדבקות כמו "מקרית שמונה עד קהיר – העם דורש צרק חברתי", "שדרות רוטשילד פינת תחריר" ו"מחירים בשמיים – נאבק כמו במצרים". 

אבל ירח הדבש הזה לא נמשך זמן רב. ככל שהתגברו הסימנים כי בבחירות חופשיות במצרים עתידים לנצח המפלגות והגורמים האיסלמיסטים, כך הצטננה התלהבותם של הישראלים מן הדמוקרטיה במצרים. עמוס עוז היה כנראה הראשון להשמיע את מטבע הלשון "זה לא אביב ערבי אלא חורף איסלאמי" ובמהירות הבזק הוא הפך להיות הקלישאה השחוקה ביותר במאמרי הפרשנות בישראל.

בינתיים עלתה לוב לזמן מה לראש הכותרות. ישראלים נטו באופן כללי לתמוך בהחלטת מדינות נאט"ו להתערב במלחמה שם ולספק למורדים הלובים סיוע אוירי, ובסופו של דבר להפיל את מועמר קדאפי ממרום שלטונו אל מוות בזוי בתעלת ביוב. היה אצלנו מעט מאד ענין בדיכוי האכזרי של תנועת המחאה הדמוקרטית בכיכר הפנינה בבחריין שבמפרץ, באישורן השקט של אותן מדינות נא"טו. מי שכן הזכיר את בחריין בתקשורת הישראלית בדרך כלל הגדירו את המפגינים השיעים בבחריין כ"אוהדי איראן" ובכך דיכויים המהיר נהפך בהגדרה לאינטרס ישראלי.  

ובמהרה עברה תשומת הלב לסוריה ולמלחמה האכזרית שהתפתחה בה. מלכתחילה נטו לא מעט ישראלים לאהוד את המפגינים שיצאו לכיכרות בערי סוריה ונתקלו בדיכוי אלים ואכזרי. נתניהו וממשלתו קפצו על המציאה ומיהרו לגנות בקול רם עד מאד את הדיכוי בסוריה, ולציין בסיפוק עד כמה אלימותו ורצחנותו של צבא סוריה כנגד אזרחי ארצו גרועים יותר ממעשיו של צבא ההגנה לישראל בשטחים הפלסטינים. כאשר ביקשו פעילי זכויות אדם בינלאומיים להגיע אל חופי עזה הנצורה זכה כל אחד ואחת מהם לקבל בתא המעצר עותק של מכתב אישי מראש ממשלת ישראל המכוון אותם לפנות אל סוריה ולשכוח את ההתנחלויות הישראליות והמצור על עזה.

ובהדרגה, ככל שעלה משקלם של פעילי הג'יהאד העולמי בקרב המורדים בסוריה, התחלפה האהדה אל המורדים  בהצגתם כאיום וסכנה לישראל, ואנשי הימין חזרו בתרועת ניצחון על הטענה "כמה טוב שלא עשינו שלום עם סוריה ולא החזרנו להם את הגולן". והטוקבקיסטים האלמונים הגיבו על כל פרסום בדבר נוראות מלחמת האזרחים בסוריה במלים "שימשיכו להרוג אלה את אלה". 

ובינתיים, התפשטות האביב הערבי מארץ לארץ עוררה מחדש בקרב קבוצה מסוימת בימין הישראלי את התקוה הנושנה לנפילת השושלת ההאשמית בירדן והפיכתה למדינה פלסטינית תחליפית וכך תוכל ישראל לשמור  בידיה את השטחים הפלסטינים שממערב לירדן. אבל בתוך כל המערבולת האזורית דווקא כסאו של המלך עבדאללה השני בעמאן התנדנד הרבה פחות מאלה של שליטים אחרים. יתר על כן, אתגרים לשלטונו הוצגו בעיקר דווקא מצד ירדנים שאינם פלסטינים כלל וכלל. ועדיין, בחוגי הימין בישראל עוד לא אבדה התקווה לאביב ירדני שססמתו "ירדן היא פלסטין" ולא עובר שבוע בלי מאמר באחד מבטאוניהם המביע את התקווה הזאת. 

ובינתיים – חזרה למצרים. הבחירות אכן הסתיימו בתוצאה שהוצגה כתסריט הבלהות ומוחמד מורסי מן האחים המוסלמי תפס בהגה השלטון. להפתעת רבים אצלנו השמיים לא ממש נפלו והסכם השלום עם ישראל לא בוטל ולנשיא מורסי היה תפקיד מפתח בהשגת הסכם הפסקת האש בעזה בחודש נובמבר 2012 וסיום הלחימה לאחר שנהרגו "רק" עשירית ממספר ההרוגים של ינואר 2009. וגם אחר כך פעל הנשיא מורסי לשמירה על הפסקת האש בגבול עזה ותחת הנחיתו פעל הצבא המצרי נגד מנהרות ההברחה ברפיח, יותר ממה שעשה בתקופתו של מובארק. כל זה לא בדיוק הוסיף לפופולריות של מורסי במצרים עצמה, ובהפגנות המתלהמות נראתה תמונתו משולבת בדגל ישראלי ענקי, ממש במרכז המגן דוד. ועם זאת, בישראל הוא מעולם לא זכה לפופולריות של ממש. 

במשך הרבה זמן לא כל כך שמענו על המתרחש במצרים. שמענו על החלטתו של מורסי בשנה שעברה לפזר את המועצה הצבאית השלטת ועל התמיכה שבאותו רגע העניקה לצעד הזה  האופוזיציה החילונית והליברלית. אבל אחר כך התקשורת הישראלית די איבדה ענין בנפתולי הפוליטיקה המצרית, בצעדים הכוחניים יותר ויותר שנקט מורסי לביסוס שלטונו ובהתגברות הההתנגדות כלפיו ובמשבר המחריף בכלכלה המצרית ואי מילוי ההבטחות שהבטיחו האחים המוסלמים לבוחריהם (בכך, למען ההגינות, הם לא היו היחידים בין הממשלות הנבחרות בעולם). 

ובשבוע האחרון, שוב מצרים במוקד. נראה כהצגה חוזרת מלפני שנתיים, שוב ההפגנות הענקיות בכיכר תחריר מגיעות לכותרות העיתונים בישראל ודוחקות את החדשות המקומיות שלנו ושוב ביטויים של שמחה מהדהדת לנפילתו של עוד נשיא מצרי. וגם בהפגנה השבועית של פעילים חברתיים מול ביתו של שר האוצר הופיע השלט הגדול "מורסי, ביבי, לפיד – אותה מהפיכה!".  

בדרך כלל, הפרשנים הישראלים לא חשו יותר מאי נעימות קלה לגבי העובדה שנשיא שנבחר בבחירות חופשיות הודח בידי הצבא המצרי. חמי שלו מעל דפי הארץ אף העלה ספק בהנחה שהדמוקרטיה היא תמיד שיטת המשטר המועדפת, ובן כספית הידוע השתולל ממש משמחה למחשבה ש"האיסלמיסטים עם הגלביות נזרקו לפח האשפה".  אבל לפי הידיעות האחרונות ממצרים, הם לא נמצאים בפח האשפה אלא ברחובות, הם בהחלט אינם מקבלים בהכנעה את הדחתם מן השלטון שאליו נבחרו, ומספר ההרוגים עולה ומאמיר. אז איך ידווחו אמצעי התקשורת שלנו על הפרקים הבאים בסאגה המצרית הבלתי נגמרת?