יום שישי, 8 בינואר 2010

זכרונות מג'נין

זכרונות מג'נין


כל כך הרבה שמענו והתווכחנו בשנה האחרונה על מה שהתרחש בעזה, על הרג אזרחים ודו"ח גולדסטון ומה שהדו"ח הזה עשה למעמדה של ישראל בקהילה הבינלאומית. למי נשאר זמן ותשומת לב לזכור אזרחים שנהרגו במחנה הפליטים בג'נין בחודש אפריל 2002? באדיבותו של היועץ המשפטי לממשלה קיבלנו כולנו שוב תזכורת שגם לפני עזה, צבא ההגנה לישראל ביצע כל מיני מעשים מאד שנויים במחלוקת.

בהזדמנות זאת אולי כדאי להזכיר שוב את אחד הגיבורים האלמונים של ג'נין 2002, שהבליח לרגע לעיני הציבור בראיון נרחב לכתב "ידיעות אחרונות" צדוק יחזקאלי ומאז נעלם ונשכח והארץ האדישה שלנו שוב אינה מזכירה את מעשי גבורתו. תושב ירושלים משה נסים, הידוע יותר בכינויו "דובי כורדי", היה אז בן 40, אוהד שרוף של קבוצת בית"ר ירושלים ועובד ותיק במחלקת הפיקוח של עירית ירושלים – המחלקה הידועה בחריצות מיוחדת בהרס מתמשך של בתים פלסטיניים במזרחה של ירושלים, בירת ישראל הנצחית שחוברה לה יחדיו. אבל בדיוק בינואר 2002 הוא פוטר מעבודתו בחשד של קבלת שוחד מסוחרים ואנשי עסקים, ונפתחה נגדו חקירה.

אבל לא אלמן ישראל. עברו פחות משלושה חודשים, וצבאנו המהולל יצא למבצע ההתקפתי שנקרא "חומת מגן". דובי כורדי מיהר להתגייס למילואים והספיק להגיע לג'נין ושם קיבל תפקיד שהתאים בדיוק למידותיו ולנטיותיו, ממש מימוש חלום כמוס: לעלות על דחפור ד-9 ולהחריב את מחנה הפליטים ג'נין. נסים הניף דגל של קבוצת בית"ר על הדחפור והחל בעבודה – כפי שסיפר אחר כך לכתב:

"האם היה לי קשה להרוס בתים? קשה? איזה קשה. אתה צוחק בטח. אני רציתי למחוק הכול. הייתי בוכה לקצינים בקשר שייתנו לי להוריד מלמעלה עד למטה.... כשאמרו לי להרוס בית, ניצלתי את זה כדי להרוס עוד בתים....ותאמין לי שהרסנו מעט מדי..."

"...שלושה ימים רק מחקתי ומחקתי. כל האזור. מכל בית שירו בו הייתי מוריד. כדי להוריד אותו הייתי מוריד עוד כמה. ברמקול הזהירו אותם שייצאו לפני שאני נכנס. אבל אני לא נתתי צ'אנס לאף אחד. לא חיכיתי....אני הייתי נותן לבית מכה הכי חזקה כדי שייפול הכי מהר שרק אפשר....אחרים אולי התאפקו. או מספרים שהתאפקו. שלא יספרו סיפורים.... הרבה אנשים היו בתוך הבתים שהתחלנו להרוס... לא ראיתי אנשים חיים שהבית נופל עליהם. אבל אם היה, לא היה מזיז לי כהוא זה. אני בטוח שאנשים מתו בתוך הבתים האלה, אבל היה קשה לראות, היה המון אבק ועבדנו הרבה בלילה. הייתה לי הנאה גדולה מכל בית שירד, כי ידעתי שלמות לא אכפת להם, אבל בית כואב להם יותר... אם כואב לי משהו זה שלא מחקנו את כל המחנה."

"היה לי המון סיפוק. נהניתי נורא... לא יכולתי להפסיק. כל הזמן רציתי לעבוד. שיגעתי את הקצין של כוח גולני, שעבדתי אתו בקשר... אחרי שהלחימה הסתיימה, קיבלנו הוראה להוציא את הדי-ניינים שלנו מהשטח... כי צה"ל לא רצה שהצלמים והעיתונאים יראו אותנו עובדים.... אני רבתי אתם להרוס עוד... היה לי המון סיפוק בג'נין. המון סיפוק. זה היה כמו להכניס את כל ה-18 שנה האלה שלא עשיתי כלום [במילואים] לתוך שלושה ימים. החיילים באו אלי ואמרו: 'כורדי, תודה רבה, תודה רבה.'"

את הראיון במלואו ("עשיתי להם אצטדיון טדי באמצע המחנה") אפשר לקרוא כאן

http://zope.gush-shalom.org/home/he/channels/archive/1156603871/http://zope.gush-shalom.org/home/he/channels/archive/1156603871/

בערך חודשיים אחרי שדובי כורדי היה שם, הגיע לג'נין הבמאי מוחמד בכרי, דיבר עם תושבי מחנה הפליטים, שמע והקליט את סיפוריהם. למשל, את סיפורו של נכה בכסא גלגלים שלא הצליח לצאת בזמן מהבית ובני משפחה ושכניו ראו אותו נמחץ למוות.

את העדויות המצולמות כלל בקרי בסרט "ג'נין ג'נין" שהוקרן בסינמטקים ועודד סערה ציבורית. בריוני הימין הקיצוני השתוללו מחוץ לאולמות ההקרנה, והצנזורה אסרה על הקרנת הסרט בטענה שהוא מהווה "הסתה". בית המשפט ביטל את האיסור, אבל באו קבוצת חיילים שנלחמו בג'נין והגישו תביעת דיבה נגד בכרי בטענה שהסרט משמיץ אותם. השופטים דחו את התביעה בטענה שהסרט לא נקב בשום שמות של חיילים. הפלסטינים שנמלטו בבהלה מבתיהם הנהרסים לא ידעו מה בדיוק שמו של מי שיושב בדחפור. (גם לא בטוח שזה בדיוק מה שהכי עניין אותם באותו רגע).

החיילים מג'נין לא ויתרו על המאבק נגד בקרי וסרטו, והגישו ערעור לבית המשפט העליון. הם מרגישים מאד נעלבים ופגועים וזוכרים כיצד נקטו בהתנהגות הומאנית ומתחשבת מאין כמוה בזמן המלחמה בג'נין. ואת סרטו של בקרי הם רואים כאוסף של שקרים תעמולתיים. הם גם שכנעו את היועץ המשפטי מני מזוז להצטרף אליהם בתביעה "כדי להגן על שמו הטוב של צה"ל". וכך, בערך בעוד חודשיים – בזמן שעצרת האו"ם אמורה להתכנס לדון מחדש בדו"ח גולדסטון ולשאול את מדינת ישראל כל מיני שאלות עדינות על מה שקרה בעזה – תצא מאולמות בית המשפט בירושלים תזכורת לכל העולם גם על אירועי ג'נין 2002.

אולי כדאי להזמין את גם דובי כורדי להעיד במשפט ולזמן לו פגישת מחזור עם החיילים שהגישו את תביעת הדיבה. אחרי הכל, מדובר בחברים לנשק.