סוכות בשדרות ובחברון והרס שנדחה באופן זמני
אתמול בבוקר היה אירוע בלתי שגרתי בעיר שדרות שבגבול רצועת עזה. חמישה עשר פעילים של מס"ד, המחנה הסוציאל-דמוקרטי, וחגגו שם את חג הסוכות. הם הקימו במרכז העיר סוכת שלום שמטרתה המוצהרת "להביע תמיכה בשיחות השלום, שכן רק השלום יכול להביא קץ לשפיכות הדמים". והם גם באו להביע תמיכה בעובדי מפעל "נגב טקסטיל" בשדרות, העומדים לאבד את מקום עבודתם. עובדים מהמפעל המאוים הגיעו למקום, בראשותה של המהנדסת הערביה רודינה מיסלח שהפכה למהיגת המאבק, ונשאו את השלט "מענקים למפעלים ולא למתנחלים". שר הכלכלה נפתלי בנט, המתגאה בתקציבי הענק שהשיג להתנחלויות וגם לישיבות, מסרב להעביר את המענק של שלושה מליון שקל הנדרש להצלת המפעל.
ובכל זאת, פעילות ציבורית לתמיכה פומבית בשיחות השלום רחוקה מלהיות דבר קל ופשוט בחברה הישראלית כפי שהיא היום (וגם לא בחברה הפלסטינית של ימינו). רק אדם אופטימי מאד וממש בלתי נלאה ינסה זאת, אדם כמו הפעיל הותיק נפתלי רז, הרוח החיה בארגון מס"ד, החוזר תמיד על מלותיו של שיר השלום משנות השבעים של המאה שעברה - "אל תגידו 'יום יבוא' – הביאו את היום!".
בינתיים, שיחות השלום בין ישראל לפלסטינים לא זכו לסיקור תקשורתי רב, ומה שמדי פעם דלף מהן לא ממש עורר התלהבות. השיחות מתנהלות בשקט ובפרופיל נמוך בכוונת מכוון, ואת קדמת הבמה תופסים אירועים שאינם ממש ברוח של שלום.
כבר כמה וכמה שבועות, מאז שהצליח מזכיר המדינה קרי לחדש את המשא ומתן, שומעים קולות של מרמור בצד הפלסטיני "איזה שיחות שלום אלה, כאשר בו בזמן הישראלים בונים ומרחיבים התנחלויות, והחיילים שלהם פושטים ונכנסים כל לילה לערים ולכפרים ולמחנות הפליטים ועוצרים אנשים ויורים ופוצעים וגם הורגים?" וגם השבוע נשמעו הקולות האלה מהצד הפלסטיני, אבל מהצד הישראלי נשמעו קולות המרמור המקבילים: "איזה שיחות שלום אלה כאשר הם הרגו לנו שני חיילים?". שני חיילים הרוגים, בתוך ארבעים ושמונה שעות. התקשורת הישראלית נטתה לצרף ולחבר את שני המקרים, אבל בעצם היו אלה אירועים שונים מאד אחד מהשני.
סמל תומר חזן מת רחוק מאד ממקום שירותו ותפקידו הצבאי. כאשר עבד בזמן חופשה במסעדה בבת ים פיתה אותו חבר לעבודה פלסטיני לבוא לכפר בגדה המערבית ושם הרג אותו. מעשה שפל לפי כל קנה מידה, שנראה כאילו תוכנן בכוונה כדי להרוס כל יחסי אמון שעוד נותרו בין ישראלים ופלסטינים.
סמ"ר גל (גבריאל) קובי נהרג במהלך מילוי תפקידו הצבאי בצבא הכיבוש. מפקדיו שיגרו אותו
לשמור על מובלעת המתנחלים בלב חברון, משימה קשה במיוחד בחג הסוכות. בחג הזה מגיעים כל שנה המוני לקראת חגיגת חג הסוכות בדרכם. מדי שנה מתקיים בחג הזה ביקור המוני של תומכיה המתנחלים מכל רחבי הארץ, המגיעים לריקודים תוקפניים המיועדים להראות לפלסטינים שחברון שייכת ליהודים ורק להם. סמ"ר קובי התגייס לפני שנתיים במוטיבציה גבוהה לשורות שנתיים בצבא ההגנה לישראל. כמה ימים לפני שנהרג בירי של צלף בחברון הוא כתב בדף הפייסבוק שלו "שוב אני מוצא את עצמי בלב הלילה בכפרים של ערבים. מה יהיה הסוף?"
"האם זהו גל חדש? האם זאת דרך הפעולה החדשה של הפלסטינים?" תהו הפרשנים באמצעי התקשורת. "אין שום אינדיקציה לתכנון או תיאום,זה צירוף מקרים טראגי" הצהיר הרמטכ"ל גנץ. האם הצליח להרגיע את כל ההורים לחיילים? ומצידו, ראש הממשלה נתניהו הבטיח להחיש את העברתו של בית נוסף לידי המתנחלים בחברון, ובאופן כללי הודיע כי "ידנו האחת נלחמת בטרור והשניה מחזקת את ההתיישבות בארץ". במשא ומתן עם הפלסטינים עוסקות כנראה רגליו של ראש הממשלה.
האם יש קשר בין העובדה שפלסטינים מדי פעם הורגים חיילים ישראלים לבין העובדה שכוחות הצבא הישראלים מדי פעם הורסים ומחריבים כפרים פלסטינים? קרוב לודאי כי הישראלי הממוצע אליו תופנה שאלה כזאת ידחה על הסף וגם בזעם כל קשר כזה. ואכן, לפחות באופן ישיר אין שום סיבה להניח שיש קשר בין הריגת שני חיילים בתוך 48 שעות בתחילת השבוע הזה לבין החרבת הכפר ח'אלת מכחול בתחילת השבוע שעבר. חוץ מן העובדה שהכל קשור עם אותו כיבוש.
מעט מאד אנשים שמעו על הכפר הזה עד לשבוע שעבר, אפילו רק מעט מבין הפעילים; היה גם ויכוח איך בכלל צריך לאיית את שמו. מקום קטן, ביתם של כמאה ועשרים מבוגרים וילדים החיים בדלות ממרעה. כמו כפרים אחרים בבקעת הירדן, שלטונות הכיבוש רואים בח'אלת מכחול שצריך להיפטר ממנו – דווקא ובמיוחד כאשר מתנהל משא ומתן בו דורשת ישראלית להמשיך להחזיק לאורך זמן בבקעת הירדן. לפני שבועיים בית המשפט העליון, בפסיקה לא נאורה שלא זכתה לתשומת לב רבה, אישר את הריסת הכפר – ותוך מספר ימים הגיעו החיילים והדחפורים ומחקו אותו מעל פני האדמה.
היה זה גדעון לוי המתמחה בהטלת אור על נקודות חשוכות ואפלות שהגיע למקום ופגש את התושבים שנותרו בחוסר כל תחת כיפת השמיים. לוי כתב דיווח נרחב בגליון חג הסוכות של "הארץ". ואנשי הצלב האדום הגיעו לחלק לתושבים אוהלים – אך הצבא חזר לאחר יומיים והחרים גם את האוהלים – וזה לא נחשב כחדשות בולטות במיוחד.
ואז קרתה התקרית שהגיעה לכותרות – דיפלומטים מהאיחוד האירופי ומצרפת, בריטניה, אירלנד, ספרד ואוסטרליה גילו מעורבות ישירה מעל ומעבר למה שהיה נהוג במקרים דומים בעבר. הם יצאו אל ח'אלת מכחול עם משלוח חדש של אוהלים וציוד, ונתקלו בכוחות צבא שקיבלו אותם במטחים של רימוני הלם, כפי שנהוג כבר שנים לנהוג בזרים טרדנים מארגוני זכויות אדם. האוהלים והציוד הוחרמו בידי החיילים, והתמונה שזכתה לפרסום עולמי על ידי סוכנות רויטרס הראתה את מריון קסטיין, נספחית התרבות בקונסוליה הצרפתית במזרח ירושלים, מוטלת על הארץ כשחייל מכוון אליה את רובהו.
קרוב לודאי שהחיילים לא ידעו שמדובר בנציגה רשמית של ממשלת צרפת וכי הם מפרים את אמנת וינה המחייבת מדינות לכבד את החסינות הדיפלומטית של הנציגים הזרים בתחומה. ממשלת צרפת הגישה מחאה, וכך גם האיחוד האירופי. נציגי ממשלת ישראל לא הראו נכונות להתנצל, אלא איימו לגרש את קסטיין: "תפקידם של דיפלומטים לבנות גשרים ולא לעשות פרובוקציות". ואולם, הקונסוליה הצרפתית במזרח ירושלים אינה מואמנת למדינת ישראל, ומשמשת למעשה כשגרירות הצרפתית דה-פקטו למדינת פלסטין העתידית. אפשר להגיד שאת התפקיד לבנות גשרים עם הפלסטינים מילאה הגברת קסטיין בהצלחה לא מעטה.
הבוקר הזה היתה צריכה לצאת הפגנת סולידריות גדולה של פעילי שלום ישראלים אל ח'אלת מכחול, שיירת אוטובוסים באותו הנתיב בו נחסמו הדיפלומטים. אילנה המרמן פרסמה אתמול ב"הארץ" מאמר בנושא בכותרת "יש חוקים שחייבים להפר". אבל אתמול אחר הצהרים נמסר כי עורך הדין תאופיק ג'בארין הצליח להביא את אותו בית המשפט העליון להוציא הפעם צו ביניים האוסר על הצבא לעת עתה להרוס את בתי הכפר או לגרש את תושביו. החרב הוסרה מן הצוואר – לפחות עד להמשך הדיון המשפטי בנושא.
