פקק תנועה בלב המדבר
המפגש נקבע לשעה 11.30 ליד תחנת רכבת ארלוזורוב בתל אביב. הגעתי בשעה 11.35. "שלושה אוטובוסים כבר מלאים, אבל אל תדאגו – עוד מעט יגיע האוטובוס הרביעי. יהיה מקום לכל מי שרוצה לנסוע להפגנה בסוסיא" הודיעה נציגת המארגנים.
מזמן לא היתה הענות כזאת לקריאה להפגנה בשטחי הגדה המערבית הפרועה. בין הנוסעים אפשר היה לראות לא מעט פעילי עבר שכמעט לא נראו בשנים האחרונות. מדוע דווקא המקרה של סוסיא עורר הדים כה רבים, בישראל ובכל רחבי העולם? (בין הנוסעים באוטובוס עבר גליון ה"ניו יורק טיימס" ובו במדור המאמרים סיפור אישי מרגש של תושב סוסיא). הכפר הקטן המאוים הזה ראוי מכל בחינה לתמיכה וסולידריות – אבל בעבר, היו לא מעט מקרים של עוול לא פחות משווע שנתקלו באדישות מוחלטת וקול דממה דקה. קשה לחזות מראש איזה מקרה מסוים יהפך למוקד וסמל של מאבק.
קצת יותר משעת נסיעה מפרידה בין המטרופולין התל אביבי הגדול לבין הקהילה הקטנה והנידחת של סוסיא בלב המדבר. תחילה נוסעים בדרך בינעירונית הומה, אחר כך בדרכים צדדיות, צרות ומשובשות יותר ויותר ככל שממשיכים מזרחה ודרומה. היכן שהוא בלי לשים לב חצינו את הקו הירוק ונכנסנו לשטח שבו אין גם מראית עין של דמוקרטיה, שטח שבו הנוף חום ולא ירוק - מלבד פה ושם הכתמים הירוקים של ההתנחלויות הנהנות מחיבור למערכת המים הישראלית.
בסוף הנסיעה מתפצלת הדרך הצרה, והשלט בצד הימני מכריז "סוסיא" – אבל אנו פונים דווקא לצד השמאלי. השלט שהוצב בידי רשויות הצבא מתיחס לסוסיא האחרת – סוסיא ההתנחלות הישראלית, אשר טוענת להיות המשכו של כפר יהודי שהיה במקום הזה בתקופה הרומית והביזנטית. "בואו לראות את סוסיא – עיירה יהודית עתיקה" נאמר בשלט המצביע על הדרך שבה לא נסענו.
היהודים שחיו כאן לפני 1500 שנה התגוררו במערות. במאה העשרים התגוררו פלסטינים באותן המערות עצמן, עד שבשנת 1986 הגיע הצבא לגרש אותם ולהפוך את המערות לאתר ארכיאולוגי בניהולם של המתנחלים. הפלסטינים נותרו בפחונים דלים על מה שנותר מאדמתם. האם יתכן שהם בעצם מצאצאי מי ששכנו באותן מערות במאה החמישית? בראשיתה של התנועה הציונית העלה דוד בן גוריון את האפשרות שלפחות חלק מן הערבים בארץ הם מצאצאי היהודים שחיו כאן בעבר, ואשר במהלך הדורות התאסלמו והחלו לדבר ערבית. בן גוריון אף פרסם ספר שלם בנושא הזה בשנת 1918, בשיתוף עם נשיא מדינת ישראל לעתיד יצחק בן צבי, כולל מסמכים ועדויות היסטוריות מפורטות. אבל תוך זמן לא רב התברר שאפילו אם היו יהודים בין אבותיהם של הפלסטינים, בהווה אין להם כל ענין להיות יהודים או לקדם את המפעל הציוני – ואז איבדו בן גוריון וחבריו את הענין בנושא.
לכיוון סוסיא הפלסטינית אין שום שלט הכוונה. מבחינת השלטונות היא אינה קיימת. "על פי עמדת מערכת הביטחון, מעולם לא היה קיים כפר ערבי בשם סוסיא. פלסטינים בנו במקום מבנים ללא היתר, ואלה נהרסו במהלך השנים 2001-1995. הבנייה הבלתי חוקית המשיכה והוצאו נגדה צווי הריסה. במאי 2015 דחה בג"ץ עתירה של הפלסטינים להוצאת צו ביניים נגד הריסת המבנים אלה". כך הכריז מעל במת הכנסת סגן שר הבטחון אלי בן דהן, ממפלגת "הבית היהודי".
אין שלטי הכוונה, אבל לא קשה להגיע אל סוסיא הפלסטינית, שלאורך הדרך אליה מצוירים דגלים פלסטינים על הסלעים. ארבעה אוטובוסים הגיעו מתל אביב ושלושה מירושלים ועוד כמה וכמה מכוניות פרטיות, ונוצר פקק תנועה קטן בלב המדבר. "שימו לב, עכשיו השעה החמה ביותר ביום, זה אחד המקומות החמים ביותר בארץ, וכמעט אין כאן צל" מזהירה האחראית על האוטובוס. "אנא הקפידו כולכם על כיסוי הראש, וקחו אתכם מים. למי שלא הביאו איתם, אנו מספקים בקבוקי מים". על הרכס הנמוך שמעל האוטובוס כבר נראה נהר אדם מתפתל לעבר מקום העצרת.
מכסה הבטון של בור לאגירת מי גשם נהפך לבמת נואמים מאולתרת, עם כמה רמקולים ודגל פלסטיני מתנופף. כאשר הקבוצה מהאוטובוס שלנו הגיעה, כבר היו הנאומים בעיצומם, בתערובת של ערבית, אנגלית ועברית. "67 שנה אחרי הנאכבה הפלסטינית, זה עדיין נמשך! הם רוצים לגרש את תושבי סוסיא מאדמתם! האם ניתן להם?" קורא השר הפלסטיני לשעבר מוסטפה ברגוטי ונענה בצעקות "לא! לא!". " אחרי שנפל שלטון האפרטהייד בדרום אפריקה, אמר נלסון מנדלה שהמאבק לא נגמר, המאבק הבא הוא של הפלסטינים. אנו כאן, אנו נאבקים. אנו נאבק עד שפלסטין תהיה חופשית!" (קריאות בערבית ואנגלית "פלסטין חופשית! פלסטין חופשית!")
תושב סוסיא נאסר נוואג'עה, ממנהיגי המאבק, פונה בעברית אל מי שהגיעו מתל אביב וירושלים: " ברוכים הבאים לסוסיא, ברוכים הבאים לסוסיא שנאבקת ולא נכנעת! כבר עשרות שנים נמשך המאבק שלנו. ב-1982 הקימו את התנחלות סוסיא על חלק גדול מהאדמות שלנו.
ב-1986 גרשו אותנו מהמערות והפכו אותן לאתר ארכיאולוגי של המתנחלים, אז עברנו לאדמה החקלאית, כל מה שעוד נשאר לנו. ב-2001 הרסו הכל וגירשו אותנו, אבל חזרנו והקמנו את הכפר שלנו שוב. אנחנו מקבלים אתכם כאן בברכה, אנו אסירי תודה על הסולידריות והתמיכה של כל מי שהגיעו לכאן. אתם הפנים האחרים של ישראל, הפנים האחרות והשונות ממה שאנו רואים מן החיילים והמתנחלים שבאים אלינו כל יום. אתם נותנים לנו תקווה, את התקווה שעוד נוכל לחיות ביחד, פלסטינים שכנים של מדינת ישראל בשלום."
אחריו עלה פרופסור יגאל ברונר, מרצה להיסטוריה של הודו באוניברסיטה העברית בירושלים ומהפעילים הבולטים של תנועת תעאיוש אשר פעילה מזה שנים רבות להגן על תושבי דרום הר חברון. "אנחנו כאן בסוסיא. מה זאת סוסיא? לא הרבה. כמה בורות מים שהצבא עוד לא מילא אותם בעפר, כמה כבשים שהמתנחלים עוד לא גזלו, כמה עצי זית שעדיין לא נעקרו. מה זאת סוסיא? סוסיא זה 350 אנשים שנאחזים באדמה, נאחזים ונאחזים ונאחזים ולא זזים ממנה, כי זה הבית שלהם. פשוט מאד, זה הבית שלהם. וממול נמצאת סוסיא האחרת. סוסיא המגודרת, החמושה, המחוברת למים וחשמל וביוב ויש לה נציגים בכל מסדרונות השלטון, והיא רוצה לגזול את המעט שנשאר לסוסיא הזאת שבה אנו נמצאים. סוסיא נגד סוסיא, זה כל הסיפור. לסוסיא הפלסטינית אין חיילים ואין שוטרים ואין לה נציגים בכנסת ובכלל אין לה זכות בחירה. אבל יש לה אותנו, אנחנו כאן עם סוסיא ואנחנו לא נעזוב, אנחנו נעשה הכל שלא יהיה כאן הרס וחורבן. ואם כן יהיה, אנחנו נהיה כאן למחרת בבוקר לבנות מחדש יחד עם התושבים. סוסיא לא לבד!" (צעקות "סוסיא סוסיא אל יאוש, עוד נגמור עם הכיבוש!" בעברית ו"יאסקוט אל איחטילל" – "די לכיבוש" בערבית").
"חשוב מאד שכולכם באתם לכאן, חשוב להמשיך במאבק. תהיה כאן עוד הפגנה ביום שבת הבא, וביום ה-3 באוגוסט בשעה 9.00 בבוקר יהיה דיון בעתירה של סוסיא בבית המשפט העליון בירושלים, חשוב מאד להיות שם. סוסיא לא לבד! סוסיא לא לבד!"
לאחר הנאומים – הצעדה עד קצה הרכס. "עבור כל מי שמרגישים רע מפגיעת החום והשמש, יש כאן אוהל עם צל והרבה מים. אנחנו לא רוצים שמישהו יפגע ללא צורך. ועכשיו – קדימה!" מכריז אחד המארגנים.
יחד עם הפלסטינים (בני המקום ואלה שהגיעו במיוחד) יצאנו לדרך לקול התופים של חבורת "המתופפים נגד הכיבוש", ולא נראה שהחום מפחית בצורה משמעותית את ההתלהבות והאנרגיה הרבה. מעל הקהל התנוססו הרבה שלטים של תנועת "לוחמים לשלום", אחת ממארגנות ההפגנה, בכיתוב "יש דרך אחרת" בעברית, ערבית ואנגלית. השפעתם של "הרבנים לזכויות האדם", עוד אחד מהארגונים יוזמי ההפגנה, ניכרת בכמה מהשלטים: "לא תעשוק את רעך ולא תגזול" נאמר בשלט הגדול שנשא הרב אריק אשרמן, שכבר שנים רבות אינו מחמיץ שום הפגנה. במקומות אחרים בקהל התנוססו עוד ססמאות תנ"כיות: "כסדום היינו, לעמורה נדמינו?", "מציל עני מחזק ממנו ואביון מגוזלו", "ציון במשפט תפדנה", "איש תחת גפנו ותחת תאנתו, בבטחה ישבו".
ילדה פלסטינית כבת חמש אחזה הפוך שלט גדול בעברית בו נכתב "די לגזל קרקעות!". אחד הישראלים הסב את תשומת לבה של אשה בשמלה פלסטינית מסורתית, ככל הנראה הסבתא. הנכדה, צוחקת, הפכה את השלט לכיוון הנכון עוד לפני שהגיעו צלמי העיתונות לחלק הזה של המצעד. בסמוך צעד צעיר חסון לובש טי-שירט של קבוצת הכדורגל סנקט פאולי מהמבורג שבגרמניה, שאוהדיה ידועים במאבקם נגד הגזענות, ולידו פעילה עם חולצת "די לכיבוס" המוחה נגד השימוש הציני של "ההסברה הישראלית" בנושא הלהט"בים. על התיק של פעילה ותיקה מירושלים נשארה תעמולה מזמן מסע הבחירות בתחילת השנה: "לא הצלחנו להעיף את נתניהו וזה קשה וכואב, אבל לפחות אפשר להוריד את הטלפיים שלו מסוסיא!"
במאמץ גדול בסיום הצעדה מרימים עשרות פעילים שלט ענק באורך שלושים מטר ובו נכתב "סוסיא היא פלסטינית, ותישאר פלסטינית!". כאשר עברו האוטובוסים בדרך חזרה ליד השלט הרשמי על "העיירה היהודית העתיקה", יכולנו לראות אותו מתנוסס בראש הרכס שמעל הכביש.
